שיעור בוקר 08.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"שווים כאחד: אין חבר חזק, יש חברה חזקה" –

קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: אנחנו קוראים מתוך מסמך קטעים נבחרים מן המקורות בנושא "שווים כאחד: אין חבר חזק, יש חברה חזקה".

ניתן רקע קצר, אנחנו נמצאים כרגע בהכנה לכנס שלנו בספטמבר, כנס בנושא "מתחזקים למען הכלל" והתחלנו עכשיו עשרה צעדים שבועיים כהכנה לכנס. כלומר, כל שבוע חברים בוחרים נושא שרוצים להתעמק בו, נושא שיעזור לנו להתחזק בתוך העשירייה' להתחזק כחברה וככלי עולמי.

הנושא שעלה אתמול, יום ראשון הוא, "שווים כאחד: אין חבר חזק, יש חברה חזקה", עשינו ישיבת חברים וסדנה אתמול בערב ובמהלך השבוע אנחנו רוצים לברר את זה, לדבר על זה בסעודות, בהכנה לשיעורים ולכן הבאנו קטעים מהמקורות כדי שנוכל, כל החברים יוכלו לשאול ולהעמיק יותר את הנושא.

קריין: "שווים כאחד: אין חבר חזק, יש חברה חזקה", קטע מס' 1 מתוך כתבי הרב"ש.

"כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד", שפירוש, שלכולם היה מטרה אחת שהוא לתועלת הבורא. ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד."

(הרב"ש. אגרת מ"ב)

שאלה: כותב בהתחלה "כתוב "ויחן העם, כאיש אחד בלב אחד"", "ויחן העם", זה מלשון חניה, שהם חנו?

כך אני חושב.

תלמיד: אם זה מלשון "חנו" אז למה העם חונה בזה שהוא "כאיש אחד בלב אחד"?

ככה הוא רואה את זה, כך זה במקרא.

שאלה: נושא של המסמך, ש"שווים כאחד: אין חבר חזק, יש חברה חזקה", למה החוזק הוא דווקא ביחס לחברה?

כי כל אחד הוא לא חזק, אין לו שום דבר שהוא יכול להיות חזק, אלא רק חברה, שכולם אוחזים במטרה אחת, בכוח אחד, ברצון אחד, בכיוון אחד, לפי זה מודדים את החברה.

תלמיד: כששוקלים את עוצמה, את האיכות, שוקלים זאת ביחס לאדם או זה תמיד ביחס לחברה?

ביחס לחברה.

תלמיד: מיהו האדם בדבר הזה אם הכול ביחס לחברה?

כל אחד ואחד כך, כל אחד נשקל כלפי החברה וכל החברה היא לגבי מטרתה המיוחדת.

תלמיד: מה זה אומר חבר בחברה אם בסופו של דבר מודדים הכול ביחס לחברה?

ככל שהוא מתבטל כלפי חברה, ככל שהוא מוכן להיות יחד איתם, מזה החברה מורכבת.

תלמיד: במה כל אחד מוסיף לחוזקה של החברה?

בזה שהוא מבטל את עצמו ומעלה את האחרים.

תלמיד: למה הביטול של האדם נותן כוח לחברה? אם אני מבטל את עצמי, למה זה עכשיו ייתן יותר כוח לחברה, יותר עוצמה?

כי יש לך כוחות, כוח שהוא פועל נגד חיבור החברה. וכך אם כל אחד ואחד פועל, אז אין חברה, יש רק יחידים שכל אחד מושך לתוך עצמו.

תלמיד: אז העניין להיות מיחידים להפוך להיות חברה אומר להתחיל להתייחס לחיים כחברה, איך קורה המעבר הזה באדם, שהוא מפסיק להתייחס לעצמו כפרט ומתחיל להתייחס לכול מתוך החברה, ביחס לחברה?

הוא מתחיל להרגיש שכל המציאות זה בעצם דומם, צומח, חי, מדבר, כולם נמצאים בגוף אחד. אם הוא כך מסתכל עליהם ורוצה להתקשר אליהם, לפי זה הוא שופט אותם. זה לא אדם אחד או מיליון או מיליארד או יותר, אלא הוא חושב על כולם כאחד, שבאמת הם כך.

תלמיד: אז מה זה נקרא שאדם מתפתח אם בכלל אין עליו חשבון אלא הכול הוא ביחס לחברה?

זו ההתפתחות שלו, שהוא אחד מכולם והוא מארגן את כולם ועושה, נותן כוח לחיבור של כולם ולדבקות בבורא.

שאלה: הוא כותב שכולם צריכים להתבטל ולעבוד לתועלת הבורא. איזו תועלת צריך הבורא מאיתנו?

שאנחנו נהיה מחוברים ונידבק אליו ושם אנחנו נמצא את המקום שלנו.

תלמיד: זאת אומרת אנחנו עובדים לתועלתנו, לא לתועלתו?

נגיד.

תלמיד: וזה משתווה ביחד, זאת אומרת אנחנו והבורא הופכים להיות ממש דבר אחד?

כן. כי אנחנו עובדים לא על מנת לקבל לעצמנו, אלא על מנת להשפיע לבורא.

תלמיד: במצב הזה אנחנו נהיה מבוטלים לגמרי, איך נרגיש משהו?

אנחנו נרגיש שאנחנו דבוקים זה בזה.

תלמיד: האני שלי מתפתח שם?

כן.

תלמיד: ובכל זאת הוא מרגיש.

הרצון לקבל לעצמך מתבטל.

תלמיד: אבל תמיד אנחנו משתמשים בו כדי השפיע, לעבוד מעליו, אז אסור לו להתבטל.

מעליו זה נשאר.

תלמיד: הרצון נשאר, ואני רק עובד מעליו, הוא עצמו לא מתבטל באמת.

כן.

תלמיד: מה הוא הביטול הזה?

הביטול הוא שאני לא משתמש בו למטרה למשוך לעצמנו תענוגים.

תלמיד: אדם באופן פרטי לא יכול לעשות זאת כי הוא אגואיסט, הוא רוצה להתענג, אז הוא זקוק לחברה בשביל זה, לכן החברה היא הגורם הממשי בשביל זה.

נכון.

תלמיד: אז מה זה בעצם להיכנס לרשות היחיד? האם בסופו של דבר כל החברה צריכים להיכנס לרשות היחיד?

זה נקרא להתכלל בבורא.

תלמיד: להתכלל בבורא, זאת אומרת, להיצמד אליו, להיות בתכונות שלו.

כן.

תלמיד: וכך כל הזמן אנחנו צריכים לברר בינינו?

זה התיקון שלנו.

תלמיד: זה התיקון שלנו לאורך כל הדרך.

כן.

שאלה: הוא כותב, ""כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו"", ואז אומר, "מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים,". זו אותה פעולה או שאלה שתי פעולות שונות?

אני חושב שהן שונות מפני שהן מנוגדות זו לזו. הראשונה שאני מתחבר לאחרים והשנייה שאני מבטל את עצמי, זאת אומרת אלה שתי פעולות.

תלמיד: אז למה החיבור לאחד מחייב את הביטול של עצמי, של הדעה הפרטית?

ביטול דורש ביטול פרטי מפני שהם מנוגדים. אם אני רוצה להיות כלול מאחרים, מחובר לאחרים, אז אני כבר לא יכול להיות יחד עם זה לראות מה אני רוצה לחבר לעצמי, להיות מעל האחרים. זאת אומרת זה מנוגד זה לזה.

תלמיד: אבל עדיין בתוך השלם כל אחד תורם בצורה מיוחדת משלו.

כן.

תלמיד: זאת אומרת בתוך השלם יש שוני במה שכל אחד תורם לשלם.

אבל בזה הם משלימים זה את זה, זה לא מנוגד.

תלמיד: לכן שמשלימים זה נקרא ביטול הדעה הפרטית.

כן.

שאלה: אם פרט הוא תוצאה מהחברה, ונגיד לחברה יש איזה כוח סגולי, אז כל אחד מקבל לפי הכוח הזה. למה בחיצוניות אנחנו רואים שיש חברים שכן מצליחים להגיע לשיעור, להתעסק בהפצה, בהתנדבות וכולי, ויש כאלו שלא? אם יש כוח כללי של הקבוצה, הכוח הזה צריך להקרין לכולם, שכולם לפחות בחיצוניות יכולים לעמוד בכל הקריטריונים.

לא לכולם יש אותו יסוד. כל אחד צומח מהיסוד שלו, ולכן אלו מצליחים בזה ואלו בזה וההוא יותר וההוא פחות. אבל בסך הכול, כשאנחנו מתחברים כלפי השפעה לבורא יש בינינו חיבור ואחדות.

תלמיד: יוצא שזה כמו האיברים בגוף, לכל אחד יש תפקיד שלו בעשירייה. אחד יותר מוצלח בכל מיני הבחנות, דקויות, השני בהפצה וכולי. לכן יוצא שאין מה לבוא בטענה כלפי חבר כי הוא עושה את המקסימום לפי היסוד שלו.

כן.

תלמיד: מבחינה פנימית זה ברור לי. האם גם בחיצוניות זה כך? יש כל מיני קריטריונים חיצוניים. אם חבר בא נגיד פעמיים בשבוע, שלוש, אז זה היסוד שלו וזה מה שהוא מסוגל ואין לי מה לבוא אליו בטענות.

אנחנו יכולים לעורר בו עוד ועוד הערכה לחיבור חברתי וכן הלאה, במידה שיש בזה חשיבות. אבל בסופו של דבר אין אנחנו יכולים להשפיע עליו.

תלמיד: כביכול אני לא יכול לבוא לחבר בטענה - למה אתה לא מתחבר מספיק, למה אין לך כוונות כאלו? כי זה לא מוכח בכלל, מאיפה אני יודע.

כן.

תלמיד: אבל כן אני יכול לבוא אליו ולהגיד, למה אתה לא באת אתמול, הייתה ישיבה. או שבכל זאת זה יסוד והוא לא מסוגל לבוא.

לא, אנחנו חייבים לדרוש. מה ששייך לחברה כולה אנחנו יכולים לדרוש מכל אחד.

תלמיד: להשתדל לדרוש, אבל מה שייצא ייצא.

לא. יותר ממה שיוצא. אם החבר בריא אנחנו יכולים לחייב אותו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לדרוש מחבר שאין לו תנאים לזה?

איזה תנאים אין לו?

תלמיד: למשל להגיע לשיעור, להשתתף באיזה פעילות או לעשות משהו. האם כולם שווים בנקודת ההתחלה, כולם מסוגלים פה לאותו דבר?

כשהוא בא לחברה אז הוא כבר מתחייב.

תלמיד: ומרגע זה?

ומרגע זה והלאה אנחנו יכולים לשאול אותו, מה קורה לך, למה לא באת, למה אתה לא משתתף?

שאלה: האם יש לי מקום בכלל לשפוט חבר בחברה?

לפי חוקי החברה אתה יכול לשפוט אותו.

שאלה: אם מה שנמדד בחברה זה כאילו שהחברה חזקה ולא מודדים אם החבר הוא חזק, אז איך האדם בכלל יגביר את המאמצים שלו? איך הוא בודק שהוא תורם ועד כמה הוא תורם לחברה?

עד כמה שהחברה חזקה, כך חזק כל אחד שנכלל שם.

תלמיד: האם אני יכול למדוד כמה אני חזק כדי שאני אוכל להשתפר או להשקיע יותר? אני צריך למדוד את זה?

אם אתה נמצא בחברה ומבין את מטרתה והצעדים שהיא עוברת ואתה נמצא בצעדים האלו, אז אתה בסדר.

שאלה: לחברה יש מטרה אחת, אבל אנשים מסתכלים על החברה בצורות שונות. האם ההשקפות השונות האלה שמסתכלים על אותה החברה זה משהו שאני צריכה לבטל אותו, או שזה כן תורם בסופו של דבר לחברה שיש לנו השקפות שונות?

זה תורם בתנאי שזה לא מפר ממש את יסודות החברה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לכלול את עצמנו במערכת הבורא?

על ידי כך שאנחנו מתחברים בינינו ונכללים במערכת הזאת העליונה.

שאלה: אם אני מבטלת את עצמי כלפי הקבוצה, אני לא גורמת נזק לחברים. איך אני יכולה לממש את התכונות הפרטיות שלי, האופי שלי בצורה נכונה כדי להשפיע לקהילה?

לשם כך אנחנו צריכים לעבוד יחד עם החברה, זה מה שאנחנו לומדים.

שאלה: האם יש קשר פרטי של ביני והבורא? האם אני מצידי נמצאת בבורא והאם הוא מעריך את המאמצים שלי באופן פרקטי?

כן, הבורא בכלל ממלא את הכול ומסדר את הכול. זה כוח שאין לו גבול, הגבלה בשום דבר, ולכן הוא מיוחד וכולל אותנו ואת כל העולמות.

שאלה: אנחנו צריכים להגיע להבנה משותפת, ליצור משהו משותף בינינו כדי לעשות נחת רוח לבורא, שאנחנו צריכים לדאוג רק להיטיב לבורא, רק לעשות נחת רוח לבורא. מה זה אומר לראות בצורה משותפת את טובת הבורא, בצורה קבוצתית או בצורה משותפת בינינו, לא פרטית?

שאנחנו מתחברים ומתוך החיבור שלנו שאנחנו כבר לומדים מה אנחנו יחד, איזו צורה יש לנו יחד, פונים לבורא.

תלמיד: ואיך אפשר לייחס את זה לבורא כשאנחנו מתחברים זה לזה?

דווקא כשאנחנו מתחברים, יש לנו אפשרות לפנות לבורא.

שאלה: איך אנחנו כעשירייה כתוצאה מאיזה תרגיל פנימי שנעשה, יכולים להיכנס לרשות היחיד?

אנחנו צריכים להתחבר בינינו קודם כל לאחד, ואז אנחנו יכולים לקרב את עצמנו לבורא ולראות עד כמה שאנחנו שווים או שונים.

תלמיד: מה זה אומר שנגיד התאספנו יחד, כביכול מתחברים, עובדים יחד, בונים תפילה יחד, מה זה אומר שנכנסים כולנו לרשות היחיד?

במידה שבה אנחנו יכולים להיות כאחד, כל אחד מאיתנו מנמיך את עצמו כלפי האחרים ובצורה כזאת שכל אחד מבטל את עצמו, אנחנו נדבקים בבורא, וככה הופכים להיות כולנו שווים כלפיו.

בזה שמבטלים את הרצון לקבל שלנו, את האגו שלנו כלפיו, אז אנחנו בזה נעשים כאחד.

שאלה: שמעתי שאם חבר מגיע לקבוצה, הוא מתחייב ואפשר לשפוט אותו לפי חוקי החברה, מצד שני, שומעים ממך לפעמים שאין להפעיל לחץ על חבר, אלא במקום זה להראות לו דוגמה שתעבוד עליו.

זה מצד הקבוצה. מצד החבר הוא חייב לחלוטין לבטל את עצמו, בהדרגה לא מהיום הראשון. ומצד הקבוצה, אנחנו חייבים בכל זאת להבין שזה נעשה בהדרגה וכך אנחנו משפיעים על כולם.

שאלה: אם יש הבדלים בדעות בתוך העשירייה, אז זה יכול לתרום לעשירייה, לאיחוד של העשירייה, בתנאי שהם עובדים נכון ונזהרים שלא מפוררים את העשירייה.

אז איך עובדים נכון כי תמיד יש שינויים בין החברים, אז איך גורמים לשינויים דווקא להגביר את החיבור ולא לפורר את העשירייה?

כל אחד חייב לראות שזאת העבודה שלו, לבטל את עצמו כלפי העשירייה מצד אחד, ולהגדיל את החיבור בעשירייה מהצד השני.

תלמיד: אבל איך לבטל את עצמו מצד אחד ולהגביר את החיבור מצד שני, זה נשמע לי אותו דבר. איפה דווקא הזווית האישית שלי והזווית האישית של מישהו אחר איך גורמים להם לעבוד ביחד שזה מגביר עוד יותר את החיבור מאשר אם לא היה הבדל?

אם לא היה הבדל זה היה מגביר את החיבור.

תלמיד: אבל כשמתחברים מעל שוני, אז אומרים שזה מגדיל עוד יותר את החיבור, לא?

גם עוד יותר את השוני, ואז יוצא בפנים הם מאוד מאוד שונים, מבחוץ הם אחד.

תלמיד: אז איך לוודא שהשוני הזה לא מפרק את העשירייה, אלא רק מגביר עוד יותר את החיבור?

אם אנחנו כל הזמן מתקרבים זה אל זה, בעזרת הבורא שמחבר בינינו וקושר אותנו יחד, אז כך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אז מה שמחבר מעל השוני זה הבורא?

כן.

תלמיד: איך הוא מחבר מעל השוני?

בכוחות שלו.

תלמיד: איך משתמשים בכוחות שלו? מה האדם צריך לעשות כדי לקבל כוחות מהבורא להתחבר עם מי ששונה ממנו?

הוא צריך להיות כל הזמן במתח, ולמרות שגדלות בו תכונות פנימיות שבהן הוא נפרד מאחרים ודוחה אותם כביכול, אז מצד שני הוא נמשך אליהם כי הוא מרגיש ששם בפנים, דווקא בחיבור איתם, הוא משיג את הבורא. אז יש כאן שני דברים מנוגדים.

תלמיד: ואז הוא כל הזמן צריך לשים את ההשגה הזאת של הבורא מעל הפירוד הפנימי שגדל.

כן.

שאלה: מה זה להיות אחד בעשירייה, מהו המצב שחברים שונים בעשירייה הם אחד דווקא?

כשהם מתחברים למטרה אחת. כשהם מבינים איך כל אחד צריך לפעול כלפי האגו הפרטי שלו, וכך הם מרגישים את עצמם מחוברים.

שאלה: אמרת שיש שתי פעולות והן נשמעות ממש מנוגדות. פעולה ראשונה היא שאני מתחבר לאחרים, פעולה שנייה היא שאני מבטל את עצמי. האם הפעולה הראשונה, כשאני מתחבר לאחרים, היא לא על ידי ביטול עצמי?

כן.

תלמיד: אז מהי הפעולה השנייה שאני מבטל את עצמי, מה ההבדל?

כדי להתחבר לאחרים, אני צריך לבטל את עצמי. אז כך אנחנו עושים.

תלמיד: למה זה נחשב שתי פעולות? האם אני קודם מתחבר לאחרים, ובשלב השני, כאשר אני מבטל את עצמי, זה כנראה כבר כלפי הכוח העליון?

כן. מהאגו שלי לכוח העליון.

תלמיד: אלה שתי פעולות ביטול, אחת כלפי החברים ואחת כלפי הכוח העליון?

בעצם זו פעולה אחת.

שאלה: אתמול נשאלנו באחת הסדנאות, מיהו מנהיג בעשירייה. יש דבר כזה, מנהיג בעשירייה?

אנחנו אולי צריכים לעשות את זה, על אף שזה לא היה אצלנו, אצל רב"ש, אבל זה אפשרי.

תלמיד: מה זה אומר להיות מנהיג בעשירייה?

זה אדם מתחלף בעשירייה, כל פעם מישהו אחר מהעשירייה לוקח את התפקיד הזה, בעיגול. זה לא אדם קבוע.

תלמיד: כל פעם חבר אחר מהעשירייה, ומה אז?

נדבר על זה פעם.

תלמיד: זה לא לעכשיו?

לא, עוד לא.

שאלה: כתוב שאנחנו משתמשים ברצון לתועלת הבורא כמשהו שיכול לאחד, לחבר אותנו. איך להגדיר את הרצון הזה? כי נראה לי שזה בא לידי ביטוי בצורות שונות. לאחד זה יכול להיות לעבוד במטבח כי הוא רוצה לתרום לחברה, לשני דרך ההפצה כי הוא רוצה שכל העולם כבר יתחבר לבורא. זה נראה כל כך שונה לכל אחד. כמה זה חשוב לחשוב שאני באמת רוצה לעשות את מה שאני עושה לטובתו? האם יש הגדרה מה זה לעשות משהו לתועלת הבורא, ועד כמה זה חשוב בתוך הפעולה שלי לחשוב שזו המטרה שלי?

אני חושב שזה חשוב.

תלמיד: ויש איזו הגדרה?

עד כמה שהבנתי אותך, לא. בינתיים אני לא נזכר באיזו הגדרה.

שאלה: כשאתה חושב על עתיד הארגון שלנו, האם אתה רואה ארגון שמאפשר לכל אחד להתחבר לחכמת הקבלה בצורה שמתאימה לו, או ארגון שמיועד לאלו שמוכנים ורוצים להקדיש את כל חייהם למימוש השיטה? או גם וגם?

גם וגם. אתם יודעים שקשה מאוד למצוא היום אנשים שמוכנים להשקיע את עצמם למען מטרה דמיונית הייתי אומר. ולכן אנחנו צריכים להיות ככל האפשר ארגון שנמצא בעולם הזה, שמיועד לכל מיני אנשים, גברים ונשים, ששייכים למטרה. לא הייתי אומר יותר.

תלמיד: איך זה מתנהל גם וגם? איך החברה בנויה בצורה כזאת שיש לה כמו שתי גישות.

למה שתיים? החברה כולה בנויה להיות בחיבור כדי לגלות בחיבור את הכוח העליון ולהידבק בו. זו בעצם החברה.

תלמיד: ואם היא מחולקת למעגלים בתוכה? זה נכון לראות אותה כך, או לא?

אני לא חושב שזה העיקר, זה לגמרי משני.

תלמיד: צריכה להיות שאיפה להיות במעגל כלשהו או לא משנה איפה אני נמצא, העיקר שאני נמצא בחברה הזו?

העיקר שאני בחברה ואני הולך יחד עם החברה.

שאלה: מצד אחד יש תנאים שקבעו מקובלים והם כנראה לא משתנים, מצד אחר אנחנו רוצים שיהיה מקום לכולם, ויש פה דיסוננס, איך לעשות כך שכל אחד ירגיש בנוח. אנחנו לא רוצים להחליש את החברה, לבטל את התנאים, להגיד שאפשר לבוא פה ושם. מצד שני, אנחנו רואים שרק עשרה אחוז מהתלמידים עומדים בתנאים. כשהיינו קבוצה קטנה, אפשר היה לדרוש, הכרת כל אחד. היום יש לך עשרות אלפי תלמידים ומחר יהיו מיליונים, אתה לא יכול לדרוש ממיליונים מה שאתה דורש מיחידים, ואנחנו רוצים שיהיה מקום לכולם.

מה יכול לעזור פרקטית? איזה אמצעי מעשי יכול לעזור לכך שתהיה שלווה בין כולם? כי אלו לוחצים את אלו כי רוצים שהם יעמדו בתנאים, האחרים לא יכולים לעמוד בתנאים, אז הם עוזבים כי יש לחץ, וזה קורה גם בתוך העשירייה. מה אפשר לעשות? אם יש אהבה כמו במשפחה, אני לא לוחץ, כי אני יודע מה כל אחד מסוגל. אבל פה האהבה עוד לא קיימת, רק משתוקקים לזה, אז מה יכול להוריד את הלחץ הזה ולתת לכל הסוגים האלו להתקיים?

התחשבות.

תלמיד: מאין לוקחים התחשבות אם עדיין אין אהבה?

אני לא יכול להגיד לך, אבל בכל זאת צריכים ללמוד איך לסבול את כולם.

תלמיד: איך לומדים?

במשך הזמן כל אחד מגיע לזה.

תלמיד: המאור מחזיר למוטב יסדר את זה?

כן.

שאלה: אני חלק מצוות שמטפל חברתית בקבוצות בישראל ויש לא מעט מצבים כאלה שחבר בא ואומר, יש לי מטרה בחיים, זו מטרת החיים שלי, אין דבר גבוה מזה, והוא מרגיש שאם יש חבר שנמצא איתו בסביבה שלו, בעשירייה שלו, ולא עומד במינימום התנאים שאצלו הם מין סף כזה, קו אדום, אז הוא לא יכול לסבול אותו. קשה להביא את ההתחשבות לידי ביטוי כשהאדם אומר, זה הערך העליון של החיים שלי, במה להתחשב? הוא עוצר אותי, הוא מפריע לי, הוא מקלקל לי, הוא מלביש על החבר שלו את הכול. אין לו מקום להתחשב, להצדיק את החבר. רב"ש מוביל אותנו ומדריך אותנו צעד אחרי צעד, אבל כשזה מגיע לבירור אמיתי בפועל בזמן אמת זה לא מחזיק, זה מפורר, זה מפריע.

אז מה אתה רוצה שאני אגיד לך?

תלמיד: אני לא רוצה שאתה תגיד לי, אני רוצה להשמיע את זה פה כדי שהחברים יחשבו מה לעשות עם זה. קודם כל לתת מקום לכולם, בכל זאת לגלות התחשבות ולאפשר, לתת מקום לכל חבר, ולהבין שיש הכרחיות והגשמיות מובילה כל אחד מאיתנו למקומות אחרים.

סבלנות, אין מה לעשות.

קריין: קטע 2.

"צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.

ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם".

(הרב"ש. מאמר 1, חלק ב'. "מטרת החברה - ב'" 1984)

הדברים האלה ברורים. קשה לקיים אותם, לייצב את עצמנו להסתכל כל פעם כך על העולם, אבל התנאים האלה הם ברורים.

שאלה: בחברה יש הרבה אנשים שונים, אז איך היא מצליחה להתקדם בצורה הרמונית, כך שכל אחד מקבל מה שהוא צריך לטובת ההתקדמות שלו?

כך הם מתקדמים.

תלמיד: כשאתה מדבר כלפיי החברה, כשאתה רוצה להוביל חברה, אתה נותן איזשהו קו מסוים, איך אתה נותן קו שבמכה נוגע בכולם?

אני לא יודע ולא מבין.

תלמיד: אני אנסה לשאול אחרת. אנחנו מאוד שונים אחד מהאחר, אחד יכול להיות מחויב ב-90% לדרך, השני ב-100%, השלישי ב-20%. איך אתה מצליח לתת לכל אחד את מה שהוא צריך?

את זה הבורא עושה, זה לא אני. אני לא מבין בכלל מה שאתה שואל.

שאלה: אלו דברים שהיינו שומעים כאן במשך הרבה שנים, אני זוכר שלפני כמה שנים חבר שלנו אמר שהוא לא הצליח לקום לשיעור והוא שמע את השיעור מהמיטה והרב אמר "מי שלא מגיע לשיעור הוא כמו בוגד". אלו דברים שספגנו כשרצינו לבנות ערבות אמיתית, אלו דברים שספוגים בתוך האנשים.

כן.

תלמיד: זה קו אחד. וקו נוסף הוא הרצון להכיל את כל השוני ואת כל הרבגוניות. ופה אני חושב שהשאלה המרכזית היא איך מצד אחד אנחנו דבקים בחוקי המקובלים, בקפדנות כמו שכתוב, ומצד אחר איך מביאים לידי ביטוי את השוני בנטיות האלה כלפיי הבורא. איך להחזיק חברה, איך להחזיק עשירייה עם ההבדלים האלה?

אתם צריכים להבין שהשוני בינינו יגדל יותר ויותר, זה החוק, וכולנו נצטרך להיות מחוברים כאיש אחד בלב אחד יחד עם זה וכך להמשיך להתפתח ולגדול.

תלמיד: אני רואה את זה אצלנו בעשירייה במשך השנים האחרונות, איך אנחנו עושים את ההתאמה הפנימית הזאת אחד כלפי האחר. כי יש חברים וותיקים שספוגים בגישה מסוימת, יש חברים שבאים עם גישה קצת אחרת, כך שזה באמת תהליך שאנחנו עוברים על עצמנו.

כן.

תלמיד: בעניין של אהבה, האם יש שוויון או שאהבה היא תמיד מעליון לתחתון?

אני לא יכול להגיד, אהבה היא בדרך כלל מעליון לתחתון.

תלמיד: אני שואל כי אמרת שצריך לעשות את הדברים באהבה. אבל אם אחד פועל באהבה יכול להיות שהוא מרגיש שהוא לא יכול להיות בשווה עם החברים, כי אם הוא צריך לכלול אותם ולהיות ערב עבורם, הם פחות ואני יותר, אז יוצא שהוא כביכול לא בשווה איתם.

כן.

תלמיד: ופה יש דילמה, האם אני צריך להיות בשוויון עם החברים או שאני צריך להיות באהבה ואז אני כאילו מתנתק מהם, אני כאילו עליון כלפיהם. לכן גם פה יש שאלה פנימית בעבודה בינינו איך להתייחס נכון בעשירייה לחברים, האם האהבה הזאת, החסד האינסופי או הצורה הזאת לא מנתקת אותי והופכת אותנו דווקא לנבדלים?

כתוב "אהבה מקלקלת את השורה", אני חושב שזה בדיוק למקרה הזה. זה יכול להיות הקטן, הגדול והאמצעי, כל אחד בדעות שלו, בכוחות שלו, בתכונות שלו, ובכל זאת יש ביניהם אהבה. אהבה, זאת אומרת שבכל אחת מהתכונות שלו הוא מאוד רוצה להשפיע טוב לחברו, וגם חברו כך, ואז במידה שכל אחד מסוגל, הם תלויים זה בזה וקשורים זה לזה.

תלמיד: שלא בכוח האהבה אלא מכוח אחר?

לא, בכוח האהבה.

תלמיד: כי אחד המשפיע והאחר המקבל.

אז מה?

תלמיד: זה גורם לפירוד, להבדל, אנחנו לומדים שזה שינוי צורה.

אבל אנחנו לומדים שגם מי שמקבל צריך לקבל מטעם הרצון להשפיע, ולכן יש ביניהם השתוות.

תלמיד: אז צריכה להיות הסכמה בין כולם לא בכמות הנתינה או ההשפעה, אלא כמו שאתה אומר, כולנו יחד באותה סירה.

כן.

תלמיד: ואז זה כן יכול לעבוד.

אפילו לא כך, אלא שכל הנטייה שלנו אחד לאחר היא מתוך זה שכל אחד רוצה להשלים את האחר, לתת לו הכול כדי שתהיה לו אהבה.

תלמיד: ואיכשהו בסוף זה מסתדר, כי בשכל זה לא נתפס. יש עוד דבר אחד קטן בעניין הזה של "ואהבת את ה' אלוהיך".

כן.

תלמיד: הבורא הוא לכאורה האח הגדול, אז איך הקטן אוהב את הגדול? מה הקטן עושה כלפי הגדול, איך מתבטאת אהבה כזאת?

אני לא רואה שבאהבה יש קטן וגדול, כי ככל שהאדם הוא גדול הוא נכנע כלפי הקטן בגלל אהבתו אליו.

שאלה: שמעתי על כמה חברים, גם ותיקים, גם חדשים, שמרגישים שהם לא עומדים בקצב שהחברה קובעת והם מרגישים שהם עושים נזק ולכן הם רוצים לעזוב.

אבל באיזה מובן הם גורמים נזק?

תלמיד: במובן שאין להם את התנאים להשתתף בכל הסדרים של החברה.

כן.

תלמיד: ולכן הם מרגישים שהם עושים נזק. החברים שלהם נפגשים לשיעור בוקר, והם לא מצליחים. החברים שלהם נפגשים לפגישות באמצע היום והם לא מצליחים. החברים שלהם עושים הפצה והם לא מצליחים.

אז הם מעדיפים לעזוב?

תלמיד: הם מאוד מתוסכלים מזה. הם לא רוצים לעזוב, הם נמצאים בסתירה פנימית.

מה אתה רוצה שאני אעשה?

תלמיד: יש משהו להגיד להם?

אני לא יודע. להוסיף עוד שעות בכל יום?

תלמיד: מה אנחנו כחברה צריכים להגיד לחברים האלה?

אנחנו משתדלים ללכת לקראת כל אחד. אין ביכולתנו אני חושב, ללכת לקראת משפחות עם ילדים, נשים וכן הלאה, אבל בסך הכול אנחנו נותנים את המינימום ההכרחי שכותב בעל הסולם. זה לימוד יום יום בשעות לפנות בוקר, שהן לא יום ולא לילה, וכך מתקדמים. מה אתה רוצה שאני אעשה, שאוסיף עוד שעתיים ליום?

תלמיד: לא, השאלה היא מה צריך להיות היחס לחברים האלה, הם באמת עושים נזק?

אז ישנם כאלה שלא באים, או באים פעמיים בשבוע או פעמיים בחודש.

תלמיד: האם הם עושים נזק?

לא. כל אדם, אפילו שהוא לא משתתף יום יום ובצורה שלמה עם הקבוצה, בכל זאת עובד בצורה כזאת.

תלמיד: חבר צריך כחלק מהדרך שלו, כחלק מההתפתחות הרוחנית שלו, להרגיש מתוסכל? להרגיש נקיפות מצפון, להרגיש אשם?

זה תלוי בו, אבל החברה לא מזמינה ממנו תגובות כאלה.

תלמיד: אבל בזה שהוא רואה את הפער בין מה שהחברה מקרינה לו ונותנת לו דוגמה לבין מה שהוא מסוגל, נוצרות בו התחושות האלו עד שהוא עוזב.

אז מה אתה רוצה, שחברה תפסיק להתנהג כך?

תלמיד: אני שואל מה היחס או מה הפתרון לקונפליקט הזה?

אני לא יודע. מה לעשות, ממחר נקום פעם בשבוע?

תלמיד: לא. אני שואל מה צריך להיות היחס אל החבר?

היחס שלנו צריך להיות כמו שתמיד היה מבעל הסולם והלאה, אנחנו לא יורדים מהפסים האלה.

תלמיד: בוודאי, לא מדברים על לשנות עכשיו את הסדרים.

אז מה אתה מציע?

תלמיד: אולי איכשהו לשקף לחבר איזה יחס שאנחנו כן מכילים אותו.

בבקשה, תטפלו בו. תדברו, תסבירו, תסבירו שאין לכם ברירה, שאין יותר שעות ביממה, כל מיני דברים.

תלמיד: ושאנחנו מקבלים אותו כמו שהוא?

מה זה כמו שהוא, שהוא בא פעמיים בחודש?

תלמיד: נגיד.

מקבלים אותו, ויחד עם עבודה שלנו, שאנחנו משתדלים לעבוד עימו, אנחנו מצפים שישתנה.

תלמיד: אז פה יש סתירה, או שאנחנו מצפים שהוא ישתנה או שאנחנו מקבלים אותו.

מקבלים ומצפים.

תלמיד: אז פה הסתירה.

אני לא רואה סתירה.

תלמיד: או שאנחנו דורשים ממנו, או שאנחנו אומרים לו אתה בסדר, אתה עושה את ה 100% שלך.

אנחנו לא יכולים להסכים עם זה שזה בסדר כי זה נגד הסדר של בעל הסולם ורב"ש, מצד שני אנחנו בכל זאת מסתדרים עימו.

תלמיד: אולי יש מקום לשינוי סדרים במבנה החברה? לדוגמה, לחלק את העשיריות לעשיריות שעומדות בכל המסגרת, ולעשיריות שמקיימות מסגרת חלקית וכך הלאה?

לא.

תלמיד: למה?

כי אתה נותן בזה כבר איזה מספר לכל אחד ואחד, לאיזו עשירייה הוא שייך, כמה הוא מתקדם וכמה מתבטל. זה לא טוב.

תלמיד: אז העשיריות צריכות להיות דווקא מעורבות מכל המסגרות.

כן, ושבתוך העשירייה ידאגו שכולם יתקדמו למצב פחות או יותר שווה.

תלמיד: ואיך זה לא פוגע בהתקדמות הרוחנית של אלה שכן רוצים לעמוד במסגרת מלאה ואין הדדיות?

אני לא חושב שיש כאלה. אין לנו עשיריות שמקיימות ממש את הזמנים מא' עד ת'?

תלמיד: כן, זה מה שאמרנו, שיש חברים בעשירייה שמקיימים סדרים מא' עד ת', אבל לצורך העניין, מתוך 10 חברים, נגיד 2 או 3 או 5 מקיימים את כל הסדרים, אבל לא כולם.

בסדר, נקווה שזה ישתנה.

תלמיד: איך זה לא יפגע בהתקדמות הרוחנית של אלה שרוצים להתקדם?

מה אתה רוצה? לאסוף יחד את כל אלה שיכולים יום יום להיות שמונה שעות, או מה?

תלמיד: אין לי מושג. אני שואל מה נכון?

מה היה בזמני בעל הסולם אני לא יודע, אבל גם בזמני רב"ש היו הרבה שלא הגיעו, והיו הרבה שהגיעו אבל כדי לשבת ולדבר ולא ללמוד, והוא סבל אותם.

נראה, במשך הזמן נשתנה, הזמנים ישתנו, ונהיה יותר חכמים לקבוע שינויים בחברה.

שאלה: אני רוצה לשאול על הנושא, "אין חבר חזק, יש חברה חזקה". פעם שמעתי ממך שאין דבר כזה חבר חלש, אם החברה חזקה אז חבר שנכנס בה הוא גם יהיה חזק. זה קצת מפריע לי, מאיפה תהיה חברה חזקה אם אין חברים חזקים? אני לא מבין את זה.

אבל כולנו שונים גם בזמן וגם באותו זמן, ככה כולנו.

תלמיד: כן, אבל על איזה חוזק אנחנו מדברים, רצון להתחבר? השקעה בחיבור?

השקעה בזמנים, קודם כל בזמנים, ובהתמדה.

תלמיד: אני דווקא חושב שכולם צריכים לשאוף להיות חזקים, אני לא מבין מה זה חבר חזק.

צריכים, בסדר.

תלמיד: בעל הסולם כותב ב"דור האחרון" שבחברה מתוקנת לא כל אחד צריך להתעסק באידאולוגיה, בקבלה, ללמוד בבוקר. אם אנחנו מגיעים למסקנה שאנחנו רוצים לכלול בתוכנו לא רק חברים שרוצים ממש להיות מקובלים, אלא בכלל, כל מי שתומך ברעיון ורוצה להתכלל יש לו מקום, אז אולי לא כולם צריכים ללמוד קבלה לפנות בוקר, אולי צריך פשוט למצוא להם מסגרת ולתמוך בהם, שהם ירגישו שהם פשוט תומכים בחברה, כל אחד במקומו. אפילו אם אדם בא לתורנות פעם בשבוע, זו כבר ההשקעה שלו, ושלא ירגיש שהוא חלש, או לא תורם, או עושה חור. אולי כדאי פשוט לשנות פאזה, אם אנחנו באמת שואפים לדור האחרון, אז לשנות קצת את הגישה?

אתה אומר נכון, אני מסכים איתך.

תלמיד: אם ניקח משפחה כדוגמא, יש לנו ילדים, הורים, סבתות, והאחריות היא בדרך כלל על המבוגרים שיכולים לקחת אחריות על המשפחה. זה לא אומר שהילדים הם לא חלק מהמשפחה וזה לא אומר שהסבתות לא חלק מהמשפחה, אבל צריכה להיות איזה דרך שהמבוגרים יכולים לתמוך אחד בשני והילדים יכולים להרגיש ילדים, ועדיין האהבה זה מה שגורם לכולם להרגיש חלק מהמשפחה.

עד כמה נכון שאנחנו ניצור מסגרות כאלה שלמבוגרים יש זמן להיפגש, והילדים לא יכולים להיות חלק מזה וזה בסדר וזה מקובל וזה טבעי, כי באותה פגישה המבוגרים יכולים לתמוך אחד בשני. ויכול להיות שיש ילד מתבגר שגם רוצה להיות מבוגר והוא מגלה שיש תנאים כדי להיות מבוגר. וגם בקבוצה שלנו אנחנו מגלים שיש תנאים כדי להיות באותה קבוצה של מבוגרים שתומכים, שמספקים, שנותנים כוח, שמהווים דוגמה.

ואלה שעדיין לא, אז הכול בסדר, הם חלק מהמשפחה, אנחנו אוהבים אותם, תבואו, יש מסגרות, ובעצם ההבדל הוא רק ביחס,

כי אני רואה, שחבר שמפסיק להגיע כי אין לו כוחות, אז מנסים להחיות אותו, אבל אין בית חולים שאפשר להביא אותו לשם, ואז מנסים ומנסים, ואז החברים כסוג של הגנה עצמית מתחילים קצת להרחיק אותו, כי הם מבינים שהוא מתחיל להשפיע עליהם ולהוריד מהחשיבות שלהם ואז טבעית האגו מתחיל לראות בו כסוג של הפרעה.

במקום להוריד אותו לדרגה אחרת, ולהגיד שעכשיו אתה עדיין ילד, אנחנו עדיין אוהבים אותך ואתה חלק מהמשפחה, אבל לפגישות כאלה וכאלה אתה לא יכול להגיע. כלומר, לעשות איזה דירוג טבעי בחברה שלנו, שיראה לכל אחד איפה הוא וגם לספק מן החייאה ותמיכה לכל אחד באותו מקום.

אני חושב שהבנתי.

שאלה: אנחנו צריכים ללמוד קצת לחבק. שהחברה תברר קצת יותר, או תחפש בכתובים איך זה יתקיים בצורת העבודה בינינו, כי מה זה כל כך משנה אם לחבר יש קצת שכר הליכה, הרי אני רואה אותו בקושי שלו - ואני תמיד במדידות. אנחנו רואים גם בכתבי "הדור האחרון" כמה בעל הסולם שם דגש על כך שהכול מושתת על מדידה, גם אם זה השוואות בכל מיני צורות.

אבל כשאני רואה את אותו חבר שנקרא חלש יותר, הוא כאילו מחליש בתוכי ואם אני עושה התגברות, אז בהכרח אם אני עולה במצב הזה, הוא גם עולה איתי, גם אם אני לא מבין איך או מה. אבל אני חייב להיות כל הזמן בחיבור גם אם אני דוחה אותו.

אני לא מהאנשים שמתקשרים יותר מפעם פעמיים מקסימום שלוש ואז אני מניח לזה וממשיך עם העבודה הפנימית. אבל אני רואה שאם אני מאבד את החיבוק כלפיו, אני לא משיג מזה דבר. אבל כשהימין מחבקת והשמאל כאילו תומכת בכל הצד של הביקורת שיש בבירור בתוך העשירייה, ותמיד בהרבה הרבה חום ואהבה, זה מגיע לו דווקא יותר מכולם. ובסופו של דבר מרכז העשירייה נושא ומרים את כולם כמו כדור פורח, ומי בכלל כבר מודד שם, העיקר שלחבר מגיע קודם, ומי שיכול למשוך מושך, אבל על החיבוק חייבים לשמור.

אתה צודק.

תלמיד: לנו יש חבר בעשירייה שבאופן קבוע שולח את המאמר "חוץ מצא" של הרב"ש חלק ג'. ושם הוא אומר, שיש בעל הבית לסיפור הזה ולא לשכוח לעשות מה שהוא אומר, זאת אומרת לפנות אליו. והשאלה איך אנחנו זוכרים כל הזמן בכל המצבים האלה שתיארו פה החברים שיש בורא, איך אנחנו מערבים אותו בתוך הסיפור הזה, בתוך הדבר הזה שהוא הוא בעצם הבעל הבית, ואז נראה לי יהיה יותר קל להתעסק עם הדילמות האלה שלנו.

בסדר. תודה.

תלמיד: אני חושב שהרבה פעמים כשדיברו על לחץ של החברה, זה לא לחץ החברה, אלא לחץ של חברים בעשירייה. והרבה פעמים כדאי להחליף עשירייה, אבל אצלנו לא מספיק עובד המנגנון שאפשר להחליף עשירייה, ולצאת מהלחץ של החברים המיוחדים שלוחצים יותר מדי.

טוב, לכל אחד יש דעה אחרת.

קריין: בהמשך לדיון שהיה כאן, יש לי שני קטעים יפים מהכתובים.

כותב השל"ה הקדוש,

"אף על פי שחברך אינו שווה במידות כנפשך, חייב אתה לסבול אותו ולאהוב אותו, בעבור ה' שככה בראו."

ועוד קטע מספר 7 במסמך,

בעל הסולם כותב ב"חכמת הקבלה והפילוסופיה",

"חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השוואה ביניהם." (בעל הסולם. "חכמת הקבלה והפילוסופיה")

(סוף השיעור)