heb_o_rav_rb-dargot-sulam1-421-ve-lakahti-ethem_2008-04-21_shiur_bb

מאמר תכ"א

"ולקחתי אתכם לי לעם"

ספר "דרגות הסולם", חלק א'

שיעור בוקר 21.04.08 – אחרי עריכה

""וידבר... אני הוי-ה, וארא אל אברהם בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, לכן אמור לבני ישראל אני הוי-ה". ויש להבין מה השייכות אם לא נתגלה להם בשם הוי-ה ולשם מה כן נתגלה לו בשם הוי-ה, "לכן אמור לבני ישראל אני הוי-ה".

מה הסיבה לשליחות משה להוציאם ממצרים.

"ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים", מהו הפירוש שרק לעם ישראל הוא יהיה לאלקים, ולאומות העולם מהו.

וגם מה שפירש רש"י, "אל האבות", הרי מפרש בפסוק הכל."

קשה לנו מאוד להבין איך הרוחניות לא משתווה עם הגשמיות, שמדובר בפנימיות האדם בלבד. שהתורה מדברת על אדם אחד, ובתוכו "אומות העולם", "ישראל", "משה" ו"פרעה", ולאילו רצונות פונים לתוך האדם, כי בכל אחד יש את כל העולם, עולם קטן.

אנחנו כל הזמן צריכים להיות מרוכזים בזמן שאנחנו קוראים את התורה, רק בפנימיות. התורה מדברת רק על פנימיות, על החיצוניות היא לא מדברת בכלל. אין בה מילה על מה שקורה בעולמנו הגדול. התורה מדברת רק על ה"נקודה שבלב", על איך שהיא נמצאת בתוך הרצונות האגואיסטים, ועל איך להוציא ולהגדיל אותה עד ה"אין סוף", עד שורש הנשמה.

כללות העולם, וכל מה שקורה עם האדם, זה "בהמיות", ועל כך לא מדובר. אז בואו נפרש נכון את הדברים.

"ויש לפרש על דרך הרמז, שסדר גילויים הוא מתתא לעילא. וכל מדרגה היא סיבה למדרגה שניה. הנה אל האבות נתגלה בשם "א-ל שדי", שהוא בחינת מסתפק במועט, שהתגלות הכי קטנה כבר מספיקה להם. ששד"י הוא סוד "שאמר לעולמו די, ולא יתפשט יותר". מבחינה כזו לא שייך אלא לאנשים פרטיים, שיכולים ללכת בבחינת הספקות, אלא שהוא בבחינת "כי חפץ חסד הוא", וכמה שיש לו הבנה והרגשה ברוחניות, מספיק בשבילו ללכת בדרכי ה'. אבל בחינה זו לא יכולים לומר להכלל. לכן עכשיו מטעם סיבה ומסובב יש התגלות בשם הוי-ה. והתגלות כזאת כבר יכולים לומר להכלל שיתקרבו לה' ולצאת מגלות מצרים."

לכן יש לנו הרבה שמות לבורא: "אלוהים", "שד"י", "אל", "אדני", ועוד. זה תלוי בתכונות שאנחנו מגלים אותם ובאיזו עביות הן, ובהתאם אנחנו יכולים לפנות לכל הרצונות שלנו. על הרצונות האלה, או על קבוצת רצונות בעביות מסוימת, האדם יכול להלביש בתיקון שם אחד של הבורא או להשיג שם אחר. זה תלוי מאוד בסוג הרצונות ובעביותם.

"לכן אמר הכתוב, היות שיש עכשיו גילוי של שם הוי-ה, "לכן אמור לבני ישראל, אני הוי-ה". ואחר כך ממשיך הכתוב, וזה יכולים לפרש מה שפירש רש"י, "וארא אל האבות", היינו שהתגלות לאברהם, היא סיבה להתגלות לשם הוי-ה, כי אב ובן נקרא סיבה ומסובב, היינו הגילוי שהיה להאבות בשם אל שד"י, נתגלה אחר כך ה' הוי-ה."

בדרגה גדולה יותר, בעביות גדולה יותר, יש שם אחר לבורא. לאבות מספיק היה להיות ב"חפץ חסד", כמו "אברהם", "יצחק" ו"יעקב". אך הכול עדיין בכלים של חג"ת, עביות "שורש", ולכן ההתגלות היא אמנם גדולה אבל קטנה, ב"אור הנפש".

"וזה שכתוב, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים". הנה הכתוב מפרש מה זה לכם, ולא לאומות העולם. שפירושו, "וידעתם כי אני הוי-ה אלקיכם", שרק לכם אני אתן הידיעה הזאת ולא לאומות העולם. "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", היינו שהיו משועבדים לפרעה מלך מצרים ולא להקדושה. ואני אוציא מסבל הזה ותזכו לדעת, "כי אני ה' אלקיכם"."

את הכלים צריכים להעביר דרך התהוות הרצון האגואיסטי, מהם יהיה חג"ת, ואז אפשר יהיה בחג"ת חב"ד לגלות יותר "אור הרוח", וכך מתקדמים. זאת אומרת, שבלי גלויות, בלי טבילה כזו בתוך האגו, בהתגברות האגו, אי אפשר להביא כלים חדשים לגילוי גבוה יותר של שמות הבורא.

"וזה פירוש שאומרים בזמירות, "יזכו לרב טוב כל המתענגים בה". שפירושו, אלו שיתענגו בבחינת הסתפקות במועט, שנקרא קטנות, ושיהיו שמחים בחלקם, אז הם יזכו אחר כך לרב טוב, שענין "רב" פירושו גדלות. היינו שהסתפקות במועט פירושו אף על פי שהוא צריך הרבה ומכל מקום הוא מסתפק במועט, וזו הסיבה לגדלות."

האדם מתקן את הכלים שלו. אמנם תיקן את הכלים הגדולים ב"צמצום א'", ב"חפץ חסד". אחר כך מתקן ב"לקבל על מנת להשפיע".

שאלה: האם סדר ההתגלות בתורה הוא סדר כרונולוגי, כמובן לא בזמנים? בהתחלה כתוב "בראשית ברא אלוהים", לא "ברא שד"י". כמו שהוא אומר כאן, שד"י זה ההתגלות הראשונה צריכה להיות.

לא. מה שנברא ועל מה שנברא, זה לא מעניינינו. אין מוקדם ומאוחר בתורה. התורה לא מתגלה מ"בראשית ברא אלוהים", אלא הגילוי שלה מתחיל באדם שמגלה את עצמו במצרים, ולא מאדם שעובר עם חווה את כל החוויות בגן עדן ואחר כך נשבר. הוא לא עובר את כל ההיסטוריה הזו. כל ההכנות האלה, עליהן מספרים לנו מתחילת האדם, הן כדי שתהיה לנו הסיבה בהבנת ההתגלות.

אך המקובלים מספרים על יותר מאדם, הם מספרים על העולמות שנבראו לפני כן, על המערכת שבה האדם קיים. ובתורה מסופר על כל ההשתלשלות בצורה לא ישירה, אלא בדרך של ענף לשורש. אבל כשהאדם מתחיל להשיג את שורשי הנשמה, הוא מתחיל מגילוי הכלים המקולקלים שלו, שזה נקרא "מצרים". אין שלב מוקדם יותר מזה. לפני כן, זה עדיין ה"אבות", שלב הכנת "יעקב".

האבות הם השורשים, ואנחנו לא לומדים אותם בפני עצמם. אין לנו גילוי שהוא לא בתוכנו. אם אנחנו מתקנים את עצמנו בכלים של חג"ת, אנחנו מגלים בהם את השפעת החב"ד, האבות, בתוכנו, חב"ד בתוך חג"ת. אבל הגילוי הוא תמיד מהקל לכבד. האורות מתחילים להתגלות, כמו תוהו תורה וימות המשיח, אלפיים אלפיים אלפיים, חב"ד חג"ת נה"י.

שאלה: מה זה התגלות הבורא לאדם?

התגלות הבורא לאדם, היא כאשר האדם מגלה מתוך ה"נקודה שבלב", את הנחיצות להיות ברצונות של השפעה. תחילה הוא רוצה לדבוק בתכונה זו כדי להינצל מהרע, זה מה שדוחף אותו, וכך הוא מגלה את הנחיצות לה. לאחר מכן, מתוך עבודתו עם זה, בנוסף ללימוד, לקבוצה ולכל האמצעים, הוא מתחיל לגלות בתכונת ההשפעה, לא זאת בלבד שיכולה להוציא אותו מכל הרע, אלא שהיא בעצמה גדולה ומיוחדת, זה נקרא "חן דקדושה". זה מושך אותו, האור הוא שפועל עליו כך, ואז הוא עובד כדי להשיג את התכונה הזו.

הוא אף מודה לכל הייסורים הקטנים שמעוררים אותו, ל"פרעה", ול"מצרים" שבו, ולכל מה שדוקר אותו, כי זה מחזיר אותו לחשוב על ההשפעה. תחילה כדי להינצל, וברגע הבא, כבר לא כדי להינצל, אלא כדי להתקדם להשפעה, כי הוא רוצה להיות בזה. כך האדם מתקדם ורוכש קשר הולך וגדל לרצון להשפעה. היחס שלו אל תכונת ההשפעה הוא יותר ויותר כאל הדבר העליון ביותר, הנקרא "אמת", והוא רוצה אותה. וכשמגיע למידת נחיצות לזה הנקראת "סאה", לחיסרון אמיתי, אז התכונה הזו באמת מתלבשת בו, וזה נקרא "יציאת מצרים". הוא מגלה בתכונת ההשפעה מקדם נוסף שנמצא בה, מיוחד, פנימי, שנקרא "אלוהים", "בורא", שהוא השורש שלה. זאת אומרת, שיש כוח של נתינה, אהבה, השפעה, ויש את המקור הכולל שלו, אותו הוא מגלה. מהיכן נובע הכוח הזה, ובא אל האדם? זה נקרא "התגלות האלוהות לאדם".

יש כמה שלבים בעבודה, שבסופם האדם רוצה באמת בתכונת ההשפעה. זה בא על ידי כך שהוא מחבר את כל המצב שלו כאחד. "אני, תכונת ההשפעה, כל העולם, כל הקבוצה, הלימוד והבורא, הכול כאחד. אני רוצה להיות בזה וזהו, שזה יהיה כל עולמי, רק כתכונה הזאת, כאחת, שלא יהיה חוץ ממנה יותר כלום". כשהאדם רוצה בזאת ועובד לשם כך, אז הוא מכוּוַן נכון להשגתה.

שאלה: אתה יכול להתמקד רק באבחנה הראשונה בתהליך? אמרת שהאדם בורח מרע.

האבחנה הראשונה בתהליך היא בכך, שאם נותנים לאדם הרגשה רעה, אומר בעל הסולם שהוא בהכרח בורח לעבר ניצוץ שמאיר לו כקרן אור דקה שעוברת מן החרכים, להימלט מכל הפחד וחרדה וכל המצב המאיים עליו. "שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם, בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להימלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות" (הקדמה לתע"ס אות ד'). וזה נקרא שהוא מכוּוַן מלמעלה, שהבורא סידר לו את העוקץ הזה, וכביכול גם הראה לו מקום שלווה.

אבל מתוך זה הוא ממשיך לעבוד אך מתחיל לעבוד בעצמו. הוא לא רוצה שהבורא יכוון אותו על ידי עבודה על הבהמה שלו, על האגו שלו, להזכיר לו על הבורא, על ההשפעה ועל כל התהליך מתוך שרע לו. הוא רוצה להיות קשור, דבוק להשפעה, לאהבה, תמיד. גם מהמצבים הטובים שיתנו לו כל טוב. ואז בזמנים שנותנים לו התעוררות רעה, הוא רוצה להשתמש בה מיד בהמשך, לטובה. זאת אומרת, שהוא מודה על כך שזה קורה לו, כי על ידי זה הוא מכוון למטרה הנכונה, זה מסדר לו את הבורא והוא מודה לו, אבל הוא מבקש להיות דבוק בבורא ללא מהתעוררות האגו שלו. ולא בגלל שלא רוצה להרגיש את הרע, אלא בגלל שהוא רוצה להתעורר לדבקות בבורא מכל טוב. הוא רוצה להעדיף את הדבקות מכל דבר אחר.

שאלה: מפני מה הפחד והחרדה באבחנה הראשונה?

פחד וחרדה באדם יכולים לנבוע מאין ספור סיבות: מאיימים עליו ברחוב, מישהו מרגיז אותו, קורה לו משהו לא בסדר בעולמו הקטן, וכן הלאה. אני מדבר על פחד, מפני ש"יראת ה'" היא המצווה הראשונה, ואחריה באה ה"אהבה". לאדם שני שלבים בדרך: "יראה" ו"אהבה". בינתיים זה מתלבש בו כפחד, כחוסר ביטחון, חוסר הימצאות, בושה, פגיעות, ועוד אירועים שונים ולא נעימים למיניהם שיכולים לבוא לאדם.

האדם יכול להיכנס לחרדות וחוסר ביטחון על דברים של מה בכך, שאם היה שוקל אותם במוח, בהיגיון: למה, מאיפה, מה קרה, מה יש? זה היה פשוט. יש לזה את כל העולם, חוקים, משטרה, עורכי דין, תמיכה של מישהו, של משהו. אבל זה לא חשוב, אלה הם דברים בדיוניים. כמו שבעל הסולם אומר "כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות" (פרי חכם אגרות, אגרת מעמ' י"א). זה משחק. אבל האדם נתפס למשחק הזה כילד קטן ולא יכול לצאת ממנו. תראה מה שקורה בכל העולם. אלא שעל ידי זה הבורא מגדל את האדם.

שאלה: תיארת כעת פחד וחרדה בכללות. אך מפני מה הפחד והחרדה בדרך ליציאת מצרים, בדרך להתגלות הבורא, אמרת שהאבחנה הראשונה זה פחד וחרדה.

פחד מהבהמיות. שיחסר לי, שלא יהיה לי, שיהיה לי רע, או יש עלי איום. זה נקרא האבחנות הראשונות של הרגשת ה"רע לי". מתוך ה"רע לי" אני מתחיל להרגיש, שהרע בא עקב היותי בתכונה האגואיסטית, חושב רק על עצמי. אם הייתי מתעלה מעל עצמי, לא הייתי מרגיש שום דבר רע, מה היה מזיק לי? ה"חפץ חסד" חי ביער, אין לו אפילו חולצה לגופו, אך טוב לו. במה אפשר להזיק לו? הוא חי ביער, שם יש כבר ליסטים וחיות רעות, ולכן אינו חושש עוד. אין מה לקחת ממנו.

כלומר, הפחדים האלה, החרדות, הדאגות וחוסר הביטחון, הם כדי לנענע את האדם ולהביא אותו תחילה לידי הרגשה שמשחקים עימו מלמעלה, כדי שירצה לברוח מהמצב הזה, וירגיש שברוחניות, למעלה מהמצבים האלה, יהיה לו טוב. זה עדיין נקרא "יראה" מעונשים שב"עולם הזה", עונשים שב"עולם הבא", כמו שה"זוהר" מפרש לנו ב"הקדמת ספר הזהר". אחר כך הוא מתחיל לחשוב אחרת, על ידי המאור שפועל עליו. הוא מתחיל לשקול את המצב: מאיפה זה בא? מהבורא. למה? כי על ידי זה הוא יכול להעריך עד כמה הרצון לקבל שלו רע לו, בינתיים רק לו, ואז הוא רוצה לברוח.

הוא עובד על זה, האורות המקיפים פועלים, ובא חן דקדושה. כלומר, הוא רק רוצה לא לשכוח מהבורא, לא לשכוח מהשפעה, עם או בלי התעוררות, לא איכפת לו. לא איכפת לו על ידי מה יעוררו אותו, על ידי פחדים, חרדות, בעיות, רק שלא ישכח מהבורא. אז הוא כבר רוכש "מסך", חשיבות. הניתוק מהבורא, הוא העונש הגרוע ביותר שיכול להיות מבין כל העונשים מהאגו. האדם מתחיל לקבל יחס שונה כלפי הבורא, זה מושך אותו יותר, והוא מעריך את תכונת ההשפעה יותר מכל הרצונות שלו לקבל. כאילו שמתחיל לבנות מסך. וכך הוא מתקדם. זהו תהליך, אך התהליך מהיר.

שאלה: בתחילת התהליך, דברת על פחד וחרדה ורע לי, לא הזכרת עד כה את עניין ההתקשרות עם הזולת.

זה תמיד בהתקשרות עם הזולת.

שאלה: איפה הזולת כאן? איפה אהבת הזולת, שנאת הזולת, משהו כלפי הזולת? רע לי יכול להיות גם כשאין זולת בכלל.

כש"רע לי" אני מרגיש את הרע בי, בתוך האגו שלי. אם אני מגיב רק כשרע לי, אז אני כבהמה שבורחת מפני הרע. אבל אם הבורא מכוון אותי, נותן לי הבנה, שיכול להיות טוב רק אם אתעלה מעל הרע הזה ואדבק ברעיון הרוחני. אם אני בורח מהכול לאותה קרן אור שמאירה לי במקצת מבין העננים, זהו כבר כיוון, ואני כבר לא כבהמה. אני מתחיל לכוון את עצמי למשהו, אני תלוי, מבין שזו סיבה שבאה ממישהו.

כך מתפתחים. אותם השלבים עוברים על כל אחד ואחד.

שאלה: אמרת שיש כוח, ויש מקור. זה שהאדם מגלה את הבורא כתכונת ההשפעה, מסתדר מבחינת השתוות הצורה ותפיסת המציאות. אך מה זה לגלות את המקור?

"מהו המקור, מאיפה זה בא אלי, מיהו האחראי, מי האשם בכך שזה קורה לי?" כשרע לי, זה לא מספיק שרע לי, אלא אם בתוך הרע הזה אני מגלה בשלב ראשון שהבורא הוא שעושה זאת, ובשלב הבא אני מבין שזה כדי לקרב אותי אליו.

שאלה: זוהי תכונת ההשפעה?

עדיין לא. זה רק הבירור ממה רע לי. בתכונת ההשפעה אני כבר לא מרגיש רע.

שאלה: כשהאדם מתעורר מהרע, איך הוא יכול למצוא כוחות ולא לקשור את המצב עם הסבל, אלא להפוך זאת לכוח עזר מועיל?

כתוב, "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה" (ברכות נ"ד). כל הדברים באים ממקור אחד, כדי לעורר אותו ולכוון אותו למטרה. ואם לא יכולים לעורר אותו על ידי הטוב, אז מעוררים אותו על ידי הרע. אבל האמת היא שאין רע וטוב מלמעלה. אלא נותנים לאדם מנה קצת יותר גדולה של האור. אם הוא מתאים לאותה מנה אז הוא מרגיש אותה כ"טוב", אם הוא לא מתאים אז הוא מרגיש את ההבדל בינו לבין האור הזה בתכונות כ"רע", כמכה. אין סבל, אלא חוסר השתוות בין האדם לבין האור. זה נקרא "סבל", זה נקרא "ייסורים".

אם האדם לא רוצה שיהיו לו ייסורים, עליו להכין את עצמי להיות בהשתוות עם האור כמה שיותר. ואז בכל פעם שיתגלה, אמנם ירגיש נפילה, אבל לפחות לא יאבד את המקור שלה, את המטרה. הוא ירגיש שלא טוב לו בכלים עצמם, אבל לא יתנתק מהסיבה, כי הכין את עצמו, כפי שמתגלות בנו הרשימות: ד' - ג', א' - שורש. וכך הוא יכול תמיד לשחק איתן כך שמכין את עצמו לרשימו הבא, לאור הבא. וזה הוכן בנו מהשתלשלות מלמעלה.

שאלה: מה זה אב ובן כסיבה ומסובב?

זה סיבה ומסובב, לא יותר. מבחינת התורה, וולדות יכולים לא לצאת מאימא אלא ממכונה. אין לזה חשיבות.

שאלה: כתוב במאמר, משם הוי"ה אחד לשם הוי"ה אחר. מה זה?

לא נדבר על כך עכשיו.

שאלה: לגבי מנת האור עליה דיברת. נניח שהאדם חולה פתאום במחלה סופנית, או שפיטרו אותו מהעבודה, האם זה אומר שהוא קיבל מנת יתר של אור או שהוא לא התאים את עצמו לתכונת ההשפעה?

כל ההתקדמות היא על ידי יתר האור שמתגלה ברשימות המתקדמות יותר שלנו. יש בנו את כל הרשימות מההשתלשלות מלמעלה למטה. אך על ידי מה הן יוצאות? הן לא סתם פורחות באדם בעצמן מבפנים ופתאום הוא מרגיש אותן: מחשבות חדשות, רצונות חדשים, פתאום הוא רואה משהו, או חושב על משהו. איך משתנה אצלו תמונת העולם וההכרה העצמית, אם לא על ידי זה שתכונות שונות משתנות בו מבפנים, בתוך הכלי שלו? ממה הן משתנות? האור פועל על הכלי, והרשימות האלה מתגלות. אז הואי רואה מתוך הרשימות המתחדשות, את העולם שמשתנה. כך הוא מתאר משהו שנמצא בתוך המודעות שלו, כי הרשימות מתחדשות כל הזמן.

הרשימות האלה מתחדשות באדם לפי קצב מסוים, שפחות ממנו לא יכול להיות, זמן קצוב, כמו שאומרים "שיתא אלפי שנין חיי עלמא". אך זה יכול להיות מהר יותר, אם האדם יממש את הרשימות שמתעוררות בו לפני קצב הזמן, אנחנו חייבים לדבר במושגי הזמן מאחר שאנחנו חיים במסגרת הזמן, אלא שאז האדם עובר ממושג ה"זמן", ל"סיבה ומסובב" רוחניים, שברגע שהוא מסיים מדרגה, יש את המדרגה הבאה, הרשימו הבא יוצא למימוש ואז הוא מתקדם בצורה טובה. מפני שהוא כל הזמן מכין את עצמו ליציאת הרשימות הבאות. הוא מזרז, הוא "מעורר את השחר", הוא מסכים לזה שיבואו עוד ועוד מצבים חדשים, קשים יותר כלפי הרצון לקבל, קרובים יותר להשפעה, לוויתור, לאהבת הזולת לעומת אהבה עצמית.

אם האדם מכין את עצמו בצורה כזו, בכוח, אז הרשימות שמתגלות הן רצויות בו, והוא לא מרגיש ייסורים. אך אם הוא לא מכין את הרשימות האלה שצריכות לצאת, לא מסכים, לא משתווה, כמו בדוגמא שבעל הסולם מביא, שהסוס לא משתווה עם הרוכב באותן התנועות, אז הסוס מרגיש שהרוכב אונס אותו, וזה מורגש כייסורים.

כל הייסורים הם מחוסר ההשתוות עם הרשימות, עם האור, עם המצב שבו האדם צריך להיות. למה הוא לא מרגיש את עצמו עכשיו באין סוף? כי הוא לא מוכן למצב שבו הוא צריך להיות עכשיו. אם היה מוכן, היה מרגיש את עצמו כבר באין סוף, לא באין סוף הכללי אלא בעשר הספירות שלו המסודרות להפליא. בפעם הבאה שוב יתגלה חיסרון, ושוב ידביק את עצמו אליהם במאת האחוזים, ושוב ירגיש "אין סוף". "אין סוף" זה אין גבול למצב שבו האדם נמצא, שהוא דבוק במאת האחוזים במה שנותנים לי. אך הדבר הזה לא קורה לנו, אנחנו לא יכולים להכין את עצמנו בכל פעם לשינויים שבאים מלמעלה.

שאלה: האם השינוי הוא בהרגשה, או שגם בפועל התמונה שאני רואה מולי משתנה? נניח שפיטרו אותי מהעבודה, זה רק בהרגשה שלי? מה קורה בפועל?

בפועל לא קורה כמעט כלום. ככל שהאדם מתקדם יותר, הוא רואה שאין שינויים בפועל, שהכול תמונה דמיונית, והכול כלפי ההרגשה, כלפי ההבנה, כלפי ההכרה שזה קורה לו. בעולם החיצון כמעט ואין שינויים אצל האנשים, הם מתקדמים בקצב שלהם.

אדם מעביר ייסורים שבדרך כלל קורים לאנשים האחרים, מחיצוניים לפנימיים יותר, כי הרשימות שבאות, דורשות מימוש גדול יותר. אז הן מתלבשות כך שהן פחות קשורות לחומר, למעשה הגשמי. לנסוע, להעביר, לעשות, וכן הלאה, בדברים האלה האדם כמעט ולא משתנה.

שאלה: מה זו האבחנה שנקראת "יציאת מצרים" שאנחנו צריכים לעבור?

"יציאת מצרים" נקרא, שאני מתנתק מהאגו שלי ורוצה להידבק בכוח ההשפעה. ככל שיהיו לי ייסורים, אני מסכים איתם, אבל אני רוצה להיות דבוק בכוח ההשפעה, מפני שזה יקר לי, ולא מפני שאני בורח מפני הייסורים. אני לא רוצה שהייסורים יכוונו אותי לבורא, שהבהמיות שלי תכוון אותי אליו, אלא אני רוצה לכוון את עצמי אליו מתוך אהבה. זו היציאה מתחת לשליטת המכות, ולהימשך קדימה, למעלה מהרצון. לא שהרצון יכתיב לי את זה, אלא אני רוצה זאת בעצמי. זו "יציאת מצרים", תחילת קניית תכונת ההשפעה.

שאלה: אז קודם כל תוספת העביות מעלה אותי כמו מעלית, מתוך זה אני צריך להתנתק, ואז לדרוש השפעה מכיוון אחר, ולא מאותו כיוון שהרצון לקבל דוחף אותי?

כן.

שאלה: אחת הבעיות שיש לאדם, זה לקשור את תוספת העביות לעבודה כלפי אהבת הזולת, כלפי העבודה בקבוצה. כשמגיעה תוספת עביות, יש בעיה לקשור את זה ליחס שלי לאחרים, ליחס שלי לזולת. איך עושים זאת?

כשמגיעה תוספת עביות, לאחר כל מיני ניסיונות והשתדלות שלי לצאת, להתגבר ולברוח מהם בעצמי, או שאני רוצה לברוח בתוך עצמי, אני מתחיל להבין, שלהתמודד עם הצרות אני יכול רק אם אקבל תמיכה, ביטחון מהחברה.

שאלה: מה זה שליטת האגו על האדם, איך זה מורגש שהוא שולט עלי? ממה אני בורח, ממה אני רוצה לברוח? כי גם זה כביכול הבורא.

אני מרגיש שאני תלוי, כשאני מרגיש את עצמי, ושוקל מה יצא לי מזה. אם אני חושב שיהיה לי רע, אני מתחיל לפחד שיהיה לי רע. אם אני חושב שיהיה לי טוב, אני נרגע, אך ברגע שאני נרגע, אני שוכח מהבורא. אז מה כדאי לי יותר? מתחיל כאן מאבק. אולי כדאי יותר שיהיה לי רע, כי אחרת אני שוכח מהבורא. אבל האם זאת דרך העבודה הרצויה, שהפחדים ידחפו אותי אליו? האם זה נקרא שאני רוצה להגיע לאהבה אליו? אני בא באין ברירה, משתחווה אליו, כמו לפרעה, בכוח הטבע.

אלא שאני רוצה שזה יהיה למעלה מהטבע. שהאגו שלי לא ישחק כאן שום תפקיד. האם אפשר לתת לי את כל הייסורים ושאני אהיה מעל לכל הייסורים, שלא יהיה איכפת לי אילו ייסורים, ואם יהיו או לא יהיו, אלא רק להיות דבוק אליו מפני שהוא כך מוערך בעיני? מה זה "הוא"? זה השפעה, דאגה לזולת. דברים שרחוקים ממני. אז לאט לאט, זה בא על ידי השפעת האור על האדם, מה שנקרא "חן דקדושה".

שאלה: אפשר לתת לזה דימוי? אם יש מקום שבו אני רוצה להתחבר עם הזולת, איפה יושב האגו? על זה, האם זה גידול סרטני ליד זה, זה מפריע לי, מטשטש את התמונה? מה הוא עושה שם ברצון הזה להתחבר עם האחרים, איפה הוא נמצא?

האגו נמצא בתוך הלב שלי. בינתיים כל הזמן הוא המרכז שלי. וכשה"נקודה שבלב" מתגלה, היא מתגלה כאילו מתוכו, בצורה עוד יותר פנימית, אבל חלשה מאוד. כל מה שיש בפנימיות האדם, הדאגות, המחשבות, החשבונות, ההסתכלות שלו על העולם, במיוחד כלפי הפחד, כלפי היראה.

ה"אגו" נקרא "כלים דקבלה", והריקנות בהם נקראת "יראה", זהו דבר בלתי נסבל. ולכן זה "אני", זה כל מה שבי, וזה מורגש. כשאדם מתעורר ברוגז או בפחד, הוא מרגיש שיש בתוכו משהו, מן כדור, שזה המרכז שלו. זה ה"אגו", זה ה"כלי". מה שיהיה לי מתוך ההרגשה הזאת, ה"אני" לעצמי, זה ה"מצרים" שלי.

שאלה: מה זה "הסתפקות במועט"?

הסתפקות במועט זה כבר תיקונים. לא נדבר על כך עכשיו.

שאלה: קטנות זה תנאי ליציאת מצרים. הוא לא רושם פה "הכובש את רצונו", כאילו צמצום. הוא רושם "אף על פי שהוא צריך..." ולא "אף על פי שהוא רוצה...". "אף על פי שהוא צריך הרבה ומכל מקום הוא מסתפק במועט,". להסתפק במה שצריך?

לא כדאי להיכנס לזה, זה יבלבל אתכם. אתה לא יכול לשאול על מצב שמורכב מחמישה או עשרה אבחנות, כשאתה לא נמצא באף אחת מהן. בשביל מה? אם היית שואל במילים שלך, הייתי מסביר. אז תשאל בלי קשר למה שכתוב.

שאלה: מה אנחנו צריכים לזרוק, ומה אנחנו צריכים לקחת ולדבוק רק בזה בשביל לעבור מחסום?

אנחנו צריכים לזרוק את כל הדאגות מעל עצמנו, וזה בלתי אפשרי אלא רק על ידי ה"מאור המחזיר למוטב". אם תהיה לנו הדאגה רק לחיבור, שזה הדבר הנעלה, כי בו מתגלה הבורא, אז זו הכנה ל"יציאת מצרים". וכשמתייאשים מזה, ורואים שחייבים לברוח מהאגו, שהוא חזק יותר מאיתנו, אז מקבלים את הכוח, וזה נקרא "בריחה", "יציאה".

(סוף שיעור בוקר)