שיעור בוקר 15.07.2016 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 110, "וכאשר יענו אותו"

"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."

זאת אומרת, שחייבים להתגלות כל הייסורים, כי זו בסך הכול מערכת וחייב להיות גילוי הרע כולו כדי שיתגלה וייתקן לטוב, אבל אנחנו יכולים גם לזרז את התהליך. כמו שבעל הסולם כותב במקום אחר, שגילוי ספר הזוהר אמנם גרם להרבה ייסורים, אבל הוא גם גרם בכל זאת לכך שאנחנו נמצאים עכשיו בפתח גאולה.

אז אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע, אלא עד התיקון השלם הכול מעורבב. ולכן אנחנו צריכים להבין שכמה שאנחנו נשתדל להתקדם קדימה ולקצר את הזמנים ולהביא בדרך אחישנה את עצמנו ואת כולם, יחד עם זה אנחנו מעוררים את הכוחות המנוגדים לזה. ואין מה לפחד, אלא זו הדרך וכך מתקדמים.

שאלה: רב"ש כותב פה, ""ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו"." מה זה לשמוע בקול ה'?

אם מדובר על המצב הרוחני, אז מדובר על דרגת הבינה. הכנעה וגם "ושבת", זה חצי מדרגה, ו"ק, ואז אתה מתמלא באור החסדים שזה נקרא "שמיעה".

אני רואה שהמאמר לא כל כך נקלט. בסך הכול הוא מדבר על "דרך בעיתו" ו"דרך אחישנה" ואיך אנחנו יכולים, האם אנחנו יכולים לפני שהגיע הזמן להשתתף בתיקונים שלנו. האם אנחנו צריכים לחכות עד שיהיו סימנים מהשמים שמתגלים בעולם הזה ואז אנחנו באים ומשתתפים בתיקונים, או שאפילו לפני זה אנחנו יכולים להתחיל בלזרז את ההתפתחות ולהעביר את המכות לצד הטוב, למרות שבכל זאת אנחנו מעוררים בזה ייסורים אבל מסוג אחר.

מה זה ייסורים מסוג אחר? נגיד שאנשים במקום סתם לסבול בדרגת חי, הם מתחילים לסבול בדרגת המדבר, מכך שאין להם שום דבר בהבנת החיים, מה הטעם בחיים. זה גם ייסורים והרבה אנשים סובלים מזה ונכנסים לדיכאון ואפילו שמים קץ לחייהם, ומשתמשים בכל מיני תרופות להרגעה ונגד דיכאון וסמים. אבל זה כבר ייסורים מחוסר תכלית, שזה ייסורים ששייכים לדרגת האדם. מה שאין כן, לפני זה הסבל הוא סבל גשמי, מאוכל מין משפחה כסף כבוד מושכלות, שנמצאים בעובי העולם הזה.

אז אנחנו על ידי זה שבכל זאת מפיצים ומסבירים ועובדים בקרב העולם, אנחנו צריכים להבין "שכל פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול"¹. ולא חשוב איפה מתפרסם משהו מהידיעות שלנו אם באיזה אינטרנט או באיזה מקום, בכל זאת זה נכלל בעביות הגדולה הזאת ומקדם את התהליך בדרך אחישנה.

אבל שוב, בדרך אחישנה הייסורים הם גדולים, רק ייסורים ממין האדם. זאת אומרת, ששם אנחנו סובלים מחוסר תכלית, מחסר ידיעה, מחוסר הבנה, מחוסר מה שאופייני לאדם ולא לגוף החי בלבד. אז לפי זה אנחנו חייבים להמשיך בכל מקרה, לא חשוב באיזה מצב, לא לחשוב על העולם שהוא לא מוכן, אנחנו נעשה אותו מוכן.

לכן הרבה מקובלים רצו אפילו לפני שהתפרסם ספר הזוהר, לפני שהגיע זמן האר"י, שכבר נעשה ברור לכולם, לכל בעלי ההשגה שמעכשיו והלאה אנחנו חופשיים בלצאת ולפרסם את הכול, גם לפני זה היו הרבה אנשים שהיו משתדלים איכשהו פה ושם לכתוב, להפיץ קצת. אבל מזמן האר"י והלאה אנחנו כבר רואים הרבה מאוד מקובלים שהם יוצאים מהמסתור ומתחילים להסביר, לפרסם, ללמד, כדוגמת הבעל שם טוב שעשה את זה עם כל המפעל הענק שלו.

ומכל שכן אנחנו, שרואים מה שמתרחש בעולם שלנו שזה ממש כבר מלמעלה הבורא מקרב לתיקון כל האנושות. זה כבר לא מקרב רק את עם ישראל, כמו שמהאר"י והלאה עד תחילת המאה עשרים, היה זמן שרק בעם ישראל היה מתרחש העניין. אלא מתחילת המאה עשרים והלאה, משהתחיל עניין הגלובליזציה הזאת, שהעולם התחיל להתקשר בתלות הדדית בין כולם, דרך מלחמות, דרך זה שכובשים מדינות, יבשות, אז כל זה הוא סימן למצב שהתיקון כבר נעשה יותר ויותר הכרחי ולכן אנחנו חייבים לגלות אותו.

שאלה: רב"ש כותב כאן, "אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'."

כן. זאת אומרת, בסך הכול כמות כפול איכות שווה כלי. כמות הייסורים כפול איכות הייסורים שווה כלי. וזה לא יכול להיות לא בדיוק לפי אותה עוצמה, לפי אותו הנפח שהכלי חייב להיות בו כדי לגלות את כל האור אין סוף, לכן זה כמות הייסורים כפול איכות הייסורים.

כמות הייסורים כפול איכות הייסורים שווה נפח (ראו שרטוט מס' 1). אז את כמות הייסורים אתה יכול להעלות או להוריד, ואת איכות הייסורים, שיהיו יותר עליונים או יותר תחתונים, אתה גם יכול לעשות, אתה יכול לשחק עם שניהם. אבל לנפח, לאותה עוצמת הייסורים אתה חייב להגיע, זה חייב להיות כלי שלם. אז שחק עם זה, זה מה שאנחנו עושים.

מה חשוב יותר או מה חשוב פחות? את זה תמיד אתה בוחר לפי היכולת שלך, לפי יכולת הקבוצה, לפי תנאים חיצוניים ולפי המצב הפנימי של הקבוצה. ואז אתה מגיע למצב שכל פעם אתה משתדל ומשתדל כמה שיותר להיות קרוב לעוצמת הכלי השלם. לכן יש זמנים שהם יותר בכמות, יש זמנים שהם יותר באיכות. מה זה עליות וירידות? גם כן בין כל אלו, בנוסחה הזאת אנחנו כולנו קיימים. אין יותר חוץ מזה, רק דרגות של כמות ואיכות. איפה נמצאים, ברמה הגשמית או ברמה הרוחנית.

שרטוט מס' 1

תלמיד: אז לשחק עם האיכות זה לנסות לייחס את הייסורים, במקום מה שאני מרגיש שאני ארגיש שכואב לי שאני מרוחק מה'?

אז אתה מקצר בהרבה את הזמן. נניח דקה שאני סובל מזה שאני מרוחק מה', שווה נניח לחודש שכואב לי מזה שאני לא הרווחתי בפיס. כשבעצם מאותו מקור מגיעים הייסורים, אבל אתה העלית אותם לדרגה אחרת, לתדר אחר, לאיכות אחרת ולכן אתה מקצר את הזמן. כמו בטכניקה, אתה יכול בחבילה עם גלים קצרים בתדר גבוה, למסור מלא מידע, או כמו שהיה פעם כשלא היו הפולסים האלה, התדר הגבוה, זה היה לוקח לך שעות. זה כל העניין, בכל דבר זה כך, בכל דבר.

תלמיד: ואם הרגשת הריחוק מה' זה משהו שהוא לגמרי רחוק ממני.

לגמרי רחוק זה דומם דדומם.

תלמיד: אפשר נניח להצטער על זה שאין לי תכונות כמו של האור? שהתכונות שלי הן לא דומות לאור? אפשר כך להתייחס לייסורים מריחוק מה'?

כן, אבל את זה אתה צריך לראות כדוגמה בקבוצה, אין לך אחרת שום אפשרות. הקבוצה נותנת לך הזדמנות לבנות תבנית שממנה אתה כבר יכול להתחיל לעבוד, שכלפיה אתה כבר יכול לשנות את עצמך ואז לשחק בין כמות ואיכות. ואז עד כמה שאתה רוצה יותר לקצר את הזמן, אתה צריך לעלות יותר באיכות הייסורים.

אבל כשאתה עושה את זה, הייסורים האלה שאתה מגיע אליהם, הם חייבים להיות בסופו של דבר מתוקים. שאתה את ייסורי האהבה מתחיל להרגיש כטוב לך, שאתה משתוקק והם לא עוברים, אתה לא מכסה אותם, אתה לא מבטל אותם. דווקא בתוך הייסורים האלה אתה מתחיל לגלות למעלה מהם, זה כבר אחר כך, אבל כמות ואיכות, זה בינתיים פועל בנו גם בהכנה. ואחר כך יש כמות ואיכות אחרת, כשאנחנו נמצאים כבר בעבודה עם המסכים. שם גם נשמר אותו הסדר, אותה הנוסחה, אבל שם זה כבר הבחנות חדשות בלמעלה מהדעת.

שאלה: בעבודה שלנו אנחנו מדברים שאנחנו צריכים תמיד לשמור על קו ימין. והוא כל הזמן מתעסק פה בחיסרון ובלהגדיל את החיסרון.

למה זה לא ימין, אם אני בעצמי רוצה? למה זה לא ימין? נניח שאני רוצה להיות ספורטאי מוצלח, אז אני חייב להגיע למצב, להביא את עצמי למצב שאני מצטער שאני לא כמו מרדונה, או מי זה היום?

תלמיד: מסי.

אני חייב להצטער שאני לא כמוהו. אלה צרות, אבל אני מקדם את עצמי, בלי זה אני לא אצליח. חייב להיות אצלי חיסרון כל עוד אני לא מגיע למטרה, חיסרון להשיג את המטרה. אלה ייסורים? ייסורים, אבל הייסורים האלה הם נותנים לי את כל המרץ. רצון לקבל לא יכול לזוז אם לא יהיה לו תמריץ, והוא מורגש כייסורים כי עוד לא השגתי. אבל תלוי איך אתה מתייחס לזה.

מי שרוצה להגיע להיות כמו מסי, הוא נמצא בצרות. אבל מצד שני זה מה שמקדם אותו, הוא רוצה שיהיו לו ייסורים כאלה. לכל אחד הייתה תקופה כזאת אולי בחיים שהוא היה מאוד רוצה להשיג משהו, אז הלך לישון עם זה וקם עם זה, וכל היום היה עם החיסרון הזה שנמצא לפניו ולא היה עוזב אותו, וכל הזמן חיפש איך לממש את עצמו כמה שיותר קרוב למטרה. ודאי. אתה יכול להגיד בשביל מה לי, אז אתה יורד לדרגת בהמה, דומם.

אבל צריכים להבין את העניין של הייסורים. או שהם ייסורים שדוחפים אותך מאחורה כי אתה לא רוצה להתקדם לאף מקום, אלא מאין ברירה, אין לך כסף, אין לך מה לאכול, אתה הולך לחפש עבודה מאין ברירה. או שאתה רוצה להשיג משהו. אז להשיג זה כבר מאיר לך, אתה מחפש את כל מאגרי הכוח שבך איך להתקדם. זה עניין גדול מאוד להחליף את הייסורים הגשמיים לייסורים מטרתיים. לא חשוב, אפילו גשמיים, אבל מטרתיים. לפי זה אנחנו שוקלים את האדם.

תלמיד: זה בדיוק כמו שהוא אומר על המלך של מצרים שמת פתאום, זה התחיל למעשה את כל התהליך.

כן, כי הוא מימש את עצמו. הוא מימש את עצמו וחוץ מזה מראה לו עד כמה שכל הקבלות שבו, כל ההישגים שבו הם כבר לא יכולים למלא את האדם. זה כמו שאנחנו, השגת משהו, השגת ואתה רואה שזה לא זה. אז למה רצתי לזה? בלי שהיית רץ לזה לא היית עכשיו מגלה את המטרה הבאה.

תלמיד: הוא כותב שזה כאילו קרה בעיתו, שלפי הזמן פתאום משהו קרה והוא מת.

כאן הוא מסביר לנו שישנה אתערותא דלעילא, שלפי הזמן באים לנו תיקונים, שישנם תהליכים שאנחנו לא יכולים למהר אותם. בני ישראל, כמו שהוא מסביר במצרים, הם מיהרו את הקץ, מאתיים ועשר שנה במקום ארבע מאות שנה, אבל בכל זאת אתה תצטרך להעביר את זה לאחר כך.

מה קרה כאן? כמו שאנחנו רואים לפי הנוסחה, שמה שאתה לא השלמת במצב הגשמי הקודם, אתה בכל זאת צריך להשלים במצב הרוחני אחר כך. כמו שבעל הסולם כותב, מה שלא היה לנו בגלות מצרים, שאנחנו ברחנו כאילו משם לפני הזמן, ואת זה צריך להבין, זה לא פשוט, אבל נגיד, זה גרם ליתר כל הגלויות. היה אפשר כביכול לגמור הכול בגלות מצרים עצמה, אם היינו ממשיכים ממאתיים ועשר עד ארבע מאות שנה. לא לעשות סתם חשבון לפי שנים או לפי ייסורים או לפי זמנים, זה עניין רוחני בלבד, זה לא פשוט.

אבל הכוונה היא שבכל זאת כמות כפול איכות היגיעה אתה תצטרך לתת. ולכן גם בבעיתו גם באחישנה או בשניהם לסירוגין או בהתכללות זה בזה, אתה צריך להגיע לכלי שלם, לחיסרון שלם, חיסרון.

תלמיד: אז השאלה שלי, מי זה מלך מצרים בעבודה שלנו ואיך הורגים אותו?

מלך מצרים בעבודה שלנו, זה אותו האגו שלא נותן בינינו להתקרב זה לזה. כי ברגע שאנחנו מתקרבים אנחנו מוכנים כבר להגיע לערבות, אנחנו מוכנים בתוך הערבות להתחיל לקבל המאור המחזיר למוטב.

שאלה: בקשר לדרך בעיתו, דרך אחישנה, ודרך ייסורים. הבנתי שצריך לתקן הכול, לא צריך ללכת לדרך ייסורים. האם זה הרצון של הבורא או שזה הרצון שלי?

למה אנחנו צריכים למהר את הזמן? העניין הוא שאנחנו באמת חושבים שדרך האור היא דרך שבה אנחנו עושים הכול בעצמנו ודרך החושך, הייסורים זה מה שהבורא עושה ואנחנו נתקדם כשהוא יבוא ויעשה, אז אנחנו נתקדם מאין ברירה. הוא ייתן לי מכה מצד אחד ואני אלך כנגדה לצד אחר, הוא ייתן לי מימין אני אלך לשמאל, נותן לי משאל אני אלך ימינה. וכך אני לא אעשה שום דבר מעצמי, אלא הכול אני אעשה כמו תגובה על פעולות הבורא עלי. ואנחנו חושבים שזאת דרך הבעיתו, וזה לא נכון.

וזה לא נכון מפני שאנחנו בצורה כזאת לא יכולים לבנות כלי. הכלי השלם הוא חייב להיות כולל מוח ולב, שכל ורגש (ראו שרטוט מס' 2). והמוח שלנו, השכל שלנו לא יגדל אם אנחנו רק נברח מהמכות ונלמד רק איך להינצל מהן. אנחנו צריכים להבין, שאת זה גם לומדים על ידי מכות, אבל בצורה מאוד קשה ולא בהכול.

שרטוט מס' 2

אנחנו חייבים כאן להוסיף את הרצון משלנו, לדעת למה מכות, מאיפה הן באות, מה אני יכול לעשות עימן, זה לא בדרגת חיה כמו חיות. מה רוצים ממני? על ידי המכות אני מתחיל בכל זאת לקבל שאלה, מה הסיבה, איפה המקור שלהן, מה המקור הזה רוצה ממני. אם הוא שולט עלי, אז הוא בטח יותר חכם ובטח שהוא יותר תקיף, הוא שולט, אז אני רוצה לדעת מהי השליטה שלו, מיהו. מתוך המכות אני לומד, אבל בכל זאת אני לאט לאט מפתח את השכל שלי, את הרגש שלי. ואז כשאני מפתח שכל ורגש הם אומרים לי, כדאי לך מראש כבר לדעת מה הוא רוצה, אילו מכות הוא מביא לך, איך אתה יכול לברוח מהן וכן הלאה.

בשביל מה לך ללכת למלחמות ולרעב ולכל מיני צרות, בעיות של הטבע כמו במצרים שם. מה אנחנו רואים במצרים? מכות הטבע, אקולוגיה, זה סך הכול. אבל תראה איך שזה דוחף את העם לברוח מפרעה, להגיד שזה כוח לא חזק, לא הכי גדול, שישנו כוח שמביא מכות שהוא עוד יותר גדול וכן הלאה.

בדרך כמו שאנחנו מתארים דרך בעיתו, רק מכה ואני הולך, מכה ואני הולך, זה לא ילך. אלא אנחנו נצטרך לפתח אותו דבר כמו בדרך אחישנה, רק המכות הן יאריכו את הזמן.

אנחנו עוד מוסיפים את הזמן למכה, לסבל, להכרה ארוכה של מקור המכות. ואחר כך עד שאנחנו באים ומתארגנים, כדי לדעת את המקור הזה ולהתחיל לעבוד עימו ולהתחיל אפילו להשתמש בו.

מה שאין כן באחישנה אנחנו מגיעים מיד, מה שאמרו לנו מקובלים, בשביל מה חכמת הקבלה נפתחה לבני אדם? כדי שאנחנו בעצמנו נשתמש במערכת העליונה הזאת ושאנחנו נדרוש ממקור האור, שהאור ישפיע עלינו. אנחנו מוכנים למטה להתחיל לארגן את עצמנו בעיגול, דמות הנשמה המתוקנת, ולפי כל מה שאנחנו מבינים, רשת הקשר בין חלקי הנשמה המתוקנת. ועד כמה שאנחנו מתאמצים לעשות את זה מעל האגו שלנו, האור העליון פועל לפי המאמצים שלנו ואז הוא עושה לנו את הקשר בינינו ומאיר בתוך הקשר, זה נקרא "גילוי הבורא לנברא בעולם הזה". זו הגדרת חכמת הקבלה, זו שיטת גילוי הבורא לנברא בעולם הזה, זה מה שאנחנו מממשים.

אז אתה חוסך בזה המון דברים, כי אתה מיד הולך למקור האור שהוא מחזיק את האגו שלך, הרצון שלך כי הוא ברא אותו, ואתה דורש ממנו שייתקן אותו. רק שאתה צריך לעשות את הפעולות בקבוצה ובכל ההתקשרות ובכל דברים האלה, עד כמה שאפשר יותר, כאילו שאתה נמצא תחת המכות. אז כאילו שאתה נמצא תחת המכות שאנחנו נמצאים באיזו הרפיה, רפויים כאלה. אז אנחנו צריכים לעורר את עצמנו במקום המכות.

אז כאן זה קנאה, תאווה, כבוד, כל מיני דברים שאנחנו צריכים להפעיל בקבוצה. אם אנחנו לא מפעילים אותם בקבוצה אז כל דרך האחישנה שלנו היא צולעת וזה מה שקורה בינתיים. ואז אנחנו כן באים, כן משתתפים, אבל עוד לא מספיק. בעיה גדולה מאוד, שנותנים הזדמנות ממש להפעיל את זה בעוצמה הרבה יותר גדולה.

שאלה: עכשיו אמרת שבדרך בעיתו אנחנו לא בונים כלי, אז כלי בונים רק בדרך אחישנה אם אני מבין נכון.

בבעיתו גם בונים את הכלי. אבל מה זאת אומרת שבונים את הכלי גם בבעיתו? בונים בדרך מאוד מאוד ארוכה. אנחנו בכל זאת מבעיתו מגיעים קצת לאחישנה, אבל המרכיב הזה של אחישנה בעיתו הוא מאוד חלש, מִשני.

תלמיד: אם לא משנה כמה הייסורים דוחפים אותנו לדרך אחישנה, בסופו של דבר כולנו, כל האנושות תצטרך להגיע לדרך אחישנה, כי לזה דרך בעיתו דוחף אותם. זה נכון?

לא. אם אנחנו מסתכלים בכתבי הנביאים, הם כתבו בדרך בעיתו. כי דרך בעיתו זה ברור, זו תכנית שנמצאת. הם רואים את המערכת העליונה ולפי זה הם כותבים, עד כמה שמשיגים את ראש דאצילות, ובראש דאצילות הם משיגים מה המעמד בין קו ימין לשמאל. בדרגות הגבוהות שהן כנגד הקליפות שנמצאות למטה, כך זה המעמד בין ימין לשמאל בראש האצילות. והם רואים איזה ייסורים צריכים הכלים לעבור כדי להגיע לגמר התיקון. ששם אימהות רחמניות בישלו את ילדיהן ואכלו אותם, וכל הדברים האלה שזה משהו נורא. אנשים נשרפים. מה זאת אומרת, למה הם אומרים בצורה כזאת? כי אם אתה לא הולך בדרך אחישנה, אז מראים לך איזה ייסורים יכולים לקדם אותך לבניית הכלי ברמת בעיתו, ואלה ייסורים גופניים נוראיים.

את זה הם יכלו להגיד לנו, כי לפי הנוסחה זה מה שיש. עד כמה שאנחנו לנוסחה הזאת שהיא כולה כתובה בדרך בעיתו, כי זה הכול בידי שמיים, יכולים להוסיף לזה את היגיעה שלנו, הם לא יודעים, זו בחירה חופשית. אף אחד לא יודע בראש, אף מקובל. זה ניתן ממש לבני אדם. אם יש משהו מעל זה, למעלה מהזמן, איך אנחנו נעשה את זה, אני לא יודע. ישנן מערכות כאלה גם אולי, אבל את זה אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים שבזה ממש הבחירה החופשית שלנו, ואנחנו כך צריכים לקבל את זה ולעבוד. וזה לא משחק, כי זו ממש כל הבריאה. אז עד כמה שאנחנו נוסיף את האחישנה לתוכנה הזאת, שהיא כולה כתובה בבעיתו, כך נתקדם. אבל בכל זאת את נפח הכלי נצטרך ליישם, להכין לקבלה.

שאלה: כתוב פה בעמוד 111 טור ב', פסקה שניה, "וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'." מאיפה אדם יודע שהוא מרוחק מה', איזה כלי מדידה יש לזה?

אתה צודק. איך למדוד שאתה מרוחק מה'? לכן נתנו לנו בעולם הזה דוגמה, כל העולם הזה, קבוצה, והקשר שלנו בקבוצה. והבורא הוא בסך הכול תכונת ההשפעה הדדית, השלמה, שאתה יכול להשיג בקבוצה. זה נקרא "בורא", זה נקרא "כוח עליון". זה כוח החיבור, וכוח האהבה, שאם אתה משיג אותו בדרגה הכי קטנה בקשר בין החברים, אז אתה מגלה את הבורא. זה נקרא "גילוי הבורא", זה הכול.

ואז אתה מגלה את הקשר ביניכם, בין עשרה חברים שהם הופכים להיות ברצונות שלהם לעשר ספירות המשלימות זו לזו, כמו תלמידי רבי שמעון עימו. ואז אתם מגלים את הבורא לפי עוצמת האגו שביניכם, עד כמה שהוא בוער, ועד כמה שהוא מעמיד את זה כנגד זה, ועד כמה שאתם יכולים מעל האגו הזה, בכל זאת להיות בחיבור.

תלמיד: אם מדובר רק כלפי עבודה בקבוצה ועבודה בעשירייה, מה קורה בשאר הזמנים שאנשים בכל זאת באים בחיכוך אחד עם השני?

איפה?

תלמיד: גם חברים בחברה.

זאת עבודה. הם צריכים לקבל את זה, כי זה הבורא משחק איתם, ומביא להם כל מיני הזדמנויות, ודאי, אלא מה? כך כתוב.

תלמיד: זאת אומרת כל מגע בין חבר לחבר, לא חשוב עשיריה או לא עשיריה, אם זה בחברה, להסתכל על זה כעבודה פנימית?

בהחלט, כן.

תלמיד: כמו סדנה שהיא בלתי פוסקת.

נכון.

תלמיד: בכל מפגש, בכל אירוע.

כן.

תלמיד: אפילו אם אני עוזר לו להעביר את הספה.

נכון. ועוד איך. להעביר ספה זה יותר טוב מאשר לשבת בעשיריה. אני לא צוחק.

שאלה: מה ההבדל בין הייסורים בבעיתו ובאחישנה? כי אם אנחנו אומרים שזה רק עניין של זמן, אז האם אני בחיים שלי אמור להיות חולה נגיד מאה פעם?

אני אתן לך דוגמה. שמעתי שהיה עכשיו פיגוע בצרפת, משאית דרסה בני אדם, ונהרגו שבעים, שמונים איש, ועוד מי יודע כמה אחר כך כי הוא עוד ירה בהם, וכן הלאה. אסון, זה אסון ממש, זה זעזוע בכל העולם. והרבה ילדים, כי זה היה ביום העצמאות, ביום הבסטיליה, בניס שזו עיר גדולה. זו מכה, זו מכה לכל העולם, כל העולם מזדעזע, כי כל אחד מודד את זה לפי העור שלו, לפי הגוף שלו. אם זה שם, זה יכול להיות בכל מקום, אתה רואה איך שהם עושים את זה, בכל מקום.

מה להגיד לך? זה ייסורים? ייסורים. להרבה אנשים? להרבה אנשים. זה גם מתפזר בכל העולם, כי כל העולם במשהו מקבל זעזוע. יכולים להעביר את בצורה אחרת, בדרגה הרוחנית? ודאי שכן.

עכשיו תעשה חשבון, עד כמה הייסורים האלה יקדמו את האנושות למצב הטוב, שצריכים להתחבר, שצריכים לעבוד על החיבור, שצריכים לעשות משהו כדי שזה לא יקרה בצורה אמיתית, כמה זה ייתן להם, מילימטר יתקדמו לזה? אולי, אני לא בטוח, אבל נגיד שאולי.

מה היה אפשר לעשות במקום זה? במקום זה היה אפשר לעשות מאמץ קטן מאוד בצורה הרוחנית, במקצת להסכים עם זה שההצלה היא החיבור, ההתקרבות בינינו בעולם הגלובלי שאין לנו ברירה, במקצת להפעיל את השכל והרגש, ואז היינו מנטרלים את הייסורים האלו. גם זה וגם זה מגיע לנו כדי להתקדם למטרה. אבל על ידי איזו כמות אתה צריך?

איך אנחנו התקדמנו? כמה מיליארדי שנה, אומרים מדענים ארבע עשרה מיליארד שנה היקום שלנו קיים, עד שהתפתח והגיע עד כה. ארבע עשרה מיליארד שנה להתפתחות הדומם. להתפתחות הצומח, צומח נגיד מתפתח שני מיליארד שנה. עוד מיליארד שנה פחות מזה החי. ועוד מאה אלף שנה מהקוף מגיעים למדבר. תראה איזה יחס יש לך בין ההתפתחות בדומם, בצומח, בחי ובמדבר.

זאת אומרת בדרגה גבוהה שזה המדבר, ההתפתחות היא מהירה, ואנחנו בונים היום את הטכניקה הכול בצורה יותר מהירה, יותר דקה, ודווקא יותר עוצמתית. ככל שכוחות הטבע יותר גדולים, הם יותר ויותר נעלמים, יותר מהירים. זה ברור, אנחנו רואים שזה כך. לכן זה ההבדל בין בעיתו לאחישנה.

תלמיד: אז זה לא רק עניין של זירוז זמן, כי היינו יכולים למנוע המון מצבים מהאנושות אם היינו עושים דברים כמו שצריך.

נכון, זה דבר אחד. אבל דבר שני זה גם זירוז הזמן, בטח.

תלמיד: יותר פיגועים בתדירות יותר תכופה?

יהיו.

תלמיד: חובה שיהיו? האנושות חייבת לעבור מצבים כאלה?

היא לא חייבת, אבל יהיו כי העולם כל הזמן מתקדם, האגו שלנו כל הזמן גובר. העולם לא נמצא באותו מצב ומלמדים אותו, הוא גם מתקדם, יש לו דינמיקה משלו. כל הזמן האגו שלנו גובר, ולכן אם לפני עשרים שנה היינו צריכים לקבל מכה אחת בשנה כדי ללמד אותנו משהו, אז היום אנחנו צריכים לקבל עשרים מכות בשנה כדי ללמוד, כי האגו שלנו יותר גדול. זה כמו ילד יותר אגואיסטי, יותר אכזרי, יותר עקשן. אתה צריך לתת לו יותר מכות מאשר ילד קצת עצלן.

לכן אנחנו צריכים היום לקבל הרבה יותר מכות ממה שלפני עשר שנים. ואם אנחנו לא נתקדם בדרך אחישנה, אז זה מה שיהיה. אתה חושב שזו המכה האחרונה, אתם תראו מכות ומכות יותר ויותר. אני רק מקווה שלא נגיע למכות הטבע. עכשיו יש התחממות קצת פה ושם, איזה הוריקנים, אבל זה יכול להגיע לזעזועים.

(סוף השיעור)

---

1. "שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (תלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת סוטה, דף ח', ב' גמרא)↩