שיעור בוקר 11.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, עמ' 439, "הקדמה לספר הזוהר",

אותיות כ"ו – ל"ב

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמוד 439, "הקדמה לספר הזהר", אות כ"ו.

דיברנו באות הקודמת "ומכאן יצא לנו, הפתרון המלא, של חקירה ה'. ששאלנו: כיון שהגוף מקולקל כל כך, עד שאין הנפש (מצויה בכל טהרתה, עד שירקב הגוף בעפר,) לא יכולה להתלבש בו "וא"כ למה הוא חוזר, ועומד לתחית המתים?", אנחנו דיברנו שהרצון לקבל חוזר, אבל בתיקונים אחרי כל הסיבוב הזה, ואז יכולה להתגלות בו נפש. לא רק נפש, זה השם הכללי, אלא נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, כל האורות האלה מתגלים בו ובזה הרצון לקבל הוא כבר נמצא לנצחיות, בהשתוות הצורה, בדביקות בבורא.

קריין: אות כ"ו.

אות כ"ו

"וכבר אמרנו, שמצב הא', מחייב בהחלט, את המצב הג', שיצא בכל השיעור המלא, שבמחשבת הבריאה, שבמצב הא', לא יחסר ממנו אף משהו, כנ"ל באות ט"ו.

ולפיכך, מחייב המצב הא', את תחיית הגופים המתים. כלומר, הרצון לקבל המופרז שלהם. שכבר כלה ונפסד ונרקב, במציאות הב'. מחויב לעמוד לתחייתו מחדש, בכל גודל שיעורו המופרז, בלי מצרים כל שהם, דהיינו בכל המומים שהיו בו." זאת אומרת, חייב הרצון לקבל להתגלות בכל העוצמה שלו, כמה שהוא הפוך מהאור וכמה שהוא רוצה לשלוט בכל המציאות, ורק אחר כך מגיעה באמת יכולת לתקן אותו.

"ואז, מתחילה העבודה מחדש, בכדי להפוך, הרצון לקבל המופרז הזה, שיהיה רק בשיעור, כדי להשפיע. ואז הרוחנו פי שתים:

א. שיש לנו מקום, לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה, מכח, שכבר יש לנו גוף, המופרז מאד בהרצון לקבל שבו, העולה בקנה אחד עם התענוגים הללו. כנ"ל.

ב. שמתוך שקבלתנו, באופן הזה, לא תהיה רק בשיעור, להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הרי קבלה זו, כהשפעה גמורה נחשבת, כנ"ל באות י"א. ובאנו גם להשואת הצורה, שהיא הדבקות, שהיא צורתנו במצב הג'. הרי, שמצב הא', מחייב את תחיית המתים בהחלט."

זאת אומרת, לא מספיק הרצון לקבל שיש בכל אחד ואחד, הוא מאוד קטן, אנחנו צריכים להגיע לרצון לקבל מאוד גדול, המופרז, שעומד ורוצה לבלוע את כל המציאות כולל הבורא, אז הוא באמת ראוי לתיקון, ואז אנחנו מתקנים אותו. כי גם בזה שהוא רצה לבלוע את כל העולם, יש לו נתונים מכל העולם, יש לו תכונות מתאימות, כוחות אדירים, אגואיסטיים, גדולים ואכזריים, ואז בהחלט אנחנו יכולים לזהות אותם ולתקן אותם, עד כדי כך שכולו יתהפך לכוונה על מנת להשפיע, ויצמיד אותו לכוונה הזאת וכך יגיע לתיקון.

לכן אנחנו בג' המצבים האלו, א', ב' וג' רואים שזה אותו רצון לקבל רק שהוא או נגלה יותר או פחות בהתאם לכמה שאנחנו יכולים להשיג עליו כוונה על מנת להשפיע. ובעצם לא הרצון לקבל, אלא כוונה על מנת להשפיע היא קובעת את דרגת הרצון לקבל, עד איפה ועד כמה הוא נמצא בסולם התיקונים.

שאלה: המומים שהם ברצון לקבל הם מיתקנים?

ודאי שכן, בשביל מה הם מתגלים? מומים זה נקרא כל אותן התכונות ברצון לקבל שהן הפוכות מהאור, מהבורא, אלו ממש מיאזמות כאלה.

תלמיד: מה זה נקרא שצריך "להחיותם במומם"?

כי אנחנו צריכים לשמור על המומים האלה כל עוד לא מתקנים. אנחנו מגלים אותם ואנחנו מבינים את התועלת מהם, זו נקודה מאוד חשובה, שאני רואה את המחלה, אני מזהה את השורש שלה ואני לא מוחק אותה, אני לא יכול לקבל כדור הרגעה ואז אני בריא. אני מבין שאני לא בריא, ואני יכול להיות בריא רק בצורה שאני אתקן אותה להשוואת הצורה.

לכן אין כאן אפשרות לזלזל ברצון לקבל, אלא עד שיהיה כולו מתוקן בכוונה בעל מנת להשפיע. לכן אני מתייחס אליו בצורה אחרת, שהוא עוזר לי דווקא לא לראות עד כמה אני מרוחק מהבורא, אלא עד כמה אני יכול להתקרב על ידו לבורא, ואז אני הופך אותו, "מלאך המוות הופך להיות ל"מלאך הקדוש", ובמקום שונא, אני "הופך שונאו לאוהבו", כתוב כך בכל מיני פסוקים.

תלמיד: אז מה זה נקרא שאני לא מוחק את המומים, שהם נשארים?

כי אם המומים לא יישארו, איך אתה תתחיל על פניהם לגלות אהבה, חיבור, ייחודיות שבהם. המומים הם הפוכים מהבורא ועוזרים לנו לגלות אותו, להבין אותו, "כיתרון אור מתוך החושך". לכן כמה שהחושך מתגלה יותר עם כל מיני ההבחנות שבו, זה כמו שאתה נכנס למערה ושם אתה לא יודע ומה, אבל מתוך דווקא כאלו גילויים אתה מגלה את האור.

תלמיד: ואז כשאני מתקן את אותו המום, מה קורה לו?

הוא נשאר, כי בלי מום לא תהיה גם הרגשת התיקון. ואחר כך בגמר התיקון מגיע "רב פעלים מקבצי אל", אור מיוחד, גילוי מיוחד, שהוא כנראה שמוחק את הכול ונשאר רק טוב. אני לא יודע מה זה נקרא בלי רע, כי אני לא נמצא במצב הזה.

זה שלא צריכים רע כדי לגלות את הטוב, לא צריכים את החושך כדי לגלות את האור, החושך כנראה שכבר נבלע בעצמו באור, זה נקרא "חשכה כאורה יאיר". זה לא מובן לנו, לא כל כך, אבל מילים מדברות על זה.

תלמיד: אז מה זה נקרא שתיקנתי אותו אם הוא נשאר?

כי אתה משתמש בו לצורך התיקון, זה נקרא שתיקנת אותו. ואז לפי זה גם יש בו צורך, כי "חשכה כאורה יאיר". הוא כולו כולו גם קיים כדי להבליט את האור, כי אם ייעלם, גם האור כביכול לא יכול להיות כאור בולט, מיוחד. בינתיים ככה אנחנו מדברים במילים שלנו מה שמבינים, כי המצב הוא מאוד רחוק.

שאלה: המצב הזה שהרצון נרקב ומובא לקבורה, זה המצב של "מדבר", ואחר כך כשמחיים אותו זה "ארץ ישראל"?

אני לא יודע, לא כתוב על זה, לא רוצה על זה לדבר. למה אתם לא רוצים להיות דבוקים בטקסט ולהבין אותו, להרגיש אותו עד הסוף? למה אתה צריך לקשור אותו לכל מיני דברים, מזה לא יהיה לך כלום. מה שאתה אומר זה בטוח שלא. אבל בשביל מה לנו? בואו נלמד את הנושא עצמו.

קריין: אות כ"ז.

אות כ"ז

"אכן, לא יתכן, שתהיה תחית המתים, אלא קרוב לגמר התיקון. דהיינו, בסופה של מציאות הב'. כי אחר שזכינו, לשלול את הרצון לקבל המופרז שלנו, וקבלנו את הרצון אך להשפיע, ואחר שזכינו, לכל המדרגות הנפלאות שבנפש, המכונות, נפש רוח נשמה חיה יחידה, ע"י עבודתנו, בשלילת הרצון לקבל הזה, הנה אז, הרי כבר באנו, לשלמות הגדולה ביותר, עד שאפשר, להחיות את הגוף, בחזרה, בכל הרצון לקבל המופרז שלו.

ואין אנו נזוקים עוד ממנו, להפרידנו מדבקותנו. ואדרבה, אנו מתגברים עליו, ואנו נותנים לו צורת השפעה, כנ"ל. ובאמת, כן הוא המנהג, בכל מדה רעה פרטית, שאנו רוצים להעבירה ממנו:

א. שמתחילה, אנו צריכים, להסירה לגמרי, עד קצה האחרון, שלא ישאר ממנה כלום,

ב. ואח"כ, אפשר לחזור, ולקבלה, ולהנהיגה, בדרך האמצעי.

וכל עוד, שלא הסרנו אותה כולה מאתנו, אי אפשר כלל להנהיגה, בדרך הרצוי הממוצע."

כל עוד לא יהיה בידינו כל האור אין סוף שאנחנו נוכל על ידו לתקן את הרצון לקבל, אנחנו לא יכולים לעורר את הרצון לקבל. אבל כשמגיעים למצב הזה שכבר נמצא בידינו האור, זאת אומרת גמרנו את מציאות הב', אז אנחנו יכולים להחיות את הרצון לקבל ולתקן אותו בכל מלואו בעל מנת להשפיע.

כאן אין יותר מה להוסיף. אומנם יש הרבה שאלות, אבל השאלות האלה הן לא בגדר שאנחנו יכולים במשהו להבין אותן מתוך העבודה הפנימית שלנו. רק מתוך השכל, כמה שנסובב את כל הדברים האלה, זה פילוסופיות.

קריין: אות כ"ח.

אות כ"ח

"וזה שאמרו חז"ל: "עתידים, המתים להחיות במומם, ואח"כ מתרפאים". דהיינו כנ"ל, שמתחילה, עומד לתחיה אותו הגוף, שהוא, הרצון לקבל המופרז בלי מצרים כל שהם, דהיינו, כמו שנתגדל, תחת מרכבת העולמות הטומאה, מטרם שזכו לטהרו במשהו, ע"י תורה ומצות, שזהו בכל מומו.

ואז, אנו מתחילים בעבודה חדשה: להכניס, כל הרצון לקבל המופרז הזה, בצורת השפעה, כנ"ל. ואז הוא נרפא. כי עתה, השיג גם השואת הצורה. ואמרו הטעם, שהוא "שלא יאמרו אחר הוא". פירוש, שלא יאמרו עליו, שהוא בצורה אחרת, מהיותו במחשבת הבריאה. שהרי שם, עומד, זה הרצון לקבל המופרז, מכוון לקבלת כל הטוב שבמחשבת הבריאה. אלא שבינתים, ניתן אל הקליפות, וניתן לטהרה. אבל סוף כל סוף, אסור שיהיה גוף אחר. שאם יהיה בשיעור פחות משהו, הרי הוא כמו אחר לגמרי, ואינו ראוי כלל, לכל הטוב שבמחשבת הבריאה, כמו שכבר מקבל שם, מבחינת מצב הא'. והבן היטב."

אותו רצון לקבל צריך להתגלות בכל הרצונות הפרטיים שבו, בכל הקלקולים שבו, ואנחנו צריכים לתקן אותו בכל זאת עד הסוף, זה מה שמחשבת הבריאה דורשת מאיתנו.

קריין: אות כ"ט.

אות כט

"ובכל המתבאר, נפתח לנו הפתח, ליישב שאלה הב' הנ"ל, דהיינו: מה תפקידנו, בשלשלת המציאות, הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה, במשך ימי שני חיינו הקצרים?

ותדע, שעבודתנו, במשך ע' שנותינו, מתחלקת לד' חלוקות:

חלוקה א' - הוא להשיג, את הרצון לקבל, המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל, מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו, הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי "אין לך מי, שיתקן דבר, שאין בו".

ולפיכך, לא די, אותו שיעור הרצון לקבל, המוטבע בגוף, ממקור לידתו לאויר העולם, אלא עוד, שמוכרח להיות מרכבה, לקליפות הטמאות, לא פחות מי"ג שנים. כלומר, שהקליפות, תהינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן. שהאורות שלהן, הולכים ומגדילים, את הרצון לקבל שלו. כי המלואים, שהקליפות מספיקות, אל הרצון לקבל, אינם, אלא מרחיבים והולכים את התביעה, של הרצון לקבל.

למשל, כשנולד, אין לו תאוה אלא למנה, ולא יותר. אבל, כשהס"א ממלאת לו המנה, תכף נרחב הרצון לקבל, והוא רוצה מאתים. ואח"כ, כשנותנת לו הס"א, את המלוי מאתים, מיד נרחב הרצון, ורוצה ד' מאות. ואם אינו מתגבר, על ידי תורה ומצות, לטהר את הרצון לקבל, ולהפכו להשפעה, הרי הרצון לקבל שלו, הולך ומתרחב, במשך שנות חייו, עד ש"אין אדם מת, וחצי תאותו בידו".

וזה נבחן, שהוא מצוי, ברשות הס"א והקליפות. שתפקידן, להרחיב ולהגדיל את הרצון לקבל שלו, ולעשותו מופרז בלי מצרים כל שהם. דהיינו, בכדי להמציא להאדם, כל החומר, שהוא צריך לעבוד בו, ולתקנו."

שאלה: מוקדם יותר אמרת שזו הכוונה דלהשפיע שקובעת את הרצון לקבל. אם תוכל להסביר את זה קצת יותר, מה זה שהכוונה להשפיע קובעת את הרצון לקבל שלנו?

ככל שאנחנו מסוגלים להשיג רצון להשפיע, זאת אומרת כוונה, לא רצון, רצון להשפיע זה הבורא, אצלנו זו רק כוונה על מנת להשפיע, אז ככל שאנחנו יכולים לקנות, לרכוש, להשיג, כוונה על מנת להשפיע, לפי זה נפתח לנו יותר ויותר רצון לקבל כדי שאנחנו נתקן אותו.

שאלה: איפה הרצון לקבל המופרז הזה, איך אפשר להשיג אותו קצת יותר?

אי אפשר לקנות אותו באף מקום. ברגע שאתה תרצה לעסוק בהשפעה, אתה תתחיל לגלות כמה שמגיע אליך רצון לקבל יותר גדול, מתעורר בך. זה נקרא "כל הגדול מחברו", זה שעוסק בהשפעה, "יצרו גדול ממנו", אז מתגלה בו רצון לקבל יותר גדול.

תלמיד: אם אני יושב כמה שיעורי בוקר ואני מרגיש שאין לי רצון, מה אני צריך לעשות?

להתחבר לחברים ולקבל מהם.

שאלה: בקטע אנחנו רואים תיאור של התפקיד של הסיטרא אחרא והקליפות. ואני רציתי לדעת האם אנחנו צריכים לקחת בחשבון את הסיטרא אחרא והקליפות או שזה מוקדם מדי בשבילנו, או שאנחנו צריכים להשתדל לראות מה הם עושים למען ההתקדמות שלנו?

אנחנו צריכים לדעת וללמוד כבר עכשיו גם כן, שכל הסיטרא אחרא והקליפות, כל הדברים האלה שמתגלים בנו, הם מתגלים כדי לגדל אותנו, שעל פניהם אנחנו גדלים. אלא מאיפה אנחנו באים? על ידי מה אנחנו גדלים? רק מהקליפות, רק מהרצון לקבל האגואיסטי השבור, כשאנחנו משתדלים להפוך אותו לעל מנת להשפיע במשהו, לפי זה ברוחניות כך אנחנו גדלים. אין לנו מאיפה עוד, הרצון לקבל שגדל מתגלה, ואם אנחנו מסוגלים להפוך אותו בעל מנת להשפיע, זה בעצם הגובה הרוחני שלנו, אין יותר.

שאלה: האם יוצא מהכתוב שדרגה לקבל על מנת להשפיע מגיעה רק אחרי גילוי כל הרע שקיים?

לא כל הרע, אבל מתגלה כוונה בעל מנת להשפיע ושוב רצון לקבל ושוב כוונה בעל מנת להשפיע, וככה לסירוגין, לילה ויום, לילה ויום, ירידה עליה, ככה זה.

שאלה: הוא כותב "למשל, כשנולד, אין לו תאוה אלא למנה, ולא יותר. אבל, כשהס"א ממלאת לו המנה, תכף נרחב הרצון לקבל, והוא רוצה מאתים." אז בעצם כל הגילוי של הרצון לקבל צריך להתגלות שאנחנו מקבלים אותו?

כל הגילוי של הרצון לקבל הוא שאנחנו נשתמש בו, נזהר, נבדוק, נראה עד כמה הוא מביא לנו רק רע, ריחוק מהבורא, עיוות של כל המציאות, זה ממש מלאך המוות, ואז נשתדל להתרחק ממנו ואפילו להפוך אותו לרצון להשפיע, את מלאך המוות להפוך למלאך הקדוש.

קריין: אות ל'

אות ל'

"חלוקה ב' - הוא, מי"ג שנים ואילך. שאז, ניתן כח, לנקודה שבלב שבו, שה"ס אחורים של הנפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו, מעת לידתו. אלא, שאינה מתחלת, להתעורר, רק אחר י"ג שנים, שהוא מטעם הנ"ל." מכאן אנחנו רואים שי"ג שנה, הוא פשוט אומר את זה כדי לציין את הנקודה, שכשמתחילה להתעורר באדם נטייה לרוחניות אז נקרא שהגיע לי"ג שנה. "ואז, הוא מתחיל להכנס, תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו, בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות.

ועיקר התפקיד בעת ההיא, הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. כי מעת לידתו, אין לו רצון לקבל, אלא לגשמיות בלבד. ולפיכך, אע"פ שהשיג הרצון לקבל המופרז, מטרם י"ג שנים, אינו עוד גמר גדלותו, של הרצון לקבל. ועיקר גדלות הרצון לקבל, מצוירת רק ברוחניות.

כי למשל, מטרם י"ג שנים, חשק הרצון לקבל שלו, לבלוע, כל העושר והכבוד שבעוה"ז הגשמי, אשר גלוי לכל, שהוא בעדו, עולם שאינו נצחי, המצוי לכל אחד, רק כצל עובר חלף ואינו. משא"כ, כשמשיג, הרצון לקבל המופרז הרוחני, הרי אז, הוא רוצה, לבלוע להנאתו, כל הטוב והעושר, שבעוה"ב הנצחי, שהוא בעדו, קנין עדי עד ולנצחיות. הרי, שעיקר הרצון לקבל, המופרז, אינו נגמר, אלא ברצון לקבל רוחניות."

כמה שיותר מתקדמים ומתחילים להתפתח ברצון לקבל לרוחניות, שם הרצונות הם הגדולים ושם העבודה האמיתית לתקן אותם בעל מנת להשפיע.

קריין: אות ל"א.

אות ל"א

"וז"ש (תקונים חדשים, צ"ז, ע"ב), על הכתוב: "לעלוקה, שתי בנות, הב, הב" (משלי ל'). שעלוקה, פירושו גיהנם. והרשעים, הנלכדים בגיהנם זה, צווחין, ככלבא [צווחים ככלב] "הב, הב". דהיינו, "הב" לן עותרא דעלמא הדין, "הב" לן עותרא דעלמא דאתי [תן לנו עושר עולם הזה, תן לנו עושר עולם הבא].

ועם כל זה, הוא מדרגה חשובה, לאין ערך יותר מהראשונה. כי מלבד שמשיג, שיעור הגדלות האמיתית, של הרצון לקבל, וניתן לו לעבודה, כל החומר כולו, שהוא צריך, הנה היא המדרגה, המביאתו לשמה. כמו שאמרו חז"ל (פסחים, נ', ע"ב): "לעולם, יעסוק אדם, בתורה ומצות, שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".

וע"כ נבחנת המדרגה הזו, הבאה לאחר י"ג שנה, לבחינת קדושה. וה"ס "השפחה דקדושה, המשמשת לגבירתה". שה"ס "השכינה הקדושה". כי השפחה, מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה.

אמנם, הוא צריך לעשות, כל האמצעים, המותאמים שיבא לשמה. כי אם לא יתאמץ לזה, ולא יבא ח"ו לשמה, הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה, שהיא הלעומת דשפחה דקדושה, שענינה לבלבל את האדם, שהלא לשמה לא יביאהו לשמה. ועליה נאמר: "ושפחה כי תירש גבירתה" (משלי, ל'), כי לא תניחהו לאדם, להתקרב אל הגבירה, שהיא השכינה הקדושה.

והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה, לבעל תאוה, המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו, כל היום וכל הלילה. וע"ד שאמר הפיטן: "בזכרי בו, אינו מניח לי לישון". ואז, נאמר עליו: "ועץ חיים, תאוה באה" (משלי י"ג). כי ה' מדרגות הנשמה, ה"ס עץ החיים, שמהלכו חמש מאות שנה. שכל מדרגה, היא בת מאה. דהיינו, כי יביאהו לקבל, כל אלו ה' בחינות נרנח"י, המבוארות בחלוקה הג'."

בקיצור פחות או יותר הוא מצייר לנו את כל המצבים שצריכים לעבור. ודאי שהמצבים האלה הם עדיין לפנינו, אנחנו לא כל כך יכולים לדון בהם כי אין לנו הרגשה בהם, אלא רק שאנחנו נתעסק בהם תיאורטית כאילו. אני לא הייתי עוצר עליהם.

קריין: אות ל"ב.

אות ל"ב

"חלוקה ג' - הוא העבודה בתורה ומצות לשמה. דהיינו, על מנת להשפיע, ושלא לקבל פרס. שעבודה זו, מטהרת את הרצון לקבל, לעצמו, שבו, ומהפכתו, ברצון להשפיע.

אשר, בשיעורי הטהרה, של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר, לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י (להלן, באות מ"ב). כי הן עומדות, ברצון להשפיע (כנ"ל, באות כ"ג), ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל, שולט בו, הנמצא עם הנפש, בהפכיות הצורה, או אפילו, בשינוי צורה. כי ענין התלבשות, והשואת הצורה, עולות בקנה אחד, כנ"ל באות י"א.

ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע, ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה, בהשואת הצורה, לנרנח"י שלו העליונים, שהן נמשכות, ממקורן בא"ס ב"ה, ממצב הא', דרך אבי"ע דקדושה, ותכף תמשכנה אליו, ותתלבשנה בו, בדרך המדרגה.

חלוקה ד' - הוא העבודה, הנוהגת אחר תחית המתים. דהיינו, שהרצון לקבל, אחר שכבר נעדר לגמרי, ע"י מיתה וקבורה, עומד שוב לתחיה, ברצון לקבל המופרז הגרוע ביותר, שה"ס: "עתידים המתים להחיות במומם", כנ"ל באות כ"ח. ואז מהפכים אותו, על קבלה בצורת השפעה, כמ"ש שם באורך. אמנם, יש יחידי סגולה, שניתנה להם עבודה זו, גם בחיים חיותם בעוה"ז."

שאלה: האם הנקודה שבלב היא תכונת הבינה?

כן, זו התחלת תכונת הבינה.

שאלה: ד' החלוקות, אם אני מבין נכון, זה נוגע במה מהותנו. אבל אני איפשהו יוצא תמיד מאוד מתוסכל מהעניין הזה, כאילו לא מצליח לענות על השאלה "מה הטעם בחיים האלה", איזה סיכוי יש לי להשיג את זה?

בחיים האלו, הטעם הוא להתחיל לעבור את כל המדרגות האלו, ג' מדרגות בטוח, ואפילו, כמו שהוא כותב לך, אפילו מדרגה ד'. זאת אומרת אפילו לתחיית המתים, שמדובר לא על הגופים ודאי אלא על הרצון לקבל שלנו, אנחנו יכולים להגיע אפילו לתחייתם בחיי חיותנו שבעולם הזה.

תלמיד: 90%, אם לא 99% מהחיים מתעסקים בשטויות, אפילו אני שאני מכיר את החכמה. איזה סיכוי יש לאנשים בחוץ או בכלל להשיג משהו בחיים?

לא, לאנשים בחוץ אין סיכוי כי הם לא צריכים את זה. אלו שמקבלים התעוררות ומגיעים לחכמת הקבלה ומתחילים להיכנס לתהליך, בכמה שהם נכנסים לתהליך הם כבר מתקדמים ונמצאים בזרימה הכללית לקראת התיקונים, וכך דור אחר דור, דור אחר דור. ואנחנו נמצאים בדור האחרון, זאת אומרת יש לנו סיכוי להגיע ממש לסוף הדרך, תיאורטית. כמה שנצליח, נצליח, כמה שלא, לא, העיקר בשבילנו זה בכל זאת להימשך לזה, כי זה התהליך שכולם עוברים ואתה לא יכול להימנע מזה. לכן כך אנחנו צריכים לקבל את זה ולעשות. זה שאתה רוצה להתחיל ולגמור עכשיו את כל התהליך זה יפה מאוד, טוב, אם יש לך רצון ויש לך כוחות לזה, בבקשה. נתנו לכל אחד ואחד, לכן כמה שמסוגל כל אחד שיָראה לעצמו ולאחרים.

שאלה: מה זה שכתוב ש"יש יחידי סגולה, שניתנה להם עבודה זו, גם בחיים חיותם בעוה"ז." ומה זו העבודה שניתנה להם בעולם הזה?

עבודה של גמר התיקון.

נקרא, "חלוקה ד' - הוא העבודה, הנוהגת אחר תחית המתים". שהרצון לקבל כולו נרקב ולא נשאר לנו ממנו חוץ מרשימות בלבד, "אחר שכבר נעדר לגמרי, ע"י מיתה וקבורה, עומד שוב לתחיה, ברצון לקבל המופרז הגרוע ביותר," הוא שוב מתגלה, אבל מתגלה לא כדי לשלוט על כולם אלא כדי שעכשיו יתקנו אותו, "שה"ס: "עתידים המתים להחיות במומם"," שברור שהרצון לקבל הזה הוא כבר לא יכול לתפקד, אלא עכשיו הוא רק קם כדי שירפאו אותו, "ואז מהפכים אותו, על קבלה בצורת השפעה, כמ"ש שם באורך. אמנם, יש יחידי סגולה, שניתנה להם עבודה זו, גם בחיים חיותם בעוה"ז."

תלמיד: מה זה אומר שיש כאלה שעושים את העבודה הזאת של אחרי תחיית המתים גם בחיי העולם הזה?

שהם יכולים להשתתף בתחיית הרצון לקבל לתחיית המתים. שבהם הרצון לקבל מתעורר, ואחרי שמתעורר הוא מגיע לריקבון הסופי, וזה קורה להם בזמן שהם שייכים לדרגת העולם הזה.

תלמיד: זה כאילו אנחנו?

אולי, יכול להיות שכן. יכול להיות, זה הכול תלוי באדם. הוא אומר ש"אמנם, יש יחידי סגולה, שניתנה להם עבודה זו, גם בחיים חיותם בעוה"ז."

שאלה: האם תחיית המתים מתחילה מעולם האצילות, ואם כן, איך יוצא שאנחנו כאילו קופצים על שני עולמות הטומאה האלה, עולמות הקליפות?

אנחנו נכללים מכל עולמות בי"ע דטומאה, זה נקרא שהם מתגלים, כי הכול קיים רק כלפינו. ולכן אחרי שאנחנו נמצאים בעולם האצילות, אנחנו גם מסוגלים על ידי התפילה שלנו להעלות את הכלים השבורים האלה לעולם האצילות. כשהם נמצאים בעולמות הקליפה ועולים אחר כך מעולם עשיה, יצירה, בריאה לעולם האצילות, זה נקרא "תחיית המתים".

מי שנמצא בעולם האצילות נקרא שזכה לחיים, לתחייה. מי שנמצא למטה מעולם האצילות אין בו עדיין אור דחכמה ולכן הוא עדיין נקרא שמת, כי אור החכמה שהוא אור החיים הוא נמצא רק בעולם האצילות.

תלמיד: איך קורה שאנחנו מדלגים על עולמות הבי"ע?

אנחנו לא קופצים על שום דבר, אנחנו עוברים בדרגות לאט לאט, רק כאן אנחנו לומדים, הוא מסביר לנו את זה בצורה מאוד קצרה. העולמות האלה, בריאה, יצירה, עשיה, הם כתומכים בעולם האצילות. לא שאנחנו צריכים להיות בהם ולעצור בהם במשהו. אנחנו צריכים להגיע לעולם האצילות שזה גלגלתא ועיניים, ולהתחיל לעלות מעולם הבריאה, אחר כך יצירה, אחר כך עשיה, רצונות של ב' ג' וד', לצרף אותם לעולם האצילות, שבעולם האצילות זה גלגלתא ועיניים, כל עולם האצילות נקרא רצונות א' ושורש, ואז אנחנו בעולם האצילות מקימים את כל פרצוף הנשמה ומצרפים אליו כך יותר ויותר רצונות שבורים מהבי"ע.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו עולים לעולם האצילות?

שאנחנו מקבלים כלים דהשפעה, כאלו שאנחנו נמצאים בהשגה שלנו שנקרא "עולם האצילות". זה נקרא לעלות. זאת אומרת שיש לנו מסך שאנחנו יכולים גם לקבל בעל מנת להשפיע. ולפי המסך הזה אנחנו מעלים לעולם האצילות כלים דעביות ב', ג' וד' מעולמות בריאה, יצירה, עשיה לעולם האצילות. עד שמוציאים את כל הכלים השבורים שנמצאים בעולמות בי"ע, מעלים אותם לעולם האצילות.

שאלה: האם העליה שלנו לעולם האצילות זו דרגת קשר בינינו בעשירייה שאנחנו צריכים להשיג?

כן, בינינו ובינינו לבין הבורא.

תלמיד: איזו דרגת קשר צריכה להיות בינינו, מה האופי של הדרגה הזאת, מה האפיון שלה, כדי שנוכל לומר שעולים לשם באמת?

להשפיע על מנת להשפיע בצורה השלמה על פני כל הרצונות שמתגלים בנו, זה נקרא שאנחנו סופית עלינו לעולם האצילות. ישנם בינתיים כאלו שקצת עולים, קצת יורדים, קצת עולים, קצת יורדים. אבל כשעולים לעולם האצילות סופית ונמצאים בעולם האצילות, זה נקרא שאנחנו רכשנו גלגלתא ועיניים מהנשמה שלנו. כי מה שיש בכל עולמות האצילות, בריאה, יצירה, עשיה, זו הנשמה שלנו והיא כך מתחלקת לחלקים שעביות א' ושורש זה בעולם האצילות, ב' עולם הבריאה, ג' עולם היצירה, ד' עולם העשיה.

תלמיד: אפשר לומר שבכל רצון שמתגלה אנחנו מעדיפים את החיבור בינינו בעשירייה ועם הבורא מעליו?

ודאי, אחרת אין לך שום זכות קיום ברוחניות בכלל. כשמתגלה בך רצון חדש או שאתה על פניו מגיע לחיבור ואז אתה זוכה למדרגה חדשה, או שאתה יורד לפי הרצון החדש שלא הצלחת להתגבר עליו, לחבר אותו לעל מנת להשפיע.

תלמיד: וזה יהיה משהו משותף לכל העשירייה, שכל חבר יוכל לפעול כך כלפי כל מה שמתגלה?

כן, כך כל אחד וכולם יחד.

שאלה: האם אפשר על בסיס דוגמת בעל הבית והאורח להסביר את ארבעת השלבים האלה?

עכשיו אני לא יכול להסביר, זה כבר מאוחר. אתם תקראו את זה ואם אתם תרצו לשאול אנחנו אפילו עוד פעם נחזור על זה אם צריך. אבל אני חושב שאין בזה צורך ממש עכשיו, כי יש לנו עבודה מעשית שעכשיו אנחנו צריכים לעשות ואז נתקרב, נתקדם לזה. אנחנו צריכים רק לשמוע על זה בצורה כללית, שישנם כאלה שלבים בהתפתחות שלנו.

תלמיד: אם התיקון מתרחש רק אחרי תחיית המתים אז מה היתה העבודה בהמתת הרצון לקבל?

אתה לא רצית לעבוד עם הרצון לקבל שלך על מנת לקבל בשום צורה, בכל דרגות העביות, זה נקרא שאתה ממית אותו, אם אתה לא משתמש בו.

תלמיד: זה צמצום.

כן. ואחר כך אתה עולה מעליו ומחליט שאתה יכול כן לעבוד איתו, מהקל על מנת להשפיע לכבד, וזה נקרא "תחיית המתים".

שאלה: אנחנו דיברנו על עולם דאצילות כמה פעמים, והסברת שיש שם מזל, שנוזל מעולם האצילות, ומה ההבדל בין זה לבין המאור המחזיר למוטב?

יש שם הרבה כוחות שכך נקראים בכל מיני שמות. לאורות שמגיעים אלינו יש הרבה שמות, יש עשרות סוגי אורות. יש אורות שמגיעים לא בצורה קבועה אלא בהפסקות, לכן זה נקרא מזלות, ממילה נוזל. טיפ, טיפ, טיפ, טיפ, כמו טיפות ולכן זה נקרא מזלות.

שאלה: הערב יש מאורע מאד חשוב, סעודה משותפת יחד איתך, ויחד עם כל הכלי העולמי.

כן.

תלמיד: במה כדאי לנו במהלך היום להתמקד כדי להגיע מוכנים לסעודה הזו?

אני מקווה שאני אקבל עוד מעט חומר מהחברים שעובדים בדרך כלל ועוד אנשים יחד איתם, הם עובדים על הפסוקים, ואז אנחנו נעבור על חלק מהפסוקים האלה ובזה אנחנו נציין מה הצביון של הסעודה, המהות של הסעודה.

לקראת הערב מה לעשות בסעודה? תעשו משהו. אני חושב, נגיד אני לעצמי אכין חביתה קטנה בצלחת ולחם. לחם, מלח, אני לא צריך יותר. אז כל אחד שיעשה משהו. יכול להיות סנדוויץ', לחם עם גבינה, אני לא יודע. אבל בסעודה צריך להיות לחם כעקרון, כמו שדיברנו. לחם, מלח, רצוי איזה כוס משקה או תה או בירה או כל אחד מה שהוא רגיל. זה מהכיבוד, את החומר אנחנו נכין עד הערב.

תלמיד: ואיך העשיריות במהלך היום צריכות לעבוד עם החומר? אני מניח שהחומר ישלח גם במהלך היום.

כן, ישלח. אז כל אחד שיקרא. אפילו לא צריך לפני זה לרוץ ולטרוח, אלא אם כן יכולים, אז אדרבא כמה שיותר.

תלמיד: כדאי לקרוא את החומר לסעודה בעשיריות, או כיחידים?

אני עוד לא ראיתי אותו ולא יכול להגיד שום דבר.

תלמיד: זה אירוע שונה מהשיעור, אירוע כללי של כל הכלי העולמי. איך אנחנו מגיעים לסעודה כעשירייה, מה המצב הפנימי שחבר מגיע איתו לסעודה? אני בתוך העשירייה ומה קורה מסביבי, איך להתייחס לזה? זאת אומרת, כל הכלי העולמי מסביבי, כלפיי.

אנחנו כולנו כולנו נמצאים כמו בשולחן אחד ורוצים כמה שיותר להרגיש זה את זה, קרובים. קרובים בנפש ולא בגופים. יש לנו מטרה אחת שאנחנו רוצים להתחבר נפשית, שבצורה כזאת אנחנו מתקרבים למקור שלנו, לאור העליון, לבורא. ומתחילים להרגיש את האור העליון, את הבורא בתוך החיבור בינינו יותר חזק מהחיים שלנו. זה מה שאני חושב שאנחנו צריכים לחשוב. יותר חזק מהחיים האלו, החיבור בינינו ועם הבורא.

וכך אנחנו נגיע למצב שאנחנו נתעלה למעלה מהעולם הזה, לא שאנחנו מתנתקים מזה, לא מתנתקים, נשארים אחראים על כל מה שיש לנו כאן, אבל מנתקים את הפנימיות שלנו. בכל אדם ואדם יש משהו פנימי, את הפנימיות שלנו אנחנו רוצים להעלות למעלה מהחיים האלו, לחבר יחד עם החברים בין כולם ואז אנחנו מגלים בזה את הבורא.

תלמיד: אתמול אמרת שהסעודה הראשונה היתה מעין גמר תיקון.

כך קראנו לזה.

תלמיד: והסעודות עכשיו הם כביכול פרטים של אותו תיקון.

כן, נכון.

תלמיד: אתה יכול להסביר למה התכוונת?

פרטים. כי סעודה של גמר התיקון נקראת "גמר תיקון". היא מסיימת, חותמת את כל התיקונים הפרטיים שעשינו במשך ששת אלפים שנה, מה שנקרא. ועכשיו הסעודות שאנחנו נעשה, אנחנו נציין כל סעודה וסעודה, כל חיבור וחיבור שיש לנו לעשות במשך ששת אלפים שנה. כל אותם האירועים שכביכול אנחנו עושים ומציינים אותם גם בסעודה. לידה, בר מצווה, חתונה, כל מיני כאלה דברים כשאנחנו עושים סעודה. כי הסעודה היא מעין גמר התיקון. תמיד מדובר על חיבור סביב קבלת האור. זו הסעודה עצמה.

תלמיד: למה אנחנו צריכים לצפות הערב מתוך זה שזה תיקון חלקי, מה זה אומר כלפי ההכנה שלנו לסעודה הערב?

תקבלו מה שהם יחברו, אני גם עוד לא יודע. ובואו אנחנו ביחד נחשוב איך אנחנו עושים את הסעודה. זה לא מקרה שכך זה קורה, טוב מאוד שאנחנו עוד לא יודעים. אני רק אתמול בערב דיברתי איתם ולא פלא שהם עדיין לא מוכנים, נתתי להם רעיון מה לעשות, איך לעשות, ובוא נראה מה הם יעשו. בסדר?

תלמיד: בסדר גמור.

יופי. אני מאוד שמח שאנחנו יותר ויותר מבינים זה את זה, מתקרבים זה אל זה. באמת כך זה קורה בפועל, וזה נותן תקווה הכי גדולה לתיקון שלנו.

אז בהצלחה.

(סוף השיעור)