heb_o_rav_bs-gilui-tefach_2008-05-14_shiur_bb

מאמר: "גילוי טפח וכיסוי טפחיים"

(הקדמה - אותיות א'-ב')

שיעור 1

שיעור בוקר 14.05.08- אחרי עריכה

גילוי טפח וכיסוי טפחיים

"מרגלא בפי הגדולים אנשי השם, במקומות שבאים שם לגלות איזה דבר עמוק מתחילים המאמר, "הנני מגלה טפח ומכסה טפחיים" והנה הקדמונים שלנו נשמרו מאד ממלה יתרה כמו שהורונו ז"ל (מגילה יח. הקדמת הזהר ע"פ הסולם אות י"ח) "מלה בסלע שתיקא בתרין" פירוש, אם יש לך מלה יקרה בפיך ששויה סלע דע שהשתיקה ממנה שויה שני סלעים. והכונה לאותם הפולטים מילים מיותרים שאין בהם תוכן ושימוש לענין, אלא כדי לשפר את הלשון להנאותה לעיני המעיין. והיה זה בעיני קדמונינו לאיסור חמור כמפורסם למסתכל בדבריהם וכמו שאוכיח בקונטרסים הבאים, וא"כ צריכים אנו לתשומת לב להבין מליצתם זאת שהיתה שגורה בפיהם."

יש איסור חמור מאוד על הגילוי, אבל כל עניין הבריאה הוא, כדי לגלות את הבורא לנברא, אם כך איך אפשר בלי שמישהו יגלה משהו לאחרים? האם על האדם לגלות את הבורא רק לעצמו, בלי להתקשר לאחרים? או שההתקשרות לאחרים צריכה להיות רק לא על גילוי הבורא?

אז יש בזה הרבה חוקים, כולם מכוונים כדי לתת לאדם יכולת להתפתח בצורה הטובה ביותר, האופטימאלית, לא לקלקל לו את ההתפתחות. לכן כל האזהרות וההגבלות שהציבו מקובלים, הן לא כדי להרחיק אותנו מהטוב, אלא ההפך, כדי שלא נתבלבל ונסתובב בלי להגיע למצב הרצוי בצורה הקצרה ביותר.

לכן בעל הסולם אומר שיש חוק, שבכל גילוי חייב להיות כיסוי כפול, ובכך שומרים על הגילוי, שיתקיים בצורה הנכונה. ויש בזה עוד בעיה, עד כמה שאדם נמצא כביכול קרוב יותר לחוכמה, הוא יכול לעשות נזק גדול יותר. כמו שלומדים מאיגרת של הרב"ש, שאומר שאנשים שלא קשורים כל כך לדרך האמת, אפשר להיות לידם ולא להתקלקל. אבל צריך להיזהר מאלו שמתחילים לדבר על העבודה הפנימית, כמו כל מיני חסידים. כי מי יודע עד כמה הם מבינים, עד כמה הם נקיים בזה.

יש כל מיני אנשים, יש אנשים שכבר ממש חורשים ספרים ורוצים להגיע לגילוי האלוהות, אצלם הבעיה גדולה, ויש להתרחק מהם. אבל אלו שלמדו אצל בעל הסולם, הם גם יודעים וגם יודעים להפוך את זה לההפך, ומהם צריך להתרחק כמו מאש, מרחק שאתה לא שומע, לא רואה, ולא מזהה אותם כלל. להישמר עד כמה שאפשר מהשפעתם עליך.

ולכן כדי לאפשר לאדם התפתחות נכונה, צריכים להיות מאוד מאוד שמורים מהשפעה זרה. כי כמו שמסביר בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", אדם לא יכול לשמור על עצמו מהשפעת הסביבה, אלא אם הוא כבר נמצא בסביבה. זאת אומרת, כל הבחירה שלנו היא להיכנס לספירה הנכונה, להציג אותה נכון כלפי עצמו, ולהתרחק מסביבה שיכולה לקלקל אותו.

הסביבה יכולה להיות אדם אחד, כי מיעוט הרבים שניים, הסביבה יכולה להיות ספר, והסביבה יכולה להיות סביבה, הרבה אנשים, קבוצה. שלא חשוב באיזה גובה הם נמצאים, חשוב הרעיון שהם יכולים להחדיר לאדם, שבזה הוא מתקלקל.

כמו שרבי יוסי בן קסמא מסביר, שאם יבוא בין אנשים פשוטים, אז יקח מהם את הרצונות, ההשתוקקות והגישה שלהם וזה ישפיע עליו, אם הוא רוצה או לא רוצה. אפילו שהוא מקובל ענק, הוא לא יוכל שלא להיות מושפע מהסביבה. ולא חשוב שכלפיו הם ממש כתינוקות בגן ילדים, כי כך אנחנו בנויים, שאנחנו קשורים בנשמות. ונשמות זה כבר קשר שאנחנו לא יכולים לקבוע בו כלום. כולנו שווים בנשמות.

לכן בעל הסולם מזהיר מפני מישהו שמגלה משהו לציבור, אפילו שכוונתו נכונה, והוא נקי במאה אחוז. הוא מסביר לציבור וליחידים המתפעלים ממנו, שהסביבה שהוא נותן, ההשפעה שהוא נותן, לאחד או לרבים, היא השפעה המשומרת היטב. שאדם יכול להתקשר לְמה שהוא מגלה לפי הבחירה שלו, הוא לא עושה בחיבור שלו איזו מין השפעה מחויבת.

וחוץ מזה, כשהוא מגלה, הוא מגלה זאת בהסתרה. זאת אומרת, הוא יכול לגלות את הגילויים הרוחניים שלו, רק עד כמה שאתה מתקן את עצמך, ואז אתה רואה את מה שהוא גילה. כי אם לא תהיה מוכן לזה, הספרים האלו יהיו בשבילך סך הכל כחוכמה יבשה ולא יותר.

לכן הוא אומר, שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, שעל הגילוי שעשה, לעומת הכיסוי הקודם שהיה, הוא עוד הוסיף כיסוי. אם כך איזה צורך יש? שלא יגלה ולא יכסה. אלא, שיש בזה צורך גדול. כי בכך שמגלה הוא מושך אותנו לגלוֹת, ובכך שמכסה הוא עוזר לנו לגלות בצורה הנכונה. ולכן יש הרבה גילויים עם כיסויים, שבסך הכל מושכים אותנו לאמת. רק שאנחנו צריכים להבין, שכל ספרי המקובלים, כל הנתיב שלהם, זה לגלות בהסתרה, בצניעות, מה שנקרא, על ידי המסך.

שאלה: אנחנו שומעים שהאגו גדל מדור לדור. זאת אומרת, שכל מקובל שנכנס, במיוחד בעל הסולם שבא בדור כזה, כבר צריך לעשות כיסוי הרבה הרבה יותר גדול מאשר קודם, כדי לגלות משהו.

אנחנו עוד לא מבינים איפה נמצאים ה"כיסוי" וה"גילוי", והאם הם נמצאים בנושא אחד. יכול להיות שאני מגלה לך את חוכמת הקבלה, הפילוסופיה והמדעים, שאני מגלה לך דתות, תהליך, בבל, מצריים, כל התהליך הזה, מה המיוחד בעם הזה, בזמן הזה, את כל מה שבעל הסולם גילה לנו סך הכל ממכלול הכתבים שלו. ובזה הוא כביכול לא כיסה.

כי הכיסוי שלו נבנה על ידי המסכים, בכתבים שהוא גילה הוא נתן נקודת אחיזה, ומהם הוא הציב את הכיסויים על החוכמה. שעל ידי הכיסויים האלו מאיר לך האור המקיף, ממה שאתה לומד. הוא בעצם בנה לך את הכלים שלו, כך שברגע שאתה קורא את מה שהוא כותב, ואתה קשור לזה, אז בגילוי הפשוט אליך, נמצאים אורות בכיסוי אליך. ואז מצד אחד אתה כביכול מגלה "טפח", אבל מצד שני יש לך משם כיסוי של האורות, "טפחיים", שזה מעורר לך גם את הכלי וגם את האור שמשפיע. זה פירוש ה"טפחיים".

ואז יוצא, שבכל מדרגה ואפילו הגבוהה ביותר שתהיה, הקשר שלך לכל מדרגה הוא הקשר החיצון, על ידי הכיסוי הכפול אתה יכול להתקשר לאור הנסתר בתוך המדרגה. אז האימרה "מגלה טפח ומכסה טפחיים", מעידה על כך שמקובל הכין לך, על ידי היצירה שלו, סולם התקדמות שתכנס ותתחיל לנוע למעלה יחד איתו, ממש לפי כל ההכנות שלו, שאתה משתמש בהן.

שאלה: זאת אומרת, שגם הכיסוי הוא בעצם גילוי, אפילו גילוי כפול.

ודאי שכיסוי זה גילוי, כ"אחוריים" שמושכים אותנו, ואנחנו צריכים להוסיף עליהם את מידת היגיעה.

שאלה: אמרת שצריך להיזהר הכי הרבה מאנשים שלומדים את בעל הסולם.

רב"ש כותב זאת באיגרת שלו.

תלמיד: כשמסתובבים בתל אביב רואים פוסטרים של כל מיני ארגונים, "אנחנו מלמדים לפי בעל הסולם".

אני שמח. כך רואים בתל אביב?

תלמיד: כן. יש כל מיני ארגונים.

והם מדגישים שלומדים לפי בעל הסולם?

תלמיד: כן.

טוב מאוד. לפחות השם הזה נכנס, זוהי התקרבות למקורות שלו בצורה כלשהי.

שאלה: לא שווה לנסות להתכלל, לברר מולם, ולמצוא איזו דרך, במקום להתרחק ולהגיד "לא כדאי להתכלל עם עוד אנשים שלומדים אותה דרך"? לא כדאי לעשות איזה בירור מולם?

רב"ש היה המורה שלי, לכן מה שהוא כותב אני מקיים, אין לי ויכוח. אחר כך אני יכול לחשוב אלף פעם אם אני יכול לעורר בי את הביקורת. כי ביקורת זה נקרא כשאתה יכול כבר לעמוד על הדרגה הזאת ולהבין מכל הסיבות לַמה זה כך. אבל קודם כל מקיימים כדי להבין, כך אנחנו עולים מלמטה למעלה, אין לנו ברירה.

אתה יכול להיות חכם מאוד בשכל, אבל רק להתבלבל בעולם הזה, כמו שכל העולם מבולבל, ולא יותר. בעולם הזה כבר הגענו למצב, שאנחנו מבינים שהאדם הוא הטיפש הגדול מכולם. לכן כשאני אומר, שבשבילי מה שקיבלתי מהרב"ש הוא הנתיב בחיים, אז כבר לא מסתכלים עלי כמוגבל, או כמין פנאטי, כי רואים שלפי השכל זה הרבה יותר גרוע. אם אני לוקח שכל של אדם חכם, וכמה שאני מבין אני הולך לפי ההסבר שלו, זה כבר במשהו יותר טוב. העולם כבר התייאש מהשכל שלו. זה דבר אחד.

דבר שני, בצורה פרקטית, אין לי מה ללכת למישהו שמלמד בעל הסולם, כי היום כבר אין תלמידים של בעל הסולם. לבעל הסולם היו שישה תלמידים, שהיו בעלי השגה. היום לא חשובים לנו שמותיהם, כי כולם כבר בעולם האמת. אני למדתי אצל הבן הבכור שלו, הרב"ש, שהיה ראש הקבוצה עוד בזמן בעל הסולם.

וחוץ מזה שהרב"ש הרכיב את הקבוצה בנוכחותו של בעל הסולם ולימד אותה, אני גם ראיתי את התלמידים האלו, כולם נפטרו קצת לפני או קצת אחרי הרב"ש. התלמידים האלו היו מזמן בעל הסולם, וכולם היו פחות או יותר כמוהו, לפעמים בעשר שנים פחות ממנו, האחרון שנפטר היה מנחם מנדלשטיין, שחי מולנו בבני ברק. הוא נפטר כשנתיים אחרי הרב"ש.

לכן אין לי אצל מי ללמוד. למדתי אצל הרב"ש שתים עשרה שנה, ומה שקיבלתי קיבלתי. אם אתה שואל למה אני לא הולך ללמוד אצל אלו שמדביקים פוסטרים בתל אביב, אז מלכתחילה אני לא חושב שיש להם משהו יותר ממני, לפי המקור שממנו הם למדו. את חוכמת הקבלה מקבלים רק מהמורה, לבד אי אפשר להגיע לכלום. זה שכל אחד אומר שהיה לו חלום בלילה, קם בבוקר ונעשה מקובל, אנחנו צריכים פשוט לסלק משדה ראייה שלנו. פשוט אין איפה ללמוד.

אני שמח שיש אנשים שמחפשים את מהות החיים, תשובות על מהות החיים, מקימים כל מיני חוגים, אולי נראה להם שהם כבר מבינים את מה שכתוב. כמו שיש מרצה מוצלח מאוד ב"בר אילן", שנותן הרצאות בקבלה אולי לאלף איש. הוא לא למד מאף אחד, הוא בא אלינו ואמר "אתם טועים, מה אתם מדברים, מה אתם לומדים, תבואו אלי לשמוע".

אז אין לי לאן ללכת. אבל אני שמח שיש מקומות כאלו, כי בכל זאת אנחנו רואים ש"אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". זאת אומרת, אנחנו חייבים להיכנס לכישלונות, לבלבולים, לשֶקר, ואחר כך משֶקר לשֶקר המועיל, להכרת השקר, ורק ממנו לאמת. לכן אם יש מקומות שכביכול מלמדים קבלה על פי בעל הסולם, זה טוב, וכמה שיותר יותר טוב, כי זה מזרז את הבירור. ואני שמח מכל הלב שזה קורה, אני לא חושב שבדרך לאמת יכולה להיות תחרות, כי הכל תומך לבירור.

ואנחנו גם לומדים, שהבחירה היחידה בכלל, והעבודה שלי, היא רק במה שאני מחפש קבוצה חזקה יותר, המחוברת יותר למטרה, ואני מחובר אליה יותר. אז כל אחד שימצא את עצמו במקום כלשהו. אני גם מאוד שמח שאפשר להרוויח מזה שמלמדים קבלה. סוף סוף היא שווה משהו בעיני אנשים, ויפה שמשלמים. זאת אומרת, הדבר הזה נעשה מבוקש. ונקווה שנגיע מהר לבירור האמת, ושיהיו כמה שיותר מקומות כאלו.

שאלה: למדנו שבגוף גשמי כשיש תאים חולים אז התאים הבריאים עובדים כדי לתקן אותם. אז למה אנחנו צריכים לבחור בסביבה טובה ולהתרחק מאחרים? איך זה מסתדר שכל הנבראים צריכים להיות יחד כ"גוף אחד", "אדם הראשון"?

יש עניין העבודה הפרטית האישית שלי וההתקדמות שלי לדביקות עם הבורא, שלשם כך אני צריך סביבה נכונה, שתיתן לי את הערכים הנכונים, גדלות הבורא, שיפלות עצמי, חשיבות ביטול כלפֵי החברה, חשיבות אהבת הזולת, מאהבת הזולת לאהבת ה'. אני לא יכול למצוא את הערכים האלה בצורה הנכונה, בסדר הנכון, סתם בכל חברה. זו צריכה להיות חברה מיוחדת, שכולם לומדים ממקור אחד, וכולם מבררים מטרה אחת.

לכן בהתקדמות הפרטית שלי, אני חייב חברה מסויימת מאוד, מיוחדת מאוד. אחרי שאני נמצא בה, ורוכש את הכוח וקשר כלשהו עם המטרה, אני יכול לצאת מהחברה שלי. לא שאני יוצא ממנה, אלא אני מתייחס כבר לעולם יותר חיצון, כדי ללמד אותו, כדי להשפיע עליו משהו. אבל זה לא נקרא שאני מחליף חברה בחברה.

למשל כשאני מעביר הרצאה לפני מאתיים או שלוש מאות איש, אני לא מסתכל עליהם כחברה שמשפיעה עלי, אלא אני משפיע עליהם. הם שואלים שאלות, אני משפיע בתשובות שלי עליהם. אני לא בא לאף חברה להיות מושפע ממנה. אני מצטלם עם כל מיני אנשים, עם אנשים גדולים בכלכלה ובתחומים נוספים. אני שומע מהם, וכל הזמן כשאני שומע מהם, אני מושפע מהם, אם רוצה או לא רוצה, כי "מיעוט הרבים שניים". נפגשתי עם פרשן לענייני ערבים, כי אני רוצה להיות מושפע ממנו בתחום שלו, שלא שייך לרוחניות. שאני יכול לתרגם אותו אצלי בדיוק ומיד לפי השיטה שלי לרוחניות, שזה יהווה לי עוד יסוד, שעליו אני יכול לפתח במקצת את השיטה שלי.

זאת אומרת, מלכתחילה כשאני בא ומדבר עימו אני כולל אותו בפְנים, הוא נמצא אצלי בפְנים כקטן. הוא לא משפיע על הדרך שלי, הוא רק מוסיף לי נתונים לדרך שלי. אז ישבתי עם האדם, שנתן לי הרבה מההסתכלות שלו על הבעיות שלנו עם הפלשתינאים, וזה עזר לי מאוד לראות דרכו, דרך הגישה שלו, איך שהוא מסתכל על העולם. הגישה באמת מאוד בריאה וללא שום אשליות.

כלומר, אנחנו לא יוצאים מהגדר של הקבוצה שלנו. כשאנחנו נמצאים בחוץ, אנחנו צריכים לשמור על קשר עם הקבוצה עוד יותר מאשר כשנמצאים בפנים. שכוח הקבוצה יהיה כל הזמן כגננת, כשומר עלי, שאהיה כל הזמן תחת הכוח הזה, הכיסוי הזה, שכל הזמן יהיה עלי. שארגיש את עצמי מבודד מכל העולם, הם יכולים לצעוק, לדבר, לעשות מה שהם רוצים, אני נמצא בבועה. והבועה הזאת היא כוח הגנתי של הקבוצה, שאדם מושפע רק ממנה, זו חובה. בעל הסולם אומר ומסביר זאת על פני דפים רבים במאמר "בחירה חופשית".

זאת אומרת, זה לא מונע מהאדם להתכלל עם העולם, אבל הוא נכלל עם העולם בצורה סלקטיבית, בררנית. בכך שלוקח ממנו את מה שצריך כצֵידה לדרך, לא יותר. והאמת, שאנחנו כבר נמצאים בזמן כזה, שאין היום ממי להיות מושפע, לא מפילוסופים, לא ממדענים ולא מאנשי רוח גדולים, מאיזה פילוסוף במערב ועד הדלאי למה, אין בכלל מה לשמוע מכל אלו. כולם כבר ירדו מהעץ.

ג' מינים בהסתר החכמה

"והענין הוא, כי יש ג' חלקים בסודות התורה, אשר בכל חלק וחלק יש טעם מיוחד להסתר שבו, ונקראים בשמות אלו: א' אינו נחוץ, ב' אי אפשר, ג' סוד ה' ליראיו. ואין לך פרט קטן בחכמה זו שאין נוהגים בה ביאורים מג' חלקים אלו, ואבארם אחת לאחת." בחוכמת הקבלה יש שלושה תנאים, שאם אדם הולך לגלות משהו, לפלוט מהפה, לכתוב, לא חשוב מה, הוא חייב לבדוק, האם מה שהוא עושה לא נכנס תחת ג' האיסורים: "אינו נחוץ", "אי אפשר" ו"סוד ה' ליראיו".

בעל הסולם כותב ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" על אריסטו ואפלטו, שאמרו לחכמים שאסור לגלות לכל העולם את החוכמה בכלל, ולאו דווקא את חוכמת הקבלה, אלא רק לאנשים שיודעים להעריך אותה, שלא ימכרו ולא ימסרו אותה לאחרים. זאת אומרת, המדענים הגדולים הראשונים, גם הם התייחסו לחוכמה שלהם בצורה כזאת, שאסור להוציא אותה. אלא רק בתנאי שזה מאוד חשוב, לפי חשבון חשיבות כלשהו, אז מותר להוציא אותה, וכנראה שזה כבר לאנשים מסוימים, בתנאים מסוימים, בלבוש מסוים.

רק ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין המדע הרגיל, שבמדע רגיל יש בעיה עוד יותר גדולה. בחוכמת הקבלה אדם יכול רק להתבלבל, ולא להגיע לכלום, הוא יכול להתבלבל אלפי שנים בגלגולים, ולא להגיע לכלום, וכך כל האנושות. הם לא יכולים להזיק במשהו, אלא מזיקים רק לעצמם, ובכמה גלגולים נכנסים לייסורים במקום לתיקון. כמו שמסביר בעל הסולם על גילוי ספר ה"זוהר", על משׁיחי השקר, וכן הלאה.

אבל בחוכמה הרגילה, אם מגלים את למישהו, הוא יכול כבר להשתמש בה ולהזיק בצורה ישירה. לבנות כל מיני כלי מלחמה, וממש להשתמש בה לרעת האנושות. לכן צריכה להיות בה כאילו הסתרה עוד יותר גדולה מאשר בחוכמת הקבלה. אנחנו רק לא מבינים עד כמה למרות שאריסטו ואפלטו וכל החכמים הקדומים צעקו ודאגו להסתיר את החוכמה, הם לא הצליחו.

ובכל זאת הם החזיקו אותה בפנים, ולכן במשך אלפי שנים גם החוכמה החיצונית באה בנתיב מאוד מאוד צר, ממורה לתלמיד, עד סוף ימי הביניים, עד זמן האר"י. וכמו שנפתחה אז חוכמת הקבלה, נפתחה גם החוכמה הרגילה. למרות שכבר היו קודם התפתחויות של כלי מלחמה וכל מיני בעיות, אבל לא עד כדי כך. כשהאגו פרץ בזמן האר"י, והגיעה שיטת התיקון מחוכמת הקבלה, זה התפרץ כך, שכבר פתחו את כל החוכמה הזאת, את המדע הרגיל, לכולם.

בכלל כלפי האדם, גם החוכמה דעולם הזה, וגם החוכמה האלוהית, היא נשק שיכול להיות לרעתו. ולכן בעל הסולם אומר שאדם צריך לבדוק האם מה שהוא עושה לא נכנס תחת האיסור "אינו נחוץ", "אי אפשר", "סוד ה' ליראיו", כי אם נכנס תחת האיסור, עליו לסגור אותו וזהו. אם אפשר ששלושת התנאים האלו יתקיימו ובבת אחת, לא אחד משניים או שלושה, לא כל אחד לחוד, אלא אחד שמחזיק את השני ושלושתם יחד מתירים לאדם גילוי, אז מותר לו לגלות.

א. האינו נחוץ

"פירוש, שלא תצמח שום תועלת על ידי התגלותם. וכמובן אשר אין בזה משום הפסד כ"כ כי רק ענין של נקיות הדעת יש כאן, דהיינו כדי להזהר מן אותם מיני מעשים המוגדרים בשם "מה בכך" דהיינו מה בכך שעשיתי זה כיון שאין הפסד בדבר. ודע שה"מה בכך" נחשב בעיני החכמים למשחית היותר נורא בין המשחיתים," לַמה? כי אדם אומר "מה בכך" מפני שהוא לא יודע, מפני שהוא לא רואה. כמו תינוק ששואל "מה עשיתי", לעומתו החכם, הגדול, רואה מה שיוצא מזה, ואז הוא נמצא בחרדה גדולה, והתינוק עושה את זה ולא מבין "מה בכך". זאת אומרת, מחוסר ידיעה, מחוסר הכרה, מחוסר עמקות ההשגה. ולכן אדם שלא שומר ש"אינו נחוץ", נראה לו שזה מותר, זה בסדר גמור.

"שהרי כל מבלי עולם שנבראו ושעתידים להבראות אינם אלא מסוג האנשים של "מה בכך" דהיינו שעוסקים ומעסיקים את זולתם בדברים שאין בהם צורך. ולפיכך לא היו החכמים מקבלים שום תלמיד בטרם ישיגו ממנו בטחון שיהיה זהיר בעסקיו שלא לגלות מה שאינו נחוץ." מכאן נובע כשאדם מלמד, אם הוא יודע איך ללמד, אם הוא שומר על "אינו נחוץ", תמיד הוא מגלה מה שנחוץ לתלמיד. הוא אף פעם לא יגלה יותר, כדי לא לשבור אותו, ככתוב "אל תשים מכשול לפני עיוור", וכך בגילוי טפח וכיסוי טפחיים, הוא יקדם אותו תמיד. קצת לפתוח, רק אח"פ דעליון, כמו שאומרים, בצורה שמושכת בהסתרה, ותמיד לתת לתלמיד אפשרות לעבודה אליו, לאותו אח"פ דעליון, המוסתר ומאיר דרך אחוריים.

ולכן "אינו נחוץ" חייב להיות נשמר, כדי לתת לאדם להתקדם נכון. כי זה לא סתם לא לגלות מה שנראה לו מיותר, אלא לא לגלות דברים, כי כל גילוי חייב להיות גילוי של הסתרה. כי אדם בעצמו חייב, מתוך הגילוי של ההסתרה, להגיע לגילוי דגילוי. כמו שבעל הסולם אומר "שמח אני ברשעים שמתגלים", שאתה יכול לתקן אותם, כי אלו שלא מתגלים אפס תקווה שתתקן אותם.

וכך צריכים לעזור לתלמיד. כמו שאנחנו לא פותרים בעיות ותרגילים במקום ילד, אלא נותנים לו כל פעם עוד יותר לעשות, עוד יותר להתאמץ. זה נקרא "גילוי בהסתרה", אתה מגלה לו את מקום העבודה. וזו השמירה של "אינו נחוץ".

זאת אומרת, זה לא רק "אל תעשה", אלא "אינו נחוץ" הכוונה היא איפה הגבול בין מה שאתה מגלה במקצת, לבין מה שאתה מכסה. אתה מגלה רק את מה שנחוץ להתקדמות, ואז אתה משאיר את יתר העבודה לאדם המתקדם. זאת אומרת, מקובלים לא סתם סותמים את הפה, הם דואגים לקדם את האדם, אבל "לקדם" זה נקרא שאתה כל פעם פותח לו מקום עבודה, כמו לילד קטן.

למשל, בעוד שבוע אני נוסע לקונגרס באמריקה, שם אראה את הנכדים שלי, אשתי קונה כל מיני מתנות קטנות, רוב המתנות הן כאלה, שהילד צריך להרכיב, שהוא צריך לחבֵּר, שהוא צריך להוסיף, או לצבוע, או לעשות משהו, שהוא להתאמץ וחייב להפעיל את הידיים והראש. כך זה עם ילדים. אנחנו מביאים להם מעט מאוד דברים שהם נוי, משהו שאין בו מה להוסיף מעצמו, מיגיעה, מהשכל, מהרכבה. וכך אנחנו צריכים גם בחינוך שלנו.

שאלה: כשאתה מלמד היום במַס מדיה (Mass Media), לא כמו שמקובל לימד פעם תלמיד, אז איך אתה יודע מה נחוץ או לא נחוץ לעולם?

אני חושב איך אפשר לבטא "נחוץ" ו"לא נחוץ", שלא להגיד יותר.

אדם יכול ללמד את האחרים במידה שהוא נכלל מהם. ואז כשהוא נכלל מהכלים שלהם, ונמצא בהם, הוא מרגיש בעצמו עד כמה שהם צריכים את התמיכה שלו, את ההכוונה שלו, ואיפה לעצור. אבל רק בתנאי שעודו נמצא בתוך הכלים שלהם, אחרת לא יצא לימוד נכון. יכול להיות שהתלמידים יהיו תמיד בטרוניה עליו, לַמה הוא לא מספר יותר, לַמה לא מגלה יותר, זה "צער גידול בנים" מה שנקרא. הדרישה מהם תמיד יותר. וצריכים לספק את הדרישה הזאת, אבל בציפוי הסתרה כזאת, שתגרה אותם להתקדם, ולא שיתייאשו. כמה שאפשר.

ב. האי אפשר

"פירושו, כי אין השפה שולטת בהם לדבר מאומה מתכונתם לרוב דקותם ורוחניותם. ולפיכך כל נסיון להלבישם במלים אינו עשוי אלא להטעות בהם את המעיינים ולהטותם לדרך שוא, שזה נחשב לעון היותר גדול מנשוא, וע"כ כדי לגלות משהו מענינים כגון אלו צריכים רשות מן השמים שזהו חלק הב' מהסתרת החכמה, אולם גם דבר הרשיון הזה צריך ביאור." כאן הבעיה אחרת, מפני שאי אפשר לבטא את ההרגשה במילים. אנחנו יכולים לדבר על ההרגשה במילים, מפני שאנחנו נמצאים בהרגשה המשותפת בעולם שלנו, בחמישה חושים גשמיים, בהמיים, גופניים, שאצל כולם הם שווים. אמנם יש לפי האופי, לפי הרשימות, התפעלות קצת שונה מזה לזה, אבל זה בעצם לא פוגע בחושים המשותפים בינינו. ולכן כשאני אומר איזו מילה על משהו, מתוך החינוך שלנו, יש לנו כבר הסכמה כללית באיזה חוש לחבֵּר את המילה לאיזו התפעלות.

אם אני אומר את המילה "לימון", כולם מרגישים מה זה לימון, יש חוש משותף, ואז המילה מזכירה לכולם אותו טעם. ואין מה לעשות, כך אנחנו בנויים מלכתחילה בצורה טבעית, ולכן אנחנו מסוגלים לדבר האחד עם השני בצורה כזאת. כשאני מדבר למשל על בושה או על כל מיני דברים כאלו, כשאנחנו נכנסים לבירור הדברים היותר דקים ברוחניות, אם כנגד זה, עדיין אין בינינו הסכמה משותפת, זה לא יעזור, זה יכול לבלבל את בני האדם.

אז למה מקובלים כותבים? שלא יכתבו. אז למה מדברים על דברים, שהם אולי יותר גבוהים ממה שאנשים יכולים לתפוס? זה יבלבל אנשים. אלא שיש כאן עניין של רשות מהשמיים, שמקובל צריך לכוח העליון כדי לפעול בתוך התחתונים, שהבורא מצווה אותו להיות כלְבוש לפעולת הבורא כלפי בני האדם. ואז נקרא שהוא צריך "רשות מהשמיים", כשהוא והכוח האלוהי הולכים יחד, כדי לגלות לבני אדם את מה שאי אפשר בעצם לגלות בצורה המילולית. כי הם לא מסוגלים להשיג את זה, אלא שיהיה בפנים כוח אלוהי והוא ישפיע עליהם.

זאת אומרת, זו הכנה לתיקון בדרגה אחרת מזו של "אין צורך". כאן כבר יש צורך, אבל הצורך בגילוי הזה הוא בליווי של הכוח העליון עימו. אנחנו צריכים להבין שמה שכותב בעל הסולם במאמר זה, הוא אולי אחוז אחד ממה שבאמת יש על התנאים האלו.

רשות מן השמים

"הנה דבר זה מבואר בספר שער מאמרי רשב"י להאר"י ז"ל, בפרשת משפטים זוהר דף ק' בד"ה בריה דיוחאי ידע לאסתמרא, וזה לשונו: דע, כי נשמות הצדיקים יש מהם מבחי' אור המקיף ויש מהם שהם מבחי' אור פנימי (פירושם תמצא בספרי פנים מאירות בשער המקיפין ענף מ"ח) וכל אותם שהם מצד אור מקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם." לפי הדרגה. ודאי שכולם צריכים להגיע לדביקות בבורא, ככתוב, "ולא ידח ממנו נידח". אבל יש התפתחות הדרגתית, קודם "גלגלתא ועיניים", "עַם ישראל', גם בעם ישראל יש פירמידה משלו, וכך בכל אחד ואחד.

האדם בנוי כפירמידה, כי האדם הוא עולם קטן, ויש בו גם רוב העם, חכמים, עשירים, גיבורים, אנשי דת ומדענים, וצריך לברר את כל הדברים האלה. אז לאט לאט זה נפתח כלפי כלל העולם, וכלפי האדם בהדרגה. לכן מקובלים צריכים להבין איך להתייחס אליהם, ואיך לשרת להתקדמות שלהם בצורה הדרגתית.

"והנה רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, היתה נשמתו מצד אור המקיף, ולכן היה בו כח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינם אלא מי שראוי להבינם ולכן ניתן לו "רשות" לכתוב ספר הזוהר, ולא ניתן "רשות" לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו, אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו. וזהו מה שכתוב בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי וכו'[בנו של יוחאי ידע לשמור דרכיו], ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב רשב"י שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו, עכ"ל"

לא מספיק שספר ה"זוהר" עצמו נסתר, שגנזו את הספר אחרי כתיבתו, אלא אפילו שהיה נגלַה, אף אחד לא יכול היה להבין מה כתוב בו, חוץ מבעלי ההשגה המיוחדים, שיודעים לפתוח את הכתב. וכדי לא לתת לאנשים להתבלבל, הספר נסתר. ולא לכולם, הוא נסתר לזמן מה ואחר כך נגלה. מהשמיים עושים את כל התרגילים האלו, ואחר כך הוא מגולה אך ורק לבעלי ההשגה, שהם על ידי זה שמרו על השיטה ופיתחו אותה עד זמננו אנו.

אבל איך שלא יהיה, הספר עצמו היה נסתר. אחר כך כשנגלה, היה בכל זאת נגלה רק ליחידי סגולה ולא לקהל. ורק במאה השנה האחרונות הוא התחיל להתגלות לקהל, ונמצא בחנויות במכירה חופשית. ועדיין יש שמועה שזה לא כל כך פשוט להחזיק אותו, וכן הלאה.

בקיצור, יש בהפצת חוכמת הקבלה דברים מאוד מאוד מוגדרים בהדרגה ובכיסויים רבים. וזה לא רק בספר ה"זוהר", אחר כך אנחנו רואים אותו הדבר עם כתבי האר"י. שהאר"י דיבר שנה וחצי לפני תלמידיו, וחיים ויטאל רשם את כל הדברים. וכשהאר"י נפטר הוא התחיל לעבוד על הכתבים האלו, חלק מהכתבים, שרשם בזמן האר"י, הוא סידר וחלק לא. הוא ציווה לקבור אותם יחד עימו, אחר כך פתחו את הקבר ובמשך כמה דורות התחילו להוציא אותם.

אנחנו רואים כמה שלבים צריכים לעבור עד שמתגלים הדברים האלו, עדיין אנחנו קוראים ולא מבינים מה כתוב. כמה שלבים צריכים לעבור כדי להתחיל להתעסק עם כתבי קבלה. רק מפני שאנחנו נמצאים כבר בדור שאנחנו מוכנים, ובדורנו אנחנו צריכים לממש את זה עלינו, אז מקובלים שמרו את כל הכתבים האלו, שיגיעו אלינו בצורה כזאת. ודווקא עכשיו ולא לפני זה.

והיום עדיין יש שמועה בעם, שאסור ללמוד עד גיל ארבעים ולמי שלא מילא כרסו בש"ס ופוסקים וכו' וכו'. זאת אומרת, אותן הסתרות, דחיות והרחקות, שהמקובלים הנהיגו בכל אלפי שנות הגלות, עדיין נמצאות בחלק מהאומה כדברים הדוחים את האדם מחוכמת הקבלה. וזו גם מין הסתרה. לכן אנחנו צריכים להבין את הסיבות לכך. שכל זה כדי להביא לנו את ההכנה הנכונה לזמננו, כשאנחנו כבר עם הרצון לקבל המוכן, וספר ה"זוהר" שמתגלה עם פירוש הסולם, וכתבי האר"י המתגלים לנו ב"תלמוד עשר הספירות", בליווי המאמרים של בעל הסולם. כשכל זה כבר נמצא ממש מוכן לנו, אז בצורה הדרגתית, לאט לאט, אנחנו יכולים לגשת לחוכמת הקבלה ולא להכשל.

ובעל הסולם מסביר מה זה נקרא "בוסר". שאם אדם לא מוכן, אז כל מה שהוא שומע ומקבל מעל הרמה שלו, דוחה ומקלקל אותו, ואז לא רק שלא מקדם את עצמו ומזרז את הזמן, אלא ההפך, הוא נכנס לכאלו תהליכים של השהייה ובלבול, שמאריכים את הדרך שלו לאמת פי כמה וכמה.

לכן אנחנו צריכים להבין מקובלים, עוד מרשב"י, שרצו לגלות לכולם ורצו לראות את העולם כבר בגמר התיקון, עד כמה בכאב שלהם הם הסתירו את החוכמה, וגילו אותה בצורה מאוד מיוחדת. באור מקיף רשב"י גילה אותה. היינו, רק לאנשים שיש להם חיסרון, חיסרון אמיתי מתוך הנקודה שבלב, לגלות קודם את הכלי, אז על ידי אור מקיף הם יכולים להשתמש.

כמו שכותב בעל הסולם באות קנ"ה בהקדמה לתלמוד הספירות, שהאור המקיף מגיע מהכתיבה של רשב"י, לאלו שלומדים ויש להם נקודה שבלב ורוצים להגיע לכלים פנימיים, מהחיבור שלו מגיע להם אור מקיף. זה נקרא ש"נשמתו היתה מאור מקיף", שהוא היה יכול לכתוב את החיבור שלו בצורה כזאת, שישפיע עלינו באורות המקיפים, ויתקן אותנו. ולכן מכל כתבי הקבלה, עלינו לבחור את הכתבים האלו, שכתובים באור המקיף, כי זה מה שאנו צריכים מהלימוד.

וצורת הלימוד חייבת להיות כזאת, שמבריחה את האנשים שעדיין אין להם נקודה שבלב, ומקרבת רק את אלו שיש בהם נקודה שבלב. וצורת הלימוד חייבת להיות כזו שמכוֵונת את האדם בדיוק לבניית הכלי שלו, לשימוש באור המקיף. כמו שמסביר בעל הסולם בהקדמה לתע"ס, עד כמה שהיגיעה בזמן הלימוד היא כמותית, וחייבת להיות איכותית, ואז אדם מגיע לשימוש באותה הנשמה של רשב"י. הוא משתמש בנשמה שלו, בכלי הגדול הזה של האור המקיף, שמאיר לנו בתנאי שאנחנו רוצים להתקשר אליו. וכך אנחנו מתקדמים.

(סוף השיעור)