שיעור בוקר 09.12.2021 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 620

מאמר קכ"א "היתה כאניות סוחר"

קכא. היתה כאניות סוחר

שמעתי

"בפסוק "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה". הנה בזמן שהאדם דורש ועומד בתוקף ש"כולה שלי", היינו שכל הרצוניות יהיה מוקדש כולה לה', אזי הס"א מתעורר כנגדו וטוענת גם כן "כולה שלי".

ואז יש מסחר. מסחר נקרא, שהאדם רוצה לקנות איזה חפץ, והקונה והמוכר מתדיינים על הכדאיות. היינו כל אחד טוען שהצדק עמו. וכאן הגוף מסתכל למי כדאי לשמוע: להמקבל או לכח המשפיע, ששניהם טוענים בבירור "כולה שלי". וכיון שהאדם רואה את שופלותו, שגם יש בו נצוצין, שלא מסכימים לשמור את התורה והמצות, אפילו כקוצו של יוד, אלא כל הגוף טוען "כולה שלי".

אזי "ממרחק תביא לחמה". היינו, מהרחקות, שהאדם רואה, איך שהוא כל כך מרוחק מה', ומצטער ומבקש מה', שיקרבהו, "תביא לחמה". ענין לחם הוא סוד אמונה. אזי הוא זוכה לאמונה בקביעות, כי "ה' עשה, שיראו מלפניו". היינו שכל ההרחקות, שהוא מרגיש, ה' הביאו לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו צורך לקבל עליו את יראת שמים.

וזה פירוש "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות.

זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך.

ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיון שהוא רואה, שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה ענין הנאמר אצל משה ענותן וסבלן, שצריכים לסבול את השופלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות. וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין.

וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשופלות.

וזה כלל: "במקום שאין שמחה, אין השכינה שורה". לכן בזמן הטהרה, אי אפשר להיות השראת השכינה. והגם שדבר הטהרה הוא דבר הכרחי (וזהו כדוגמת בית הכסא, הגם שהאדם מוכרח להכנס לתוכו, ומכל מקום בטוח הוא, שאין זה בית המלך).

וזה ענין ברכה ובכורה, שאותיותיהן שוות. כי בכורה הוא סוד ג"ר. והס"א רוצות את הג"ר, אבל לא את הברכות. כי ברכה הוא סוד הלבוש על המוחין. ועשיו היה רוצה את הבכורה מבלי הלבוש. ומוחין בלי לבוש אסור לקבל. וזה שאמר עשו: "הלא ברכה אחת אצלת לי". ברכה אחת כוונת להיפוך מהברכות, היינו קללה, שעל זה נאמר: "ויאהב קללה ותבואהו, ולא חפץ בברכה".

בעצם המאמר עצמו ברור. הוא לא פשוט, כי הוא דורש מאדם השתתפות רגשית אבל הוא ברור.

אולי בכל זאת גם אני אקרא.

קכא. היתה כאניות סוחר

שמעתי

"בפסוק "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה". הנה בזמן שהאדם דורש ועומד בתוקף ש"כולה שלי", היינו שכל הרצוניות יהיה מוקדש כולה לה', אזי הס"א" כנגד מה שהיא נמצאת, "מתעורר כנגדו וטוענת גם כן "כולה שלי"". ועם מי הצדק? "ואז יש מסחר". בין שתי הנטיות האלו באדם. "מסחר נקרא, שהאדם רוצה לקנות איזה חפץ, והקונה והמוכר מתדיינים על הכדאיות". האם לכל אחד כדאי או לא כדאי לתת לשני. "היינו כל אחד טוען שהצדק עמו. וכאן הגוף מסתכל למי כדאי לשמוע: להמקבל או לכח המשפיע, ששניהם טוענים בבירור "כולה שלי"". "אני רוצה לקבל", כך הרצון מדבר באדם והוא צודק, מצד שני הוא לומד ומבין שכל תכלית הבריאה הפוכה, כולה להשפיע. "וכיון שהאדם רואה את שופלותו", כמה הוא לא מסוגל להתגבר על הרצון לקבל שלו, "שגם יש בו נצוצין, שלא מסכימים לשמור את התורה והמצות" זאת אומרת, להיות בהשפעה "אפילו כקוצו של יוד", הוא לא רוצה בכלום, כך שאם היו אומרים לו אתה עכשיו קובע מה נכון ומה לא נכון, אז ודאי שהיה מבטל את הרצון להשפיע שלו. כי הוא מבין בשכל יותר מאשר ברגש שכך צריך לעשות, אבל אם הוא נכנס לתוך הרגש הוא רואה שכולו רק לקבל, "אלא כל הגוף טוען "כולה שלי"".

"אזי" כתוב, מה לעשות במקרה כזה, ""ממרחק תביא לחמה". היינו," דווקא "מהרחקות", האלו "שהאדם רואה, איך שהוא כל כך מרוחק מה'", מכוח המשפיע, ממחשבות להשפיע, מלחיות בעולם להשפיע, כמו שעכשיו הוא מסתכל על כל דבר דרך הרצון לקבל, שכך יסתכל על כל העולם בלהשפיע, כאילו הוא ממש הפוך, "ומצטער ומבקש מה', שיקרבהו", לרצון כזה דלהשפיע, אז כך כתוב, דווקא ממרחק ""תביא לחמה". ענין לחם הוא סוד אמונה." זה כוח השפעה. "אזי הוא זוכה לאמונה בקביעות", אם הוא מבקש. ודאי שלא בבת אחת אדם מגיע לזה, אבל מגיע. "כי "ה' עשה, שיראו מלפניו". היינו שכל ההרחקות, שהוא מרגיש", מההשפעה, שקשה לו ולא רוצה ולא יכול והוא צריך להתגבר ולעשות חשבונות, כל זה מלאכותי אצלו, רחוק ממנו, אבל כך כביכול מחייבים אותו, אז "ממרחק תביא לחמה". "ה' הביאו לו את המצבים האלו", של ריחוק, אבל מצד שני לראות שזו האמת מצד הבורא, "בכדי שיהיה לו צורך לקבל עליו את יראת שמים". שבכל זאת ירצה את הרצון להשפיע ויפחד שלא יגיע לזה וייקחו את זה ממנו ולא יוכל אז, לא לעצמו אלא להשפיע נחת רוח לבורא, זאת אומרת גם את יראת השמיים וכוח ההשפעה שהוא מבקש, הוא לא מבקש בשבילו אלא שהכול יהיה לשם ה', על מנת להשפיע, אז הוא רואה כמה זה רחוק וכמה בכל זאת הוא חייב להשיג את זה.

הוא עדיין לא יכול להצדיק האם זה כדאי או לא כדאי, ודאי שברצון לקבל זה לא כדאי וברצון להשפיע אומרים שכן כדאי, כי הרצון להשפיע שלו הוא עדיין גם בעל מנת לקבל, כאילו כדאי לי להגיע לרצון להשפיע, כך אהיה במצב יותר טוב. שוב, החשבון הוא על ה"אני", ואז לאט לאט מתקרבים על ידי המאורות שמעוררים מלמעלה, לכן זה נקרא "ממרחק תביא לחמה", מדברים כאלה רחוקים, בצורה אלטרנטיבית, עוקפת, מגיעים האורות ומשנים את האדם.

זה מה שהוא אומר, אזי "ממרחק תביא לחמה". היינו, מהרחקות, שהאדם רואה", מרגיש, "איך שהוא כל כך מרוחק מה', ומצטער ומבקש מה', שיקרבהו", ואומנם הוא גם רוצה וגם לא רוצה את ההתקרבות האמיתית, אבל בכל בקשה שלו יש גם חלק שקרי, שהיה רוצה בתוצאה אבל לא במצב עצמו, זה נקרא ממרחק "תביא לחמה". ענין לחם הוא סוד אמונה. אזי הוא זוכה לאמונה בקביעות", זאת אומרת לכוח השפעה בקביעות. לאט לאט, על ידי בקשות כאלה שאותן הוא ודאי מבקש בקבוצה, עם החברים, שכל אחד מהם גם משתדל כך לבקש, להתקרב לזה, להתפעל ולהתפלל, "כי "ה' עשה, שיראו מלפניו"". שהנבראים ירגישו שבלעדיו הם לא יכולים, לא לחשוב נכון, לא לכוון את עצמם נכון, לא לעשות שום פעולה בצורה נכונה, לכן הבורא מביא אותם למצב שעל כל צעד ושעל הם יצטרכו ליווי שלו. עד כדי כך שאם הבורא לא יתלבש בהם, הם לא יצליחו. כמו שכתוב, "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו" זאת אומרת לא נצליח לבנות שום דבר, כי העבודה שלנו היא כמו של ילד קטן שסוחב את האבא לעזור לו, אז ודאי שהגדולים הם אלה שבונים הכול אבל לפי רצון, צורך, דרישה של הקטנים. "היינו שכל ההרחקות, שהוא מרגיש, ה' הביאו לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו צורך לקבל עליו את יראת שמים". הוא בעצמו לא מסוגל לכלום, מצד שני כל דבר שהוא רוצה הוא יכול לקבל מהבורא אם זה בדרך התיקון.

"וזה פירוש" זה מה שכתוב, ""כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות", מהבורא, מכך שהוא נמשך להתקרב לבורא, "[היינו] הכנסות". זאת אומרת, לא מהכניסות, ממגע עם הבורא, מכניסות לרוחניות, "זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם" מהחיצוניות, גם "מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם", ועושה את העבודה שלה "וטוענת "כולה שלי"" נותנת לאדם הרגשה הפוכה מהתקרבות לבורא, "בטענה צודקת", "ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות". זאת אומרת, דווקא ההיפך, בזה שאנחנו מרגישים שדוחים אותנו, דוחפים אותנו, שוב אנחנו לא חושבים על השפעה, על רוחניות אלא על קבלה, על גשמיות, אנחנו חושבים שהחיים הגשמיים מביאים לנו את המחשבות והטענות האלה, אבל זה לא נכון, אלא אותה קדושה, אותה התקרבות לבורא שאנחנו צריכים לבצע, משם מביאים לנו את המצבים ההפוכים להתקרבות, את הבלבולים.

אומנם אנחנו קוראים לזה צד אחד, סטרא אחרא, אבל זה בכוונה, כי אי אפשר אחרת. אנחנו חייבים בצורה כזאת להתקרב, ימין שמאל, שמאל ימין, על שתי רגליים. כל כיוון הוא כביכול כיוון הפוך מהאחר, אבל אנחנו מתקרבים בקו האמצעי.

"וזה פירוש "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות", מהכניסות למצבים רוחניים, שהוא מרגיש יותר רוחני, "זאת אומרת, הכניסות להקדושה", להשפעה, לחיבור. "אלא" דווקא ההתקרבות באה גם בצורות אחרות, "גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא", האגו שלנו מתגלה ו"מתלבשת בגוף האדם", אנחנו מרגישים מחשבות אגואיסטיות, חשבונות אגואיסטיים, "וטוענת "כולה שלי"", שכך צריכים לעבוד, כך צריכים להתייחס לחיים ולא לרוחניות, להתייחס לחיים בצורה ממשית כמו שהחיים דורשים, "בטענה צודקת". כי לפי השכל והרגש שלנו הסטרא האחרא, הטענה הזאת צודקת. "ועל ידי זה התגברות באלו המצבים" שאדם בכל זאת מעדיף כוחות השפעה, כוחות החיבור עם הקבוצה, אז "האדם זוכה לאמונה בקביעות". דווקא במצבים שהוא נמצא בהרגשת הקליפה שדורשת ממנו להתייחס לכל העולם, לכל המציאות בצורה הגיונית, ארצית, לחשוב בשכל, להיות ברגש שלו ולא למעלה מזה, אז אם במצבים האלה הוא מתגבר ואומר, אני רוצה לעלות למעלה מזה דווקא כשיש לי עכשיו איזו הרגשה גשמית, אז הוא יודע בדיוק כנגד מה הוא יכול לעלות לרוחניות.

"זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה'". כלומר גם המחשבות האלה של לקבל, להרוויח, להצליח, הכול מגיע גם מהבורא ועל זה הוא יבנה רוחניות, כי אם לא, לא יהיה לו על מה לבנות. עביות מגיעה אליו תמיד מהסטרא אחרא, מהרצון לקבל שלו, אבל להתעלות למעלה מהעביות, כמו שאנחנו עולים על מדרגה ועל עוד מדרגה, לעלות זה כבר על ידי עזרה מלמעלה.

קודם כל עזרה מלמעלה מגיעה מזה שאנחנו מרגישים את העביות, דחייה מהמצבים שבחיים, מלהתייחס אליהם בצורה רוחנית, להשפיע, להתחבר, כלומר קודם דחייה, קודם העביות של המדרגה. אבל כשעולים על המדרגה אז כבר רואים למה זה הוכן בצורה כזאת.

"זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'". יציאות הן שאני עוזב את המצב הקודם ונכנס למצב עוד יותר אגואיסטי, גרוע, ומסתכל שוב על העולם בצורה רווחית, איך להצליח, איך להרוויח וכן הלאה. "וכשזוכה" בכל זאת להתייחס נכון למצב שיש לפניו, "אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל" היה "ממנו יתברך", מהבורא בלבד.

אין בעולם שלנו, בחיים שלנו שום מצב, במה שלא יהיה, שלא בא מהבורא. וכאן אנחנו צריכים דווקא לאחד אותם, כי כל ההתרחקות וכל ההתקרבות מזה כל החיים שלנו, אין מצבים אחרים, ולהכניס לכל מצב ומצב שלנו רק התרחקות או התקרבות, כי אין באמצע, באמצע זה רגע שאדם צריך להחליט. ואז הוא מבין שהכול בא מהבורא והבורא מנהל אותו בכל מצב ומצב.

"ועל ידי זה" שהוא מייצב את עצמו נכון שכל רגע ורגע בא מהבורא, או לצורך התרחקות, שהוא ירגיש כמה הוא רחוק ואחר כך יוכל להתקרב, או מיד לצורך התקרבות. אבל הכול לצורך התקרבות, או מיד או על ידי הרגשת הריחוק. "זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך."

כמו שהילד בא אלינו ובוכה שלא מצליח לו משהו, אנחנו גם צריכים לבכות לבורא שלא מצליח לנו משהו בחיים, לבנות, לעשות, אבל הבכי שלנו צריך להיות בכי כזה שאנחנו מבינים שזה מגיע מהבורא ואנחנו שמחים שזה מגיע ממנו, ושמחים שאנחנו מבינים שזה מגיע ממנו, ואנחנו באים אליו בשמחה יחד עם הבכי. אמנם לא מסוגלים לעשות שום דבר בעצמנו אבל שמחים בזה שיש לנו כוח עליון וקשר עימו, יש לנו למי לפנות, ואז אנחנו באים אליו.

דווקא זה שאני מרגיש באפיסת כוחות, ללא רצון להתחבר עם החברים, להתקדם, לא אכפת לי שום דבר, רוצה או לחיות בחיים הגשמיים האלה או בכלל למות ולא להרגיש כלום, אני צריך מכל המצבים האלה להגיע לבורא ולהתחבר אליו כמו תינוק כלפי הגדול, ובצורה כזאת לחפש איך למצוא יחס נכון למצב שהוא ייצב לי. בסופו של דבר בזה אני משיג שהכול בא מהבורא, גם דחייה וגם קירוב, שגם הסטרא אחרא וגם הכוח הטוב הכול מגיע מהבורא כדי לגדל אותי, כדי שאני אגדל לגובה של הבורא. מהמלכות אני חייב להגיע לדרגת בינה.

"ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו". זאת אומרת, מבטל את עצמו. אני מוכן לקבל מהבורא גם דברים רעים וגם דברים טובים. אני לא רוצה לקבוע שום דבר, אלא כל מה שבא מהבורא, הכול לטובה. "כיון שהוא רואה, שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות". יציאות, התרחקות כאילו מהקדושה, מרוחניות, וגם הכנסות, התקרבות לרוחניות, "וזה ענין הנאמר אצל משה" שהוא היה "ענותן וסבלן, שצריכים לסבול את השופלות". ולסבול בזה שמתחילים להבין שזה לטובתנו, זה באמת הטבע שלנו שהבורא מלכתחילה ייסד לנו, ועל ידו דווקא, כשאנחנו מתגברים ומוכנים לקבל את זה, אנחנו מתקרבים לבורא, בכל זאת מתקרבים לדרגת משה. "היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות. וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין".

מהי השפלות הזאת? אני לא רוצה לקבוע שום דבר, זה התנאי הראשון. כל מה שבא, בא מהבורא, אין עוד מלבדו. ולכן אני מסכים לקבל על עצמי כל מצב ומצב שאליו אני נכנס. כי לא אני נכנס אלא הבורא מכניס אותי, מביא אותי למצב הזה. ומה עלי לעשות? להסכים לזה. זה עניין של הענווה, עניין השפלות. ודווקא אני צריך להגיע למצב שמתוך זה שאני צריך בכוח להכניס את עצמי לשפלות, אני שמח.

למה? כי בזה אני מרגיש את המגע הראשון שלי עם הבורא, על ידי זה שאני מבטל את עצמי. זה עניין של תחילת הצמצום.

"וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד", שפלות, "אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב". הוא מוכן לחזור אליו כמה פעמים שצריך ומקבל את זה קודם באונס ואחר כך ברצון. "נמצא שלא רוצים לסבול".

זה תלוי בחשיבות המצב, אם רוצים לסבול או לא רוצים לסבול. אף אחד מאיתנו לא רוצה לסבול שום דבר, אפילו דקירה קטנה. כך אנחנו בנויים, אין בזה גיבורים אלא אם נותנים לאדם זריקת הרדמה והעצבים שלו נרדמים אז הוא לא מרגיש. זה לא נקרא שהוא גיבור. או יש אנשים שיש להם רף רגש נמוך, אז הם לא מרגישים דברים שאחרים כן מרגישים. אתה יכול לתת לו דקירה עם סיכה, הוא לא ירגיש, לא מרגיש את הכאב. אולי מרגיש אבל לא שזה כואב. ויש אחרים, שמרגישים כל דבר, כל פרט.

ככל שאנחנו מתקדמים לרוחניות, אנחנו נעשים יותר ויותר רגישים. אבל במידה שאנחנו יכולים להעביר את הרגישות הזאת לצורה מטרתית, אני קושר את הרגישות עם המטרה. ואז אני מגיע למצב שאפילו באים אלי איזה רגשות מאוד גדולים ובלתי נעימים. אבל אם אני קושר את זה עם המטרה אני לא רק סובל מהם אלא אני יכול לשמוח מהם. כי אני רואה כמה הם מקרבים אותי למטרה שהיא בעיניי יותר חשובה מהמצבים של הכאב. וכך האדם בעצם שוקל הכול בחיים שלו. אבל כאן אנחנו צריכים בעצמנו לנווט את עצמנו איך אנחנו מתייחסים לכוחות שמלווים אותנו, מכוונים אותנו.

"וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד", כל אחד יכול להשפיל את עצמו כלפי הגדולים, כלפי המצבים, "אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב". שמוכן לחזור אליו ולחיות בו ולהיכנס בו, ובכל מצב ומצב של שפלות הוא מוכן לחיות בו, להכניע את עצמו ולקבוע שכך אני אהיה, אקבל על עצמי את העול העליון מעלי, עול מלכות שמיים, מה שלא יהיה. "כשור לעול וחמור למשא", זאת אומרת "שור לעול" זה ימין ושמאל, בכל המצבים. "נמצא שלא רוצים לסבול". אם הוא לא רוצה לקבל את זה לתמיד. "מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשופלות". מזה שמגיע לשפלות. הכול בא מתוך ראיית המטרה.

"וזה כלל: "במקום שאין שמחה, אין השכינה שורה". אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. "לכן בזמן הטהרה, אי אפשר להיות השראת השכינה". כי הוא עדיין נמצא במצב לחוץ, ובלחץ כזה שהוא עדיין בבירורים, בלחצים, לא יכולה להגיע שמחה אליו. "והגם שדבר הטהרה הוא דבר הכרחי" הוא אומר "(וזהו כדוגמת בית הכסא, הגם שהאדם מוכרח להכנס לתוכו, ומכל מקום בטוח הוא, שאין זה בית המלך) ". כמו שאנחנו צריכים להיכנס לשירותים, מאין ברירה, אבל אנחנו מבינים שזה לא העיקר בחיים אלא רק יש לנו הכרחיות פיזיולוגית, גם בגשמיות וגם ברוחניות. אז אנחנו צריכים להבין שצריכים להיכנס לכל מיני מצבים שליליים של הרחקה, של כל מיני דברים, אבל הם דווקא הכרחיים כדי לבנות עליהם חיים אמיתיים רוחניים.

כמו שישנה מערכת העיכול, מערכת הוצאת הפסולת מהגוף, ובזה אנחנו כמו חיות, צריכים לעשות את הדברים האלה ומזה נבנים החיים, זה יסוד החיים הגשמיים, כך אנחנו צריכים להתייחס לעבודות ברוחניות. אנחנו חייבים את הפסולת, חייבים את הסטרא אחרא, אבל אנחנו בונים על פני זה חיים רוחניים דווקא.

"וזה ענין ברכה ובכורה, שאותיותיהן שוות. כי בכורה הוא סוד ג"ר. והס"א רוצות את הג"ר", אלה האורות, אורות דחכמה המגולים. "אבל לא את הברכות". הברכות זו תכונת הבינה להלביש את הכול בכוח השפעה, באור החסדים. "כי ברכה הוא סוד הלבוש על המוחין". מוחין זה אור החכמה. והברכה זה אור החסדים שאנחנו צריכים להלביש על אור החכמה, ואז בצורה כזאת שאור חוזר מלביש את האור הישר, אנחנו יכולים לקבל לתוכנו את שני האורות האלו, מלובשים זה בזה בכלים שלנו המוכנים לזה. "ועשיו היה רוצה את הבכורה" זאת אומרת אור ישר. "מבלי הלבוש. ומוחין בלי לבוש אסור לקבל". זה מביא לשבירה. "וזה שאמר עשו: "הלא ברכה אחת אצלת לי". ברכה אחת כוונת להיפוך מהברכות, היינו קללה, שעל זה נאמר: "ויאהב קללה ותבואהו, ולא חפץ בברכה".

שאלה: מה זה אומר שהוא זוכה לאמונה בקביעות?

זו דרגה מאוד גבוהה כשהוא מגיע לדרגת הבינה, לדרגה שהיא אמצע הדרך. שרכש כלים דהשפעה, דרגת הבינה, להשפיע על מנת להשפיע על כל הכלים שלו. זאת אומרת התעלה מעל האגו שלו, מעל הרצון לקבל שלו ורוצה לעסוק רק בכלים דהשפעה, זה נקרא "צדיק שאינו גמור".

זאת אומרת הוא תיקן רק חצי, ועכשיו הוא הולך הלאה לקבל על מנת להשפיע. לא להשפיע על מנת להשפיע כמו שעד עכשיו עבד, אלא לקבל על מנת להשפיע. להגיע למצב של "צדיק גמור" זאת אומרת לעלות מדרגת הבינה לדרגת הכתר, החצי השני של הדרך.

שאלה: אם הדבקות בבורא עשויה מיציאות וכניסות, למה אני צריך להצטער על המרחק שיש ביני לבין הבורא?

אתה צריך להצטער על המרחק בינך לבין הבורא כי אתה עדיין לא רוכש את התכונות שלו, זה נקרא "מרחק". זה לא מרחק פיזי, זו השתוות בצורה, זאת אומרת בהשפעה, ברצון, בכוח התכונות של הבורא ושלך. הבורא הוא כולו משפיע ואתה מתחיל מזה שכולך לקבל, עד שלאט לאט אתה מתקרב אליו. זה כמו סקאלה, דרך מדורגת בינך לבין הבורא.

יש בורא ויש נברא, האדם, ויש דרך איך האדם מתקרב לבורא (ראו שרטוט מס' 1). האדם נמצא במלכות, והבורא זה הכתר, ובאמצע הבינה. יש דרגות מהאדם עד הבינה ויש דרגות מהבינה עד הכתר. להגיע לדרגת בינה זה נקרא "חפץ חסד", כולו להשפיע.

האדם שמתחיל ללכת בדרך נקרא "רשע", כי הוא נמצא ברצון לקבל על מנת לקבל, ואז הוא מגיע למצב של דרגת בינה, שלא רוצה לקבל לעצמו כלום, לכן הדרך ממלכות לבינה נקראת "דרך הטהרה", כי האדם מטהר את הרצון לקבל שלו מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. הוא מחליף את הכוונות שלו לאט לאט, מקל לכבד, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

הוא מרגיש את זה בהתקרבות לחברים, הוא יותר דואג להם, רוצה יותר להיות מחובר אליהם, ורוצה בהתקשרות איתם לבנות מקום מחובר עם כולם.

שרטוט מס' 1

החיבור הזה בא מתוך זה שהוא רוצה להגיע מאחד עד עשרה, נגיד עשירייה, לכזה חיבור שהצורה הפנימית של החיבור תתחיל להיקרא "בורא", כוח השפעה ואהבה (ראו שרטוט מס' 2).

אבל את זה הם בונים, מחוץ לנו אין בורא, אין בורא ללא נברא, אלא הצורה הנכונה של הנברא, שאותה הוא בונה על פני הרצון האגואיסטי שלו זה נקרא "בורא". אומנם גם לפני זה אנחנו קוראים לכוח העליון שמתייחס אלינו בורא, אבל באמת הבורא זה מה שאנחנו בונים, זה בא מלמטה, ומה שבא מלמעלה זה לא בורא, זה אור אין סוף. בצורה כזאת אנחנו מתייחסים, נגיד שאלו שמות שונים.

שרטוט מס' 2

אנחנו מתחילים לאט לאט לבנות מעצמנו את כוח ההשפעה, ועל ידי כוח ההשפעה אנחנו מתחברים עד שבונים את דרגת הבינה, ומדרגת הבינה אנחנו מגיעים לכתר. בצורה כזאת אנחנו מתקנים את עצמנו, כל חכמת הקבלה נמצאת בזה. אין לנו על מה עוד לדבר, אלא רק לממש את הדברים האלה, להביא את הרצון לקבל שלנו לתיקון.

אנחנו לא מוחקים, אנחנו לא הורסים, אנחנו לא עושים שום דבר עם הרצון לקבל. דווקא ההפך, אנחנו דואגים שהוא יישאר ויכנס לתיקון בעזרת המאור המחזיר למוטב שמביאה לנו ההארה הזאת מלמעלה, אור מקיף (ראו שרטוט מס' 2).

שאלה: אמרת שצריך להיות שמח מכך שאתה נמצא בקשר עם הבורא. האם זוהי שמחה אינטלקטואלית או מלאכותית, או שהיא מגיעה כתגובה אמיתית וכנה לאותו קשר שיש לנו עם הבורא?

כשאני מבצע איזו פעולה הקשורה לרוחניות, אני מרגיש התלבשות שמחה ממש, התעוררות, כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה", בכל הגוף שלי, בכל העצמות.

אנחנו לפעמים יכולים להרגיש את זה ואז ההתפעלות הרוחנית באמת עוברת לכל התאים, לכל העצבים, לכל חלקי הגוף. גם כשאנחנו מבינים אותם, מרגישים אותם, וגם כשאנחנו לא מבינים ומרגישים את החלקים האלה. אבל ההתפעלות היא התפעלות מאוד מאוד מיוחדת. אנחנו עוד לא הרגשנו את זה אולי כל כך, אבל נגיע לזה.

ההתפעלות הזאת גם מגיעה לנו במידה שאנחנו יכולים להשתמש בה נכון ולא פתאום לקפוץ, להשתגע ולעשות פעולות לא רגילות, לא נורמליות. לכן צריכה להיות כאן גם מידת שליטת האדם על עצמו. וזה מגיע לו מפני שהוא לומד איך הוא צריך להיות בהשגת הכוחות, בתפילה, להחזיק את עצמו, להתחבר לחברים. כל הכוחות האלה עוזרים לו לבנות מבפנים בתוכו מגן, כלי שבו הוא יכול להחזיק את כל התופעות הרוחניות.

רוחניות דורשת מהאדם הרבה עצבים וסבלנות. להיות למעלה מכל מה שהגוף שלנו פתאום מרגיש ומתפרע. חשיבות המטרה, חשיבות הקבוצה, חשיבות הכוח העליון שזה בא ממנו ואנחנו צריכים הכול לייחס אליו, זה חייב להיות אצלנו הדבר הראשון.

אני לא הולך ומיד קופץ אחרי ההתפעלויות שלי כמו ילד קטן. אלא אני מבקר את ההתפעלויות האלה וקובע כמה ואיך אגיב על כל דבר ודבר. והתגובה הזאת צריכה להיות לטובת החברה, העשירייה וזה בטוח הצעד הרוחני שאני יכול לעשות.

שאלה: אם האדם מתגבר על המצבים ורוצה להגיע לאמונה שלימה, מה זה אומר אמונה שלמה?

אמונה שלמה זה דבר גדול מאוד. זאת אומרת שעל כל מה שמתגלה בכלים דקבלה שלי אני מעדיף להיות למעלה מהם בכלים דהשפעה. זאת אומרת, מתגלה בי המלכות יותר ויותר בכל מיני דרגות העביות שלה ואני רוצה להיות למעלה מדרגות העביות האלה. לא לעזוב אותן, אלא דווקא על פניהן לבנות כוח השפעה.

זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". זו עוד לא אהבה, זו רק בינה, אבל בכל זאת כך אני בונה את עצמי. אם הרע לא יתגלה, לא יהיה לי מה לבנות.

שאלה: ההרגשה שהכול מגיע מהבורא, התחושה הזאת, ממלאת עד כדי כך שאפשר לאבד שליש מהמשקל שלך מההתפעלות. האם זה ימשיך כל עוד האדם לא יצליח להעלות את הכוונה שלו ליכולת לקבל על מנת להשפיע?

אנחנו צריכים להשתדל מעל כל המצבים להתחבר בינינו יותר ויותר. אנחנו לא צריכים בשביל זה לשבת כל הזמן יחד או אפילו להתקשר, אלא אני צריך לבנות בי, בתוכי איזו תבנית של עשירייה ובתוך התבנית הזאת אני צריך לתאר לעצמי, לייצב לעצמי כל אותם המצבים שאליהם אני רוצה להגיע, ולפחות בצורה כזאת לעשות תרגילים. אם אני עושה את זה, אז אני בונה את הכלי שלי, את הנשמה שלי. וודאי שזה לא פותר אותי מלהתייחס נכון גם בצורה חיצונית לחברים, אבל היחס צריך להיות, גם לצורה הפנימית שאני בונה את הקבוצה, איך היא נמצאת אצלי בצורה פנימית, וגם איך אני מתייחס אליהם בצורה חיצונית.

שאלה: מה קצה הרגישות שצריך להיות ברוחניות כדי לקשור אותה למטרה? איך לעורר את החשיבות הזו, את הרגישות הזו כדי להרגיש מוכנים?

אנחנו עדיין לא יכולים לומר על הרצונות ועל הרגשות שלנו שהם רוחניים מפני שאנחנו עדיין נמצאים ברצון לקבל על מנת לקבל. אבל אני רוצה לכוון את הרצון להשפעה, או לחיבור לפחות, לא להשפעה, אבל לפחות לחיבור עם הקבוצה שלי. הקבוצה שלי היא כמו קומנדו בצבא, אנחנו רוצים לכבוש משהו, אנחנו מתחברים ומתחייבים לעבוד יחד למטרה אחת ומקבלים את הפקודה מהמנהל שלנו, מהבורא. כך אנחנו פועלים.

המטרה שלנו אמנם אגואיסטית, אבל בכל זאת "מתוך שלא לשמה בא לשמה". כך אנחנו מלמדים את עצמנו להגיע למצב שהחיבור הוא למעלה מהאני. שהחיבור בינינו יותר חשוב מהרצונות האגואיסטיים שלנו. אנחנו צריכים להתרגל לזה.

שאלה: הבורא מגלה לנו לאט לאט מצבים של שפלות עצמית. אני מרגיש שאם תתגלה יותר או שתתגלה כל השפלות שלי אני בכלל לא מוכן לזה. איך להיות מוכן ולא לחשוש מגילוי השפלות שלי?

אני חושב שעל ידי תרגילים בקבוצה, אדם צריך להכניע את עצמו בקבוצה ולסדר לעצמו כל מיני תרגילים. רב"ש כותב שגם בפועל האדם צריך להכניע את עצמו כלפי הקבוצה ולתת להם להרגיש שהוא מקבל אותם יותר חזקים, עליונים ומתקדמים והוא בעצמו ממש אפס.

אבל לא שהוא משחק כך, אלא רצוי שיגיע לכך בהרגשה פנימית על ידי תרגילים. תקראו את מה שכותב רב"ש, מזמן לא קראתם את המאמרים שלו על החברה. המשימה להיום: נקרא במשך היום את מאמרי החברה של רב"ש. המאמרים בדרך כלל לא ארוכים ואפשר לקרוא אותם תוך רבע שעה, עשרים דקות ואתם תראו שתגלו שם נקודות חדשות.

שאלה: האם אנחנו חייבים לעבוד על שינוי היחס שלנו כלפי איך שהבורא מתייחס אלינו?

זה צריך להיות כתוצאה מהמעשים שלנו. ודאי שאנחנו צריכים לשנות את היחס שלנו לבורא מהיחס שלנו עכשיו, שאנחנו אגואיסטים קטנים שמשתמשים בו ומנצלים אותו עד שנהפוך את עצמנו.

לפי אותו הקו (ראו שרטוט מס' 2), עד שאנחנו נפטרים ממלכות ועולים לדרגת בינה שאנחנו כבר לא רוצים לעבוד עם הרצון לקבל שלנו בעל מנת לקבל בשום צורה ואופן וממשיכים לעבוד עימו רק בעל מנת להשפיע, מבינה עד כתר. הרצון לקבל עדיין נמצא בפנים כי בלעדיו אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. אבל ממלכות אנחנו מתעלים מעל לרצון לקבל עד לדרגת בינה, ומבינה אנחנו משתמשים ברצון לקבל כדי להפוך אותו לכוח השפעה בפועל.

שאלה: איך להגיע לשמחה דרך השפלות ודרך הסבלנות?

אם אתה עושה זאת יחד עם החברים זה יביא לך שמחה. לא מפני שאלה החברים שלך, אלא מפני שבחיבור ביניכם, אפילו במצבים הכי עצובים, כשאתם מתחברים ביניכם אתם מתקרבים לאור העליון והוא מביא לכם שמחה.

שאלה: אנחנו מתעלים מעל עצמנו כמו בשרטוט ממלכות לבינה, אבל מה זה נקרא שאנחנו בעבודה הזו מחזיקים את עצמנו גם בשפלות? כי בעל הסולם כותב שאני בכל מדרגה צריך לשמור על שפלות.

כי הרצון לקבל שלך נמצא בך אך ורק כדי שאתה תיקח אותו בידיים, כמו שתופסים נחש, ותהפוך אותו לכוח מועיל, אבל לא שאתה מזלזל בו. ככל שאנחנו עולים למעלה במדרגות, אנחנו יותר ויותר משתמשים ברצון לקבל שלנו שיותר ויותר גדל. הרצון לקבל נפתח בצורה כזאת, שאנחנו אפילו לא מרגישים מה יש לנו בו, מה הוכן בו. הרצון לקבל הוא ממש אינסופי כדי שנבנה כלפיו את היחס שלנו לכל הבריאה. אנחנו נשארים בתוך הרצון לקבל אבל רק מתעלים למעלה מעליו, על פני זה שמתעלים מעליו מתחילים להרגיש את הרוחניות. לכן כל כך חשובות לנו הבחנות נכונות לכל חלקי הבריאה, ולא לזלזל בשום דבר.

תלמיד: כשאדם רוצה להתעלות מעל המלכות, הוא כל פעם מחדש מתכלל בחברים והבורא זורק אותו בחזרה אל תוך המלכות שלו. איך הוא שומר על השפלות?

הוא מבין ומרגיש שכל הדברים האלה באים אליו כדי שהוא יבנה מדרגות יותר ויותר גבוהות. תקראו את מה שכתוב בתורה, אחרי יוסף באו האחים שלו, זאת אומרת עשר ספירות, אחר כך באה כל המשפחה וגם יעקב שהיה זקן ואחר כך נפטר במצרים.

כשיעקב בא למצרים הוא נפגש עם פרעה ובירך אותו. פרעה זה כוח שצריכים לברך כי הוא כוח של הרצון לקבל הגדול ביותר. כאילו בשבילו נכנסים למצרים, כדי לקבל את הרצון לקבל הגדול הזה שנקרא פרעה ועם הכוח הזה לצאת מהמלכות ולעלות לבינה שזו ארץ ישראל ושם לעבוד על הרצון לקבל שלקחו ממצרים עם הרצון להשפיע שנמצא בארץ ישראל.

יעקב מברך את פרעה כי דווקא בזכותו הם יכולים אחר כך לעלות. ודאי שחצי מהדרך הם רק יוצאים משליטת פרעה, ממלכות לבינה, ואחר כך חצי מהדרך מבינה עד הכתר הם משתמשים בו כדי להגיע לדרגת הבורא, כי פרעה נמצא בצורה הפוכה מהבורא, אבל באותו הגובה כמו שהבורא אמר "בראתי יצר הרע". לכן אנחנו צריכים להתייחס כך לבריאה.

תלמיד: כשאני רוצה להתעלות לבינה, לדבקות בחברים והבורא זורק אותי חזרה אל פרעה, אני יכול לברך אותו נכון ולעלות על ידי זה לכתר?

אתה לא יכול לעשות זאת כל עוד אתה לא מגיע לדרגת בינה, כל עוד לא יצאת מהרצון לקבל שלך והגעת לכל דרגות הקְָָטְנות, אלא רק אחר כך אתה מתחיל לעלות לדרגות הגָדְלות.

שאלה: האם כל מצב לא נעים שהאדם מרגיש נקרא הרחקה? מתי נקרא שהאדם מורחק?

לפי הרגשת האדם שהוא מרגיש שהוא מורחק, וזה תמיד ניתן לו כדי שהוא יתקרב.

תלמיד: מתי אנחנו מתקדמים באחישנה, ומה ההבדל בין אחישנה לבין בעיתה כשיש הרחקות ומצבים לא נעימים?

שאני על ידי הקבוצה לא מנתק את עצמי מהבנה, מהכרה, שאנחנו נמצאים כל הזמן בדרך, שכל הפעולות האלה באות מהבורא, "אין עוד מלבדו", וכך אני לא יוצא מכל התהליך. רק דרך הקשר שלי עם הקבוצה אני יכול להיות קשור בצורה קבועה לבורא. למה? זו נקודה מאוד חשובה, כי מה זה נקרא שאני מתנתק מהבורא? אני אף פעם לא מחובר עם הבורא אם אני לא מחובר עם התבנית, עם הכלי שבו אני מרגיש את הבורא. אם אני מתנתק מהחברים, מתנתק מהקבוצה אז אני מתנתק מהבורא, לכן קודם כל אני צריך לשמור על הקשר שלי עם החברים.

נראה לי שאם אני קשור לבורא בצורה ישירה, כל הזמן אני והוא, אנחנו זה כנגד זה, זה מספיק, מה צריך להיות יותר? לא, זה לא מספיק וזה בכלל לא אותו המגע, אותו התיקון הנכון. אלא אם אני קשור לחברים ומתוכם אני קשור לבורא, זאת התבנית הנכונה ואז אני לא מתנתק. אם אני מתנתק זה סימן שאיבדתי את הקשר עם העשירייה. אם אני נמצא עם הבורא ולא עם העשירייה זה שקר. הבורא נותן לי בינתיים איזו הרגשה כדי שאני אתקדם, אבל המטרה שלנו היא לבנות תבנית מכלי דאדם הראשון והתבנית הראשונה, ההתחלתית, היא העשירייה.

שאלה: איך בדיוק אנחנו יכולים להעריך את היציאות מהעבודה?

רק על ידי העשירייה. כל המדידות שלנו צריכות להיות, במידה שהעשירייה שלי מתקרבת לבורא. וכאן זו בעיה, ודאי שאדם אחד וברוחניות בכלל כל אדם ואדם חושב שיש בו הכול כדי להגיע לרוחניות. לא, דווקא ההיפך. רק בקשר בין בני אדם שכתוצאה מהשבירה אנחנו הרבה אנשים, אנחנו יכולים בחיבור שלנו להחזיר את עצמנו לתבנית של אדם הראשון, שם אנחנו יכולים למצוא את הכוח שמנהל אותנו וזה הבורא.

שאלה: למה הכוונה במילה שפלות?

שפלות זו הכוונה שאני מקבל על עצמי כל המצבים שאני עובר, שהם כולם לטובתי מגיעים מ"אין עוד מלבדו", ואני צריך דרך כל מצב ומצב שאני עובר, להשתדל לזהות את הבורא כמקור.

שאלה: איך הביטול עוזר להגיע ליראה?

ככל שאני יכול להגיע לביטול, אני מגלה כמה אני באמת יכול לגעת באמת, לנקודת האמת, רק בתנאי שאני מבוטל.

שאלה: כתוב ""במקום שאין שמחה, אין השכינה שורה". לכן בזמן הטהרה, אי אפשר להיות השראת השכינה." למה הכוונה בטהרה, ולמה לא יכולה להיות השראת השכינה בזמן הטהרה?

הטהרה היא תהליך עבודה. ודאי יש שמחה מעבודה נכונה, אבל כשאנחנו מגיעים לסיום העבודה, שם יש לנו התפרצות השמחה.

שאלה: "ענין לחם הוא סוד אמונה", וגם כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". מה זה אומר שהאדם לא חי על לחם לבדו שהוא אמונה, על מה עוד חי האדם?

"לחם" זה אמונה. זה לא הלחם שאנחנו אוכלים, כך זה ברוחניות. ו"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", כל מה שיש בבינה היא מקבלת מכתר וחכמה. ולכן להשיג בינה זה לא סוף הדרך, אלא זו רק אמצע הדרך, חנייה. אנחנו לומדים עכשיו בחנוכה, אנחנו עכשיו עברנו את החג בשבוע חנוכה, סימן שאנחנו עברנו אותו.

ומה ברוחניות? ברוחניות זה סימן שאנחנו בכל הז"ת שלנו, בכל השבע ספירות שלנו מבינה למלכות, קיבלנו תיקון על מנת להשפיע, ועכשיו אנחנו צריכים להרחיב את עצמנו בכלים דלקבל על מנת להשפיע, וכך כבר מגיעים לכל התיקון. לכן "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אלא על מה שיוצא מהכתר, מפי ה', ולא מבינה.

שאלה: "כשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך." איך אפשר להרגיש שהבורא עושה בי הכול? לא לדעת, אלא ממש להרגיש?

כשאנחנו נגיע למצב שאנחנו נהיה דבוקים בו בכל הכלים שמתפתחים בנו, במידה הזאת אנחנו נרגיש שכל מה שאנחנו מקבלים, זה ממנו. כמו שאנחנו נמצאים בתוך הרחם ומקבלים הכול מאימא דרך חבל הטבור, וגם מחזירים את כל הפסולת שלנו לאימא, ובצורה כזאת אנחנו קיימים, זו בעצם הצורה הנכונה של הקיום שלנו בכלל בעולם.

לא חשוב שאנחנו אחר כך נולדים, קיימים כאילו שאנחנו עצמאים, הקשר שלנו עם הבורא נשאר אותו קשר, אנחנו נמצאים בתוכו. רק כדי לתת לנו דוגמה ככל שאנחנו יכולים להיות יותר מחוברים בהכרה שלנו, בהבנה שלנו, ברצון שלנו, כך נותנים לנו דוגמה כזאת להרגיש שאנחנו כאילו מנותקים, כאילו שנפלנו מאימא, יצאנו ממנה, אז מה יוצא לנו מזה? רק להחזיר את עצמנו כביכול שאנחנו נמצאים בתוך הבורא ודבוקים בו בכל הכלים שלנו בכל לב ונפש, וזה "גמר התיקון". אין מצב יותר גבוה. אבל שאנחנו עושים את זה.

הבורא ייצר אותנו בו כעובר רוחני ואחר כך גידל אותנו והרחיק אותנו ממנו, כביכול, שבר אותנו וכן הלאה, כדי שאנחנו נרצה לחזור לאותו מצב שאנחנו כולנו מחוברים כמו אותו עובר כאיש אחד בלב אחד, וכולנו נמצאים בדבקות בו. זו העבודה שלנו.

שאלה: כתוב "מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו.". מה זה עניו?

עניו, הכוונה שהוא על כל דבר שבא אליו הוא מסכים והסימן להסכמה, היא שמחה.

שאלה: איך בקבוצה אנחנו יכולים לוודא כמה אנחנו רחוקים או קרובים לבורא?

אנחנו יכולים רק לפי המצבים שלנו בקבוצה. אם אנחנו קשורים זה לזה, אפילו במידה שקשורים ולא מגלים, אנחנו באותה מידה קרובים לבורא. ואם יש לנו בקבוצה כל מיני סכסוכים, ניתוקים, אז ודאי באותה מידה ויותר מזה, אנחנו מנותקים מהבורא ואין לנו שום תקווה להגיע למשהו טוב. לנשים במיוחד אני אומר את זה.

תלמיד: בתוך השפלות אני שמח שאני במגע עם הבורא. איך שלא מסובבים את זה, זה נשאר ברצון לקבל על מנת לקבל.

עד שתקבל מלמעלה רצון להשפיע. תמשיך, תעשה את כל החשבונות, את כל הפעולות, את כל התרגילים שרב"ש כותב במאמרים שלו על החברה ובכלל, ובסך הכול אתה צריך להצליח. עליך להזמין מאור המחזיר למוטב שיחבר אותך לחברים, ובתוך החברים אתה תהיה מחובר עם הבורא. מה שאתה תקנה בקשר עם החברים זה יהיה לך כחוש לתפוס, להתחבר לבורא. ולפני זה, אתה לא יודע מה זה החוש הזה. רק בצורה כזאת אתה תדע איך להידבק בבורא. אתה מקבל את חוש הקשר שלך עם החברים, ועימו אתה מגיע לבורא, ובלי שתגלה את החוש הזה, את ההרגשה הזאת, אין לך עם מה להגיע לבורא. זה חוק. לכן תבדוק את עצמך.

שאלה: אם הבורא הוא סכום החיבור שלנו, אז מאיפה מגיע האור העליון?

הבורא הוא סכום החיבור שלנו כשאנחנו בונים את המערכת. המערכת הזאת נקראת "בוא וראה". כשאנחנו מתחילים להתחבר בינינו אז מגיע למערכת הזאת לפי השתוות הצורה המאור המחזיר למוטב, המאור שממלא את המערכת, ואז לפי המאור שממלא את המערכת אנחנו אומרים שזה הבורא, זה גילוי הבורא לנברא. כי אנחנו בחיבור שלנו נעשים נבראים וכך מגלים את הבורא, מה שמתלבש בנו. כוח החיבור, כוח ההשפעה, כוח היחס, כוח האהבה, זה נקרא "בורא". אין בורא ללא נברא.

תלמיד: אז מאיפה מגיע האור העליון, גם מאותו הבורא שמגלים?

כן, ודאי, המקור הוא אחד.

שאלה: כתוב "ברכה אחת כוונת להיפוך מהברכות, היינו קללה, שעל זה נאמר: "ויאהב קללה ותבואהו, ולא חפץ בברכה". מה זה אומר לאהוב ברכות?

על "ברכה" אנחנו עוד נלמד. זה האור העליון שמגיע אלי כתגובה למאמצים שלי ומחבר אותי, ועושה אותי ראוי לפעולה רוחנית. לכן לפני כל פעולה ופעולה צריכים להגיע לברכה. אנחנו חושבים שלהגיע לברכה זה שאני אחשוב על זה שאצליח באיזו פעולת השפעה. לא, זה לא סתם להצליח בפעולת השפעה. "ברכה" זה כשאני מגיע לצמצום, מסך ואור חוזר, שאני יכול כבר לקבל את האור הישר, לעבוד עימו במידת הברכה שלי. אם יש לי כלי, כוח השפעה ברצון לקבל שלי, כוח ההשפעה הזה נקרא ברכה.

לכן אנחנו חייבים לפני כל פעולה ופעולה להגיע קודם כל לברכה, לברך על כך שהבורא נותן לי אפשרות לעשות את הפעולה עצמה, לבצע משהו בכוונה על מנת להשפיע.

שאלה: איך אני יכולה להאיץ את היציאות והכניסות?

על ידי המאמצים שלי בעשירייה. ההתקדמות הפרטית שלנו היא גם תלויה בהתקדמות שלנו בחיבור בעשירייה. אם אנחנו נזרז את השינויים שלנו בחיבור בינינו בעשירייה, אז בזה נזרז את ההתפתחות האישית של כל אחד ואחד.

שאלה: האם שמחה רוחנית ומצבי טהרה צריכים להחליף זה את זה, או שהמצבים האלה קיימים בנו בו זמנית?

הם לא בו זמנית, אבל הם מחליפים מהר זה את זה.

שאלה: איך לעבוד בשופלות ובסבלנות ובמקביל לבקש כל הזמן מהבורא עזרה?

כי זו העבודה. זה שאנחנו מבקשים עזרה זו העבודה שלנו. אנחנו חושבים שלבקש עזרה זה משהו מחוץ לעבודה הרוחנית. דווקא העבודה הרוחנית היא כולה צריכה להסתיים בכל צעד ושעל בזה שאני מבקש, בזה שאני מתקשר לבורא, בזה שאני מדבר אליו דרך הקבוצה ומקבל ממנו, שאני כל הזמן מחדש את הקשר שלי עימו. לכן תפילות, בקשות, הודיות, כל זה העבודה שלנו, זה כל הזמן באותו קו. אני כל הזמן חייב לחדש את הקשר שלי עם הבורא, כי זה העיקר. בשביל מה הוא הכין לי את הכול? רק כדי שאני אבנה את הקשר ממני אליו.

שאלה: האם בביטול חייבים להיות בתפילה מתמדת?

תפילה ודאי שהיא כתוצאה מהביטול שלי כלפי הדרך, כלפי הבורא, כלפי החברה, מצד אחד. מצד אחר, אחרי שאני מבטל את האגו שלי, אני רוצה מתוך זה גם לראות איך אני מייצב את עצמי ביניהם, איך אני נעשה שותף לחברים שלי בעשירייה, ומתוך כך כל העשירייה הופכת להיות שותפה לבורא בתיקון הבריאה, כלומר אנחנו יוצאים יותר להפצה וכך מתקדמים, מתקרבים לבורא. כל אחד חייב לעשות חשבון עד כמה שהוא בזה.

(סוף השיעור)