שיעור בוקר 06.08.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מהמקורות לתשעה באב

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא תשעה באב. ציטוט מספר 21 מתוך כתבי רב"ש כרך ג'. מאמר "חורבן דקדושה".

"האדם צריך להתפלל על חורבן בית המקדש, שהקדושה, היא בחינת חורבן ונמצאת בשיפלות, ואין איש שם לב לשיפלות הזאת, שהקדושה מונחת בארץ וצריכים להרים אותה משיפלותה. כלומר כל אחד ואחד מכיר בתועלת עצמו ויודע שזה דבר חשוב מאוד, וכדאי לעבוד בשביל זה, מה שאין כן להשפיע לא כדאי. וזה נקרא שהקדושה מונחת בארץ, כאבן שאין לה הופכין. אבל אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."

(רב"ש - ג'. מאמר 106 "חורבן דקדושה")

זאת אומרת שאסור לנו לעלות אף בקשה פרטית. זה אפילו ההיפך. זה יגרום נזק. הנזק הכוונה היא שלא יענו לנו, לא נקבל תשובה ואפילו יהיה עוד יותר גרוע כדי לכוון אותנו להבין איך צריכים להעלות בקשות, שזה רק לצורך הכלל ודרך הכלל לבורא. זה "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא"¹. בצורה כזאת.

כל עוד לא נלמד את זה, לא נצליח והלימוד יכול להיות רק בעזרת הקבוצה, שכל אחד מזכיר את זה לשני שכולם כולם [אנחנו] מקבלים על עצמנו חובה שתהיה ההתחייבות הזאת שאנחנו כל הזמן רוצים להזכיר אחד לשני שצריכים להתפלל רק עבור הקבוצה, רק עבור הכלל. שאנחנו בזה נחייב את הבורא שיעזור לנו שאנחנו נוכל להגיע לכלי המשותף, ודרך הכלי המשותף להביא גם את כל האור הדרוש לכלל ישראל ולכל העולם.

החשוב מאוד הכלל שחייב להיות כמטרה ולא של כל אחד לחוד. מי שעובד לחוד הוא ממש גורם נזק לעצמו. בסופו של דבר לא יוכל להחזיק ויברח מהמערכה או שיהפוך להיות לאיזה פילוסוף, אני לא יודע מה שם, אבל מקובל הוא לא יכול להיות. זה ברור?

בשטח אני לא רואה שזה ברור. בשטח אנחנו כל הזמן שוכחים שצריכים להשתדל כל הזמן להרגיש מה חסר לכלל? במה אני תומך בו? איך אני בונה אותו? מה אני עושה כדי לארגן, לחבר, לבנות מקום לגילוי הבורא? איך אני מחבר את כולם כדי לבנות מקום לגילוי הבורא? זה חשוב מאוד. תתחילו אפילו לפני הלימוד להשקיע את עצמכם בכוונה כזאת, אתם תראו עד כמה שהלימוד יתחיל להתיישב יותר קל בתוך השכל, בתוך הרגש, כי הכול נכתב מנקודת החיבור.

שאלה: יש מקרים יוצאי דופן, יוצאים מהכלל שמותר לאדם לבקש על עצמו או שאין דבר כזה בשום מצב גם לא פיקוח נפש, גם לא אם מונעים ממנו רוחניות?

לפי המערכת אין דבר כזה. לפי בניית המערכת אין דבר כזה שאתה קשור עם הבורא ללא הכלל. אין. לכן כל העבודה שלך היא תלויה בביצוע בכלל, מה שאתה תקבל זה עבור הכלל, ודרך הכלל אתה מקבל ודרך הכלל אתה מתקשר לבורא. זאת אומרת, אי אפשר לקחת את האדם ולהתחיל לטפל בו כאיזה חלק נפרד. כמו שאתה מוציא רכיב מהמערכת, איך המערכת יכולה לעבוד בלעדיו, איך הוא עובד ללא המערכת?

כל הערך שלו, עד כמה שהמערכת צריכה אותו. זה כל הערך שלו. אבל צריכה אותו כך שצריכים להביא אותו למערכת ולהכניס אותו בפנים. אם לא, אין לו שום ערך. אין. אדם שלא נכלל במערכת סתם תופס מקום. אין לו מקום. אלא אנחנו מחזיקים אנשים לא חשוב כמה שהם מתקדמים, איכשהו פעם הוא משתתף אולי במשהו, אבל שרואים ממש כזה אגואיסט אינדיבידואליסט זה חלק מיותר.

תלמיד: אז גם אם חרב חדה מונחת על צווארו הוא צריך להמשיך להתפלל על הכלל. לא אכפת לו עכשיו שייקחו לו את החיים שלו והוא לא יהיה חלק ממערכת וכלום?

לא. שיתפלל על עצמו אבל בתוך הכלל. בתוך הכלל כי הוא לא נמצא מחוצה לכלל.

תלמיד: אז זהו, מה זה להתפלל על עצמו מתוך הכלל?

שאני מבקש שיהיו לי חיים, חיות, כוח, כוונה, הבנה כדי שאני אוכל להיות החלק הפעיל בכלל. אבל שאני עושה את זה בפועל ולא שאני סתם מביא מילים כאלה מהשפה אל החוץ. זה נקרא שצריכה להיות הכנה לתפילה. ואם אין הכנה לתפילה אז מה המילים האלה? לא יעזרו כלום.

כל הזמן אנחנו רואים שנמצאים בתוך המערכת. האמת אף אחד לא יוצא ממנה, ואף אחד לא נכנס, אלא זה עניין של חיבור וניתוק בקשר במקום שלו במערכת, על זה מדובר. זה נקרא "שבירה", שנשבר הקשר בינינו ולא רואים אותו, לא מרגישים אותו.

לכן איך אתה יכול לפנות לבורא? כי בורא זה הכוח ששורה במערכת המתוקנת ואיך אתה יכול להתייחס אליו בצורה אישית? אפילו דרך זה שאתה מקולקל ונמצא בקשר מקולקל עם המערכת זאת אומרת, בכל זאת, דרך זה אתה מתפלל, ואז אתה מגיע אליו. אחרת לא. המתפלל ביחידות, כמה קראנו על זה, עושה נזק במקום תועלת.

שאלה: מה זה נקרא שתופס מקום? האדם אין בו פעולה, האדם אף פעם אין לו תפילה נכונה, האדם הוא מקולקל מיסודו והוא צריך לעבור תיקון. בשביל זה יש לו עשירייה, קבוצה שתתמוך בו במקום הזה שאין בו כלום.

יפה מאוד. אתה צודק בכול חוץ מדבר אחד, מה זה שיש לו עשירייה וקבוצה?

תלמיד: שיש לו אמצעי להעלות תפילה נכונה.

יש לו אמצעי.

תלמיד: נכון. לא משתמש בו כרגע כי הוא מקולקל והוא לא מצליח לעשות את זה.

זה שלא יודע להשתמש אבל הוא מתקרב להשתמש בזה או לא?

תלמיד: לעצמו הוא חושב שכן. אולי העשירייה תחליט שהוא לא. יכול להיות שלעצמו הוא חושב שההתקדמות הזאת של מילימטר מבחינתו זה גלגול שלם, אבל העשירייה אומרת שלא, הוא לא מעלה תפילה אולי.

אני יודע שכשהגעתי לרב"ש אמרו לי ככה, אצלנו כך וכך נהוג, אנחנו עושים זה וזה, כל אחד צריך כך וכך", ובזה הם היו מאוד [תקיפים].

כשהבאתי ארבעים צעירים מתל אביב אז רב"ש אמר לזרוק את כל הסמרטוטים שלהם, ממחר שיהיו לכל אחד מכנסיים שחורים, גרביים ונעלים שחורות, חולצה לבנה, ז'קט וכובע. כיפה זה ברור, וכובע. עם הכובע אחר כך בזמן השיעור זה היה ככה ככה אבל אתה יודע איזה [שינוי] זה לאלו שבאו מרחוב שנקין.

תלמיד: אנחנו מדברים על תפילה שבלב. זה לא מהפה החוצה, לא עניין של כובע.

לא. עזוב תפילה שבלב. זה הכול שטויות. איזו תפילה שבלב? איזה לב ואיזו תפילה? בחייך. אני אומר לך, הפילו כאלו תנאים על החדשים שלא היה להם לאן לזוז או החוצה או בפנים, וכאן לא קורה דבר כזה, כי כאן אדם יכול לבוא ולצאת ולא לבוא ועוד לצאת, זה חופשי. וכתוצאה מזה יש כאן איזו קלות רוח, קלות ראש. זו בעיה.

ואז מצד אחד אנחנו רוצים לפתוח את המקום לכולם, מצד שני מי שמגיע, לא אכפת לו, הוא כבר רואה שבאים, חוזרים, הולכים, וככה קורה לו עצמו. וגם אתה בזה שאתה אומר "אבל הוא נמצא בקבוצה", איזו קבוצה, איפה, הם לוחצים עליו, הוא לוחץ עליהם? לפחות בצורה פיזית. זהו. אין מה לעשות.

אנחנו מדברים על חוקי הטבע, חוקים, זה לא שאתה ואני יכולים לקבוע ולסכם בינינו שיהיה כך או אחרת. שואלים האם מותר, האם אסור, מה אני אגיד להם שמותר או אסור? אם לפי הטבע זה אסור ואני אגיד להם שמותר, ומה הם ירוויחו? אז כאן הבעיה. אצל רב"ש זה היה אחרת, הוא רצה שהם יגיעו להכנעה כמה שיותר מהר.

תלמיד: אז מה הקו הנכון כשהאדם נכנס לתוך קבוצה, באיזה מקום הקבוצה צריכה סבלנות כלפיו.

מה זה סבלנות?

תלמיד: שהוא יתפתח בצורה שאנחנו היינו רוצים לראות שהוא נמצא.

אתה אומר נכון, "שאנחנו היינו רוצים שהוא יתפתח", וניתן לו לזה איזה זמן. כן. כמו לתינוק. אנחנו מבינים שהוא מלכלך, שהוא מקלקל, שהוא עושה ככה, ככה, צריכים לשמור עליו, נכון, זאת תקופה כזאת, אבל עד כמה? אחרת אתה לא נותן לו לגדול, זה ממש "חוסך שבטו שונא בנו".

שאלה: מה שלא ברור זה איך לבקש ביחד, איך שני אנשים מבקשים ביחד?

אלא מה הבעיה?

תלמיד: אני רוצה להבין מה זה נקרא לבקש ביחד, מה זה נקרא שעשרה אנשים מבקשים ביחד?

עכשיו [לדוגמה] אנחנו עושים איתך הסכם שאנחנו מתחילים לעבוד כדי לקנות בניין, אז אנחנו עכשיו עשינו הסכם ומתחילים לעבוד בזה. מה הבעיה? יש הסכם, ישנה עבודה, ישנה מטרה לקנות יחד בניין, אז מה השאלה?

תלמיד: בעולם הזה ברור מה לעשות.

רגע, מה זה ברור? יש לפנייך קבוצה, יש לפנייך תשעה אנשים, אתה העשירי, אתם צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד". תחשבו מה זה נקרא להיות כאיש אחד בלב אחד, מה זה נקרא לדאוג אחד לשני, מה זה נקרא לדאוג לכולם, לחיבור בעשירייה, שכולם יהיו ממש מרגישים את זה, תבדקו את זה, תדברו על זה, ותנסו לממש.

תלמיד: למה המקובלים לא מסבירים מה זה נקרא לבקש ביחד?

כי זה שייך ללב. מה אפשר לעשות, איך אני יכול להסביר לך?

תלמיד: כולם מסכימים שצריכים לבקש עבור החברים, אבל איך לבקש ביחד, מה זה נקרא לבקש ביחד? זו הנקודה.

הם לא יכולים לכתוב לך על זה, זה אי אפשר לכתוב. אי אפשר.

תלמיד: זה סוד?

לא. אי אפשר להעביר את זה. הם אומרים לך את זה במילים כלליות. איך להסביר? אתה לא יכול להסביר מה יש בהרגשה. בכל מיני סיטואציות כאלו או אחרות, בסרטים, בתיאטרון, במוזיקה, בכל מיני, אתה יכול להעביר קצת וגם כל אחד יבין לא לפי מה שאתה מרגיש אלא מה שזה מעורר בהם.

תלמיד: יש הוא רוצה, הוא רוצה, הוא רוצה, אנחנו עשרה, אנחנו רוצים. מה הבעיה לבקש ביחד, מה זה נקרא שאנחנו רוצים ואנחנו מבקשים ביחד?

מה הבעיה לבקש? אני לא יודע, תדברו ביניכם.

תלמיד: מה זה נקרא שאנחנו מבקשים ביחד?

שאתם רוצים להיות יחד מחוברים עד המצב שהבורא יתגלה ביניכם וישמח מזה שאתם התחברתם כך. כמו ילדים כלפיי אימא. יש לאימא הרבה ילדים קטנים והם עכשיו כך רוצים להתחבר כדי לגרום לה נחת והם מדברים ביניהם מה לעשות. מה כל כך קשה?

תלמיד: זו נקודה שהמורה, הרב, לא יכול להסביר, זה נקודה שהעשירייה צריכה לחפש?

זה תלוי בהרגשת הלב, זה נקרא באובנתא דליבא, בהבנת הלב.

שאלה: זו נקודה טובה לפתוח בקשר לעשיריות. חוץ משיעור בוקר לא רואה אותם, לא שומע, לא מעניין אותי גם, אני עסוק בדברים שלי.

כן, ו..

תלמיד: אז מה אתה דורש?

אתה צריך ללכת בקו השני. אני הייתי בשיעור בוקר, קיבלתי בשיעור בוקר כוח, הבנה, דחף, מרץ, עכשיו כל היום אני צריך לממש מה שקיבלתי בשיעור הבוקר. כל היום דווקא ההיפך, היום חשוב, ולא שיעור בוקר החשוב, איך אני משך היום מממש מה ששמעתי בבוקר.

תלמיד: זה ברור, רק אמרת להם להיות בפגישות זום, לזה התכוונת? אני נהג משאית, אני חצי יום בנהיגה, חצי יום עם לקוחות, אין לי חמש דקות להיכנס איתם לזום וגם לא מעניין אותי לשמוע צרות גשמיות וכאלה, יש לי מספיק בעצמי. אני עסוק בדברים שלי, עם האנשים שלי פה. לא מדליק אותי להיכנס לאיזה זום עם כולם.

אבל אתה חייב. למה אתה בזמן הנהיגה לא יכול להיכנס לזום? אני רואה בזומים האלה הרבה אנשים שנוסעים ברכבים ומדברים.

תלמיד: כן, רכבים פרטיים עם מזגן על הכיפאק ולא עם לקוחות בטלפון שצועקים עליי "איפה אתה, מה אתה", לא כך, הם נוהגים בכיף שלהם, אני לא נוהג בשביל הכיף שלי.

תשתדל, חמש דקות פעמיים ביום אתה תוכל לעשות.

תלמיד: זה נושא טוב באמת לפתוח, למה אין לי ישועה בדבר הזה.

הישועה תבוא לא בתוך חמש דקות. ישועה תבוא בכל יתר הדקות שאתה חושב איך אתה מאחד את החברה הזאת, את העשירייה הזאת, אין לך ברירה, זה הבורא הפיל עלייך, אם אתה רוצה להשיג אותו אז אתה מסדר עשירייה.

תלמיד: זום איתם, זה מה שיפתור את זה?

זום לא יפתור את הבעיה. יפתור את הבעיה שאתה תרגיש שחשוב לך הקשר בין האנשים יותר מהאנשים עצמם, הקשר ביניהם. הקשר ביניהם זה הבורא, הבורא עצמו.

תלמיד: זה בדיוק העניין. אין מטרה אחרת חוץ מלהביא קשרים בין בני אדם, בזה נמצאת קדושה, אבל אני מדבר על העשירייה הספציפית.

זה יבוא. עשירייה ספציפית, אני אומר לך, יש לך עשירייה טובה, הם באים ממש יומיום. תדברו איך לשמור במשך היום על דאגה לעשירייה.

שאלה: לא הבנתי מה בדיוק הגורם לקלות רוח בזמן שלנו, עכשיו, שאתה מצביע עליו?

עדיין לא מספיק אנחנו בטוחים שרק בעשירייה אנחנו יכולים לגלות את הבורא, להתקרב אליו, לעשות לו נחת רוח, למשוך תשומת לב ממנו עלינו, שזה לאו דווקא מגיע דרך העשירייה. אני שוכח את זה. אני בכל זאת נמצא בקו ישיר לבורא, כל הזמן אליו והוא אלי ואני מדבר איתו בהכרה, בתת הכרה, לא חשוב איך, אבל אני והוא. וכאן צריך להיות ההיפך, זה לא העשירייה. העניין הוא שאין עשירייה, עשירייה זה הכול מדומה, אין. אלא כדי שאני אתייחס לבורא בצורת השפעה כלשהי אז יש לפניי הדמיון הזה, דימוי של עשירייה.

אם אני מדבר מעצמי זה בטוח מהאגו, אם אני מעביר את זה דרך העשירייה, דרך תשעה, אומנם שאני האגואיסט, מלכות, אבל אני מעביר את זה דרך התשעה, זה כבר לא אגו, כבר אני פועל באיזו צורת השפעה, אפילו מכנית, לא חשוב איך, זה שהרצון שלי מתפרס לתשעה חלקים, לתשעה רצונות, ודרך כל החברים אני רוצה כך להתייחס לבורא ואני רוצה שהוא יתגלה לי בצורה כזאת בהם, ואני בהם יחד איתם ועם הבורא, "ישראל, אורייתא, קדוש ברוך הוא חד הוא", בצורה כזאת אני ניצל מהאגו שלי. אין לי אפשרות אחרת. אני נכלל במערכת שמושכת אותי מהאגו שלי ואז בה אני נפגש עם הבורא. זה כל העניין של עשירייה.

ואין לי אפשרות אחרת משהו לעשות. בבקשה, תביאו פטנט אחר, תביאו, בקשה. איזה אמצעי יש לך עוד שאתה יוצא מהאגו ונכנס להשפעה, פיזית פשוטה, גסה, שיש לפנייך, שאתה עושה את זה ממש במאמץ האגואיסטי הגשמי, מאני אליהם, שיהיה אליהם, לא חשוב מי ומה אבל איכשהו. אין לך אמצעי אחר. והוא מוכן כבר מלמעלה.

שאלה: איך לנפץ את הדמיון הזה, שיש לי איזה קו ישיר לבורא?

זו בעיה. זה כל יצר הרע, אין יותר. הוא לא מפריע לך להתפלל ולשבור את הראש על הקיר או על הכותל, הוא לא יפריע לך בשום מצוות, בכלום, חוץ מ"ואהבת לרעך כמוך", חוץ מחיבור, איחוד, חוץ מזה תעשה הכול. ההיפך, הוא ידחוף אותך יותר להיות במצוות, בצדקה, לצאת להפגנות, בכל מיני דברים, ומה לא. הכול, חוץ מלדאוג לחיבור.

תלמיד: אז איך לדבר עם הבורא דרך העשירייה? כי נורא קל כאילו לפנות לבורא בלי עשירייה.

בטח, כי זה האגו דוחף אותך, מצדיק אותך. תראה מה שקורה. זה כל העניין של תפילה שהייתה לפני החורבן, ותפילות שנעשו אחרי החורבן. בטח, זה כל העניין של בניין שהיה פעם מנין שנקרא "מנין בבית המקדש", שכולם היו כאיש אחד בלב אחד, לבין תפילות שיש אחרי החורבן, שזה כל אחד בפני עצמו.

שאלה: אני לא יודע אם אצליח לבטא את עצמי. ניכר שיש בלבול ביומיום ובעיניי ההשוואה היא למה שאנחנו לומדים בתלמוד עשר הספירות. אני רואה שאת תלמוד עשר הספירות אני לא ממש מצליח להבין, אבל שם לפחות יש את השרטוטים שלך, שאם אני אנסה, אולי זה ייתן לי להבין.

וביומיום, במיוחד בתקופה שלנו של עומס, העומס הזה הוא המחסום כדי לעשות את העבודה. וזה הכלי. זה נראה לי כמו יתרון אור מתוך החושך, ואנחנו לא דנים בו. בהבנה שלי, אסור לדבר על הגשמי.

על איזה גשמי?

תלמיד: יש לי יום יום מיליון דברים לעשות. אני צריך לעשות את זה, את זה, ותוך כדי היומיום שלי איך אני חושב על החברים. המכניקה הזאת, ההתמודדות מול זה היא לא ברורה, היא קשה, ואני מרגיש כאילו אסור לדבר על זה.

זה קשה, לא בגלל שאתה עסוק יום יום. כשהוא מטפל בלקוחות שלו, ובמשאית שלו במשהו, ואתה שם במכונה שלך, וכן הלאה, זה לא עניין הזה. זה עניין של דאגה, דאגה אותה צריכים לבקש שתהיה. אני רוצה לדאוג לקשר שלי עם הבורא דרך חברים, כי רק בצורה כזאת אני יכול לעשות לו נחת רוח. אז איפה הקשר שלי עם החברים, מתי אני אגיע למצב שאני ארצה להיות בקשר איתם? אף פעם, אף פעם זה לא יקרה עד גמר התיקון.

אני לא חושב שבגמר תיקון זה יקרה, או אחרי גמר התיקון, "אה אני חופשי, אני נמצא ברצון להשפיע, אז עכשיו אני עושה מה שבא לי". אין דבר כזה. זה ההיפך. אז מה בעצם השאלה, השאלה שבכל זאת אנחנו צריכים לקבל על עצמנו את מה שהבורא נותן. אתה חושב שלי קל? שאני לא עובר מצבים? כל אחד. זה לא נגמר.

אני לא יודע מה יהיה אחרי שכולם יתכללו. ודאי שמצד אחד יהיה יותר קל, ומצד שני יותר קשה. כי "מעלים בקודש ולא מורידים". אנחנו נמצאים בעבודות הכי קלות, כמו לתינוקות. זה הכי קל. לא לחשוב שעכשיו אנחנו נעשה, ואחר כך יהיה לנו יפה, וטוב וקל. לא. את זה אי אפשר להסביר. נראה לנו שאנחנו עכשיו בינינו מקבלים איזה מאמץ על עצמנו, ואחרי המאמץ יהיה לנו קל, אנחנו נקבל כוח השפעה, ואז אני חופשי, עושה מה שבא לי. לא. אני יודע שכדאי להיות על מנת להשפיע, ואז הכול יותר קל לי. לא.

אנחנו צריכים להבין שאנחנו בדרך הזאת, או שאתם רוצים ייסורים גשמיים, אז בבקשה. אתם יכולים עדיין שם להמתין קצת. האנושות נכנסת בכל זאת למצב שהיא תהיה בלחץ גדול מאוד, כי היא חייבת להיכנס לתיקון. ותיקון הוא לא בזה שאחר כך אני נעשה מלך העולם, אלא כל הזמן יש לי אותם בעיות, אבל אני כבר מעריך אותם. זה כל העניין. כל הבעיה שלנו זה גדלות הבורא, חשיבות הבורא בעינינו.

תלמיד: מה שאתה אומר אני מסכים לגמרי, אני מרגיש את זה, אני מתחבר לזה. אמרת מה השאלה? אני מנסה להציע, איך אנחנו מגיעים ליעד הזה שאמרת. ואני עושה הקבלה, כמו שאנחנו לומדים עשר הספירות שיש איזה סוג של מדרג, ואז אתה יכול גם אם אתה לא מבין, להגיד, אוקי, היום יש את הסדר הזה.

אני אומר, היומיום שלנו כאילו מבלבל אותנו. אם היינו מצליחים לקבל כללים איך מדלגים, איך לא להיכנס לבעיה עצמה, כמו מבנה שיש בשרטוט, איך מדלגים כדי להגיע למה שאתה אומר.

למשל אומרים "חיבור", מילה כל כך פשוטה, שהיא פתאום נעשית למושג ערטילאי. אני יכול להגיד לך שהייתה לי שיחה עם חבר, פתאום אמרתי, "וואו, זה חיבור, שיחת טלפון". כלומר, מרוב שאומרים את המושגים, זה נהייה ערטילאי.

אתם רוצים שאני אכתוב לכם "שולחן ערוך"?

תלמיד: איך להתמודד עם היומיום? מאוד.

אני לא יודע. יש כללים. אתה רוצה שאני אפרסם לכם ביומיום לוח זמנים שאתם תתקשרו בכל מיני דברים, תוכלו לעשות כל מיני כאלה שיחות, חיבורים למיניהם. זה יעזור לכם? את זה אתם צריכים לעשות לבד. זה שאני אחייב אתכם? מזה לא ייצא כלום, חוץ מעוד יהדות.

תלמיד: לא חובה, אבל כולנו נופלים באותו בור וכאילו לא מצליחים. אז פה זה "איש את רעהו יעזורו".

לא רוצים.

תלמיד: אני לא חושב שלא רוצים. למה אנשים מגיעים לפה כל יום ובאים ובלי לדעת, בלי להבין? מתוך איזו תקווה. באים ובאים, אבל נופלים לאותו בור של יומיום. לכן אני אומר, זו אולי מכאניקה.

כמה פעמים ביום אתה נזכר בחיבור בקבוצה. כמה מתוך זה כואב לך שאתה רק עכשיו נזכר ולא נמצא איתם יחד? כמה אתה מבין בשכל שבלי שאתה תגיע לחיבור איתם אתה לא תגלה את הבורא? וכן הלאה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו לא יכולים כל הזמן לעמוד על עשרים המאמרים של רב"ש ו"מתן תורה" ו"ערבות", אנחנו צריכים גם את כל היתר.

תלמיד: אתה בעצמך אומר, "עשיתי פתיחות הרבה פעמים". אנחנו עושים את המסלול הזה וכל יום נופלים והרבה, אבל אם היה אפשר, כמו שעושים את השלבים, להראות הנה פה יש בור, תדלג. "איש את רעהו יעזורו", נפלתי, איך אני מדלג על זה. רוצה לדבר על משהו שייתן לי כלי לא ליפול פעם ועוד פעם, שלא יימשך שלושים שנה. אני ברמה האישית מרגיש שאסור לדבר על גשמי, זה כאילו "מוקצה". אז אני בא בלי לדעת ומקווה שתיפול עליי איזו הבנה. יש את הפער הענק בין מי שרואה ומשיג, שזה נראה לו מאוד ברור, לביני שאני שלא יודע. אז אני בא, אין לי משהו אחר.

אני לא מבין. מה הוא רוצה ממני? מה אני צריך לעשות? ללמוד בצורה אחרת? לא. לספר לכם משהו בצורה אחרת אני לא יודע. יש לכם הכול פיסית, בצורה מערכתית. איך אתם ממלאים את המערכת הזאת עם הרגשות שלכם, עם תשומת הלב שלכם, זה שלכם והבורא. אני, עשירייה, בורא, כך כל אחד ואחד צריך לדעת. שלושת המרכיבים האלה חייבים להיות יחד, אתה צריך לפעול בהם. מה אתה רוצה שאני אעשה בזה? איך לקשור אתכם יותר חזק לעשירייה ולבורא?

תלמיד: אני לא מבין איך עובדים עם החוקים בצורה מכאנית?

אין לי תשובה.

תלמיד: נדמה לי שפעם לקחת שיעורי טיסה, אז לטייס יש "צ'ק ליסט", רשימת בדיקות שהוא צריך לבדוק במטוס לפני העלייה לטיסה, ובהתבסס על מה שהחבר שאל ומה שהחברים האחרים אמרו, אולי יש דרך שבה אנחנו יכולים לעשות איזו רשימת בדיקות כזו. אנחנו יכולים לפתח רשימה כזאת אישית או של העשירייה, שכל יום אנחנו נעבור על הרשימה ונגיד, האם אני מודאג מזה? צ'ק. האם יש לי את הכוונה הנכונה? צ'ק. ואולי יש עוד כמה רעיונות כאלה.

בבקשה. על זה יש שני ספרים שחיברו לנו והם "שולחן ערוך" ו"סידור". שאז אדם בכל מקרה בחיים מדפדף ורואה, " עכשיו זה בשבילי". אחר כך מדפדף, "זה בשבילי". זה כך, אתם רוצים ספר כזה?

תלמיד: משהו קצת יותר פשוט אולי, עשרה דברים. ברגע שאנחנו מתחילים איזו פגישה או נמצאים בקשר אחד עם השני או במשך היום, רשימת בדיקות שפשוט תעזור לנו לנהל את התהליך של היחסים בינינו, את התפילה שלנו, לא איזה ספר גדול מסובך אלא פשוט רשימה שאנחנו נבנה אבל אתה תוכל לעזור לנו.

תתחילו לבנות מה שאתם חושבים, העיקר שזה יחבר אתכם לקבוצה ולבורא, נקודה. זו הייתה אז כל המטרה של אנשי הכנסת הגדולה כשהם חיברו לנו סידור, ואחר כך בכלל כשכתבו כל כך הרבה ספרים ואת "שולחן ערוך" הגדול שיצא אחר כך וכל מיני ספרים אחרים, זה בסופו של דבר כדי לתפוס, לתפור, להדביק את האדם יותר ויותר למערכת הרוחנית. אבל אתה רואה שאחר כך זה נעשה ההיפך, שאדם נדבק למה שכתוב בספרים האלה ואת הלב שלו הוא עזב, הוא רק הפעיל את המוח שלו.

אז כאן השאלה, כי אם אתם תתחילו עכשיו לכתוב סדר יום בשבילכם, איך צריכים לקום, להתכונן לכל דבר כדי שזה יקשור אותי דרך העשייה לבורא, אז גם אל תתחילו לגרום לכך ש"יוצא שכרו בהפסדו", לא צריך להעמיס על האדם משהו.

אני ראיתי שאתם קבעתם חמש פגישות של חמש דקות במשך היום, אתם רוצים לקבוע עוד משהו? בבקשה. אתם רוצים לקבוע איזה פסוק שכולם קוראים אותו ברגע שקמים, בבקשה. יש לזה אפילו פסוקים מוכנים, "מודה אני לפניך" וכן הלאה, דברים כאלה. אני לא מתנגד לשום דבר אבל כל זה צריך לרכוב על הדאגה "איך אני מחבר את העשירייה ככלי לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח". אין לי מה להוסיף.

שאלה: כדי לשפר ולפתח את העשירייה, על מה אנחנו צריכים ללחוץ ולחייב זה את זה בתוך העשירייה?

רק להיות יחד, לא יותר מזה. על מה ללחוץ? על חשיבות המטרה, חשיבות העשירייה, חשיבות החבר, חשיבות החיבור, חשיבות הבורא. חשיבות. זה הכול, שאין דבר יותר חשוב לי בחיים. אני עכשיו צריך לעשות את זה ואת זה, ואחר כך, כך וכך, אבל לפני הכול העשירייה. אם לא העשירייה אני מוכן למות, החיים הגשמיים האלה נגמרים אם לא היום אז מחר. זה צריך להיות לפניי הכי קרוב, שדרכה אני רואה את הכול.

תלמיד: איך ללחוץ אחד על השני בחשיבות?

אתם תסכמו ביניכם שאתם יכולים ללחוץ אחד על השני, "איש את רעהו יעזורו". תתחילו ללחוץ עד שתירצו להרוג זה את זה. אני לא צוחק, זה סימן של התקדמות עד כדי כך שלא תירצו לעזוב את העשירייה, כי זה חשוב ביותר ויחד עם זה אתם מוכנים לשרוף את כולם יחד, גם זה וגם זה. צריכים לעבוד על זה שהעשירייה חייבת להיות, אני צריך להרגיש כל הזמן שאני מלובש בה, שבלעדיה אני ערום, הכוונה היא שאני לא יודע מה לעשות. אין לי שום דבר. מה זה נקרא שאני רוצה שיתלבשו עליי? הם מביאים לי שכל, רגש, מראים לי איך אני מתפקד? הם מביאים לי כל מיני צורות נכונות של התנהגות. בלעדיהם אני לא רואה. אני מפוזר ממש. כשהעשירייה שמתלבשת עליי, "עכשיו אני רואה. עכשיו אני מבין על מה להסתכל, על מה לחשוב". כך.

אבל ביני לביני אין מה לעשות. זה זמן יפה מאוד, זמן קשה, אתם תרגישו. משנה לשנה תרגישו את זה יותר. יותר קשה, יותר מבולבל, זה חורבן, שבירה. כאן, כמה שמרגישים את זה, מרגישים. כענף ושורש צריכים להרגיש, אבל עוד מעט זה יעבור. יש דברים שדווקא פועלים לפי הזמנים. אמנם ישראל נמצאים למעלה ממזלות, אבל זה גם כך וגם כך.

שאלה: איך בתפילה על העשירייה, אפשר להרגיש את התפילה על הכלל ועל עשיית נחת רוח לבורא, כדי שכל זה יהיה תפילה אחת?

אתם צריכים למצוא, לחפש איך לעשות, אבל הכול בידיים שלכם. זה מה שאני לא מבין. אתם רוצים שאני אתפלל במקומכם? שאני אבקש במקומכם? שאני אבכה לבורא שייתן לכם את זה, ואת זה, ואת זה? איך? אז איפה תקבלו את זה, ואת זה, ואת זה אם אני אבקש? מקבלים באותה התפילה, באותו החיסרון שאתם מעלים. אם אין לכם אותו חיסרון שאתם מעלים לו, אז אין לכם במה לקבל מה שהוא רוצה לתת.

שאלה: העלייה שלי תלויה בקבוצה. מה קורה כשאין לי זו הרגשה של תפילה? שאני לא מרגיש אפשרות להתפלל עבור החבר שלי, מה עושים?

מתפללים שתהיה אפשרות. זה נקרא "תפילה לפני התפילה". ודאי שאין לי לב לאף אחד. אני עכשיו יוצא מעבר לדלת, אין כאן שום דבר, אני שוכח, נמחק הכול. האגו שלי עובד בצורה בריאה, ולא משאיר לי שום רגש לאף אחד. מה אני צריך לעשות? אני צריך כל הזמן לנדנד לעצמי לא לשכוח. כל הזמן להחזיר את עצמי בכוח לעשירייה, לאיחוד, לחיבור. ואני רוצה למשוך לזה כל מיני אמצעים, אפילו אמצעים שמפחידים אותי. אפילו שהם לא על מנת להשפיע כדי לעשות נחת רוח לבורא, אלא שאחרת אני אקבל מכות, אחרת זה יבוא בצורה של צרות, שאני לא אשיג מה שאני רוצה, כל מיני דברים, אפילו גשמיים. אני חייב להתרגל וזה "הרגל נעשה טבע שני", להתרגל כל הזמן לחשוב שאני לבוש בתוך העשירייה. חובה. זה דבר אחד.

ודבר שני, שאני מרגיש, רואה, כל דבר שאני בכלל עושה, מתייחס למציאות שאני לבוש בעשירייה, שאני מסתכל דרך העיניים של העשירייה, דרך ההבנה, דרך השכל של העשירייה. דרך מוחא וליבא של העשירייה. זה נקרא שאני "נכלל" בה. ומרגיש שאני נמס שם, לא מרגיש ביני לביניהם שום דבר. ודאי שזה יעבור ברגע הבא, אבל לזה אני משתוקק.

אתה שומע חבר? אז אל תגיד לי מחר שאתה לא יכול. אתה תעסוק בזה כל היום. אתה יכול.

(סוף השיעור)

---

1. "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט(.↩