שיעור בוקר 01.10.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 752,

"מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'"

שלבי הסולם, כרך ג', פרשת בדברים עקב, "מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'". יש פעולה כזאת שמייחסים לה', או במקום זה לאדם ומה הוא עונה? מישהו שמע את המאמר?

תלמיד: הוא כתב יראת שמים. אנחנו יכולים להבין מה הוא אמר?

יראת שמים, מי לא מפחד? רק מי שאין לו שכל הוא לא מפחד. או אדם שאף פעם לא היה במגע עם החיים, שלא קיבל מכות, לא חווה שום צער, לא הרגיש שום גבול לרצון שלו, אז הוא לא מפחד. מי שהרגיש גבול, שכבר יודע שיש הגבלה, כבר יש לו מזה איזושהי הרגשת פחד.

יש לנו כלי רצון לקבל, כנגד זה תענוג. הכלי נברא על ידי התענוג, על ידי האור, והוא בדיוק מותאם לאור, לפי כמות ואיכות. "כלי" זה רצון ליהנות. אם הרצון ליהנות מרגיש שלא יוכל ליהנות, מרגיש הגבלה למלא את עצמו, כבר מתחילה לו מזה הרגשת פחד, יראה. מההרגשה הנמוכה ביותר, הקטנה ביותר שיש קצת גבול, הגבלה, עד הפחד הגדול ביותר.

פחד זה תוצאה מריקנות הכלי. הכלי יכול להיות בשני כיוונים, או פחד מזה שהכלי שלי ריק בעל מנת לקבל, ופחד מזה שהכלי שלי ריק בעל מנת להשפיע.

מכאן יש לנו שני סוגי יראה. יראה לכיוון עצמי על העולם הזה, על כל התענוגים שבעולם הזה, אם יהיו לי, או לא יהיו לי, זה משפחה, בריאות, כבוד, כסף, כל הדברים האלה, ופחד לגבי העולם הבא, אם אני אקבל את העולם הבא.

לפעמים הפחד מהעולם הזה יותר גדול מהפחד מהעולם הבא, אז זורקים את הפחד מהעולם הבא. לפעמים יכולים לפתח באדם פחד מעולם הבא והוא מוכן לוותר על כל העולם הזה עד כדי כך רק איכשהו להיות בטוח שלא יחסר לו משהו בעולם הבא, ואז הוא נכנס למנזר, או שהוא מענה את עצמו בכל מיני עינויים בעולם הזה.

בסופו של דבר בן אדם מכסה בהווה את הפחד שנקרא מ"עולם הזה" או מ"עולם הבא", אבל שניהם זה רגשות בעולם הזה שעכשיו הוא מרגיש, אלא זה נראה לו שהוא חושב על עתיד, אבל הוא לא חושב על עתיד. ההרגשה כביכול של עתיד, היא הרגשה רעה של עכשיו, וזה מה שהוא צריך לכסות.

יש יראה מאיך אני משפיע, איך אני ממלא את הכלי שלי בעל מנת להשפיע, האם אני ממלא את הכלי שלו. אמנם לכלי שלו אין לי שום גישה, כי מה זה שלו? גם את זה אני מודד לפי הכלי שלי.

ככל שאני מבין מה זה השפעה, ככל שאני מבין ומרגיש מה אני עושה לבורא, לפי זה יש לי כלי דהשפעה ואני ממלא אותו. זאת אומרת, זה גם כלי שלי, וגם הרגשה פנימית שלי ומה שיש בחוץ, שום דבר ממה שיש בחוץ אני לא יודע. כל הרגשות האלה הם בתוכנו, וכל הרגשות האלו הם בהווה, אף פעם לא במה שהיה ולא במה שיהיה.

תלמיד: אז בעיקר זה הגבלה?

לא עיקר, זו הגבלה. אני אומר שאדם מפחד מהגבלה, מכלי ריק ולכן הוא מוכן לעבוד, לוותר על כל מיני דברים אם הוא מרגיש שהכלי יהיה ריק. ועל הכלי הריק הזה הוא או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע, או בעבר, או בהווה, או בעתיד הוא מוכן לעבוד כדי לא להרגיש את הריקנות הזאת.

יש אנשים שפוחדים מעוני, מה יהיה לי מחר, או מה יהיה לי בעוד עשר שנים. אדם חושב שהוא צריך להבטיח את עצמו וגם קצת משהו להשאיר לילדים. זה בדרך כלל דאגה של האדם ואז הוא מפחד. הוא כבר תכנן, שנגיד הוא צריך לעצמו את זה וזה וזה ועושה חשבון כמה הוא צריך, ולילדים אני צריך כך וכך, אז אני צריך בשביל זה מיליון דולר. אז כבר הוא מרגיש את הכלי הזה מיליון דולר, ויש לו פחד שהכלי הזה יישאר ריק ועכשיו הוא מתחיל לעבוד על זה.

זו הרגשה מכלי ריק שבנה בתוכו.

תלמיד: ויראת שמיים?

"יראת שמיים" זה פחד שאני לא אמלא את הכלי שלו. מה זה "כלי שלו"? עד כמה שאני מבין מי זה הבורא, כמה הוא חשוב, וכנגד החשיבות שלו אני בונה בזה אצלי חיסרון להתייחס אליו, למלא את הכלי שלו, לתת לו. יש לי פחד שהכלי שלו יישאר ריק, ופחד האם אני ממלא את הכלי הזה - זה נקרא "יראת שמים".

הכול מכונס בתוך הכלי, בתוך רצון לקבל, רק שבכל מיני אופנים, בכל מיני התייחסויות למילוי. גם לקבל, גם להשפיע, גם עבר, הווה, עתיד, גם כל מיני אופנים של תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות, רוחניות, גשמיות, איכשהו לא חשוב, הכול מדובר על הכלי, על הרגשת הכלי.

גם זמנים, גם סיבות, הכול בתוך הכלי. סך הכל יש הרגשה יחסית של מלא או חסר, וליחס לזה אנחנו קוראים "פחד" או "יראה" וכל מיני דברים כאלה, או הפוך תענוגים, כל מיני רגשות. הכול מדובר רק על מידת המילוי שבכלי.

יכול להיות שאין כלי. נגיד לדגים חסר פחד למחר מה יהיה להם מחר. אתה חושב על מחר ולהם אין את זה. אין להם כלי שבו יש להם כביכול הרגשת מחר. לנו אין הרגשת מחר אנחנו מרגישים בהווה את הפחד, כביכול ממחר, רק כביכול.

נגיד פחד שמחר אין לך במה לשלם על הדירה ויזרקו אותך מהדירה. אז כבר היום אתה מפחד, כבר היום יש לך דאגה, לדגים אין דאגה לזה, לכל בהמה אין דאגה לזה. להם לא נגלה הכלי בצורה כזאת, הם לא מרגישים את העבר והווה. ואתה אפילו שאתה מרגיש עבר והווה, עבר ועתיד, אתה מרגיש את זה בהווה.

תלמיד: אבל איך להרגיש את זה, זה מובן כשזה דג.

מה זה מובן, זה לא מובן. אנחנו רוצים לדעת מאיפה יש לנו את זה, כדי להתעלות מעל זה. את הפיזיולוגיה הרוחנית הזאת צריכים לדעת כדי להכיר את עצמנו. סך הכול אנחנו לומדים את עצמנו, אנחנו לומדים רק את הכלי שלנו, ואיך בתוך הכלי שלנו אנחנו פועלים. גם הבורא בתוך הכלי, גם הנברא בתוך הכלי, וגם כל העולמות בתוך הכלי שלנו. הכול בתוכו.

וכל מיני הזוויות, איך אתה מסתכל, איך אתה מרגיש את הכלי שלך, זה בונה לך את העולם שלך. אז ההרגשה הנכונה, זאת אומרת אם אתה יכול לבדוק, לבקר את ההרגשה שלך בתוך החיסרון, אז אתה כבר יכול להתחיל לטפל בעצמך. אתה כבר מבין מה הסיבה לרגשות, באיזו צורה אתה יכול איכשהו לאזן אותך, את עצמך, ומה חסר לך כדי לא להרגיש פחד מהעתיד.

העתיד נגיד שזה נקרא כלים חיצוניים, ריקניים, רק כלפי המצב הנוכחי. ומזה כבר אפשר לדבר על צמצום ב', איך הוא נעשה, על אורות המקיפים, אורות הפנימיים, והיחס ביניהם. איך הם בונים את ההווה והעתיד של הפרצוף. זה שאדם מתחיל באיזו צורה לראות את זה בצורה בוגרת, נותן לו בכל זאת אפשרות להתייחס לעצמו בצורה אובייקטיבית מהצד, ולקשור את עצמו עם מה שהוא קורא.

סתם להגיד זה האדם, מה זה האדם? זה לא אדם. אם האדם לא מתייחס לזה כאדם, זו סתם בהמה שמרגישה אבל לא מבינה מה היא מרגישה. אם היא לא מבינה, היא לא יכולה לעשות שום דבר עם ההרגשה שלה. אתה נכנס כאן לפסיכולוגיה רוחנית, ואין שום בעיה בזה, רק לא לברוח מההבנה שאנחנו מדברים רק על הכלי, על כל מיני צורות של ההרגשות שהכלי מרגיש. וזה נותן לנו מא' ועד ת' את כל המילון שלנו, רק מתוך הרגשת הכלי.

תלמיד: הצופה הזה, הנקודה הזאת שמסתכלת מהצד היא לא משחקת במשחק. המשחק כאילו קבוע מראש, והיא רק צופה. אז איזה כוח יש לה חוץ מהבנה?

זה שאתה אומר, שזה לא יעזור לי שאני מסתכל על עצמי מהצד, שהמשחק מכור מראש, ואני רק יכול להיות צופה, גם המחשבה הזאת, באה מתוך ההתפעלות שלך מהכלי שלך. אז אם תצא פעם מתוך ההסתכלות הזאת, ותסתכל על עצמך מצד הבורא כביכול, אז תרגיש מעל הבריאה, וזה ייתן לך מה שנקרא חיים רוחניים.

מה זה נקרא חיים רוחניים? שאתה לא תהיה מושפע ונכלל בתוך הכלי עצמו עם הרגשות שלו. מה נותן לנו הצמצום, ועל מנת להשפיע? זה נותן לנו חופש מהתפעלות מהכלי עצמו, קודם כל. מה זאת אומרת לצאת מעל המחסום? לצאת מעל המחסום זה נקרא שאני מתרומם מעל הרצון לקבל, מעל הכלי שלי, ומסתכל עליו מצד הבורא, כביכול.

אפשר להגיד כביכול, אבל זה מקנה לי הסתכלות אובייקטיבית. את זה אי אפשר להעביר אבל רק אז אתה בכלל יכול להגיד מי אתה. כי אתה מקבל איזשהו חלק שהוא ממש מחוצה לבריאה.

תלמיד: מה זה הסתכלות אובייקטיבית בהתפעלות חופשית, מה הכוונה בזה?

למרות שאתה לא יכול לצאת מהטבע שלך של הרצון לקבל, את המחשבה אתה מקבל כמו של הבורא, ומהמחשבה הזאת, על מנת להשפיע, אתה מסתכל על הבריאה, על עצמך.

זה דבר שהוא כביכול בלתי אפשרי, זה כמו שאנחנו אומרים איך אני יכול לצאת מעצמי לגמרי, להיכנס למישהו אחר, ומתוך הגוף שלו, כאילו מהעיניים שלו, אני נכנס לראש שלו, מתיישב בראש שלו, ומבפנים מתוך הראש דרך העיניים שלו מסתכל על עצמי. האם זה אפשרי? זה מה שנותנים לך. זה שאתה רוכש את תכונות הבורא, מהתכונה שלו שרכשת דרך העיניים שלו, דרך המחשבה שלו, דרכו, אתה רואה את עצמך. זה נקרא שרכשת טבע אחר. איזה טבע אחר יש חוץ משלנו? רק בורא.

תלמיד: אני לא מבין מה ההבדל בין הסתכלות מהצד מתוך הכלי, ובין הסתכלות מהצד מתוך בורא?

איזה הבדל יש בהסתכלות איך שאני רואה את עצמי מתוך עצמי, או איך שאני רואה את עצמי מתוך הבורא כאילו, כשמסתכל על עצמי. איזה הבדל? כשאתה מתחיל להסתכל על עצמך כמו על נברא, לפני כן לא. מה זאת אומרת? שאתה רוכש את מידת השלמות והנצחיות כלפי זה שאין את זה בנברא, אני לא יודע איך להגיד, אין מילים.

תלמיד: אולי במה שונים כלי המדידה בחלוקה שלך לקטגוריות?

כלי המדידה שונים בזה, שאז אתה מקבל קני מידה נצחיים. אתה יוצא מגדר הזמן, אתה כבר לא חסר, אתה לא נמצא בהגבלת הזמן, בהגבלת המקום, בהגבלת המילוי. אתה פורץ, אני לא יודע איך להגיד את זה, פשוט נעלמות לך כל ההגבלות של הכלי. זו חשיבה אחרת, זו חשיבה אחרת שהיא מחוץ לגבולות זמן תנועה ומקום.

אין לי מילים. זה כמו שהוא מסביר, זה דרך עולם, שנה, נפש. זמן, תנועה, מקום. אבל מה אני רוצה להגיד? ובכל זאת אפילו שאתה יוצא, כביכול, ומסתכל מצד הבורא על עצמך, אתה לא יוצא מעצמך. ואם כבר נלך הלאה, גם ההרגשה הזאת היא בתוך הכלי שלך.

אז מה זה נקרא שאתה מסתכל מצד הבורא? כי אתה לא יוצא מהכלי שלך אף פעם. זה מפני שרכשת את התכונות שלו בתוך הרצון לקבל, ומתוך התכונות שלו אתה מסתכל על יתר הרצון לקבל כלא מתוקן, הלא מתוקן ואז כביכול, יש בתוך הכלי שלך חלק הבורא וחלק הנברא. אבל כך אנחנו אף פעם לא יוצאים מהכלי שלנו. זאת אומרת, הכול מתוך הרצון לקבל. גם הרגשת הבורא, גם מחשבות הבורא, מה שאנחנו תופסים.

תלמיד: בעמוד נ"ח כתוב, "והתיקון הזה הוא דוקא ע"י ההעלם וההסתר, שאז יש מקום לבחירה, לומר, אם לא על הכוונה דלהשפיע, הוא לא רוצה לקבל."

זה נכון שאין בחירה, דברו על שני דברים. יש קבלה דרך השפעה וקבלה דרך קבלה בכוונה לקבל. אבל אין לו את האפשרות הזאת לקבל. זה רק למצוא את האפשרות הזאת לקבל על מנת לקבל. בעצם, הבחירה הזאת היא לא היא אמיתית, בין לקבל על מנת להשפיע ללקבל על מנת לקבל. אין לנו את האפשרות הזאת, אז אין פה מקום לבחירה.

דף נ"ח, פסקה ראשונה. "כלומר, הגם שמקבלים טוב ועונג, מכל מקום, היות שמקבלים בעל מנת להשפיע, נקרא זה "השתנות הצורה".

זאת אומרת, מצד רצון והשתוקקות שיש להם להשפע עליון, הם מוותרים על קבלת הטוב ועונג, אלא מטעם שיש מזה הנאה ותענוג להבורא, מזה שהם נהנים, שזו היתה מטרת הבריאה, לכן הם מקבלים, היות שהקב"ה רוצה שהם יהנו, ולא מצד שהם רוצים לקבל הנאה לעצמם." זאת אומרת, הולכים ליהנות בגלל שבזה יש הנאה לבורא.

"והתיקון הזה הוא דוקא ע"י ההעלם וההסתר, שאז יש מקום לבחירה," מה זה "לבחירה"? לשם מה אני נהנה? או שיהיה לי טוב או שיהיה לו טוב? שאם לא יהיה הסתר, אז אני לא יכול לבחור. אני לא יכול לעשות את המעבר ליהנות שיהיה לו. "... אם לא על הכוונה דלהשפיע, הוא לא רוצה לקבל.

מה שאין כן אם היה האור מגולה, כמו שהיה מטרם הצמצום, איך אפשר לומר, בזמן שאור העליון ממלא את כל המציאות, שיהיה מקום לבחירה, כלומר, שאם הוא לא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, הוא לא מקבל".

אז מה אתה שואל? "מתי אני יכול להגיד שאני הולך ליהנות רק בשבילך? "שאני בוחר בזה? מתי"? שאין לי כלום. אני עושה בעצמי את המצב הזה שאין לי כלום, אני רוצה לבדוק איך אני, האם אני לא מרמה את עצמי. אני בודק שאין לי כלום, ואני מסכים להישאר בזה. אני רוכש תיקון שלא חסר לי, שאין לי כלום. שאני כבר לא חושב על עצמי. שלי לא חסר. נשאר לי רק להרגיש שחסר לך. ואז אני פותח את הכלי שלך ואותו אני ממלא, ואני מסתכל, איך אני יכול למלאות את הכלי שלך? הוא יהיה מלא רק כשאני אתמלא עם התענוג. אז אני שוב פותח את הרצון שלי ליהנות. בהתאם לכמה שאני מרגיש שאני רוצה ליהנות לך, אותו רצון ליהנות בי, אני ממלא.

וכשאני ממלא אותו, אני כל הזמן נמצא עם העיניים, מכל הרגשות בך, לראות איך אתה נהנה. יש כאן סדרת תיקונים לא פשוטה. אבל התיקון הראשון הוא לעשות צמצום. איך הוא כותב שם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"? והתיקון הראשון הוא לעשות כך שלא ייהנה בשום דבר מהעולם הזה, פשוטו כמשמעו. ואז הוא בטוח וכן הלאה. איך הוא אומר על חיי צער, איך שפעם זה היה.

תלמיד: בתוך כל זה, איפה נמצאת הבחירה של האדם? הוא ניסה לקבל לא בשביל עצמו, ראה שהוא לא מצליח.

הבחירה שבאדם היא לא לבחור במשהו. הבחירה של האדם היא כל הזמן ללחוץ על עצמו להמשיך. לא יותר. אתה לא בוחר דרכים. אתה בוחר איך לטכס עוד קצת כוחות ליגיעה, לעוד קצת לחץ, עוד קצת להתקדם. זו הבחירה, לא יותר. הבחירה היא זירוז הזמן.

אתה לא בוחר דרכים אף פעם, איזו דרך אתה יכול לבחור? אתה מבין בתיקונים? יודע את המצב הבא שלך? את המצב הנוכחי? איך לעבור מזה לזה? מה יוצא מזה? ברור שלא אנחנו עושים את זה. זה שאנחנו מחפשים דווקא ללכת בזה, זו טיפשות שאנחנו מחפשים דרכים.

היה אצלי אתמול חבר, בחור מאוד חכם. פיקח, פרופסור, איש מיוחד במקצוע שלו, הוא אחד המנהלים הגדולים של הפרויקטים במוטורולה. "לא יכול. אני חייב לראות". קשה לתפוס, שלא רואים. לראות ככה בכללות, תיאורטית, אנחנו יכולים, אבל על עצמו, את השלב הבא שלו, האדם אף פעם לא רואה.

זה קשה, זה מה שקשה לחבר שלנו שכל הזמן מתלונן. אנחנו יכולים רק לתת לחץ להתקדם וקצת לראות את העבר אחר כך. באמת לראות, אי אפשר עכשיו, רק אחרי המחסום. אז רואים את השלב. כי כל עוד לא עברנו את המחסום, לא עברנו את המדרגה הראשונה. בסך הכול, מה שאנחנו עוברים, זו דרגה אחת דעולם הזה.

תלמיד: קודם הסברת על הפחד. איך מתוך הפחד הראשון של האדם, על העתיד, יש מקום שייכנס דבר נוסף, ההסתכלות מהצד על הפחד הזה? נקודת ההתחלה היא הפחד של האדם, היראה הראשונה. הסברת קודם שיש שני סוגי פחדים, או שהאדם מפחד מה יהיה איתו, או שהוא מפחד מה יהיה עם הבורא. איך מתווסף לפחד הראשון של האדם משהו נוסף?

מה זה "מתווסף משהו נוסף"?

תלמיד: הדבר הנוסף הוא ההסתכלות על הפחד הזה כאילו מהצד.

מהצד אפשר לראות את הפחד שלי, אם אני רוכש מתכונות הבורא. אנחנו לא מדברים על פחדים בהמיים, וגם בפחדים בהמיים יש לנו העתקה מזה. אני צריך כלים שונים כדי לראות ולבחון את עצמי, לכן אם לא הייתה לנו שבירת הכלים, ובתוך הנשמה לא היו נכנסות תכונות זרות לרצון לקבל, לא היינו אף פעם יכולים בצורה אובייקטיבית, כביכול אובייקטיבית, צדדית, לחשוב ולראות את עצמנו.

כך כל אחד ואחד בעולם הזה, גם יכול קצת לראות את עצמו מהצד כביכול. זו העתקה משבירת הכלים. לבהמות, לחיות, אין דבר כזה, רק לבני אדם. לבני אדם מפותחים יותר, יש אפשרות לראות את עצמם, אני מדבר על בהמיות, יש להם אפשרות לראות את עצמם מהצד ולחקור, והכול, יש בזה הרבה מדע, פסיכולוגיה, כל מיני דברים. זה לא חייב להיות מי שמתעסק בקבלה.

אבל ממה זה נובע? זה נובע מזה שעל ידי שבירת הכלים נכנסו בנו, בכלים הבהמיים שלנו, תכונות כאלה, שאנחנו בני אדם ולא בהמות. אז אנחנו מרגישים עבר ועתיד בתוך ההווה, ואנחנו יכולים להסתכל על עצמנו ולחקור את עצמנו, כביכול גם כן בצורה אובייקטיבית מהצד, כמו שעושים פסיכולוגים. למשל פרויד כתב על עצמו, בהסתכלות מהצד כביכול, על כל ההתנהגות שלו מילדות ועד שנמצא כמדען בפסיכולוגיה.

אז להבדיל, כאילו אותו יחס אפשר לפתח על כל הבריאה ועל כל כולו של האדם מהצד הרוחני. איך הבורא מסתכל, איך זה מצד הבורא. ואם אדם יוצא מעבר למחסום ורוכש כלי רוחני, ששם הוא נבדל מהרצונות שלו, מהדאגות על עצמו, מההסתכלות על עצמו, כמו שזה שלו עצמו, ותופס בזה את הסתכלות הבורא עליו, זו הצורה האובייקטיבית שיכולה להיות.

תלמיד: מה התנאי שזה יקרה?

התנאי שזה יקרה זה צמצום, זה תיקון שהוא מקבל מלמעלה בכלים שיש בהם רצון לקבל, חוסר מילוי. הם יקבלו מילוי, אפילו שזה לא המילוי האמתי, הטבעי שלהם. הכלי רוצה לקבל אור חכמה, במקום זה היא מקבלת אור חסדים ונרגעת, זה דבר מיוחד מאוד.

אני רוצה ליהנות, הכלי שלי מרגיש רק אם יש או אין תענוג שהוא רוצה. פתאום במקום לקבל תענוג שהכלי הזה רוצה, את אור החכמה, במקום מילוי אני מרגיש בתוך הכלי הזה את נותן המילוי. זה ממלא אותי ואני לא רוצה יותר.

מאין זה בא? איך שבחינה א' הופכת להיות בחינה ב', היא לא צריכה יותר. אז אם אקבל ברצון לקבל שלי את הרגשת הבורא, במקום המילוי שרציתי קודם, תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות, כל הדברים שאתה רוצה, בכל החושים שלי, אני אקבל את הרגשת הבורא, ותו לא, אני לא צריך שום דבר נוסף. אני לא אקבל את התענוג עצמו, אני ארגיש את נותן התענוג, וזה מספיק לי. למה? ככה.

לבהמה זה לא יספיק. האדם מפותח בארבע בחינות כך שהכלי שרוצה חכמה, תסתפק בזה שמקבלת חסדים, את הרגשת הבורא. אז כבר יש לי מילוי אחר לא טבעי שלי, שנותן לי להיות נבדל מזה שהחיסרון ישלוט בי, וזה נותן לי אפשרות להיות עצמאי, עכשיו אני יכול למדוד, לבדוק, לקבוע איזה מילוי באמת אני רוצה. האם מילוי לפי הטבע שלי או מילוי שאני נותן לו, לפי טבע אחר.

יש פה הרבה דברים, אבל זה המעבר. אתה שואל, איך יכולים לעבור מצד אחד לצד שני? אז לא חסר לנו שום דבר חוץ מהרגשת הבורא. זה תיקון לכלי, כי אין שום דבר חוץ משני פרמטרים, או תענוג שממלא אותי, שאני מרגיש מה שיש לי על השולחן, או הרגשת בעל הבית שעומד ליד השולחן. אחד משניים, אין חוץ מזה, ואני, שזה הכלי. אז אין לי בין מה לבחור כל כך, או זה או זה.

תגיד שאני אהיה מושפע ושפוט תחת זה או תחת זה, לא חשוב, אבל אין יותר משני אלה. אני והכוס שלפניי, יש שתי אפשרויות. והבורא על ידי הייסורים, שלא נותן לי מילוי ישיר מהשולחן, מלמד אותי כביכול שאני חייב לחשוב על מילוי אחר. למלא את עצמי בהרגשת נוכחותו, שזה ייתן לי עצמאות.

השאלה היא, מהי עצמאות כאן. ואחרי זה אני כבר מקבל אותו תענוג מהשולחן, אבל כבר בצורה אחרת. אני כבר משתמש בכלי שלי כאמצעי, לא כמטרה. המטרה שלי כבר לא למלא את הכלי, המטרה שלי היא על ידי מילוי הכלי, להגיע למשהו מעבר לזה. זה רעיון מאוד פשוט.

תלמיד: איך החוסר במילוי בצד אחד יביא לחיסרון השני? אתה אומר שעל ידי הייסורים הוא מלמד אותי. למה זה?

על ידי הייסורים הבורא מלמד אותי, למה? הוא לא נותן לי ליהנות מהשולחן, אבל אני סובל, אז אני רוצה לברוח מהייסורים, כבר לא אכפת לי מהשולחן, אני לא רוצה להרגיש שיש לי רעבון. אני לא רץ אחרי התענוג עצמו, אני כאילו מתייאש מזה שאני אשיג אותו. המטרה שלי היא איך אני ארגיע את עצמי. לא על ידי התענוגים, לא חשוב, אז שלא יהיה לי רצון.

שלא יהיה לי רצון, בצורה אינסטינקטיבית בעולם הזה כך אנחנו עושים. אין אדם חושק בבת מלך, בשביל מה לו לסבול אם הוא אף פעם לא יקבל אותה? אז אני מקטין את החיסרון שלי כביכול, לא רוצה לחשוב עליו, מקטין אותו, אבל לא נותנים לי, כי כל האגו שלי, והרצונות שלי מבפנים כל הזמן מתפתחים, ומביאים אותי בכל זאת לייסורים. אני לא מסוגל להשתיק את עצמי, להרגיע, ואז אני מגיע למצב שאני מחפש רק איך לא לסבול.

איך לא לסבול זו השאלה, מה הטעם בחיינו, שבסופו של דבר מביאה אותי לחיפוש. האם אני באיזושהי צורה יכול להרגיע את עצמי? כן. איך? "טעמו וראו כי טוב ה'". גמרנו, עזוב את כל מה שאתה חושב על תענוגים, יש מקור אחר ואתה תתמלא ממנו, ואתה תהנה ממנו.

מי הוא? ה'. מי זה? לא יודע, חפש אותו. אבל משם תשכח מזה שאתה יכול למלאות את עצמך עם מה שאתה מרגיש בצורה ישירה בכלים שלך, וחפש אותו, זה הפתרון היחיד לא לסבול. את מה שיש על השולחן אף פעם לא תקבל. אלא תראה את הבעל הבית, תראה כמה שהוא יפה, שהוא חושב עליך משהו, לא חשוב מה, וזה ימלא אותך. הבורא ממציא את עצמו כמילוי במקום המילוי הטבעי.

תלמיד: והאדם צריך להתרגל, להסתגל לזה?

כן.

תלמיד: זה קשה. גם בשלב ההכנה אתה עובר מצבים שיש לך רצונות ששורפים אותך, או שאתה מרגיש כזה שקט, פתאום עוזרים לך? האם יכולה להיות לך בכלל שליטה על זה?

מי זה מדבר על שליטה? אני לא מבין אותך. כמה פעמים אמרתי שאתה לא שולט בשום דבר חוץ מדבר אחד, לעשות תאוצה בהתפתחותך על ידי "מה שבידך בכוחך לעשות, עשה". אתה תראה איך שהם ממציאים לך דברים. אתה מטומטם, אתה לא רואה כלום, אתה לא מבין כלום, תעשה הכול מהר. אתה רואה איזה דברים יש לך? חכמת הקבלה הגדולה, העשירה, והמקובלים החכמים שרואים מקצה עולם עד הקצה, מה הם ממליצים לך לעשות?

תלמיד: בידך לעשות, תעשה. מה לעשות? מה זה התאוצה הזו? ביחס שלי במעשים פיזיים? במה זה מתבטא?

לא. גם השאלה שלך לא נכונה. השאלה שלך צריכה להיות אולי כזאת. מה אני משיג על ידי זה שאני עושה כל מיני מעשים ללא שכל, ללא דעת, ללא הבנה ומה שבא לי, ממה שאני פתאום חושב. מי סומך על השכל שלו, או על משהו? מה זה נקרא "מה שבידך, תעשה"? זאת אומרת, בכל רגע שאתה מבין, איך שאתה מבין, שאתה צריך לעשות לכיוון ההתפתחות, מתוך זה שהם ממליצים לך לעשות, תלך לפי העצות האלו, ככה זה.

תלמיד: אם אני יושב ליד השולחן, ואני רוצה לעשות צמצום, ואני לא רוצה את זה לעצמי אלא להשפיע לקב"ה. זאת אומרת, יש לי אגואיזם יותר גדול, ובגלל שאני אגואיסט אני רוצה להרגיע את עצמי, אז אני מצטמצם. איך אני אחר כך עושה על זה צמצום?

אתה אומר כך. אני יושב ליד השולחן, אני רוצה לאכול, אני סובל. כדי שאני לא אסבול אני עם האגואיזם לא לתענוגים, אלא לאגואיזם יותר גדול לא לסבול, עכשיו אני רוצה להפסיק לסבול, אז אני משתמש באגואיזם יותר גדול. נכון. בחינה ב' לעומת בחינה א' יותר אגואיסטית, יותר עבה. מאה אחוז, אתה צודק.

אז אתה הרגעת את עצמך, מטעם הרצון לקבל הרגעת את עצמך, בזה שאתה מרגיש את הבורא. אם הייתה לך אפשרות בצורה אחרת להרגיע את עצמך, לא היית אף פעם מגיע לבחינה ד'. כל ההתפתחות היא על ידי זה שהרצון לקבל מתפתח. בוודאי מתוך זה שהוא רוצה להרגיע את עצמו, הוא מרגיש ששם בתוך עצמו יושב בעל הבית. אין לי מילים, יש כאן איזה מין עדינות, איפה שהאור והכלי קשורים יחד, שהם הולכים כשותפים כאלה ממש הדוקים.

תלמיד: אם אני רוצה להרגיע, מה ההבדל בין השיטה שלנו לשיטה של היוגים? הם גם עושים אותו דבר.

אני לא יודע מה השיטה של היוגה, ועוד כל מיני, אני לא מכיר את זה, באמת. אנחנו הולכים לפתח את האגואיזם, לפתח. כשאנחנו מדברים על הצמצומים, שאנחנו מדברים על לרכוש כוח להשפיע, אנחנו מדברים על התפתחות הרצון לקבל, התפתחות. זה מה שהוא עכשיו שאל, האורח שלנו מוינה. מה הוא אמר? אבל אם אני הולך להרגיע את עצמי במקום לקבל משהו מהשולחן, אני משתמש ברצון לקבל יותר גדול. נכון.

אני אגיד לך. אדם מטומטם הוא סובל, ובוכה שהוא סובל. אדם יותר מפותח, מחפש תרופה. היותר אגואיסט, מחפש תרופה. אנחנו רואים את זה מהחיים. אחד עובד קשה, קשה מהבוקר עד הלילה. השני מגיע לאותה עבודה, מסתכל "אני אעבוד מהבוקר עד הלילה? אני אמציא עכשיו איזה פתרון". כן, ישן, יושב שותה קפה, מעשן סיגריה, והמכונה פתאום עובדת במקומו. כן, הרצון לקבל מפתח את זה.

אז מגיעים לרצון להשפיע מתוך התפתחות הרצון לקבל. ואצל כל מיני השיטות האחרות, שם זה מתוך דיכוי על הרצון לקבל, פחות ופחות להשתמש בו. ואצלנו ההפך, תשתמש בו יותר. תשתמש בו יותר, תעשה מה שאתה רוצה עם התכונות הבהמיות שלך. רק האור המחזיר למוטב יעזור לך לצאת מהמצב הזה. שום הגבלה לא תעזור. עובדה, שכמה שאתה יותר מתפתח, נותנים לך כל פעם רצונות יותר גדולים.

תלמיד: אם שיא ההתפתחות של האגואיזם, של הרצון לקבל, הוא הרצון לברוח מעצמו, אז מה זה משנה אם אתה בורח באמצע התהליך או שאתה בורח רק בשיא ההתפתחות?

יש לך כלי מסוים שאתה צריך בכל הנפח שלו להרגיש את כל התענוגים דעולם הזה, גם אם כביכול הם נותנים לך ייסורים, וכמה היית מסוגל ליהנות מזה. אבל במקום זה אתה מעדיף להרגיע את הייסורים האלה, להשתיק אותם, לא להרגיש אותם. כל אחד בכל הכלי הזה צריך להגיע לקביעת המצב הסופי שלו. אם לא תהיה לו הרגשה כזאת, אז הוא לא יוכל להתפתח הלאה. זה סך הכול מיצוי של הרשימו הקטן ביותר.

תלמיד: נגיד שיש אדם שמבין את התהליך ומסכים אתו ואומר המטרה הסופית בסוף היא לברוח מהייסורים האלה.

אבל אתה לא יכול עכשיו להחליט שאתה רוצה לברוח מהייסורים האלה כי אתה לא רוצה לברוח מהם עדיין, אתה לא רוצה.

תלמיד: נגיד שיש מישהו שעדיין לא פיתח אותם ועכשיו הוא עובר לגור ביער.

אין לך אפשרות על ידי שום אמצעים חיצוניים, טכניים, לגרום לקפיצת דרך, לאיזו התפתחות יותר מהירה, אלא רק על ידי הכרה עצמית פנימית שיכולה להיות מזורזת רק על ידי החברה. חוץ מהחברה שאתה נמצא בה, כל היתר הם בדרגת דומם כזאת שלא יכולים לתת לך תאוצה בהתפתחות.

תלמיד: אנחנו אומרים שבקבלה אנחנו לא מסתכלים על התהליך באמצע. אנחנו מסתכלים על המטרה הסופית, ולפי זה מנתחים את התהליך אחורה. אם המטרה הסופית היא מצב שבו אני רוצה לברוח מעצמי, ואני מגיע למצב שאני לא חושב על עצמי, כי כל הרצונות שלי מביאים לי ייסורים, אז למה לא באמצע התהליך? אני אבחר עכשיו חברה שתטחן לי את המוח מהבוקר עד הערב, שכל הרצונות שמגיעים לי יגיעו.

יופי, אתה עכשיו הבנת מה זה יציאת מצרים. אתה רוצה לברוח מעצמך, מכולך, מארץ מצרים, מפרעה, מכל הצרות, מהכול הכול. אלו פשוט איומים, לא סתם ייסורים, זה ממש איום ונורא. אתה מוכן לברוח וזהו. זה סוף ההתפתחות שלנו במסגרת העולם הזה, וממנו אפשר לצאת לרוחניות.

איך אתה יכול לזרז את הדרך? אתה אומר, "אני עכשיו באמצע ההתפתחות במצרים. אני עכשיו מתחיל להיכנס נגיד משבע שנות שובע לשבע שנות רעב ולא נראה לי שזה יפה וטוב. אני רוצה לזרז את ההתפתחות". בבקשה, אומרים לך שאפשר. מה זאת אומרת לזרז? אותם השלבים לעבור בצורה מזורזת. אותם שלבים, אתה לא יכול לדלג על שום שלב. קפיצת הדרך הכוונה היא קפיצה בזמן, אבל לא קפיצה במרחק, זאת אומרת, בשלבים. קפיצה היא בהכרה, במהירות הכרת המצבים. אז אומרים שעל ידי החברה אתה יכול לעשות את זה בצורה מאוד מאוד מהירה, אז תעשה, נותנים לך הזדמנות. אם לא היו נותנים לך את ההזדמנות הזאת, אם זה היה בלתי אפשרי, אז לא היו נותנים לך בכלל את כל החכמה הזאת. ההתפתחות הייתה סתם, על ידי כוחות מלמעלה, וזהו.

תלמיד: אם יש לי רצונות שאני לא מסוגל להבין את המהות של הייסורים שלהם.

אתה לא צריך להבין כאן שום דבר. אתה חכם. יש כאן אנשים מטומטמים, והם מתקדמים יותר ממך. החכמה כאן לא עוזרת. אומרים לך מה הפעולות שאתה צריך לעשות, הן לא בשכל. מה השכל יעזור לך. אתה יכול לא לקרוא את המאמרים האלו. האם לפני שהוא כתב את המאמרים האלה אי אפשר היה להתפתח? ואם תקרא איזה מאמר ואת האחר לא, אז גם לא יהיה שום דבר. נותנים לך עצות. יתר הדברים הם הכול פרפראות מסביב.

הבעיה שלנו שאנחנו חושבים שעל ידי איזו עבודה שכלית, שכלתנית, אנחנו יכולים להתקדם. לא יכולים. השכל ניתן לנו רק כדי להבין קצת יותר מהר שכדאי לבצע עצות. ומיד בא הרצון לקבל, ואומר לך, זה אפשר, אבל בצורה קצת ככה.

תלמיד: אתה מתכוון שאני קודם כל צריך להתמלא גם בגשמי, עד כדי כך כמו אנשים בהוליווד שמחפשים עושר.

אתה לא צריך להיות מלא בגשמיות כמו אלה בהוליווד. אבל אתה לא צריך בשביל זה ללכת להוליווד. בסופו של דבר אתה תרגיש גם אותם. תרגיש כאנשים שממש מלאים תאוות כמו כל העולם. כן, ודאי.

(סוף שיעור)