1. שיעור בוקר 13.05.11 (ש') – הרב ד"ר מיכאל לייטמן

   – אחרי עריכה

אגרת ח' (סדרת "כתבי רב"ש", חלק אגרות, כרך ב', עמ' 1429)

heb_o_rav_kitvey-rb-igeret-08_2011-05-13_lesson

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש", כרך ב' בעמוד 1429, אגרת ח'.

"שלום וכל טוב סלה לידידי ...

בתשובה למכתבכם, הריני להודיעכם שאין לי כעת מה להוסיף בכתב, אלא כמו שכתוב: "דבר אל בני ישראל ויסעו", שענין נסיעות ידוע לכם שפירושו הוא ללכת כל פעם ממצב א' למצב ב', שזהו ענין שינוי מקומות. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל בפירוש "הסולם" על פסוק "יום ליום יביע אומר", וכתב שם שאי אפשר להיות יום אחר יום מבלי שיש מצב של לילה בינתיים, היינו שיש באמצע הפסקה, אחרת זה נקרא יום ארוך ולא יום אחר יום, וסדר העבודה הוא דוקא יום אחר יום. "ולילה ללילה יחוה דעת", היינו שיש באמצע בחינת יום, עד כאן לשונו.

וזה סדר הנסיעות. לכן אל תפחדו משום מצבים, רק כנ"ל - "ויסעו", ללכת קדימה. ולכן בכל פעם צריכים להזרים זרם חדש, כמו שכתב לי ... במכתבו האחרון את הפסוק "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ודי למבין.

דרך אגב אני מגלה לך את מחשבתי ורצוני, הגם שאין דרכי בכך, ובכל זאת יש לי רצון וחשק לגלות לך מה שעלה על רעיוני לחשוב על אנשי טבריה ולדעת מה ואיך הם מביטים עלינו, באיזה פנים, היינו או בסבר פנים יפות או בעזות פנים. וארשום לכם במכתבי זה איך שאני מצייר לי את הציור של אנשי טבריה ומה שאני מתאר לעצמי. ואע"פ שלא תארתי את עצם דמותה של טבריה ובכל אופן מה שאני חושב אני כותב לכם. כי כעת אני משתחרר מעט מטרדותי הפרטיות והכלליות, ולוקח לי שעת הפנאי, ומרים את ראשי להסתכל במחזה אשר מתרחש שם. אזי כאילו אני רואה שם שלשה סוגי אנשים, שהם שלש צורות ודמויות המלובשות בשלשה סוגי גופים.

א'. יש חלק גדול, כמעט רובא דרובא, אע"פ שאני חושב שהם חושבין עלינו רעות או טובות, או שמכבדין אותנו או שמזלזלין בנו - לאמיתו של דבר אנחנו בעיניהם למטה מכל בקורת, היינו שלא חושבין עלינו שום דבר ולא מרגישין בנו, וכאילו שאנחנו לא נמצאים בכלל בעולמנו זה אתם יחד בכדור הארץ."

ברור שרב"ש לא כותב את זה לאנשי טבריה ולא עליהם, אלא רוצה כך להגיד, כדי שלא יבינו שהוא עושה חלוקה כזאת בין כולם. אז זה לא שייך לטבריה.

"ואפילו שהם שומעין באיזה מקום ובאיזה זמן שיש מציאות כזו הנקראת חסידי הרב אשלג זצ"ל, אבל מה זה מענין אותם, הם טרודים כל היום בפרנסתם, הן מבחינת התאוה והן מבחינת הכבוד והן מבחינת רוחניותם, ואין להם שום צורך להסתכל על דברים של מה בכך כמו אנחנו שאנו רק קומץ קטן של אנשים, ובפרט ששמעו שיש מחלוקת בתוך הקומץ הזה, ו"אין הקומץ משביע את הארי", היינו שהקומץ כל כך קטן ובלתי חשוב בעיניהם שיתן להם שביעה וסיפוק נפשי אם יכניסו אותנו בתוך מוחם ומחשבתם בכדי להחליט עלינו הן לטב והן לביש, שכל כך אנחנו בעיניהם כנחות דרגה, פשוט למטה מכל בקורת, שאפילו רגע קט לא כדאי לבזבז עלינו זמן. ואפילו שאני חושב שהארי הזה חושב עלינו כל מיני מזימות, אבל לא דובים ולא יער, אלא כנ"ל.

סוג הב', המה אותם האנשים שמכבדין אותנו ואנחנו כבר תופסים אצלם מקום מציאות בעולם, שהם כבר מסתכלים עלינו כמו על אנשים בעלי ערך ובעלי צורה ובעלי שיעור קומה, והם כבר עושים לנו הטובה הגדולה ביותר בזה שהם מקציבים לנו מקום וזמן במוחם ומחשבתם בשעת הפנאי, והם כבר מעיינים בנו ונותנים תשומת לב לעקוב אחרי עמדתינו ופעולתינו, בכדי לראות ולקבוע אם באמת אנחנו אנשים בעלי מדות טובות וישרי לב שכבר לבקרנו ברוח של בקורת אם באמת נמצא משהו אצלינו.

וכשהם עושין חשבון לנפשם, אזי הם רואין שסוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה למעלה מגבול האנושי הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם, ובטח שהם אנשים אמיצי לב בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה למען כבוד שמו יתברך.

אבל יחד עם כל החשבונות שעשו לעצמם, כשמתחילים להסתכל על עצמם, היינו לפי הדעות הקדומות ונגיעות עצמיות מבחינת התאוה והכבוד, אזי המה נאלצים להחליט כולם פה אחד - ואפילו שבינם לבין עצמם יש מרחק רב ושינוי צורות בין אחד לשני ואף פעם הם לא יכולים לבוא לכלל דעה אחת בשום פנים ובשום אופן, ויכול להיות אפילו ששונאים זה לזה ואין אחד יכול לעמוד בד' אמותיו של חברו וכל אחד רוצה לבלוע את חברו חיים שאולה - מכל מקום נגדנו כולם מתאחדים ומחליטים בפה מלא ובשפה אחת שלא כדאי להם להתחבר איתנו יחד.

ומאחר שהם משוחדים מחמת הרצון לקבל שבהם, ו"השוחד יעור עיני חכמים", אזי תיכף המה רואים את ההיפך ממה שחשבו עלינו, ואחרי כל התהילות והמעלות הטובות שראו בנו שכדאי וראוי לכבד את כל אחד מאתנו, אבל אחרי ההחלטה שהם עשו אזי תיכף הם מוציאים לפועל את פסק דינם בהתלהבות ובקנאות יתירה, והוא מטעם שאנחנו מבאישים את ריחם עם דעותנו, שמצד אחד הם רואים שהאמת איתנו ומצד שני מעיקה להם הדרך שלנו.

ובכדי לפטור את עצמם אין להם עצה אחרת אלא להכחידנו ולמחות את שמנו מתחת שמי הארץ, ונותנין על זה מרץ וכח ומח בכדי לפזר אותנו לד' רוחות העולם, ועל זה המה מטכסים עצות לשים מכשולים ואבני נגף על אם הדרכים שלנו, ומשתמשים בכל מיני אמצעים בין כשרים ובין להיפך, אפילו שהאמצעים הללו זרים לרוח התורה ולרוח האנושי לא איכפת להם, משום שהם רואים שלא תהיה תקומה להרצון לקבל שלהם אם תהיה לנו איזו שליטה והתפשטות מטרתנו לאנשים תמימי דעה וישרי לב, שאז יהיה לנו הכח להראות להם את האמת.

ודבר זה רע להם, שיותר כדאי להם שיעשו מה שלבם חפץ - ויחד עם זה יהיו "פני הדור", בעלי השפעה ובעלי הנהגה רוחנית. ובשביל זה הם חושבין מזימות של הרס וחורבן להעתיד שלנו, והם אומרים: "יפה שעה אחת קודם", שבעודם באיבם יותר קל ויותר יפה להשפיל את כבודם שלא ישאר זכר מהם.

ומכל מקום אנחנו צריכים להחזיק להם טובה וליתן להם אלף יישר-כח בזה שמכבדין אותנו ומחשיבים את עמדתנו, בזה שאומרים לכל הפחות שיש משהו שצריכים לבטל, זאת אומרת שלא להשגיח בזה שהם מבטלין אותנו כעפרא דארעא - אבל על כל פנים אנחנו איזו מציאות כל שהיא, מה שאין כן אנשים מסוג הא', שאין להם שום חשבון וחשיבות וסבורים שלא כדאי לשים לב בכל מה שמתרחש במחיצתנו, והם לא מתפעלים מהחולשה שבנו בזה שאנחנו חושבים שהם עוקבים אחר מעשינו ומשום זה אנחנו מונעים את עצמנו מלעשות כמה פעולות שמא יהיה זה שלא לרצונם, וזה גורם לנו הרבה פעמים שאנחנו בורחים משדה המערכה מפני הפחד של אנשים מסוג הא', ואליבא דאמת אין אף אחד מהם שישים לב ויחשוב משהו עלינו. ואולי זה כמו שכתוב: "ונסתם ואין רודף". לכן כדאי לנו לשמוח עם האנשים השייכים לסוג הב', שלכל הפחות הם מתלוצצים ומבזים ומשפילים ומדברים סרה ודופי בנו, היינו כנ"ל, שלכל הפחות אנחנו מציאות בעולם ולא כל כך בנקל עלה בדעתם שיחליטו למחות את שמנו מעל פני האדמה חס ושלום.

וסוג הג' - אני מוצא שם אנשים דורשי טובתנו ושלומנו, אבל במתי מעט, היינו מיעוט רבים שנים. ואני מכנה אותם בשמותם בראשי-תיבות בֹּשׂמָ"א, היינו ב... ש... מ... א... שבלשון הקודש הם מכונים בֹּשׂ"ם ובלשון תרגום בֹּשׂמָ"א, שתרגום הוא בחינת אחורים, זאת אומרת שהם צריכים לזכות לאור הפנים, שיהיו כל מעשיהם בקדושה הנקראת לשון הקודש.

ומה עלי לעשות בזמן שאני רוצה לתאר ולצייר את אהובי נפשנו הנמצאים בטבריה אזי אני מרגיש שטבריה היא עיר הומיה, שסוג הג' הנ"ל המלובשים בשני גופים, נמצאים מעורבים במערבולת ומשוטטים בין כל הרצונות והדעות המלובשים בגופים אחרים, היינו בסוג א' וב', אזי קשה לי למצוא אותם, היות שהם נמצאים כמו בערמה גדולה של קש ותבן, ואיך אפשר למצוא שתי פנינים יקרות שהם שתי חיטים שהם בטלים ברובא דרובא. והגם שהדין הוא ש"בריה אפילו באלף לא בטיל", אבל הם צריכין להחזיק מעמד ולצעוק ככרוכיא שהם בריה מלאה חיות."

זו רק הקדמה, עד כאן זה לא מספיק. אבל הוא אומר שיש לנו שלושה סוגי אנשים, סוג א' אלה שבכלל לא יודעים ולא מבינים ולא שומעים, ואפילו אם שמעו וראו אותנו זה לא תופס אצלם בשום דבר. יש להם בעיות משלהם ולא איכפת להם מאיתנו, אנחנו לא יכולים לתפוס אותם במה שיש לנו.

סוג ב', אלה האנשים שיש להם דעות אחרות, הפוכות, באותו מקום שבו גם אנחנו נמצאים, במה שאנחנו מתעסקים, גם הם מתעסקים בזה במקצת, בצורה אחרת. הכוונה לדתיים מכל מיני קבוצות, שמסתכלים ורוצים לבטל אותנו. והסוג השלישי שהם הכי מעטים, הם משני הסוגים, הראשון והשני, ויכול להיות שיש להם נקודה שבלב ובעתיד יוכלו לבוא ולהצטרף אלינו. כך הוא מחלק את הציבור.

שאלה: באיזה הקשר רב"ש אומר את זה?

זו רק התחלת המכתב. אנחנו לא יודעים באיזה הקשר. את זה הרב"ש כתב בשנת תשט"ו.

בשנת 1945 בעל הסולם עדיין היה בחיים וכנראה היה צריך לברר משהו לתלמידים. אבל החלוקה ברורה, אנחנו מדברים על זה הרבה, על הפירמידה הזאת של האנושות.

שאלה: לפי מה שרב"ש כותב פה הוא נותן כביכול עדיפות לאלה שנגדנו, הוא מתעלם מאלה שבכלל מתייחסים אלינו, מה הקשר של זה לעניין?

על זה כתוב בהמשך. המיעוט הקטן הזה עם הנקודה שבלב יבוא אחר כך, אין מה לדבר עליו עכשיו. וישנו המון העם שלא מסוגלים לקלוט עכשיו את הרעיון שלנו, זה עובר לידם, הם שומעים את זה כמו גלים שעוברים לידם והם לא תופסים אותם.

ואלה ששייכים לזה באיזו צורה, דתיים מכל סוגם, הם מתייחסים. מתייחסים רע יותר, רע פחות. אם אתה אומר את האמת שלך, אתה מבטל בעצם את מה שיש להם, כי האמת לא יכולה להיות לאלף כיוונים. או שאתה אומר שהכוונה היא העיקר ולא המעשה, ולא אכפת לקב"ה כמו שכתוב, "וכי מה איכפת לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות"¹, זאת אומרת לעשות אותם זכים, בהשפעה ולא בקבלה. או שהם אומרים שהמעשה זה העיקר, שצריכים להקפיד כמה שיותר במעשה. אז נמצאים ב"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים"², ואם זה קם, זה נופל. ולכן הם צריכים להשתדל להפיל אותך.

או, שאתה לא כל כך מפריע להם, ואז הם אומרים שיש עוד איזו קבוצה מוזרה, שונה, או כת. או שמשייכים אותך בביטול לאיזו קבוצה כלשהי שקיימת. הכול תלוי באיזו מידה מרגישים בך אִיום. וכאן הבעיה היא, עד כמה אנחנו צריכים לראות את עצמנו נכונים להתקדם לקראת הפרסום. זה כל העניין. ויש כאן הרבה חשבון.

אבל שנת 1945 זה לא 2011. בכל זאת עבר הרבה זמן. גם כשהיינו ליד הרב"ש היו כל מיני שינויים עם הזמן. או שהיו לידו חמישה, שישה אנשים, או שפתאום הבאתי אליו קרוב לארבעים בחורים צעירים וחילונים מתל אביב. זה הבדל גדול, היה רעש גדול בבני ברק. בני ברק הייתה אז כמו כפר. זה הבדל עצום, בין מה שהיה לפני שלושים שנה להיום.

ולכן כאדם מסורתי מדורי דורות שנמצא בחינוך ובהרבה מערכות, הרב"ש עשה מהפכה בכך שאפשר לחילונים, לבחורים תל אביבים, לא דתיים, לבוא ישר לקבלה, בלי "למלא כרסו בש"ס ופוסקים", בלי לדעת בכלל איזו הלכה, כך, ישר מתל אביב. הוא עמד נגד לחץ גדול מאוד של קרובים וחסידים שלו, שקלקלו את שמם בכך שזה קרה אצלם.

אם בא חוזר בתשובה לאחת מהחסידויות, ויז'ניץ או גור או ברסלב, אז הם מתגאים בכך שמגיעים אליהם חילוניים ושהם מכבדים אותם. אבל אם באים ארבעים איש מתל אביב, זה כבר משהו אחר. כי אז זה לא עניין של משהו יוצא דופן, אלא זאת כבר קביעת עובדה, שמותר ללמוד קבלה, ולא לאיזו ישיבה כמו ויז'ניץ שיש בה מהמון העם ומכל הסוגים.

צריך להבין עד כמה שזה היה מהפכני ומסוכן, וכמה שהמשפחה התנגדה, הבנים, הבנות, והילדים שלהם, כי היה צריך לחתן אותם ולהחזיק את המשפחה בכבוד. ומה יהיה כשהמשפחה מתעסקת בעניינים כאלו, הרי זה מוריד מאוד מערכה. הייתי מעורב בזה בתוך המשפחה, ממש לידו. הוא התמודד עם לחצים גדולים מאוד.

תלמיד: הוא כתב את זה בשנת 56, שלוש שנים אחרי הסתלקותו של בעל הסולם. ובכל זאת הוא משתמש פה בטבריה.

זה לא שייך לטבריה, אלא הוא משתמש בזה כדי להסיח את דעת הקורא הזר, מכללות העניין.

שאלה: לא הבנתי, הוא כותב כאן איזה סקר על האנושות, אבל בכל זאת יש איזה רובד פנימי?

הוא כותב כאן על כלל ישראל.

שאלה: בתוך האדם, או שבכלל?

לא נראה לי שצריכים לחלק כך, אלא ללכת בפשטות.

שאלה: מה הכוונה, משהו רלוונטי לזמננו לגבי סוג הא'?

לסוג הא', אנחנו לא יכולים כל כך להגיע כי יש להם בעיות אחרות. למרות שהיום זה כבר אחרת, כי אנחנו נמצאים כבר במצב שיש להם בעיות כאלה, שהם לא יכולים לפתור והמפתח נמצא אצלנו. ויותר ויותר מתגלה שאנחנו בעלי הדעה, וכך יש לנו יותר גישה אליהם, אבל גישה ברמה ובגובה שלהם.

יש לנו פתרון למה שמדאיג אותם ושאין להם פתרון לגביו, למרות שאנחנו עדיין לא יכולים להסביר להם אותו בצורה ברורה, ועדיין לא נראה להם שזה הפיתרון, כי הם עדיין נמצאים באיזו מבוכה, אבל הם בדרך. זה לגבי סוג הא', איתם אין לנו שום עסק משותף.

מה שאין כן, עם אלה שיש להם נקודה שבלב, בטוח שיש לנו איתם עסק משותף. הם אולי עוד לא יודעים על זה, אבל הם נמצאים בהתקדמות והתקרבות אלינו. אבל עם הדתיים יש לנו עסק משותף, כי כולנו נלחמים על הבורא. כולנו עוסקים בשאלות על ידי מה רוכשים ומשיגים את העולם הבא, גם בעולם הזה, וגם בעולם הבא? והאם על ידי פעולות או על ידי כוונות? על ידי זה שמבקשים מהבורא שיהיה טוב, או על ידי זה שמבקשים ממנו שאנחנו נהיה טובים? כך שיש לנו מקום אחד משותף שבו הם ואנחנו נמצאים. לכן צריכים לנהוג בחכמה, כך שלא נפריע אחד לשני, כי באמת, אין לנו שום כוונה לפגוע בהם. זה שהם שומעים ורואים אותנו, כבר יש בזה תיקון גדול.

"ומזה נבין המשל המובא בחז"ל: שהקש והתבן והחיטה מדיינין זה עם זה בשביל מי נזרעה השדה. וטענתם של הקש והתבן נראית כל כך צודקת עד כדי כך שאי אפשר לשכנע אותם ויש לפעמים פחד שהחיטה תיכנע תחת שליטת הקש והתבן. שהקש והתבן טוענים: הלא אנחנו הרבים, ואתם החיטים כאין וכאפס נגד הגדלות שלנו," גיבור בכמות וגיבור באיכות, זה מה שקורה כאן. "אנחנו בעלי קומה ואנחנו נולדנו טרם שאתם באתם לעולם, זאת אומרת שבזמן שאתם לא הייתם שום מציאות אנחנו כבר היינו גדולים בעלי צורה ונראית גדלותנו לעין כל, ומרחוק אנחנו מרהיבים את העין שאנו נותנין יופי לכל השדה. מה שאם כן אתם החיטים כל כך קטנים ונסתרים ורק בתשומת לב מיוחדת כשמתקרבים אליכם אזי יכולים לראות אתכם. על כרחך זהו מפני חוסר יכולתכם. מה שאם כן אנחנו נותנין מקום ומקלט לאנשים עיפים התועים בדרכים ואין להם מקום להניח את ראשם, אנחנו לוקחים אותם במחיצתנו ומכסים אותם מפני הרוחות וחיות רעות שלא יראו אותם. ומי יכול ליהנות מכם?"

הדת היא באמת מקלט לחלשים, וידוע שהיא כל כך התפשטה בעולם, כי מספיק שאתה עושה רק כמה פעולות, גם נעימות ולא בהכרח הגבלות קשות, אמנם צריך גם הגבלות כי הן ממתיקות את החיים. כמה שאדם סובל, כך הוא מרגיש שהוא משלם עבור העולם הבא החשוב, כך היא חשיבות הפרס, לפי הסבל והשקעה. כך הרצון לקבל שלנו, האגו, מבין שצריכים לשלם הרבה כדי להגיע לשכר גדול. אבל ברוחניות זה לא כך, כי ברוחניות מי שמכוון את עצמו נכון, זה מאוד קל.

""וכיון שהגיעה זמן הגורן אזי כולם יודעים בשביל מי נזרעה השדה". מאחר שהקש והתבן אינם ראויים יותר אלא למאכל בהמה ואין להם שום תקווה שיהיה להם יותר גדלות מכפי שיעור הגדלות שהם נמצאים עכשיו, מה שאם כן החיטה, לאחר כמה תיקונים, היינו ששוברין את החיטה ומנפים אותה בכמה נפות ונותנים בה יין ושמן ומכניסים אותה לתוך האש, אז היא עולה על שלחן מלכים וראויה לעשות ממנה מנחה לה'." במשך כל ההיסטוריה הקש והתבן הם החשובים, ונראה לעין שהם הגדולים. ובסוף, רק החיטה נשארת, והיא מעבדת את עצמה לצורה החשובה ביותר. ברור לשם מי נזרע השדה. "וכל הזכות שיכולין לזקוף על הקש והתבן הוא בזה שהם המשמשים להחיטה, שהם גדלוה והיניקוה, זאת אומרת שלקחו מזונות מהאדמה והעבירו את המזונות לחיטה, וחשוב הוא להם לעול ולמשא שהחיטה הייתה רוכבת על שכמם של הקש והתבן וחשבונם כעבד המשמש למלך וכשפחה המשמשת לגברתה.

אבל לפני זמן הגורן, היינו לפני הגמר, אין ביכולת להבהיר את נכונות וכנות המציאות כשהיא לעצמה, אלא כל אחד בשלו, היינו שכל אחד טוען לפי הרגשתו. ולהתחשב עם האמת בלי להשגיח אם זה יגרום איזה שפלות ואי נעימות זה לא דבר פשוט כל כך, רק מי שיש לו לפצל כל דבר לפרטים רבים עד להוציא כאור צדקו ואמיתותו של הדבר, ולזה צריכים זכייה מן השמים שלא להילכד ברשת של אהבה עצמית ולהיסחף בזרם השוטף של הכלל כולו.

היוצא מכל הנ"ל, שקשה לי למצוא אתכם כשאתם לבדכם בלי שום עירוב מרצונות ודעות אחרות, היות שכולם מסתירים אתכם, כנ"ל מהמשל של החיטה.

אבל מצאתי עצה לנפשי, כדוגמת זמן הגורן הנ"ל. שרק בלילה אחר חצות, שאז רוח הלילה נושבת ומפזרת את הערמה של הקש והתבן וכולם מונחים שטוחים על פני השדה כפגרים מתים, היינו על מיטתם בתרדמת השינה, אזי יוצאים לחופשי ב' החיטים ושוברים את לבם לאביהם שבשמים ונכנסים לתוך שלהבת אש התורה עד אור הבוקר עד שהגיע זמן התפילה, אז נפשם יוצאת בדברם דברי אלוקים חיים, אזי אני חושב שהזמן מוכשר להשתעשע עם הפנינים היקרים היוקדים כרשפי אש להיכלל בכלל ישראל בעזרת צור גואלו, ומי ייתן ה' ודי למבין."

העבודה היא בלילות, במאמץ קשה נגד כל הפסולת שעדיין נראית כחשובה, עד שמגיעים על ידי יגיעה הגדולה, למצב שבו בכל זאת מתכוונים לגדל את החיטה עצמה, את הגרעינים, ושמים לב שכל מה שמלווה את הגרעינים הם רק כמלווים, כי חייבים להשתמש גם בקליפה. ואם עושים את כל העבודה הזאת נכון, בלי לזלזל בשום פרט אלא שמים דגש על כל דבר לפי כמה שמגיע לו, כדי שהכול יבוא לגמר המלאכה, אז בסוף מנפים את החיטים ועושים איתם את התיקון הסופי. כך אנחנו עובדים.

אנחנו צריכים בעבודה שלנו ללכת בחושך, כלא מבינים וכלא יודעים, אלא להאמין לבעלי השגה, כי הם מלווים אותנו ומראים לנו איך אנחנו צריכים לשים לב לכוונות ולחיבור בינינו. ולמרות שאנחנו מתנגדים לזה, והטבע שלנו גורם לנו לחושך, אנחנו בכל זאת חייבים להבין שכך אנחנו צריכים לברר את כול התנאים, ודווקא בצורה הזאת להתקדם. ובסוף אנחנו רואים בשביל מי עשינו את כל העבודה, כי דווקא הכלים הנכונים מתגלים בסוף.

בהתחלה או באמצע הדרך, הכול נראה הפוך, כי תמיד יש קושי, יש חושך, עד שמגיעים לאור הבוקר. וזה לא שבאור הבוקר אני לא צריך לעבוד, אלא אז, לאותו החושך שדרכו אני מייגע את עצמי, אני מביא את אור החסדים, ואז הוא מתחיל להאיר. זה לא שהאור בא מבחוץ, אלא האור בא מבפנים, ואני מקבל את החושך הזה כאור, אז נעשה ממנו בוקר ויום. מכלים דהשפעה, שהיום נראים לי כחושך, אבל בגלל שעבדתי איתם, בגלל שהייתי משוקע בהם, וממש כל הזמן לא עזבתי את החושך הזה, את הכלים דהשפעה, ועושה עבודה בלילות, הם נראים לי כאור. ככתוב, "אמונתך בלילות", זאת אומרת, למרות שבכלים האלה אני לא רואה שום אור, אני משתדל לשנות את היחס שלי אליהם ולבקש תיקון. דווקא בגלל שאין לי שום דבר בהם, ובגלל שאין לי שום תקווה למצוא משהו בכלים דקבלה, כי אני לא מחפש את זה, אלא אני מחפש את החושך הזה, אני רוצה רק דבר אחד, שיהיה לי כוח להישאר בו, ושאפילו החושך הזה יישאר. אני רוצה להיות בכלים דהשפעה, למרות שהם עדיין לפני התיקון שלי, ובכלים שלי הם נראים לי כחושך.

ואז החושך הזה הופך להיות כאור. אני מקבל את הכלים דהשפעה האלה ככלים שלי, ובכך אני כבר רוכש את תכונת ההשפעה, ואותם הכלים של חושך, שלא היה לי בהם שום טעם של השפעה, עכשיו יש לי בהם טעם, עכשיו אני רוצה להשפיע, ואני מוכן להשפיע. וזה לא שאני מפרש את זה ש"זהו, עכשיו אני משפיע ומקבל תענוג", כי אז זה נקרא להשפיע על מנת לקבל, אלא אני הגעתי למצב שבו יש לי אפשרות להשפיע כדי להביא תענוג לזה שאני משפיע לו. וזה בשבילי האור.

"וארשום עוד כמה דברים אחדים בענייני אהבה. זה ידוע שאין אור בלי כלי, זאת אומרת לכל תענוג מוכרח להיות איזה לבוש שאור התענוג יתלבש בו. וניקח לדוגמא בעת שהאדם רוצה לרכוש מעט כבוד היינו שיהיה מכובד בעיני הבריות, אזי מדרגה ראשונה שלו היא הבגדים שלו, שיתלבש במלבושי כבוד, כמאמר רז"ל: ש"רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותא". אזי הסדר הוא, שמוכרח לתת סכום יגיעה עד שישיג את הלבוש היקר, וגם אחר כך שכבר השיג את הלבוש מוטל עליו חוב גדול לשמור אותו מכל מזיק ופגע, היינו, כל יום הוא צריך לנערו מהאבק שלו, ואם קיבל איזה כתם ולכלוך הוא מוכרח לכבסו ולגהצו. ובעיקר הוא צריך לשמור אותו מהמזיק המסוכן ביותר הנקרא עש, ואם אכנהו בלשון יידיש - הנקרא מול, שזהו מין יתוש קטן שאי אפשר לראותו. והתיקון הראשון הוא שלא לבא במגע עם בגדים ישנים, וגם יש סגולה נפלאה הנקרא בלע"ז "נפתלין" והתרופה הזו משמרתו מהמזיקים הנקראים מולים. וכשיש לו הלבוש אז מוכן לקבל בתוכו את אור התענוג המלובש בבגדי כבוד.

וכמו כן בענייני אהבה: בכדי לזכות לאור אהבה גם כן מוכרחין למצוא לבוש בכדי שהאור יוכל להתלבש בו. וגם בהלבוש הזה נוהגים אותם תנאי השמירה, היינו להיזהר מ"אבק" לשון הרע, ובפרט מהמזיק של היתוש הנקרא מול [מויל ביידיש פירושו פה, ולשון נופל על לשון], שענינו אנשים בעלי צורה ופיהם רק בשמים, שאתם חושבים שכבר "מלו" את עצמם מברית המעור והלשון ומערלת הלב, ובתוך תוכם נמצא המזיק שיכול להזיק לכם, ואי אפשר לשמרו משום כולו נאה וכולו יפה.

לכן היתוש הזה יש לו צורה קטנה, שמבלי תשומת לב מיוחדת אי אפשר להבחין בהמזיק הזה המגיע מהנימולים האלו שהם יכולים לקלקל את הלבוש היקר הזה. וזה ידוע שהמול הזה מזיק ביותר לבגדי צמר, היינו אותיות מרץ, שמקלקלים את המרץ של העבודה. ויתוש, מלשון "ויטוש אלוה עשהו", ובלשון תרגום: "ושבק פלחן אלהא דעבדיה"."

בחלק זה של המכתב, הרב"ש מתחיל להסביר יותר איך לבנות לבוש נכון לאור. יש לנו עוד הרבה מכתבים של הרב"ש, שעדיין לא למדנו. כדאי לעבור עליהם.

(סוף השיעור)