שיעור בוקר 26.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: " איך לסדר את עצמנו לתפילה"

אנחנו לומדים שכל הבריאה היא בעצם כלי אחד, ה-ו-י-ה אחת. וזה לא משתנה אלא רק כלפי האדם המשיג, הה-ו-י-ה הזאת מקבלת כל מיני אופנים, צורות. ואנחנו צריכים להשתדל בעבודה שלנו ובכל זאת לראות את זה כנושא אחד, כצורה אחת, "כלל ופרט שווים", שהכול יתחבר ויתבהר בתוך המבנה הזה האחד.

לכן אנחנו לומדים שכל אחד מאיתנו צריך להיות שליח ציבור, כל אחד צריך להיות גבאי, כל אחד צריך לכלול את כל העשירייה בתוכו, כל אחד צריך לכלול את כל העולמות בתוכו. כל אחד הוא בעצם אדם אחד, וכל מה שהוא מתאר ומרגיש שכביכול נמצא מחוצה לו זה בגלל שעדיין לא הגיע לתפיסה השלמה, שבאמת הנברא זה הוא ואין עוד מלבדו כנברא, ונמצא מול הבורא שאין עוד מלבדו כבורא. וכך "חד מקבל חד" מה שנקרא.

לכן אנחנו עושים כל מיני תרגילים, כגבאי, כש"צ, כאני עבור כולם והם עבורי וכן הלאה, מצילים אותי, אני דואג להם. וכל זה בסופו של דבר כדי להביא את עצמנו למצב שלא יהיה הבדל בתפיסה, בהבנה, בהרגשה שלי. בעיקר זה בהרגשה, אני או הקהל, העשירייה, אני כחבר שלהם או אני יחד איתם, נכללים יחד. זאת אומרת שכל ההבדלים שלאט לאט נמצאים בתפיסתי כתוצאה מהשבירה, מהכנה מלמעלה, הם ייעלמו ואני אראה את הכול רק ככלי בעשר ספירות.

אנחנו צריכים להבין שזאת המטרה וכל מה שאנחנו מבררים, אנחנו צריכים לברר במידה ובצורה כזאת שאנחנו אחר כך נחבר את כל ההבדלים האלה. יש אנליזה ויש סינתזה, יש פירוק ויש חיבור. אז כדי לברר את הדברים אנחנו צריכים לפרק אותם וללמוד כל אחד ואחד, למשל מה זה "גבאי" מה זה "חברה", מה זה "שליח ציבור" ועוד כל מיני תפקידים או צורות העבודה שאנחנו צריכים לתת. הכול כדי רק לברר את הדברים ולדעת דווקא איך אנחנו צריכים לחבר אותם יחד כדי להשלים זה את זה, שיהיה לנו כלי אחד.

לכן במשך העבודה, כשאנחנו עושים בירורים עכשיו, מפעילים את עצמנו לברר, אנחנו גם צריכים לברר אותם בכוונה, איך אנחנו נחבר אותם אחר כך. אמנם אנחנו כביכול לומדים כל תפקיד לחוד, כל תכונה, הבחנה, פעולה לחוד, אבל צריכים לראות איך אנחנו מחזירים את זה לכלי השלם, שבו יש רק עשירייה, כי כל מה שברא הבורא, זה סך הכול עשרת הספירות, ה-ו-י-ה, בתוך הה-ו-י-ה יש ארבע בחינות דאור ישר, וכך אנחנו מתקיימים.

קריין: מסמך מקורות בנושא "איך נסדר את עצמנו לתפילה", ציטוט מס' 11, רב"ש ג', "ברח דודו".

"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

(רב"ש - ג'. מאמר 217 "ברח דודי")

סדנה

איך אני נזהר מלבקש על עצמי, כי אני בזה רק מרחיק את עצמי מהבורא? איך אני עושה זאת? איך אני שומר על זה, כי זה ממש אסור, הפוך מהרוחניות.

*

איך אני שומר שלחברים שלי לא תהיה מחשבה עבור עצמם? איך אני עוזר להם בזה?

*

התפקיד הזה לשמור שלחברים לא יהיו כוונות על עצמם, מחשבות על עצמם, זה שייך לגבאי או לשליח ציבור? למה זה שייך לגבאי? מה תפקידו של הגבאי? להכין מקום, לסדר את הכול, לכן כל הדברים שהם לפני הכוונה הנכונה, שזה שליח ציבור, שייכים לגבאי. וכל היתר, איך אני מונע מהם לחשוב על עצמם ואיך אני עוזר להם לסדר את עצמם, זה איך להיות לכיוון הבורא. כך אני בתוכי, שאני בית הכנסת, אני בית המקדש, אני כלי, אני כולל את הכול, כך זה כלפי העשירייה, כלפי העולם.

שאלה: מה התפקיד של הש"צ?

ש"צ זה כבר כלפי הבורא. הכנת המקום, תיקון כל הכלים, לסדר, לברר את הכלים השבורים, עם מה אני יכול לעבוד, עם מה אני לא יכול לעבוד, גבאי זה סדרן, מברר, מתקן את הכול ולוקח כבר את המחשבות, הכוונות, הרצונות, ומסדר אותם ומחבר אותם, זאת אומרת עושה מהציבור כיוון אחד, זה כבר שליח ציבור.

קריין: ציטוט 11, רב"ש ג, "ברח דודי".

"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

(רב"ש - ג'. מאמר 217 "ברח דודי")

שאלה: כתוב "כשהוא מעורר רחמים על עצמו," הוא מתרחק מה'. למה הוא מתכוון?

מתפלל עבור עצמו. אתה לא מבין מה שכתוב?

"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה." עם הבורא, לפי התכונות. "לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו." כביכול מבקש, "תן לי, תעשה לי, תעזור לי, אני לא בסדר, לא טוב לי", וכן הלאה, על עצמו. [אסור] אפילו לבקש לתקן את עצמנו, אתה מבין, ש"אני לא בסדר, אני צריך תיקון, אני רוצה להשפיע, תעזור לי, תעזור לי". אלא אני לא קיים, פשוט מאוד, זה מה שצריך להיות. זה נקרא צמצום. לבקש לעצמו אפילו דברים טובים שאני אעשה לכולם? לא. "וכל כמה שהוא מרבה בתפילה," כזאת שמבקש מהבורא להיות טוב, עבור כל העולם מוכן לעשות את הכול אבל הוא מבקש עבור עצמו, הוא כביכול קיים, הוא מרכז הבקשה והתפילה, "לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, " זאת אומרת ללא שום קשר לעצמו, "נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל," אם זה עבור הכלל, "בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

תלמיד: אם כך אסור לי גם להגיד, הבורא תרחם עלי שאני אוכל להתבטל מולם, אני מבקש, תעזור לי להתבטל?

אתה לא קיים, אתה מבין שאתה לא קיים?

תלמיד: גם זה לא?

אתה שומע את מה שאני אומר? שכח על עצמך, תמחק את עצמך.

תלמיד: אז איך אני אתבטל מול הקבוצה אם אני לא מבקש כלום?

זה נקרא להתבטל.

תלמיד: מה, לא לבקש כלום?

לא, על עצמך אתה מבקש.

תלמיד: לא, אני שואל ככה, הרי באופן טבעי אנחנו יושבים פה עשירייה.

גם להתבטל כלפי הקבוצה, זה אני מבקש, כשאני רוצה להתבטל כלפי הקבוצה, אני מבקש להיות אפס כלפי כולם, זה אני מבקש על עצמי.

תלמיד: הנקודה הזאת לא ברורה כל כך.

זה לא ברור, נכון. כי אם תפסיק לבקש על עצמך, רק אחר כך תוכל להבין מה זה נקרא לבקש עבור האחרים.

תלמיד: אז מה, לשבת בקבוצה ולהיות ממש מה?

כי אם אתה עדיין מבקש, "אני רוצה להיות אפס, תעשה ממני אפס", אז אתה רוצה להיות אין סוף, לא אפס. כן, ככה זה, כי אתה המרכז. אסור לחשוב על זה.

תלמיד: תן לי בבקשה דוגמה, תכלס, אני יושב בקבוצה, יושב איתם ומה אני מבקש?

דוגמה מאוד פשוטה. כמו שאמא כביכול לא חושבת על עצמה אלא רק על הילדים. פשוט הכול רק לילדים, אין לה זמן ואין לה כוח ומחשבות על עצמה, הכול שם, כך הטבע מחייב, תלמד מזה. תלמד מזה מה צריך לעשות. רק בהם כל המחשבה, כל הרצון וכל העיניים מכוונות לשם. בצורה כזאת תגיע להשפעה.

תלמיד: ואיך אני מגיע לנקודה הזאת, איך אני מגיע לנקודה של ביטול?

זה נקרא ביטול, שאני לא קיים.

תלמיד: ככה?

כן. אני לא קיים, רק הם. ואיפה אני? אתה לא חושב על זה. אבל אתה קיים, אתה לא מבקש לא להיות קיים, אני אפילו לא רוצה לבקש על זה, כי זה על עצמי.

זה מעניין, זה משחק מעניין, לשחק עם עצמך ולתפוס את עצמך בכל מיני מחשבות ורצונות כאלו. תנסה, תנסה לעקוב אחריך, אלה תרגילים מאוד טובים. אני רואה איך הנכד שלי מחשק בכל מיני מכוניות, כל מיני דברים, שרצים, זזים ומסתובבים, תעשה ככה עם המחשבה הזאת שלך. לאן שהיא מסתובבת, לאן היא הולכת, איכשהו אתה צריך כל הזמן להיות בפינה הזאת, בפינה ההיא, ככה. .

והעיקר לברר איך, זה נקרא לבטל, כך מתקדמים לצמצום. האמת, שזה הרבה יותר קל מבירורים בפועל, איך לעבוד וכמה לעבוד בכל רצון וכל מחשבה, בצירוף הרבה יותר קשה. זה התרגיל הכי קל, כי אתה לא צריך להחזיק את עצמך במציאות. תנסה, זה דווקא מאמץ קטן.

שאלה: לפני כמה דקות אמרת שכאילו בתור נברא אין עוד מלבדי, בתור נברא אין עוד מלבדו. אז איך זה מתחבר הדבר הזה?

לא יודע איך זה מתחבר, תעזוב מה שהיה. מה שעכשיו אמרתי, את זה תנסה להרגיש. זה הכול. אל תתחיל לחבר את זה עם כל מיני דברים שאמרנו קודם ואחר כך, כי לא תצא מזה.

שאלה: איך לעבוד אם מתגלה התנגדות לתפילה כזאת? שאתה מנסה לא לחשוב על עצמך אלא לחשוב על החברים.

אבל אל תגיד ככה. קודם תעשה תרגיל פשוט, אני לא קיים. ככה תגיד, אני לא קיים, לא תופס מקום, לא רואים אותי, לא מרגישים אותי, אני שקוף, אין, כאילו לבשתי מין מעיל ולא רואים אותי. רוצים לעשות דברים כאלו בעולם.

תלמיד: כשאני מנסה מתגלה כנגד זה נקודה אחרת, שאתה ממש מופיע עם כל החשבונות.

הכול תלוי במחשבה שלך, הכול תלוי בשליטה שלך. אז השליטה שלי היא בזה שאני לא רואה את עצמי.

תלמיד: אז כאילו כן צריך להחזיק, מצד אחד מתגלה נקודה שאתה ממש מתנגד לתפילה כזאת, מצד שני אתה בכל זאת בכוח מנסה לחשוב על החברים.

אפילו אל תחשוב על האחרים, בינתיים תתעסק בזה שאתה לא חושב על עצמך. שלב, שלב.

תלמיד: אפשר להגיד שזו בעצם נקודת הצמצום, או לא?

קרוב לזה. צמצום זה כבר כלפי איזה לחץ, התנגדות, זה כנגד זה. צמצום זו כבר פעולה.

צריכים לעשות על זה תרגילים.

שאלה: זאת אומרת, אין לי פריבילגיה להתפלל עבור עצמי, אבל אני כן יכול לבקש מהחברים שיתפללו עלי, נכון?

כן, זה "איש את רעהו יעזורו".

שאלה: אם אפשר לחזור לדוגמה שנתת עם האמא שמטפלת בילדים שלה.

לא, זו כבר פעולה כנגד זה.

תלמיד: כן, אבל לפני כן, לפני הפעולה הזאת.

לפני הפעולה הזאת היא לא חושבת על עצמה, היא מנותקת על ידי הטבע מעצמה כי יש לה עניין עכשיו או לחשוב עבור העובר נניח שנמצא בה, או שכבר נמצא מחוצה לה.

תלמיד: זה ברור, אבל נניח שהיא חולה או לא יכולה מאיזו סיבה לעשות את זה, אז היא מבקשת עזרה, תן לי כוח לעשות את זה?

אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו מדברים על לא לחשוב על עצמו.

תלמיד: זאת אומרת, בכל זאת.

לא בכל זאת, אל תפריע לנו. אנחנו לא חושבים על עצמנו, זהו נקודה. רק על זה מדובר, על חצי ממה שהוא כתב. הוא לא סתם עושה כזאת הפרדה, כי אז זה יוצר בלבול.

תלמיד: לא לחשוב על עצמנו, איך בדיוק אנחנו עושים את זה כי גם כשאנחנו מתפללים על החברים, בסופו של דבר, זה מוקף, זה מלא בתפילה על עצמנו שאנחנו לא יכולים להיפטר ממנה, אנחנו מחזיקים אותה כל הזמן.

אנחנו מדברים על תרגילים שכתוצאה מהתרגילים האלה נקבל מלמעלה תיקונים ואז נוכל לעשות את זה, אז נוכל לעשות. ודאי שבעצמנו מלכתחילה, אני לא יודע, אם אני יכול לעשות או לא? אבל אני מנסה וכתוצאה מהמאמץ אני מרגיש כן או לא, ואז כתוצאה מזה תהיה לי תפילה. אבל במה התפילה? על הצמצום, לא על התכללות ולא על לדאוג לאחרים, זה אחר כך. לא לבלבל את עצמנו, קודם כל, אתה לא יכול לעשות שום פעולה רוחנית אם אתה קיים.

תלמיד: ואם אני רוצה להגיד תפילה על העשיריה שלי, וכל התחושות הנכונות, כל ההרגשות הנכונות, הכול עובר, מגיע לשטח הזה, אבל זה עובר דרך התפילה הזאת. אבל בסופו של דבר כשאני מסתכל על מה באמת אני מתפלל, אני רואה שבסופו של דבר אני מתפלל רק עבור עצמי.

על זה אנחנו רוצים לראות, כן או לא? ואם אני מתפלל בכל זאת עבור עצמי, אז יש לי כנגד לזה בקשה שאני לא אעשה את זה, שאני לא ארצה להתפלל עבור עצמי. ויהיה לי רצון גדול מאוד להתפלל עבור עצמי, לדאוג עבור עצמי, יתגלה רצון עצום, אבל אני מבקש כנגד זה כוח לא להתפלל עבור עצמי, זה נקרא כוח הצמצום. זה נקרא כוח הצמצום, שאני אקבל ואז אני אוכל לצמצם את עצמי, למרות שהרצונות נשארים, אני לא יכול לעשות כלום. הבורא ברא את הרצון, הוא לא נעלם ולא מזדכך, אבל אני מקבל מלמעלה כוח להיות למעלה מהרצון הזה. ואז למעלה מהרצון שלי, למעלה מהצמצום, אני מתחיל לעשות פעולות השפעה. שם מתחיל להיות כבר עולם עליון, עולם הרוחני. כך עושים, בהדרגה. אז קודם צמצום, מסך, אור חוזר וזיווגי דהכאה כבר ההתכללות עם הפעולות דהשפעה.

שאלה: אז ממה אתה מתחיל? מלבקש כוח.

לא לבקש שום דבר. רק דבר אחד, אני לא קיים. האני, האני, לא קיים. כאילו אין. זה נקרא ביטול היש.

תלמיד: מזה אני מתחיל את התפילות שלי?

מזה אתה מתחיל את הצעד הראשון הרוחני שלך.

תלמיד: אתמול ראיתי שככל שאני יותר מתפלל על החברים, כנגד אני מקבל יותר סיבות לחשוב על עצמי.

נכון, זה הכבדת הלב, הבורא כבר מתחיל לסדר לך לראות את האמת, עד כמה שאתה שקוע בעצמך.

תלמיד: אז איך אתה יכול להיות למעלה מזה כל הזמן?

עבודה. עד שאתה מתפרץ בצעקה, בדרישה ובבכי, אני לא רוצה לחשוב על עצמי. כי אתה לא יכול, עד שאתה חושב על עצמך אתה לא יכול לחשוב על הקבוצה, אתה לא מתחיל רוחניות.

תלמיד: זה אני רואה. אני פשוט כאילו לא רואה.

תרגילים, תרגילים, לא יעזור כאן כלום. בואו נעשה תרגילים, יום יומיים כמה?

תלמיד: אתמול למשל, הייתי ש"צ וראיתי שבזה התעסקתי, להתפלל עליהם, וכל פעם שהיה בי איזו התעוררות, ישר הגבתי בתפילה עליהם. אבל כאילו, כנגד אתה רואה רק סיבות לחשוב על עצמך, זה מה שאתה רואה יותר ויותר.

יופי אז עכשיו יש לך, לא להתפלל עבורם. אני נותן תרגיל אחר, אלא לא להתפלל עבור עצמו, עבור עצמי אני לא מבקש כלום, לא חושב על כלום. כל מחשבה, כל רצון, כל פעולה שזה על עצמי, אני חותך, חותך. יש לי ביד מספריים אני חותך, חותך, זה נשאר בפנים, לא נותן לה להתפתח, לפעול, שום דבר.

תלמיד: מה זו התגובה, מה זה חותך? נניח מתעוררת בי עכשיו מחשבה לעצמי?

זה שבפנים בתוכי, יש שם מלא טרריום, זה איפה שיש נחשים, המקום הזה נקרא "טרריום". אני לא יודע, איפה שמגדלים נחשים. קן נחשים זה בטבע, אבל זה לא בטבע, זה שאני מגדל. כמו בגן חיות, אז זה נקרא טרריום, בקיצור. תלמדו קצת משהו. זה אצלי קיים, אני לא נותן להם לצאת. כל נחש קטן אפילו שמוציא את הראש, אני חותך.

תלמיד: מה היא הפעולה הזאת של המספריים?

צמצום.

תלמיד: כן אבל זה כאילו מאיפה?

בצמצום, מה זה נקרא צמצום? שאני מגלה מה שבורא מגלה בי, כל מיני רצונות שאני צריך להגביל אותם, האני, האגו שלי, בכל מדרגה זה אחרת, אני עכשיו צריך לחתוך להם ראש. עד שאני לא חותך את הראש לכולם אני לא מתחיל פעולה רוחנית כי יש לי ראש של נחש.

תלמיד: אז אני יכול לבקש שיהיה לי צמצום?

כן, כן על זה כן. על צמצום אתה יכול לבקש.

תלמיד: אבל אני מבקש לעצמי צמצום.

זה לא להיות קיים, תחשוב כך. כי הכוונה שלך לא להיות קיים. האני שלי לא קיים, שלא יהיה קיים. מעבר לזה מתחילה הפעולה למעלה מהדעת, רוחניות, וכן הלאה. חשבונות.

שאלה: קודם הסברת שאם אני מבקש להיות אפס אז אני בעצם מבקש להיות אינסוף.

אתה שואל כך, אפילו אם אני מבקש לא להיות קיים, אז אני בכל זאת מבקש על עצמי?

תלמיד: כאילו להיפך, יוצא שאני דווקא יותר קיים בזה.

כן ולא. מה הכוונה לא להיות קיים? אתה יכול להגיד "מרוב טוב או מכל רע", מה הכוונה שלך שאתה לא רוצה להיות קיים? אחרי זה אני רוצה להתחיל בפעולות השפעה, אני לא יכול להתחיל בהן לפני שאני עושה קודם צמצום, כך אנחנו לומדים.

תלמיד: אבל אם אני מתייחס לדוגמה שנתת על אמא, אז היא כאילו לא חושבת.

אצל אמא זה בא בצורה טבעית, היא מפסיקה לחשוב על עצמה. ברגע שהיא מעוברת, גם זוהר אומר, כל המחשבות שלה על העובר שנמצא בא, רק על זה היא חושבת. אתה לא יכול לסובב לה את הראש, רק לכיוון זה.

תלמיד: מה שאני רואה זה ברגע שאני מבקש על עצמי שאני לא אהיה קיים, שאני אהיה בצמצום, שאני לא אחשוב על עצמי, אני דווקא כל הזמן חושב על עצמי שאני לא אחשוב על עצמי.

זה נקרא גילוי הרע, הכרת הרע. אתה מבין עכשיו יותר ויותר עד כמה כל הזמן היית חושב רק על עצמך, רק לא היית מודע לזה ועכשיו אתה מודע.

תלמיד: האם יש איזו טכניקה או תרגיל שאני יכול לעשות, שבאמת יגרום לי לחשוב על האחרים ולא על עצמי?

בינתיים לא. איזה על אחרים. אתה אפילו עכשיו לא מבדיל. אתה עכשיו צריך לבדוק עד כמה אתה כולך, כולך בפנים רק עם הנחשים שלך.

למה אתם כל כך מתנגדים לזה, זה לא טבעי? וודאי שלא טבעי כי כל הזמן בצורה אינסטינקטיבית, אני, אני, אני, אני, אפילו שאתה לא יודע, לא מודע לזה. וכאן אומרים לך, "תעצור". איך אתה יכול לשמור על הצמצום, על המסך, על האור חוזר, על כל הדברים האלה, אם אין לך את זה ביד, אם אתה לא מתמצא בזה, אם אתה לא תהיה בעל ניסיון? אתה חייב את הדברים האלה, זו כל העבודה. אתה בזה מתחיל לנהל את הטבע.

שאלה: מה זה נקרא שאני לא קיים, אני יושב כמו בהודו?

לא סתם אני. האני שלי, העצמיות שלי לא קיימת, אני לא רוצה להיות קיים. זה כאילו אין לי כלום מעצמי. לא רצונות, לא מחשבות, לא כוונות, אפילו לא פעולות, שום דבר. אפשר לעשות אפס.

תלמיד: אפס.

כן, כי בזה אני מצמצם את כול הרצון לקבל שלי, את כל העבר, ויכול להתחיל את ההווה והעתיד.

תלמיד: ומה יש כל רגע ורגע, מחשבות, מה לעשות?

לעשות עם הכול כך שאני לא רוצה להיות קיים. לא רוצה להיות קיים, זאת אומרת, לא לרצות ולא לחשוב עבור עצמי. יש לי רצון ומחשבה, שני דברים. אני לא רוצה לחשוב על עצמי, לא רוצה לרצות שום דבר לעצמי.

תלמיד: זה לא טבעי, באמת.

זה לא טבעי, בטח לא טבעי.

שאלה: אבל מה לעשות, ככל שאתה יותר משתדל, אתה לא מצליח?

משתדל, ככה להיות ורואה שאתה לא יכול. אז מה לעשות?

אני אגלה לך מה לעשות, בינינו. להתפלל, לבקש, כאן יהיה לך מגע ראשון עם הבורא בצורה אמתית. אתה מבקש ממנו שיעזור לך להגיע לצמצום. לא לעשות צמצום, לעשות זה וודאי שהוא עושה, אלא אתה מבקש ממנו להגיע לצמצום. אני בצורה אגואיסטית, האני, לא רוצה להיות קיים.

ותתאר לעצמך שיש עולם והכול ואתה לא נמצא. פתאום אתה נעשית שקוף, בלתי מזוהה, ככה, כולם עוברים לידך, עושים משהו ולא רואים אותך, לא רואים.

תלמיד: אין לי מילים.

אני מדבר על תרגיל, זה הכול. אני כמורה אומר לך, "אתה חייב לעשות תרגילים. שב ותעשה". תראו עד כמה זה קשה? אני חשבתי שנעבור את זה תוך שאלה אחת בסדנה.

שאלה: את הפעולה הזאת אני פחות או יותר יכול להבין, אבל איך בהודיה אני מבטל את עצמי? אם הבורא נתן לי משהו טוב איך אני יכול להודות לו עכשיו כשאני לא קיים?

אני לא מתעסק בשום דבר אחר, אל תביא לי שום דבר. אני מדבר על מה שאני מדבר, על מה שאני דורש, זה מה שנעשה. הודיה, לא הודיה, עבור מה שעשה, לא עשה, זה החשבונות שלך. אתה לא רוצה ללכת איתי אז אתה תהיה בחשבונות שלך. "אבל הבורא עשה לי", על זה לא מדברים.

תלמיד: אבל חלק מהתפילות שלנו זה הודיה.

איזה תפילות הוא מדבר? איפה אתה נמצא, אתה שמעת מה שאני אמרתי?

תלמיד: כן.

מה המורה שלך אמר לך? שאתה לא קיים, תתאר לעצמך שאתה לא קיים, "אבל הבורא עשה לי משהו", למי עשה אם אתה לא קיים? תנסה לבצע מה שאני אומר לך, זה תרגיל שבלי זה אתה לא תוכל להתקדם, הכול מתחיל מהצמצום.

סדנה

כולם מדברים איך אנחנו עושים צמצום על עצמינו. צמצום זה נקרא שלא קיים, כאילו שהרצון לקבל שלי לא קיים. הוא קיים והוא גדול וכל הזמן מתפרץ והכול אבל אני עוסק במשהו שכאילו לא קיים, סוגר אותו. כל הזמן סוגר, עוד סוגר, עוד סוגר, עוד סוגר. זו עבודה בלתי פוסקת. אבל היא נקראת צמצום.

וזה לא נקרא שאני לא מרגיש אותו, ועוד איך אני מרגיש אותו. אבל אני למעלה ממנו מתקיים בצורה שהוא כביכול לא נמצא. זה נקרא כוח הצמצום. כנגד נניח אלף קילו נחשים, יש לי אלף קילו כוח המסך שסוגר אותם ומחזיק אותם. והמסך הזה נקרא בינתיים צמצום, יש עוד מעבר לזה מסך שיעבוד עוד בצורה הפוכה. תדברו זה עם זה.

תדברו בעיגול, לא כל אחד. תדברו בעיגול שתשמעו מה שהחברים אומרים ותתקנו אותם.

*

שאלה: כשאומרים לאדם אל תחשוב על ארנבת לבנה, אז הוא ננעל דווקא על המחשבות האלה, אם תגידו לו תחשוב על פיל אפור אז אולי אפשר יהיה להיפתר מהמחשבה על הארנבת הלבנה. אז מה יישאר לי אם אני אפסיק לחשוב על עצמי ואני אתרכז בזה כל הזמן, אולי צריך להתרכז במשהו אחר כדי להפסיק להתרכז בעצמי?

כן ולא, אבל כדי לדעת שאנחנו באמת נמצאים במחשבה על עצמנו כל הזמן, אנחנו צריכים רק לא לחשוב על עצמנו. ועל זה אנחנו חייבים לעשות תרגילים לפחות יום אחד, היום אתם צריכים במשך כל היום לחשוב רק איך אני לא קיים. ובזה תגלו הרבה הרבה הבחנות, כאלו שלא תיארתם לעצמכם. וגם תתחילו להרגיש מה זה נקרא שאני לא קיים, פשוט אוויר במקומי, כאילו אחרים לא מרגישים, אחרים לא מסתכלים, לא מזהים אותי בשום דבר, אני לא קיים, הרצון שלי לא מכוון כלפיהם, כלפי כלום. תנסו לנטרל את עצמכם, זה משחק מאוד פשוט, הוא גשמי הוא לא רוחני, זה פסיכולוגי.

נניח שמלמדים אותך להיות מרגל באיזה מקום, אז מלמדים אותך גם כזה תרגיל, והרבה יותר מזה. אני לא מכיר את זה אבל זה פי כמה יותר, זה דבר אלמנטרי, שאתה נכנס לאיזו חברה ואתה מתנהג בצורה כזאת ומקרין כזה שדה סביבך שהם לא מזהים אותך, כאילו שאתה לא קיים, לא רואים אותך. זה תלוי בהתנהגות שלך והעיקר במחשבות איך אתה מחזיק את עצמך.

יש אדם שנכנס שיושב ותופס מקום, או שיש מישהו שתופס הכי פחות מקום, יש כאלה שבאים שנים ואתם לא מזהים בכלל אם הם נמצאים או לא נמצאים. ככה זה, אז יש ויש. אז זה מה שאנחנו רוצים, רק שאנחנו צריכים [לעבוד] בצורה יותר פנימית. אז בואו נתחיל לפחות בצורה כזאת להתקרב לזה. כל חכמת הקבלה היא איך אדם עובד עם עצמו, עם התכונות שלו, ומבקש מהבורא שהבורא ינהל אותם, שהוא יידע איך לנהל, ילמד אותו איך לעשות את זה.

בסדר? אני לא שומע, אתם כבר לא קיימים?

שאלה: כשהחבר שאל אם לבקש על ביטול, אמרת לו, "לא, כי אתה מבקש שאני אתבטל", אמרת לחשוב רק על החברים, ואז אני לא קיים?

לא, על החברים גם לא, כי אז אתה תהיה עסוק במשהו. אתה עסוק רק בזה שאתה לא קיים, שאתה לא מזוהה על ידי אחרים, שאתה לא נכנס בהם עם הרצונות שלך, עם כלום, כאילו אין לך רצון. מה זה נקרא צמצום? יש לי הרבה רצונות אבל כאילו שאינם, אתה לא נותן להם מקום לבטא את עצמם.

תלמיד: אז כל פעם שאני מזהה שעוד פעם אני נותן לרצונות מקום, אז מה אני עושה, מה התרגיל, מה הפעולה?

לבטל את עצמו. אם זה כל כך לא מובן תנסה בקבוצה. זה כבר תרגיל אחר, אבל תנסה בקבוצה לבטל את עצמך כך שכל המחשבות, כל הרצונות, כל התשוקות, מטרות, כל מה שיש בקבוצה אתה מקבל אותם בלי שום ביקורת, שזה הופך להיות שלך. שאתה צריך לבטל את עצמך, לעשות מעצמך אפס ולהיות מוכן לקבל מהם במקום הביטול, איפה שביטלת, אתה רוצה לקבל את כל התכונות, מטרות, כוונות של הקבוצה.

איפה אתה תקלוט אותם, הכנת מקום ריק? המקום הזה נקרא מצומצם. שקודם הייתה שם שליטה שלך, מחשבות, רצונות, כל מה שאני חשבתי על העולם, על העתיד, על הכול, אין עכשיו, ריק, עכשיו אני רוצה למלא את זה מהקבוצה. אם תנסה לעשות את זה, מה שתקבל מהקבוצה זה כבר תחילת הפרצוף.

רציתי לעשות את זה בהדרגה, תנסו אולי כך בינתיים, אחר כך נחלק את זה לשלבים.

שאלה: איך אנחנו מבצעים את הביטול הזה בסביבה הרוחנית? האם אני יכול להתמקד יותר בהפצה ולחבק את הרצון הגדול הזה של כל הכלי העולמי?

אני לא מדבר על פעולות פיזיות שאתם צריכים לעשות, זה לא שייך בכלל לתרגילים שאנחנו עושים. הפעולות האלה צריכות להתקיים כל הזמן. אנחנו מכינים את עצמנו לכנס, אנחנו יוצאים לפעולת הפצה, אנחנו שם נותנים הרצאות, זה מתקיים.

אני מדבר על איך שאני נמצא בפעולות האלו, שאני רוצה עכשיו לבצע תרגיל שהמורה נותן לי, שהאני שלי לא קיים, כאילו אני לא נמצא. אני נוכח, אני מרגיש את העולם, אני מרגיש את החברה, אני מרגיש את מקום העבודה שלי, רחוב, כל מקום, אבל אני עושה תרגיל כזה שהאני כאילו לא נמצא במקומות האלו, לא נמצא באינטראקציה איתם בשום צורת התקשרות. כאילו שבמקומי יש מקום ריק, על זה מדובר בלבד.

אני רוצה קצת יותר ויותר להמחיש מה זה נקרא צמצום. "צמצום" זה נקרא שאני מרגיש את הכול, רואה את הכול ונמצא בהכול, אלא שאת האגו שלי אני מצמצם. ההשתתפות שלי, ההתכללות שלי, בינתיים את מה שאני, אני מצמצם. אחר כך אני ארשה לעצמי לצאת ולהיות באינטראקציה עם הסביבה, עם העולם, רק בכוונות על מנת להשפיע. זה כבר מעבר לזה, שאני בונה יחס התקשרות רוחנית עם המציאות. ואז גם את המציאות אני אראה אחרת. אני לא אראה את הפרצופים, את הקבוצה, אני אתחיל לראות איך אני נמצא איתם בפנימיותם, אני והוא והם, כבר לא יהיו לי פרצופים לפניי, אלא הבחנות פנימיות רוחניות.

אז תנסו ללכת איתי ולהשתדל לקיים. אני רק לא כל כך מבין, האם כל כך קשה לתאר שאני לא קיים? זה תרגיל מספר אחד של מרגל, איך לעשות מעצמו לא קיים, מקום ריק, שלא יזהו אותי.

שאלה: להתחפש?

לא להתחפש, זה נקרא לצמצם. תתחפש לאפס, בסדר, תגיד בצורה כזאת.

שאלה: מה קורה בתהליך הזה שהחברים עושים את זה כמשחק, ונניח מזמינים את המאור, והמאור משפיע עליהם שהם באמת ירגישו שהם לא רוצים להיות קיימים, מה התוצאה?

אדרבא, שהגיע זמנם קצת להיכנס לרוחניות.

תלמיד: זה תהליך רצוי בתוך המשחק הזה?

כן, אנחנו לא יודעים מתי זה יבוא, על ידי מה אנחנו מזמינים את המאור שיתחיל כבר [לתת] לנו להרגיש שאנחנו נמצאים בתכונת ההשפעה, אבל אנחנו עושים מאמצים לזה, כן, מאמצים.

יש כל מיני טכניקות, אתה יכול על ידי טכניקה של המזרחיים שם למיניהם, הודיים, ככה להתעלות למעלה מתכונות הקבלה, יש לך הרבה כאלה. אבל השאלה האם זה באמת מקנה לך אחר כך כלים, שעם הכלים האלה אתה מתחיל לעבוד במציאות כבעשר ספירות. זה קצת יותר קשה, זה לוקח קצת יותר זמן, אבל מה שאנחנו עושים זה נותן כלים.

שאלה: אז מי הופך להיות לאפס, זאת הנקודה שבלב שמנתקת את עצמה מהעולם הזה?

מעל כל הרצונות שלי. אני מצמצם אותם כאילו אני לא רוצה כלום, לא לקבל ולא לתת, זאת אומרת כאילו לא קיים. אני בשום התקשרות עם העולם, אפס.

תלמיד: אבל אני ממשיך לתפקד בעולם הזה, אני ממשיך לעבוד?

אתה עושה הכול, רק בהרגשה כזאת שאתה רוצה להיות אפס.

תלמיד: אז האפס הזה, החלל הזה שאמרת, מה זה, זאת הנקודה שבלב, מי מתפקד בעולם הזה?

הגוף שלי מתפקד בעולם הזה. אני כמו שמרגישים אותי מתפקד, אני נמצא בעבודה, בכביש, בכל מקום, אבל האני שלי לא נכנס לעולם הזה, הוא לא מתערב בעולם הזה, עם האגו שלי אני לא רוצה להתערב.

תלמיד: אז האני שלי מנסה לקלוט את הרוחניות של הקבוצה?

אני לא יודע מה זאת קבוצה, אני עכשיו לא מדבר על הקבוצה. איך אתם לא שומעים אותי?

תלמיד: אז פשוט לראות איך החיים עוברים?

אני נמצא בהתקשרות עם החיים, לא שאני סתם עובר ואני לא נמצא, ככה הולך כמו מהופנט. אני עושה הכול, אלא בפנים אני רוצה לצמצמם את עצמי, זהו, כאילו אני לא קיים, האני שלי לא קיים.

תלמיד: מול מה אני לא קיים, אני אפס מול מה?

אני לא רוצה להפעיל את האגו שלי, את האגו שלי אני לא רוצה להפעיל.

תלמיד: זאת אומרת, כל מה שקורה אני לא רוצה לקשור לעצמי?

זה גם נכון, כן. אני רואה שעד שלא תתבלבלו, תנסו ועוד תתבלבלו ותנסו, זה לא יקרה.

(סוף השיעור)