שיעור בוקר 23.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א', עמ' 16, דף ט"ז,

הסתכלות פנימית, פרק א', אותיות ז'-ט' , פרק ב', אותיות י'-י"ד

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א'. חלק א'. עמוד 16, דף ט"ז. "הסתכלות פנימית", פרק א'. אנחנו נתחיל מאות ו'.

אות ו'

ביאור על מ"ש ז"ל לכן הוכן עבודה ויגיעה

על שכר הנשמות, כי מאן דאכיל דלאו דיליה

בהית לאסתכולי באפיה

"ולהבין באפס מה במקום גבוה זה, צריכים להרחיב הדברים. ונחקור, בקוטב כל זו המציאות שלפנינו, ותכליתה הכללית, שכלום יש לך פועל בלי תכלית, וא"כ תכלית זו מה היא, אשר לסיבתה, המציא ית' כל המציאות הזו שלפנינו, בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים. אמנם כן כבר הורו לנו חז"ל, בהרבה מקומות, שכל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל ישראל המקיימים תורה ומצוות וכו', וזה מפורסם. אלא צריך להבין בזה, בקושיא של חז"ל, שהקשו ע"ז, אם הכונה של בריאת העולמות, היא בשביל להנות לנבראיו, א"כ, מה היה לו ית', לברוא את העוה"ז הגשמי, העכור והמלא יסורים, ובלי זה, ודאי שהיה יכול להנות לנשמות כמה שרוצה, כביכול, ולמה הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה. ותירצו על זה, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה וכו', פירוש דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את העוה"ז, שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפיהם, כי נוטלים שכרם משלם, חלף יגיעם, וניצולים ע"י מפגם של בושה ע"כ."

זאת אומרת, רצון הבורא שהנברא יהיה עצמאי, שירגיש שהוא קיים בפני עצמו בצורה חופשית בעולמו, והעולם שייך לו והנברא הוא בעל הבית על העולם, על עצמו. כי בצורה כזאת שיש לו כאלה נטיות מבפנים, הוא יכול לחקור את מציאות, להבין את המציאות בצורה שהוא לא קנוי ולא תלוי ולא שמישהו מסדר לו את ההרגשות וממש משתיל לתוך מוחו וליבו איזה פעולות והתרשמויות, רשימות וכן הלאה, אלא הוא יפקח על עצמו מנקודה בלתי תלותית כמו הבורא, ובזה באמת יהיה כעצמאי. זה מה שהבורא רוצה.

ולכן יש כאן עניין של מחויבות כאילו מצד הבורא לברוא מציאות כזאת שהנברא יתפתח בצורה הדרגתית, שיראה את עצמו כעצמאי, כלא תלוי בכוח עליון. אומנם הוא תלוי ב-100% כי הוא יוצא מהכוח העליון ואת הקשר הזה אי אפשר לחתוך ולנתק אחד מהשני, אבל הבורא בורא מערכות כאלה בקשר בינו לבין הנברא, כך שהנברא באמת יהיה כעצמאי, ויקבל אם כך את כל תכונות הבורא ויוכל לעמוד מול הבורא ונגד הבורא ולהיות כלול במערכות, גם של קליפה וגם של קדושה, ולכן הוא יהיה באמת נברא עצמאי שהבורא יוכל להתגאות בו, בזה שהוא עשה מתוך הגובה והצדקות שלו נברא כזה שיוכל להיות כמו הבורא בכל דבר. איך עושים זה? עכשיו נצטרך קצת להיכנס פנימה ולחקור.

שאלה: בעל הסולם תיאר כאן עבודה ושכר שעל העבודה מקבלים שכר שלם, נצחי, יפה. איך מנטרלים את הבושה בשביל שאפשר יהיה לעשות את העבודה הזו?

על ידי הכוונות שלנו על מנת להשפיע.

שאלה: באיזה כלים אנחנו יכולים להרגיש את הבושה?

את הבושה אנחנו יכולים להרגיש בכלים חדשים, בכלים דהשפעה. בכלים הרגילים, בכלים דקבלה אנחנו לא יכולים להרגיש שום בושה. אין בושה בדרגות דומם, צומח וחי. ואין בושה בדרגות דומם, צומח, חי שבדרגת האדם ממש. הבושה, כמו שבעל הסולם כתב, היא מיועדת לנשמות גבוהות מאוד.

שאלה: בעל הסולם אומר "שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפיהם,". מה שורש העניין של הבושה פה?

הבושה היא סימן, שמי שמרגיש את הבושה הוא עצמאי כי הוא מרגיש את עצמו לעומת מישהו, ואז לפי הרגשת הבושה אנחנו יכלים להגיד "זו כבר לא בהמה, זה האדם".

שאלה: כתוב בקטע ש"הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה." מדובר בגוף של כל אחד מאיתנו או שעוד לא?

ברצון לקבל של כל אחד ואחד שמתגלה יותר ויותר עד שאנחנו באמת רואים שהוא מאוד מזוהם ומאוד מלוכלך ואין לנו מה לעשות עמו אלא בהחלט לעשות עליו צמצום ולתקן אותו לאט לאט בהדרגה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ככל שאני לומד את חכמת הקבלה, כך אני פחות מתבייש, כך אני מבין שאין בכלל על מה להתבייש. וכאן מדברים על זה שאנחנו צריכים להגיע לבושה ואילו אני רואה שיש לי פחות ופחות בושה.

אתה כנראה עוד לא התחלת לעסוק בקבלה ולכן כך אתה מרגיש.

תלמיד: דיברנו גם בחלק הראשון של השיעור ש"הבורא יגמור בעדי", גם בגשמיות וגם ברוחניות הוא נותן הכול. אם כן, במה יש להתבייש, הרי אין פה בכלל אותי?

תהיה לך בושה גדולה מאוד בזה שמכל המקרים שהבורא נותן לך, מכל התנאים, אתה לא יכול לסדר אותם נכון כדי להחזיר לו באותה הצורה כמו שהוא מתייחס אליך. אתה תראה עד כמה תתבייש.

תלמיד: אז הבושה היא מזה שלא עשיתי משהו או לא עשיתי משהו נכון? ממה מתביישים?

מזה שאתה לא יכול להחזיר לבורא מה שהוא נותן לך. חכה, זה יהיה. אש של גיהנום זו בושה שהיא כל כך שורפת. רשעים שנכנסים לגיהנום ונשרפים באש של גיהנום, הם בעצם נשרפים מהבושה. לכן זה שאתה עוד לא מרגיש את זה, זה לא נקרא שאתה צדיק אלא אתה עדיין לא עברת את התיקונים האלו.

תלמיד: מהם התיקונים האלה? אני צריך להימצא לפני תכונת ההשפעה של הבורא כדי להרגיש אותו כך?

ודאי. רק מול הבורא אתה מתחיל להרגיש מי אתה. אבל זה לא כדי להשפיל אותך סתם אלא כדי לתת לך כיוון לתיקונים.

קריין: אות ז'.

אות ז'

איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי,

ואין לך מתנת חנם גדולה מזו.

"ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך."

זאת אומרת, אפילו אם בכל החיים האלה שלנו עכשיו נהיה צדיקים גמורים ונעשה כל מה שהבורא דורש, מהבוקר עד הלילה נעסוק במה שהוא רוצה, זו גם שאלה מה הוא רוצה אבל נגיד, אז בסך הכול החיים האלו זה שבעים, שמונים שנה, היום זה יכול להיות תשעים, אבל זה מוגבל לעומת הנצח, הכול אפס.

אז איך יכול להיות שעל ידי העבודה הזאת בחיים הגשמיים האלו, מה שלא נעשה, אנחנו בזה זוכים לתענוג נצחי, שלם, ללא זמן, מכל הכיוונים, איך יכול להיות? וכשאנחנו זוכים לזה, איך אנחנו מתפטרים בזה מהבושה שזה העיקר? אז בשביל מה העולם הזה נברא הוא אומר, בשביל להתפטר מהבושה. איך אנחנו מתפטרים בצורה כזאת שאנחנו מוכנים לעשות כל מה שהבורא דורש מאיתנו במשך החיים האלו כאן, מה עושים?

שאלה: אם רק נשמות גבוהות הן שמרגישות את תחושת הבושה, אם כך עד שנגיע לדרגה הזאת נהיה כל הזמן מודעים שאנחנו אוכלים משהו שהוא לא מהמאמץ שלנו? לפני כן לא נרגיש את התחושה הזו?

כן. רק נשמות גבוהות הן מרגישות שיש להן קשר לתיקונים ושהן צריכות לגלות את הבורא, ולא מספיק להן החיים הבהמיים שבעולם הזה. זה שייך לנשמות הגבוהות, ואנחנו הנשמות הגבוהות האלה.

קריין: אות ז'.

אות ז'

איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי,

ואין לך מתנת חנם גדולה מזו.

"ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

שאלה: הנשמות הגבוהות זו מדרגה כזאת?

זה רצון שבאדם שמשתוקק להבין את מהות הבריאה.

שאלה: שאלה ראשונה, האם אפשר להימצא במקביל גם בצמצום וגם בהרגשת בושה? ושאלה שנייה, האם זה נכון שהעולם הזה הוא צמצום מצידי כדי שיופיע אדם באמצעות הבושה?

גם אחת וגם שתיים, זה נכון.

שאלה: העצמאות של הנברא זו באמת מטרת הבריאה או שזו אשליה?

כן, זו מטרת הבריאה, ו"תהיו כאלוהים יודעי טוב ורע".

תלמיד: מה התענוג שמקבלים במטרת הבריאה, מה מובטח לנו בעצם?

השתוות הצורה. מרגישים כמו הבורא, שזו הדרגה הגבוהה ביותר במציאות.

תלמיד: איך אנחנו מגיעים להרגיש אותו אם זה רק לראות שהוא שולט והוא מנהל והוא נותן לנו הכול?

אבל אנחנו מגיעים לזה על ידי השתוות הצורה, אז גם אנחנו נמצאים באותו מצב.

שאלה: הרב"ש אמר שהבושה היא בריאה בפני עצמה. אנחנו לומדים שהבורא ברא רצון לקבל, אם כן האם הבושה עומדת כנגד הרצון לקבל, ולמה?

הבושה היא כאילו רוצה למחוק את הרצון לקבל. רצון לקבל ובושה הם נמצאים בהתנגשות זה עם זה, עד שהאדם מתחיל לראות שהפתרון הוא לעבוד ברצון לקבל בעל מנת להשפיע, ואז הבושה הופכת להיות לכבוד.

תלמיד: אז מי שגורם לזה זה למעשה הבושה.

נכון, לכן היא נבראה ולכן היא מתגלה רק בנשמות הגבוהות.

שאלה: מה פירוש נשמות גבוהות?

שהן דורשות מגע עם הבורא.

תלמיד: אבל אנחנו "בני ברוך" לומדים לעשות את זה למעשה.

מפני שבנו נשמות גבוהות, חיסרון להשיג את הבורא.

שאלה: למה הבורא הטביע בנו את הבושה בצורה בלתי ישירה?

בינתיים אנחנו לא מרגישים בושה. כשאנחנו נתחיל להרגיש אותה, אנחנו נבין למה זה קורה.

שאלה: האם יש קשר בין "לחם ביזיון", לחם בושה, לבין בחירה חופשית?

כן, ודאי שיש קשר. אך ורק על ידי בחירה חופשית אנחנו מתעלים לדרגת הבושה, ורק הרגשת הבושה היא מביאה אותנו לבחירה החופשית. שניהם תלויים זה בזה.

שאלה: האם אנחנו צריכים להגיע לבושה בעשירייה כדי להגיע לתפילה נכונה?

זה נכון. זה עדיין לא בדרגה שלנו אבל ככה זה יהיה.

שאלה: בעל הסולם שאל שאלה מאוד חשובה, והוא לא עונה או שאני לא שומע שהוא עונה.

מה השאלה?

תלמיד: כאילו יש שאלה אבל אין תשובה בעצם, איך אנחנו מכסים ביגיעה קטנה על כל הבושה של כל העולמות.

זאת השאלה, הוא רוצה שאתה תשאל, איך אנחנו על ידי זה שאנחנו חיים בעולם הזה נגיד שבעים שנה, יכולים להשיג בזה תענוג נצחי, איך יכול להיות, איפה הבושה?

מה בעל הסולם אומר על זה? אני מגלה את זה למרות שבעל הסולם לא רצה לכתוב על זה בצורה גלויה. הוא אומר פשוט, אתם צריכים להשתוקק לגילוי הבורא, לדבקות בבורא, במקום כל מיני פעולות שלכם שאתם ממציאים בעולם הזה שאין להם שום ערך. אלא במשך כל החיים האלו כמה שנתנו לכם בעולם הזה, אתם משתוקקים להגיע לחיבור ביניכם ולגילוי הבורא. אם אתם מתחילים את הדרך, כבר אתם נכנסים בה, וזה מה שאתם צריכים לעשות. זאת אומרת, העולם שלנו הוא בנוי כדי שאנחנו ניכנס לדרך, ואז נמשיך, לא חשוב באיזה מצבים נמשיך, כי מה אנחנו מבינים מה זה העולם הבא, מה אחרי המוות הגופני. אנחנו גם לא שייכים כבר לגוף שלנו, הגוף שלנו הוא בדרגת חי ואנחנו משתוקקים כולנו להגיע לדרגת המדבר, אז מה זה שייך לחיים הבהמיים האלו שלנו? נתפטר מהם, נתפטר, גם כך אנחנו כל הזמן נמשכים להיכנס לדרגת אדם, לחיות בחיבור, לחיות בינינו ועם הבורא. המוות שלנו או החיים הגשמיים שלנו הם לא כל כך משפיעים ומפריעים וקובעים לנו שום דבר בעצם, רק תוספת שאין בה שום צורך.

שאלה: מה הקשר בין העבודה המשותפת שלנו לבנות את היחס לבורא לתענוגים נצחיים?

תתחיל לרכוש תענוגים נצחיים, על זה אין שום בושה. כי את התענוגים הרוחניים האלה אתה מקבל בכלי דהשפעה, כדי להשפיע נחת רוח לבורא, ואז הבושה הופכת להיות לכבוד.

שאלה: לפני הבושה יש כאב שהוא כתחושה למען ההתקדמות?

לפני בושה יש כל מיני צורות לא נעימות בהרגשת האדם. אבל באמת האדם צריך להשתדל להגיע ללב ישר, ואז בכמה שירגיש בושה זה ידחוף אותו לתגובה נכונה.

קריין: אנחנו נמצאים באות ח'.

אות ח'

במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות,

והיא הפועלת, והיא עצם הפעולה, והיא מציאות

השכר המקווה, והיא מהות היגיעה

"וטרם שאנו נכנסים בביאור דבריהם ז"ל, צריכים להבין, במחשבתו ית', בבריאת העולמות והמציאות שלפנינו, שלא יצאו פעולתם לפניו, בדרך ריבוי מחשבות, כמו דרכינו. כי הוא ית', אחד, יחיד ומיוחד, כנ"ל, וכמו שהוא פשוט, כך אורותיו הנמשכים הימנו, פשוטים ומיוחדים, בלי שום ריבוי צורות, כמ"ש, לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי וגו'. ועל כן תבין ותשכיל, שכל השמות והכינויים, וכל העולמות העליונים והתחתונים, הכל אור פשוט א', יחיד ומיוחד, שאצל השי"ת, האור הנמשך והמחשבה, והפעולה, והפועל, וכל מה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, המה אצלו דבר אחד ממש.

ועל פי זה תשפוט ותשכיל, שבמחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה. כמו שפי' הרמב"ן ז"ל, בסוד אחד יחיד ומיוחד כנ"ל."

זאת אומרת, הבורא ברא הכול במקום אחד, בבת אחת, אם אפשר להגיד ברגע אחד, בפעולה אחת, כי המחשבה שלו שהוא רוצה לראות את הבריאה בצורה סופית, שלמה, כבר עושה את הכול, ואין חוץ ממנה שום דבר. וזה שאנחנו מרגישים את עצמנו בעולם מקולקל, שאנחנו מקולקלים, שהבורא נסתר, וכל הדברים האלה, זה כדי לתת לנו מקום עבודה, שבעצמנו נגלה את הדברים האלה לאט לאט, זאת אומרת בהדרגה. וככול שנתקן את עצמנו, נרגיש שאנחנו באים לעולם נאור, מתוקן, בדבקות בינינו, ועם הבורא.

אבל בעצם, המצב הזה מלכתחילה נברא וכבר נמצא בכל שלמותו.

שאלה: לגבי בושה, האם אני יכול לבקש מהבורא להרגיש בושה?

כן.

שאלה: אם את הבושה אנו מרגישים בכלים של השפעה הופכת לכבוד, מהי תחושת הכבוד, איך היא מורגשת בעשירייה?

אם אנחנו יכולים להשפיע לבורא, אנחנו צריכים להרגיש בזה כבוד, כי יש לנו אפשרות לבצע עבודה רוחנית.

שאלה: אם הבורא הוא הפעולה, השכר ומהות העבודה, אז איפה העצמאות שלנו? נראה שההשתתפות שלנו היא תגובה אוטומטית להשפעתו עלינו?

לא. אתה שואל נכון, אבל התשובה היא כך, אנחנו מקבלים בהסתרה לחץ מהבורא, מבררים איך אנחנו יכולים להידמות לו, והעבודה שלנו היא נגד האגו שלנו, לכן כשאנו מגיעים להידמות לו, בכך אנו רוכשים גם עצמאות. כי כמה פעולות השפעה שאני צריך לעשות, אני מרגיש בזה דווקא התנגדות מהאגו שלי, וזה מה שמאפשר לי להיות עצמאי. תחשבו על זה.

שאלה: האם אני יכול להתבייש מהבורא, מבלי להתבייש מהחברים?

כן, בינתיים בעבודה שלנו אנחנו מתביישים גם מהחברים, גם מהבורא, ולפעמים יותר מהבורא, או יותר מהחברים, אבל זה בינתיים, בדרך. וזה טוב, הרגשת הבושה מעמידה את האדם במצב שבסופו של דבר הוא חייב לסלק את הבושה. זאת אומרת, שיגיע לצורות השפעה כאלה שהבושה תהפוך לכבוד. כי הוא מתגבר על הקבלה העצמית, מתגבר על האגו שלו, מתגבר על הבושה, וכך זה הופך לו לכבוד.

שאלה: מה זאת אומרת "השכר המקוּוֵה", זה אומר שהמחשבה זה להשפיע לבורא? לא מסתדר לי.

זו המחשבה להשפיע לבורא, ההשפעה לבורא זה השכר.

תלמיד: ואיך מחשבה אחת שנאצלה, זו מחשבת הבריאה, דווקא להשפיע לבורא?

הכול נכלל במחשבה, במחשבת הבריאה, גם השכר המקווה.

שאלה: "אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות". האם אפשר להבין את מחשבת הבריאה בתכונה כרגע או שאפשר יהיה להבין אותה בעתיד? ובכלל, מה זה מחשבת הבריאה?

ככול שאנחנו משתדלים לעשות פעולות השפעה בינינו, מתברר לנו מהי מחשבת הבריאה, כי היא כולה השפעה. ואז מתוך זה שאנו משתדלים לעשות פעולות השפעה בינינו, אנחנו יכולים להבין את יחס הבורא אלינו כמחשבת הבריאה.

שאלה: האם נתגבר על הבושה כשנגיע לדבקות בבורא כעשירייה?

לא על כל הבושה, אבל על חלק ניכר נתגבר. כן. דבקות בעשירייה זה כבר שלב גדול מאוד בהתקדמות, בהתגברות.

שאלה: האם האינטנסיביות של כוח האור פרופורציונלית לאינטנסיביות של כוח הבושה?

אנחנו לא מדברים על זה כרגע, ואני לא רוצה לענות על זה.

שאלה: את הרגשת הבושה, צריך לקבל כמתנה מהבורא?

כן, הרגשת הבושה זו מתנה מהבורא.

שאלה: האם בגלל הבושה הנברא מסתיר את עצמו מהבורא, כדי שיוכל להכיר אותו רק בכמה שהוא יכול להשפיע?

כן, אבל אתם מבינים עד כמה זה שקר. "הנברא מסתיר את עצמו מהבורא", זה אפשרי? זה הסתר כפול.

שאלה: מה זה שאנחנו כעשירייה מעוררים את הבושה בעבודה ביחד בינינו, ולא בצורה אינדיבידואלית?

כי כעשירייה אתם עדיין לא קיימים לפני הבורא, ולכן אתם באמת מתביישים, כי אתם עדיין לא יכולים להופיע לפניו. לא יכולים, כי אתם לא מתחברים. אז האגו בינתיים מפריד ביניכם, מפריד גם ביניכם לבורא, ועל זה כדאי להתבייש.

קריין: אנחנו ממשיכים בעמ' 17, טור א', באמצע אות ט'.

אות ט'

ענין הצמצום, מבאר איך יצאה מהפועל השלם,

פעולה בלתי שלמה.

"והיינו שהאריך הרב ז"ל בפרקים ראשונים שבספר הזה, בענין הצמצום הא', להיות הענין הזה החמור שבחמורות, כי הכרח הוא, אשר גם הקלקולים וכל מיני החסרונות, המה נמשכים ובאים הימנו ית', וכמוש"כ יוצר אור ובורא חושך, והנה הקלקולים והחושך המה הפך אמיתי לו ית', ואיך אפשר שימשך זה מזה, ואיך באים ביחד עם האור והעונג שבמחשבת הבריאה. ואין לומר, שהם ב' מחשבות מיוחדות זו מזו, שח"ו לומר ולהרהר כזאת, כנ"ל. וא"כ איך כ"ז נמשך הימנו ית', עד לעולם הזה, המלא חלאה יסורין וזוהמא גדולה, ואיך הם מתכלכלים יחד במחשבה היחידה."

זאת אומרת, אם הכול בא מהבורא, איך יכול להיות צמצום, חושך, כל מיני דברים רעים, אגו, יצר הרע, כל מיני קליפות, כל הזוועות שמתגלות בעולם? איך זה מגיע, ומגיע לנו מהבורא? הרי הוא מקור הכול, "אין עוד מלבדו"?

בעצם, זה מה שכל אחד פחות או יותר שואל, איך יכול להיות שמהבורא הטוב נמשכים כל התיקונים, פעולות, קלקולים, כל הדברים הרעים שאנחנו מגלים. מאיפה זה מגיע? איך זה יוצא ממנו?

בהמשך הוא עונה לנו, הוא ממשיך והולך בצורה מאוד עקבית.

פרק ב'

אות י'

ביאור מחשבת הבריאה.

"עתה נבא אל הביאור, בצורת מחשבת הבריאה. שזה ודאי, שסוף מעשה במחשבה תחילה, כי אפילו באדם גשמי בעל ריבוי מחשבות, גם בו יבוא סוף המעשה במחשבתו תחילה, עד"מ, כשעוסק בבנין ביתו, אנו מבינים, שמחשבה ראשונה שחשב בעסק זה, הוא שחשב צורת בית לשבת בו, וע"כ מוקדם לו ריבוי מחשבות וריבוי פעולות, עד שגומר צורה זו, שחשב מראש, וצורה זו, באה לו, בסוף כל פעולותיו. והנך רואה, שסוף מעשה במחשבה תחילה. והנה סוף המעשה, שהיא הקוטב והתכלית, שבשבילם נבראו כל אלה, היינו, כדי להנות לבריותיו, כמו"ש בזוהר. ונודע, שמחשבתו ית', נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחשבו ית' על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית', בכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה, והבן זה היטב, כי מקום שאמרו לקצר הוא. ודע שאת מחשבת הבריאה הזאת אנו מכנים אור א"ס ב"ה. כי בעצמותו ית' ממש, אין לנו שום הגה ומלה להגדירו באיזה שם שהוא. וזכור זאת."

זאת אומרת, יש מקור אחד, הבורא. עליו אנחנו לא מדברים. אבל האור המתפשט ממנו בורא ועושה את הכול בבריאה, ובאור הזה יש גם את תוכנית הבריאה, של כל אחד, ושל כולם יחד. ומחשבת הבריאה הזאת בעצם לא צריכה זמן, תנועה, או מקום, כל מה שיש לנו בעולם הזה, אלא מיד ברגע שהבורא החליט על הבריאה, הוא כבר ייצב אותה, והיא קיימת ללא מרחק בזמן ובפעולות מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה. הכול נעשה באותו רגע, אם אפשר כך להגיד, באותו מקום ובאותה הפעולה. זה בעצם מה שבעה"ס רוצה להגיד כאן.

אז מה הוא אמר לנו ב"ביאור מחשבת הבריאה"? שבפעולה אחת, בבת אחת הכול יצא, הכול מסודר, ואנחנו נמצאים מחוץ לתמונה הזאת, כנראה, כי אנחנו תופסים זאת על ידי דברים נמשכים בקודם ונמשך, שיוצאים זה מזה, וחושבים שבפעולות שלנו איכשהו אנחנו גורמים לשינויים סביבנו. הוא מסביר לנו שאנחנו לא נמצאים באותו עולם, באותה מציאות. אלא נמצאים במציאות אחרת לגמרי.

אבל כלפי מחשבת הבריאה הוא אומר פשוט. הכול מיד מתגלה, ומיד מתבצע לפי רצון הבורא. אין בזה שום פעולות שנמשכות אחת מהשנייה, אלא כול מה שאנחנו מרגישים כלפינו, מתבאר בתוכנו, מתוך זה שבתוכנו אנו מקולקלים בתפיסה שלנו, וצריכים לתקן את התפיסה שלנו. אבל בעצם אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, במצב מתוקן לגמרי, אפילו לא היה אף פעם מצב מקולקל. אלא הכול מיד התבצע מהבורא, ואנחנו רק צריכים להתכלל באותו מצב.

שאלה: אנחנו מגלים את המרכיב הזה של בו זמניות?

מקובלים משיגים את זה מפני שבמידה שהם מתוקנים הם מעלים את עצמם מעל זמן, תנועה ומקום. זמן, תנועה ומקום הם מתגלים כתוצאה מהקליפות. מקובלים שמתעלים למעלה מהקליפות, כשהקליפות כבר לא שולטות עליהם, הם מגלים את הדברים האלו כמו שהם, ללא מרחק, ללא זמן, ללא סדר פעולות, אלא פעולה אחת, זמן אפס, וכך זה קורה. זו הרוחניות.

תלמיד: מה זה נקרא "להתעלות מעל לקליפות" כדי שהזמן יתכווץ לאפס?

למעלה מהאגו שלנו, מהרצון לקבל שלנו. שהכול סך הכול בתוך ההרגשה, בתוך התפיסה שלנו.

תלמיד: אנחנו מתחברים בעשירייה, מתעלים מעל עצמנו, מה זה נקרא שאנחנו מפסיקים להרגיש את הזמן?

במידה שאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו כבר לא נמצאים ברצון לקבל שלנו על מנת לקבל, והרצון לקבל על מנת לקבל הוא לא מושך את הפעולות האלה לפי צירים של זמן, תנועה ומקום, אלא הכול מתרכז בנקודה אחת. כך אנחנו מקבלים את המציאות.

שאלה: האם אתה יכול להרחיב את ההסבר על זה שכל הדברים העכורים כלולים באור?

הם לא כלולים באור, הם כלולים בחוסר אור. הם כלולים בחושך, ברצון ללא אור.

שאלה: המצב הגבוה הזה שבעל הסולם מתאר, הוא מושג בגמר התיקון האישי, או שזה בכל פעם שבו האדם מתעלה מעל לאגו שלו ומשיג מצב דומה?

המצבים האלו הם מתגלים בהדרגה לאט לאט ככל שהאדם מתקרב לתיקונים. זה לא שבגמר התיקון הכול מתגלה, הם גם מתגלים בכל מיני מדרגות.

שאלה: מחשבת הבריאה ומעשה הבריאה שמגיעים מהבורא זה אותו הדבר?

בינתיים נגיד שכן.

תלמיד: אנחנו מכירים אותו מתוך מעשיו. אם כן, למה בכלל מזכירים את המחשבה שלו?

כי המחשבה שלו היא המעשה. המחשבה של הבורא היא המעשה שלו שמתגלה כך כלפינו.

שאלה: הכאב והייאוש הפיזי והרגשי הקיצוני יכול להפוך לבושה בדיוק בגבול הזה שהאדם כבר בוכה והפעולה היא להודות לבורא על הכאב?

כן. אם תמשיך לאותו כיוון, אתה תגיע לדברים נכונים.

קריין: אנחנו ממשיכים באות י"א.

אות י"א

מכח הרצון להשפיע שבמאציל, נולד בהכרח

הרצון לקבל בנאצל. והוא הכלי, שבתוכו

מקבל הנאצל את שפעו.

"וזהו, שאמר הרב ז"ל, שמתחילה היה אור א"ס ב"ה ממלא את כל המציאות. פי', כיון שחשב השי"ת, להנות את הנבראים, והאור התפשט ממנו, ויצא מלפניו, כביכול, תיכף הוטבע באור הזה, הרצון לקבל את הנאתו. ותשפוט ג"כ, שזה הרצון, הוא כל מדת גודלו של האור המתפשט, כלומר, שמדת אורו ושפעו, היא כפי השיעור שרוצה להנות, לא פחות ולא יותר. ודו"ק בזה, וע"כ. אנו מכנים מהותו של, הרצון לקבל, המוטבע באור הזה, מכח מחשבתו ית', בשם, מקום. עד"מ, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואצ"ל ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון."

הכול תלוי ברצון, השפע נמדד לפי הרצון, ההתקדמות נמדדת לפי הרצון, הכול לפי הרצון. העבודה שלנו היא רק עבודה על הרצון, איזה סוג רצון ואיזו עוצמת רצון ולאן הוא מכוון, שזה שייך לסוג בעצם. זאת אומרת כיוון הרצון ועוצמת הרצון זה מה שחשוב לנו. חוץ מזה אין נתונים שבהם אנחנו קובעים בכלל את מציאותינו גם בעולם הזה וגם בעולם הרוחני.

אחר כך נדבר איך קשורים שני העולמות האלה יחד, העולם הזה והעולם העליון, זה לא להיום אבל פעם נוכל לדבר על זה.

קריין: עמ' 18, אות י"ב.

אות י"ב

הרצון לקבל הכלול במחשבת הבריאה, הוציא

אותו מעצמותו ית' לבחינת השם א"ס.

"ובזה, ארוח לן להשכיל, במה שאור א"ס ב"ה יצא מכלל עצמותו ית', שאין לנו בו שום הגה ומלה, להיות מוגדר בשם אור א"ס כנ"ל, שהוא בסבת ההבחן הזה הנ"ל, אשר באור הזה, כלול בו הרצון לקבל מעצמותו ית', שהוא צורה חדשה, שאינה כלולה ח"ו כלל וכלל בעצמותו ית', כי ממי יקבל ח"ו. וזו הצורה, היא ג"כ כל גדלו של האור הזה, כנ"ל, ודו"ק, כי אי אפשר להאריך כאן."

במידה שמתגלה מחשבת הבריאה והיא מתגלה על ידי הרצון כשהיא יוצאת מהבורא ומופיעה כלפי הנבראים, אותם הנבראים שמסוגלים לראות את זה, לקלוט אותה, אז ככה היא מתגלה, ולפי זה לאט לאט הנבראים האלו מתחילים להכיר את הבורא. מחשבת הבריאה היא הקשר בין הנבראים לבורא.

קריין: אות י"ג.

אות י"ג

מטרם הצמצום לא היה ניכר שינוי הצורה

דברצון לקבל.

"אמנם, בכל יכלתו, לא היתה נבחנת הצורה החדשה הזו, לבחי' שינוי מאורו ית'. שז"ס שאיתא בפדר"א, שטרם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, הוא, מורה האור שבא"ס ב"ה, ושמו, מורה על המקום, שה"ס הרצון לקבל מעצמותו ית', הכלול באור א"ס ב"ה. ומשמיענו, שהוא ושמו אחד, כלומר, ששמו שה"ס מלכות דא"ס, שה"ס הרצון, דהיינו הרצון לקבל, שנטבע בכל המציאות שהיתה כלולה במחשבת הבריאה, מטרם הצמצום, לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל מן האור שבו, והאור והמקום, אחד הם ממש,שאם היה שם איזה שינוי וגרעון בתוך המקום, בערך אור של א"ס ב"ה, אז ודאי היו שם ב' בחינות כנ"ל, ודו"ק."

שאלה: מאיזה רגע הנברא הופך לעצמאי?

ברגע שהנברא מגלה שהוא כולו ודוקק תלוי באור אינסוף, באור הבורא והוא משתדל להיות על ידי האור הזה עצמאי, כדי להשוות את עצמו להאור, אז הוא נעשה עצמאי.

אנחנו עוד נדבר על זה. עכשיו אנחנו לא יכולים כי אין לנו עדיין מצבים מדויקים, זה צריך להיות צמצום ומסך ואור חוזר על כל הרצון לקבל שמתגלה בנברא ומזה כבר מתחילה להיות העצמאות שלו, שהוא מבטא את זה בצורה שהוא מגלה את הפרצוף, היחס שלו לבורא, זו מידת העצמאות שלו. או להשפיע על מנת להשפיע, או לקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת בצורת הפרצוף.

שאלה: אם חושבים כל הזמן על מחשבת הבריאה, על מי הוא הבורא, מה הוא רוצה ממני, על זה שהוא נותן, משפיע וכן הלאה, האם זה יכול להגביר, להגדיל את גדלות הבורא ואם כן, איך עושים את זה נכון?

אנחנו צריכים על ידי העבודה שלנו בקבוצה, להגדיל את גדלות הבורא בעינינו וזה הכול תלוי בקבוצה, רק בסביבה. ובמידה שיש לנו גדלות הבורא מהסביבה, אנחנו נוכל כל אחד ואחד לעשות פעולות השפעה כלפיו וכלפי החברה.

שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו עוד לא נמצאים בעולם הזה ואני בהתחלה גם אולי התעצלתי קצת, כי איך זה יכול להיות שלא נמצאים למרות שכל כך רוצים? אבל מי רוצה? האגו שלי רוצה. ואנחנו נזכרים בכל מה שדיברנו עליו, בכל מה שהמורים שלנו מדברים עליו, על כך שגם אם אנחנו נמצאים עוד בתחילת הדרך, אז כל התיקון מתרחש כאן, כשאנחנו נזכרים, כשאנחנו מתבטלים, כשאנחנו מבקשים את האור הזה, שהוא יעבוד עלינו, כאן ודווקא עכשיו ממש כאן.

נעורר אותו נבקש ממנו, שבכל פעם שהאגו שלי עושה פרובוקציות, מיד להגיב על זה נכון, לבקש מהבורא שיתקן ולהאמין שהבורא מצפה רק לפנייה הזאת מאיתנו.

אני מסכים איתך לחלוטין, ואני לגמרי להו"ר מזדהה עם המילים שלך. אנחנו גם צריכים להבין, שברוחניות זמן ההכנה זה העיקר ולכן זה דורש כל כך הרבה זמן ומאמצים. אבל אחר כך, הפעולות הרוחניות בעצמן אין להן זמן, זה קורה פשוט בקפיצה אחת. לכן מה שאנחנו צריכים לעשות זה סך הכול להשתדל לגמור כמה שיותר מהר את זמן ההכנה ואחר כך אלה יהיו פעולות מאוד מאוד מהירות [אחת אחר השנייה], בכל רגע ורגע.

שאלה: הבורא זה רצון להשפיע ובעצמותו מוטבע כבר הרצון לקבל? איך זה יכול להיות?

עוד נדבר על זה, תחשוב על זה יותר. זה לא בעצמותו, זה יש מאין מתגלה בחוץ. דיברנו על זה וקראנו על זה ואתה פשוט פספסת את זה.

שאלה: בסעיף י"ב כתוב, "הרצון לקבל הכלול במחשבת הבריאה, הוציא אותו מעצמותו ית' לבחינת השם א"ס." ובסעיף י"ג, "מטרם הצמצום לא היה ניכר שינוי הצורה דברצון לקבל."

למעשה השגה בעצמותו אין לנו, אבל הוא יוצר את המנגנון הזה של הבורא שהוא מעביר לנו ובו יש למעשה את הרצון לקבל שבאמצעותו הוא מעביר לנו את שתי הנקודות גם ההשפעה וגם הקבלה?

כן.

אות י"ד

צמצום, פירושו, שהמלכות דא"ס מיעטה

הרצון לקבל שבה, ואז נעלם האור, כי

אין אור בלי כלי.

"וזהו דבר הצמצום, אשר הרצון לקבל, הכלול באור א"ס ב"ה, המכונה מלכות דא"ס, שה"ס מחשבת הבריאה שבא"ס, כנ"ל, הכוללת כל המציאות, קישטה בעצמה להתעלות, ולהשוות צורתה ביותר, לעצמותו ית'. וע"כ, מיעטה את רצונה מלקבל שפעו ית', בבחי' הד' שברצון, כמו"ש זה לקמן, בכוונה, שעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעוה"ז, שבאופן זה תהיה מתוקנת צורת הרצון לקבל, ותשוב אל צורת ההשפעה, ובזה תבוא בהשואת הצורה אל המאציל. והנה אחר שמיעטה, ברצון לקבל, ממילא נסתלק משם האור, שכבר נודע, שהאור תלוי ברצון, והרצון, הוא המקום של האור. כי אין כפיה ברוחניות."

שאלה: מאיפה למלכות דאין סוף יש כוח לצמצם את הרצון לקבל שלה?

מהאור ודאי. כל הכוחות שלנו זה רק מהאור. רצון לקבל מהאור, הרצון להשפיע מהאור, מאור אין סוף הוא כולל הכול.

תלמיד: אבל הופיעה כאן איזו מהות חדשה, הצמצום הזה?

גם זה בא מהאור. האור נותן לרצון לקבל שברא הרגשת הפחיתות ברצון לקבל והרצון לקבל אז מצטמצם. האור מביא לרצון לקבל הרגשה שהאור שייך לדרגה יותר עליונה והרצון לקבל שייך לדרגה יותר תחתונה, ועוד ועוד, זה מה שאנחנו נלמד למרות שכאן עדין אין הבדל בין האור לכלי.

תלמיד: מה זה בכלל צמצום?

לא. הרצון לא נעלם ולא קטֵן, הוא פשוט מרגיש את עצמו פחוּת מהאור ולכן הוא מקטין את עצמו, זה מה שמקטין אותו. אבל לא שהוא במשהו באמת פחות ונבזה. אנחנו נדבר על זה. צריכים להבין, שתי ההבחנות האלה באות מהבורא, ואנחנו עוד נברר את זה, לא פשוט, כאן זה דבר עדין.

תלמיד: אפשר לומר שברגע שמלכות דעולם אין סוף התמלאה באור אז המילוי הזה נתן לה את ההרגשה שהיא קטנה מהאור?

לא. קודם כל גם הרצון וגם אור אין סוף, שניהם הם שווים, שניהם יוצאים מהכוח העליון ודווקא על ידי הרצון האור העליון נמשך ומתפשט וממלא את הרצון. אם לא הרצון, האור העליון בכלל לא היה נגלה. אנחנו עוד נברר את הדברים האלה.

שאלה: כתוב שהאור תלוי ברצון והרצון הוא המקום של האור כי אין כפיה ברוחניות, זאת אומרת שבעצם החלק שלנו תלוי בהשתוקקות?

כן, על זה אנחנו עוד נלמד. יש רצון ויש השתוקקות, שני האלו זה לא אותו דבר.

שאלה: קצת קשה שכלית להבין איך יתכן שיבנו רצון לקבל ורצון להשפיע ביחד, אבל כשאתה משתדל לגשת לזה רגשית, דרך הלב אז איכשהו הדברים נהיים קרובים יותר. איך נכון להשיג דברים כאלה?

יותר טוב אם אנחנו נשתדל להרגיש את זה בתוך הלב, בתוך הרצון שלנו. בשכל יכולים להיות כל מיני מצבים, אבל יותר טוב אם אנחנו נאתר אותם בתוך הלב.

שאלה: אם כך למה בעל הסולם אומר הרבה פעמים "ותחשוב על זה"?

לא, הוא גם מתכוון בדרך כלל ללב. הלב מרגיש, הלב חושב, הלב מחליט, בכל מה שאנחנו עובדים אנחנו עובדים בתוך הרצון והרצון זה הלב, והמחשבה שזה השכל היא רק כדי לפעמים למיין, לסדר לנו את הרצונות, אבל כל ההחלטות וכל הפעולות הן רק ברצונות.

שאלה: איך לספוג בתוכנו נכון את מחשבת הבריאה?

זה דבר די פשוט. "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו", סך הכול זה מה שהבורא רוצה וזה מה שהוא עושה בכל הפעולות הגשמיות, הרוחניות, לא חשוב, בכל הפעולות האלה הוא רוצה להטיב לנברא, רק הנברא לפי המצב שהוא נמצא בו מקבל את הדברים האלה לפעמים בצורה ההפוכה כבעיות, מלחמות, רציחות, מכות. זה כבר תלוי בנברא, אבל הבורא מביא לנברא בצורה הדרגתית השפעה שהיא צריכה לקדם את הנברא ממצב למצב, ואז לפי עוצמת ההכנה של הנברא כך הוא מקבל את הבורא או בדרגה שהוא מצדיק את הבורא ונקרא "צדיק", או שמרשיע את הבורא ונקרא "רשע".

אבל הבורא בהדרגה מוריד לנברא עוד ועוד, יום יום את מנות האור החדשות. האור המקיף שנעשה על ידי שבירת הכלי דאדם הראשון שהיה בפנים ויצא החוצה, האור הזה מתקרב ורוצה להיכנס פנימה, ואם הכלי מוכן במשהו אז הוא מיתקן על ידי האור ומתמלא על ידי האור קצת, וככה יום יום, דרגה דרגה. ואם לא מוכן אז הוא מרגיש יותר ויותר חושך. ולכן אנחנו צריכים להשתדל להיות מוכנים לתיקונים וזה רק על ידי החיבור בינינו. מאוד נקווה שאנחנו נהיה מוכנים.

תלמיד: איך להתייחס לסבל פיזי גשמי?

זה גם נכנס לתוך הסבל הרוחני, למרות שהעיקר זה הסבל הרוחני. הסבל הרוחני מתחלק להרבה מדרגות שהעיקר זה המדרגה מתי אני אוכל להשפיע לבורא, ומזה אני סובל שלא מספיק משפיע.

(סוף השיעור)