heb_o_rav_zohar-la-am-vaera_2010-05-04_lesson_bb_n6
כתב המקור נלקח מחוברת "זוהר לעם"
זוהר לעם
פרשת וארא
(מאמרים: "ויהיו דם" / "והשבות אל לבבך" / "ושרץ היאור צפרדעים")
(אות קכ"ח - אות קנ"ו)
שיעור 6
שיעור בוקר 04.05.10 אחרי עריכה
משתדלים להבין הכל בכלי אחד. כלי אחד זו נשמה אחת. נשמה אחת, אלה הן כל הרצונות שלנו שהם כולם מתחלקים לרצונות הגשמיים, ונקודה שהיא מושכת אותנו למעלה מגשמיות. אז אנחנו משאירים את כל הרצונות הגשמיים ב"גשם", ואת הנקודות מחברים יחד. ובכלי הזה האחד, אנחנו מקווים לגלות דברי הזוהר.
ויהיו דם
"קכח) ויאמר, ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם. איך היה יכול ללכת לכל מימי מצרים, שבכל ארץ מצרים. הרי כתוב, וימלֵא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור?
קכט) אלא מימי מצרים הוא נילוס. ומשם נתמלא כל שאר האגמים והיאורים והעיינות וכל מימות שלהם. ועל כן אהרון נטה ידו להכות לנילוס בלבד. שכתוב, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור. הרי שהיאור כולל כל מימי מצרים." זאת אומרת, כל אותו השפע שבא לרצון לקבל ולא נותן להתקדם. אז תכונת "אהרון" היא תכונה שבאדם, שבעזרת הכוח שהוא מקבל מלמעלה, היא מסוגלת כבר לאחוז, ולהפסיק את ההנאה מהשפע.
"קל) מים תחתונים מתפשטים לכמה צדדים, לימין ולשמאל. ומים עליונים מתקבצים בבית קיבוץ המים, יסוד דז"א, שכתוב, ויאמר אלקים יִקַוו המים אל מקום אחד. וכתוב, ולמקוה המים קרא ימים. רקיע, שיש בו שמש, ולבנה, כוכבים ומזלות, שהוא יסוד דז"א הכולל בתוכו כל האורות דז"א, זהו בית קיבוץ המים, המקבל כל המים, כל האורות, ומשקה לארץ, עולם התחתון, המלכות. כיוון שהארץ מקבלת מים, היא מפזרת אותם ומחלקת אותם לכל צד, ומשם יושקו הכל." המלכות שמקבלת מלמעלה, לפי ההתאמה שלה לזעיר אנפין, היא לאחר מכן מפזרת את מה שיש לה לכל הנשמות שהן נכללות בה. חלקי המלכות.
"קלא) כשהדין שורה, עולם התחתון, מלכות, אינו יונק מן הרקיע, ויונק מצד שמאל שאינו נכלל בימין. ואז נקרא המלכות, חרב לה' מלאה דם. אוי לאותם שיונקים אז ממנה ונִשְקים ממנה. כי בזמן ההוא הים, המלכות, היה יונק משני צדדים, מיסוד דז"א ומצד השמאל. ועל כן נחלק לשני חלקים, לבן מצד היסוד, ואדום מצד השמאל. ואז זורק אל היאור חלקם של המצרים, האדום. ומכה בשורשם למעלה ולמטה. ועל כן שותים ישראל מים להיותם דבוקים ביסוד דז"א, שהוא חלק הלבן שבמלכות. והמצרים שותים דם, שהוא חלק האדום שבמלכות.
קלב) אם תאמר, שמכת הדם הייתה משום מיאוס בלבד, בוא וראה, שתו הדם ובא במעיהם ובקע ועלה. עד שישראל היו מוכרים להם מים בכסף, ואז שתו מים. משום זה, הראשונה להכות אותם, הייתה דם." אנחנו מבינים, דם ומים אלה חסדים וחכמה, שמתקבל בכלים דקבלה בעל מנת להשפיע. ואותו האור נקרא "מים". כשמתקבל האור בכלים דהשפעה, הוא נקרא "מים", או נקרא "חלב", לבן. כשמתקבל בכלים דקבלה הוא נקרא "דם", אדום.
ההבדל בין הכלים האלה הוא ההבדל שנקרא "כלים של המצרִים" ו"כלים של ישראל". זה נמצא באותו אדם, שאו כך או כך על יד זה שהוא מקבל דם ולא יכול לשתות אותו. זאת אומרת, לא יכול ליהנות מהאור שמקבל בעל מנת לקבל, כי השפע נעלם. אז הוא חייב לקנות בכסף אצל ישראל. כלומר, הוא מוכן מאין ברירה לעלות לעל מנת להשפיע. "כסף" זה כיסוף, אז זה מסך שהאדם מוכן לרכוש כדי לקבל את המים, זאת אומרת, את האורות שהם כבר יכולים למלאות אותו במשהו.
כך הכלים דקבלה, מאין ברירה, מוכנים להגיע לצורת כלים דהשפעה.
"קלג) ארומִמך אלקַי המלך ואברכה. דוד, כנגד המדרגה שלו אמר, ארומִמך. אלקַי, פירושו אלקַי שלי, המלכות, שהוא מדרגתו. כי רצה להעלות שבחו של המלכות ולהביאו לאור העליון, בינה, לערבם זה בזה, שיהיו המלכות והבינה הכל אחד. ועל כך אמר, ארוממך אלקַי המלך.
קלד) כל ימיו דוד השתדל לתקן את הכיסא, המלכות, ולהאיר הפנים שלה באור הבינה, כדי שתגן עליה, והאיר תמיד את אור התחתון, מלכות, באור העליון, בינה, שתהיינה הכל אחד. שהמלכות תעלה לבינה, שאז הן אחד. וכשבא שלמה, מצא עולם, המלכות, שלם, והלבנה, המלכות שנתמלאה, שכבר עלתה המלכות לבינה, ונשלמה ונתמלאה שם בכל אורותיה, ולא היה צריך עוד להטריח עליה להאיר אותה.
קלה) בשעה שרוצה הקב"ה לעשות נקמה בעמים עובדי עבודה זרה, מתעורר צד השמאל ומתמלאה הלבנה, המלכות, דם מצד ההוא. ואז נובעים דם המעיינות והנחלים שלמטה, כל אלו שהם לצד שמאל. ועל כן הדין שלהם דם." אבל זה חייב להיות, כי בלי גילוי השמאל אנחנו לא נאלצים לתקן אותו. לכן צריך לעלות ולעלות ולהראות את הדם, כמו שכתוב "בכל ארץ מצרים". רק לאחר מכן יש איזה חרטה על זה, והחלטה שחייבים לעלות דרגה מעל הדם הזה. זאת אומרת, לרכוש חסדים, שאחרת אי אפשר להמשיך בכל הארץ הזאת, בכל אותו רצון.
"קלו) כשדם הזה מתעורר על איזה עם, הוא דם של הרוגים, כי יעורר עליהם עם אחר שיבוא ויהרוג אותם. אבל במצרים לא רצה הקב"ה להביא עליהם עם אחר, שיעורר עליהם דם, שיהרגם, משום שישראל היו ביניהם, ולא יצטערו ישראל היושבים בארצם. אלא הקב"ה היכה אותם בדם, בנהרות שלהם, שלא היו יכולים לשתות.
קלז) ומשום שהממשלה שלהם שולטת באותו הנהר, פקד הקב"ה את הממשלה שלהם בתחילה, כדי שיוכה מתחילה האלקים שלהם. כי הנילוס היה אחד מן האלקים שלהם. וכן שאר אלקים שלהם היו נובעים דם. כמ"ש, והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים." כך אדם צריך להחליט כל פעם מה שולט בו, ומה ישלוט בו, בחינת ישראל או בחינת המצרִים, בחינת הדם או בחינת המים. מאין ברירה הוא עושה את זה. לאחר מכן הוא מעלה את החשבון שלו לא מאין ברירה, אלא מאין חשיבות של ההשפעה. וכך יותר ויותר כל פעם, ממכה למכה הוא מתקדם.
זאת אומרת, כל המכות האלו הם ההחלטות עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר מתקדמות מצד המצרָים שבנו, מצד הפרעה שבנו. כל רצון השמאל הזה, הרצון לקבל, עד כמה ובאיזה רמה אנחנו מחליטים שאנחנו כן מוכנים להיות מעל הקבלה. שייכים להשפעה.
ההחלטות הן יותר ויותר מתקדמות. הרצון לקבל כל הזמן גודל יותר, המכות הן יותר ויותר גדולות מצד הרצון לקבל, ויחד עם זה גם מצד הקושי, החושך הגדול ביותר הוא בסוף. וכך אנחנו מתקדמים.
אז יש בעיה במצב שנקרא "מצרים", שהאדם כבר מתקדם להחלטות שהוא צריך גם להוציא מהמצרים כוחות וכלים לא לשלוט בלבד, אלה להתעלות מעליו. כמו או מרדכי או המן, גם את זה וגם את זה צריך.
ולכן ישראל שנמצאים במצרים, זאת אומרת שמתגלה בנו המדרגה שישראל ומצרים כבר נמצאים כרוכים יחד זה בזה, אז כבר אין מכות כאלו שמחליפים את הממשלה. שבאים ושולטים בעם הזה. אלא ההיפך, מצרִים צריכים לגדול, לעומתם ישראל שבנו שצריך לגדול. זאת אומרת, הנקודה שבלב על פני הרצון לקבל, ששניהם כך, בירידות ובעליות גדלים באדם יחד. לסירוגין, אבל בתהליך אחד.
מה שאין כן במצבים שהאדם עדיין לא נמצא בבירור כדי לצאת מהרצון לקבל, אז יש שם כמו שהוא אומר, "בא עם ומחליף את העם". כמו שאנחנו במצבים הקודמים של החיים שלנו, פעם לזה רוצים, ופעם לזה רוצים, והכל הוא בתוך הרצון לקבל כך, או לכבוד או לכסף, או לזה או לזה.
מה שאין כן כשמגיעים למצב מצרים, שניהם שם צריכים לשמור, שניהם זאת אומרת, גם ישראל וגם מצרִים, צריכים ביניהם כבר להתחיל לברר באיזה צורה הדדית מתקדמים. לא מן הסתם משה גדל בבית פרעה, המצרִים מתעשרים על ידי ישראל, וכן הלאה. לא ששולט האחד על השני ואין תועלת לשני בכלום.
"קלח) לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלקים את מעשיך. מה ראה שלמה, שאמר מקרא הזה?
קלט) כל דבריו בחכמה היו. לך אכול בשמחה לחמך, פירושו, בשעה שהאדם הולך בדרכיו של הקב"ה, הקב"ה מקרבו ונותן לו שלווה ומנוחה. אז, הלחם והיין שאוכל ושותה, בשמחת הלב, משום שהקב"ה רוצה במעשיו." לחם זה חסדים, יין זה חכמה, אז יש לו שלווה מזה שיכול לצרף יחד.
"קמ) איפה החכמה במקרא הזה?
קמא) שלמה הזהיר את בני אדם, לעטר את כנסת ישראל, המלכות, בשמחה, בצד ימין, באור דחסדים, והוא לחם. כי לחם רומז על אור החסדים. ואחר כך יתעטר ביין, צד שמאל, הארת החכמה שבשמאל דבינה, כדי שאמונת כל, המלכות, תִמָצא בשמחה שלמה בימין ושמאל, וכשתהיה בין שניהם, אז כל הברכות שורות בעולם. כי זהו תכלית השלמות של המלכות, שהארת השמאל, חכמה, תתלבש באור החסדים שבימין, שאז מאירים בה שניהם, שהם לחם ויין. וזה שרוצה הקב"ה במעשיהם של בני אדם." שישתמשו בשני הכלים הללו.
שאלה: בהקשר של הדם, איזה שלב בעבודה הרוחנית מסמלת מכת הדם?
מכת הדם מסמלת את זה שמצד אחד, האדם בשלב הראשון לא מסוגל בכלל להשתמש ברצון לקבל. שכל אור המתקבל ברצון לקבל, בשבילו הוא דם שלא מוכן לשימוש. מצד שני, הוא בכל זאת האור שנותן את הדממה, את הדומם, הדם, שמביא אותו למצב מסוים שממנו והלאה זה היסוד של החיים.
אז בכל דבר יש גם את היפוכו. עד כמה שהוא קובע עכשיו שהצורה הזאת היא לא מתקבלת, שהוא חייב חסדים מצד אחד. ומצד שני שהדרגה הזאת בעצמה היא בכל זאת דרגה הראשונה, שלא יכולה להיות אחרת.
עד שמגיע לקביעה הזאת שזה באור, שזה בנילוס. זאת אומרת, שזה ברצון לקבל הגדול, שבשום צורה האדם לא יכול להשתמש ברצון לקבל שלו. זה נקרא ה"נילוס", בשום צורה. לא קצת ולא אולי אחרת או אולי באיזו התקשרות במשהו, אלא לגמרי לא. זה נקרא ש"אהרון נתן מכה דרך הנילוס", צורת ההשפעה שהיא הראתה את עצמה לגמרי כנגד רצון לקבל. זה נקרא ש"הרצון לקבל התמלא ב"דם". זאת אומרת, הוא הראה שהוא לא מסוגל להביא לאדם רוח חיים, כלום, באף צורה.
ודאי שלאחר מכן משתמשים בזה, ברצון לקבל, אבל זאת הדרגה הקטנה ולכן כך מתקבלת המכה הראשונה. לאחר מכן המכות הן אחרות, בצורות התקשרות שונות של הרצון לקבל עם הרצון להשפיע. האם כן והאם לא. כל המכות הן כדי למיין את הרצון לקבל, עד כמה הוא בכל זאת יכול להיות שייך לקדושה, ועד כמה הוא לא יכול. בכל מיני הצורות שלו.
ועשר המכות האלו הן כאילו עשר הקליפות שאי אפשר להישאר איתן. מה שכן את הכלים מהמצרים, אלו שיכולים להצטרף לעל מנת להשפיע, מוציאים. זאת אומרת, שעשר המכות האלו הן עשר מלכויות, שעד גמר התיקון אי אפשר לתקן אותן, האדם חייב להשאיר אותן במצרים. האדם יכול לאתר אותן ולהתנתק מהם רק על ידי מכות. ועם כל היתר, נגיד רפ"ח, מש"ך ניצוצין, האדם יוצא ממצרים. זה נקרא שהאדם "לוקח כלים", "בורח" וכן הלאה. במילים אחרות שאנחנו לא לומדים כך בתע"ס.
אז ההבדל במכות האלו הוא, בכמה כל פעם האדם מזהה שהוא לא מסוגל לעבוד עם המלכויות האלו. זאת אומרת, האדם כאילו מפעם לפעם עובד עם אותה מלכות רק בצורה עדינה יותר, מבוררת יותר, גבוהה יותר. שקודם האדם חשב "נו, עם זה אני לא יכול, עם זה אולי כן, אבל עם זה קצת כן". עד שהאדם רואה שהוא מלטש את הדבר ורואה עם מה שנשאר אחרי המכה האחרונה, שהוא לא מסוגל לגמרי. ואת זה האדם משאיר.
לכן בלי המכות האלה בלתי אפשרי לברר את לצאת. אבל הבירור שלהם הוא רק בסוף, שצריכים את כל הכלים דהשפעה שיהיו מוכנים כדי לברר אותם.
וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך
"קמב) אמור אל אהרון קח את מטך. מהו הטעם אהרון ולא משה? אלא אמר הקב"ה, אהרון, ימין, המים עומדים בו במקומו, כי המים בימין הם. והשמאל רוצה להמשיך מים משם. אהרון, שבא מצד ההוא, יעורר שפע המים. וכשהשמאל, שהם המצרים, יקבל אותם, הם יתהפכו לדם.
קמג) התחתונה מכל המדרגות, מלכות, שנקראת חרב לה' מלאה דם, היכה מתחילה. וע"כ נהפכו המים שלהם לדם. מן התחתון, מלכות, התחיל הקב"ה להכות. והיד שלו, שיש בה עשרה אצבעות, עשר ספירות, היכה בכל אצבע ואצבע, מן המלכות עד הכתר. וכשהגיע למדרגה העליונה שלהם, הבכור של כל המדרגות, הכתר, הוא עשה את שלו, ועבר בארץ מצרים והרג כולם. ועל כן הרג כל הבכורים בארץ מצרים, משום שהוא מדרגה עליונה שלהם ובכור הכל.
קמד) פרעה, ממשלתו היה בכוח המים, שכתוב, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. משום זה נהפך תחילה היאור שלו לדם. ואח"כ יצאו משם הצפרדעים, שהיו נוגפים את המצרים בקולות מרעידים, שצעקו בתוך מעיהם. יצאו מתוך יד החזקה, שהיא גבורה, ויד הזה התחזק הצדדים, עד שהמצרים נפלו כמתים בבתיהם.
קמה) סוד הדבר, כל אלו עשרה אותות שעשה הקב"ה, כולם היו מתוך יד החזקה, גבורה. ויד הזה התחזק על המדרגות כולם שבממשלה שלהם, כדי לבלבל את דעתם. ולא היו יודעים מה לעשות, כדי להינצל. כל אלו המדרגות שלהם, כיוון שיצאו לעשות משהו, נראה לכל שלא יכלו לעשות משהו, כדי להינצל מן המכות, משום יד החזקה ההיא, שהיה שורה עליהם." אלה הם מצבים שאולי אנחנו עדין לא כל כך, לפי מה שאני מרגיש, נמצאים בהם. הייתי אומר רק דבר אחד, להבין אותם מהר יותר, אפשר רק בתנאי שהאדם משתדל לראות אדם והיפוכו. מהדבר ההפוך. מצרִים מצד ישראל, ישראל מצד המצרִים, פרעה ומשה, אהרון ופרעה ולא להיות כל פעם במצב אחד, אלא תמיד לראות ממקום כנגדו. אז יבין טוב יותר את המצבים שצריכים לעבור.
שאלה: איך יכול להיות שבעצם כל הסיפור של מכות מצרים הם כבר עם הבורא שנותן את המכות, בעוד שהאדם נמצא בתוך האגו שלו?
הוא כבר מתחיל לזהות שזה בא מלמעלה. מה זאת אומרת? כל עבודת ההכנה שלנו שאנחנו קובעים "אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב". אנחנו רוצים להגיע לזה. לאחר מכן זה גילוי. אבל כשהאדם מזהה יותר ויותר שהדברים האלה באים בצורה עקבית, שהם מושכים אותו למטרה, שיש כאן איזה מין סדר הפעלה, שהאדם נשלט מלמעלה על ידי שני כוחות מנוגדים, שהאדם נמצא פעם בזה, ופעם בזה. שאפילו האדם בחוסר הכרה של מה קורה איתו עכשיו, אבל בזה האדם יכול להיות בהכרה שבכל זאת הוא בתהליך, ויכול להיות אפילו ללא זה. תלוי באיזה מידת הסתרה האדם נמצא, בהסתר מוחלט, בהסתר תוך הסתר, או לא.
וכמו שאנחנו לומדים ב"גילוי והסתר של ה' יתברך", שהאדם הזה או מנוהל לגמרי כבהמה, הוא לא שואל, אין לו מבפנים שאלה, אין לו אפשרות לשאול, אלא מתנהג כמו נפעל לגמרי. או כשמתחילה להתעורר השאלה הראשונה, "אני נפעל" או לא, מי מפעיל אותי, למה, בשביל מה, מה הטעם בחיי?" כל אלה הן שאלות על המקור, על מי שמפעיל.
ולאחר מכן הוא מתחיל להיות שייך יותר לתהליך ההפעלה, מה קורה איתי, למה כך ולמה כך, למה לעליות, למה לירידות, מה הקשר ביניהן, האם אני יכול להיות יחד איתם, נגדם, וכולי. זה כלפי הפעולות שאותן הוא מרגיש שעוברות עליו. לאחר מכן יש לו שאלה מתקדמת יותר על הפועל, "מה איתו, למה הוא עושה לי כך ולמה הוא עושה לי כך".
זאת אומרת, הוא כבר עולה בדרגה מזה שהוא לא נמצא בתוך ההרגשה שלו, אלא ההרגשה שלו תלויה במפעיל. ולאחר מכן הוא גם עולה עוד יותר לרצון להבין את המפעיל. זאת אומרת, מצד אחד הוא כבר מצדיק אותו. מצד שני, רק להבין למה זה כך, מה התועלת מהדברים. לאחר מכן הוא עולה לדרגה עוד יותר גדולה, שלא חשוב לו מה שעובר עליו מהמפעיל, הוא בכלל לא רוצה שהפעולות שעוברות דרכו ישפיעו עליו במשהו, הוא רוצה להתייחס אליהן כמו המפעיל, רק בצורה מטרתית.
זאת אומרת, הוא כבר לא רוצה להבין את המפעיל, אלא לקחת בעצמו את הפעולות האלו ולזרז אותן עוד יותר ובעצמו להתקדם. לא שמפעילים אותו כאיזה מכונה, אלא הוא בעצמו רוצה להפעיל את המכונה שלו לאותו המצב. למה? כי הוא מתחיל להזדהות עם המפעיל, לאחר מכן הוא מתחיל לרצות להיות במקום המפעיל. "למה שאתה תעשה את זה? תן לי לעשות את זה". וכן הלאה.
אז התהליך הזה קורה לפני המחסום. אלה הם המצבים שאנחנו צריכים לעבור, כולם תלויים אך ורק בתמיכת החברה. אם האור לא פועל, והוא פועל דרך החיבור של הנשמות, אחרת הוא לא פועל, אז אנחנו לא נעבור את זה.
שאלה: ומה זה אומר שכל הזמן התהליך הזה הוא מתבצע דרך משה בעיקר?
זה גם משה, גם אהרון, גם ישראל, גם המצרִים, הם כולם חייבים להיות רק בסדר הנכון, בהערכת החשיבות.
משה זאת אותה הנקודה שנקראת "ישראל" אבל שיוצאת מפרעה, גדלה משם, מתנתקת ממנו ומגיעה לזה שהיא מושכת אחריה את כל הרצונות שרק אפשר, להוציא הכל מהמצרים. האדם לא רוצה להשאיר במצרים אף פרסה, זאת אומרת, כל מה שיש. זה הויכוח שלו לפרעה, מה להשאיר ומה לא, כמה, משה אומר בכלל לא, שום דבר אני לא משאיר.
אז יש דברים כאלה, מפני שזה לא סוף הבירור והתיקון, אז יש דברים כאלה שמוציאים ממצרים ויש דברים כאלה שממצרים מצטרפים. הם לא רוצים שיצטרפו, אבל עוד רצונות כאלו מצטרפים, שאלה הם הערב רב וכולי. שרוצים לינוק מההשפעה לטובת עצמם.
שאלה: כל מכה היא טוטאלית. זאת אומרת, הרצון לקבל מסכים לשליטת הרצון להשפיע ואז מתחלף משהו ופתאום זה שוב הרצון לקבל עולה.
כי זאת עביות נוספת. ההבדל במכות הן עשר הרמות של העביות, ועשר הספירות של האור חוזר שהם מבררים זה כנגד זה, אותו חלק מהמלכות שלא יכול להשתתף ביציאה, שחייב להישאר במצרים. מכל מכה ברור לאדם מסך כל הרצון לקבל, שבהתחלה זה סתם מצרים כולה, מלכות שלו בעביות דשורש, א', ב', ג', ד'. לכן יש עשר מכות, חמש בחינות.
שאלה: ענית בעצם על השאלה שלי, זה בגלל שהעביות מתחדשת אז זה כבר לא..
כן, כל מכה זו עביות חדשה. לכן אמרתי קודם שהמכות האלה הן עולות באיכויות, כל מכה היא מתקדמת יותר. הוא אמר לנו שהמכה הראשונה דם, צפרדע, כינים. דם זו המכה התחתונה ביותר, היא היסוד, דומם, מדרגת הדומם שברצון לקבל. לאחר מכן הן מתקדמות יותר, מכת בכורות זה כתר, הבכור זה העתיד, זה הבן שהוא העתיד של הרצון לקבל, אך גם הוא מת.
זאת אומרת, שאין ברצון לקבל ולא נשאר יותר כלום. אם הוא לא מיועד, אם הוא לא מסוגל להתחבר עם העל מנת להשפיע. ואז כל אלו שנשארים במצרים נקראים "בכורי מצרים", שאין להם תקומה עד גמר התיקון.
ושרץ היאור צפרדעים
"קמו) רחל מבכה על בניה. הלא בניה של רחל היו יוסף ובנימין ולא יותר. וששה השבטים היו של לאה. למה בכתה רחל ולא לאה?
קמז) כתוב, ועיני לאה רכות, משום, שבכל יום יצאה לפרשת דרכים ושאלה על עֵשָו. והיו אומרים לה מעשיו של אותו רשע. ופחדה שלא תיפול בגורלו, והייתה בוכה בכל יום עד שהתרככו עיניה.
קמח) והקב"ה אמר, את בכית שתזכה לאותו צדיק יעקב, ולא תהיה בגורלו של אותו רשע. חייך, אחותך תקום בפרשת דרכים, ותבכה על גלות ישראל. ואת תהיי במערת המכפלה ולא תבכי עליהם. ורחל, היא תבכה על גלותם של ישראל.
קמט) רחל ולאה הן ב' עולמות, שנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א נקראת לאה, ונוקבא שמחזה ולמטה דז"א נקראת רחל. אחד הוא עולם שהתכסה, לאה, ואחד הוא עולם שהתגלה, רחל." זאת אומרת, בכלים למעלה ובכלים למטה, שם יש גילוי ושם אין גילוי. בכלים למעלה מחזה אין גילוי החכמה, שם עלמא דאתכסייא, ועלמא דאתגלייא זה למטה מחזה.
"ועל כן לאה נקברה ונסתרה בתוך המערה והתכסה. ורחל עומדת בפרשת דרכים, שנקברה בדרך אפרת, בהתגלות. והכל כעין של מעלה. ומשום זה לא הביא את רחל במערה ולא במקום אחר, כי כתוב, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ולא הביאהּ לעיר, כי ידע שמקומה הוא במקום גלוי." גם בדרך לחברון.
"קנ) כנסת ישראל, המלכות, רחל, וכתוב, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. נאלמה, משום שבעת ששולטים עמים אחרים, נפסק ממנה הקול, ז"א.
קנא) קול ברמה נשמע נהי בכי. קול ברמה נשמע, זהו ירושלים של מעלה, בינה. רחל מבכה על בניה, כל זמן שישראל הם בגלות, היא מבכה עליהם, כי היא האם שלהם. מבכה, משום כי איננו. משום שבעלה, ז"א, קול, נסתלק ממנה, ואינו מחובר עימה.
קנב) לא פעם אחת היא בכתה על ישראל, אלא בכל שעה ושעה שהם בגלות. ומשום זה, שהם פגמו בקול שנסתלק מרחל, הקב"ה סבב להם, למצרים, קול, להענישם, שכתוב, והייתה צעקה גדולה. גם הכין להם קולות אחרים באלו הצפרדעים, שהרימו קולם בתוך מעיהם, והיו נופלים בשווקים כמתים.
קנג) ותעל הצפרדע. והיה צריך לומר, הצפרדעים, לשון רבים. צפרדע אחת הייתה והולידה, ונתמלאה מהן הארץ. והיו כולם מוסרים את עצמם לאש.
מה נוגע למצרים, שכל הצפרדעים באו באש? הלכו בתנור, ונכנסו לתוך הלחם, ונתבקעו, ויצאו מהן אחרות, ונבלעו בתוך הלחם. וכשבאו לאכול מן הלחם, חזר הלחם במעיהם להיות צפרדעים, ורוקדים ומרימים קולם עד שהמצרים היו מתים. ומכה זו הייתה קשה להן מכולן. כתוב, ושָרץ היאור צפרדעים, ובְכָה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים. הרי שבאו בתוך גופם. פרעה הוכה תחילה ויותר מכולם, שהרי נאמר, ובְכָה ובעמך ובכל עבדיך. יהי שם ה' מבורך מן העולם ועד העולם, שהוא פוקד מעשה בני אדם בכל מה שעושים.
קנד) כתוב, ויראו אותה שרי פרעה, ויהללו אותה אל פרעה, ותוקח האישה בית פרעה. ג' פרעה כתוב כאן: פרעה אחד הוא לזמן ההוא, ואחד רומז על פרעה שבזמן של יוסף, ואחד רומז על פרעה שבימי משה, שהוכה במטהו.
קנה) פרעה הראשון, בשעה שנלקחה שרה אליו, רמז לאומנים וציירו צורתה בחדרו בכותל שעל מיטתו. עוד לא נח דעתו, עד שעשו צורת שרה על לוח, וכשעלה למיטתו העלה את הלוח עימו. כל מלך שבא אחריו היה רואה את הדמות ההיא, המצוירת בציור. והיו באים לפניו בדחנים, וכשעלה למיטתו היה נהנה מאותו ציור. משום זה הוכה המלך כאן יותר מכולם. שכתוב, ובחדר משכבך ועל מיטתך. ואח"כ, ובבית עבדיך ובעמך. ובכולם לא כתוב על מיטתם, אלא בו בלבדו."
שהיה מאוד קרוב להשתמש בלהשפיע על מנת לקבל, בכל המלכות ממידת ההשפעה. זאת אומרת שהכוח, הרצון לקבל הגדול ביותר שבמצב היסודי, הבסיסי ביותר שלו, היה קשור לצורת ההשפעה שנקראת "שרה", והיה רוצה ליהנות מלהשפיע על מנת לקבל בצורה הבסיסית ביותר. לכן זה עוד מימי אברהם. זאת אומרת, שהקשר הזה בין הרצון לקבל לכוונה על מנת להשפיע נמשך.
שאלה: תלמיד מיפן שואל מה מסמלת הצפרדע?
הוא מסביר את זה לאחר מכן, המכות לא מובנות לנו. חושך נגיד, היא מכה מתקדמת, ולמה? היא דווקא מהדומם, המצב חושך. דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות. בינתיים בואו נקבל שאלה הן הדרגות ברצון לקבל. רצוי לנו לראות את הדברים האלה, וכמה שיותר להעביר אותם להבחנות, כמו בתלמוד עשר הספירות.
בסך הכל אנחנו נמצאים במצרים, בבירור, אחרי שבירת הכלים. אילו כלים אנחנו יכולים להעלות לאצילות, ואילו כלים אנחנו משאירים למטה. מגיע האור הזה על ידי ע"ב ס"ג, על ידי שישראל נמצאים במצרים, האור מופיע אז ישראל אט לאט מתבהרים מתוך המצרים, מי הם ומה היא האומה המיוחדת, הרצונות לקבל שנמצאים לחוד, ואיזה קשר יש להם עם מצרים. זאת אומרת, איזה רצונות עוברים לרצון לקבל, אלה רצונות עוברים לרצון להשפיע. המיון הזה הוא על ידי מכות בגובה, על ידי אופנים שונים. הקליפות מתבררות על ידי עשר המכות האחרונות.
קשר, כמו שהוא אומר בין פרעה לאור, בין הרצון לקבל לכוונה על מנת להשפיע, הוא בא עוד מימי אברהם, משרה. זאת אומרת, מהנוקבא המתוקנת של אברהם, של החסד, שהרצון לקבל הזה של פרעה, קשור אליה. לכוונה הזאת בעל מנת להשפיע. כמבין שאחרת אי אפשר. מצרים מקבלים בשמחה תמיד את עם ישראל לתוכם ולא רוצים לתת לו לצאת, אלא להיפך, כמה שיגדל יותר. ולאחר מכן יש רק איזה פחד שישלוט. זה כמו עם המן ואחשוורש, גם.
בקיצור, צריכים כמה שיותר להעביר את זה להבחנות שאנחנו מכירים, וכל פעם לא חשוב איזה סיפור אנחנו קוראים, אנחנו משייכים זאת לאותה הסכימה, לאותו הציור שיש לנו מספירות, מעולמות, מפרצופים. המיון שלהם כמו נגיד בחלק ז' בתלמוד עשר הספירות, איך שהכלים נופלים, איך שהם מתבררים על ידי האור ע"ב ס"ג, תיקון מהקל לכבד, זה שיהיה לאדם בסיס שכל דבר שהוא קורא הוא משייך לזה ולעצמו, ודאי שהכל ברצונות הפנימיים.
עכשיו, בדיוק דם, צפרדע, כינים, למה בכזאת צורה? אני לא יכול להסביר אפילו. ודאי שזה שייך למים, שייך לחי שהוא במים, הכינים זה כבר אחרת, זה המתקדם לחי.
"קנו) כל הנחלים הולכים אל הים. כשאלו הנחלים, האורות דז"א, הולכים אל הים, המלכות, והים מקבל אותם ובולע אותם לתוכו, משום שהמים נקפאים תוך הים, וקרח הזה שואב לתוכו כל המים הבאים בו. ואח"כ יוצאים המים בתוקפו של הדרום, בחסדים שבצד ימין, ומשקה כל חיות השדה, כמ"ש, ישקו כל חַיְתוֹ שָׂדָי.
כי תחילה מקבלת המלכות מצד שמאל בלבד, שאז קומתה שווה לז"א, משום שאז יש לה ג"ר דחכמה. אלא בלי חסדים החכמה אינה יכולה להאיר, וע"כ נעשית אז המלכות ים הקפוא, כי האור שבה קפוא ואינו מאיר. ואח"כ בא קו אמצעי, ומגביר הימין על השמאל, ואז משפיע הימין את החסדים אל השמאל, והחכמה מתלבשת בחסדים." איזה מין חסדים הם שנקפאים? מים, קרח זה מים. אבל מים שנקפאים.
זאת אומרת שיש דרגות, זה לא סתם דם,אלה שזה רק אור חכמה. חסדים חסדים, אבל חסדים כאלה שלא מספיקים להיות כמים, אלא יש בהם דינים שהם נקפאים. אז יש כאלה גבולות, דרגות, שהאדם לא יכול להסביר אותם בחכמת הקבלה לפי הבחנות מדויקות, לכן משתמשים בשפת הענפים. אותו דבר לגבי מה ששאלת על מכת צפרדע.
"ואז נמס הקרח, והים משקה לכל העולמות. אמנם משום זה מתמעטת החכמה מג"ר, ואין בה רק ו"ק דג"ר." זה בא על חשבון זה.
האורות דקו שמאל דבינה, שמשפיע הז"א למלכות, כמ"ש שמאלו תחת לראשי. והים מקבל אותם ובולע אותם לתוכו, משום שהמים נקפאים תוך הים, וקרח הזה שואב לתוכו כל המים הבאים בו, שהאורות הגדולים דג"ר דחכמה אינם באים לתוך המלכות, אלא בזמן שהוא קפוא. כי אחר שנמס הקרח, כבר אין בה אלא ו"ק דחכמה. ולפיכך נבחן שהקרח ההוא שואב כל המים הבאים בו, אפילו הג"ר דחכמה, ולא במצב שאח"כ. שיוצאים המים בתוקפו של הדרום, שהימין, הדרום, מתגבר על קו שמאל. ואז משפיע לו חסדים להלביש החכמה, והקרח נמס וחזר למים להשפיע לכל התחתונים, ומשקה כל חיות השדה, כלומר אל המדרגות שבבי"ע, שהם מחוץ מאצילות." יש חסדים - מים. חוסר חסדים - קרח. לגמרי אין חסדים - דם. וכן הלאה. זאת אומרת, כך הרצון לקבל ועליו מידת התיקונים, כמה שישנם. ואז בהתאם לזה יש את כל ההבדל בין ההבחנות לפנינו, בסוגי הדומם, הצומח, החי, המדבר, בהכל, בכל התופעות. אין יותר. אלא היחסים בכמויות ובאיכויות של החסדים וחכמה. או רצון לקבל או רצון להשפיע.
אין כלום חוץ משני כוחות, ולכן תגידו באיזה מידה זה בדיוק, למה זה נקרא צפרדע ולא איזה מין ג'וק אחר, או משהו. יש לזה שורש רוחני שכך הוא מתבטא. ואיזה ספירה דספירה דסיכום של הרצונות וכוחות דלהשפיע ולקבל, שזה בדיוק לא מים, לא קפוא, לא דם, לא חלב ולא יין וכ"ו. זה כל כך בהבחנות, כך שמבלי לקחת שמות מהעולם הזה ולקבוע בהם, אין שפה אחרת.
אני נמצא בדאגה אחת, שאתם כל הזמן מיד, בצורה פשוטה ומובנת מאליה, אוטומטית, עוברים מהסיפור לצורה, לציור. לציור של ספירות, עולמות, פרצופים, לפחות. או מציור בקשה לאבחנות פנימיות, רגשיות. שאהרון זה בדיוק מובן מה זה, ופרעה ושרה, רבקה ורחל, מה יש ביניהם, אז שבדיוק יש כבר תגובה מבפנים. אבל תגובה מבפנים היא גם כן, טוב שהיא תתלבש לציור הספירות. כי הדברים תמיד כך מכאנית, בדרך כלשהו מסודרים כיסוד.
שאלה: המהפך בין הרצון לקבל לרצון להשפיע. ברור שבמהפך הזה הרצון לקבל סובל מאוד, הוא עובר מכות רבות וגם כרגע מורגש כאילו שהשפעה היא דבר טוב. למה בעצם הרצון לקבל צריך לסבול כל כך, כי מה שבעצם קשה אלו הן המכות האלה, הוויתור על הרצון לקבל.
הויתור, המכות והקושי, הם מפני שהאדם מזדהה עם הרצון לקבל, ולא רואה אותו כלא שייך לו. שניהם מלאכים, רצון לקבל ורצון להשפיע. ושניהם לא שייכים לאדם, אלא הם כמלאכים שבאים, שני קווים. האדם צריך להזדהות עם הקו האמצעי שנמצא מחובר משניהם, לא שייך אליהם, ונמצא למעלה מהם. ואז האדם מתחיל מזה להרגיש שיש לו מציאות שהיא חדשה, נפרדת מהם לגמרי. שהם רק עוזרים לאדם. זה מצד אחד כמו מגנט שמשפיע ממרחק על חתיכת ברזל, ומצד שני המגנט השני משפיע על אותה החתיכה.
אז האדם שייך לכוחות האלו, אבל בצורה כזאת רק כדי להעמיד את עצמו כתוצאה מהשפעתם. ולא שהאדם הוא רצון לקבל ולא שהוא רצון להשפיע, את זה הבורא ברא ואת זה הוא בעצמו, נגיד. זה בא יש מיש וזה יש מאין. האדם לא שייך לא לזה ולא לזה, אחרת אין לו עצמאות. העצמאות של האדם היא בזה שמשניהם הוא מרכיב את האני שלו.
אנחנו מרגישים רע כדי להתנתק ממנו ולא להזדהות עמו, שזה לא האני. בהתחלה הוא בא אלי בצורת מכות, שמבזים אותי, אז יותר טוב שאני לא אהיה מזוהה עם הרצון לקבל שלי, אז לא איכפת לי מה אומרים. שאני לא אהיה כאן בכבוד, או לא אהיה שם בשליטה. בהתחלה המכות באות בצורה כזאת כדי להרחיק את האדם מהרצון לקבל, מפני שהוא סובל בו. אבל לאחר מכן לא. לאחר מכן האדם דווקא רוצה שהוא יגדל, כי עד כמה שהוא גדול יותר, הוא מעליו בונה את עצמו, כמו מעל המגנט .
(סוף השיעור)