שיעור בוקר 12.02.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכול מושג בכוח התפילה - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטעים נבחרים בנושא – הכול מושג בכוח התפילה.

ראינו לנכון לחבר את הקטעים האלו, כי חוץ מהעבודה שלנו, הלימוד שלנו, הדברים שאנחנו עושים, כמו סעודות ועוד, בעיקר נחוץ לנו כמו שאומרים המקובלים, את מה שנלמד מהפסוקים האלה, וזה כוח התפילה. כי בכל זאת הבורא עשה הכול, עיצב והכין, כדי שאנחנו נרגיש את המציאות בצורה שנוכל לפנות אליו, ובפנייה אליו הוא בונה מאיתנו מערכת יותר מתוקנת.

אנחנו מרגישים את המערכת המתוקנת שקיבלנו ממנו, נגיד דרגה ראשונה, מדרגה ראשונה, ומתחילים לגלות עד כמה היא לא בסדר, שיש לה כל מיני ליקויים, ושוב פונים לבורא ושוב הוא מתקן אותה.

ולכן העבודה שלנו היא לגלות את המצב הרע, למיין אותו, לפנות לבורא והבורא מתקן. ואז לבדוק את המצב הנוכחי שקיבלנו ונראה כטוב, ואנחנו נכנסים בו לאט לאט, ומתחילים להרגיש בו רע, את הדברים הלא מתוקנים בצורה מטרתית. לא לפי הרצון לקבל שלנו, אלא לפי המטרה הסופית, ואז שוב מבקשים מהבורא שיתקן ושוב הבורא מתקן.

זאת אומרת, אנחנו כל הזמן נמצאים בתהליך של התקרבות לבורא, בזה שמבקשים ממנו, מקבלים מה שמבקשים, ואז מגלים שזה לא מספיק, ושוב מבקשים ושוב מקבלים וכן הלאה. ומה מבקשים? תמיד מבקשים כוח חיבור להידמות לבורא יותר ויותר, להתקרב אליו לפי הצורה של החיבור בינינו, והצורה הזאת נקראת "בורא", "בוא וראה".

כך אנחנו משיגים את הכוח העליון, המערכת העליונה או הנשמה הכללית.

קריין: הכול מושג בכוח התפילה, קטעים נבחרים מהמקורות, קטע מס' 1. כותב בעל הסולם באגרת נ"ז:

"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

אני לא כל כך מבין מה שהוא כותב, שעתה אנחנו צריכים לדעת ש""לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות,". למה אז היא תהיה בשלמות? כי אז אני אאמין שהכול תלוי רק בתפילה "והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה." למה הם מתכוונים?

קריין: קטע מס' 1.

"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה," זה הדבר הראשון, זה החוק, ואם אנחנו רוצים להשיג משהו ברוחניות, זה אך ורק על ידי התפילה. דבר קטן או גדול, לא חשוב, איזו התקדמות שלא תהיה, זה רק אחרי שאנחנו מבקשים. "וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו," את זה אנחנו צריכים לגלות, ובטוח שאני בעצמי לא יכול לשנות אף מצב, ואם אני רוצה לשנות משהו, אני חייב להגיע לתפילה. ואם אני לא מגיע לתפילה, זאת אומרת לבקשה, לפנייה לבורא, סימן שאני עדיין לא רוצה מה שהייתי רוצה לבקש, והבקשה שלי עדיין לא בקשה נכונה, לא בקשה אמיתית, לא רצון שבשל בי. או שאני לא יודע איך לפנות, למי לפנות. זאת אומרת, סך כל הנתונים שצריכים להיות בפנייה לבורא הם עדיין לא ברורים. "כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הניסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין"." זאת אומרת, שכל היגיעה שלנו, זה כדי להגיע לתפילה, לבקשה, ולא שנתייגע וכתוצאה מזה נקבל משהו. אלא מה שאנחנו צריכים לגלות כתוצאה מהיגיעה, זה מה חסר לנו, למי לפנות ואיך לפנות - זאת התוצאה מהיגיעה, וזה מה שאנחנו צריכים לראות כפרס, כתשלום עבור היגיעה שלנו. "וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

שאלה: לגבי התוצאה. המשמעות היא, שכאשר נשקיע את מידת היגיעה המספקת, אז נגיע לתפילה האמיתית, תפילה שלמה?

זאת בדיוק התוצאה, כשהתפילה מצידנו מתבררת מתוך המאמצים שלנו, היא בדיוק התוצאה הרצויה והנכונה מכל העבודה שלנו, כי אחרי זה אין לנו מה לעשות. אם אנחנו מפעילים תפילה נכונה, בזה נגמר הכול. זה נקרא "ה' יגמור בעדי". אחרי התפילה הבורא עושה את הכול.

שאלה: אני רואה שאצלנו בעשירייה, יש תהליך שהוא כאילו קבוע. נגיד התגלתה שנאה ואנחנו בכל זאת נפגשים. נפלנו בלי כוח כמו סמרטוטים, אבל זחלנו לקראת העשירייה ושוב בכל זאת מתפללים. אנחנו כל הזמן בתהליך, ויש לנו עליות וירידות כל הזמן, ויש כל הזמן תהליך.

זה בסדר, זה טוב מאוד. צריכים עוד להוסיף לזה. נקרא כמה דברים ונלקט מזה כל מיני עצות בדרך, ונממש אותן תוך כמה ימים, שבוע, שבועיים ונראה עד כמה זה קידם אותנו. בדיוק עכשיו הפסוקים האלה צריכים להאיר לנו את הדרך בצורה יותר מדויקת.

שאלה: מה נחשב ליגיעה?

יגיעה זה נקרא למעלה מכוח האדם. אני רוצה לעשות פעולה שהיא על מנת להשפיע, וזה לא בכוחי ואז אני מבקש שיהיה לי כוח לעשות את הפעולה הזאת על מנת להשפיע, כי אני לא מסוגל. אני מרגיש שאני לא מסוגל לחשוב על הזולת, לא מסוגל להתחבר לחבר, הכול זה שקר. ואז אני מבקש שזה יקרה לי, כי אין לי את זה, אבל אני מבקש שזה יקרה לי, זה יקרה למעלה מהכוח האנושי - זאת נקראת יגיעה.

שאלה: בתהליך כתיבת התפילה, היא הופכת ליותר יבשה ולא מלאה כמו בשלב הראשון, האם זה טוב, רע? ואיך יוצאים מזה?

כן, כמה שאנחנו יותר מתעמקים בתפילה היא נראית לנו יותר ויותר גדולה, כוללת יותר דברים, קרובה.

שאלה: אנחנו בעשירייה כל הזמן מתעסקים בבירור התפילה, בחיבור של התפילה וזה עיסוק בלתי פוסק. השאלה, האם העיסוק הזה הוא היגיעה שאמורה להביא אותנו לתפילה האמיתית?

כל נטייה, כל פעולה שבה אנחנו מתקרבים לפנייה לבורא, לבקשה לבורא, לתפילה, זאת יגיעה. ואם אנחנו לא מתכוונים להגיע לתפילה לבורא, אז אין בזה יגיעה. כי סך הכול העבודה שלנו נגמרת בבקשה נכונה, למקום הנכון, למצב הנכון ולכן להגיע לזה מצידנו זאת המטרה.

כשאני מגיע לבורא שמצפה שאגיע אליו והוא מוכן לזה, ויש לו מה לענות לי, אז כשאני מצטייד ברצון נכון, בכוח נכון, בבקשה נכונה, בצורה נכונה לבקש ממנו - אם כך אגיע אליו - זאת סוף הדרך שלי.

שאלה: אנחנו לומדים שתפילה צריכה להיות מבוררת, אנחנו צריכים לדעת בדיוק מה אנחנו מבקשים מהבורא. לעומת זאת תפילה אמיתית זו צעקה, היא נובעת מחושך, מאכזבה, מחוסר יכולת לעשות משהו. איך לחבר את שני הדברים האלה, את הבירור שצריך לעשות עם זה שצריך לבקש רק בצעקה, שזה חוסר אונים וחושך?

הבורא הוא כמו אימא שמבינה מה התינוק שלה מבקש אפילו שהוא לא מדבר ולא מברר כלום. לפי הצעקה שלו היא מרגישה, והמידה הזאת שמקבלת ממנו מספיקה לה כדי להבין את מה שהוא רוצה, והיא ממלאה אותו, נותנת לו את מה שהוא רוצה.

מצידנו, אנחנו צריכים להשתדל לברר את הבקשה שלנו ככול האפשר, מאיפה הבקשה עצמה, למה, למי היא מכוונת. אבל מצד הבורא ודאי שאין שום בעיה כי הוא מזמין את הבקשה שלנו בעצמו, והוא יודע מראש מה שיקרה ומתכנן את זה ומעביר אותנו דרך הדברים האלה. זאת אומרת, כל הבירור, כל התפילה צריכה להיות קודם כל בשבילנו כדי שנבנה את הכלי שלנו, ובו נוכל לקבל התקדמות כלפי הבורא, ולא שהבורא צריך את זה.

תלמיד: החבר אמר קודם שעם ההתקדמות התפילה יבשה יותר. אם התפילה יבשה יותר זאת לא צעקה, זה יותר בשכל.

זה לא נכון, זאת התקדמות לא נכונה. ההתקדמות צריכה להיות בהרגשת החברים, בהתחברות ביניכם, שאתם מרגישים כל פעם שהלב שלכם נעשה רך יותר.

שאלה: האם יש הבדל בין תפילה לפני המחסום לבין תפילה אחרי המחסום?

ודאי שיש הבדל בתפילה בכל מדרגה ומדרגה.

שאלה: האם הסאה היא כשמגיעים למצב כשכבר אין כוח לעבוד עם הרצון לקבל שלנו בשביל להשיג רוחניות, ואז אנחנו מבקשים שיתן לנו כוח?

גם זאת תפילה. העיקר להשתדל כל הזמן לפנות לבורא, ממש בצורה בלתי פוסקת.

שאלה: זמן רב אנחנו מנסים עם הקבוצה להגיע לתפילה משותפת. האם תפילה משותפת היא אותו טקסט שמשתנה, ומהי בכלל תפילה משותפת?

התפילה צריכה להיות מקובלת על כל הקבוצה והיא יכולה להיות כל יום חדשה.

שאלה: איך אנחנו משיגים תפילה משותפת שהיא תוצאה של התפילה האישית כדי להשיג ביחד את המצב "יגעתי ומצאתי".

רק מתוך המצבים שתעברו תוכלו לברר את זה. אין לי כאן מה להוסיף.

שאלה: מהי העבודה בתפילה לפני שהתמלאה הסאה?

העבודה היא לחבר את התפילה. אנחנו כל הזמן צריכים להיות בבירור התפילה, או לברר מה קיבלנו מהבורא ומזה אנחנו שוב מתכוונים להעלות אליו תפילה, את החיסרון שלנו. כל הזמן להיות עם הבורא בצורה כזאת, מקבלים – מבקשים, מקבלים – מבקשים.

תלמיד: מה עלינו לעשות לפני שמבקשים?

לברר את מה שיש בנו, כי ברור שזה בא ממנו.

תלמיד: ברור שלפני התפילה צריכה להיות עבודה על חיבור. השאלה, איך עושים את הבירור הזה בין החצי שלנו בעבודה לבין זה שאנחנו פונים לבורא כדי שישלים?

אני חושב שאתם בעיקר צריכים לברר ביניכם, ואז עם התוצאה מהשיחה ביניכם שאתם חושבים שהיא נכונה, איתה לפנות לבורא.

תלמיד: וכשאנחנו לא מבררים בינינו במילים, אז אי אפשר לפנות לבורא?

רצוי לברר. רצוי אפילו לכתוב.

תלמיד: מה אנחנו מבררים, שעשינו 1,2,3,4 לחיבור, גילינו שאנחנו לא מחוברים, עכשיו אנחנו פונים אליך עם זה?

כן, אפילו כך.

תלמיד: יוצא שאי אפשר לפנות לבורא כל הזמן, ואנחנו כל הזמן אומרים הלוואי שיתפלל כל היום, עם כל דבר לפנות לבורא.

גם כל אחד וגם כולכם יחד. תנסו רק לקבוע לפחות את הכיוון שיהיה מכל אחד דרך הקבוצה לבורא.

תלמיד: אם התפילה אמורה להתפרץ מהלב, האם זה משהו שאמורים להזכיר זה לזה, או זה משהו רגשי שפשוט קורה מתוך המאמץ לחיבור?

לא. אנחנו צריכים לנהל את התפילה כך שאנחנו מייצבים אותה בלב ומוציאים אותה מהלב וכביכול שולחים אותה לבורא, אומנם הבורא נמצא בתוך הלב.

תלמיד: הסברת יפה מאוד מה זה הבירור שמבררים בתוך עשירייה ופונים ביחד לבורא. אבל מה זה אומר שכל אחד בנפרד מתפלל?

אם האדם ללא קבוצה?

תלמיד: ודאי שעם הקבוצה, אבל הוא לא מברר עכשיו פיזית עם הקבוצה איפה הם נכשלו בחיבור או צריכים עזרה מהבורא בחיבור.

צריך להיות קשר בין האנשים. וזה לא חשוב אם הוא פיסי, אין קשר פיסי היום. אבל חייב להיות קשר בין החברים, ושיבררו עד כמה הקשר הזה מתקדם לקראת ההשפעה הדדית ביניהם לבין הבורא.

תלמיד: באמצע היום, כשאני לא מחובר עם החברים, אני לא יכול לדבר איתם על מה התפילה שלנו לבורא, האם אני יכול לפנות לבורא?

כן. אתה מבקש שאתה רוצה להיות בקשר עם החברים, רוצה לחבר את כל הלבבות ולהגיש אותם לבורא כדי שהבורא יתקן אותם וימלא אותם בכוח ההשפעה שלו. ואז כל הלבבות יהיו מחוברים, ובכוח ההשפעה הכללי יתנהגו כך עם כל המציאות.

תלמיד: ומה זה נקרא שהקדמתי את חצי השקל שלי לפני שאני פונה לבורא ומבקש שיחבר את העשירייה?

זה לא כל כך חשוב.

תלמיד: הוא כותב שצריך להקדים את היגיעה, שכל עוד לא נגמרה הסאה אין מה לפנות לבורא. אז עם מה אני כל הזמן פונה לבורא?

אתה פונה לבורא עם זה שאתה רוצה להיות מחובר עם כל החברים כדי לתת מקום לבורא לתקן את המקום הזה, והוא אוהב את התיקונים. כשאנחנו מביאים לו מצב מקולקל ומבקשים ממנו לתקן, אין שמחה גדולה יותר אצלו, כי כשאנחנו מקבלים אותו כעליון, כגדול, כאבא, כמשפיע, כמתקן, כממלא, בזה אנחנו מכתירים אותו.

תלמיד: אם כך, אני צריך לגלות את המצב המקולקל. ואם אני לא מגלה מצב מקולקל?

אז אין לך קשר עם החברים. אתם לא מנסים להיות מחוברים.

תלמיד: את העבודה הזאת אני בעצם תמיד יכול לעשות כלפיהם.

ודאי. תמיד. תמיד אתה יכול לגלות כמה עוד חסר לכם עד החיבור.

תלמיד: ואם אנחנו לא מבררים את התפילה שלנו אלא קוראים עכשיו פסוקים, מדברים על הפסוקים, איפה עבודת התפילה כשקוראים פסוקים?

אתם נמצאים בתוך הפסוקים ואתם צריכים להרגיש עד כמה הפסוקים האלה חיים בכם, עד כמה בוער לכם מזה.

תלמיד: אבל אנחנו לא מבררים, מנהלים את התפילה ומדברים על מה הפנייה שלנו לבורא, אלא אנחנו מדברים על הפסוקים.

אבל מה זה נקרא "מדברים", אני לא מבין אותך. כשאני מדבר איתך עכשיו על פסוק מאגרת של בעל הסולם, אנחנו לא חיים את זה? אנחנו צריכים להרגיש האם פסוק הזה חי בנו או לא, כמה כן, כמה לא, ואיך אנחנו ממשים אותו.

תלמיד: ואיך מתוך הבירור הזה נהיית תפילה משותפת?

תנסו לקרוא יחד ואז תתחילו לברר את זה, לדבר על זה, עד שתתחילו להרגיש כמה הפסוק הזה מחבר אתכם.

שאלה: למה כדי להגיע לתפילה צריך להביא את האדם למצב שהוא חסר אונים ולא מסוגל לאחוז בכלום?

אם לא כך, הוא לא יהיה זקוק לבורא. אדם צריך להגיע לתפילה עם חיסרון. או שיש לו להודות לבורא על כל הטוב שקיבל, או שאין לו שום דבר בחיים שקושר אותו למטרת הבריאה והוא לא מרגיש בעצמו כוחות להתקרב לזה. אבל גם על זה להודות וגם על זה לבקש.

לכן כל תפילה צריכה להיות קשורה משתיים, מהודיה ובקשה. יש הודיה על כך שאני לא עיוור ואני מבין איפה אני נמצא, שהמקום שלי עדיין לא שלם. ועל כך שאני שמח מזה שיש לי קשר עם הכוח העליון ויש לי למי לפנות, יש לי קבוצה שאיתה אני יכול לפנות, ודרך הקבוצה אני נכנס למערכת, והבורא מקבל את המערכת ומטפל בה.

תלמיד: איך לבקש דבקות מתוך המצב, ולא שהבורא יחסל לך את המצב שאתה עובר?

אני לא מבקש לחסל, או לא לחסל, אני מבקש חיבור, דבקות. וכל הפעולות שהבורא צריך לעשות אני לא מבין בהן, אני גם לא מבין למה הוא שבר את הכלים ולמה ברא רצון לקבל בעל מנת לקבל וכל מיני דברים כאלה. אני פועל מתוך מה שאני רוצה, מהמצב הנוכחי, בלי פילוסופיה על העבר ועל המערכת, אלא מה אני רוצה. אני רוצה להיות מחובר עם החברים כדי לגלות בקשר בינינו את הבורא, שימלא אותנו, שימלא את המרחק בינינו, שנרגיש עד כמה הוא בזה שמח מאיתנו.

תלמיד: על מה אתה מודה לו בתפילה?

אני מודה לו על זה שהוא מביא אותי למצב שאני מרגיש נברא שנמצא בידיים שלו, ויש לי אמצעים שאני יכול להגיע לדבקות בו. יש הכול לפניי ועכשיו אני הולך ומממש את זה, זו השמחה.

תלמיד: איך מכל המצב הזה אתה לא מבקש ממנו שימחק לך את המצב אלא דווקא שיגדיל את ההודיה ויגדיל את הדבקות בעשירייה ובו?

אני לא מבקש ממנו גמר תיקון, אני מבקש ממנו שהמצב שלי יתברר לי יותר ושאוכל להביא לו את הכלי כדי שימלא את הכלי, יתקן את הכלי וישמח מזה. כי כשאנחנו מבקשים הבורא נהנה מאיתנו הרבה יותר ממה שהוא נהנה מהצדיקים הגמורים שנמצאים אי שם, שדבוקים בו. דווקא מאיתנו, כי אנחנו רחוקים ממנו ואנחנו ממש נמצאים בריחוק אבל מבקשים.

שאלה: האם יש קשר בין חשיבות של החברים לכוח התפילה? כי אני רואה שאם משהו תלוי בי זה לא זז.

זה לא זז מפני שאתה לא מתחבר עם החברים ולא דורש מהבורא. ותגיד תודה רבה שהבורא נותן לך את ההרגשה הזאת שהיא כדי שתזוז.

שאלה: כשלאדם כואב הוא מבקש בצורה טבעית שהכאב ייפסק. זה מה שהוא רוצה, ולא ברור איך אפשר לבקש חיבור ממצב של כאב, זה כאילו שקר. התפילה היא אחד בפה ואחד בלב.

מלכתחילה כאב מלווה במצבים שהם לא תקינים, זה מגיע לנו כדי שנדע שאנחנו שצריכים לתקן משהו, לכן אנחנו צריכים להודות אפילו על כאב כי זה סימן שאנחנו צריכים לתקן משהו בעצמנו. בכל דבר שאדם פונה לבורא הוא צריך לברך גם על הרע וגם על הטוב, מפני שכך הבורא מעורר אותו בצורה הכי קרובה לתיקון. ואם הוא מעורר אותו בצורה חריפה, סימן שבאמת המצב חמור וכדאי לאדם להזדרז.

שאלה: להגיע לתפילה אמיתית אדם יכול מזה שהעשירייה מעוררת בו תחושה חזקה של נחיצות או שהוא חייב להתייגע בעצמו ולהתייאש ואז הוא יכול להגיע?

לא. צריכה להיות חברה שבה יש הרגשה, אווירה כזאת שאנחנו חייבים להגיע לתפילה. והתפילה הזאת חייבת להיות משותפת בינינו וכמה שיותר מיוצבת ביחד עם כולם וכך נגיע לפנייה לבורא.

שאלה: האם סאה זה עניין של הרגשה, או שזה ממש כמה שהוא עשה והתייגע?

סאה זה תוצאה מיגיעה.

שאלה: מה הדבר החשוב ביותר בתפילה, ההזדמנות לפנות לבורא או מה שאנחנו באמת מבקשים?

גם זה וגם זה חשוב לנו. בזה שאנחנו פונים לבורא, אנחנו כבר מברכים אותו שנתן לנו הזדמנות לפנות אליו, שהביא אותנו למצב שאנחנו מרגישים שחסר לנו משהו ושבחיסרון הזה אנחנו יכולים לפנות דווקא אליו ולא לרוץ לכל מיני מקורות אחרים שיעזרו לנו. לכן אנחנו פונים אליו ומבקשים ומודים לו על זה שהוא ברא את המציאות בצורה כזאת שאפשר לפנות אליו ולקבל ממנו עזרה. והעזרה היא בכל מה שהוא מעורר אותנו, כדי שאנחנו נגיע להידבק בו. לא יותר מזה. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו דבוקים בו.

שאלה: אמרת שהתפילה צריכה להיות חדשה בכל יום. לפעמים אנחנו עושות בירור ומרגישות שצריך להישאר עם אותה תפילה. האם זה בסדר שהתפילה לא תשתנה או שצריך לחדש?

כן, ודאי שהתפילה יכולה לא להשתנות. אנחנו משתנים בכל רגע ומזה תהיה לנו בכל זאת גם ענית תפילה חדשה. הבורא מבין יותר מה שקורה בנו. נראה לנו שאצלנו הכול אותו דבר אבל אנחנו מרגישים את הרגשות שלנו, והבורא מרגיש את הרצונות שמהם צומחים הרגשות. הבורא פועל על הרצונות שלנו ולא על הרגשות. נראה לנו שזה אותו רגש שאנחנו נמצאים בו באותו זמן, אבל זה לא נכון. העבודה של הבורא היא ברמות היותר פנימיות בטבע שלנו.

שאלה: איך ומתי אנחנו יכולים להגיע לרצון כזה שתפילה לא תהיה מתוך ייסורים, אלא באמת לטובת החבר?

אחרי הצמצום, במידה שאנחנו מתעלים מעל האגו שלנו לדרגת הבינה, לאמונה למעלה מהדעת, אז אנחנו כן נרצה לחיות בתוך החבר. כך מגיעים לחיבור בינינו ומתחילים לגלות בין החיבורים שלנו את הבורא בעצמו.

שאלה: איך אני יכולה לדעת שהבורא כן שומע תפילה גם כשאני לא מבינה את זה, לא מרגישה ואפילו הפוך, נראה לי שהוא ממש לא שומע.

אבל אני ממשיכה לעשות את מה שצריך, כמו ילדים שנופל להם משהו והם שוב בונים ושוב נופל ושוב הם בונים. כך עד שאנחנו עוברים את השלב הזה. חייבים לעבור אותו ופעולה כזאת יכולה לקחת הרבה זמן. עד שמתוך הפעולות המכאניות זה עובר לשכל ולרגש, וכבר בונה לנו שכל חדש. על הרבה דברים בחיים אנחנו עוברים בצורה שטחית, פשוט עושים בלי מוח. והמוח, והמחשבה, נולדים אחרי פעולות רבות.

שאלה: האם התפילה היא כבר רצון מתוקן, או שזה רק שלב בקשר עם העליון?

התפילה היא רצון לא מתוקן, היא חיסרון שמתוקן להיות חיסרון נכון. ולכן יש תיקון התפילה, יש בירור התפילה, עד שהיא תהיה תפילה כזאת שהיא תיקרא מ"ן. שהיא תקשור בין תחתון לעליון. מ"ן זה מי נוקבין. מים זה בינה, נוקבין זה מלכות. אז תפילה, מ"ן, זה נקרא כוח שקושר את מלכות לבינה, ואז בינה משפיעה למלכות.

שאלה: כשאנחנו עושות בירור לפני התפילה, כשאנחנו בונות תפילה בעשירייה, יש חסרונות שאני ממש לא מתחברת אליהם ויש חסרונות שכן. איך לבחור חיסרון אחד בעשירייה שעליו כולנו מבקשות, שהוא חיסרון של כולנו?

החיסרון שעליו אנחנו צריכים להתרכז הוא לבקש, שכולנו נרגיש את הלב האחד שלנו ובו נמצא הבורא.

(סוף השיעור)