שיעור בוקר 13.08.2006 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", עמ' 543, מאמר ל"ג

"ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן"

קריין: בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", עמ' 543, מאמר ל"ג, "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן".

לג. ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן

שמעתי ו' תרומה תש"ג

"כמ"ש "ונתן אהרן על שני השעירם גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (פרשת אחרי, ראשון). ואצל המן כתוב "והפיל פור הוא הגורל" (מגילת אסתר ג, ז).

גורל הוא נוהג במקום שלא יכולים לברר בשכל, מטעם שאין הדעת מגעת שם, שיוכלו לברר מהו טוב ומהו רע. אז עושים גורל, שסומכים עצמם לא על השכל, אלא מה שהגורל אומר להם. נמצא לפי זה, כשמשתמשים במילת "גורל", זה בא להשמיענו שהולכים עכשיו למעלה מהדעת."

זה קורה גם בעולם הזה, משחקי גורל, כל מיני דברים שאין ברירה וצריכים לבחור דחוף, עכשיו, ואין מספיק ידיעה, וממש יש כביכול חצי טוב וחצי רע, כמו שאנחנו אומרים שיש בקליפת נוגה. אין מה לעשות, הולכים לפי הגורל, מה שיהיה יהיה, כביכול. אז מה זה הגורל ברוחניות? בגשמיות זה מובן לנו שפשוט עושים הכרעה, כמו לפני משחק כדורגל, זורקים משהו, שחור - לבן, אדום - כחול, או מטבע. גורל זה כשאין מה להגיד, מהשמים, וברוחניות זאת ההליכה למעלה מהדעת, אבל מה זה נקרא לבצע את הגורל?

"ענין ז' אדר שבו נולד משה, ובו מת משה. יש להבין מהו הפירוש של "אדר", הוא מלשון "אדרת", כמ"ש אצל אליהו "וישלך אדרתו אליו" (מלכים א. יט). שאדרת הוא אדרת שער, שהם בחינת שערות ודינין, שבבחינת עבודה הם דיעות ומחשבות זרות, המרחיקים את האדם מהקב"ה.

וכאן נוהג ענין התגברות עליהם." על ההפרעות. ואע"פ שהוא רואה הרבה סתירות, שנמצא בהשגחתו ית'," זאת אומרת, שדווקא האמירות כנגד ההשגחה, ייחוד ההשגחה, המטרה שלה, "מכל מקום הוא צריך להתגבר עליהם" לייחד אותן לאותה המטרה ולהבין שהבעיות הן בו, שהוא לא מבין, שבו ההפרעות ולא שההפרעות הן בהשגחה עצמה והיא המקולקלת. הקלקולים הם בתוך האדם, ואז הוא לא מזהה את הייחודיות בכל הפעולות שלמעלה. "על ידי אמונה למעלה מהדעת," כי בדעת הוא רואה שלא מסתדר לו, הבורא לא טוב, פעולותיו לא טובות, וזה גורם לא רע וכולי.

ואיך לייחד את זה לטוב ומיטיב? את זה הוא יכול לעשות רק למעלה מהדעת, בשכל וברגש שלו הוא לא מסוגל לזה. לפי השכל והרגש, כך זה בכל מדרגה, כי באמת, מתגלה לו בלבול בפעולות הבורא, ורע בפעולות הבורא. ומאיפה זה בא? מהתפתחות האדם, כי האדם צריך להתפתח. וההתפתחות היא רק על ידי זה שהוא נמצא במצב רע, ומרגיש שזה רע, עד כדי כך שהוא מוכן לעזוב אותו, שונא אותו, ודורך עליו, ואז שובר אותו ועולה למצב הבא. והמצב הבא, שנראה לו בהתחלה טוב, לאט לאט גם הוא גדל בו, ורואה שהוא רע עד כדי כך ששונא אותו, דורך עליו, ועולה למצב הבא. אז כדי לתת לאדם יכולת לבחור כל פעם במצב יותר טוב ולעלות מדרגה לדרגה, הבורא חייב להביא לו הפרעות, כי בהן האדם רואה את המצב שלו, שהוא שנוא עליו.

או שזה ששנוא עליו הוא משייך לבורא, מייחס לבורא, זה נקרא ש"רשעים יכשלו בם", ואז הוא נשאר בזה, או שמשייך את כל ההפרעות, הסתירות, הבעיות, הכאבים שיש לו, לחוסר התיקון שלו, וזה נקרא "והצדיקים ילכו בם".

ואז עולה למעלה מהדעת, מה זאת אומרת למעלה מהדעת? שמקבל את הבורא כטוב ומיטיב למעלה מהרגש והשכל שלו, מפני שקובע שהקלקולים הם בו, ולא בבורא, ובזה עולה למדרגה עליונה. "ולומר, שהם השגחה בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד שכתוב אצל משה "ויסתר משה פניו", היינו שראה כל הסתירות, והחזיקם ע"י התאמצות בכח האמונה למעלה מהדעת." אז מה הוא הסתיר? משה הסתיר את הפנים שלו, כי קיבל את הפנים של הבורא כטוב ומיטיב, במקום שנראה לו ההפך. "וכמו שאמרו חז"ל "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט"." למדרגה הבאה.

"שזה סוד מה שכתוב "מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי"."

זאת אומרת, שדווקא עובד ה' חייב להיות עיוור וחרש, זה מתאים לאדם שמגיע להידמות לבורא?

"ידוע, כי "עינים" נקרא דעת, שכל, היינו עיני השכל. כי דבר המבינים בשכל, אומרים, הלא אנחנו רואים, שהשכל והדעת מחייבים אנו לומר כך. לכן מי שהולך למעלה מהדעת, דומה כאילו אין לו עינים והוא נקרא עור. היינו שעושה עצמו כעור." זאת אומרת, למרות שרואה וקובע וכל החשבון שלו הוא בזה שיש סתירות וממש הכול ההפך מטוב ומיטיב, ממטרה אחת, מכוח עליון אחד, ממה שיש, הוא בכל זאת מייחד את זה לבורא, למקור אחד - לטוב ומיטיב. "וכמו כן מי שלא רוצה לשמוע, מה שהמרגלים אומרים לו, ועושה עצמו כחרש," כלפי המרגלים "הוא נקרא חרש."

וזה שאומר "מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי"." זאת אומרת, במדרגה הנוכחית כך הוא עושה את עצמו כחרש ועיוור כלפי מה שמתגלה בחושים שלו. "אלא שהאדם אומר "עינים להם ולא יראו, אוזנים להם ולא ישמעו"." לכל הכלים, לכלי קליטה שלו הוא לא מאמין. "היינו כנ"ל, שלא רוצה לציית למה שהשכל מחייב, ולא למה שהאוזנים שומעים, כמ"ש אצל יהושע בן נון, שלא נכנס דבר רע באוזניו מעולם.

וזה ענין אדרת שער, שהיה לו הרבה סתירות ודינין. שכל סתירה נקרא שער, שתחת כל שער יש גומא," חיסרון, חור כזה שמשם השיעור צומח. "זאת אומרת שעושה נקב בראש, כלומר, שהמחשבה זרה בוקע ונוקב את ראשו. וכשיש לו הרבה מחשבות זרות, זה נקרא שיש לו הרבה שערות. וזה נקרא אדרת שער.

וזה סוד מה שכתוב אצל אלישע "וילך משם, וימצא את אלישע בן שפט, והוא חרש שנים עשר צמדים לפניו, והוא בשנים העשר, ויעבר אליהו אליו, וישלך אדרתו אליו" (מלכים א. יט). (ופירושו של צמדים הוא זוג הבקר, היות שהיו חורשים בשני בקר ביחד, שהם נצמדים, זה נקרא צמד בקר).

בקר פירושו בקורת. ושנים עשר הוא סוד שלימות המדרגה (כמו י"ב חדש, י"ב שעות). היינו שכבר יש לו כל בחינת שערות, שאפשר להמצא בעולם." זאת אומרת, כל ההפרעות מגיעות אליו לפי המדרגה והוא ראה אותן, הרגיש אותן, שמע אותן, ונעשה כלפיהן חירש ועיוור, ועובר למעלה מהן. "שאז, מן השערות נעשה אדרת שער."

ודווקא על פני ההפרעות הוא יכול לבנות גדלות הבורא. ככל שההפרעות יותר גדולות, אם הוא הולך למעלה מהן, אז גודל ההפרעות הן הקומה שהוא משיג בהשתוות הצורה עם הבורא. "אלא אצל אלישע היה זה מבחינת בוקרו של יוסף, כמ"ש "הבוקר אור והאנשים שולחו, המה וחמוריהם". כלומר, שכבר זכה להאור השורה על הסתירות האלו." בכל החומר שלו. "היות כי על ידי הסתירות, הנקרא בקורת, וכשהוא רוצה להתגבר עליהם, זהו על ידי המשכת אור עליהם.

וזה כמ"ש "הבא לטהר מסייעין אותו". וכיון שכבר המשיך האור על כל הבקורת, ואין לו עוד מה להוסיף, כי כבר נשלם אצלו את כל הבקורת, אז הבקורת והסתירות כלין מאליהם. וזהו לפי הכלל, שאין שום פעולה לבטלה, היות שאין פועל בלי תכלית."

זאת אומרת "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". קודם הוא צריך לעבור את כל הכישלונות, לראות את כל ההפרעות, בשמיעה, בראייה, בכל החושים שלו, כשמתגלות לו הסתירות. כל ההנהגה, כל ההשגחה, כל המצב שלו, מצב העולם, נראים לו הפוכים מהטוב ומיטיב, מהמצב האידיאלי שרק יכול לתאר. אם הוא הולך מעל זה כדי להידבק בבורא הטוב ומיטיב והמשגיח היחידי, אז אותן הסתירות וההפרעות יהפכו להיות לבניין שלו, כי הוא לוקח אותן למעלה מהדעת, הוא עכשיו עלה מעליהן, וזה נקרא ש"עלה על ההר". לפי זה הוא קבע את הקומה שלו. הוא עלה, קבע את הקומה, ומתגלות סתירות וכל מיני הפרעות חדשות עוד יותר גבוהות, כדי לאפשר לו לעלות למעלה מהדעת גם עליהן.

איך האדם יוכל לעשות את זה? ודאי שלא לבד, כי את כל הסתירות והבעיות אי אפשר לראות בצורה אמיתית, אלא כנגד מקום השבירה שזה החתך בין הנשמות. אם האדם מברר אותן בתוך הקבוצה, אז יש לו זווית נכונה לראות את הסתירות וההפרעות, אחרת הוא רואה דברים אחרים כסתירות והפרעות, והם לא חסרים בעולם. הוא צריך לראות רק את אלה המפריעות לו ל"אהבת לרעך כמוך" שמביאות לאהבת הבורא, סתירות והפרעות לייחוד בבורא בסופו של דבר, בטוב ומיטיב, בכוח היחיד. את זה הוא יכול לראות רק במערכת הנשמות שרוצות להתחבר ביניהן.

אם הוא עובד על זה לבד, אז הוא לעולם לא יוכל לגלות את הרע ואת ההפרעות האמיתיות, שהן בדיוק כנגד ייחוד וכנגד הטוב ומיטיב, כנגד תכונת השפעה. תהיה לו קביעה לא נכונה שעומדת בסתירה. לכן לפי מה שכותב בעל הסולם, אנחנו צריכים להבין שכל מה שכתוב בספר "שמעתי", באגרות, כשמדובר על העבודה הפרטית של האדם, מדובר על עבודה פרטית שלו דרך עבודה בקבוצה כלפי הבורא. אם הוא לא מעביר את זה דרך הקבוצה, דרך המקום שמגלה לו את מקום השבירה, מקום החתך האמיתי בין הנשמות, אז הוא לא יכול לקבוע בצורה הנכונה איפה התיקון צריך להיות.

"ובאמת יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין.

כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם."

קו שמאל, ההפרעות, האגו, מגיעים מהבורא כעזר כנגדו, שעל פניו אדם צריך לקבוע את הדבקות, את ההליכה שלו מעל הדעת, וכך הוא עולה ממדרגה למדרגה. ואז את כל הרע הוא גם מייחס לטוב, ובזה הוא נעשה צדיק.

"אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי".

כלי נקרא "חיסרון", כאבים, מכות, סתירות ובעיות במוחא ובליבא. הוא רואה ומרגיש עד כמה כל הדברים האלה לא כדאיים, וזה לא מתחבר אצלו ולא מורגש כמשהו שמביא אותו לטוב. הוא חייב ממש לטבוע עם כל הראש בתוך הצרות, הדינים והבלבולים, ולהרגיש שאין יותר ממה שהסיטרא אחרא אומרת לו, כלומר להיות ממש בתוך הקליפה, תחת שליטת פרעה. אבל כשכל הזמן מתגברים עליו, אז נכנסים יותר ויותר פנימה. לכן לא מביאים הפרעות חזקות לאדם חלש שלא יכול להתגבר.

כשהוא נמשך כל הזמן קדימה ולמעלה, דווקא אז הבורא שולח לו כאלה הפרעות שדוחפות אותו למטה. וכשהוא מגיע לתחתית ולא יכול יותר, רואה עד כמה הוא במצב אנוש ובאפס כוחות, אז מתגלה לו היציאה מהמדרגה. הוא צועק ומבקש למעלה מהדעת, כי הוא רואה שאין לו שום כוחות להתגבר, ואז הוא יוצא מהדרגה הנוכחית והשנואה למדרגה יותר עליונה. וכך כל פעם. "לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'.

וזה סוד "רוממות אל בגרונם", כלומר שע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להשאר במצב שבו הוא נמצא."

מה זה "גירעונות בעבודת ה'"? הוא רואה עד כמה הוא מאשים את הבורא, עד כמה הבורא נראה לו, עם התוכנית שלו, עם החיים שלו, עם כל המצבים שהוא עובר, כרשע, כרע, וכמה טענות ותלונות יש לו. זה נקרא "גירעונות בעבודה". הוא משתדל בכל זאת בכוחות האחרונים לצאת מהמצב שלו, לבקר את עצמו מהצד ולראות עד כמה הוא נמצא בזה והיה רוצה לצאת מזה.

"מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כח להתגבר, שאינו יכול להשאר במצב כל כך גרוע", כלומר ככל שהוא יורד יותר, עוד קצת ירידה מהרגיל. אבל עוד קצת ירידה נותנים אם הוא עושה יותר התגברות. ככל שאני רוצה לצאת מהאזיקים האלה, כך הם יותר נסגרים עלי, ואז אני מגיע למצב שהגיעו מים עד נפש. "היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות.

נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה, הנקראים י"ג מדות של רחמים", זה כבר אחרי שהוא התגבר על המצב. היו לו הפרעות, הוא עלה מעליהן, והן הופכות להיות לבניין הקומה שלו. ודווקא בתוך ההפרעות, בתוך העביות הזאת, כשעושה עליהן חשבון של איחוד עם הבורא, אז מתגלה בכל העביות קומת האור שנקראת "שם הקדוש". י' ה' ו 'ה' עם המילוי זה נקרא שם הפרצוף, וזה נקרא "השמות הקדושים". מה זה קדושים? "קודש" זה בינה, מידת השתוות האדם לבינה, לתכונת ההשפעה, או מידת הדבקות שלו בבורא. "וזה סוד "ורב יעבוד צעיר". וכמו כן "רשע יכין, וצדיק ילבש". כמו כן "ואת אחיך תעבוד".

זאת אומרת, שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש, אלא שהיו עובדים נגד הקדושה, רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים להקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם. שזה נקרא "רשע יכין, וצדיק ילבש", כלומר שהם נותנו הכלים ומקום עבור הקדושה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל: "זכה, צדיק, נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב, רשע, נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום". (חגיגה טו, ע"א) ." האדם נמצא בחצי חצי, באמצע, הוא יכול להיות צדיק, הוא יכול להיות רשע, להשתמש לטובה עם כל ההפרעות, או להשתמש לרעה עם כל ההפרעות שיש. "שפירושו, שלוקח הדינין והמחשבות זרות של חבירו, שיש לפרש על כל העולם, היינו שמטעם זה נברא עולם כל כך מלא עם הרבה אנשים, שלכל אחד ואחד יש לו מחשבות משלו ודעות משלו, וכולם נמצאים בעולם אחד". אנחנו מתארים לעצמנו את מערכת אדם הראשון, שאנחנו קשורים לכל המערכת, ולפי כל הקלקולים שאנחנו מגלים שיש במערכת כלפינו, זה נקרא "האדם ועולמו". במידה שאני מרשיע את כל העולם, במידה הזאת אני מרגיש בהם את ההפרעות, ואת אותן ההפרעות אני מייחס לבורא, שהוא עשה את כול זה.

"זהו בכוונה, כדי שכל אחד ואחד יהיה כלול מכל המחשבות של חבירו, שע"י זה בזמן שהאדם עושה תשובה, יהיה הריווח מזה ההתכללות, היות שהאדם כשרוצה לעשות תשובה, הוא מוכרח להכריע את עצמו, ואת כל העולם כולו", שזה נקרא ההתכללות שלו בכל יתר הנשמות, "לכף זכות, היות שהוא בעצמו נכלל מכל הדיעות, והמחשבות זרות, של כל העולם כולו." בהכרח, מתוך המערכת הזאת שבה הוא נמצא, מערכת הנשמות.

"וזה סוד "נתחייב, רשע, נטל חלקו, וחלק חבירו בגיהנום"", במעשים שלו הוא גם מוריד או מעלה את כל המערכת מטה או מעלה. וכל אחד מאיתנו חייב להגיד "בשבילי נברא העולם", ושמכריע את עצמו ואת כל העולם או לכף זכות או חס ושלום לכף חובה. "שפירוש, שבזמן שהיה עדיין רשע, שזה נקרא נתחייב, שאז היה חלקו עצמו, של שערות וסתירות ומחשבות זרות. וכמו כן היה נכלל מחלק חבירו בגיהנום, כלומר שהיה נכלל מכל הדיעות, של כל אנשים שישנם בעולם.

לכן אח"כ כשנעשה "זכה, צדיק", זאת אומרת, לאחר שעשה תשובה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, יש לו חלקו, וחלק חבירו בגן עדן". זוכה לראות את כל המערכת ולהשתמש בה על מנת להשפיע בדרגה גבוהה יותר, שבזה הוא דומה לבורא ביחסו לכל מערכת הנשמות. כמו שהבורא מתייחס לנבראים, כך האדם מתייחס לנבראים. וזו מידת ההשוואה שלו לבורא. "וזהו מטעם שמוכרח להמשיך אור עליון, גם בשביל המחשבות זרות, של הכלל אנשים שבעולם, היות שהוא נכלל מהם, והוא צריך להכריע אותם לכף זכות". זה כמו תא בגוף, לכל תא מתגלה מהי מידת ההשתתפות שלו בגוף, עד כמה ההשתתפות שלו בכל הגוף מקולקלת. זה נקרא שמתגלה כף החובה, כמה התא הזה עושה קלקול בכל הגוף. ואז מתקן את הקלקול הזה, ומידת הקלקול הופכת להיות מידת התיקון, כמה הוא משפיע לכולם טוב, ובזה הוא רואה את עצמו ואת עולמו.

אי אפשר ודאי שיתגלה משהו רע, אלא מהאדם כלפי כל יתר הנשמות, שבזה הוא יראה עד כמה הוא לא דומה לבורא. כי הבורא מגלה את עצמו כלפי יתר הנשמות כטוב ומיטיב, והאדם כרע לכל יתר הנשמות. ואז כשהוא מתקן את עצמו, הוא מגיע להשתוות הצורה, לאותו היחס. "וזה הוא דווקא כנ"ל, ע"י המשכת אור עליון, על הדינין האלו של הכלל.

ואף על פי שהם בעצמם, אינם יכולים לקבל את האור הזה, שהוא המשיך עבורם, מטעם שאין להם כלים מוכנים לזה, אבל הוא המשיך בשבילם גם כן". לא שהעולם זוכה לזה, העולם זוכה ליתר הכנה לתיקונים, אבל כול זה בעצם מתגלה רק כלפי האדם העובד.

"אולם יש להבין לפי הכלל הידוע, שכל הגורם להמשכת אורות במדרגות עליונות, אומרים בשיעור שגרם אור בהעליון, אז הוא גם כן, מקבל מהאורות האלו, מסיבת שהוא היה הגורם. ולפי זה גם הרשעים היו צריכים לקבל, חלק מהאורות ממה שגורמו לצדיקים.

ובכדי להבין זה, צריכים להקדים את ענין הגורלות, שהיה שני גורלות, כמ"ש "גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל".

כידוע שענין גורל, הוא למעלה מהדעת, לכן בזמן שהגורל הוא למעלה מהדעת, זה גורם שהשני יהיה לעזאזל, שזה סוד "וסער על ראש רשעים". היות כי הוא המשיך על ידי הסתירות הללו, את אור העליון, נמצא שעל ידי זה מתרבה הרוממות ה'. וזה אצל הרשעים חסרון, יען כל חשקם הוא רק בתוך הדעת. וכשמתרבה האור שבא על היסוד שלמעלה מהדעת, ממילא הם כלין והולכים ומתבטלים. לכן אין לרשעים, אלא זה שעזרו לצדיקים להמשיך את רוממות ה', ואחר כך הם מתבטלים.

וזה נקרא, "זכה, לוקח חלקו וחלק חבירו בגן עדן".

זאת אומרת, הוא מרוויח כפול. "אולם גם המחשבות זרות, מה שהכלל גורמו, שימשיך רוממות עליהם, האור הזה נשאר עבורם. וכשיהיו ראויים לקבל, הם יקבלו גם מה שכל אחד ואחד גורם להמשכת אור עליון עליהם."

זאת אומרת, מה שהאדם גורם לתיקון הכלל, גם נכנס למערכת של הכלל, אבל בדרגה שבה האדם נמצא, וגרם לתיקון הזה, ולא בדרגה שכל אחד מהכלל נמצא. וכל אחד מהכלל כשמגיע לדרגות האלו מגלה מה הוכן בשבילו, ומה שכולם הכינו בשבילו, שכבר יש לו עולם מלא כל טוב לשרת אותו.

"וזהו הענין "האורחא דאזיל בפלגותא דשׂערא [הדרך שהולך בהתחלקות השער]", המובא בזה"ק (חלק טו. ובהסולם אות לג. דף נו.), שהוא מחלק ימין לשמאל. ושני השעירים היו ביום כפורים, שהוא סוד תשובה מיראה. וכן היה גורל בפורים, שהוא סוד תשובה מאהבה. היות שהיה אז לפני בנין בית המקדש, והיה צריכים אז לתשובה מאהבה. והיה מוכרח להיות מקודם צורך שיעשו תשובה. שהצורך לזה גורם דינים ושערות."

והיו בעצמם בגלות, בגלות בבל. "וזה סוד שמלמעלה נתנו שליטה להמן בסוד "אני מעמיד אתכם שליטה, שהוא ישלוט עליכם"." שזה חובה, כדי לעלות לבניין בית המקדש, לקומת בית המקדש, צריכים הפרעות גדולות שנקראות המן. "וזהו שכתוב, שהמן "הפיל פור הוא הגורל". בחדש אדר," שהביא את בני ישראל למצב אנוש עד כדי כך שלא הייתה להם ברירה, אלא לעלות על פני כל ההפרעות למעלה מהדעת, ואז זכו לבניין בית המקדש. זאת אומרת, שהם העלו את המלכות שלהם, את כל ההפרעות האלו לבינה.

ונעשה בית, בית זה מלכות, המקדש זה בינה, קודש, והתחברו יחד למבנה אחד, למצב אחד. זה רק על ידי המן שהכריח אותם לזה. "שהוא סוד הי"ב, בסוד י"ב בקר, הכתוב אצל אלישע," שזו קומה שלמה של הרע שמתגלה, "כנ"ל "שש המערכות", שהוא חדש אדר," ועל זה הם עושים אדרת, גדלות הבורא. "בסוד אדרת שער, שהם דינים הכי גדולים. מזה ידע המן, שהוא ינצח את ישראל," שהוא יכול להביא אותם לדרגה הנמוכה, הגרועה ביותר. זה נקרא הניצחון שלו לפי התפקיד. "היות שבחודש אדר מת משה. אבל לא ידע, שבו נולד משה," שמהמצב הזה שיורדים לנמוך ביותר, דווקא משם יש עלייה. "בסוד "ויראו אותו כי טוב".

היות, שבמצב הכי קשה, כשמתחזקים, זוכים אז לאורות היותר גדולים, הנקראים רוממות ה'." מאיפה יש הבטחה שנתחזק? "וזה סוד "שש משזר". היינו, כיון שזכו להאורחא דאזיל בפלגותא דשערא [הדרך שהולך בהתחלקות השער], שש המערכות, אז מש-זר מלשון ומש זר, שהוא סוד הסטרא אחרא." שהיא בעצמה הופכת להיות בניין דקדושה, כמו שכתוב שמלאך המוות, הופך להיות המלאך הקדוש. "זאת אומרת הזר, שהוא הס"א, בטל והלך לו, מטעם שכבר גמר את תפקידו."

ובמקום כוונות על מנת לקבל על אותם רצונות גבוהים, גדולים, נעשו עכשיו כוונות על מנת להשפיע.

"נמצא, שכל הדינים והסתירות לא באו, אלא לגלות את הרוממות ה'. לכן ביעקב, שהוא איש חלק, בלי שערות, לא היה יכול לגלות את הרוממות ה', מטעם שלא היה לו גורם וצורך להמשיכן." כמו בסיפור של אברהם, ששאל "במה אדע כי אירשנה", אל תדאג, בניך יהיו בגלות. ובזה הוא הסתפק והיה לו טוב שיזכו לבניין בקדושה, כי הגלות תיתן להם אפשרות לעלות. "ומסיבה זו לא היה ליעקב יכולת לקבל הברכות מיצחק. מטעם שלא היה לו כלים, ואין אור בלי כלי, לכן יעצה לו רבקה, שיקח את בגדי עשו.

וזה סוד "וידו אוחזת בעקב עשו". זאת אומרת, הגם שלא היה לו שום שערות, אבל הוא לקח זה מעשו." חסרונות לא היו לו, היה בחסדים, וחסד לא יכול להעלות כלום, אין לו שום דבר, אין לו שום חסרונות, מה חסר לו? אז הוא כאילו ללא תנועה. ממה ייקח את החסרונות להעלות? מעשו. "וזהו מה שראה יצחק ואמר "הידים ידי עשו"." היינו בשערות. "אבל "הקול, קול יעקב"." שזה למעלה מהדעת יכול ללכת. "היינו שמצא חן בעיני יצחק התיקון הזה, מה שעשה יעקב. ומזה נעשו לו כלים על הברכות."

את העביות הוא לקח מקו שמאל, ואת הכוח להתגבר עליו לקח מקו ימין, ובוודאי שבזה הוא זכה לברכה. ממי הברכה? מיצחק. הרי יצחק עצמו זה קו שמאל, אלא שקו שמאל דקדושה שבונה הכול, את כל המערכת, את כל התהליך, להכניע את עצמו, ולהיות כבניין תחת הכוונות על מנת להשפיע.

"וזה ענין, שאנו צריכים לעולם כל כך גדול עם הרבה אנשים." זאת אומרת שאנחנו צריכים לראות את המערכת בצורה לא מתוקנת, לא אחידה. "וזהו בכדי שכל אחד יכלול בחבירו." במאמץ שלו. "שמזה יוצא, שכל אדם פרטי נכלל ממחשבות ורצוניות של עולם מלא. ומטעם זה נקרא אדם "עולם קטן בפני עצמו". והוא מטעם הנ"ל.

וזה ענין "לא זכה". היינו, בזמן שהאדם עדיין לא זכה, "נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום"." אבל מדובר רק על האנשים שמתגברים והולכים לקראת להידבק בבורא, אז כל העולם, כל הנשמות מביאות להם את ההפרעות הנכונות. לא סתם הפרעות, בלבולים, כדורגל, קוקה קולה, אלא שההפרעות שמתגברות באדם כזה הן הפרעות מטרתיות נגד הבורא, נגד האיחוד, נגד הטוב, נגד החיבור.

והוא רואה יותר ויותר בהפרעות האלה, איפה המחלה, איפה החתך בין הנשמות, מה צריכים לתקן שלא רוצה, מגלה כל פעם את המקור הרע. לא ההפרעות שסתם כלול בעולם, והעולם מבלבל אותו. זה כל אחד. אלא לפי הדריכות שלו להגיע למטרה, לפי זה מתגלות לו ההפרעות שכאן מדובר עליהן. "היינו כנ"ל, שהוא נכלל מגיהנום של חבירו. ועוד יותר מזה, שאפילו כבר תיקון חלקו של גיהנום, ואם לא תיקון חלק של חבירו, זאת אומרת ממה שנכלל מהעולם, עדיין לא תיקון, אין הוא עדיין נקרא שלם."

זאת אומרת זה לא גיהינום של חברו, אלא קלקול שהוא גורם לאחרים. זה נקרא הגהנום של אחרים, שהוא נכלל מהם. מידת כף החובה שהוא בעצם מכניס בקלקול שלו לכל מערכת הנשמות. זה מה שמתגלה אליו.

"ובזה מובן, הגם שיעקב מבחינת עצמו היה חלק בלי שערות, מכל מקום הוא אוחז בעקב עשו. זאת אומרת, שנוטל השערות, מזה שנכלל מעשו, כנ"ל." שוב, אפשר להידמות לזה שאדם רוצה להדביק את עצמו לבורא, ולהגיע לדבקות, להשפעה, לכל טוב שרק אפשר לדמיין, לתיקונים, אבל הוא לא יכול להגיע אליהם מהנקודה שבלב שלו אלא הם נכלל בקבוצה, במערכת של כל העולם שמשם הוא לוקח את השערות. משם הוא לוקח, מרגיש את מידת הקלקול שהוא פועל בהם, וזה מכריח אותו לתקן את מעשיו.

מהגיהינום של האחרים שנכלל בהם וגורם לגיהינום הזה, הוא מגלה עד כמה הוא רע כלפי האחרים, וזה מחייב אותו עכשיו לעשות את התיקונים, ואז התיקונים שלו לא יהיו סתם תיקונים, אלא תיקונים כדי לגרום לאחרים טוב, שזה נקרא "לאהוב את הזולת". זאת אומרת, כול מה שמתגלה, מתגלה ביחס אדם לחברה. אם לא כלפי החברה, זה בכלל לא שערות, ולא כלום. בעצמו יעקב לא יכול לגלות שום דבר. הוא חייב לשערות, לכוח הרע, לאחיו עשו שיעזור לו. "ולפיכך, בעת שהוא זוכה לתקנם, נוטל חלק חבירו בגן עדן." מכריע את העולם לכף זכות. זאת אומרת, ככל שהוא מסוגל להשפיע לעולם, זאת בעצם הקומה שלו, מידת ההשתוות עם הבורא. "הכוונה על שיעור רוממות האור עליון, שהמשיך על השערות של הכלל. "של הכלל" - תעשו דגש. "הוא זוכה לזה, הגם שהכלל עוד לא יכולים לקבל, מטעם שחסר להם ההכשרה לזה." אבל הוא מכשיר אותם ומכין אותם לזה.

"ובהאמור נבין את ענין הויכוח של יעקב ועשו, שעשו אמר "יש לי רב". ויעקב אמר "יש לי כל". היינו, שש שש המערכות," דקדושה ודקליפה, "היינו תוך הדעת ולמעלה מהדעת, שהוא סוד הרצון לקבל ואור הדביקות. שעשו אמר "יש לי רב", שהוא אור הבא בכלים דקבלה, שהוא בחינת תוך הדעת." יש לי רוב, כלמר רב, עביות, גודל. "ויעקב אמר, שיש לו כל, היינו ב' בחינות. היינו שהוא משמש עם כלים דקבלה, ויש לו גם כן אור הדביקות.

וזה סוד הערב רב, שעשו את העגל ואמרו "אלה אלקיך ישראל". היינו, אלה בלי מי." אבל על ידי זה גילו את העביות, שעל פני זה אחר כך יהיה אפשר לעשות תיקונים. "כלומר, שרק ב"אלה" היו רוצים להתחבר. ולא ב"מי", כלומר שלא רצו בשניהם יחד, שהוא מי ואלה, שביחד הוא השם אלקים." שכבר עובדים בלקבל על מנת להשפיע, אלא רצו רק ב"אלה". "היינו, כל ורב, זה לא רצו.

וזה סוד הכרובים, שהוא סוד כרביא ופתיא. שכרוב אחד קצה מזה, שהוא בחינת רב, וכרוב אחד קצה מזה, שהוא בחינת כל.

וזה סוד מה שכתוב "הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים". אבל איך זה אפשר להיות, הלא הם ב' קצוות, הפוכים זה מזה? מכל מקום הוא צריך לעשות פתיא וכך לקבל (פתיא פירושו שוטה). וזה נקרא "למעלה מהדעת": הגם שהוא לא מבין שום דבר מה שאומרים לו, מכל מקום הוא עושה." הולך למעלה מהדעת.

לא יכולים שני הקצוות להתחבר יחד, אלא ביכולת האדם במסך ללכת למעלה מהדעת. וזה מה שיש אצלנו, שאנחנו לומדים, "אם אין אני לי מי לי", "אין עוד מלבדו". כל הסתירות שמתגלות אצלנו, בעבודה מתגלות משני הקווים, כי כל קו בפני עצמו הוא צודק, אבל לחבר את שניהם, בלתי אפשרי.

והחיבור ביניהם זה משליש אמצעי דתפארת, והוא יכול להיות רק בלמעלה מהדעת, שם הם מתחברים. החיבור למעלה מהדעת נקרא "חכמת הקבלה", זו השיטה בעצם איך לחבר.

"ובענין כל, הנקרא למעלה מהדעת, האדם צריך להשתדל שיעבוד בשמחה. כי ע"י השמחה מתגלה את שיעור אמיתי של בחינת כל. ובאם אין לו שמחה, אז האדם לצער עצמו, על זה שאין לו שמחה, היות שכאן הוא עיקר מקום עבודה, לגלות את השמחה, בזה שעובד למעלה מהדעת."

(סוף השיעור)