שיעור בוקר 20.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להתבטל לעליון - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא "להתבטל לעליון", נקרא קטעים נבחרים מן המקורות, נמשיך מקטע 28. קטע 28.

"שורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.

היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.

ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.

וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו."

(הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון")

שאלה: מה זה נקרא מסך, וגם מה זה אומר לא לרצות לקבל את השפע?

מסך, זה החלטת התחתון שהוא לא יקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא כל המציאות שלו תהיה רק על מנת להשפיע דרך הזולת לבורא או כדי לקרב את הזולת לבורא, כי לבורא עצמו אין מה להשפיע, אין מה להתייחס לבורא. אם צדקת מה תיתן לו? אין מה לתת לו, לתת לו אפשר רק מקום, רצון, שהוא ימלא.

ומה אפשר לעשות כאן? זאת אומרת, לקרב את האנשים לבורא זה נקרא לעשות נחת רוח לבורא, אין שום פעולה אחרת. לכן כשאנחנו מפיצים, מרחיבים את הקבוצות שלנו, זו בעצם הפעולה היחידה, אפשר להגיד, שאנחנו יכולים לעשות נחת רוח לבורא, במעשה ככה זה יוצא.

תלמיד: הוא כותב שהתחתון רוצה לבטל את קיומו ושזה יהיה רק לשמה, איך זה אפשרי בכלל?

התחתון, היינו, האדם, מרגיש שכל מציאותו היא ברצון לקבל, ולכן רוצה להפטר ממנו. ולהפטר ממנו, זאת אומרת, להפסיק להתקיים, עד כדי כך הוא שונא את הרצון לקבל שלו ולא רוצה לקבל אותו, כמו שכתוב, "טוב לי מותי מחיי", ועם זה הוא פונה לבורא ומבקש תיקון.

שאלה: עד איזו מידה אני יכול לעבד את הרצונות שלי לקבל עשר, עשרים אחוז וכו'?

מאיפה אתה תדע? איך אתה יכול לדעת שעכשיו אתה עובד עם חלק רצון לקבל כזה או כזה או כזה? זה רק אחרי שאתה שולט עליו, שאתה עובד עימו, אז יש לך לאט לאט יכולת איכשהו כך להתייחס אליו, אבל לא מלכתחילה. איך אתה יודע איפה הרצון לקבל שלך, באיזו צורה, איזו חתיכה אתה עכשיו חותך ממנו ועובד עימו? זה לא ניתן, צריך קודם להשיג את הדברים. אחרי שאתה משיג אותם בכל מיני דרגות קטנות בהכנה, אז אתה יכול להתחיל לעבוד איתם, אבל לא שמראש אתה יודע שאתה עכשיו חותך מהרצון לקבל שלך איזה עשרים אחוז ועובד. איך זה יכול להיות? זה לא הגיוני אפילו לפי השכל שלנו.

תלמיד: אבל כתוב כאן שהעליון מכין לרצון את הכול במידה שבה במידה שהתחתון מוכן לזה, זאת אומרת, הוא מכין את התשתית ואז אני צריך לפעול בעצמי.

נחכה ואתה תראה איך זה נעשה ואז נדבר. אתה חושב שאתה תוכל לעבוד עם השכל שלך ולמיין את הרצון לקבל ולהחליט שאת זה אני עושה ואת זה ואת זה ובאיזו צורה? לא, הכול נעשה רק בביטול כלפי העליון, ולא בזה שאתה מחליט ושוקל ועושה, רק בביטול כלפי העליון וביטול מתגבר יותר ויותר. אתה תלמד את זה בדרך, אי אפשר להסביר את זה, אבל רק תדע שבשכל אנחנו כמעט ולא יכולים לבצע שום דבר, השכל רק עוזר קצת לרגש.

שאלה: מתוך הקטע יוצא כך, שהמ"ן ניתן לאדם בצורה אגואיסטית כי הוא מבקש את זה, זה כך?

אם זו בקשה אגואיסטית היא לא נקראת מ"ן, כי היא לא עולה למעלה ולא עושה שום רושם, שום פעולה בבורא. אלא "מ"ן" זה נקרא מי נוקבין, זאת אומרת, הנוקבא חלשה, רצון לקבל שמבקש מסך, שמבקש הבנה, הרגשה, עזרה, זה הכול נקרא "מ"ן".

שאלה: כתוב במאמר שהעליון מתקן את המ"ן. מה הכוונה, מה בעצם מתוקן כאן?

זה שתחתון מעלה בקשה, הבקשה הזאת עדיין לא מותאמת לעליון כדי שהוא יטפל בה. אז העליון מתקן את הבקשה הזאת כך, שהיא תהיה באמת בצורה כזאת שאפשר יהיה לענות עליה מלמעלה בעל מנת להשפיע, שהיא תהיה בצורה נכונה ואז הוא יקבל תשובה. זה דומה לתינוק שאיכשהו מדבר בצורה כזאת שרק אימא שלו מבינה אותו. היא מבינה ועונה לו והוא מרגיש שיש לו קשר עם אימא, אבל באמת הקשר הזה הוא רק מפני שהיא רוצה להבין אותו, ולא שהוא מעלה את הבקשה שלו בצורה נכונה. כך גם אצלנו, יש הרבה סוגי מ"ן, מ"ן ראשונים, שניים, וכן הלאה, כך שאנחנו מתקנים את עצמנו יותר ויותר עד שאנחנו מגיעים לתשובה, שאנחנו מבינים את העליון והעליון מבין אותנו.

שאלה: יש כבר סוג של תקשורת מצד העליון כאשר התחתון למעשה לא מבין, לא נמצא באזור הזה, אין לו שום הבנה כלפי העליון שמתקן את המ"ן והוא נותן את מה שמתאים לתחתון. מהו המנגנון שפועל בצורה הזאת?

שהתחתון מאוד מאוד רוצה להשפיע לעליון, רוצה להתקשר אליו, מוכן להתקשר לחברים, בזה הוא בונה את התשתית לקשר עם העליון, ואז העליון מוכן לעזור לתחתון ולסדר לו את הבקשה הזאת גם כן. צריכים כמה שאפשר, בכמה שאנחנו מקבלים מלמעלה אפשרות, לארגן את הקשר שלנו עם העליון. זאת אומרת, להראות לעליון עד כמה אנחנו תלויים בו, דבוקים בו, כמו תינוק באימא, בגלל שיש כאן קשר ביניהם, אימא עוזרת לו בהכול ועושה לו את הכול, כך אנחנו צריכים לעשות.

הקשר אלינו מהעליון כמו אימא לתינוק ישנו, אבל הקשר מאיתנו לעליון, כמו לאימא, עדיין לא נמצא ולא מורגש בנו, וזה מה שאנחנו צריכים לפתח, ואת זה מפתחים על ידי הקבוצה. במידה שאתה לא קשור עם החברים, במידה הזאת אתה לא קשור עם הבורא.

אתה זוכר את מה שרב"ש כתב באיגרת על החברים, ש"קרקע לא מבדילה בינינו, ואני מרגיש שהם עומדים בליבי" וכן הלאה. ככה זה, זה הכלי להתקשרות לעליון והכלי להעלות מ"ן, חיסרון. כי חיסרון צריך להיות רק בקשר בינינו, העליון מוכן לכל הקשרים האלו, אלא רק הקשר בינינו חסר כדי שאנחנו נקבל ממנו את כל התיקונים והמילויים.

תלמיד אפשר להגדיר את אותו סוג קשר כקשר חד צדדי? רק מצד העליון כלפי התחתון בשלב זה?

זה תמיד נמצא. אבל הקשר הזה הוא לא קשר מפתח ממש, כי אנחנו נמצאים עימו במצב שרק לפי העלאת חיסרון מאיתנו העליון עושה עלינו כל מיני פעולות, מגדל אותנו.

שאלה: אמרת שצריכים ללמוד איך לבנות מ"ן. האם אתה יכול לספר איך לבנות את המ"ן?

בדרך כלל חסרונות אנחנו מקבלים מהסביבה, כמה שאנחנו רוצים להתקשר לסביבה, אנחנו מקבלים הארה מלמעלה והיא זו שבונה בנו את החיסרון להתקשר לבורא.

שאלה: התחתון שונא את רצונו לקבל, ולכן הוא רוצה לבטל את עצמו בפני העליון או שזו אותה סיבה שהוא רוצה לבטל את קיומו?

השאלה עצמה לא נכונה. לא שאני לא סובל, שונא את הרצון לקבל שלי, אלא אני שונא אותו בזה שהוא מבדיל ביני לבין הבורא, ולא את הרצון לקבל בעצמו אלא שהוא בעל מנת לקבל. וכאן אני צריך לברר בדיוק מה הרצון שלי, עד כמה הוא הכרחי מצד אחד ועד כמה הוא צריך תיקון מצד השני, ואז יהיה לי יותר ברור מה אני צריך לרצות.

שאלה: אני מנסה כל הזמן בעבודה מול החברים בעשירייה להתבטל, לבטל את עצמי, להרגיש אפס. אבל זה מין דבר חמקמק, זה בורח, כל הזמן אתה מנסה ואתה חוזר להיות אתה עצמך כל הזמן. אני חושב על זה, אני משתדל, אבל אני חוזר לאותו מקום שהייתי.

מצוין, זאת אומרת, נותנים לך מלמעלה כל פעם לחדש את הקשר שלך עם החברים, עם הקבוצה וכל פעם, כל רגע יהיה חדש. כל רגע הוא חדש, יפה, אתה יכול להתקדם ממש כל פעם.

שאלה: רב"ש כותב, "אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו."¹ מה ההרגשה הזו?

איך אני יכול להעביר לך את ההרגשה? אי אפשר להעביר הרגשה. תסביר לי טעם, הרגשה זה טעם, תסביר לי טעם באיזה מאכל, באיזה משקה, אתה לא יכול. אתה יכול להגיד זה דומה לזה, אז איכשהו אני אתאר לעצמי מה זה, אבל בצורה ישירה להעביר טעמים אי אפשר.

זה מה שאנחנו עושים, אנחנו בונים את הכלים שאין לנו כדי להרגיש את הבורא, לגלות אותו, כי גילוי הבורא לנברא זה בעצם כל הנושא. אין כוח חוץ ממנו שממלא את כל היקום, את כל המציאות, ואנחנו רוצים לגלות את הכוח הזה. הוא כולו בכל מקום ובכל דבר, אנחנו לא מרגישים אותו, אנחנו מרגישים משהו שהטבע שלנו מייצב לנו וזה לגמרי הפוך, אפילו לא הפוך, זה לגמרי לא בורא, זה נקרא "עולם מדומה" מה שהטבע שלנו מדמה לנו, מצייר לנו כך.

וכל העבודה שלנו היא לבטל את החושים שלנו האלו השקריים ולאט לאט במקומם להגיע לחמישה חושים אמיתיים שבהם אנחנו נרגיש גם חלל - מקום, וגם מה שנמצא באותו מקום - האור העליון.

תלמיד: מה זאת אומרת, "שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו"?

על חשבון לשמה, שאני לא רוצה לעשות לכיוון שלי שום פעולה, אלא רק לטובת הבורא, רק מחוצה לי. על ידי מאמצים כאלה אני קונה את הטבע שלו להשפיע, ואז אני מתחיל להרגיש את מה שנמצא באמת מחוצה לי, כי כך אני מרגיש רק את עצמי. שאני מרגיש את עצמי, אני מרגיש את העולם הזה, ואת כל מה שאני מרגיש בעולם הזה, את המרחקים אין סוף ואת כל היקום והכול, זה סך הכול העולם שלי, את הכול אני מגלה בתוך הרצון שלי, לעצמי ואין בזה שום דבר אמיתי.

כשאני מתחיל לגלות על מנת להשפיע אני מתחיל לגלות עולם אחר, מציאות אחרת, כוח אחר שפועל שם, שהוא הבורא.

תלמיד: מתי האדם מתחיל לעבוד על חשבונו הוא ולא על חשבון לשמה, על חשבון הבורא?

האדם תמיד עובד על חשבון עצמו, זה הטבע שלנו.

שאלה: האם הכרחי שתהיה יכולת לקרוא לחיסרון בשם כדי שניתן יהיה לפנות לבורא בצורה אפקטיבית, או מספיק פשוט להרגיש את החיסרון ולפנות עם אותו החיסרון שאי אפשר ממש לתת לו שם?

תפנה כל הזמן, כל הזמן, לא חשוב עם איזה חיסרון, ולא חשוב בדיוק למי אתה פונה. כמה שאתה יכול לדייק בכמות ובאיכות ובכיוון של החיסרון שלך תפעיל, ולאט לאט מתוך המאמצים שלך, בהדרגה אתה תתחיל לגלות יותר ויותר קשר עימו, ככה זה. אל תחסוך בזה, שאתה לא מבין, כן מבין, אפשר, אי אפשר, אלא כמו התינוק, כמו כל ילד קטן, תבכה, תדרוש בכל הזדמנות.

קריין: 29.

"לאחר שזכה לבחינת תורה, אז צריכים עוד פעם להמשיך את ענין אמונה. מטעם היות שהאדם צריך לשמש את ה' שלא על מנת לקבל פרס, ולאחר שזכה לבחינת תורה או כבר יכול לומר שעכשיו הוא כבר רואה שכדאי להיות עובד ה', כיון שיש לו תורה, שהוא ענין "פקודי ה' ישרים משמחי לב", נמצא שהוא פוגם בענין אמונה שהיא למעלה מהשכל, ששם אין הוא רואה לעצמו שום קיום ורק עבודתו בענין אמונה הוא לבחינת ביטול המציאות, שהוא ענין "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שאין הוא רוצה שום דבר לעצמו ותשוקתו רק לביטול מציאותו לגמרי. 

לכן מוכרח האדם לאחר שזכה לבחינת תורה לילך ולחדש עוד פעם את האמונה, שזה נקרא בחינת דעת ובחינת דבקות למעלה מהשכל."

(הרב"ש. אגרת ס"ד)

הקטע הזה קצת קשה. אבל מה הוא רוצה להגיד בעצם? מה שאנחנו צריכים להשיג, אנחנו הולכים להשיג איתכם גם ברגש וגם בשכל, הבחנות חדשות לגמרי שלא היו לנו עד כה, ואין לנו אליהן שום גישה. אלא ממש האור העליון צריך לברוא בנו, לייצב בנו את הגישה החדשה למציאות, וגם המציאות תהיה ודאי חדשה.

וכל המציאות, מה שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים אותה על ידי שני כוחות, כוח אמונה וכוח תורה. כוח אמונה זה אור חסדים, כוח תורה זה אור חוכמה, וכשהם מתלבשים אלו באלו כך אנחנו משיגים את המציאות העליונה. וכל זה אפשר רק בתנאי שאנחנו מכוונים את עצמנו לעל מנת להשפיע, זה כוח הבינה, כוח האמונה, ואז בתוך הכוח של האמונה מתלבש אור התורה.

קשה להסביר את זה בינתיים, אנחנו עוד נחזור לזה בטוח.

שאלה: מה זה "ביטול מציאותו", והאם יש הבדל בין ביטול מציאותו לקיומו?

איך להסביר לך, אני לא יודע. אלה דברים שאנחנו צריכים להשיג וכל ההשגה שלנו היא בהרגשה, ואז אנחנו נבין על מה מדובר. ביטול המציאות, שאני מסלק את עצמי מלקבוע מהי המציאות.

שאלה: מה זה עיקרון של מצוות הבורא שמשמחת את הלב?

מצוות הבורא, היא בסך הכול מצווה כללית אחת, "ואהבת לרעך כמוך", מפני שאם אנחנו משיגים את אהבת הזולת מה שנמצא מחוצה לנו, בזה אנחנו כבר משיגים את כוח ההשפעה והבורא יכול לתת בכוח ההשפעה הזה כבר את האור שלו, לגלות את עצמו. כי כלפי בורא אנחנו לא מסוגלים לעבוד, אין לנו לזה שום כלים, כל הכלים שלנו זה כלפי הזולת, לכן הבורא ברא את הרצון לקבל ושבר אותו לחלקים, כדי שדרך החיבור לחלקים האלו, השפעה לחלקים האלו, אנחנו יכולים לתת הזדמנות לבורא להתגלות כלפינו.

זאת אומרת, המציאות שאנחנו מרגישים אותה רוחנית, שאנחנו מגלים אליה חיבור, אהבה, דבקות, דאגה, זה בעצם הבורא ברא בצורה מלאכותית שכך היא נראית. לכן העולם, זה מהמילה העלם והסתר, וכמה שאנחנו מתייחסים לעולם בצורה שרוצים להשפיע לו, בזה אנחנו מזמינים את אותה התכונה מהבורא שהוא ישפיע לעולם, היינו לנו, ואז אנחנו בעולם הזה, בשטח הזה, נפגשים ומגיעים לדבקות עם הבורא.

שאלה: השאלה די ברורה אבל אולי אתה יכול לבאר בכל זאת. כשאתה אומר שאנחנו צריכים לצאת מעצמנו אתה לא מתכוון שאנחנו צריכים לצאת מהגוף הגשמי, הפיזי, אלא מתוך הרצון לקבל לעצמו, זה מה שאני דרכו מקבל את כל המציאות?

כן. הגוף הגשמי שלנו בכלל באף מילה לא מופיע בחכמת הקבלה כי הוא לא שייך לרוחניות. ניתנה לנו בינתיים כזאת הרגשה שאנחנו חיים בעולם הגשמי, בגוף הגשמי, עם דומם, צומח, חי, מדבר, כדי שאנחנו נתחיל לפתח את החושים שלנו, אבל באמת הכול נקרא "העולם המדומה". וכשאנחנו מתחילים לפתח יחסים לעולם המדומה הזה לאט לאט דרכו מגיעה אלינו השפעה מלמעלה ואז אנחנו מתחילים לחשוב, להרגיש, לזהות כל מיני תופעות שהן לא נמצאות בדרך כלל בחושים ובעולם הזה, אלא כבר אנחנו יכולים איכשהו לתאר לעצמנו מה זה נקרא רוחניות, מה זה נקרא על מנת להשפיע, כי זה העיקר.

כל העולם שלנו פועל לפי חוק הקבלה, וכל העולם העליון הרוחני פועל לפי חוק השפעה, ושני העולמות האלה לא נפגשים כביכול. אומנם העולם העליון ממלא את הכול, כוח השפעה, אבל כוח הקבלה יכול להרגיש רק מה שנמצא בתחום הגשמי שלו ולכן הוא לא מפריע ולא שייך לעולם העליון.

כל העבודה שלנו היא איך אנחנו מגיעים להרגשת העולם העליון, שזה על ידי כך שמפתחים בנו כוח השפעה. וכאן יש לנו בעיה, שזה נגד כוח הקבלה שלנו, ושני העולמות האלה נמצאים בניגוד זה לזה. ולכן "איש את רעהו יעזורו", לימוד, משיכת מאור המחזיר למוטב, כל מה שאנחנו צריכים כדי שלאט לאט אנחנו נקנה את הכלים דהשפעה, הרצונות להשפיע, יותר נכון כוונות על מנת להשפיע.

וכך אנחנו יכולים להודות לבורא שברא לנו את העולם הזה והחברה שבה אנחנו יכולים להתאמן ולעשות תרגילים כאלו שעל ידם אנחנו יותר ויותר מושכים מאור מלמעלה העליון. אומנם אנחנו נמצאים עדיין בעל מנת לקבל אבל אנחנו יכולים למשוך קצת הארה מלמעלה, שהיא על מנת להשפיע והיא בונה בנו גם את התכונה הזאת על מנת להשפיע.

וכך אנחנו לאט לאט מתחילים להרגיש שיש דבר כזה על מנת להשפיע. הוא לא בנו, אנחנו נמצאים נגדו, אנחנו לא רוצים את התכונה הזאת השפעה, אהבה, דאגה לזולת במקום דאגה לעצמו. אבל אנחנו בכל זאת מקבלים אילו הבחנות ולאט לאט מתוך זה אנחנו מתקרבים לדברים, והאור פועל בינתיים, עוד שיעור, עוד פגישה, וכך אנחנו מתחילים פתאום לרצות שאני רוצה דווקא את הדברים האלה, קנאה, תאווה וכבוד שהם מוציאים את האדם מן העולם, אז אני מתחיל לרצות את זה, כולם עושים אז למה אני לא, וכך אנחנו מתחילים לבקש.

ואנחנו מתחילים ללמוד איך לבקש נכון שזה נקרא העלאת מ"ן, ובאמת החיסרון להשפעה, החיסרון לחיבור, לאהבה, זה מה שאנחנו רוצים. לא רוצים בדיוק על מנת להשפיע, אבל בכל זאת מה שנקרא "מלא לשמה באים לשמה", וככול שאנחנו מבטלים את עצמנו בחיבור בינינו, ככול שאנחנו מתוך החיבור בינינו מבקשים, יש בזה כבר איזה אלמנט של ביטול. ואז ככול שאנחנו מבטלים את עצמנו זה לעומת זה, במידה הזאת אנחנו מבטלים את עצמנו כלפי הבורא ונמצאים עימו באיזה אחוז קטן של השתוות הצורה, ואז הוא יכול להשפיע עלינו והוא עוזר לנו להתרומם מעל הרצון לקבל שלנו ולהגיע לתכונת ההשפעה.

ואז בתכונת ההשפעה אנחנו מתחילים להרגיש עליות מה שנקרא, ואחר כך נופלים שוב לרצון לקבל שלנו שזה נקרא ירידה. וכך עליות וירידות, כל מיני שינויי מצבים כאלו, אנחנו מממשים אותם. ולכן כל פעם אפילו שאתם לא מרגישים, אבל כל שיעור ושיעור שאנחנו עכשיו נפגשים, זה מטען גדול מאוד, זה כמו שאתם ממלאים את המצברים וכך אתם מתקדמים. לפעמים מתוך זה שאני ממלא אותם אני מרגיש אולי את עצמי יותר רע, וזה נקרא הכרת הרע, גם זה גילוי חדש. לפעמים אני מרגיש מזה שאני מתעלה וזה נקרא כביכול טוב, אבל אין רע ואין טוב אלא אלה שתי צורות של אותה המציאות הרוחנית ואליה אנחנו מתקרבים.

שאלה: לא הבנתי מה זה אומר ש"האדם צריך לחדש עוד פעם את האמונה שזה נקרא בחינת דעת ובחינת דבקות למעלה מהשכל"?

אדם צריך כל פעם לחדש את הנטייה שלו להשפעה, לאהבת הזולת, לנטייה לבורא. הבורא זה סך הכול. אנחנו אומרים שהבורא זה הכול, הכולל, בטח שמעתם את זה ממני לא פעם. למה הוא נקרא הכול, הכולל? מפני שבכמה שאנחנו דואגים לתיקון הכללי של המציאות, בזה אנחנו דואגים לבורא שהוא המקור של כל המציאות, הוא מקום של כל המציאות, ולא במציאות מקומו. לכן כך אנחנו מתייחסים לאנושות, למציאות, ודרך זה אנחנו מגיעים למהות שלו, שזה הבורא, אותו אנחנו קוראים בורא.

שאלה: לא הבנתי מהי פונקציה של זה במכניזם הזה?

פונקציה של מה?

תלמיד: של ה"דעת".

"דעת" זה מה שמקשר חכמה ובינה ובונה בנו הרגשת המציאות עם הבנת המציאות, זה נקרא דעת.

שאלה: אמרת שכל שיעור זה מטען רוחני ושבכל שיעור אתה נותן מנה רוחנית שהיא מיוחדת ושונה. מה זה אומר שאנחנו כעשירייה קולטים את המטען הזה? איך העשירייה קולטת ואיך אנחנו נדע האם קלטנו או לא, מהו בדיוק התהליך הזה של קליטת המטען הרוחני?

אתם צריכים להתחבר יחד לפני השיעור, ולזה יש לנו הכנה של רבע שעה, נגיד, ואנחנו צריכים בחיבור הזה בינינו להשתדל ביחד לקבל את השיעור. זאת אומרת, מה המורה ובעיקר רב"ש ואפילו בעל הסולם, רוצים למסור לחיבור, לא לכל אדם ואדם אלא לחיבור. מה אנחנו מקבלים בתוך החיבור בינינו, איך אנחנו מתקדמים משיעור לשיעור בחיבור המתגבר בינינו עם המילוי המשתנה בו. זה מאוד חשוב שאנחנו נעבור מ"אני" ל"אנחנו" ושבזה אנחנו נתחיל להרגיש יותר ששם נמצא הבורא, שם נמצא יחס הבורא אלינו.

שאלה: יש תהליך שכולל את ההכנה לפני השיעור, יש את השיעור עצמו שבו קולטים את המנה, ויש את העבודה במשך היום. מה זה אומר לעבוד עם המטען הזה במשך היום?

שאת מה שקיבלתי בשיעור, אני רוצה לברר במשך היום. אני מתקשר לחברים, אנחנו מדברים, אנחנו לומדים, אנחנו קוראים כל מיני פסוקים, כל מיני דברים. לפחות פעמיים ביום אנחנו עושים כך, וזה מחדש לי, זה מחזיר אותי לאותו כיוון, ואני מברר את הדברים. וזה לא כל כך שייך לשכל אלא זה שייך לרגש, עד כמה שאני משתדל להרגיש את הדברים האלה, אז אחר כך אני מבין. זה צריך לעבור דרך הרגש קודם כל כי "לא החכם לומד", כך כתוב וזה מה שנכון, רק דרך הרגש.

וכאן אנחנו צריכים גם להבין בסבלנות, שעד כמה שהנשמה של האדם היא גבוהה, גדולה, אז קשה לו יותר, דווקא קשה לו יותר לתפוס את הדברים האלה החדשים, להסכים איתם. הוא מאוד עקשן באגו שלו, ולא מסוגל לשנות את עצמו, ממש קשה לו מאוד לכופף את עצמו גם לחיבור עם החברים, גם עם התפיסה החדשה.

והכל רק מדבר על עד כמה שהרצון לקבל שלו גדול, ולכן זה לוקח לו הרבה זמן ומאמצים, אבל רק כמו שכתוב איך משיגים תורה, על ידי "חוץ מצא". זאת אומרת, חוץ מלצאת, חוץ מלעזוב. אין לך ברירה, אתה בכל זאת חייב להשיג את מטרת הבריאה עבור עצמך, ולכן תמשיך ותגיע, יותר מאוחר מאחרים, אז זה נקרא שתשיג עוד יותר מאחרים.

שאלה: במציאות המדומה שאנחנו נמצאים בה, יש מצבים שאני מאוד רוצה משהו ולא מצליח ובסוף מרים ידיים ומבקש. ואז קורים לפעמים דברים שמורגש שלא אני עשיתי אותם. האם זה עובד לפי העקרון שמתואר כאן או שלפני השגה אין בכלל מה לדבר?

כתוב, כל מה שבכוחך לעשות, תעשה. וזה בעצם מה שאפשר לענות כאן.

קריין: קטע 30.

"אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.

אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת."

(בעל הסולם. אגרת כ"א)

"כן הוא האמת", לא נורא, זה טוב שכך אדם מרגיש. כי כל אחד מגלה את השבירה שלו, ולכן אין באף אחד בעולם אותה שבירה כמו שיש בו, ולכן באמת הוא הגרוע מכולם מהבחינה הזאת ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ואז השבירה יותר גדולה, ויש כאן עוד ועוד מה להוסיף, אבל העיקר לבטל את עצמו, לא להיכנס לסיגופים, כמו שהוא אומר. כן.

"אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.

אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת."

אז אין לנו מה לפחד ומה להתבייש אחד מפני השני, כולנו נמצאים במצב וכמה שאנחנו יותר גדלים, ככה נרגיש את עצמנו יותר קטנים. וכמה שנהיה יותר חכמים, נגלה את עצמנו יותר טיפשים. וככה זה, זה כנגד זה. ולכן העיקר זה שצריכים לייצב את עצמנו נכון באיזון בין טוב ורע, בין אמת ושקר. והעיקר זה בקבוצה, אם אנחנו מסדרים מצב כזה בין כולם, אז אנחנו נמצאים כמו בצלחת מעופפת ואז עפים לקראת הבורא.

קריין: אז נמשיך הלאה לקטע 31.

"שהאדם מבטל את עצמו לשני, אינו דווקא התבטלות בחיצוניות, אלא גם בפנימיות. שעניין חיצוניות נקרא מה שמגולה לחוץ, שהוא בחינת נגלה, שמתראה לעיניי כל שהוא אינו מחשיב את עצמו לכלום, אלא שמחשיב את חבירו, שהוא במדרגה יותר חשובה ממנו. וזה מראה את המעשים שהוא עושה לפני חבירו.

ויש גם כן בחינת פנימיות, הנקרא בחינת נסתר, שהוא המחשבה והדעת, שגם זה הוא צריך לבטל לפני חבירו. וזה שכתוב, "נפשי כעפר לכל תהיה"." 

(הרב"ש. 821. "נעשה ונשמע - ב")

שאלה: בקטע הקודם נאמר שעליך לבחון את עצמך לראות אם אין אתה מרמה את עצמך, איך אני יכול לבחון אם אני לא מרמה את עצמי?

הרב: זה לא חשוב שאתה מרמה או לא, באמת אנחנו לא יודעים, אבל בזה אנחנו בודקים את עצמנו, משתדלים לבדוק את עצמנו, איכשהו להיכנס לתוך עצמנו, זה העניין. זה לא בעיה שאנחנו מרמים או לא מרמים, ודאי שהכול זה שקר ומרמה בינתיים, אבל כך עושים. צריכים לבדוק, צריכים להשתדל. וההשתדלות הזאת היא כל הזמן פועלת ביחד בין כולנו בקבוצה, ומעוררת את כולנו לבדיקה, ביקורת, לטענה לבורא שייתן לנו כוחות להבין, להרגיש, לבדוק את עצמנו נכון.

קריין: קטע 32.

"תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המילה, כי אז מתאחד עימו, ויכול לפעול ישועות בעדו." 

(בעל הסולם. אגרת מ"ה)

"תלמיד ורב", האמת שזה יכול להיות עם כל חבר כלפי השני, פעם כך ופעם כך. זה לא עניין שמישהו מורה אז הוא גבוה ומי שתלמיד הוא נמוך, אלא כל אחד צריך להיות בהתבטלות, כמו שהוא אומר "תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי" כל אחד צריך להיות כך כלפי האחרים, "נפשי כעפר לכל תהיה" כן, "במלוא מובן המילה, כי אז מתאחד עימו, ויכול לפעול ישועות בעדו." זאת אומרת, כי אז הבורא יכול להיכנס לתוך הביטול הזה, עד כמה שהוא מבטל את עצמו, ושם מתקן אותו ומסדר אותו נכון במדרגה יותר גבוהה במערכת. אז כמה שהוא מרגיש את עצמו יותר נמוך, נעשה במערכת יותר גבוה. וכך אנחנו מתקדמים בשני קצוות.

שאלה: נראה שביטול מנוגד לתפילה, איזה תפילה יש למי שמבוטל?

לא. זה שאני מבטל אני לא מוחק את עצמי מהמציאות, אני מבטל את האגו שלי. אני לא רוצה להיות ביקורתי על כל המציאות, אבל אני נשאר, לא שאני מוחק את עצמי כאילו אני לא נמצא בכלל, לא קיים. ביטול זה ביטול הכוונה על מנת לקבל, כלפיה אנחנו עובדים. כי הרצון לקבל בעצמו הוא לא רע ולא טוב, זה חומר הבריאה. אלא הכוונה על מנת לקבל, אותה אנחנו צריכים לבטל ועליה אנחנו מדברים.

אנחנו בדרך כלל אומרים "רצון לקבל" וזה לא נכון, זה על מנת לקבל. זאת אומרת, שלא צריכים לבטל את הרצון, אתה גם לא יכול לבטל את הרצון, זה כל חומר הבריאה, זו כל הבריאה, אלא סך הכול מה שצריך להיות כאן זה הכוונה, לתועלת עצמו במקום תועלת הזולת או תועלת הבורא, שזה אותו דבר.

שאלה: לאחרונה אתה מזכיר הרבה את הנושא של הנשמות הכבדות. איך להתייחס לחבר שתמיד נראה שנמצא בדיכאון או לא מפעיל מצלמה באופן קבוע בשיעורים, מה צריך לעשות?

שישמח שיש לו נשמה גדולה ולכן היא כבדה ולכן קשה לתקן אותה. אבל מזה יהיו לו דווקא תוצאות טובות. נשמה גבוהה, ככה זה. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". בגלל שיצרו גדול ממנו אז הוא מגיע לדרגה יותר גבוהה, נעשה יותר גדול מחברו.

תלמיד: העניין הוא שזה מוריד את מצב הרוח הכללי.

זה שטויות, לגמרי לא. אנחנו צריכים בכל זאת להבין שמעכשיו ועד סוף החיים ומגלגול לגלגול עד שאנחנו נגיע לדבקות השלמה, אנחנו לא יכולים לצאת מזה. לא לפי הרצון שלך אתה נולד, לא לפי החלטה שלך אתה מת, אלא קח את המציאות שניתנה לך ותעשה תיקונים ותגיע למטרה. זה הכול.

לך יש רק אפשרות אחת, לבחור באותו דבר שהבורא בוחר. אם לא, אז הוא יצטרך ללמד אותך שבכל זאת אתה צריך לבחור במה שהוא בחר כלפיך. אין כאן שום אפשרות לברוח, אלא יותר ייסורים, פחות ייסורים. יותר זמן תבזבז על כל מיני עקשנות שלך או מהר תגיע למטרה, לדבקות.

אתה תסתכל על העולם ותראה מה קורה עם כל העולם, אנחנו נמצאים בדור האחרון, ואין לנו לאן לברוח.

אתה תראה מיום ליום מה יקרה, עוד יותר ועוד יותר. סוגרים אותנו במלחציים, כולם יצטרכו להיכנס לעבודה הזאת, רק כל אחד לפי הדרגה שלו. אלו בדרגה אישית אינדיבידואלית כמונו, שאנחנו מתאחדים לקבוצות ומתקשרים לבורא. לאחרים יש עבודה אחרת, עבודת הכלל. אבל יצטרכו גם בכל זאת, מתוך הייסורים ומתוך ההסבר שלנו, להבין מה לעשות כדי לשרוד בעולם. אנחנו כדי להידבק בבורא, אבל הם כדי לשרוד בעולם. וללא שום הסבר. תסתכל איך אנשים חיים, הם לא יודעים בשביל מה ולמה ומה קורה.

אתם צריכים להרגיש את עצמכם דווקא הפוך, כלפי מה שקיבלתם, ולא לזרוק את זה.

שאלה: יש הקטע של התבטלות בפני רבו, שכך גם צריך להיות היחס בין חברים. ואנחנו לומדים שבין החברים צריך להרגיש גם בפועל את ההתבטלות. האם בצורה פנימית כשאנחנו רוצים להפיץ לעולם, האם גם שם צריך להיות רק בצורה פנימית מעין יחס של התבטלות כלפיי כל באי העולם?

לא. והוא מסביר לנו לא פעם. אדם צריך להתבטל אבל רק כלפי החברים. קראנו היום בקטע 30.

הוא אומר, "אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.

אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו," זה העיקר, "ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל" זה.

(בעל הסולם. אגרת כ"א)

קריין: אנחנו עוברים לקטע 33.

"אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי. מי שהוא קטן בעוה"ז, הוא גדול בעולם הנצחי. ומי שהוא גדול בעוה"ז, הוא קטן בעולם הנצחי. […] אין הקב"ה מגדיל, אלא למקטין את עצמו. ואינו מקטין, אלא למגדיל את עצמו. אשרי הוא מי שמקטין את עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול במעלה לעולם הנצחי."

("זוהר לעם". "חיי שרה". מאמר "מי שממעט את עצמו הוא גדול". סעיף 21)

זאת אומרת, ברור, מפני שאנחנו מרצון לקבל שלנו, אז כמה שאנחנו מקטינים אותו אנחנו יותר יכולים להיות קרובים לבורא.

שאלה: אני יכול להבין למה אני צריך לראות את עצמי כקטן מבין החברים. אבל אני לא מבין למה אני צריך לראות את עצמי כשפל ביותר בכל העולם. אני מבין את המטרה בפני החברים אבל מה המטרה כלפי העולם?

כי בצורה כזאת אתה רואה את האמת. או שאתה לא רואה אבל אתה כביכול עושה כמו דוגמה, סימולציה של האמת. אתה שבור, אין לך שום השגה ברוחניות, שום דרגה רוחנית על מנת להשפיע, כולך נמצא בעולם הזה, ברצון לקבל. בכמה שאתה נמצא בהשגת הרצון לקבל שלך, קצת, אפילו בצורה כזאת שאתה לא כל כך סובל מזה, ולכן אפילו בעולם הזה אין לך השגה אמיתית, רגשית.

וכמה שאתה תתאר את עצמך שאתה נמצא באמת במצב הכי גרוע מכולם, לפחות בכוח, לא בהרגשה אמיתית, אבל בכוח, אתה תתאר לעצמך את המצב האמיתי. וכך כל אחד ואחד. זה לא מפריע אחד על חשבון השני, לא. כי ברוחניות אין אחד על חשבון השני, שאם אני הכי גרוע, אז כבר אחרים לא יכולים להיות כאלו גרועים כמוני, אלא פחות. לא. זה הכול כלפי אדם.

שאלה: איך אנחנו מיישמים את זה כלפי בני משפחה שהם לא בדרך? אנחנו לא רוצים להתבטל כלפיהם כמו לחברים בעשיריה, אבל מה צריכה להיות הגישה שלנו כלפי המשפחה?

אנחנו מראים להם שאנחנו אוהבים אותם, זהו בלבד. בלי שינויים בדרך, עליות, ירידות, בלי מטרת החיים, מטרת הבריאה, רק להראות להם שאנחנו אוהבים אותם.

שאלה: כשאני מבטל את עצמי, האם אני אראה שהבורא כל הזמן משפיע לעשיריה שלי דרכי?

ודאי שכן.

שאלה: יש שני סוגי עבודה, כשאנחנו מגדילים חברים, וכמו שעכשיו הסברת, כשאני משפיל את עצמי. מתי משתמשים בסוג הראשון ומתי בסוג השני?

אני לא יכול להסביר עכשיו מתי בדיוק אנחנו מעלים את עצמנו ומתי אנחנו מורידים את עצמנו, מתי אנחנו מעלים את החברים ומתי אנחנו מורידים את החברים בעינינו, ומתי יותר כדאי להעלות את החברה בעיניי או להוריד את עצמי בעיניי. זה נשמע כביכול אותו דבר, אבל זה לא אותו דבר, זו גם פעולה וגם תוצאה אחרת ממש. השאלה טובה מאוד, אלא שאני לא יכול להגיד מה במקום מה.

הייתי אומר כך, "זה לחוד וזה לחוד". אנחנו צריכים להעלות את החברים בעינינו ואנחנו צריכים גם כן להוריד את עצמנו כלפיהם. וזה מה שדרך אגב הרב"ש כותב לנו גם כן במאמרי החברה. נסו לעשות. שאלה טובה מאוד, אנחנו עוד נחזור אליה.

שאלה: כשאני מנסה להתבטל בפני החברים אני מרגיש יותר גאווה בפנים. מה זה אומר להקטין את עצמי במצב הזה?

לפי הכוחות והתכונות שיש בי אני באמת הגרוע מכולם, ומה שנותן לי יכולת להתקיים, בכלל להתקיים, זה מפני שהבורא מחזיק אותי. זאת אומרת, בכל החיים שלי, בכל הישות שלי, אין לי שום דבר מעצמי, על חשבוני, אלא רק שמחזיקים אותי ככה מלמעלה על איזה חוט, ולכן אני קיים.

לכן אני לא יכול להגיד שיש בי משהו, אבל יחד עם זה, מתוך אותה הרגשת התלות בכוח העליון שמחזיק אותי על החוט, מתוך זה אני דווקא יכול לבוא להכרת הגדלות שלי בזה שאני אוכל להיות קשור אליו, להשפיע לו, להיות אהוב עליו, וכך להתפתח. את זה כדאי לעשות.

שאלה: אמרת שהעולם לא מבין למה הוא חי, השאלה היא איך להסביר במילים פשוטות את מטרת החיים לאנשים?

אני לא חושב שכדאי לכם לעסוק בזה עכשיו, לא. אתם יכולים רק לקחת חומר שאנחנו ממליצים להפצה, ולפזר אותו. אבל בעצמכם לא לדבר ולא להסביר שום דבר, כי זה יבלבל אתכם ואותם, ולא ייצא מזה משהו טוב. יש לנו מספיק חומר להפצה, נסו רק לפזר אותו בכל מיני צורות.

שאלה: אז כל המטרה שהאדם צריך להגיע לקלקול זה לראות את הקלקול הסופי כדי להרגיש עצמו נבזה בפני החברים?

לא, זו רק התחלת המדרגה. בכל מדרגה ומדרגה, מזה אנחנו מתחילים, כשאנחנו מרגישים את עצמנו עד כמה אנחנו נמצאים בחוסר תיקון, ומתוך זה אנחנו מעלים מ"ן ומקבלים כוחות מלמעלה שנקראים מ"ד, מתקנים את עצמנו וזה מעלה אותנו לדרגה יותר עליונה. ואז נפתח לנו כל פעם עולם חדש, מציאות חדשה, חיבור חדש ובורא חדש. כל פעם, כמו שאומר רבי זושא, "כל יום יש לי בורא חדש".

שאלה: למה יש כזה מרחק, כזה פער בין העולם הגשמי לרוחני?

כי הם הפוכים. זה לא מרחק, אין מרחק ביניהם, פשוט העולם הרוחני הוא היחיד הקיים, העולם הגשמי קיים רק בדמיון שלנו, לכן העולם הרוחני נקרא "עולם האמת" והעולם הגשמי נקרא "העולם הדמיוני", המדומה, ואת זה אנחנו צריכים להשיג. אז תראה שאין כאן מרחק אלא פשוט אחד מהם לא קיים, ואנחנו, כמו שכתוב, "היינו כחולמים", אנחנו נמצאים עכשיו בחוסר הבנה, בחוסר הכרה. זו בעצם המציאות שלנו.

(סוף השיעור)

---

1. הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון"↩