שיעור בוקר 03.08.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 947, מאמר:

"מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה"

קריין: כתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 947, מאמר "מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה".

מהו "דרך שתחילתה קוצים וסופה מישור" בעבודה

תשמ"ט - מאמר ל"ז
1988/89 - מאמר 37

"במדרש תנחומא (דף שי"ח ע"ב) אומר שם וזה לשונו "ראה אנוכי נותן לפניכם. זה שכתוב, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. אף משה סדר לפניהם שני דרכים, הטובה והרעה, דרך חיים ודרך מות, ברכה וקללה. משל לזקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים, אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר העוברים, ואומר להם, אף על פי שאתם רואים, תחילתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם, שומע לו, והיה מהלך בה, ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו, היו הולכין ונכשלין בסוף. ובחרת בחיים אתה וזרעך".

ולהבין זה על דרך העבודה, היינו, שבדרך העבודה בקיום תורה ומצות, יש להבחין ב' דרכים:

א. שלא לשמה,

ב. לשמה.

כידוע בדרך העבודה יש להבחין בין מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. שמטרת הבריאה היא, שהאדם צריך להגיע לשלמות, היינו שיזכה להטוב ועונג, שיש ברצון הבורא לתת להנבראים טוב ועונג, שזה נקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ומטעם זה כל הנבראים משתוקקים אך ורק לקבל טוב ועונג.

לכן כל יום ויום האדם משתוקק לקבל מחדש טוב ועונג, ואינו מסתפק ממה שהיה לו בעבר. אלא כל יום האדם מתחיל מחדש לקבל טוב ועונג. זאת אומרת, האדם מוכרח לקבל כל יום הנאה ותענוג. ויש אנשים, שהם מקבלים הנאה עכשיו, ממה שקבלו טוב ועונג בעבר. אבל אם הם לא יכולים לקבל הנאה עכשיו מהעבר, אין זה נקרא, שיש לו עכשיו הנאה מהעבר. כלומר, האדם מוכרח להרגיש כל יום הנאה. והרגשת הנאה, יכול האדם להרגיש הנאה אפילו ממה שהרויח אתמול. או שהוא יכול להרגיש הנאה היום, ממה שאתמול קבל כבוד, וכדומה.

נמצא לפי זה, שענין "רצונו להטיב לנבראיו" מוכרח להיות, שאדם ירגיש כל יום מחדש, שהוא מקבל הנאה. אבל רק ממה שהוא מקבל הנאה בהווה, יש לו לקבל הנאה, הן מהעבר והן מהעתיד. אולם הרגשת הנאה, שאם הוא בהווה, זה נקרא שיש לו הנאה.

לכן הן בגשמיות והן ברוחניות האדם מוכרח לקבל הרגשה, שהוא נהנה עכשיו מהחיים, ולא חשוב העבר והעתיד. שיכול להיות טוב ועונג הכי גדולים, אם הוא לא מרגיש את הטוב ועונג בהווה, הוא יכול למות מחמת יסורים, ממה שהוא מרגיש עכשיו בהווה, שאין לו ממה להנות.

ובטח זה תלוי בשיעור הרגשת היסורים, כפי מה שהוא מרגיש עכשיו. ובזה אין כל אדם שוה, היינו בהשיעור של יסורים. אבל כל אנשים צריכים להרגיש תענוג בהווה. אלא כמו בגשמיות, היינו באכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה, יש אנשים שצריכים לאכול הרבה, ולשתות הרבה, ולישון הרבה, וכדומה.

כמו כן בהרגשת התענוג יש הבדלים בין אחד להשני, בשיעור הצורך להרגשת התענוג. כלומר, יש אנשים שצריכים להרגשה מרובה, ויש אנשים שמסתפקין במועט. אבל הצד השוה שבהן, שכולם צריכים להרגיש תענוג בהווה. ואם הם לא יכולים להמציא להם תענוג בהווה, ממה שהיה להם בעבר, ואין הם יכולים לצייר לעצמם תענוג בעתיד, שיאיר בהווה, להם אין זכות קיום בעולם. וזה נמשך מטעם, שרצון הבורא במטרת הבריאה, היה רצונו להטיב לנבראיו.

לכן ניתן לנו כל יום לברך מאה ברכות, כמו שאמרו חז"ל (מנחות מ"ג) "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. וכמו כן האדם צריך לומר כל יום ד' קריאת שמע. קריאת שמע דקרבנות, וקריעת שמע דיוצר אור, וקריעת שמע דערבית, וקריעת שמע שעל המטה. וכמו כן להתפלל ג' פעמים ביום".

וזה מראה, שברוחניות צריכים להמשיך כל פעם אור מיוחד, השייך למעשה שהוא עושה. והטעם הוא, היות שהטוב ועונג, מה שהבורא חשב לתת להנבראים, אין הנבראים מוכשרים לקבל אותו בפעם אחת, מסיבת התיקון שהיה, הנקרא "צמצום". ובכדי שהנבראים יקבלו את הטוב ועונג בכלים דהשפעה, ולא בכלים דקבלה בעל מנת לקבל, לכן לפי עבודת הנבראים, כן מתפשט השפע יתברך למטה להנבראים.

ובהאמור יוצא לנו, שהאדם מתחיל בעבודה, היות שמצד הטבע אין האדם מבין, שכדאי לעשות איזו תנועה, אם זה לא לתועלת עצמו. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בקיום תו"מ על מנת לקבל שכר, מטעם הנ"ל, שאין אדם יכול להבין אחרת. אולם אח"כ מגלים לו להאדם, שהוא צריך לעשות את כל המעשים בעמ"נ להשפיע.

והיות שהגוף לא יכול להסכים על דרך זו, אז האדם מתחיל לשאול שאלות "מדוע אני לא יכול ללכת בדרך כל העולם, שכל היגיעה שלהם היא על מעשים, ועל הכוונה דלהשפיע אין להם שום עבודה. מה שאין כן כשאומרים לי, שאני צריך ללכת בדרך של בעל מנת להשפיע, יש לי עבודה כפולה. כלומר, יש לי עבודה לקיים במעשה את התו"מ, וגם עבודה על הכוונה דלהשפיע. נמצא, שיש לי עבודה כפולה ממה שיש לכלל העולם. אם כן צועק הגוף שלו "מה אתה רוצה מהחיים שלי".

זאת אומרת, שהגוף שואל "מדוע מגיע לי עונש כזה, יותר משאר אנשים, כנ"ל, שיש לי עבודה מיותרת, שאין עבודה זו נוהגת בהכלל כולו. ומסיבה זו אומר הגוף, אני לא אתן לך לעבוד עבודה אפילו במעשה. אפילו שאין אתה יכול לכוון בעל מנת להשפיע, מכל מקום אין לי שום התענינות בהם. לכן אני אתנגד להמעשים שלך, מטעם שאין אתה רוצה לעבוד לתועלת עצמך". נמצא לפי זה, שאם האדם רוצה ללכת בדרך האמת, יש לו להבחין בעבודתו ג' בחינות:

א. עבודה לקיים תו"מ במעשה,

ב. עבודה על הכוונה. היינו, שהוא לא רוצה שום תמורה עבור קיום תו"מ, אלא שעובד שלא עמ"נ לקבל פרס,

ג. שבזמן שהאדם רוצה לעבוד, היינו לקיים תו"מ בלי שום תמורה, יש לו עבודה כפולה. על המעשה, כלומר שיש לו התנגדות גדולה על קיום תו"מ, אפילו על המעשה בעצמו, מטעם שהגוף מתנגד לקיים תו"מ בלי שום שכר. נמצא, אפילו הגם שעוד לא יכול לכוון בעת העבודה, שיהיה בעל מנת להשפיע, מטעם שהגוף מתנגד לכוונות כאלו, גם יש התנגדות גם על המעשה בעצמו אפילו בלי כוונה. היות שהגוף שואל "מה אתה עושה. הלא אתה אומר, שאין אתה רוצה שום תשלום עבור העבודה שלך בקיום תו"מ". נמצא, שלאו דוקא שיש לו עבודה על הכוונה, שזה אינו נוהג בעבודת הכלל. אלא שיש לו עבודה כפולה בבחינת המעשה גם כן, שיותר קשה לקיים תו"מ בבחינת המעשה.

מה שאין כן אלו שעובדים בבחינת הכלל, אין הגוף שלהם כל כך מתנגד לעבודת המעשה, היות ששם אין הגוף יכול לשאול "מה העבודה הזאת לכם", הלא יש לו תשובות על המקום, שאומר לו, שהוא מאמין בשכר ועונש, ממילא הוא לא עובד בחנם, אלא הוא יקבל תמורה עבור היגיעה שלו.

מה שאין כן באלו אנשים שרוצים לעבוד בדרך האמת, היינו בעל מנת להשפיע, הגם שלגביהם גם כן נוהג ענין שכר ועונש. כלומר, שגם שמאמינים בשכר ועונש, כמו אלו שעובדים בבחינת הכלל. אולם השכר ועונש שלהם אינם דומים זה לזה. כי השכר ועונש של הכלל הוא בבחינת תועלת עצמם. היינו, שהם מאמינים, אם יקיימו תו"מ, הם יקבלו שכר לתועלת עצמם. ואם חס ושלום לא, הם יקבלו עונש, וגם יפסידו את השכר תמורת עבודתם.

מה שאין כן אלו אנשים, שעובדים בבחינת הפרט, השכר שלהם הוא, שה' יתן להם הזכות לעבוד רק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמם. שכל התענוג שלהם יהיה בזה, שיכולים לעשות נחת רוח להבורא. והעונש הוא, אם הם נשארים במצב תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, שזה הוא כל העונש שלהם.

והם מאמינים בזה שאמרו חז"ל, שאמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהם לומדים, כדי לקבל את השכר, שהוא, שיצא מתחת שליטת היצר הרע, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, ותהיה ביכולתם לעבוד אך ורק לתועלת ה'. ובטח על הכוונה זו, צריך הגוף, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו, בודאי להתנגד לתת לו כוחות לאדם, שיהיה בידו לבערו מן העולם.

וזה כמו שאמרו חז"ל, אצל דוד המלך, על פסוק "ולבי חלל בקרבי". שאמרו חז"ל, שדוד הרגו ליצר הרע בתענית. וממילא אפילו על המעשה, אפילו שעדיין אין האדם יכול לכוון בעל מנת להשפיע, תיכף מתנגד הגוף, ולא נותן לו לעשות שום תנועה. כי הגוף יודע, שהוא רוצה להשתמש עם המעשים שלו, בכדי להרגו אותו, כנ"ל אצל דוד המלך.

נמצא, שגם המעשים בלי כוונה, כבר יש לו התנגדות גדולה מצד הגוף. ואין שום עצה, אלא בכל מעשה שהוא רוצה לעשות, הוא צריך לעזרת הבורא. היינו, שכל דבר קטן, שהאדם שהולך בדרך הפרט, מוכרח לבקש מה', שיעזור לו לעשות מעשים. אולם זה שהאדם צריך לבקש מה', שעל כל עשיה ועשיה שהוא רוצה לעשות, מטעם שקשה לו, צריכים לדעת, שזהו תיקון גדול, שהאדם מרויח מזה, שיש לו תמיד צורך להתפלל לה'.

היינו, שיש לו להאדם על מה להתפלל, אחרת יכול להיות, שאין אדם נצרך להבורא, שיעזור לו. לכן האדם מרויח, בזה שיש לו תמיד קשר עם הבורא, בזה שהוא נצרך אליו. אחרת האדם יכול לעשות מעשים הכי טובים, אבל המעשים לא מחייבים אותו, שיזכור את הבורא בעת עשית המעשה, הגם שהולך לעשות מעשים טובים. וזה יכול להיות מחמת "מצות אנשים מלומדה". וגם יכול להיות, אפילו שלא זוכר מי צוה אותו לעשות כך, אלא הוא עושה זאת מטעם הרגילות.

מה שאין כן כשקשה לו לעשות את המעשים, אז הוא מוכרח לבקש מה', שיתן לו עזרה. נמצא, שבעת המעשה הוא זוכר את הבורא, היות שהוא מבקש ממנו עזרה על המעשה. וזהו רווח גדול, שהאדם צריך לתת תשומת לב על זה, שיש לו מה שמזכיר אותו, שיש בורא עולם, וצריכים לעבוד אותו.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהי דרך שתחילתה קוצים וסופו מישור, בעבודה. הענין, כי בעבודת ה' יש ב' דרכים:

א. לתועלת עצמו,

ב. לתועלת ה'.

הדרך של תועלת עצמו נקראת "תחילתה מישור", היות שאין הגוף מתנגד לזה כל כך. היות שהגוף מאמין בשכר ועונש, לכן הוא מסכים לעבוד, הגם שהוא מתייגע עצמו בעבודה זו, מכל מקום, כשהוא מסתכל על השכר, אז העבודה שלו נקראת "תחילתה מישור".

היינו שהגוף מבין, שזוהי דרך המתקבל על הדעת, מטעם שזהו לתועלת עצמו.

אבל "סופו קוצים". היינו שבסופו של דבר הוא רואה, שאין בידו להרגיש את השגחתו יתברך בבחינת טוב ומטיב, כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח) "וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית. כי כיון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו".

נמצא לפי זה "בסופה קוצים" פירושו של "קוצים", שגורמת הדרך הזו מכאובים. היינו שהאדם, אחר כל עבודתו שהשקיע בתו"מ, אין הוא מרגיש את השגחתו יתברך בבחינת טוב ומטיב.

וזה גורם לו ענין שכר ועונש בעבודתו. כלומר זה שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ורע, מזה נמשך שכר ועונש, כמו שכתוב שם בהסולם "ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו, ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש. כי מתאמץ שלא להתפרד מאמונתו יתברך, שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם חס ושלום לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו יתברך".

ובהאמור נבין מה ששאלנו "מהי דרך שתחילתה מישור וסופה קוצים בעבודה".

יהיה הפירוש, שהדרך, שהכלל עובדים, היינו בכדי לקבל שכר, "תחילתה מישור", שפירוש, שאין הגוף מתנגד לדרך הזה, מטעם שאומרים לו "אתה צריך להאמין בשכר ועונש בתועלת עצמו".

כלומר, אם יקיים תו"מ, התועלת עצמו ירויח, ואם חס ושלום לא יקיים, התועלת עצמו יפסיד. זה האדם יכול להבין. כי מצד הטבע נטבע בהאדם הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל לעצמו".

אבל "בסופה קוצים". היינו שבסופה הוא לא מגיע להשלימות, שיזכה לראות, איך שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, אלא שמונח תחת שליטת השגחה של טוב ורע. נמצא, שאף על פי ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים כולם", מכל מקום זה נסתר ממרגישי טוב ורע. כי בשעת הרע ניתן כח לס"א להעלים השגחתו ואמונתו, כנ"ל בהסולם. נמצא, שהם בבחינת "וימותו בלא חכמה". וזה נקרא "בסופה קוצים".

ו"הדרך שתחילתה קוצים ובסופו מישור" יהיה הפירוש, כי אלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, היינו להגיע לדרגת להשפיע נחת רוח ליוצרו, תחילתה קוצים הוא כנ"ל, כי בזמן שהאדם רוצה לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אז כל עשיה ועשיה שהוא עושה, הגוף מתנגד. והוא צריך בכל פעם התגברות מחדש. וכל התגברות, שהגוף מתנגד, דוקר אותו ומצער כקוצים.

נמצא, שהדרך שהוא הולך, הוא כמו שהולך על קוצים. וכל פעם הוא רוצה לברוח מהמערכה. אבל "מי שהוא חכם שומע לו". פירוש, מי שיש לו אמונת חכמים, הוא שומע לו. "והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום". היינו כמו שכתוב "כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". היות שאח"כ, כשזוכה לכלים דהשפעה, אז הולך בדרך מישור.

היינו כמו שכתוב "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו". היות שאז הוא זוכה להטוב והעונג, שיש במחשבת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. וכשזוכים לכלים דהשפעה, כמו שכתוב שם בהסולם "ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, דהיינו שכולם יראו, כי עתה שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכיות, תינתן האפשרות להשיג פועלם, כי כבר מתאימים למעשה ידיו יתברך, כי עתה ישבחו ויברכו אותו". וזה שכתוב "ובחרת בחיים אתה וזרעך"."

מה ההתרשמות?

שאלה: רב"ש כותב שמתחילים בדרך קוצים ואחר כך עוברים למישור או להיפך. אם תחילת הדרך היא בדרך קוצים, זה בהכרח סימן לפעולת השפעה?

כך נראה.

תלמיד: הוא גם כותב שבדרך הקוצים יש ערך גדול כי צריך את עזרת הבורא, יש בדרך הזו מתנה שצריך את עזרת הבורא.

כן.

תלמיד: ככל שאנחנו מתכללים בחברה כך פחות מרגישים את דרך הקוצים. אם אני רוצה לעשות איזו פעולת השפעה ואני כלול בחברה יותר קל לי לעשות אותה, אני מרגיש פחות התנגדות.

נכון.

תלמיד: האם זה גם נקרא דרך הקוצים? איך להתייחס למצב כזה?

כן. אם נכנסת לדרך הזאת ואתה בודק את עצמך והיא נראית לך כל הזמן רעה, ואתה בכל זאת נקשר לחברה ועל ידה משתדל לתקן את עצמך ולהתכלל בחברה, אז היא הופכת למישור.

תלמיד: אז כשרב"ש כותב על המתנה שצריך את עזרת הבורא, עזרת הבורא תהיה בלהתכלל בחברה, לבקש את עזרת הבורא להתכלל בחברה?

כן. עזרת הבורא היא מכל הכיוונים בעצם, רק השאלה עד כמה אתה שומע איך לקבל על עצמך את הדרך.

תלמיד: מה הכוונה "שומע"?

עד כמה אתה מקבל שככל שאתה מתקדם זה מוביל אותך לדרך מישור.

שאלה: מה זאת אומרת לקיים תורה ומצוות במעשה?

האדם מתכוון לקיים את הדרך שלו על ידי התקשרות עם החברים, על ידי קיום חוקי התורה, וכך להתקדם. זו כוונתו.

שאלה: האופן שבו אנחנו מתארים לעצמנו את התענוג משתנה מיום ליום. אם כך מהו התענוג האמיתי והבטוח?

את זה אנחנו לא יודעים בינתיים. זה משתנה, אנחנו כל פעם בוחרים בתענוגים יותר גבוהים. התענוגים שלנו הם יותר ויותר מהרגשת הבורא בתענוגים, ככל שאנחנו נכללים בהרגשת התענוגים עם הכוח העליון.

שאלה: איך בצומת הזאת בהתחלה אנחנו יכולים לבחור כל פעם את הדרך הנכונה?

לבחור בדרך הנכונה אנחנו יכולים אך ורק על ידי חיבור עם החברים מצד אחד, ומצד אחר, במידה שאיתם יחד אנחנו משתוקקים להשפיע נחת רוח לבורא. כך אנחנו סוגרים את שני הקצוות האלה.

תלמיד: הדרך חייבת להיות בהתחלה קוצים ואחרי זה חלקה?

לפי איך שהאדם משתדל להתקדם בדרך, לפי זה הדרך נראית לו קוצים או מישור.

תלמיד: אבל אתה הרי לא יכול בכוונה לבחור בדרך הקוצים. הדוגמה הזאת קצת מבלבלת כי בכל זאת האדם רוצה כל פעם ללכת בדרך המישור, לא לבחור בדרך הקוצים. ולפי המאמר אתה חייב לבחור בדרך הקוצים קודם כל.

אנחנו צריכים לבחור בדרך שלא שייכת לא לזה ולא לזה, אלא העיקר שהיא תהיה מכוונת ישר לבורא, לעל מנת להשפיע, ולפי זה להשתדל להתקדם.

שאלה: אנחנו לומדים שכל מי שמגיע לחכמת הקבלה מתחיל בלא לשמה, זאת אומרת לטובת עצמו. ורב"ש כביכול כותב במאמר שזאת היא דרך מישור, ושעוד לא התחלנו בכלל את הדרך שעליה הוא כותב כאן.

אנחנו עוד לא בחרנו באיזו דרך להתקדם.

תלמיד: מתי אנחנו עומדים לפני הבחירה הזאת? נניח חבר שלומד קבלה כבר הרבה שנים.

מתי שהוא מרגיש שהוא תלוי בהתקדמות שלו לבורא בקבוצה וכך רוצה להתקדם.

שאלה: כתוב שאדם חייב תמיד לזכור את הבורא בכל פעולה שהוא עושה, כי אחרת זה יכול להיות מתוך הרגל או מתוך זה שכך חינכו אותו. למה כל כך חשוב שאדם יזכור את הבורא ואת הכוונה בפעולות שלנו?

כי על ידי זה שהוא זוכר את הבורא ואת הכוונה, הוא יתקדם אליו, וזו בעצם מטרת ההתפתחות שלנו.

שאלה: קראנו את המאמר הזה בעשירייה שלנו ויש לנו שאלה שהיא מאוד חשובה עבורנו, ויש לנו דעות שונות לגביה. כתוב שאנחנו צריכים לברך מאה ברכות ושצריכים להגיד "שמע" ארבע פעמים ביום ולהתפלל שלוש פעמים ביום, והחכמים אמרו לנו שכך צריך לעשות. השאלה שלנו היא מה יהיה אם באמת נעשה כך בעשירייה? מה באמת עוזר לנו להישאר בכוונה?

עוזר לנו להישאר בכוונה רק חיבור עם החברים, אין שום כוח אחר. ומאיפה נקבל אותו? רק מתוך הקבוצה.

תלמיד: האם תוכל להגיד עוד משהו בנושא התפילות ו"קריאת שמע"?

לא, עוד צריכים להגיע לזה, זה עוד לא לעכשיו. עכשיו יש רק חיסרון שאנחנו צריכים לפתח ולא שום התלבשות שלו במילים מיוחדות.

תלמיד: קצת נבהלתי לשמוע מהחברים שהם חושבים שזה עניין דתי והם לא רוצים לשמוע על התפילות ועל "קריאת שמע".

אנחנו צריכים להבין שהתפילות, "קריאת שמע" ובכלל המצוות שיש לנו וכאילו שייכות ליהדות זה לא כמו שאנחנו חושבים. אלא זה נובע מכך שמכירים את יסודות הבריאה, ואם לפי ידיעת הבריאה אנחנו פונים נגיד ארבע פעמים ביום לכוח העליון ודורשים ממנו, בונים את הסביבה שלנו לפי מה שהוא דורש, אז זה לא שייך, לא ליהדות ולא לדת ולא לדתות ואמונות בכלל. מפני שהכיוון הוא רק לגלות את הכוח העליון האחד שפועל ושולט בכל המציאות, ואין כאן בכלל שום יחס לאיזו דת.

תלמיד: אז האם אנחנו יכולים להשתמש בדרך של התפילות ו"קריאת שמע" כדי לפנות לבורא, או שבינתיים צריכים רק לבנות חיסרון בעשירייה?

אנחנו יכולים לפנות לבורא, אבל עדיין אין לנו הרגשה משותפת עם הבורא, עדיין אנחנו לא יודעים באיזו צורה להתקשר ולהתחבר אליו. זו בעיה, זה מה שלא נותן לנו עדיין הרגשת ביטחון שאנחנו נמצאים בקשר נכון עם הבורא.

תלמיד: אני מרגיש שמאה פעם ביום אני נופל מהכוונה ואני לא יודע איך להחזיק את הכוונה הנכונה במהלך היום.

לכן אומרים לנו שהעיקר בתקופה הזאת, הוא להתכלל בעשירייה, להיות ממש בתוכה, וכל הכוונה, כל המאמץ שלי הוא רק להיות בתוכם. אז אפשר לשאול, אבל גם העשירייה נמצאת באותן תכונות כמוני? לא, העשירייה כבר מנוהלת על ידי הכוח העליון.

שאלה: איך אנחנו יכולים להשתוקק לתענוג עתידי?

כולנו ביחד יכולים לצייר לעצמנו גם תענוגים, גם ייסורים, וכך לכוון את עצמנו פחות או יותר לכיוון הנכון. בזכות זה שאנחנו מחברים יחד את הנטיות, את הרצונות שלנו, את המחשבות, את החשבונות, בזכות זה אנחנו יכולים לבחור בטוב.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב "משל לזקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים, אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים". האם זאת העבודה שלנו היום, להיות כמו שלט, מכוון דרכים, שמראה את הדרך אל הבורא לכולם, לכל האנשים?

אנחנו צריכים להראות לכולם יכולת להתקדם בדרך שבה יש כביכול את שתי ההבחנות הללו. אבל אנחנו צריכים להבין שבלי שתי ההבחנות הללו אנחנו לא יכולים להתקדם לאמת, לא יהיה לנו במה לבחור, לא יהיה לנו אחרי מה ללכת.

תלמיד: אין כפייה ברוחניות, אז אנחנו בעצם רק צריכים להראות לכולם את הדרך ולתת להם לבחור בעצמם? כך זה אמור להיות?

כן, בוודאי שבכל דרך יש גם את זה וגם את זה, גם תענוג וגם ייסורים.

שאלה: אם אנחנו לא מוצאים את הקוצים בדרך, האם אנחנו צריכים לפחד שאולי אנחנו בדרך הלא נכונה?

כן, בדיוק. אנחנו צריכים להבין שאם זו דרך אמתית, אז יש בה גם את הקוצים וגם את המישור.

שאלה: אנחנו יודעים שמה שמגיע אלינו זה מהבורא, האם אפשר להגיד שאני לא אצליח לשנות את מה שיש סביבי, אני שולט רק על התגובה הקטנה שלי, והבחירה היא רק להיות מרוצה או לא, ממה שקיבלתי מהבורא? איך אפשר להיות מרוצים מכל מה שהוא נותן לנו?

לא, אנחנו צריכים להשתדל מלכתחילה לבחור בדרך הנכונה, כשיש לנו שתי אפשרויות. האם דרך מישור, האם דרך קוצים, זה לא מספיק, כי אין כאן עדיין אמת ושקר. אם תחילת הדרך היא קוצים ובהמשך יהיה מישור או ההפך, זה לא מספיק. אבל כשבוחרים, בוחרים יחד עם החברה בהחלטה כוללת שהיא ללכת יחד, וכשהולכים יחד, זה נקרא "מישור".

תלמיד: איך אפשר להגיע לצורך אמיתי להשיג גדלות, כי אנחנו יודעים שזה מגיע דרך הצורך שלנו להשיג את זה?

בדרך, אם מתקדמים, מקבלים שכל ורגש לזה ובוחרים יותר נכון.

שאלה: לפי הבנתי הרב"ש אומר שאנחנו נמצאים תחת שתי הנהגות, העונג של הנהגה אחת הוא ייסורים בהנהגה האחרת, ולהפך. כלומר, אנחנו צריכים לבקש דרך שלישית, שבה העונג הוא משותף לשתי הדרכים. מה סוד העונג הזה ואיך משיגים עונג שיכול להיות כמו שהוא כותב פה "כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"?

זה בתנאי שאנחנו הולכים בחיבור בינינו ועם הבורא, ולא בוחרים מראש לא דרך מישור ולא דרך קוצים.

תלמיד: זה כביכול חשבון חדש שאדם צריך להגיע אליו?

זה לא חשבון חדש, זו הבחירה של האדם. אין לו במה עוד לבחור, רק קשר עם החברים וכלפי הבורא לכוון את עצמם יחד.

תלמיד: זאת אומרת ללכת בחשבון הכללי ולא הפרטי?

כן.

שאלה: איך הבורא יראה לנו את הצורך לעשות כל פעולה רק כדי להשפיע?

הבורא יראה לנו צורך ללכת יחד "כאיש אחד בלב אחד" ועל ידי זה בטוח נכנס לדרך נכונה. כך אנחנו צריכים להמשיך. אין לנו עוד בחירה, חוץ מלהיות יחד בדרך הזאת.

שאלה: נניח שאנחנו עושים הכול לטובת הבורא, למענו, האם זה משנה איזו דרך אנחנו בוחרים כשאנחנו פועלים כך?

הייתי אומר שזה לא חשוב, כי לבורא אין בעיה שנבחר כך או נבחר אחרת, אין לפניו שום דבר סגור ונסתר. לכן הוא מביא בחשבון כבר את כל הבחינות, ההבחנות והחלטות שלנו ונותן לנו את הדרך הנכונה, גם במה שאנחנו מרגישים וגם במה שנבחר, הכול נמצא בידיים שלו.

תלמיד: אם אתה מקבל כל דרך שאתה נמצא בה, לא חשוב אם זה מישור או קוצים, ואתה הולך בדרך הזאת לטובת הבורא, אז לא משנה באיזו דרך אתה הולך, כלומר אתה מקבל את כל המצבים שהבורא נותן לך.

כן.

שאלה: מה זה אומר מאה ברכות שהאדם חייב לברך כל יום בעבודה הרוחנית, בעבודה שלנו?

זה סימן שהאדם מברך את הבורא גם על הכוח הטוב וגם על הכוח הרע וכך הוא בעצם מתקשר אליו.

תלמיד: מה זה מאה, האם אלו מאה מדרגות?

כן. את זה עוד נלמד. זה לא דבר גדול, זה כאילו שיש מאה שערים, מאה מדרגות, מאה ברכות. אלו דברים שלא צריכים אותם לעבודה, אלא מדברים על מצב סגור, שלם.

שאלה: כוחות, פעולות, מחשבות, האם כל אלה פועלים לפי הקו של "ואהבת לרעך כמוך" ולפי טבע ההשפעה?

כן, ודאי. אם אנחנו הולכים יחד ולקראת הבורא, אז זה בעצם החוק העיקרי שלנו, שאנחנו רוצים להתחבר בינינו ובין הבורא.

שאלה: רשמתי עכשיו שהעשירייה מנוהלת על ידי הכוח העליון. יוצא שאם אני מתחברת לעשירייה, אז האגו שלי כל הזמן יגדל, כי הרי אני מתחברת לעשירייה וזה משתלם לי כי אני מתחברת לעליון. איך לצאת מהאגו הזה?

רק בזה שאנחנו מורידים, מנמיכים את עצמנו כלפי העשירייה, אנחנו יוצאים מתחת שליטתנו עצמנו.

שאלה: סוף הדרך עם הקוצים זה הקשר עם הבורא שזה השכר. איך לא לאבד את הקשר עם הבורא בגלל השכר?

כשאנחנו כבר נעשים מכוונים לבורא, אז השכר הוא לא כמו שהיה קודם, כי אז אנחנו מתחילים להרגיש איפה זה המר ואיפה המתוק לפי האמת.

שאלה: חברים לקחו יוזמה ועושים תפילה של הכלי העולמי פעמיים ביום. האם כדאי לעשות זאת שלוש פעמים כמו שכתוב? והאם כדאי לצרף גם את הכלי הנשי יחד עם הכלי הגברי?

לא הייתי מערבב את זה יחד, אלא גברים לחוד ונשים לחוד. אבל פעמיים או שלוש ביום זה שהם יחליטו.

תלמיד: אני רוצה להוסיף שהפעולה הזאת היא מאוד חזקה, זה מורגש ממש חזק כמו כנס אחד גדול פעמיים ביום, תודה לחברים שעשו את זה.

בסדר גמור. וכדאי שיהיה בינתיים רק פעמיים כי זה בכל זאת די עוצמתי.

(סוף השיעור)