יום העצמאות תשע"ו - 2016

שיעור בוקר 12.05.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 469, מאמר "הגלות והגאולה"

אני רק רוצה להוסיף בתחילת המאמר, אין לנו יותר משני מצבים, גלות או גאולה, גילוי או הסתר, תלוי ממה, תלוי כלפי מי. ודאי שמדובר תמיד כלפי האדם, לא כלפי הבורא. ולכן כלפי האדם יש בו שני מצבים, או שזה גלות, החל מכך שהוא לא מבין שהוא נמצא בגלות ובכלל לא מבין על עצמו, איפה ובאיזה עולם הוא נמצא, מה קורה לו, מי מנהל אותו, מי סובב את כל הטבע, שזה כוח הטבע הכללי, הוא לא יודע, לא מבין כלום. ועד דברים יותר ברורים, עד שמתגלה לו שיש חוקים וחוקיות בזה.

אחר כך הוא מגלה שהעולם הוא יותר אינטגרלי וגלובלי. זאת אומרת, שהכול מקושר למערכת אחת וחוק אחד פועל בכל המציאות. ואחר כך הוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה להכיר את החוק הזה, זה בכל זאת מושך אותו. וכך הוא מתקדם, מתקרב להכיר את הכוח האחד הזה שמפעיל את כל המערכת כולל אותו, כולל האדם.

וכאן יש שאלה, מאוד עדינה כזאת, איך אני, שהוא סובב אותי, מתוך זה שהוא סובב אותי, מכיר אותו? זה נקרא "ממעשיך הכרנוך"¹, שדווקא מזה שאני מבין שהכול בא מהבורא אלי, אני יכול לחקור אותו. כי כל מה שיש בי, גם ההבחנות הבסיסיות, לפני שאני מתחיל לעבוד בלהכיר אותו, ואחר כך כשאני הולך להכיר אותו, כל זה בא ממנו. ואז כאן מתחילה עבודת המחקר, חקירות האדם על המציאות. בסך הכול זו חכמת הקבלה, גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

לכן אנחנו צריכים קודם כל לקבל את העובדה הזאת שאנחנו נמצאים כלפי כוח אחד שפועל מולנו או בהסתרה או בגילוי.

ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור

"ובגוים ההם לא תרגיע

ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כ"ח פ"ה).

והעולה על רוחכם היו לא תהיה

אשר אתם אומרים נהיה כגוים

כמשפחות הארצות (יחזקאל כ' ל"ב).

הרי הוי' יראנו בעליל שאין כל קיום לישראל בגלות, ולא ימצאו להם מנוח - כמו שאר העמים שנתערבו בגוים ומצאו להם מנוח, עד שנטמעו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר.

לא כן בית ישראל, - עם זה לא ימצא לו מנוח בין הגוים, עד שיתקיים בו הכתוב: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"."

זאת אומרת, אצלנו מושרש הרצון לגלות את הבורא, בכל האנושות, כי כולנו זה רצון לקבל שנברא על ידי האור, ובתוך הרצון לקבל הזה נמצא שורש מהאור שברא אותו. ולכן הרצון לקבל הוא זז, מגיב לאור, בגלל שיש בו שורש מן האור. אמנם הוא כמלכות, אבל היא נפעלת מן הכתר.

ולכן בסך הכול אנחנו כולנו כולנו נמשכים להאור, רק תלוי באיזו מידת הכרה או חוסר הכרה. ואין לך חלקיק של רצון, של הבריאה זאת אומרת, מדומם צומח חי מדבר, שלא נמשך להאור. והכול תלוי במידת ההבנה מי מפעיל אותו, מה מפעיל אותו, באיזו מידה, באיזה יחס הוא נמצא כלפי אותו כוח המפעיל.

"אפשר לבאר הדבר מתוך ההשגחה. וגזירת הכתוב עלינו, כי התורה אמת, וכל דבריה אמת, ואוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה, ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו, שהם מקרה וגורל עור ח"ו, אשר לדבר זה יש רק תרופה אחת, והיא, להחזיר עלינו את הצרות, בשיעור כזה - עד שנתבונן בהם שאינם מקרים, אלא השגחה נאמנה היעודה עלינו בתורה הקדושה.

ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו," זאת אומרת, בסופו של דבר כשאנחנו חוקרים את המציאות, אנחנו צריכים להגיע להכרת הבורא בצורה טבעית. כמו שזה נעשה על ידי אדם הראשון, שהוא המקובל הראשון שגילה את הכוח העליון היחידי בטבע, ש"אין עוד מלבדו" והוא "טוב ומיטיב", והוא המשגיח והוא המבצע והוא הכול. ואחרי זה עוד עשרים דורות, ואברהם וכל המקובלים.

זאת אומרת, בצורה כזאת, אם אנחנו הולכים לחקור את הטבע אפילו ללא שום הכוונה, כמו שהם עשו את זה בנטייה הפנימית, מתוך הרצון שבהם, אז נגלה. הם גילו ואנחנו יכולים לגלות. אלא מה שבסך הכול הם עשו, הם עזרו לנו. שכמו במדע הרגיל, כך גם במדע הא-לוהי הזה, לגלות את הכוח העליון, הם עוזרים לנו כשכותבים מראש מה לעשות כדי ביתר קלות, מהירות, לגלות אותו.

"ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה (עי' מאמר ב' דרכים [מאמר החרות]) הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה."

למה אנחנו יכולים להתפתח יותר מהר מיתר העמים? מפני שאנחנו הקבוצה, אני מדבר מימי אברהם והלאה, אנחנו הקבוצה שמקיימת בתוכה, רוצה לקיים בתוכה חוקים רוחניים. שהטבע, הבורא ישרה בינינו. אנחנו נמשכים לזה, בלגלות "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב". שבדומה לטבע שלו, אנחנו רוצים לקבוע כאלה צורות היחסים בינינו.

זאת אומרת, אנחנו בצורה מלאכותית בונים את צורת הבורא, תכונת הבורא, בינינו, ביחסים בינינו. ואז על ידי זה, אנחנו מתוך המאמצים שלנו מתקרבים לגילוי שלו באמת. לפי השתוות הצורה, לפי ההידמות למה שאנחנו בונים בצורה מלאכותית בינינו, אנחנו מושכים את הצורה האמיתית הזאת אלינו והבורא מתגלה.

לְמה זה דומה? לכל המשחקים של הילדים, זו הצורה הרגילה. במה שמשחקים, במה שרוצים שזה יקרה, על ידי זה מתקרבים לדבר האמיתי. למה? כי אנחנו מפעילים את הרצון שלנו המשותף ועל ידו אנחנו מפעילים מאור המחזיר למוטב. זה כמו שכל ההתקדמות וכל ההתפתחות בטבע, זה ממש אותו החוק.

לכן המקובלים שהם השאירו לנו, העבירו לנו את השיטה הזאת, מה הם כותבים? הם כותבים לנו את תכונות הבורא. תעשו כמוהו, תעשו איזו תבנית, הדגמה כאילו שזה הבורא שורה ביניכם ותראו עד כמה שאתם מגיעים מהר למצב שזה יקרה. זהו, זה פשוט. וזה מושרש בחוק הטבע אפילו בצורה אינסטינקטיבית כמו בילדים. רק בהם זה הטבע מחייב כך להתפתח, ואנחנו צריכים לעשות את זה בהחלטה עצמית, בברית, בערבות וכן הלאה. זו היגיעה שלנו בעצם. זאת אומרת, במה אנחנו צריכים לתת יגיעה? בלבנות בינינו את צורת הבורא.

"וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר," ביחסים ביניהם, "דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים." זאת אומרת, קלקלו את היחסים ביניהם, הכניסו לשם דברים שהם הפוכים מטבע הבורא.

"וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים," וזה מובן, כי כל פעם האגו, כוח ההתנגדות לבנות את צורת הבורא בין חברי הקבוצה או חברי האומה, כוח ההתנגדות הוא גדל, גובר, וצריכים כל פעם להיות כך זהירים, שוב ושוב לבנות אותו. ולכן בזה צריכים להיות במאמץ, בעבודה מתמדת, ולעבוד נגד כוח ההתנגדות, שזה נקרא האגו שלנו. ולכן כאן יש מכשול.

"וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן." זאת אומרת, הוא גדל והתעמק עד שהביא ממש לחורבן.

זאת אומרת, שאותה דמות הבורא שהיתה ביניהם לגמרי הסתלקה, לאט לאט. כמו שאנחנו קוראים במקורות, שהרבה שנים לפני חורבן בית המקדש כבר הרגישו שיהיה חורבן מזה שהתחילו להיעלם כל מיני סימנים של נוכחות הבורא בעם ישראל.

שאלה: גם אתמול בערב דיברת על עניין הביטול, שאדם צריך למחוק את עצמו. וגם היום דיברנו על זה.

הם שאלו משהו על זה, לכן דיברתי. החברים אמרו על זה משהו בסדנה, אני לא סתם אמרתי מעצמי. אתם רציתם לעשות איזו סדנה לרביעיות, ועל זה אני אמרתי. אני לא זוכר איך היתה השאלה.

תלמיד: על זה שאדם שרוצה להגיע לעצמאות, הוא צריך למחוק את עצמו.

כן, זאת תחילת העצמאות, זאת תחילה. והיתר בעצמאות, עד כמה שאני יכול להידמות, כמו שכותב בעל הסולם, "כל תנועותיו מקדיש לה' יתברך", זאת העצמאות.

תלמיד: אפשר לנסות לברר קצת את המושג של "למחוק את עצמו"?

לא. תנסה ותמחיש. אין לי מה להגיד. תנסה לחשוב שאתה צופה על המציאות וכולה כולה נפעלת על ידי כוח אחד, הבורא. אתה רואה חברים, כל מה שאתה רואה, לא חשוב, כול מה שנמצא אתה מקבל את זה לפחות שזה הכול נפעל על ידי כוח אחד, עד שתתחיל להרגיש את זה, צריכים לעשות מאמצים. לוקח זמן, אבל אחר כך אתה רואה שזה כך.

ומעבר לזה אתה צריך אחר כך בכל זאת, כשיתגלה, אחר כך הרצון לקבל שלך יטשטש את זה, יבואו אליך כל מיני מכות, כל מיני בעיות שעל פניהן אתה צריך שוב לחדש ייחודיותו של הבורא בעולם וכן הלאה, לקבוע אין עוד מלבדו. חוץ מזה, טיב העבודה שלו לקבוע שהוא טוב ומיטיב, וגם זה למרות שאתה תתחיל להרגיש שכל מה שקורה זה כאילו לא לטובתך. ועל ידי זה אתה בונה את המחיקה או הכנעה שלך. זה השלב הראשון שממנו מתחילה תכונת הבינה. זה מאוד חשוב, שלב מאוד חשוב, יסודי ואנחנו צריכים להתחיל לרכוש אותו, אחרת לא הייתי מדבר. קודם את זה, אחרי זה נדבר הלאה, אבל זה על הפרק.

שאלה: אני רוצה לחזור לכותרת של המאמר "ההרמוניה בין הדת לחוק ההתפתחות או אל הגורל העיוור". מה הקשר בין ההרמוניה לחוקי ההתפתחות שהוא חוק הטבע? מה הכוונה לגורל העיוור, ומה הקשר בין הגורל העיוור להתפתחות?

אני לא יכול להגיד מה אומר בעל הסולם, כי מי יודע להגיע לעומק ההשגה שלו.

"הרמוניה בין הדת לחוק ההתפתחות או אל גורל העיוור". אז דת וחוק ההתפתחות זה אותו דבר. "דת" זה נקרא כל הידיעה שאנחנו יכולים לקבל מהשפעת הבורא על הנבראים, על העולם, זה הכול נקרא "דת", או במילים אחרות גילוי הבורא לנברא, פעולות הבורא. מה זה הבורא? אתה לא מגלה את הכוח כמו עם החשמל, אתה מגלה את הפעולות שלו. יש בזה הרמוניה, למה? כי הדת שאנחנו מגלים הולכת בדיוק לפי חוק התפתחות. חוק ההתפתחות זה היחס בין האור לכלי, שהאור כל הזמן משפיע על הכלי, על הרצון וכל הזמן מפתח אותו. שלבי ההתפתחות של הרצון על ידי האור הם נקראים "חוק ההתפתחות".

אז חוק ההתפתחות בלהתלבש בחומר הוא נמצא בהרמוניה. אין משהו שיפריע ביניהם, אלא לפי מה שהיה מתוכנן במחשבת הבריאה, מתבצע בצורה עקבית ואין כאן שום דבר שיכול להפריע או לשנות את העניין. זה נמצא בהרמוניה בין מה שהיה במחשבה ואחר כך בא בתוכנה, בתוכנית, ואחר כך מגיע למעשה ואחר כך מגיע ליישום, סוף מעשה שהיה כבר במחשבה תחילה.

אז "או אל גורל העיוור", למה זה גורל העיוור? מה קרה, מה זה גורל העיוור? גורל אנחנו מבינים, שזה איזה מין גורם שאי אפשר להשפיע עליו, אלא זה גורל. למה הוא עיוור? מפני שהוא מגיע מהחלטה כזאת כלפינו שהיא לא ניתנת לערעור, אלא פשוט "חוק נתן ולא יעבור".

לכן יש לך את ההתפתחות, היא נקבעה מראש, היא מתבצעת בצורה החלטית, אתה לא יכול לשנות בה שום דבר. יש הרמוניה בין תחילת הבריאה וסוף הבריאה וכל התהליך, הכול נעשה ביחד, בהחלטה גמורה. וכל זה קורה בצורה שאין כאן שום דבר לשנות. אלא מה כן, בכל זאת זה נעשה בשביל משהו? זה נעשה כלפי אותו האדם, שהוא צריך לשנות את עצמו, כדי לראות את ההרמוניה הזאת ופעולות הבורא הנצחיות, השלמות. ואז הוא מתקן את התפיסה שלו, הקליטה שלו בהתאם לזה.

זאת אומרת, מה שיש לפניך זה עולם אין סוף, שום דבר לא משתנה, לא כלום. מה יש כלפיך? משתנים הדברים כדי ללמד אותך איך להגיע לראות את העולם בצורת אין סוף, סטטי, שהוא הטוב ומיטב ממלא את כל המציאות.

תלמיד: המשפט הוא אחד, או שאפשר לחלק אותו לשניים, או ההרמוניה לחוק ההתפתחות או הגורל העיוור? זאת אומרת, או שאני הולך לפי הדת כאילו בקשר להרמוניה עם כוחות ההתפתחות.

דת זה כלפי אדם. אותם החוקים שאנחנו לומדים כולם, הם נקראים "דת". חכמת הקבלה כולה היא נקראת כך. כי מהי חכמת הקבלה? מסבירים לך חוקים שלפי זה האור מפעיל את הכלים, זה נקרא "דת".

תלמיד: אז זו לא הדת הרגילה שאנחנו רגילים לדבר.

חס ושלום, זה בכלל, מזמן זה כבר לא קיים. מה שהאנושות יכולה להמציא מתוך השכל שלה, אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על "ממעשיך הכרנוך" בלבד. אני יכול להכיר את הבורא, אני חוקר אותו, מתוך זה אני בונה את מפת ההתנהגות שלו כלפיי ומתוך זה יש לי דת. יותר מזה אני לא יודע.

קריין: עמוד 469 טור א' למטה.

"וכיון שהתורה אסרה כל זה," ללכת אחרי ההפרעות או האגו שכל הזמן גדל אצלנו. שאנחנו צריכים לקבל את האגו שכל הזמן גדל, ואנחנו צריכים להתעלות מעליו ולקבל כל פעם את הכוח הפועל היחיד שנמצא לפנינו. זאת אומרת כל פעם להכניע את עצמנו, את האגו שבנו להכניע אותו.

"על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים," והשכנים האלו הם גם הכלים שלנו, ואנחנו צריכים להבין שזה חלק מההפרעה הכללית שישנה עלינו. זה לא שהם נבדלים, אלא כך נראה לנו, שיש הפרעות שאני קורא אותן הפרעות פנימיות, יש הפרעות סביבתיות, משפחה, קבוצה, ויש הפרעות יותר חיצוניות, זה העולם מה שנקרא. אבל בסך הכול אני צריך להבין שזה בא אליי, עליי, כדי שאני על פני זה אבטל את עצמי כדי לראות שאין עוד מלבדו. "ככל שדרש מהם האנכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן.

ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיא, על ידי תלמידים דלא מעלי," אם בבית הראשון לא הייתה התנהגות בוטה, שבפרהסיה לא עשו דברים שהם נגד גילוי הבורא, נגד עבודת ה', זה היה בכל זאת ככה ככה, אז בבית השני הלכו כאילו שזה כך צריך להיות בגיבורות כזאת, "שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה," שהם כל הזמן הציגו ופרסמו שלשמה זה דבר שהוא לא חובה, עד שהגיעו למצב שזה מיותר, בהדרגה.

"כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה," שאפשר לעשות כל מיני דברים, כאילו שהם נכונים, אבל לא בכוונה על מנת להשפיע, לא בכוונה להתעלות מעל האגו. זאת אומרת יש חיים רגילים, יש את העולם הזה, אנחנו בסדר גמור, מה שצריכים לעשות, צריכים לעשות, אבל את הכוונה אל תדרוש. אלא אנחנו במקום מטרה, במקום שכר שזה יהיה בעל מנת להשפיע, כל הזמן זה מתחיל להתקלקל ולהתקלקל, מתקלקל, עד שהגענו לכוונה על מנת לקבל. זה נקרא שעזבו את לשמה והגיעו ללא לשמה, ואחר כך על מנת לקבל ממש.

"ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים," ההבדל ביניהם היה רק בכוונה לא לשמה ולשמה. לא שהם היו חילוניים וההם היו דתיים כמו שאנחנו רואים, אלו במעשים כאלו ואלו במעשים כאלו, ההבדל היה בכוונה בלבד, כל הזמן הייתה מלחמה על לשמה. "והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל."

גם הרומאים וגם היוונים הם לא היו בכלל נגד היהדות מה שנקרא. הם לא היו גם מחויבים לעשות כל מיני סימנים שלהם, פסלים שלהם, אלא רק אותם הצדוקים רצו שכל אותם הסמלים התרבותיים נגיד של היוונים, הרומאים יהיו גם בעם ישראל. ולכן המלחמה כרגיל, כמו בכל הזמנים, בכל המלחמות הייתה בתוך ישראל בלבד.

אנחנו רואים עד כמה שאנחנו היום גם מחולקים לכל כך הרבה חלקים, גם דתיים, גם חילוניים, לא חסר. כמו שאומרים על כל בית כנסת, שאני הולך דווקא לכאן ולשני אני לא נכנס, והשלישי בכלל לא קיים בשבילי, ועוד ועוד. כך זה עד היום הזה, ודאי אותו היחס כמו שהיה שם, ואפילו היום אנחנו מקבלים אותו כקדוש.

שאלה: לא ברור מה זה אומר מלחמה על ה"לשמה"?

מלחמה על הלשמה זה נקרא מלחמה על המטרה. איפה נמצאת המטרה, מהו השכר, המטרה היא השכר, מה אני רוצה שיקרה, בשביל מה אני עושה פעולה. והמושג הזה בשביל מה אני עושה הוא בשבילי חומר דלק, הוא בשבילי כיוון, הַכְוָנָה, והוא בשבילי כבר הסיום של המאמצים שלי, מה אני משיג בסופו.

אז אם אנחנו עובדים בלשמה, זה נקרא "לשם שמים", זאת אומרת אני צריך לבטל את עצמי, הכוונה את האגו שלי, כי מה זה אני, את האגו שלי, ולהשתדל להיות דבוק בבורא בכל הפעולות שלו, וכל הפעולות שלו הן על מנת להשפיע טוב ומיטיב. כמו שהוא עושה טוב ומיטיב לרעים ולטובים, לכולם, ולכל האנושות, כך אני צריך לראות את הפעולות האלה, אני צריך להשיג את הפעולות האלה, ואני צריך בכל לב ונפש לבצע אותן יחד עימו, בכל רמ"ח אבריו שס"ה גידיו. ממש כך.

זאת אומרת בכל וכל, מה שנקרא "כל עצמותיי תאמרנה". זה נקרא להיות דבוק בבורא ובזה אני משיג אותו, "ממעשיך הכרנוך", בזה ודאי אני משיג את הבריאה שהוא ברא, אני נמצא בכל הפעולות עימו. אז זה לא מספיק שאני כמו טיפת זרע, ואחר כך מתפתח כמו תינוק, ואחר כך כמו ילד קטן, אדם יותר גדול, אלא אני ממש מגיע לכל קומתו של האור העליון שמלובש בכל הכלי דמלכות דאין סוף, ואני בזה מבצע יחד עם הבורא בשותפות, זה נקרא "בדבקות", את כל הפעולות שלו כלפי הבריאה.

תלמיד: כלפי זה הדבר הזה שנקרא שכר בדרך שלנו נראה כאילו זה הדבר הכי נסתר שהאדם לא יודע לשם מי הוא פועל. זאת אומרת לטובת עצמו לטובת הבורא, אז איך הוא יכול לבחון את עצמו נכון?

זו שאלה מאוד מאוד גדולה ומאוד טובה, והתשובה עליה היא מאוד פשוטה. כדי שתהיה לנו אפשרות להשפיע לבורא מה נעשה? שבירה. גם עוד? הסתרה. עוד? חברה. עוד? עבודה בחברה. ובמקום לעבוד לבורא שאני לא יודע, לא מכיר, כמו שאתה שואל, מאיפה אני יודע, יש לך במקום זה העולם הזה, עכשיו אתם רואים בשביל מה העולם הזה קיים. בזמן ההכנה אתה עדיין לא מרגיש את הבורא ולא יכול לבצע פעולות כלפיו, יש לך כלפי מי, ואתה נמצא אז בצורה כזאת שפשוט הכול מגולה. יש לך חברים, יש לך אותך, יש לך מורה, יש לך ספרים, יש לך הכול, בבקשה תבצע. וזה לא משחק, כי בתוך זה אתה מגלה אחר כך את הרוחניות. בתוך זה, לא באיזה מקום אחר.

לכן יש צורך בעולם הזה, זאת אומרת למציאות שבה אתה יכול לקבוע את כל הפעולות שלך "הרוחניות", כביכול רוחניות, ואחר כך הן יהיו רוחניות, כי המאור המחזיר למוטב מגיע ומתקן את הפעולות שלך ליותר ויותר רוחניות.

תלמיד: איך אני יודע שאני באמת משרת את החברה בלב ונפש ולא משרת את עצמי.

זה לא חשוב. כמו שאתה יודע, כמו תינוק שלא יודע או כן יודע מה שהוא משחק, שחק אותה.

שאלה: המשפט האחרון שהוא אומר "עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל". זו כאילו סתירה, הבית נחרב ונגלה הדר?

כן, אז מה?

תלמיד: זה נשמע הפוך.

תלמיד: נגלה מלשון "גלות" לא נגלה.

תלמיד: אה, מהמילה "גלות".

כן, ודאי. נִגְלָה זה יכול להיות גם גילוי? אנחנו לא מבינים ב"נִגְלֶה וְנִסְתָּר". אנחנו לא מבינים ב"קבולה", אנחנו לומדים חכמת הקבלה.

תלמיד: כנראה נִגְלָה מהמילה "גלות".

כן.

תלמיד: כל מה שאנחנו לומדים היום זה ממש מזכיר את התקופה שלנו עכשיו.

יכול להיות. אנחנו, אני לא יודע, אנחנו לא נמצאים במצב שאנחנו נופלים למשהו, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו עולים.

תלמיד: העם כולו עולה עכשיו?

העם עולה, העולם עולה, למרות שעדיין לא רואים את העליה, אבל רואים סימנים שהם יביאו אותנו לעליה.

תלמיד: אז איך כל מה שאתה אומר כרגע מסתדר עם זה שאנחנו רואים כאילו הכול נראה הפוך לגמרי, נראה שהעם כרגע מתפורר לגמרי, נראה שהעם כרגע במחלוקת, ואתה אומר שזאת עליה, איך זה מסתדר כל זה?

מ"ט שערי טומאה. מה יש? אבל בתנאי שיחד עם זה, בעם ישנם גילויים, אנחנו יושבים ולומדים דברים שלא היו לפני כמה שנים, ועמך יותר ויותר מתחיל להכיר את העניין הזה. אתם לא מתארים, כי אין לכם הרגשה כזאת, אבל לפני שלושים שנה אם היית אומר שאתה יכול להכניס לווי נט, לידיעות אחרונות, לוושינגטון פוסט, מאמרים כאלו, שאנחנו עושים היום עוד ועוד, ברדיו ובטלוויזיה, היו חושבים עליך מה אתה מדבר, זה אחרי גמר תיקון.

אנחנו נמצאים בעליה, אנחנו נמצאים במצב שיום יום אתה משחרר לעולם כמות של עבודה, כמות של מדיה, שזה עובד, זה פועל. אנשים לא מבינים איך זה מגיע אליהם ואיך זה עובד מתוכם. כי זה לא בצורה כידע רגיל, בצורה אינפורמטיבית, זה פועל במהות פנימית.

תלמיד: זאת אומרת שהאנושות כרגע נמצא במצב אחד, כאילו האדמה בוערת לנו תחת הרגליים, ומצד שני קיבלנו מלמעלה את ההזדמנות כרגע שהאנושות כן תיחשף לחכמת הקבלה.

כן. ואנחנו צריכים להתקדם וכמה שיותר להתקרב לאנושות. אבל מצד השני מכינים את האנושות. בכל זאת אנחנו רואים משנה לשנה אנשים נעשים יותר מיואשים מכל ההתפתחות הזאת החומרית, הרצון החומרי הוא בכל זאת עובר איזה שינויים. כבר אין אמון בקפיטליזם בכל התחרותיות הזאת, גם נמאס לבני אדם להיות בריצה הזאת אחרי כל המילויים האלה החומריים האגואיסטיים. רוצים קצת יותר, העולם עובר לקצת יותר.

אתה רואה, אפילו זה שהם כל הזמן משחקים בפלאפונים, פעם זה לא היה כך, היו דברים יותר חומריים. היום הם בכל זאת רוצים להתקשר זה עם זה, הם מחפשים במשהו להיות בקשר, רק הם לא יודעים, כמו תינוקות, הם עדיין בתחילת הדרך, אבל בכל זאת כבר במישור אחר. אנשים רוצים להרגיש זה את זה. רק מצד שני האגו לא נותן. ההתפתחות היא ממשית.

תלמיד: יש מישהו היום, אצלנו או בעולם, שיודע בכלל מה זה לשמה?

אומרים שיש "ל"ו צדיקים" נסתרים.

תלמיד: ומה עם כל השבעה מיליארד פחות ל"ו, שלא יודעים מה זה אפילו?

אתה מבין שלשמה זה נקרא אדם שהוא הגיע למצב שלפחות מה שמתגלה הרצון לקבל בו, במה שמתגלה, הוא כולו מכוון להשפעה דרך בני אדם לבורא. זה נקרא "לשמה", שלא דורש שום דבר עבור מה שהוא עושה, חוץ מלעשות.

תלמיד: כשמדברים עם האנשים שמאמינים, אנשים דתיים רגילים מה שנקרא.

אני לא אומר שום ביקורת על אף אחד, כל אחד שיעשה תיקונים במה שהוא מבין. נניח גנב, הוא עושה תיקון. הוא הולך וגונב ממי שיש לו יותר, ולוקח לעצמו, כי יש לו פחות. זה הטבע. בטבע, אם יש כאן לחץ וכאן יש פחות לחץ, אז הכול מתאזן. אז הוא גם עושה את עבודת האיזון. אז הוא עובד? עובד. לשמה או לא לשמה? הוא יגיד לך שזה נכון, זה בסדר גמור. אני לא הולך לשפוט אף אחד, אפילו אותו גנב.

תלמיד:, האם התפקיד שלנו זה לספר לעולם מה זה "לשמה", או לא?

התפקיד שלנו זה לספר לעולם את מה שהעולם מסוגל לשמוע בכיוון התיקון. עד כמה שהוא מסוגל. אתה לא נותן לילד בן שנתיים לימודים ששייכים לילד בן עשר. זה הכול. כאן צריכה להיות המומחיות.

התאום והאחדות בין התורה והגורל העיור והתפתחות חשבון אנושי

"ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די, ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו, וגם פה בארצינו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתינו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכיי, כמו שהוכחתי במאמר מתן תורה.

ואם לא נסדר עצמינו כאמור שם, הרי יש בנו מעמדות, אשר בלי ספק שמוכרחים אנו להתגלגל, פעם לימין ופעם לשמאל, כגלגול כל האומות. ועוד הרבה יותר. מפני שטבע המפותחים שאי אפשר לרסנם, כי כל דעה חשובה, מבעל דעה מפותח, לא תרכין ראשה מפני שום דבר, ואינה יודעת פשרות. ועל כן אמרו ז"ל: "ישראל עזין שבאומות הן", כי כל שדעתו רחבה יותר, הוא עומד על דעתו ביותר.

והוא חוק פסיכולוגי. ואם לא תבינו אותי, צאו ולמדו את הפרק הזה בין חברי האומה היום, אשר בעת שהתחלנו לבנות, כבר הספיק הזמן לגלות בנו את העזות ותקיפת הדעת, ומה שהאחד בונה השני סותר.

... וזה גלוי לכל. אלא מה שאני מחדש הוא דבר אחד, כי המה סבורים, אשר סוף כל סוף יבין הצד שכנגד את הסכנה, ואז ירכין ראשו ויקבל את דעתו. ואני יודע שאפילו נקשור אותם בכפיפה אחת לא יוותר אחד לשני כמלא נימא, ושום סכנה לא תפריע למי, מלבצע את שאיפתו.

במשפט אחד, כל עוד שלא נגביה את מטרתינו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אנו בני האידיאה. ואף אם אנו שקועים במ"ט שערי החומריות, עם כל זה לא נוותר על האידיאה, ועל כן למטרה הקדושה שלשמו יתברך אנו צריכים."

זאת אומרת כול הסכסוכים האלה וכול המאבקים האלה לא ייגמרו, הם יהיו וכך הם יימשכו עד שבכל זאת התכנית הכללית של הבריאה תתברר לפני האנשים. לכן אנחנו צריכים לעשות זאת גם בצורה החיצונה, שזה בכל זאת יהיה לפניהם, לפני עיניהם. והעיקר זה העבודה שלנו שאנחנו עושים אותה על ידי המשכת המאור המחזיר למוטב דרכנו אליהם, ואז הם משתנים בלי שהם יודעים, בלי שהם מרגישים נעשה השינוי.

שאלה: מה הכוונה "מפני שטבע המפותחים שאי אפשר לרסנם,"

ככל שאדם יותר מבין, יותר יודע, יותר משיג אפילו, הוא עומד על שלו. הוא לא יכול, זאת הדעה שלו. אדם שאין לו כל כך משהו, אז אתה לוקח אותו ואתה יכול לבלבל אותו כמו ילד קטן. אתה יכול למלא אותו במה שאתה חושב ואז הוא יהיה איתך. כי אם לפני זה היה ריק ואתה מילאת אותו במשהו, אז רכשת אותו, הוא איתך. מה שאין כן אם הוא נמצא בדעה שלו, חזקה. אם הוא מלומד ויש לו הוכחות, יש לו דעות, יש לו גם ידיעה מהמקורות, מהספרים, מההיסטוריה וכן הלאה, אז איך אתה יכול לשנות אותו, הוא כבר עומד על דעתו. לכן אנחנו עם קשה עורף.

תלמיד: בעל הסולם אומר שזה דווקא בישראל, למה?

כי אצלנו, כנגד הנקודה שבלב הרצון לקבל שלנו יותר גדול, והאגו שלנו יותר גדול לעומת העמים האחרים. אם אתה מסתכל על רוב העמים אז אחוז האנשים שממש משתוקקים עם רצון גדול לכסף, לכבוד, למושכלות, לכול הדברים האלה, הוא יחסית לא גדול לעומת האחוזים בישראל. אתה רואה. אבל זה לא חשוב לנו, חשוב לנו רק איך אנחנו בונים את החברה להשגה רוחנית, זאת אומרת לגאולה. לכן כול מה שאנחנו יכולים לחשוב ולתאר שזה הרוחניות, אנחנו צריכים לעשות את זה בחומר, בקבוצה. בצורה כזאת אנחנו מגיעים להמשכת המאור המחזיר למוטב, עד שזה יתגלה.

שאלה: איך להתייחס לקושי העורף של העם הזה. מצד אחד אנחנו נתקלים בזה בהפצה פעם אחר פעם, ומצד שני הבורא עשה אותנו כך.

נכון.

תלמיד: אז איך להתייחס לזה, כי זה בא עם המון תסכולים.

אי אפשר שלא יעשה או שכן יעשה כך. האור, הבורא הוא בונה ומייצב את הכלי. עד כמה שפעולת האור על הרצון לקבל היא מלכתחילה יותר עוצמתית, אינטנסיבית, בהתאם לזה הרצון לקבל יותר תקיף. וכשהוא תקיף יותר, לפני השבירה, אחרי השבירה, אז בערך המוחלט זה כאילו אותו דבר, או מצד הרע או מצד הטוב. אבל זה תלוי בעוצמת האור שברא אותו, לכן ודאי שזה צריך להיות תקיף. אם יש לך נקודה שבלב אז כנגד זה יש לך המון שכבות נוספות, בתוך הרצון לקבל, שאין במישהו שאין לו נקודה שבלב.

כי על ידי מה תבצע את הנקודה שבלב, זאת אומרת את המשיכה לבורא אם לא יהיו לך הרצונות הגדולים האלה, הנוספים, בנוסף למה שיש בכלל. לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אחרת איך הוא יבצע את הפוטנציאל שלו לגדלות.

לכן אין מה לבכות שאני נולדתי אגואיסט, רמאי, גנב, אנס, שקרן, רוצח, כל המילים "היפות" האלה. מה אנחנו אומרים בסליחות? אשמנו, בגדנו, תראה מה יש שם, האם אתה חושב שהם מדברים שקר? הם מדברים מליבם, זה מה שהם גילו שיש בתוכם. מי הם? אנשי כנסת הגדולה, אלה מקובלים ענקיים והם לא כותבים שקרים. בתוך עצמם הם מצאו את כל הדברים האלה. לפעמים זה יוצא החוצה, לפעמים לא, זה בהתאם לתכנית הכללית. לא אתה בעל הבית, אבל תראה מה יש בך, תפתח את הסליחות ותראה, רשימה מאד יפה.

תלמיד: איך להתייחס לעניין הזה בהפצה.

רב"ש היה צוחק, בסליחות היה אומר אשמנו, בגדנו, ואז מסתכל על החזה ואומר "מי זה דופק לי בדלת". כי עושים את אוטומטית. אנשים לא מבינים, לא מודעים למה שהם אומרים. עד כמה צריכים להסכים עם המילים האלה, לחקור ולראות את זה. כל עוד זה לא מתגלה באדם ועד שזה מתגלה, הרבה מצבים עוברים.

תלמיד: לגבי היחס לעם ישראל, אתה אומר שרק המכות יזיזו אותם.

אין ספק. רק זה. הרצון לקבל לא יכול אחרת. הוא מלאך, הוא בהמה. אין לו שכל. יש לו רק דבר אחד, או אני מרוויח או אני מפסיד, הוא עובד בצורה מאד פשוטה.

תלמיד: איך אנחנו צריכים להתייחס בהפצה שלנו לפרד העקשן הזה, זאת אומרת הבורא נותן מכות, זה התפקיד שלו, אבל מה היחס הנכון שלנו?

אנחנו צריכים להגיע לאדם בצורה כמה שיותר רכה ולהסביר לו כמה שיותר יפה, גם ברגש וגם בשכל, את מה שיש לנו לתת.

שאלה: בעל הסולם אומר לנו "כל עוד שלא נקבל את תורתנו הקדושה בלי שום הקלות", מה זה נקרא לקבל את התורה הקדושה בלי הקלות?

בתורה ישנו פרד"ס. אנחנו צריכים לקבל את כל התורה עד שמגיעים לפשט. כי מתחילים מסוד, כמו שמסביר בעל הסולם וכך גם הגאון מווילנא כותב. הפרד"ס צריך להיות הפוך, לא מתחילים מפשט, הפשט הוא מלמעלה, פשט, רמז, דְרוּש, סוד. לכן אני מתחיל מסוד, אחר כך דְרוּש, אחר כך רמז ואחר כך פשט, כי הכול מופשט, הכול מגולה. כך צריכים ללכת.

לכן בתורה יש לך הרבה שכבות. כמו שאנחנו משחקים בעולם הזה בדברים גשמיים ויכול להיות שאין לנו שום קשר בזה, כמעט ואין קשר לרוחניות. אומנם יש קשר, אבל את הקשר לא אנחנו קובעים אותו. אלא מפני שאני עושה כל מיני פעולות שהם נקראים ענפים גשמיים שבעולם הזה, טלית, תפילין, תפילה, סידורים דתיים למיניהם, קיום מצוות מעשיות בידיים וכולי, אני עושה בזה גם קשר לשורש עליון, אבל קשר מכאני בלבד. אחר כך יש לך עוד סוגי קשרים, עד שאתה מתחיל לבצע פעולות רוחניות. כך מתקדמים. עד שאנחנו נתחיל לקיים פעולות בפועל, כשאנחנו נכנסים לכוחות שפועלים עם הבורא. הדרגה הראשונה זה ביטול, אחרי הביטול זה הכנעה כלפי הפעולה שלו, ואז נכנסים לפעולה שלו בהסכמה ומבצעים את הפעולה שלו יד ביד. קודם אחריו קצת, אחר כך בקצב יחד עימו, ואחר כך לפניו. כך אתה מגיע לגילוי ממש. בצורה לוגית הדברים מובנים רק שמבצעים אותם בחברה.

שאלה: דיברת על פרד"ס בתורה, למה אנחנו מתעסקים רק עם הסוד בעצם, לומדים רק את הקבלה?

איפה אנחנו מתעסקים עם הסוד? אני לא ראיתי איפה הסוד בספרים שאני פותח.

תלמיד: הדְרוּש הכוונה לגמרא, זה נכון?

כך אתה מפרש, למה אתה שואל אותי? לא זה נכון ולא זה נכון. אתה יכול לפתוח חומש, גמרא, את כול יתר הספרים ואתה לא תראה שם שום דבר. אפילו סוד אתה לא רואה, ומכול שכן את יתר השכבות, כי אתה לא מתייחס לדברים האלה שהם סוד. ופשט? איפה אתה מגיע לפשט. ארבע השכבות האלה, פשט, דרוש, רמז, סוד, זה ארבע דרגות העלייה שאתה צריך לעשות בא', ב', ג', ד' דעביות שאתה עושה. זה לא שייך בכלל לאיזה ספר אתה פותח, זה תלוי באדם שפותח את הספר. הספר צריך להיות אמיתי, שנכתב על ידי המקובלים, כי הם מספרים שם את הגילוי שלהם, את השגות שלהם. הם השיגו את הבורא ואז מספרים. בספר אמיתי יש לך פרד"ס, אבל באיזו מידה לפתוח את הפרד"ס הזה, זה תלוי בך.

אתה אומר שגמרה זה דְרוּש, לא יודע מאיפה אתה לוקח את זה, אבל נניח, מי אמר לך שטות כזאת? בגמרא יש לך גם סוד. הכול תלוי באדם, תקרא את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ותראה.

(סוף השיעור)

---

1. "ממעשיך הכרנוך" (סידור, שיר היחוד לשבת)↩