שיעור בוקר 20.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 01.02.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/MfZxcSrZ?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 605,

"מהו ההבדל בין שדה לאיש שדה בעבודה"

אדם נקרא "עץ השדה", "שדה" נקרא מקום העבודה. האדם הוא תוצאה מעבודת השדה. לכן כל העבודות שלנו שאנחנו עושים הן עבודות שקשורות לארץ. כך גם מלמדות ההלכות על כל העבודות האלה, שהן אסורות בשבת ועושים אותן ביום חול. שבת היא כנגד גמר תיקון, ויום חול כנגד ששת אלפים שנות העבודה שלנו.

עבודת השדה מתחילה מזה שקודם כל מרגישים את 'מקום העבודה'. לוקח זמן עד שאדם מבין מה בדיוק עליו לעשות. מקום נקרא ''חיסרון". יש בתורה בסך הכול שני חלקים, מה שמסרו לנו מקובלים, אברהם, משה. בשיטה שקיבלנו שנקראת "תורה" יש לנו שני חלקים. חלק אחד מדבר על קיום מצוות בעולם הזה, מצוות מעשיות, שאנחנו פשוט צריכים לעשות אותן בעולם הזה. למה? מפני שמדובר על אנשים שרוצים להיות דומים לחוקים עליונים גם בעולם הזה, אבל אין שום קשר לחוקים האלה, אין שום תוצאה רוחנית מזה שאדם מקיים את החוקים האלה בעולם הזה, חוץ מזה שזה שומר אותו להיות כדומם דקדושה, אבל זו העתקה מרוחניות לגשמיות.

החלק השני בתורה שהוא העיקר, הוא שלומדים תורה לפי מה שכתוב "המאור שבה מחזירו למוטב". בזמן שאדם לומד יש כוח בתורה, מפני שאת כל הספרים שנקראים "הספרים הקדושים" כתבו אנשים שהיו בדרגות רוחניות למעלה מהעולם הזה. לכן בזמן שאני קורא ספר, מאותה דרגה רוחנית שבה היה מחבר הספר בזמן הכתיבה, משם מגיע אליי אור שנקרא "המאור המחזיר למוטב". האור הזה משפיע אליי ומתקן אותי, מושך אותי לאט לאט לאותו מקור ומקום שממנו הספר היה כתוב.

תוקף המאור המחזיר למוטב הוא עד כמה אני מכניס את החיסרון שלי לספר בזמן הלימוד, ורוצה באמת להתעלות לדרגות רוחניות, לאותו המקור. כל הספרים הם קדושים, אבל העיקר בזמן הלימוד הוא לחשוב על המטרה, המאור המחזיר למוטב, שאני צריך לחזור למקור הרוחני, להשיג אותו, לפתוח אותו, להרגיש ולראות אותו. אם כך, יש לנו ספרים שעוזרים יותר וכביכול עוזרים פחות. מה זאת אומרת? כל הספרים הם אותו דבר, אבל כלפינו זה בהתאם עד כמה הספר יעזור לי להיות בחיסרון, ויותר יועיל לי לחזור בתשובה מה שנקרא. לחזור לאותו מקור זה נקרא "לחזור בתשובה".

לכן מקובלים צועקים תלמדו קבלה. מה ההבדל? האם הגמרא לא נכתבה על ידי מקובלים? רבי שמעון גם היה אחד מבעלי הגמרא. אלא ההבדל הוא בשפה, כלפינו יש הבדל. אם אני קורא ספרי קבלה, אז אני לא שוכח על מטרת הבריאה, כי אני לומד מאיפה בא האור, מה הוא צריך לעשות עם הכלים, איזה רצון הוא צריך לשנות, מרצון לקבל לרצון להשפיע, לאיזו מטרה אני צריך להגיע, מה החוק של השתוות הצורה. אני לומד על אותו מעשה שאני צריך כביכול לבצע על עצמי בעזרת האור המקיף.

אני לא לומד כמו בגמרא, שור נגח את הפרה, מסכת נזיקין, שניים אוחזין בטלית, ביצה שנולדה ביום טוב, אומנם כל הדברים האלה קשורים למעשים יומיומיים, אבל הם עוזרים לי לשכוח את מטרת הלימוד. ואז אני לא יכול להכניס חיסרון בזמן הלימוד, שהאור יבוא ויתקן אותי, אני שוכח מזה. בגלל זה כל המקובלים אומרים שעדיף ללמוד ספרי הקבלה במקום החלק השני של הלימוד. ודאי שצריכים ללמוד לפי הקיצור ספרים כמו "שולחן ערוך", שמירת שבת כהלכתה, קיצורי הלכות חייבים ללמוד. אבל כל היתר, בעיקר בשביל מה לומדים תורה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, את החלק הזה ללמוד לפי ספרי הקבלה. זה כל ההבדל.

האדם על ידי זה שהוא לומד במקום נכון, מתחיל לגלות מה זה השדה. "שדה" זה נקרא רצון, מקום, מקום חיסרון. אז מתחיל תיקון הרצון, שזה לבצע עליו פעולות שממנו יצמח 'אדם'. זה מתחיל מחרישה, שצריכים להפוך רצון לקבל לרצון להשפיע, ואז לזרוק לשם גרעינים ומהם כבר יצמח הכול. זו הפעולה הראשונה שאנחנו צריכים להגיע אליה.

תלמיד: הוא כותב פה "במוחא התיקון הוא אמונה למעלה מהדעת. ובליבא התיקון הוא, שכל תענוג, שהוא מקבל, יהיה בעמ"נ להשפיע." כנראה מדובר פה על אחרי המחסום. אבל מה זה אומר "אחרי מחסום", מה זה אומר בעולם הזה אמונה מעל הדעת ותיקון של על מנת להשפיע?

אמונה למעלה מהדעת, מה זה בכלל אמונה? אף אחד לא יכול להגיד בדיוק מה ההגדרה של האמונה. דעת אנחנו מבינים, ידיעה, דה פקטו מה שנקרא, אני רואה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", אני רואה, אני לא יודע עד כמה אני רואה נכון, עד כמה אני מבין נכון מה שאני רואה, אבל אלה הגבולות שבהם אני מתקיים, נתנו לי ראייה, נתנו לי שכל, ולפי זה אני חי ומתמצא בחיים.

מה זה נקרא אמונה? שאתה תבוא ותגיד, אני יודע שאתה לא רואה, אבל אני אומר לך שזה כך וכך. אז אני משתמש כאילו במילים שלך. במקום לראות, במקום להרגיש, אני לוקח עובדה כעובדה, מה שאתה אומר לי ומשתמש בזה, נגיד שזה נקרא אמונה. כי יש כאן בעיה למה אני צריך לעשות את זה, איך אפשר להאמין למישהו, איך אפשר ללכת לפי עיניים של מישהו? נראה.

אבל נגיד כך, אם אתה בא ואומר לי איזה דברים שבשבילך אלה עובדות וכדאי לי לציית לזה, אז אני יכול להאמין לך בלי בדיקה, זה נקרא "אמונה למטה מהדעת". מה זה למטה מהדעת? אני לא בודק שום דבר, אתה אמרת, בשבילי זה הופך להיות קדוש, במאה אחוז אני מקבל את זה ועושה לפי זה הכול. זאת פנאטיות, כך מאמינים המאסות בחוץ. אמרו להם שככל שאדם פחות בודק, ככל שהוא פחות חושב, אלא יותר מבצע, זה נקרא שהוא יותר חזק, יותר מוצלח, יותר טוב. חושבים על זה, אומרים שזאת אמונה תמימה. תמימה זה שלמה. היא ודאי לא שלימה, אלא סתם אמונה טיפשית, אבל זו אמונה עממית, כך עובדים בעולם.

יש אמונה בתוך הדעת. שאתה אמרת לי משהו ואני הולך לבדוק. במידה שבדקתי עם השכל שלי, אז אני מקבל מה שאמרת לי. איפה שהדעת והאמונה משתנים, כך אני לוקח. ויש אמונה למעלה מהדעת. אמונה למעלה מהדעת זה כשאתה אמרת לי, אני הלכתי לבדוק, מה שבדקתי, ראיתי שאתה לא צודק, שיקרת לי, לפי העובדה, מה זה נקרא שיקרת? אתה אמרת זה כחול, ואני רואה שזה אדום.

עכשיו יש לי כאן שתי אפשרויות, או שאני אומר, חביבי אתה אומר שזה כחול, אבל אני אומר לך שזה אדום. עכשיו השאלה, ללכת לפי העיניים שלי או לפי העיניים שלך? אני יכול ללכת לפי הדעת שלי, אז אני אשאר באמונה בתוך הדעת. או אני יכול ללכת למעלה מהדעת שלי, לקחת את הדעת שלך, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת, למרות שאני בדקתי במאה אחוז וראיתי שאתה לא צודק לפי העיניים שלי, אני בכל זאת לוקח את העיניים שלך והולך.

מה זה עוזר לי? אם אתה יותר גבוה ממני, יותר גדול ממני, יותר גבוה ברמה, אז בזה אני לוקח את השכל שלך וכאילו עולה לדרגה שלך. אין לנו אפשרות לעלות מדרגה לדרגה ברוחניות, אלא רק על ידי אמונה למעלה מהדעת, כי ברוחניות יש חוק, גם לא ברוחניות, זה גם בעולם שלנו רק אנחנו לא מבינים את המצבים האלה. יש חוק פשוט, איפה שאני נמצא, באיזו רמה שאני נמצא, זה אני, זה השכל שלי, הידע שלי, ההבנות, התחושות, התכונות. הכול נקבע לפי הרמה שאני עכשיו תופס.

איך אני יכול מהמדרגה הזאת לעלות למדרגה שנייה? לעלות למדרגה שנייה זה להיות בה, זה להיות ברצון לקבל אחר, עם מסך אחר, עם הבנות, הרגשות, התפעלויות, עם הכול אחר. אז אם אני נמצא במצב שלי, אני אני. אם אני אהיה במצב יותר גבוה, אני אהיה - הוא היותר גבוה, ואז הכול ישתנה בי.

מה האמצעי בין שאני נמצא במצב שלי, לבין לעלות למצב יותר גבוה? על ידי מה אני יכול לעלות מדרגה, מה אני צריך להוסיף אצלי כדי לעלות מדרגה? אין לי בתוך המדרגה שלי שום אמצעי, שום חלק ממדרגה יותר עליונה. כל מדרגה זה פרצוף בפני עצמו, עם העביות שלו, עם המסך שלו, אז איך אני יכול לעלות? אז אנחנו לומדים שעל ידי צמצום ב', אח"פ דעליון נפל לתוך גלגלא עיניים דתחתון. זאת אומרת, חלק מהפרצוף העליון נכנס לחלק דתחתון. והחלק הזה של העליון מתחיל לתת לתחתון הארה מאוד קטנה כזאת, מסוימת, שזה נקרא "הדעת של העליון". והדעת של העליון, מה שהוא מאיר לתחתון, אם התחתון בודק את מה שהוא מקבל מהעליון, הוא רואה שזה לגמרי לא נכון, "כי לפי השכל שלי, לפי המסך שלי, לפי מה שאני, אני רואה, חביבי, זה צריך להיות כך וכך. ואתה אומר לי, לא, אתה צריך יותר לוותר, אתה צריך יותר לתת, אתה צריך להיות למעלה מהרגשות שלך, למעלה מהשכל שלך, אם אתה רוצה לעלות.

אז כאן האדם בוחר, ללכת לפי השכל שלו, לפי גלגלתא עיניים שלו, או לפי האח"פ של העליון שנמצא בתוך גלגלתא ועיניים.

אלה שתי מדרגות. מדרגה עליונה 1, ומדרגה תחתונה 2 , גלגלתא עיניים דעליון, אח"פ דעליון. גלגלתא עיניים דתחתון, אח"פ דתחתון. ככה הם נמצאים, אחד בתוך השני.

אז אני יכול להשתמש בחלק שלי הזה, בגלגלתא ועיניים ולהגיד לפי הדעת שלי, כך וכך אני עושה. או אני יכול להגיד, אני משתמש בדעתו, בדעת של העליון שנמצא בתוכי.

אבל דעתו היא תמיד מנוגדת לדעתי, כי אצלו יש מסך יותר גדול, והבנות אחרות לגמרי. הוא אומר, אתה צריך לוותר על חצי רכוש, לא יודע על מה, סתם ככה אני מדבר. אבל הוא מדבר על הרצון להשפיע יותר עליון, ואצלי רצון להשפיע, באיזון שלי זה הנכון.

כמו שאצלנו, אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות גם אדיבים, גם קצת לוותר לפי דעתנו, אחרת יהיה לנו יותר גרוע. והעליון אומר, לא, אתה צריך לוותר ויותר לתת יותר ממה שנראה לך שזה האיזון שלך. זה נקרא למעלה מהדעת. זאת אומרת, אם אני עכשיו לוקח את הדעת של העליון, אז ברגע שאני מוותר על דעתי ולוקח דעתו, אז אני כבר שייך למדרגה הזאת, והוא כבר מתחיל לעלות אותי למדרגה שלו.

זאת אומרת, האח"פ הזה שנמצא כאן הוא כמו מעלית, הוא מתחיל לעלות אותי למדרגה יותר עליונה. ואני עולה מהדרגה שלי לדרגה ליותר עליונה. וכשאני נמצא במדרגה היותר עליונה שאני כבר נמצא, ואני לומד אותה, קולט אותה, כבר תיקנתי את עצמי, והשוויתי את עצמי למדרגה יותר עליונה, ברגע שגמרתי את העבודה, אני מתחיל לגלות ולהרגיש בתוכי עוד אח"פ דעליון יותר גבוה ממני, ושוב נעשה אותו דבר.

זאת אומרת, תמיד העבודה היא למעלה מהשכל שלנו, אבל למה זה למעלה מהשכל? כי אני כל הזמן בודק את השכל שלי, ולמרות שהעליון נגד השכל שלי, אני לוקח את השכל שלו. זאת אומרת, בניגוד. אני לא מבטל את השכל שלי, אני חייב לבדוק את הכול, אני חייב לראות איפה אני מנוגד לעליון, איפה אני לא מסכים עימו, איפה אני נגדו, איפה אני שונא אותו, לא רוצה אותו. כל מיני רגשות הפוכים, ובגלל זה אחר כך אני הופך את האדמה, ואחרי שאני הופך אותה, על ידי זה אני מגיע לפריחה.

אי אפשר אחרת. אם אני לא עושה את כל הפעולות האלה, אלא מה שהעליון אומר לי, בום, אני מקבל הכול בלי לבדוק, בעיניים סגורות, זה נקרא למטה מהדעת. זו דרך בעלי בתים. לכן "דעת התורה", דעת העליון, "הפוכה מדעת בעלי בתים", כי הם לוקחים את זה ללא בדיקה, ובגלל זה הם לא צריכים לעלות, הם מקבלים את זה רק למעשה.

תלמיד: איך אני יכול לדעת מה השכל של העליון אם אני רואה רק את האח"פ שלו, ואני תמיד חושב שהוא פחות צודק ממני?

אני תמיד חושב שהעליון פחות צודק ממני, ואני לא מסכים עימו, ואז או שאני לוקח את זה על ידי מכות, כשאני רואה שאין לי ברירה, או שאני מבקש שיבוא האור, וייתן לי כוח כן להסכים עם העליון למעלה מהדעת. ואתה שואל כאילו כך, אבל יש לי סך הכול דעת, אין לי יותר. אז איך אני יכול בתוך הדעת שלי להסכים ללכת למעלה מדעתי. זה לא יהיה, רק על ידי שאני באמת מבטל את עצמי כלפי העליון, ובפעולה למעלה מהדעת.

כתוב על זה בספר קבלה למתחיל עמוד 106, "ענין שיתוף מדת הרחמים בדין". בואו נקרא. "זה ידוע שעיקר עבודה היא הבחירה, היינו "ובחרת בחיים", שיהיה דביקות, שהיא בחינת לשמה,". אז עיקר עבודת האדם היא הבחירה. זה הדבר היחידי שאנחנו יכולים לבחור. כל יתר העבודות ובכלל, כל יתר המעשים שעוברים עלינו או שאנחנו כאילו עושים, אנחנו עושים אותם כמו בובות, אין לנו בזה שום בחירה, מכניסים לנו מלמעלה את כל הידיעות והרצונות, מסדרים לנו סביבנו סביבה שכל פעם משתנה, ואנחנו פועלים בה פשוט כמו רובוטים לכל דבר.

אז הבחירה היא רק בדבר אחד, מתי? ""ובחרת בחיים"", כמו שכתוב. זה הדבר היחידי שבו אפשר לבחור. "שיהיה דביקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכין להיות דבוק בחיי החיים. ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה." אז איך נותנים לאדם אפשרות לבחור להיות אדם? כי בכמה שהוא בוחר, כמה שהוא משתמש בבחירה שלו, רק בזה הוא אדם, בכל היתר אם זה ללא בחירה, אז הוא בהמה, כמו כל העולם, זאת אומרת כמו כל המסות של דומם צומח חי ומדבר, ככה כמו כולם, כבהמות נדמו.

ומתי יש בחירה? רק בזמן ההסתרה. כי "ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה. ומשום זה" מה נעשה, איזה תיקון, שתהיה הסתרה, ושיהיה מקום לבחירה? "העליון העלה המלכות, שהיא מדת הדין, לעינים." בכוונה. "שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון שיש חסרון בהעליון," אצלנו אין עליון, תחתון, אנחנו לא רואים את זה, אנחנו לא נמצאים במדרגות עליונות, אבל התוכנית, החוקיות, שאנחנו צריכים לבצע, מה שאנחנו צריכים לעשות, מה שהמקובלים אומרים לנו, זה נקרא בשבילנו אח"פ דעליון, שבכוונה נסתר מאיתנו. אנחנו לא רואים.

הם אומרים שצריכים לעשות כך וכך, ואנחנו לא רואים שזה נכון. מה אנחנו רואים? שיש הסתרה, "שאין גדלות בהעליון." שהרוחניות לא מספיק חשובה, היא לא נראית לי מלאה כוחות, ושהיא שולטת על הכול. אם הייתי יודע עד כמה העולם העליון שולט על העולם שלנו, הייתי מייד רוצה להתחבר לעולם העליון, אבל יש הסתרה.

יש לי הרגשה שאין גדלות בעליון. שהעולם הזה יותר חשוב, יותר קובע. ואז "ואחר כך המדות דעליון מונחות אצל התחתון," מה זאת אומרת? דווקא בגלל שהעליון הסתיר את עצמו, הוא יכול לרדת לתחתון, בחלק שמסתיר, באח"פ דעליון. "היינו שהן בחסרון. נמצא שהכלים האלו" של העליון, "יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במדות העליונות. היינו שאין לו שום טעם בתורה ומצוות, שהן בלי חיות." תורה ומצוות, הכוונה כל ההבנה שלנו על הרוחניות, כי ברוחניות אין יותר או קצת, או יותר ממה שנראה לי שבעולם הזה, אבל לא שהרוחניות, הדרגה היותר עליונה היא הקובעת והשולטת, ושיש שם בשבילי את כל המילויים.

"ואז" דווקא בגלל זה, "יש מקום לבחירה, היינו שהתחתון צריך לומר," זאת אומרת, האדם צריך להגיד "שכל הסתרה הזאת שהוא מרגיש היא מטעם שעליון צמצם את עצמו לטובת התחתון." זאת אומרת, לא שברוחניות אין כלום, והבורא כזה חלש, ולא רוצה להראות את עצמו, אלא כל ההסתרות הן כדי לתת לי מקום בחירה. "וזה נקרא "ישראל שגלו, שכינה עמהם", שאיזה טעם שהוא טועם, כך הוא אומר. היינו שאין הוא אשם בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות ברוחניות." זה המצב שלנו. אז מה צריכים לעשות? זו הפעולה שאנחנו צריכים לבצע, ובלי הפעולה הזאת אף פעם לא נעלה מדרגה לדרגה, אנחנו נישאר בהמה. הבהמה מהיום שהיא נולדת עד ליום שהיא מתה, היא אותו דבר, "עגל בן יומו שור קרי". "ואם האדם מתגבר ואומר שמה שמוצא טעם מר במזונות האלו," היינו שהוא לא רואה שום דבר בעליון, לא כל כך מתפעל. "אינו אלא משום שאין לו הכלים המתאימים שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע. ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע," אדם מקלל את המצב, הוא לא מסכים עימו, הוא נמצא בייאוש,

בקיצור, לא בשמחה מזה שיש לו איזו פגישה עם העליון. "שענין עליה היינו שהעליון יכול להראות להתחתון את השבח והתענוג שיש בהכלים דאח"פ שהעליון יכול לגלות. אם כן כלפי התחתון נמצא שמעלה את הגלגלתא ועינים דתחתון, בזה עצמו שהתחתון רואה את מעלת העליון. נמצא שהתחתון עולה ביחד עם אח"פ דעליון."

זאת אומרת, אם התחתון מוכן לבטל את עצמו כלפי אח"פ דעליון, אז העליון מתחיל להעלות אותו. מה זאת אומרת להעלות? אין פה עליות וירידות כמו במעלית, אלא גלגלתא עיניים דעליון, שנמצאים בתוך תחתון, מתחילים להאיר. והעליון לפי מידת הביטול של התחתון, וככל שהתחתון יכול להסכים עימו, בזה הוא כבר מתחיל להאיר, ולפתוח את עצמו כלפי התחתון. ואז התחתון רואה שבאמת יש בעליון את כל המילויים בשבילו, ואת כל התשובות על כל השאלות שהיו לו.

"נמצא, שבזמן שהתחתון רואה את הגדלות דעליון על ידי זה עצמו נתגדל התחתון.

אבל מתחילה התחתון אינו ראוי לקבל אלא רק קטנות." לבטל את עצמו, להיות כקטן כלפי גדול. "וכשיוצא גדלות בהעליון כלפי התחתון, נעשית מחלוקת בתחתון בין ימין לשמאל, היינו בין בחינת אמונה לידיעה." וזה כבר עוד שלב, איך שהוא מגיע מזה שהוא מתבטל כלפי העליון לגדלות בעצמו. זו עבודת השדה שהרב'ה כתב כאן בספר, להפוך את הרצון שלי, לרצון של העליון. כל פעם לקבל את הדעת של העליון, ובצורה כזאת האדם גדל.

תלמיד: איך אני יכול לדעת שזה עליון, איך אני מודד את זה?

מאיפה אתה יודע שזה עליון? אנחנו אומרים שכל ההתקדמות שלנו היא על ידי המאור המחזיר למוטב. אתה עכשיו לומד ספר, ונותנים לך מלמעלה נקודה שבלב, שעל ידה אתה נמשך למשהו שמחוצה לעולם הזה. אתה מקבל דחף לגלות משהו, ורואה שבעולם הזה אין לזה מילוי. אנשים עוברים מרצון לכסף, לכבוד, למושכלות, לכל מיני רצונות. הם חושבים שעל ידם הם יוכלו למלאות את עצמם. ובסופו של דבר, הם מגיעים למצב שברור להם שהמילוי שלהם הוא בזה שצריך להשיג בשביל מה אני חי? מה הטעם בחיינו? וזה כבר חיסרון למקור האור, לבורא.

ועם חיסרון הזה אתה מגיע, החיסרון הזה בעצמו מביא את האדם ללמוד במקום הנכון, ולספרים הנכונים. אם תיקח איזה ספר אחר, אתה לא תרגיש שבספר ההוא אתה מקבל איזו תגובה, תשובה. ככה זה לפי אותה נקודה שבלב, מה שנקרא לפי הנשמה. לכן כתוב, "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ", זאת הבדיקה. אתה מכור עכשיו לספרי רפואה? לך תלמד רפואה. אתה בא לתורה? סימן שכבר יש לך נקודה ששייכת לתורה.

אבל את הנקודה שבלב נותנים כדי לקרב אותך לספר הנכון. אחר כך, כל יתר ההתקדמות תלויה בך, עד כמה עכשיו כשאתה יושב ליד הספר, תבקש שיבוא המאור המחזיר למוטב, ויבוא הכוח שייתן לך שכל חדש, הרגשה חדשה, שימשוך אותך קדימה. אם אתה מבקש, תקבל. אז השאלה היא עכשיו בך. מה זה נקרא "ובחרת בחיים"? איפה כאן הבחירה, איפה כאן הבקשה?

אני צריך לאט להגיע לזה שהבקשה שלי תהיה בהתאם לכוח העליון, למה שהעליון רוצה לתת לי. שאני ארצה את מה שהעליון בדעתו רוצה כלפיי. זאת אומרת, אני צריך לאט לברר לעצמי מה בדיוק אני צריך לבקש מהספר, מהלימוד. וכאן אני צריך לשמוע למקובלים, כי אם אני אבקש לפי מה שאני רוצה עכשיו, אני רוצה לבלוע את כל העולם הזה, ואני לא יודע מה זה עולם הבא, אבל גם אותו אני רוצה. וככה אני כל הזמן ארצה וארצה.

אז כדי ללכת לפי דעתו של העליון, אני צריך להתחיל לבקש לדעת מה זה עליון. אם אתה חושב עכשיו על הכוח העליון, אתה חושב על זה שהוא גדול, נותן, יש לו הכול, ידיעות, נצחיות, שלמות. אבל כשאתה חושב על עצמך שאתה רוצה להתקרב אליו, אתה רוצה לעלות למעלה, אתה לא חושב שהעלייה למעלה או התקרבות לעליון זה נקרא קניית התכונות של העליון. אתה חושב שכך אתה תקבל יותר, ותתמלא יותר. אתה לא חושב שלהתקרב לעליון זה נקרא יותר לתת, יותר לוותר. אנחנו לא יכולים לחשוב כך.

זאת הבעיה, הבקשה שלך בזמן שאתה לומד, אתה לא מבקש על המאור שמחזיר למוטב. אלא אתה מבקש שהוא יבוא וימלא אותך, לפי מה שאתה מבין, שכאילו הוא חייב לך.

זאת אומרת, אנחנו מבקשים מהאור שבא, לא את אור התיקון אלא מילוי, וזה לא יבוא. כי קודם צריך לבוא אור ע"ב ס"ג, כמו שאנחנו לומדים, כדי לתקן את הכלים, ורק אחר כך יבוא המילוי שימלא אותם. רק זה הסדר. אי אפשר אחרת. אם יבוא קודם אור של מילוי, אתה תרגיש יותר חושך מעכשיו, כי לא יהיה לך לבוש של חסדים, לא יהיה לבוש של כוונה על מנת להשפיע.

לכן צריכים לבקש את הדבר הנכון, שהרצון שלך יהיה בדיוק כמו רצונו. וכאן צריכה להיות העבודה שלנו. זאת אומרת, כל הזמן לפרש נכון מה זה עליון, שהעליון זה להשפיע. ומה זה נקרא שאני רוצה להתקרב אליו? שאני צריך לקבל את השכל שלו דלהשפיע. וזה בניגוד אליי, אז איך אני אעשה את זה? אז אני מבקש על זה בזמן הלימוד. בזמן הלימוד אני מבקש שייתנו לי קצת שכל, קצת הרגשה להבין מה זה דלהשפיע, פשוט מאין ברירה. אחרת אני אף פעם לא אכיר את העליון.

תלמיד: איך אני מודד את זה?

אתה מודד לפי היכולת שלך להתבטל כלפי דעתו של העליון לעומת דעתך הקודמת. למה זה קשור לקבוצה? כי הקבוצה עוזרת לך יותר להכיר כמה אתה לא רוצה להשפיע, לא יכול לחשוב על השני. ואז אתה מגיע, כאילו עם חיסרון יותר ברור ללימוד.

כל הדברים שאנחנו עושים, הפצה, כל מיני קבוצות, כל מיני דברים, כל זה כדי לשבת עם הספר עכשיו ושתהיה לנו כוונה נכונה לאותו מאור המחזיר למוטב, איך שהוא יבוא אלינו. אם הבקשה שלי תהייה בהתאם למה שהוא צריך להביא לי, אז הוא באמת יבוא. אבל אם הרצון שלי הוא לדגים והוא מביא לי בשר, אז זה פשוט לא עוזר לי. הוא לא נכנס לאותו כלי. הוא לא מתקן אותי.

תלמיד: מאיפה אני יודע שזה הספר הנכון?

מאיפה אתה יודע שזה הספר נכון? "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ". רק לפי הלב. אז לפי מה הוא צריך. אתה רוצה להאמין לי? יש עוד כמוני, עוד יותר חשובים וגדולים ממני. אז אתה תאמין למישהו אחר? אז לכל אחד ואחד אתה יכול להאמין. מה תעשה?

או ללכת לפי השכל שלך. מה אתה יודע? אתה בעצמך יודע שאתמול חשבתי כך, היום אני חושב כך. אז לפי מה אני אברור, אני אבדוק, לפי מה אני אבחר? זאת אומרת, לשמוע מישהו מבחוץ? אני לא רוצה. אולי הם טועים. כמה שהם גדולים, לא חשוב. אולי הם טועים. מעצמי, מי אני? אני גם כל הזמן טועה. אז מה נשאר לי? רק ללכת לפי הלב.

לא לפי השכל שלו ולא לפי השכל שלי. רק לפי הלב. כך כתוב, "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ". מאיפה שבאמת באה השאלה על הקיום, "מה הטעם בחיינו" אם איזה ספר נותן לך תשובה על זה. אבל באמת, תחקור עד הסוף ולא תשקר לעצמך, בלי פשרות. אם נותן לך תשובה, אז תהיה עם הספר הזה.

יכול להיות שאחרי כמה חודשים תגלה שגמרנו, הספר הזה כבר לא מאיר לי עם התשובה, "מה הטעם בחיינו". אז תלך לספר אחר. וכך תחליף. לכן אנחנו צריכים כל פעם לבדוק את הלב אם מה שאנחנו לומדים מתאים ללב שלנו. הכול זה רק תיקון הלב, לא יותר. בכל היתר אנחנו בהמות, אנחנו לא יכולים להשתנות, לא באופי, בשום דבר, רק תיקון הלב.

לכן כל פעם אתה תצטרך ספר אחר, או באותו ספר, אם הלב שלך משתנה, אתה תגלה שהספר כל הזמן חדש. אתה תתחיל לראות דברים חדשים באותו ספר.

תלמיד: מה אני צריך להרגיש בלב שאני עושה משהו נכון, שאני נמצא בדרך הנכונה?

אתה מבין שאין בדיקה. אדם עומד באמצע העולם ואין לו בדיקה לאן ללכת, מה לעשות, כי אם הוא לוקח משהו אז הוא כבר גמר עם הבחירה שלו. לפי מה אפשר לבדוק? התורה עצמה מייעצת לנו, ובאמת לפי הטבע זה כך קורה, שאדם לאט לאט, לפי התפתחות הרצון שלו, מגיע לאותו מקום שבו הוא יכול למלאות את הרצון.

אם הוא יכול למלאות את הרצון שלו, בינתיים לא על ידי קניית מסכים ורכישת מדרגות עליונות אלא הרצונות שלו עדיין במה שיש בעולם הזה, הוא מתפתח מרצון לכסף, כבוד, מושכלות, אז הוא עדיין מחפש מקום שהוא יכול למלאות את עצמו במקומות המתאימים לזה. אבל אם הוא כבר נמצא עם הנקודה שבלב, נפתח לו חיסרון, שאחרי החסרונות האלו הוא מחפש בהתאם להם, ולא מוצא מקום או כן מוצא מקום.

אל תסתכל על הגופים שלנו, תסתכל על הנשמה. יש לך שדה כמו שדה מגנטי, כמו שדה חשמלי, אין גופים, אין גשמיות, יש רק שדה, והנשמה שלנו, הנקודה שבלב, לפי הפוטנציאל שלה, לפי המטען שיש בה, לפי חוק השוואת הצורה, מחפש עכשיו באיזה מקום היא נמצאת בהשוואת הצורה עם השדה הזה. ככה אדם הולך. וזה שאנחנו עושים כל מיני פעולות זו תוצאה מזה שהנשמה כל הזמן נמצאת בתנועות בשדה הזה, ביחס בין המתח בשדה לבין המטען של הנשמה. הגוף שלנו רק עושה תנועות חיצוניות.

לכן העיקר בשבילנו להבין מה זה העליון ומה זה הרצון שלנו, ועל ידי שאנחנו מבררים את זה לאט לאט, אנחנו מגיעים כל פעם למקום יותר ויותר נכון לשורש הנשמה שלנו. את זה בעצם האדם צריך לעשות בזמן שהוא מלובש בגוף. אבל תזרוק את הגוף הזה, תתאר לעצמך רק מה שאני אומר לך על השדה והמטען, אתה צריך להגיע לשורש של הנשמה. זאת אומרת למקום הכי גבוה, הכי גדול שיהיה לך השוואת הצורה עם השדה הזה.

אם אתה מגיע למקום הזה, אתה הגעת לשורשך באדם הראשון. כל השדה הזה הוא סך הכול נשמת אדם הראשון, ואתה צריך להדביק את עצמך לאותו מקום בגוף שלו, בשדה הזה, מאיפה שהנשמה שלך. את זה אתה צריך לעשות במאמצים שלך עכשיו בזמן שאתה נמצא חי בעולם הזה. לכן אומרים "איפה שליבו חפץ ללמוד", לקחת ספרים שבהם מדובר יותר על מטרת הבריאה, ולא ספרים שמדברים על אותם דברים אבל בחיצוניות. הטכניקה היא פשוטה, אין פה דברים מסובכים, רק שני דברים, השדה זה הבורא ואני זו הנשמה, המטען שמחפש איפה נקודת הדבקות שלי בבורא.

בדיקה אחרת אין. אני הייתי בן שלושים ושתיים, שלושים ושלוש, כשהגעתי אליו. כבר מגיל עשרים ושמונה בערך התחלתי לחפש כאן בארץ, בפועל. כששאלתי את הרב'ה - ישר, "אתה פותח לי ספרים כאלה, אתה מתחיל לדבר אליי, אתה גדול, נכון אתה מאוד חכם, יכול להיות שאתה פסיכולוג, אומנם לא למדת פסיכולוגיה, מאיפה אתה יודע? אבל נגיד הכול אתה יודע, בסדר. אבל מאיפה אני יודע שבכל זאת מה שאני לומד, זה מה שאני צריך?". והתשובה שקיבלתי, "לך תבדוק במקום אחר, אם כן, אז תחזור".

אין תשובה אחרת, כל יתר התשובות הן פשוט מכתיבות לך לעשות משהו ולמחוק את הבחירה החופשית.

תלמיד: אמרת שהעבודה מעל הדעת זה שאם יש דברים שאני לא מסכים עם העליון אני בכל זאת צריך לעשות אותם. כאילו עם העשייה אני משכנע את עצמי הוא בטח צודק, זה כנראה הנכון. זה נהיה מלאכותי.

אתה אומר כך, אם עכשיו אתה אמרת לי שאני צריך הכול לבדוק בלב שלי ולא להאמין לאף אחד. כאן לפני כמה רגעים אמרת שצריכים ללכת למעלה מהדעת, זאת אומרת שצריכים לקחת בכל זאת דעת של העליון. איפה אני ואיפה הדעת של העליון. אני צריך להאמין לעליון. הבחירה היא לא בלהאמין לעליון, בזה שאתה כל הזמן רוצה להתקדם, אתה לומד איפה אתה נמצא ומי אתה. כי המאור המחזיר למוטב כל הזמן מאיר לך יותר ויותר. אתה פחות ופחות מסכים עם העליון. לא מסכים עימו בתוך הרצון לקבל שלך, וביחד עם זה בתוך הנקודה שבלב, אם אתה מתנתק מהגוף כאילו, מתנתק מהרצון שלך, אתה מתחיל להבין שזה יותר נכון.

אז בפנים כבר מתחיל להיות מאבק בין מוחא וליבא, בין מר ומתוק אמת ושקר. מתחיל להיות כאן חיכוך שנקרא "בחירה באמת", לפי מה ללכת, לפי ההרגשה או לפי ההבנה. למעלה מהדעת זה נקרא ללכת לפי האמת למרות שזה מר בכלים שלי.

עוד נדבר על זה. יש פה עדינות כזאת שאי אפשר לבטא אותה, ואדם לא יכול להבין אם עדיין אין לו כלים פנימיים, אין לו הכנה פנימית.

אתה רואה, מה שאתמול לא הבנת, היום אתה מבין. לא בגלל שנעשית חכם, הלב נעשה יותר משובח, יש שם יותר חלקים כאילו, יותר אלמנטים בתוך הלב שיכולים לקלוט.

זה באמת כמו בעובר, מטיפת זרע מתחיל להיות גוף שהולך וגדל. מה ההבדל? גם בזרע יש הכול. אבל כשהגוף גדל ומשובח בפנים, על ידי זה אנחנו מבינים יותר, אז נעשה נקודה בנשמה.

(סוף השיעור)