שיעור בוקר 11.01.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נושא: עיבור ולידה

עיבור ולידה – קטעים נבחרים מהמקורות

עיבור ולידה זה הנושא העיקרי גם בחיים שלנו, בהתפתחות של כל דבר ודבר. התהליכים האלה, חוץ מהנקודה הראשונה של הבריאה, כל היתר עובר על חומר הבריאה של דומם, צומח וחי, וודאי שבני אדם, ולכן התהליך הזה הוא מאוד חשוב לנו.

בתהליך הזה עד היום הזה, בגשמיות, יש לנו הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים, לא יכולים לשלוט בהם. זה עובר תמיד באיזושהי צורה נסתרת, אנחנו מרגישים שיש כאן משהו לא ידוע. כמה שאנחנו נכנסים לעניין של עיבור ולידה הדברים נהפכים לנו כעוד יותר גבוהים, וכוללים בתוכם הרבה מאוד הבחנות שעדיין אנחנו מתקשים להבין אותן. אפילו ללמוד בצורה שטחית איך זה עובד, איך זה עובר, קשה לנו, כל שכן לשלוט על זה או להבין את המנוע הפנימי שנמצא בזה.

ודאי שזה שייך לכוח הבורא. ואנחנו נשתדל כאן קצת להתחיל לדבר איך זה עובר עלינו, איך אנחנו נכנסים, לא בדומם, צומח וחי, שבני אדם בעולם הזה שייכים לדרגת חי, אלא איך זה שייך לדרגת המדבר. לידה בדרגת המדבר זו לידה לרוחניות. מדובר על אדם שנמצא במצב כמונו עכשיו, ולאט לאט על ידי מאמצים מסוימים ממנו ותהליכים שבאים מלמעלה, מהבורא, איך באדם הזה מתחיל להיוולד הכוח העליון, מערכת עליונה, כך שהוא ייקרא אדם לפי אותה מערכת שמתפתחת בו, אדם הדומה לבורא. כמו שאנחנו בעולם שלנו, מבינים שיש כאן איזה סוד בעיבור כשמתחיל תא להתפתח, יש כאן איזשהו כוח לא נודע שנותן לתא דחף והוא מתחיל להתפתח, כך גם אצלנו, בחיים שלנו אנחנו מרגישים את זה כך, ולכן כל דבר כזה הוא אצלנו כאיזה מין נס, כל שכן ברוחניות.

לכן בקטעים שלנו שאספנו, בקטע הראשון הוא אומר כך, "עיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה." זאת אומרת כשאדם נכנס להרגשת כוחות רוחניים שפועלים עליו, בזה הוא מתחיל להרגיש משהו מהנשמה שלו שהיא כנקודה מתחילה להתפתח. אבל הוא כבר מרגיש אותה שהיא מתחילה להתפתח, שנעשית בזה התקשרות עם הכוחות שפועלים עליה. ויש כאן אינטראקציה מצידו, מצד האדם, איך הוא כלפי הכוחות האלה ואיך הכוחות האלה פועלים על הנקודה הזאת. זאת תחילת הנשמה, שהיא מרגישה את עצמה כך. היא לא יכולה להרגיש את עצמה אם היא לא מזהה את הכוחות שפועלים עליה, את עצמה בלבד וגם את הכוחות היא לא יכולה לזהות, אלא כשהיא כבר מוכנה, הטיפה הזאת, להיות בהתקשרות עם הכוחות האלה. לכן זה נקרא "אחיזה הראשונה" מה שאומר בעל הסולם.

קריין: ציטוט מס' 1.

"עיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה."

(בעל הסולם. "מצווה אחת")

אנחנו יודעים את זה על עצמנו, שעד כמה שאנחנו רוצים להיכנס לאחיזה הזאת ברוחניות, לאיזה קשר רוחני, אין לנו לזה, הרבה זמן, הרבה שנים, שום גישה. אנחנו לא יודעים מה חסר לנו בדיוק. אנחנו קוראים, אנחנו מדברים, כאילו מילים נכונות ועושים הכול, אבל אין אחיזה, אין עדיין איזה גילוי הקשר בין הכוח העליון והכוחות שלנו. והאחיזה הראשונה היא בדיוק כשיש מגע רגשי, זה הכול ודאי כלפינו מדובר, כשיש קשר בינינו לכוח עליון, לבורא.

בדרך כלל הנקודה הזאת כשהיא מתגלה, היא מאוד משנה את האדם. האדם מתחיל לראות אחרת את עצמו ואת הבורא, בצורת שותפות שלא תיאר את זה קודם. הוא מתחיל להבין שרק בוויתור שלו, בוויתור השלם, שהוא מוכן ברגע זה כבר כך להתחיל לקיים את עצמו בחיים החדשים, הוא מתחיל כך לסדר את עצמו כלפי הבורא, ולכן משתנה בו הרבה.

בעיקר אלה הרגשות הפנימיים שביחס לחיים, לעצמו ולבורא. קודם הם היו כולם מסודרים מתוך הרצון שלו הטבעי, האגואיסטי, אבל עכשיו הוא מתחיל להרגיש שהוא מוכן להתנתק מהאגו שלו, שיש לו לזה הכנות, הבנות, כוחות, שהוא מוכן לתאר את עצמו שקיים מחוצה לנקודת האגו שלו ולעשות דווקא בעל מנת להשפיע. זאת אומרת ממש מרגיש שהוא עושה את זה לטובת הבורא ואין לו לעצמו כרגע, עכשיו, לעת עתה, שום עניין. שמסוגל לעשות פעולות, תנועות, השקעת הכוחות, שזה יהיה ממש טובה לזולת, טובה לבורא. ההתנתקות הזאת מהרצון לקבל שלו שהוא מרגיש, היא כבר אחד מהמרכיבים של תהליך העיבור ואחר כך לידה.

אנחנו נעבור את הקטעים האלה לאט לאט, נשתדל לבנות בנו את המצב הזה. רק אני רוצה שתבינו שכל מה שאנחנו למדנו עד כה, זה הכנה למצב של עיבור ולידה. אלה תהליכים מאוד מאוד מיוחדים, אנחנו לומדים אותם בחלקים המתקדמים של תלמוד עשר הספירות. חלקים ט', י', י"א, י"ב, הם חלקים מאוד מיוחדים שמסבירים לנו את הדברים האלה לפי הכוחות, לפי המצבים, אבל שקורים כבר בצורה רוחנית. קשה לנו להבדיל בזה, כי אין לנו עדיין אחיזה בכל הכוחות האלה בעצמם, אורות, כלים ופעולות. אנחנו נלמד את זה. רק צריכים עכשיו בינתיים להשתדל לפתח בנו, לגלות בנו את הכוחות האלה של עיבור, וממנו אחר כך כבר ללידה.

שאלה: שמעתי שהנקודה הראשונה של הפעולה זה ניתוק מתוך רצון לקבל, אנחנו הרבה מדברים על זה. איך אנחנו כעשירייה ניגשים לניתוק הזה?

ניתוק מהרצון לקבל, אמרתי בצורה לא שלמה. אנחנו לא מתנתקים מרצון לקבל אף פעם, אחרת אנחנו מפסיקים להיות נבראים. אין דבר כזה להתנתק מרצון לקבל, יש רק רצון לקבל ורצון להשפיע. רצון להשפיע זה הבורא שקיים לפנינו ושברא רצון לקבל וזה כל הטבע שלנו. אלא רצון לקבל שהוא על ידי כוח הבורא, הרצון להשפיע שמשפיע אליו, שהוא נמצא תחת השליטה שלו, הוא מרגיש שנמצא בצמצום הרצון לקבל ויוכל להשתמש ברצון לקבל שלו למעלה ממנו, לא לעצמו, ומזה מתחיל להתפתח.

זאת אומרת, כמה שהרצון לקבל גדל בו, והוא יחד עם זה יכול להתעלות למעלה מהרצון לקבל ולהשתמש בו כך שהרצון לקבל לא שולט בו, אלא הוא פועל מעל הרצון לקבל, כאילו שהוא לא נמצא בו, זאת תכונת הבינה, אמונה למעלה מהדעת, השפעה למעלה מקבלה. ואחר כך הוא יכול גם להתחיל לעבוד בשלב ב' שזה לקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת, שהרצון לקבל שלו עד כדי כך נמצא תחת שליטת הרצון להשפיע, שהוא משתמש בו כדי להשפיע. זו בעצם ההתפתחות שלנו.

תלמיד: האם יש התייחסות מיוחדת בתוך העשירייה למצב הזה של צמצום ובמה בדיוק הוא מתבטא?

את כל הפעולות האלו אדם יכול לבצע אך ורק בתנאי שהוא נמצא בקבוצה, ומקבל דרכה, דרך העשירייה, כוחות מלמעלה מהבורא. הבורא שורה בתוך הקבוצה, ובמידה שאדם מוכן למסור את עצמו לקבוצה, במידה הזאת הוא מקבל כוח השפעה, ואז הוא מוכן להשתתף בבנייתו כאדם. אחרת הוא נשאר כטיפת זרע מת עדיין, לא מתחיל להתפתח.

כל כוחות ההתפתחות ודאי שבאים דרך הקבוצה, ואם אנחנו נרגיש אותם אז זה מתוך זה שאנחנו עד היום הזה דיברנו כמעט במשך שנה, על הכוחות שמקבלים דרך עשירייה. איך לחבר עשירייה, לגבש אותה, איך להתכלל בעשירייה וכן הלאה. ולכן רק אחרי זה, היום, אנחנו ניגשים לעניין של עיבור ולידה.

שאלה: כשאנחנו לומדים לפי מבנה רוחני של פרצופים, נראה שהמגע הזה של אור ורצון צריך להתחיל מספירת כתר. מה זה ספירת כתר בעשירייה?

אנחנו לא לומדים בצורה כזאת. נראה. אתה במשהו צודק שמתחילים מהעביות הכי קטנה, ומכוח ההשפעה הכי קטן, ואחר כך רק מערבבים את הרצון לקבל עם כוח ההשפעה. אבל אנחנו נלמד את זה. ספירת כתר, זה נציגות של הבורא בתוך הנברא. לעת עתה, כך הכי נכון להגיד.

תלמיד: וזאת ההשפעה של העליון בתהליך הזה, רק דרך התודעה זה משפיע עלינו, או יש עוד דרכים?

לא, אנחנו מתחילים להרגיש איך שזה משנה בנו רצונות, תכונות, כוונות, הבנות, הבחנות, זה [קורה] בכל העולם הפנימי שלנו, אנחנו מתחילים להרגיש שינוי, ובצורה הכללית אפשר להגיד שפעם ראשונה בחיים אני מתחיל להרגיש את עצמי, שאני יכול להתנתק מהאינטרס שלי ולבצע אינטרס של הזולת. שלהתנתק מה"אני" ולעשות מה שהבורא רוצה, מה שכלל הכלי, האנושות צריכה, אני מרגיש בעצמי כזאת נכונות. זה כבר תחילת העיבור.

בעיבור, צריכים להבין, שאנחנו עוברים משליטת הרצון האגואיסטי, שמתאר לי את העולם הזה, לרצון השפעה, אלטרואיסטי, שבו אני מרגיש את עצמי כבר בעולמו של הבורא, ובהתאם, באמת בשליטה של הקבוצה. ואני רוצה את זה, לא שאני נכנס לגלות, לשבי, אני רוצה את זה, אני מרגיש בזה שאני כבר מתפטר מהאזיקים, מהמנעולים של האגו שלי, ויכול לעשות פעולה, גם לפי השכל וגם לפי הרגש, והיא כולה לטובת הזולת. אני עוד לא יכול לעשות את הפעולה הזאת, אבל אני כבר מתחיל להרגיש שהדבר הזה יכול להיות קיים בכלל במציאות, שאני עובר משליטת האגו לשליטת הבורא.

תלמיד: וזה קורה בצורה ברורה, דווקא הגישה הזאת? זאת אומרת, בן אדם מתנתק מהאגו בצורה ברורה או שזה תהליך שלא כל כך ברור?

זה קורה בתהליך רגשי. רגשי. אני אומר לך כמו למדען, זה קורה בתהליך רגשי, פנימי, שאני מרגיש שאני במקום שקודם הרצון האגואיסטי שלי היה מחזיק אותי, ודווקא עכשיו אני מרגיש את השליטה שלו שהייתה בצורה ברורה. קודם, זה לא היה ברור לי אפילו שזה הוא שולט, עכשיו אני מרגיש שהוא היה שולט, ועכשיו כבר אני יכול להיות תחת השליטה השנייה, שבה כוח ההשפעה שולט. ואני יכול לעבור מבעל בית אחד, לבעל בית שני, כך אני מרגיש.

שאלה: מהו הסוד בלידה הזו?

אנחנו נלמד את הסודות האלה. סוד זה נקרא מה שאני עכשיו לא מבין ולא מרגיש, אבל אני איכשהו מנחש במשהו, זה מתלבש אבל לא בצורה גלויה, ולכן אני יכול להגיד שיש כאן סוד, אחרת אני בכלל לא הייתי אומר שיש כאן סוד. סוד נקרא שיש לי השגה חלקית בדבר, אז אני קורא לזה סוד.

שאלה: כשדיברנו בהתחלת השיעור על התבנית הראשונה, זה הביא לי התרגשות גדולה, ממש הרגשתי כלפי המילים האלה. למה המילים האלה קשורות, זה קשור ליציאה מהאגו שלנו או לתיעול של האגו שלנו למקום הנכון? מה זה אומר שבפעם ראשונה אנחנו דורכים בעולם חדש?

העולם החדש הוא כשאני נכנס תחת השליטה של הבורא, כוח ההשפעה. כאילו, שאני עובר מחדר אחד לחדר שני. בחדר ההוא שלט האגו שלי, והוא גם לא שלי, פשוט הבורא הפיל עלי את הרצון לקבל, ואני הייתי העבד שלו, הייתי חייב לבצע את כל מה שהרצון לקבל דרש ממני. ועכשיו, אני עובר לחדר אחר, שבו שולט הרצון להשפיע, ואני מרגיש את המעבר הזה, איך אני עובר מזה לזה.

העניין הזה נקרא עיבור, שלאט לאט נכנס בי, בחלקים, במקום הרצון לקבל שלי, רצון להשפיע. ואני בהתאם לזה, משנה את המחשבה שלי, את הרצון שלי, הכוונות שלי, הפעולות שלי. אני מתחיל לראות, שעכשיו חשוב לי לבצע את מה שהרצון להשפיע ממלא אותי יותר ויותר. הוא לפעמיים הולך, זאת אומרת, עוזב אותי, נעלם, ולפעמים שוב חוזר. ואני רוצה בכוח למשוך אותו בחזרה אלי, שלא יעזוב אותי. לפעמים בא לי לשחק עימו, קצת רצון לקבל, קצת רצון להשפיע, זה יותר וזה פחות. כי אני רוצה להתמצא, איפה בדיוק אני נמצא, במעבר בין שני המצבים הללו. וכך אנחנו מתחילים להיכנס לעיבור.

לכן עניין העיבור לא פשוט, ולוקח זמן, כל תשעת החודשים עד שאדם נולד, כל עניין ההריון, כל התהליך הזה כמו שאנחנו יודעים מהחיים שלנו, נגמר בלידה. וכל הדברים האלה שקורים לבן אדם במעבר הזה, מתחילת ההיריון שלו, שהבורא מתחיל למלאות אותו בכוח השפעה, ועד שהוא כבר יכול להרגיש, שהוא שולט בכוח ההשפעה במשהו, ומתקדם עימו בצורה שיוצא מהבורא, מהרחם. עוד נלמד על כל התהליך הזה, איך הוא קורה ברוחניות. ואז הוא מתחיל לפעול כביכול לבד, אבל תלוי בבורא, ודאי, אבל בצורה חיצונה. אז מתחילות שנות היניקה ועוד ועוד כמו שאנחנו מכירים מהחיים שלנו.

זה יבוא, אלו דברים מאוד מעניינים, מאוד חשובים, כי סוף סוף אנחנו מגיעים למעבר מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. והדברים האלה, כשהם מתעוררים על ידי הרבה קבוצות, וכל עשירייה ועשירייה רוצה לממש את זה בכוח שלה, כשמתחברים עוד יותר, ורוצים לייצב את המצבים האלה בפנים, בתוך העשירייה, זה בעצם מעשה גדול מאוד, זו לידת הנשמה, הלידה הרוחנית. ואחר כך באים קטנות, גדלות ועוד ועוד עד גמר התיקון.

אבל כמו בחיים האלו, שלנו, אנחנו רואים שהלידה זה העיקר. להיכנס להריון, להחזיק את ההיריון שלא יהיה נפל, וללדת, זה תהליך מאוד מאוד חשוב. ויש בו הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מבינים איך הוא קורה אפילו בעולם הגשמי, לכן יש בו הרבה תקלות. לעולם החי אין כל כך הרבה תקלות, אבל לעולם המדבר, בעולם הזה לבני האדם, יש בו הרבה מאוד עיכובים ותקלות.

וכשעוברים את זה ונולד אדם, יש עוד הרבה תיקונים שעליו לעשות, זה תחילה. וכמו שהוא אומר, עיקר הכובד בעבודת ה', הוא באחיזה הראשונה. להגיע לזה שאנחנו בינינו מחזיקים, ובינינו מתארים, שאנחנו אוחזים בנקודה הרוחנית שלנו, שהיא אחת לכל העשירייה. ואנחנו כבר איתה, שהיא ממלאה אותנו יותר ויותר, מתחילים כך להתפתח.

אני לא ממהר בנושא הזה כי אתם מבינים, שאנחנו מגיעים עכשיו לעולם חדש.

שאלה: המצב הזה של עיבור שאליו אנחנו נכנסים, אנחנו ניכנס לתוכו פעם אחת ואז נהיה שם תשעה חודשים, או שזה מצב של כניסות ויציאות, עליות ונפילות?

כן, כל מצב ומצב שלנו כלול מעליות וירידות כלפי תכונת ההשפעה והקבלה, פעם לכאן ופעם לכאן. כי אנחנו לא יכולים לקבל כוח השפעה, אם לא יהיה לנו חיסרון אליו, וכדי שיהיה לנו חיסרון, אנחנו צריכים להיות בירידה בכוח הקבלה, להרגיש אותו, להבין אותו ,שהוא לא טוב במצב שקיבלנו אותו, ככוח הקבלה בלבד, ואנחנו צריכים לטפל בו על ידי כוח ההשפעה.

לכן אנחנו נמצאים בגיחות כאלה, כמו הדופק שלנו, כמו כל החומרים שזורמים בתוך הגוף של הולד, אבל זו כבר עבודה של כוח ההשפעה על כוח הקבלה הטבעי שלנו, במידה שהכנו את עצמנו. ואנחנו רוצים להיות תחת שליטת כוח ההשפעה, מזה מתחילה האחיזה הראשונה. אתה שומע? מזה שאנחנו רוצים לבטל את עצמנו בעשירייה שלנו, ושהכוח העליון ישפיע עלינו המבוטלים, יטפל בנו ויעשה מאיתנו מה שהוא רוצה. אנחנו מוכנים להיות לגמרי לגמרי מבוטלים מהרצון לקבל שלנו, שיעשה מה שהוא רוצה. מזה מתחילה ההתפתחות הרוחנית בתוך העשירייה, ושל האדם בתוך העשירייה, זאת אומרת, הנשמה שלו.

אנחנו יחסית מוכנים לזה. אני חושב שבטוח רובנו נעבור את הדברים האלה, ולאט לאט נתכלל בזה. אתם תרגישו איך באמת חכמת הקבלה פועלת עליכם, השיטה, התהליך, כל התורה הזאת איך שהיא פועלת עליכם, מפצלת אתכם, מסדרת אתכם להיות דומים לבורא.

תלמיד: לגבי מה שתיארת שאתה נמצא תחת השליטה של כוח ההשפעה, זה הרי קורה לרגעים, וכשאדם נופל מזה הוא עדיין שומר על דרגת העיבור שבה הוא נמצא?

אנחנו לא רוצים ליפול מזה. האדם עצמו, שהיית עד כה, אולי ניסית דברים כאלה, ונפלת מפני שהיית לבד. וכך תמיד יקרה, זה נקרא תאונת לידה, הפלה. אבל אם אתה אוחז בחברים כמו שצריך, אתה לא תיפול, כי דווקא כשכולכם מחוברים ביניכם למטרה אחת, לכוח עליון אחד, להשפעה הדדית, בתמיכה "איש את רעהו יעזורו", כל הדברים שלמדנו עד כה, אם אתם משתמשים בהם אתם מתחילים להתפתח נכון.

אבל ברגע שאתה מתנתק מהאחרים, זה כמו שאיזה חלק בגוף נחתך מהגוף, ואז וודאי שזו כבר תקלה. כי ברוחניות לעומת הגשמיות לא יכול להיות חלק, רוחניות זה דבר שלם. לכן אם מישהו יוצא, הוא גורם בזה תקלה לכולם. לכן צריכים מאוד מאוד לשמור על החיבור בינינו לבורא, ובהתאם לכמה שאנחנו מבטלים כל אחד את עצמו לאחרים, ועד כמה שכולנו מבטלים את עצמנו כלפיי הבורא, בזה אנחנו נותנים לו אפשרות לטפל בנו, כמו טיפה שנמצאת בשליטת גוף האם.

שאלה: ציינת שיש בורא שקיים בתוך הנברא, האם אתה יכול להסביר את זה?

בורא קיים מחוצה לנו, וקיים בתוכנו, הוא קיים בכל מקום, בכל כוח וכוח שהוא מייצב. והבורא מייצב אותו משני כוחות, כוח הקבלה שבנו, שגם בא ממנו, וכוח ההשפעה שפועל כביכול מבחוץ. ובין שתי הכוחות האלה אנחנו חייבים לגדל אותנו, להשתתף עם הבורא בהשפעת הכוחות האלה שהוא מפעיל עלינו, וכך נהייה יותר ויותר השותפים שלו. זאת אומרת כל ההתפתחות הרוחנית שלנו זו מידת השותפות שלנו עם הבורא, כמה שאנחנו רוצים לסייע לו לבנות מערכת שנקראת "אדם", שזה על מנת להשפיע לו נחת רוח. הוא מאוד נהנה שאנחנו גדלים ורוצים לגדול כדי ליהנות לו.

שאלה: איך הכוחות החיצוניים שלי מגיעים למצב כזה של מודעות ואהבה לכל הכלי?

בעשירייה זה ברור שאנחנו צריכים כמה שיותר לדבר על זה, אחד לכולם וכולנו יחד. ואנחנו צריכים בהתאם לזה למצוא מאמרים של רב"ש וגם של בעל הסולם. כדאי למצוא מאמרים כאלה, לתת לאנשים לקרוא בזמן הפנוי, שימצאו לעצמם זמן לקרוא על העיבור, העיקר זה העיבור, וכך נתקדם.

אל תדאגו, זה נושא שעימו אנחנו נמצאים בדרך לשלב הבא. היה לנו שלב שהיינו מדברים על כל הרוחניות, היסטוריה, גיאוגרפיה, וכל הכוחות הפרטיים שיש בכל אחד ובכולנו, בעשירייה, חוקי עשירייה, כל מיני דברים, אלה אלמנטים של המערכת. ועכשיו אנחנו נכנסים משלב של הכנה לשלב של עיבור, שבו אנחנו כבר רוצים להיכנס לתוך הבורא, אנחנו כעובר בתוך הבורא, ואנחנו צריכים להיות עימו באינטראקציה, בהתקשרות הדדית עם הבורא, "אני לדודי ודודי לי". אומנם ההתקשרות הזאת היא עדיין התקשרות שאנחנו לא כל כך מבינים אותה, מרגישים אותה ומשתתפים בה בצורה שלמה, אין לנו כוחות לזה וגם לא הבנות לזה, אבל אנחנו רוצים בכל זאת בלבטל את עצמנו להיות בתוכו, כמו עובר ברחם אימו. שאימא שולטת עליו, אפילו לא אימא אלא הטבע, הא-לוהים, הכוח העליון, אבל אנחנו מעצמנו צריכים לבטל את עצמנו.

כשאנחנו מתקשרים בינינו בעשירייה זה נקרא תא אחד. וכשאנחנו מבטלים את עצמנו באותו התא האחד, אנחנו בזה נותנים לכל הכוחות של הבורא, הכוחות של האימא, להתחיל לטפל בנו. ואז אנחנו נמצאים כבר בתוך הרחם, זו דרגת הבינה של העליון, ואנחנו משתווים לבינה הזאת בזה שמבטלים את עצמנו. ואז העליון מתחיל להשפיע עלינו, מתחיל לגדל אותנו כתא שנכנס לתוכו, לתוך מקום שמשם הוא יכול להתקשר לתא הזה, לעשירייה שלנו. אנחנו עשינו מעצמנו אפס, והעליון מוכן להתחיל להתייחס לאפס הזה, כי זה בדיוק ברחם שלו, במצב הנכון שלו. ואז אנחנו מתפתחים.

אנחנו יותר ויותר מבטלים את עצמנו אחד כלפי השני, שזה מובן לנו פרקטית איך אנחנו יכולים לעשות, כי זה בתוך הקבוצה. ואם הקבוצה עושה כך שכל החברים מוכנים לבטל את עצמם כדי להידמות כולם לבורא, לכוח השפעה החלוטה, לפי זה אנחנו נותנים לו להתחיל להשפיע, להזרים לתוך הנקודה הזאת. שאנחנו כולנו כנקודה אחת, כתא הראשון בתוך הרחם שלו, כי בינה זה כבר בורא, תכונת ההשפעה העליונה שלו, ואם אנחנו מתאימים לתכונת ההשפעה הזאת אפילו כנקודה אחת, אז נקודה אחת מתחילה לקלוט אותנו.

זה כמו שפותחים את הצדף ומכניסים לשם אפילו חתיכת חול, ואז סביב חתיכת החול הזו מתחילה לגדול פנינה. כך אנחנו, אנחנו צריכים להיכנס, אומנם זאת הפרעה מצידנו, אבל זה מצב של הרחם העליון שהוא רוצה ומוכן לסבול אותנו אפילו שאנחנו לא כל כך מוכנים ולא לגמרי מבוטלים. וכל פעם כשאנחנו משתדלים לבטל את עצמנו, אנחנו מקבלים רצון חדש ומבטלים אותו, בעוד אנחנו נמצאים ברחם. ואז הרחם עוזר לנו לבטל את עצמנו ולהתקשר, וכל פעם כך אנחנו גדלים מרמת האגו לרמת החיבור, ביטול וחיבור, רמת האגו, ביטול וחיבור. וזה הכול כבר נמצא בעליון. וכך אנחנו גדלים.

שאלה: מה זאת אומרת שהוא מתלבש בנו אבל לא מתגלה?

כי הכלים האלו של לזהות את העליון הם גדלים אצלנו לאט לאט. אתה לא רואה מהחיים שלנו, האם התינוק שנמצא בתוך האימא מבין, מרגיש איפה הוא נמצא? כשהוא נולד הוא יודע בידיים של מי הוא נמצא, מי מטפל בו? הוא חתיכת בשר, אין לו שום דבר, אבל כבר קיים בפני עצמו והכול תלוי בטיפול של העליון.

אבל מהטבע הוא בנוי בצורה כזאת שהוא מבוטל כלפיי העליון, ואנחנו בכוחות שלנו צריכים לבטל את עצמנו להידמות לתא בתוך הרחם, אחר כך לעובר בתוך הרחם, אחר כך לתינוק שנולד ונמצא ללא שום אפשרות לעשות משהו לעצמו. אבל אנחנו לא רוצים לעשות שום דבר מעצמנו, אנחנו צריכים להיות מסורים לכוח העליון, נמצאים בשליטה שלו שהוא ככה יטפל בנו כל הזמן. עד שאנחנו מגיעים למצבים שאנחנו יכולים להיות שותפים ולא שהבורא מכתיב לנו כל מיני מצבים שאנחנו צריכים לעבור, אלא אנחנו אפילו רוצים לגדול ולהיות לפניו. זו הנחת רוח שאנחנו יכולים לעשות לו, שאנחנו ממש שותפים גדולים. כך נגדל. אבל תסתכלו על השלבים שבהם גדל העובר ותנסו להעביר את זה לעבודה הרוחנית שלנו.

שאלה: איזה כוחות יכולים לגרום להפלה רוחנית?

רק כוח האגו, שלא רוצים להתחבר בינינו כדי להיות עובר. אנחנו עובר רק בתנאי שאנחנו כולנו, כל אחד וכולנו יחד מבטלים זה אל זה כדי להיות כאיש אחד בלב אחד, כאחד, כעשירייה, לפני זה אנחנו לא עשירייה, והעשירייה כבר נמצאת בקשר עם הבורא. ובהתאם לעביות, עד כמה שהם יתגברו, ובהתאם לכוח הזכות שהם ישיגו, כוח החיבור, בהתאם לזה הם נמצאים בהתקשרות עם הבורא ובהתאם לזה מקבלים ממנו הזנה, כוחות להתפתחות, לגדילה, וכך גדלים.

שאלה: אם הבנתי את המילים שלך נכון יש שני עולמות. אחד, העולם הגשמי שלנו, האגו שלי והעולם השני זה העולם העליון. איך נרגיש את העולם הראשון, את העולם הגשמי אם נעבור לעולם הרוחני?

זה נקרא שיוצאים משליטת הרצון לקבל שלי לשליטת הרצון להשפיע של הקבוצה. בלבד. תשתדל לתאר את הדברים האלה, תשתדל להעמיד את זה, זה כנגד זה, כאן אני שולט וכאן הקבוצה שולטת. אני שולט באגו שלי, הקבוצה שולטת ברצון להשפיע שלה.

זה שנראה לי שהיא לא נמצאת ברצון להשפיע זה בגלל שאני נמצא ברצון לקבל ו"כל הפוסל במומו פוסל". אז אני צריך לבטל את עצמי יותר ויותר עד שאני רואה שהקבוצה כן נמצאת בהשפעה טהורה, ואז במידה הזאת אני יכול להתחבר עם הקבוצה.

ואחר כך אותו דבר עם העולם. עד שאני רואה שהעולם גם היה מתוקן, רק אני כל הזמן הייתי פוסל אותו מתוך האגו שלי.

שאלה: מה יותר נכון, להתפלל שאוכל להיכנס, להיעלם בעשירייה או להתפלל שהעשירייה תיעלם בבורא?

לא. אני צריך להתפלל להיכנס לעשירייה כדי לבטל את עצמי בה כדי לעזור להם להיות עוד יותר מעודדים, מחוברים. ובמידה הזאת שאנחנו מרגישים את עצמנו שאנחנו מחוברים אנחנו נתחיל להרגיש שיש לנו קשר עם הכוח העליון שהוא מוכן לנהל אותנו ואנחנו כן רוצים להיכנס תחת שליטה שלו. זה התהליך.

שאלה: כשכבר יש בירור ודאִי שהעולם הרוחני זה עולם של השפעה לבורא, אחרי זה מתחיל המאבק החשוב, או שאני עושה את זה לבד, מהנה את הבורא, או יחד עם העשירייה. במהלך העיבור מה המאבק העיקרי של האדם?

זו בדיוק הנקודה שכאן המאבק, שאני לא אישאר לבד לעשות נחת רוח לבורא אלא מזה אני מתחיל תמיד את המחשבה שלי, ואני מבין שלעשות נחת רוח לבורא אני יכול רק דרך העשירייה. בכמה שאני מחבר את העשירייה. זה נקרא שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך", ואז אדם בונה את הערבות. ואם הוא לא מתחבר לעשירייה ובונה בה ערבות כלפי הבורא, אז הוא לא מבצע את הפעולה שלו נכון והוא נשאר ככה בתוך האגו שלו.

שאלה: שאלה על האגו שלי שתמיד איתי. איזו צורה הוא צריך לקבל בשביל שאני אוכל להיכנס למצב העיבור?

אתה צריך להגיע עם החברים למצב שאתה רואה בהם שהם עושים את הפעולות הרוחניות בצורה נכונה, ואתה כל הזמן מפגר אחריהם, ומתוך זה אתה רוצה להידבק אליהם, ומתוך זה שאתה עושה פעולות כאלה שאתה רוצה להידבק בהם, אתה מתחיל להרגיש שאתה רוצה להידבק גם בבורא.

הסדר הוא כזה, קודם קנאה בחברים שהם נמצאים בדרגה יותר גבוהה, יותר מחוברים. אתה רוצה להתחבר אליהם. אתה מבקש מהבורא שיעזור לך בזה. וכשהוא עוזר לך במקצת להתקרב אליהם, אז בהרגשה משותפת איתם, אתה מרגיש שאתה רוצה עם כולם יחד להידבק בבורא. ואז אתה מוכן לעיבור.

שאלה: אם החבר יוצא מהעשירייה לכמה ימים, ואז חוזר, ושוב יוצא, ושוב חוזר, כל הזמן כניסות ויציאות, זה יכול לבלום את כל העשירייה בלידה הרוחנית שלה?

כן. זו ודאי הפרעה, אבל אנחנו צריכים לפעמים להסכים גם לכאלה מצבים מפני שזה החיים. מה לעשות? הבורא מסדר לנו כל מיני הפרעות כאלו שאנחנו צריכים לעזור אחד לשני עד כמה שאפשר שכולנו נהיה כל הזמן בפעולות לחיבור.

מה זה נקרא שהוא "עוזב"? בזמן שהוא עוזב הוא יכול להיות בקשר טלפוני במשהו? אנחנו צריכים לעזור לכל אחד ואחד שהוא לא יתנתק. או האחד, או השני, מי שקרוב אליו שיתקשר. שיחזיק אותו בקשר עם הקבוצה. לא לתת לו בימים האלה שהוא נעלם להיות מנותק.

שאלה: מאיפה מגיע רצון לבטל את עצמי ואיזה רצון בדיוק אני מצמצם בעשירייה?

רב"ש כותב על זה במאמרי החברה, ורק בצורה כזאת שאנחנו עושים מה שהוא כותב אנחנו מגיעים למצב שבאמת כל אחד מוכן לבטל את עצמו כלפי העשירייה. ודאי שזה מגיע כל הזמן בעולה ויורד. יותר רוצה, לא רוצה. קצת רוצה, קצת לא. והכול נורמלי, נכון, כי בזה אנחנו עושים בירורים על עצמנו.

שאלה: אני לא מסוגל להבדיל, העשירייה זה הרחם ואני העובר או שכל העשירייה זה העובר בקשר בינינו? איפה העשירייה פה? מה תפקידה?

כל העשירייה נמצאת בעיבור בתוך תכונת הבינה שזה הרחם. אם אנחנו מבטלים את עצמנו, במידת הביטול שלנו כלפי דרגת הבינה, שאנחנו עושים צמצום כל אחד על עצמו וכולנו יחד, אז אנחנו יכולים להתקיים בתוך הרחם, בתוך דרגת הבינה, למרות שכולנו חלקי המלכות.

ואז יוצא שכך אנחנו גדלים יותר ויותר. אמנם זה כוחות המלכות, אבל בתכונת הבינה, זה נקרא ש"מלכות עולה לבינה". עד שאנחנו מגיעים לפי עצמת הרצון שבכל אחד ובכולנו יחד, לפי עצמת הביטול, צמצום על הרצון, שלא רוצים להשתמש בו בעל מנת לקבל, לפי הנכונות שלנו להתבטל כלפי דרגת הבינה, לפי זה אנחנו מגיעים להתפתחות הרוחנית.

תלמיד: אני אשמע עוד פעם את התשובה שלך, כי אתה כאילו מדבר על בן אדם אחד, אבל אני מבין שזה לא.

בן אדם אחד זה יכול להיות אדם אחד כלפי העשירייה והעשירייה כולה כלפי הבורא, שבורא זה כבר כוח הבינה שפועל עלינו. בינה זה הרחם ששם אנחנו צריכים לגדול. זה המתאם בין כתר למלכות, בינה, ושם אנחנו גדלים. במי בינה, באור החסדים של בינה שנקרא "מים". בתוך הרחם, בתוך המים, שם אנחנו קיימים.

שאלה: איפה צריך לבטל את עצמי, בעשירייה או בקבוצה? זה היינו הך קבוצה או עשירייה?

אני מבטל את עצמי רק כלפי העשירייה שלי. נקודה. רק כלפי העשירייה שלי. ורק מתוך העשירייה שלי אני מוכן להיפגש עם כל יתר העשיריות לזמן מה. אבל חיבור, ביטול, איחוד, זה הכול בתוך העשירייה שלי בלבד.

אני לא רוצה יותר לשמוע על זה שאלות. דברתי על זה אלף פעם. זה שאתם נפגשים שם מאה אנשים זה לא חשוב לי. חשוב עד כמה בתוך העשירייה אתם מגיעים למצב שאתם יכולים להשפיע זה לזה ולבטל זה כלפי זה. תשמע את זה אלף פעם כדי לא לשאול יותר.

שאלה: בדומה לתהליך העיבור אנחנו הופכים להיות לתא רוחני כשמתבטלים. ליולדת בחוץ יש את הסממנים, את ההרגשות שמעידות על קליטה טובה או לא. איזה תחושות יש לנו בעשירייה לחבר שמתבטל בדרך להשגת הביטול המוחלט כדי להצביע על זה שאנחנו בדרך הנכונה? האם יש כאלה סימנים?

הסימנים הם פשוטים. שאנחנו יכולים יותר ויותר להתבטל כלפי הכוח העליון. זה לא גירסא דינקותא שלמדו אותנו לעשות כל מיני פעולות, "מצוות אנשים מלומדה", אלא שאנחנו יכולים יותר ויותר לבטל את האגו שלנו כדי להתחבר יותר פנימה בלבבות שלנו. לפי זה בלב המשותף שאנחנו בונים הבורא יכול להשפיע עליו בכוח האור, בכוח עליון, ואז הרצון לקבל המשותף הזה יהפוך להיות לעל מנת להשפיע.

שאלה: מה צריך לקרות כדי שנהיה מוכנים לבטל את עצמנו?

ש"איש את רעהו יעזורו", שאנחנו נוכל לבצע את כל הפעולות שלמדנו עד כה והאור העליון ישפיע ויבצע את הפעולה.

מה אתם שואלים דברים כאלה? כאילו שנפלת היום פעם ראשונה לשיעור?

תלמיד: ואיך הביטול מתבטא בשטח?

שאתה מוכן לשכוח על עצמך ולהיות בתוך החברים.

רק תשמע אחר כך מה שאתה שואל. אחרי שנה שאתה לומד, ואתה לומד אצלי כבר המון שנים, אתה עדיין שואל דברים כאלה. תבדוק האם יש מקום לכזאת שאלה.

שאלה: במה זה תלוי שתהיה לידה טובה, נכונה, ברוחניות?

בכמה שכל עשירייה תקבל כוח השפעה מהבורא, מהאמא עילאה בצורה שלמה. ואז היא רוכשת על פני הרצון לקבל כוח השפעה, ואז נולד מעביות דשורש לעביות א', ואחר כך גדל מבחוץ בעביות ב', ג', ד' וכן הלאה. זה העניין של המדרגות אבל הן כולן על הרצון לקבל שמפריע לחיבור, ושאנחנו בכל זאת באים ונאבקים להיות בחיבור בינינו.

שאלה: למה הביטול קורה רק בתוך העשירייה שלי, למה זה לא קורה גם מחוץ לעשירייה?

העיקר בשבילנו זה לבנות תא חי בתוך הרחם העליון. אם אני בונה את עצמי עם חבריי, שאנחנו כולנו מחוברים ומוכנים כל אחד לוותר [לבטל] את עצמו כלפי האחרים וכולנו כך מחוברים בינינו, אז אנחנו כבר הופכים להיות לראויים לקבל טיפול מהבורא, מלמעלה, מ"האמא" מה שנקרא, מהבינה. ואז היא פועלת עלינו ומתחילה לפתח אותנו כתא שלא מפריע, שנמצא בה לפי השתוות, לפי הביטול שלנו, ואז היא מתחילה לגדל אותנו בכוח ההשפעה שמזרימה בנו יותר ויותר.

אז התהליך הזה הוא גם תהליך בירידות ועליות. כי פעם היא מעוררת בנו רצון לקבל יותר גדול ואז אנחנו כולנו גדלים, מתרבים מה שנקרא התאים בתוך הרחם, ופעם היא נותנת לנו את כוח האור, כוח החיבור, שאנחנו נהיה מחוברים בינינו לפי מידת הביטול שלנו. אז כך אנחנו גדלים בהתאם לטיפול שלה, כמה שמעוררת בנו רצון לקבל, אנחנו דורשים שנהיה מחוברים ברצון להשפיע.

אנחנו לא מבטלים את הרצון לקבל, אנחנו רק מבטלים את השימוש שלו לעל מנת לקבל ומבקשים ממנה כל הזמן רצון להשפיע, חיבור בינינו. וכך אנחנו גדלים. אז היא מוסיפה חומר, כוח רצון לקבל, אנחנו מבקשים כל הזמן על פני זה כוח המסך, כוח רצון להשפיע, וכך גדלים יותר ויותר. יש שם מדורים, שלושה שלושה שלושה חודשים, עד שמגיעים למצב שאנחנו כבר יכולים להתקיים לא בתוך הרחם, לא בתוך הבורא, בתוך העליון אלא מחוצה לו, להיות דומים לו במשהו.

ואז אנחנו נולדים, יש תהליך של לידה, גם מאוד מאוד לא פשוט, שאנחנו מבטלים [מוותרים] על השכל, על הרגש שלנו, על כלום, אנחנו מסתובבים עם הראש למטה ויוצאים מהרחם ומתחילים לגדול מבחוץ, ביניקת חלב משד האם. זאת אומרת אנחנו מעלים את עצמנו, יותר נכון אימא מעלה אותנו מדרגת נה"י שלה, מהמקום שנולדנו למקום החזה שלה, שדיים, ואז אנחנו מתחילים לינוק מבחוץ. לא דרך הדם, שדרך הדם קיבלנו את כל ההזנה מהאמא, אלא דרך החלב.

אנחנו נלמד את הדברים האלה, אור החכמה, אור החסדים, איך אנחנו כל פעם מבטלים את עצמנו. וגם בהנקה הזאת, אנחנו כבר משתתפים. רוצים, לא רוצים, מוכנים, לא מוכנים אנחנו מתחילים לעכל את האורות האלה שמגיעים מהאמא, שזה אורות דחלב, אורות החסדים. וכך אנחנו גדלים ואז יש לנו תקופה כזאת של שנתיים שנקראת "תקופת ההנקה", ואחר כך הלאה והלאה.

יש לפנינו דרך גדולה עד שאנחנו מגיעים לגמר התיקון, אבל עכשיו אנחנו נמצאים בשלב הראשון, שהוא מאוד מאוד חשוב, שממנו יוצא אדם.

שאלה: כעובר הגשמי אנחנו נמצאים ברחם על ידי כוח העיכוב, תשעה חודשים ברצף. נמצא שאצלנו, בעבודה שלנו אנחנו כל פעם מתנתקים. האם חסר לנו הכוח הזה?

אנחנו ניכנס לעיבור ואז נדבר על זה. עוד אין לנו לזה שום עניין. חכה, לא לרוץ.

שאלה: מה על האדם לעשות כדי לחוש את המציאות רק דרך הלב? האם יש פעולות שיספקו לנו את זה?

אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו לומדים עכשיו. לבטל את עצמנו כל פעם כל אחד לעשירייה שלו, לבנות בזה את העשירייה בצורה מושלמת כך שאנחנו נרגיש דרך החיבור שלנו בעשירייה שהבורא מחזיק אותנו, מטפל בנו, ממלא אותנו ואנחנו דרך החיבור בינינו יכולים להשפיע אליו, ולבקש ולדרוש שיטפל בנו יותר.

שאלה: בכל עשירייה יש חברים יותר מטרתיים ופחות. האם זה משפיע על ההתקדמות לגילוי? האם זה מספיק שחלק מהעשירייה בוערת וחלק לא? או שכל העשירייה חייבת להיות בזה בצורה טוטלית?

לא, זה לא נורא, רק שלא יפריעו ממש. אבל שמשתתפים בצורה יותר פסיבית, גם את זה הבורא לוקח בחשבון. אנחנו צריכים ודאי לעורר את כולם, אבל בכמה שכל אחד ואחד מסוגל.

שאלה: קורים מקרים שמעבירים את האדם מעשירייה לעשירייה, מה צריך להיות היחס לעשירייה הקודמת?

אני פועל בעשירייה איפה שאני נמצא, זהו. אם יש כל מיני מצבים שאדם עובר מעשירייה לעשירייה, פעולות כאלה אדמיניסטרטיביות, אנחנו צריכים להשתדל לעשות את זה כמה שפחות. זה ודאי מעכב את ההתקדמות הרוחנית.

שאלה: האם עיבור ולידה זה משהו שקורה פעם אחת, או שזה משהו שחוזר על עצמו בתהליך?

לא, עיבור זה עיבור ואחר כך לידה זה לידה ואחר כך יש קטנות וגדלות, עד גמר התיקון, נקודה. אין יותר.

שאלה: בעולם שלנו העובר לחלוטין לא מודע לתכנית שפועלת עליו. אנחנו אומרים שברוחניות הפעולות שלנו זה ביטול, וזו פעולה הכרתית. אבל ביטול זה עוד לא שותפות עם הבורא, מהי הפעולה ההכרתית שלנו כעשירייה בכיוון הזה של העיבור, איפה ההכרה?

זה שאנחנו מתחברים בינינו כדי כמה שיותר להתקרב לבורא בזה שאנחנו מבטלים את האגו שלנו, ואין בבורא רצון לקבל, ואנחנו עושים מעצמנו שכביכול שאין בנו רצון לקבל, זו כבר פעולה הכרתית, וכך אנחנו מתקדמים כל פעם.

כל הפעולות שלנו, במיוחד מתחילת העיבור, הן כולן פעולות הכרתיות, בתכנון, בהבנה, בזה שאנחנו רוצים להידמות לבורא יותר ויותר. או שאנחנו משפיעים לו או שאנחנו רק מבטלים את הרצון לקבל שלנו, מתחברים בינינו כדי לבטל כל אחד את הפרטיות שלו וכן הלאה, זה הכול בהכרה ובהבנה והכול בעיניים פקוחות.

תלמיד: אז באותה תכנית שעלינו ללמוד ולהתפתח בה כעובר, אנחנו מתחילים להשתתף בה הכרתית?

אנחנו רוצים כמה שאפשר יותר להשתתף בתהליך ההתפתחות הרוחנית שלנו גם ברגש וגם בשכל בעיניים פקוחות. ואם אנחנו אומרים שאנחנו רוצים ללכת בעיניים עצומות, זה שאנחנו לא מקבלים בחשבון מה שהאגו שלנו רוצה להגיד לנו. אז גם לזה אנחנו צריכים ללכת בעיניים פקוחות, רק לסגור את העיניים האגואיסטיות שלנו, לא ללכת, כמו שכתוב "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"¹.

שאלה: ממה הבורא נהנה יותר, מזה שהוא מחבר אותנו או שובר אותנו?

הבורא נהנה מכל דבר ודבר שמקרב אותנו אליו. ואם ההתקרבות שלנו אליו דורשת שבירה של הרצון לקבל אז הוא עושה את זה. ואמנם בשבירה הזאת יש איזה תסכול וסבל, אבל בכל זאת מפני שזה הכרחי למטרה כדי לגדל אותנו, להיות דומים לו בדרגה הכי גבוהה שישנה במציאות של כל העולמות, אז הוא נהנה גם מזה. ואנחנו צריכים ליהנות גם, זה נקרא שאנחנו "מנשקים את המקל", כי אי אפשר לרסן את הרצון לקבל ולתקן אותו בלי שנעביר עליו מכות.

שאלה: האם אדם יכול להגיע באופן אינדיבידואלי למצב של לידה?

אינדיבידואלי אף פעם, אני לא רוצה לשמוע בכלל שאלות כאלה. אינדיבידואלי לא קיים ברוחניות, אלא רק ברצון האגואיסטי הקטן הארצי, לא הרוחני. ולכן מי שחושב שהוא יכול להגיע להידמות לבורא לבד, איך הוא יגיע? איך הוא יבטל את האגו שלו? איך הוא יתחבר עם האחרים כדי לבנות כלי מינימאלי של הנשמה, שזה עשר ולא תשע ולא אחת עשרה? הוא חייב קבוצה ורק בקבוצה הוא יכול לבנות מיני מערכת של האדם הראשון.

שאלה: מה החשיבות של גבולות ברורים בעשירייה כדי שהיא תהיה מסוגלת להיכנס לתהליך העיבור?

גבולות העשירייה הם גבולות הרצון להשפיע הקיים בתוך החיבור בין האנשים האלו, בין הלבבות האלו. אלה הגבולות של העשירייה, עד כמה אנחנו מסוגלים להשפיע מתוך הרצון לקבל שלנו. הרצון לקבל שלנו דוחף אותנו בצורה צנטריפוגלית כך שאנחנו רוצים להתרחק זה מזה, ואנחנו רוצים לקרב זה את זה כדי להיות כאיש אחד בלב אחד. כך אנחנו מייצבים את גבולות העשירייה.

קריין: ציטוט מס' 2

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה".

והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."

(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

כלפי העליון, כלפי הבורא, כלפי כוח ההשפעה.

קריין: שוב, ציטוט 2.

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה".

והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."

(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

מה זה נקרא "עיבור", שמבטל את עצמותו לגמרי דרך העשירייה כלפי הבורא, בצורה כזאת הוא מתחיל לגדול. וכאן וודאי שאנחנו מבינים שאם לא נעזור אחד לשני בתוך העשירייה לא נוכל לבצע את הדבר הזה. לבד אני לא יכול להיות כלפי הבורא כעובר, אלא רק במידה שאני מסוגל לבטל את עצמי כלפי החברים, לקראת המטרה המשותפת. שהמטרה חשובה לי לעומת כל דבר ודבר שיש לי בעולם הגשמי, שאני מוכן להתחבר איתם, מי שלא יהיה ומה שלא יהיה, העיקר שעימו אני משיג את אותה הצורה שהבורא משפיע עלינו את האור העליון ועושה מאיתנו עובר. כך נכנסים לעולם הרוחני.

שאלה: העיבור וההשתוקקות הם באותו זמן יחד?

לא. מתוך ההשתוקקות שלי להגיע לעיבור אני מתחבר עם החברים, מבטל את עצמי כלפיהם ואז במידה שאני נכנס בהם, מבטל את עצמי בהם, במידה הזאת אני נכנס לעיבור.

שאלה: אני זוכר שיעור לפני 10 שנים שגם דיברנו על זה, והסברת לאחד החברים שאחרי תשעה ירחי לידה באמת מגיעים ללידה. והוא שאל, מה בדיוק צריך לסיים בתשעת ירחי הלידה האלה? ואתה אמרת לו שצריך לסיים את הסאה של הביטול מבחינת צורת ההתבטלות.

כן, נכון.

תלמיד: אני שומע את הקטע הזה ואני לא מצליח להבין מה זה אומר לסיים את הביטול מבחינת צורת ההתבטלות?

על אותה דרגת העביות, אותו רצון לקבל, את אותה הדחייה שמתגלה בינינו אנחנו צריכים לבטל, להתגבר מעליה ולהיות בכל זאת מחוברים בינינו ואז בזה אנחנו נולדים. עוד נדבר על זה, זה עוד מוקדם לדבר אבל ככה זה קורה.

שאלה: מה זה "תורת אימך" ו"מוסר אביך" בעשירייה?

זה כוח השפעה של אור החסדים וכוח השפעה של אור החוכמה שכך פועלים עלינו. אנחנו עוד נברר אותם אחר כך, בפועל, איך שזה עובד.

שאלה: האם אני יכול לקבל את המכות שהן כמו דם המגיע מחבל הטבור מהאם?

אם תבטל את עצמך כלפי העשירייה, תתחיל להרגיש איך העליון פועל עליך. ואז, תתחיל להבדיל, מה זה חבל הטבור הרוחני, מה זה הטבור שלך הרוחני, מה כל ההבחנות האלה ברוחניות. לפני זה, זה יהיה סתם דמיון שרק יבלבל אותך, לא כדאי להשתמש בזה. זה משהו אחר לגמרי מאשר בעולם הזה, אל תקשור גשמיות ורוחניות, את חלקי הגוף הגשמי עם חלקי הפרצוף הרוחני, אל תקשור את זה.

מדובר ברצון, בכוונה, בלבד, בפרצוף הרוחני זה רצון וכוונה והם לא שייכים לחלקים שלנו שלא משתנים. לכן, תשתדל לבצע הכול בתוך החיבור שלך בקבוצה, שם תמצא את המצב האמיתי שלך, את הגוף שלך הרוחני וכל הפעולות שאתה צריך לעשות בגוף הזה, זה לגמרי לא כמו בעולם הזה.

שאלה: עכשיו, בהסבר על הקטע, אמרת שאנחנו צריכים להבין שאם לא נעזור אחד לשני בתוך העשירייה, לא נוכל לבצע את הדבר הזה. איך למקד בדיוק את הפעולה של העזרה? במה העזרה שלי לכל חבר בתוך העשירייה?

לעזור להם להבין שבלי חיבור אנחנו לא מגיעים לשום דבר. האם ישנה מטרה? האם המטרה חשובה? אז לפי חשיבות המטרה בואו נבטל את עצמנו כדי להשיג אותה, זה הכול. אנחנו חייבים לבטל את האגו שלנו, לא למחוק, לא לזרוק, אלא להפסיק להשתמש בו בעשירייה. ואז בינינו, מתוך ביטול האגו שלנו, מהצמצום, נתחיל להרגיש שהאור העליון, הכוח העליון, פועל עלינו ומביא לנו את הרצון להשפיע. וזה כבר ממלא אותנו ברוח העליון, ברוח הרוחנית, וכך נתחיל למלא את עצמנו.

שאלה: העיבור והחיבור הראשון בעשירייה זה אותו מצב?

העיבור והחיבור הראשון בעשירייה זה אותו מצב. כן. זה נקרא שאנחנו נכנסים לרחם, לדרגה העליונה, שאנחנו מעלים את עצמנו לדרגה הראשונה הרוחנית בזה שכל אחד מבטל את עצמו ומתחבר לאחרים. ואז אנחנו מתחילים כבר להרגיש שאנחנו נמצאים בשליטת העליון, כי ביטלנו את השליטה שלנו, כל אחד את שלו וכולנו יחד. ואפילו אנחנו כאן צריכים לעשות כל מיני תרגילים, אבל בזה שאנחנו מרגישים שכל אחד ואחד מבוטל כלפי האחרים, ומוכן לבטל את עצמו כלפי האחרים, מתוך הביטול הזה, הכללי, אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים בשליטה של העליון. כי בביטול אנחנו מאבדים את הרגשה איפה אנחנו נמצאים, ואז במקום זה מתחילים להרגיש את הכוח העליון ששורה בנו, שממלא אותנו, ששולט עלינו.

תלמיד: מה זה כאן האחיזה הראשונה?

אחיזה ראשונה היא שאנחנו מרגישים שעל ידי ביטול עצמנו אחד לשני, אנחנו מתחילים להיות במגע עם העליון. אני לא רוצה להשתמש במילה אחיזה, כי אחיזה זה כאילו שתופסים אותו, עוד לא, יש עוד ג' ימי קליטת הזרע. יש עוד תהליכים, אני מאוד נזהר כאן לדבר ככה, לכלול כל דבר.

שאלה: האם האגו שלנו, האגו הפרטי, זה משהו שנוכל לסדר אותו, לארגן אותו, לכוון אותו למטרות מסוימות או שזה משהו שאנחנו צריכים לכסות עם כוח העשירייה מבלי יכולת לשלוט בו?

אנחנו צריכים לקבל את האגו שלנו כחומר שממנו אנחנו בונים את צורת האדם הדומה לבורא. לכן, כל העבודה שלנו עד גמר התיקון היא בתוך האגו שלנו, השאלה רק איך לסדר, לפצל אותו נכון, אתה צריך לעשות ממנו קודם כל גוש חמר, זה כוח החמר עם המים עם הכול, לסדר אותו כך שהוא יהיה גמיש, שיהיה מוכן לעבודה עליו ואחר כך לאט לאט נתחיל לפסל אותו, זאת אומרת לעשות ממנו את צורת האדם.

אבל לכוח הקבלה, שהוא החמר עצמו, אדמה בעצם, צריך להוסיף את כוח המים, למלכות להוסיף את תכונת הבינה. ואז, מתוך זה, להביא את הכול לחומר שממנו אפשר לבנות צורות וכך נעשה לאט לאט, נלמד בדרך. אבל להבין שהעבודה היא עם האגו שלנו כל הזמן ואנחנו לא זורקים אותו, אנחנו לומדים כאן מהכניסה לעיבור איך לעבוד עם האגו שלנו בצורה מטרתית, כי אנחנו צריכים לבנות מהאגו שלנו את צורת האדם. אני מבטל רק את הכוונה בעל מנת לקבל שיש על הרצון לקבל שלי, ובמקומו אני מביא את הרצון להשפיע, את צורת הבורא, ומלביש אותו על האגו שלי, ואז יוצא לי אדם, הדומה לבורא, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. לכן, היחס הנכון לרצון לקבל, העבודה עליו בצורה נכונה, בעקביות, היא העבודה הרוחנית שלנו.

שאלה: איזה תרגיל אתה מציע לעשות כדי לשמור על ביטול אחרי כל מפגש של העשירייה?

אני מציע אחרי מפגש עשירייה, להשתדל להישאר בהרגשה שאני נמצא כל הזמן במפגש.

שאלה: האם אפשר לומר שכל שלב עיבור, יניקה, מוחין הוא מחולק באופן פנימי גם לאותם שלושה שלבים, עיבור, יניקה, מוחין, כך שיש חוק פרט וכלל שווים?

כן. אבל אני ממליץ יותר לעבוד עם הרגשות ולא סכמתית. אמנם הגישה הסכמתית היא מאוד עוזרת מהתחלה, אבל צריכים אחר כך להשתדל להגיע לצורת העבודה הרגשית.

שאלה: בקטע הוא כותב "ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור"". למה הוא קורא לעיבור ירידה?

תוספת רצון לקבל שהאדם מקבל כדי שהוא יכנס לעיבור, ועל פני זה מרגיש כוח עליון ששורה על הרצון לקבל שמתחיל לעבוד עליו ולתת לו חשיבות ברצון להשפיע, כל זה אדם מרגיש בכניסתו לעיבור. עוד נלמד מה זה עיבור, זה תהליך לא פשוט, איך אדם מתחיל להיות קשור לעולם העליון. זה נקרא "ג' ימי קליטת הזרע", שטיפת הרצון לקבל שמוכן לוותר על הרצון לקבל שלו כדי להתקשר לכוח הבינה, לכוח השפעה, הוא צריך לעבור שלושה ימים רוחניים שהם פועלים עליו, ואז נקרא שהוא נדבק לעולם העליון ומתחיל להתפתח בו.

שאלה: אם אנחנו אומרים שעיקר העבודה היא בביטול בעשירייה ויש רצונות גשמיים שמושכים תשומת לב, מה העצה, האם לבטל אותם, לעזוב אותם, להתעסק רק בעשירייה?

אם אתה יוצא משליטת העשירייה, אתה כבר יצאת מרוחניות ולא חשוב מה שאתה עושה. תעשה מה שאתה רוצה. זאת אומרת המסגרת השכלית והרגשית שלך היא עשירייה. כשאתה נמצא בה בהרגשה ובהבנה, במוח ובלב, אתה נמצא באיזשהן פעולות רוחניות, נכונות פחות, נכונות יותר. אם אתה יוצא מזה, אתה כבר לא נמצא ברוחניות ואז אתה כבהמה, אין עליך חשבון.

תלמיד: אז ברגע שיש רצון שהוא לא קשור לתוך העשירייה, אני צריך להכניס את עצמי בכוח למסגרת של עשירייה, לבטל אותו, איך אני עובד עם זה?

תעשה מה שאתה רוצה אבל אל תצא. כמו שכתוב "חוץ מצא". יציאה מרוחניות זו יציאה מחשבון ומהרגשה של העשירייה.

צריכים כבר להבין את זה ולקבוע את זה ומספיק לנו לדבר על זה. אם מישהו עושה חשבונות לעצמו לבד, הוא בכלל לא נמצא בתהליך שלנו. בתהליכים שלנו נמצאים רק עשיריות, נקודה. פשוט מאוד, אין אחרת. אחרת אתם לא מתקדמים לרוחניות. אתם כולכם מסודרים לפי עשיריות, בבקשה, תתחילו בזה יותר ויותר להתקדם מתוך העשירייה. ואם לא, רק תבינו שאין לכם למה לצפות.

קריין: ציטוט מספר 3.

"זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע, דומה שעוזב את כל המצבים שבו היה חי בהם, ועכשיו הוא מניח ועוזב את הכל, ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם. ומשום זה הוא צריך לעבור בחינת "עיבור וירחי לידה", עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות, שזה זרה לרוחו ממה שקבל מיום היולדו עד עכשיו."

(הרב"ש. מאמר 22 "אשה כי תזריע" 1986)

יש לנו עולם גשמי שבו אנחנו קיימים, ויש מעבר לעולם הרוחני שאנחנו צריכים לעבור כאן עיבור. תהליך של עיבור זה בתוך הכוח העליון, בתוך האם. אחר כך לידה, ולידה זה גם תהליך לא פשוט בפני עצמו. אחר כך גם ירחי לידה, לגדול, עד שנעשים קטן ועד שנעשים גדול, ואז נקרא שאנחנו נכנסים לעולם הרוחני. כמו שבעולם שלנו, יש עיבור, לידה ועוד עשרים שנה לגדול עד שאנחנו נהיה כמו בני אדם. התהליך הזה זה תהליך המעבר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. ודאי שזה לא כמו שבעולם שלנו ולא לפי הזמנים, אבל בכל זאת התהליכים האלו הם במשהו תואמים זה לזה, הם נקראים באותם השמות לפי שפת הענפים.

שאלה: מה הסיבה שצריך לעבור בחינת עיבור וירחי לידה, הוא אומר, "עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות," מה הסיבה לזה?

כמו שבעולם שלנו, עד שמתוך האדם ייוולד משהו חדש ויתפתח ויהיה מוכן לחיים רגילים, אז חייבים להיות עיבור, יניקה, מוחין, עד שגדל.

תלמיד: הוא אומר שזה בכלל זר לרוחו ממה שקבל ביום היוולדו. הוא בכלל לא נולד עם זה, אין לו קשר לזה. אז מה נותן העיבור?

כמו שבעולם שלנו, כל התהליך הזה נותן לרצון שהיה קיים בהורים להתגשם, להתבצע בתוך אדם שחי וקיים ויכול להמשיך את הדרך.

תלמיד: בכלל לא נולדנו עם דבר כזה, אין לנו את זה, לא היה לנו אף פעם את זה. בשביל להגיע לזה צריך לעבור את כל מסכת העינויים הזאת. אני עדיין לא מבין למה אני צריך לעבור את כל התהליך הזה? איך אני מגיע לזה בכלל?

עכשיו אתה לומד איך אתה תעבור את הדברים האלה. לא היה אז לא היה, עכשיו כן יהיה. זה שלא היית בן אדם, אנחנו יודעים שאתה לא בן אדם. זה שאתה צריך להיכנס לעיבור, עכשיו מלמדים אותך איך להיכנס לעיבור. במידה שאתה מבטל את עצמך כלפי העשירייה, יחד איתם כולכם נכנסים לעיבור.

אחרי שלב שנקרא ביטול מיוחד, שזה נקרא "ירחי לידה", שאתם יותר ויותר מתחברים ומקבלים אורות, אז אתם נולדים, ואתם יכולים כבר להיות בהשפעה מסוימת כמו תינוק. ולגדול בעביות שורש א' וב', זה נקרא ימי קטנות, נערות, ואחר כך להיות כבר בגדלות בעביות ג' וד', בעצמכם להשפיע, לעזור לזולת וכן הלאה.

תלמיד: בכל התהליך הזה בעצם הבורא עוזר לנו, לא העשירייה עושה את הכול, לא אנחנו בעצמנו.

לא, בעשירייה אתה מבטא את הנכונות שלך להתבטל לטיפול הבורא. זה הכול.

שאלה: האם צריך אומץ כדי להיוולד רוחנית?

מה אתה חושב? כמה השקעת ועוד לא השקעת כלום. ודאי שצריך אומץ.

שאלה: בעשירייה כל אחד מבוטל, כולנו מרגישים את הקשר בינינו, איך מגיעים לעיבור מתוך זה?

אם אתם מתבטלים זה לזה בצורה השלמה, אתם מגיעים לעיבור. עיבור זה נקרא שאתם מבטלים את עצמכם כלפי העליון, עשרה כאחד, ואז העליון יכול להשפיע על נקודת החיבור ביניכם שאתם כאחד. העליון לא יכול להשפיע לעשרה ולכלום, הוא משפיע מהכתר לנקודת המלכות, שהיא מסוגלת לקלוט את כל הספירות בתוכה כאחד.

תלמיד: אבל מה זה אומר שביטלנו את עצמנו לחלוטין? הרי בכל שלב אתה כאילו מבטל את עצמך לגמרי, עוזב את כל המחשבות, הרצונות, מתחבר לחברים, למה אתה מתכוון?

אתה לא צריך לעזוב את כל המחשבות והרצונות, אתה צריך להתעלות מעליהם, להעדיף במקומם חיבור ודבקות בכוח ההשפעה.

תלמיד: זאת בדיוק השאלה, מה זה אומר לבטל את עצמי לחלוטין?

עוד ועוד, עד שאתם מגיעים למצב שהוא מתאים לביטול הרוחני.

תלמיד: זאת אומרת שצריך פה איזו מסה קריטית של אותו הביטול?

בכלל לא, אתה לא צריך לבטל את החיים שלך, לא את המשפחה, לא את העבודה, כלום. אתה חייב רק לסדר את הערכים "מה הכי חשוב בחיים?". ואתה צריך להיות בעל משפחה ובעבודה ובכל מה שאתה, ויחד עם זה אתה צריך למעלה מזה, זו עבודה פנימית שלך, להעדיף את ההשפעה, את החיבור עם הבורא למעלה מהכול. אבל אף אחד לא צריך חוץ מהעשירייה לראות עליך שאתה במשהו משנה את החיים.

שאלה: איך על ידי הביטול אנחנו מחקים את הבורא, את הכוח העליון. איך על ידי זה אנחנו הופכים להיות דומים לו?

כשאתם מבטלים את עצמכם כלפי העשירייה זה סימן שאתם מסוגלים לקבל השפעה מהבורא ואז לפי דרגת הביטול בעשירייה הוא כל פעם יכול להשפיע לכם יותר מטבעו, מתכונת ההשפעה. ואז הוא מזריק לכם יותר ויותר בתוך הביטול שלכם תכונת השפעה ואתם מקבלים את תכונת ההשפעה הזאת ואתם מתחילים להתכלל עימה ולפעול לפי תכונת ההשפעה הזאת. זו כבר ההתפתחות הרוחנית שקורית בתוך העשירייה.

שאלה: האם אנחנו הופכים לאדם ברגע שאנחנו נכנסים לעולם הרוחני או רק בגמר התיקון?

במידה שאנחנו מבטלים את עצמנו אפילו בתא הראשון, אז נקרא שאנחנו כבר מתחילים לבנות את האדם לפי הכוונה שלנו.

שאלה: איך אני יכול לגרום לבורא שיגן על העשירייה שלי שתהיה בריאה?

אני יכול להתפלל לבורא עבור החברים שהוא יגן עלינו, שייתן לנו כוחות להתמודד נגד כוח הקליפה, הרצונות לקבל שלנו הגדולים והאגואיסטיים שמרחיקים בינינו, שמפריעים לנו. שנוכל להבין שהכוחות האלה חייבים לגדול בינינו ושהבורא בעצמו מביא לנו את כוח הרע הזה בינינו כדי שנוכל לסדר אותו לפי הכוח הטוב. שתמיד כוח הטוב ישלוט על כוח הרע וכך אנחנו נתקדם.

אז הכול תלוי בעבודה שלנו ובתפילה שלנו לבורא שייתן לנו כוחות טובים להתגבר על הכוחות הרעים. אבל גם את כוח הרע זה הבורא שולח וגם את כוח הטוב אנחנו מבקשים מהבורא שישלח לנו, ושני הכוחות האלה שמסודרים אצלנו באינטראקציה נכונה הם בונים את גוף האדם, המערכת, שתמיד כלולה מפלוס ומינוס, מכוח קבלה וכוח השפעה וכך אנחנו קיימים.

שאלה: מה הם חודשי העיבור ברוחניות.

אנחנו עוד נדבר על זה. כדי שנגיע לדרגה הראשונה של האדם אנחנו צריכים התפתחות פנימית בתוך הבינה שזה נקרא "תשעה ירחי לידה". איך לגדול בזה? אנחנו נלמד. יש אולי 300 דפים ב"תלמוד עשר הספירות" שמסבירים לנו איך עושים את התהליך הזה. אל תדאגו, הכול יבוא.

שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש, לקבוע מהו אותו הזמן של הלידה הרוחנית בעולם שלנו. איך להרגיש את הרגע הזה?

זה לא תלוי בנו, אנחנו צריכים לעבוד רק על החיבור בינינו. במידת החיבור בינינו אנחנו מבטלים את האגו שלנו ומקרבים את עצמנו להשפעת הבורא עלינו. ואז לפי הגודל ועוצמת השפעת הבורא עלינו, כך אנחנו גדלים ואז יוצא שאנחנו עוברים התפתחות, להידמות לבורא בביטול שלנו כלפיו בלבד, זה נקרא "תשעה ירחי לידה", שהכול בעצם נעשה על ידי מערכת ההתאמה בין העשירייה לבורא, שזה נקרא "רחם". יש עוד מערכת אחת שכך פועלת והיא פועלת עלינו ומספקת לנו, לעשירייה כל מה שאנחנו צריכים. גם בלהכניס לנו את כל האוכל וגם להוציא מאיתנו את כל הפסולת. הכול כך קורה, כך מסתדר על ידי המערכת העליונה, מערכת הרחם. זה המקשר, המתאם בין הכוח העליון אלינו, לעשירייה שלנו, לעובר.

אחרי שאנחנו מקבלים דרך המערכת הזאת, המתאמת בין הבורא לעשירייה כל מה שאנחנו צריכים, אז המערכת הזאת מתבטלת ואז נקרע הקשר דרך חבל הטבור, מה שנקרא אצלנו, שאנחנו קיבלנו את כל ההזנה מהבורא דרך המערכת הזאת אלינו לתוך העשירייה, דרך הדם. "דם" כי זה בצורת הדומם, שגדלנו בביטול שלנו, בדממה כלפי השפעת העליון ואז אנחנו עוברים לידה. ואחרי הלידה, כשאנחנו מתהפכים מהראש למעלה לראש למטה ויוצאים דרך צוואר הרחם, אלה צירי לידה מאוד קשים ומאוד מיוחדים, אנחנו נלמד איך אנחנו עוברים, ואז אנחנו מגיעים למצב חדש עם הראש למעלה. שאנחנו מתחילים לקבל כבר הבחנות חדשות, מוחין.

ואז אנחנו מתחילים לינוק לא מהדם דרך הטבור אלא חלב מהשדיים של האימא דרך הפה. זאת אומרת, הטבור שלנו נסתם והפה נפתח, ואנחנו מתחילים לינוק דרך הפה. כל זה מדובר על הקבוצה, שבצורה כזאת משותפת ביניהם היא מביאה את כל הגוף הזה של התינוק וכולם משתתפים בחיבור שלנו כך שההבנה, ההשגה, ההרגשה הרוחנית שלנו, האינטראקציה שלנו עם הבורא נעשית דרך התינוק הזה שנולד שעשינו מאיתנו, כולנו, ואז אנחנו מתחילים בזה להתפתח עד שהדמות הזאת שאנחנו מתקשרים בינינו הופכת להיות לאדם גדול שנמצא בכוחות הדומה לבורא במאה אחוז. זה גמר תיקון.

יש כאן שלבים, הרבה שלבים שאנחנו עוד לא יכולים לדבר עליהם כי אלה המון פרטים, אבל זה מה שקורה. אנחנו נלמד את כל הדברים האלה. אנחנו נכנסים לזה עכשיו, ועוד הרבה מאוד פרטים יתגלו, ואנחנו נצטרך עוד לנקות אותם מהעבר למי שלא מבין. אבל שוב אני מזהיר אתכם, מי שלא בעשירייה אין לו כאן מה לעשות. פשוט מאוד. עשירייה זה נקרא מחמישה, שישה ועד עשרה.

שאלה: האם "לבטל את עצמך" זה להגיע למצב שאתה מאבד את הדעת, חוסר שכל? והאם כדאי להתרכז במצב הזה, לנסות לאחוז בו?

אנחנו מדברים שאני מבטל את עצמי, אני מבטל את הרצון לקבל האגואיסטי שלי שכולו מכוון כדי למלא אותי, את האגו שלי. אז אם אני מבטל את עצמי כדי למלא את עצמי אבל אני מרגיש את עצמי שאני יחד עם העשירייה, לא יכול להיות אחרת, או אני או עשרה כאחד. וזה לא שאני מבטל את השכל שלי. אני מבטל רק את האגו שלי בלבד וחושב על העשרה במקום על עצמי.

שאלה: אמרת בהתחלה שכדי לבטל את עצמנו אנחנו צריכים לעלות מעל הרצונות שלנו, שהרצון נשאר אבל אנחנו צריכים להיות מעליו. אבל מה אנחנו צריכים לעשות עם הרצונות שאי אפשר לצאת מהם? אנחנו הרי נשארים בתוך צורה אגואיסטית אבל אז אי אפשר להתקדם. אני מדבר על אותם הרצונות שניסינו להתגבר עליהם, אנחנו תמיד נופלים לתוכם ולא מצליחים. מה קורה איתם?

חסרה לכם תמיכה הדדית. זה הכול.

שאלה: תהליך של עיבור ולידה קורה פעם אחת בכל תכנית הבריאה או שזה כל פעם מחדש?

פעם אחת.

שאלה: אמרת שצריך לסדר את הערכים שלך בצורה כזאת שהעבודה שלנו תהיה החשובה ביותר. אז יוצא שהעבודה הזאת של ביטול עצמי, מרכיב הכרחי בעבודה הזאת זה גם הבנת החשיבות של החברים, של העשירייה כדי שזה יהיה קל יותר להתבטל כשזה חשוב. האם אני מבין נכון?

ודאי שזה נכון. העשירייה צריכה להיות הדבר הכי חשוב כי בה אני מתפתח, זו הנשמה שלי. הבהמיות שלי היא בחיים האלו שייגמרו מתישהו, ואת הרוחניות שלי אני משיג בתוך העשירייה ולכן העשירייה הופכת להיות בשבילי הדבר החשוב ביותר בחיים.

שאלה: בנקודת האחיזה הראשונה האם החברים בעשירייה יכולים להרגיש משהו בחמשת החושים הגשמיים שלהם?

אנחנו צריכים להגיע לאחיזה הרוחנית הראשונה ואז נהיה חכמים. אני לא רוצה לדבר על דברים שעדיין לא קיימים בכם, אלה סתם דיבורים. שאלות כאלה אני לא אוהב. אני אוהב משהו שעוזר לנו לעשות צעד שנמצא לפנינו בלבד.

שאלה: עיבור שהוא ענין "עברה ודינין" מהמילה "עברה, וזעם, וצרה", מה זה הצער הזה שאנחנו אמורים להרגיש בעשירייה? איזה דינים ואיזה צרות בשביל להתקדם הלאה בשביל לצאת לעולם אחר?

בקיצור קצת. בעיבור אנחנו מרגישים צרות. "צער" זה מהמילה חוסר חסדים, צרות, צער, אז אנחנו צריכים להשתדל למשוך עלינו כמה שיותר עזרה מהחברים, ובמידה שאנחנו מתחברים יחד, אז במידה הזאת אנחנו יכולים למשוך גם אור החסדים, ואז נוכל לעבור את כל השלבים האלה בצורה מהירה ונוחה.

שאלה: אמרת שעשירייה היא בין שמונה לעשרה אנשים. אנחנו שלושה עשר פלוס. מה לעשות עם זה?

אין מה לעשות. זה בסדר. שלושה עשר פלוס לפעמים זה פחות, לפעמים זה יותר. בינתיים תישארו ככה. אלו שיש להם שם שניים, שלושה, צריכים לדאוג לאט לאט גם לא חובה מיד עכשיו, שיהיה להם יותר. אבל לפחות חמישה, שישה. זה מספר כמו שהיה לנו אצל רב"ש. הייתה לי עשירייה בנוכחות הרב"ש שאלתי אותו והוא אמר, "זה בסדר" שהיו לנו שישה אנשים. כן. הוא כך סידר לנו.

קריין: ציטוט מספר 4.

""עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית."

(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

אנחנו צריכים להשתדל כמה פעמים ביום לחזור לפחות על ארבעת הקטעים האלו, או עוד שניים שנספיק לעבור היום על הקטעים האלה ולהשתדל לראות איך אנחנו מבצעים אותם. כך שבטוח אנחנו נכיר בכל הקטעים האלו ממש בעל פה, ונרגיש איפה הם נמצאים בקשר שלנו בעשיריות. אחרת לא נכנס לעיבור.

שאלה: מה משמעות המזון של "חלב אם" בעבודה?

אור החסדים.

שאלה: ביטול עצמי זו ההתקדמות הפעילה של התנועה הרוחנית שלנו?

כן. ביטול זו הפעולה האקטיבית, הרוחנית.

שאלה: מתחילת הקורונה יש הרבה חברים שהתקדמו בדרך, מאפס שיעורים הם מגיעים עכשיו כל יום לשיעור, וכבר שנה ככה. אבל הם עדיין נמצאים בעשיריות שאין את הגרעין הזה, אני מבין שהגרעין זה שישה חברים שכל יום באים לשיעור בוקר, אותם שישה חברים. השאלה היא האם אותם חברים יכולים להיכנס לעיבור איתם? שאין להם את הגרעין?

כן, רצוי שאנחנו כולנו נצרף אותם לעשיריות שלנו, ודווקא לא שישה, עשרה, שניים עשר, לא חשוב. אבל שהם יהיו כולם בתוך עשיריות כי בלי זה לא יוכלו להתקדם. לבנות מנגנון נכון, קשר בתוך העשירייה, שזה לא סתם מספר אנשים, אלא הקשר ביניהם, שיהיה רשת קשר כזאת שהיא כולה נמצאת בפעולות השפעה הדדיות ביניהם, במחשבות ביניהם. זה מה שאנחנו צריכים. בלי זה אין להם שום סיכוי להגיע לרוחניות. הם צריכים לבנות מקום איפה שמתגלה הרוחניות, והמקום זה בדיוק הרצון לקבל שמקבל את צורת ההשפעה.

שאלה: בקטע האחרון במספר 4 כתוב שם שיש השגחה פרטית, מה זה אומר השגחה פרטית?

"השגחה פרטית" זה שאנחנו מרגישים עד כמה שהבורא פועל עלינו בצורה מכוונת בדיוק לפי מצב העשירייה.

שאלה: איך אפשר לדעת אם אנחנו מתקדמים או פשוט נתקעים בדרך?

זה הכול לפי מה שאנחנו מרגישים מה שמתרחש בינינו, האם אנחנו בונים רשת קשר לגילוי הבורא בינינו בפועל או לא. זה עכשיו המצב שלנו, העבודה שלנו, המגמה שלנו, האם אנחנו מרגע לרגע מייצבים את עצמנו יותר נכון בקשרים בינינו כדי שהבורא יתגלה. איך אנחנו נדע? שאנחנו נתחיל להרגיש שהרוחניות, הקשר בינינו תופס לנו את כל החשיבות, חוץ מהגשמי שאנחנו צריכים שם להתקיים, אז אנחנו נתחיל להרגיש שכבר אנחנו נכנסים לעולם הרוחני, שכח החיבור, כוח ההשפעה יהיה יותר חשוב לנו מכוח הקבלה. כמה שיותר להתקדם לזה בקשר בינינו בעשירייה. זו בעצם האינדיקציה, המדד, ואנחנו צריכים להגיע לזה, על זה מדברים.

שאלה: רב"ש כותב במאמר שעכשיו אני אוכל לומר לפחות לזמן מה, שאני לא רוצה לחשוב על עצמי, אז למה הוא אומר לזמן מה ולא באופן קבוע לתמיד?

באופן קבוע בטוח שאני לא יכול, וכתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", כי אתה לא יודע מה יקרה לך. אלא לפי הכלים, לפי המצבים, לפי התנאים שמתגלים עכשיו, אתה חייב להביא את עצמך למצב שהרוחניות, היינו כוח ההשפעה, החיבור בעשירייה זה יהיה יותר חשוב מכל הגשמיות שעכשיו מגולה. מה שיקרה ברגע הבא אתה לא בעל הבית, אתה לא יודע.

שאלה: תיארת קודם שני כוחות, כוח הטוב וכוח הרע, שזה כוח האגו, האם גם האגו הזה יהפוך לכוח הטוב, זאת אומרת שאני אוכל להצדיק אותו, את הקיום שלו?

האגו הוא עושה פעולה נאמנה, הוא מפריע לך ואז אתה זקוק לבורא, ולכן תן לו כבוד. לא תן לו מקום, אבל תן לו כבוד שהוא מפריע לך ואז אתה זקוק לבורא, ואין לך ברירה אתה פונה אליו, מבקש ממנו. בלי שמתגלה פּרעה אז אי אפשר לגלות את הבורא, בלי להיכנס למצרים מה שנקרא ליצר הרע אי אפשר לרצות לצאת ממנו ולהגיע לקבלת התורה ולגמר התיקון. לכן האגו הוא דבר ההכרחי שיתגלה בנו.

שאלה: הזכרת לפני כמה דקות משהו לגבי עשיריות חזקות או גרעין חזק בעשירייה. ניסינו להבין מה זה גרעין חזק בעשירייה. האם תוכל להסביר מה זה אומר שיש גרעין חזק?

גרעין חזק בעשירייה, זה שיש בכל עשירייה ועשירייה שניים, שלושה חברים שהם יותר מחוברים מכל היתר. זה נקרא "גרעין". ואז הם רוצים להחזיק את העשירייה, כל הזמן מזמינים לחיבור, כל הזמן מעוררים לקרוא משהו, לדבר על משהו ששייך לרוחניות, זה נקרא גרעין עשירייה פשוט מאוד. בכל עשירייה ועשירייה פחות או יותר ישנם כאלו, צריך לכבד אותם ובאמת לאהוב אותם, הם נותנים לנו אפשרות להתקדם.

קריין: ציטוט מספר 5.

"בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

אם אתם רוצים להרגיש את עצמכם בעיבור, תנסו להרגיש שאתם מבוטלים כלפי העליון, וכל מה שרוצה העליון הוא יכול לעשות אתכם, כמו העוּבר במעי אמו, כאילו הגוף של האמא עושה עימו מה שרוצה. גם אנחנו כך רוצים להיות בשליטה של הבורא. אז אנחנו מתחברים בינינו ומגישים את החיבור הזה לו כדי שיעשה ממנו את כל שלבי הגדלות שאנחנו צריכים לעבור, אנחנו מוכנים לכול. איפה שלא מוכנים אנחנו מתפללים, תן לנו כוח התמדה, תן לנו כוח החיבור, תן לנו כוח לסבול את שלבי ההתפתחות, אנחנו רוצים לעבור את השלבים האלה מהעולם שלנו הגשמי על מנת לקבל, לעולמנו הרוחני בעל מנת להשפיע.

שאלה: איך פועלות הרשימות במצב של העיבור?

הן מביאות לנו מצבים חדשים. כל מה שאני רואה, מרגיש, שומע, חושב, זה הכול רשימות.

שאלה: כשאתה נקשר, מתחבר עם החברים באותו הביטול, אתה מרגיש את עצמך כביכול חזק, שום דבר לא מזיז לך, ונראה לך באותו רגע שהכול יהיה טוב, הכול יהיה בסדר. אבל אם הבורא ירצה לנתק אותי, איך אני יכול להסכים עם זה?

אתה מכין את עצמך מראש, שאפילו אם הבורא יעשה מה שיעשה, לא חשוב מה, אתה מקבל את זה כדבר הטוב ביותר. כי "אין אכזר בבית המלך", רק הבורא שולט, ואתה בביטול שלך מכין את עצמך לכל מצב ומצב שיהיה. על ידי הקבוצה אתה בונה רשת בטחון כזאת, שלא חשוב איפה שאני אהיה, אני אהיה בלי שכל, ואני אהיה בלי רגש, או עם רגש ושכל הפוכים לרוחניות, אני בונה עכשיו סביבי קבוצה שהיא תשלוט עלי ותחייב אותי לחשוב נכון ולהרגיש נכון.

שאלה: איך אנחנו בעשירייה מכינים את עצמנו לאותו המצב של העיבור והלידה, איך מגיע אותו הרגע המתאים הזה של ההתקפה?

קודם כל תתחברו ביניכם ותדברו מה זה נקרא "עיבור", קודם כל תדברו על זה ביניכם בעשירייה. ואחר כך תתחילו לדון איך אתם מתקרבים לזה, איך אתם בכוח נכנסים לזה, מזמינים את זה, מבקשים מהבורא שיעשה לכם את זה. ואז תראו שזה קרוב מאוד, ולפי בקשתכם הבורא ילך ויבצע.

שאלה: איך אפשר להצליח לנתק את השכל במהלך מחשבה על החברים בשיעור, במטרה להגיע לעיבור?

לא צריכים לנתק את השכל, צריכים לכוון את השכל לזה.

שאלה: למה מצב של עיבור נקרא מצב של "עברה ודינין"?

כי אנחנו באמת עוברים כך. אלה מצבים קשים ואנחנו משתדלים לעבור אותם ללא הרגשה, ללא הבנה כל כך, אלא רק בנטייה לחיבור בינינו. ואנחנו נמצאים בדינים, כי הרצון לקבל שלנו כל הזמן רוצה לשלוט ואנחנו צריכים להתגבר עליו, לכן זה נקרא "עברה ודינין". עדיין אין לנו כוחות השפעה, הכול על ביטול וביטול כלפי העליון עם עיניים עצומות.

שאלה: קראנו עכשיו שהרב"ש כותב שזה מאוד קשה להתבטל לבורא. אנחנו כל כך זקוקים לו, אנחנו מתים בלעדי הבקשה והפנייה אליו, אז איפה מתבטא הקושי בדיוק?

כלפי החברים. שאני צריך להתחבר איתם "כאיש אחד בלב אחד" פעם ראשונה, שאנחנו חושבים על אותה מטרה, שאנחנו חושבים על החיבור בינינו, שאנחנו ממש מרגישים את עצמנו בפעם הראשונה שאנחנו קשורים יחד, כרוכים יחד. וממש רק בחיבור בינינו, כשאנחנו מחייבים את עצמנו כל אחד כלפי האחרים וכולנו יחד, רק בזה אנחנו מתקדמים. לכן זה "עברה ודינין", זה התגלות של הכוח נגד החיבור בצורה שנראית לנו שאי אפשר לעשות את זה. הכניסה לעיבור היא כניסה מאוד מאוד קשה. אנחנו יכולים לבצע אותה מהר, ואנחנו יכולים למשוך אותה בזמן, אבל אנחנו נצטרך לתת את כל סאת היגיעה ואז אנחנו מגיעים למצב של עיבור.

תלמיד: אז הקושי להתבטל לבורא שהרב"ש אומר, זה בעצם קודם כל הקושי להתבטל לחברים, זה הכיוון?

כן, ודאי, בלי זה אתה לא בונה ביטול לבורא. כי הבורא נמצא בחברים, במידה שאתה מתבטל כלפיהם זה נקרא שאתה "מתבטל אליו", ואתה מתחיל להרגיש שאתה מתבטל אליו. תנסה לעשות כך כמה שבועות, בטוח שאתה תתחיל להרגיש שיש לך כלפי הבורא אותה מידת ביטול כמו שאתה דואג לחברים, כמו שאתה מתבטל כלפיהם. אין אפס, ברור שזה יקרה.

שאלה: בהמשך לדיון על גרעין העשירייה. אם יש לנו בקבוצה עשירייה של 12-13 חברים שרק 1 או 2 במסגרת מלאה, האם יש לך המלצה איך לארגן מחדש, האם להשאיר לחברים לעבוד ולהתקדם עוד, או לשנות לגמרי את העשירייה?

מתוך כמה חברים שיש לכם, אתם יכולים לפחות לבנות שישייה קבועה?

תלמיד: זה אומר שצריך לסדר מחדש את כל העשיריות בקבוצה, אנחנו מאוד מוטרדים מהעניין הזה.

מה זה כל העשיריות, כמה עשיריות יש לכם? לא הבנתי.

תלמיד: יש עשירייה עם גרעין של 6-7, ויש עשירייה עם גרעין של 5.

על איזה עשיריות אתה מדבר? אתה מדבר על העשירייה שלך?

תלמיד: בעשירייה שלי למשל יש 5 חברים שהם גרעין קבוע.

אז מה אתה מדבר על עשיריות אחרות?

תלמיד: מטעם הצוות החברתי של הקבוצה אנחנו שוברים את הראש איך לסדר את זה, כי יש עשירייה שהיא רק 2 חברים מתוך ה-14 במסגרת מלאה.

את זה אתם צריכים לעשות לבד, אל תשאלו אותי, אני לא נכנס לזה. אם תוכלו לבנות, תתקדמו, אם לא תוכלו לבנות, לא תתקדמו. אין לי מה להגיד. או שאתה נכנס לעבודה הרוחנית, או שתלך לשוק. אין לי מה להמליץ. הכול נמצא לפניכם אבל אתם צריכים לבצע.

שאלה: כתוב "היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו", מה מושך אותנו לרוחניות, אנחנו לא מרגישים כלום, הגוף מתנגד, אז מה מושך אותנו להיות ברוחניות, מה יש בזה?

אין בזה כלום, יש בזה רק דבר אחד, שעוד מעט אתה תבטל את עצמך לגמרי ותהיה כמו עבד כלפי כל האנושות, כלפי כולם, וכך אתה תרגיש את עצמך המאושר ביותר, שאין לך כלום חוץ מהדאגה לזולת.

תלמיד: מה זה המאושר הזה שאתה מדבר? מה זה בכלל רוחניות?

"רוחניות" זה נקרא דאגה לזולת.

תלמיד: זה הכול, ומזה אני נהנה, שאני דואג לאחרים?

אתה נהנה בזה שאתה דואג לזולת, אבל לא שאתה דואג לזולת כדי ליהנות.

תלמיד: וזה אומר?

מה המטרה? דאגה לזולת.

תלמיד: ובזה יש תענוג, שאני דואג לאחר?

יהיה תענוג או לא יהיה תענוג, זה לא חשוב, אפילו שיהיו ייסורים.

קריין: ציטוט מספר 6.

"עיבור הוא, מלשון עברה וזעם. היינו, שהאדם צריך להתגבר בזמן שהמלכות שמים היא אצלו בבחינת נקודה, כלומר שאינה מאירה לו קבלת מלכות שמים שיהיה בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה", אלא שאצלו היא בעצבות.

וזה ענין עיבור, היינו שזה כמו עיבור בגשמיות, שהתחיל להכנס להריון, שאחר כך שאם יתנו התנאים הדרושים, יצא מזה ולד.

נמצא שבזמן שהאדם נכנס בעבודה, ורואה איך שהוא, מרוחק מה', וכואב לו, זה נקרא שזכה לבחינת קטנות, היינו הוא מרגיש את קטנותו. וזה נקרא חסרון כלי. ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור, הנקרא גדלות בערך הכלי."

(הרב"ש. 799. "מולד הלבנה")

סדנה

מה בכל זאת אנחנו מבינים בעיבור שאנחנו צריכים להיכנס בו? לברר כמה שיותר איך אנחנו מתקדמים לזה? מה זה נקרא "עיבור" ואיך להתקדם לזה?

*

(סוף השיעור)

---

1. "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (דברים טו לט)   ↩