סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בנושא "איך להתנהג בזמן הירידה", שיעור 8
17 אוג׳ 2019
לכל השיעורים בסדרה: איך להתנהג בזמן הירידה 2019
שיעור בוקר 17.08.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
עבודה עם הפרעות
קטעים נבחרים בנושא "איך להתנהג בזמן הירידה", קטע מספר 17, מתוך "שמעתי" ל"ג, "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן".
"באמת יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין. כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם. אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'." (בעל הסולם. שמעתי. ל"ג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")
משהו לא כל כך מוצא חן בעיני. לָמה אני צריך להרגיש את השערות, דינים, נפילות, ואחר כך עליות, ושוב ירידות ושוב עליות. לָמה אני לא יכול ללכת בצורה ככה, לכלול עד כמה שאפשר אלו באלו, לָמה אני צריך דרך הסתירות, דרך כול המצבים הקשים? לָמה שאני לא אעשה את זה בצורה חלקה יותר. יש אפשרות את זה לעשות או לא, מה אתם חושבים?
מה הוא כותב לנו? שעל ידי הקבוצה, על ידי החיבור, אנחנו גם יכולים. איפה יש דבר כזה? אני לא רוצה מרגע זה והלאה להרגיש שום ירידות, סתירות, עניינים כאלה. קצת משהו אולי, כדי להבין מצבים, כדי להרגיש אותם יותר, אבל גם כשהשמאל יתגלה, יתגלה לצורך הימין. איך לעשות את זה? דווקא נראה לי שבתוך העשירייה ישנה, טמונה שם איזו הזדמנות כדי לגלגל את הדברים. איך אתם חושבים אפשר לעשות את זה, בכלל להרגיש ירידה כעליה? אולי תדברו ביניכם שיהיה לנו צורך לפחות לאיזה חיבור בינינו. מה מרוויחים?
סדנה
איך אנחנו מעבירים את המצבים כך, שבהם העליות והירידות מתגלגלות ובאות כאחד בצורה כזאת שאנחנו לא מרגישים כאלו מצבים חדים לכל אחד ואחד, אלא הכול יכול להיות. אם אנחנו קשורים זה לזה נראה לי שזה צריך איכשהו להגיע לאיזו השלמה, לאיזו התכללות, למשהו, זה על חשבון זה, זה על חשבון זה, ובסך הכול אנחנו נעבור את כל המצבים בצורה מאוזנת, נגיד.
לי נראה שבתוך העשירייה יש עניין כזה. איך אנחנו נגלה את היכולת הזאת? הוא נותן לנו שם עניין של אופן, אז אני מסובב דבר אחד, הוא מסובב דבר שני, וככה כמו באופניים, הבוכנות במנוע, זה למעלה, זה למטה, אבל סך הכול זה מסובב לנו את הציר.
איך אנחנו עושים זאת?
*
לָמה על ידי התחברותנו בעשירייה בלחץ, בנטייה לזה לא פוסקת, אלא מתגברת, אנחנו לא נרגיש את הירידות האלה כעצירות, אלא כתומכות בהתקדמות? לָמה על ידי דחף כללי של עשרה בעשירייה, בחיבור אנחנו הופכים את הירידות לעליות ממש מיד, ברגע שהן מתגלות הן כבר הופכות להיות כמו באופניים. לָמה זה ככה נעשה?
*
קריין: "בעל הסולם", אגרת י'. "עשו כפי כחכם ותשועת ה' כהרף עין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות."
זאת אומרת, זה לא סתם כך שיהיה לנו טוב בזה. אלא "לשלם", זאת אומרת, להשלים את כול החסרונות שלנו אנחנו יכולים בצורה כזאת, שאם אני מעורר את השחר, מה שנקרא, אם אני כל הזמן נמצא בהתחברות המתגברת, אז אני מגלה את כל המצבים השליליים כחיוביים, כתומכים, כאדם שמחפש עבודה ושמח שמצא. אבל לעורר את השחר, זה נקרא שאנחנו נמצאים בדחיסה, במגמה להביא את עצמנו לחיבור יותר ויותר פנימי, וזה בכל עשירייה ועשירייה. אנחנו צריכים לראות רק לכיוון זה את ההתקדמות שלנו למטרה.
קריין: שוב קטע מספר 17.
"באמת יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין. כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם. אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'." (בעל הסולם. שמעתי. ל"ג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")
האם אנחנו מרגישים עכשיו הגבלה בהתקרבות בתוך העשירייה? אני מרגיש שמשהו מפריע לי או שאני בעצמי מרגיש בחוסר דחף לזה, חוסר כוח, רצון, או שמשהו מפריע לי בצורה חיצונה? זאת אומרת, אתם אחר כך תתחילו להבחין שיש גם הפרעות חיצוניות. לא חיצוניות סתם, שחבר ככה, מופיע באיזו צורה. זאת אומרת, אין לנו בינתיים שום מפריע בדרך, מכשול בדרך שאנחנו יכולים ללכת. אז מה השאלה? אם האיחוד בעשירייה זה התיקון מצד הכלי, ואיחוד העשירייה עם הבורא זה תיקון מצד האור, אז אין לפנינו מכשולים. מכשולים אם יתגלו, יתגלו כבר בדרגות יותר גבוהות רוחניות. זאת אומרת, איך אנחנו בכל זאת נשכנע את עצמנו שהדרך לבורא היא בחיבור למטרת החיים, בחיבור, איך אנחנו איכשהו נחיה את זה.
מגיעים, כותבים אלי כל מיני דברים, אני לא מרגיש בפניות הללו צורך לחיבור, לא. אלא נראה כמו שקורה במלחמה. אנחנו נמצאים באיזו מלחמת התשה, משהו, כל אחד חפר לעצמו איזה מקום קטן, נסתר שם, כמו שלימדו אותנו בצבא איך לעשות לעצמו מקום כזה, דווקא לא בעיה לחפור ולהסתתר שם, וזהו. שב בשקט, וכך אנחנו נמצאים בזה. אנחנו חייבים לשכנע זה את זה, אדם לא יכול לשכנע את עצמו. פשוט בצורה מלאכותית כל אחד חייב לשכנע את האחרים שהוא נמצא בעבודה הרוחנית. והעבודה הרוחנית זה חיבור בקבוצה, והוא ממש מראה לאחרים איך הוא נמצא בזה. ותדרשו זה מזה בעשירייה, "לָמה אתה לא מראה לי דוגמה?".
שאלה: מצד אחד יש הרגשה בעשירייה שהעשירייה כל הזמן מאפשרת עבודה פנימית.
אף פעם עשירייה לא מפריעה לך, אפילו שנראה לך שמפריעה, זו הפרעה כזאת, שאתה תמשיך את העבודה דווקא.
תלמיד: נכון, אז הסתירות כל הזמן מתגלות וכל הזמן יש עבודה.
איזה סתירות? שלך הפנימיות. אז יופי.
תלמיד: כן. איך אני יודע שהעשירייה עובדת נכון? לא שהעבודה הפנימית שלי נעשית, אלא איך אני יודע שהעשירייה עובדת בצורה נכונה, לא רק עלי?
זה מה שמדאיג אותך? קודם כל, אם אתה יכול, אתה צריך לתאר אותם בגמר התיקון. ומה שאתה שומע ורואה אותם איך שהם, זה אתה רואה בעיניים המקולקלות שלך, זה מצד אחד. מצד שני, אתה יכול לפנות אליהם כל הזמן, "תעזרו לי, תעזרו לי".
תלמיד: במה לעזור לי? הם עושים את העבודה. אני אומר להיפך, אני מרגיש את העבודה הפנימית שלי מול העשירייה, כל הזמן יש עבודה, כל הזמן העשירייה גורמת לעבודה פנימית, אבל אני לא יודע אם העשירייה כגוף עובדת נכון.
אבל אם היא גורמת לך לעבודה פנימית, אז מה אתה רוצה עוד?
תלמיד: העבודה הפנימית קורית בכל מקרה כתוצאה מזה שאני בעשירייה, כי כל הזמן יש תנודה, כל הזמן יש עבודה, אבל אין לי מדד להגיד האם העשירייה עצמה פועלת בצורה נכונה?
אין דבר כזה, איך אתה יכול לראות את העשירייה? "כל הפוסל במומו פוסל".
תלמיד: יש איזו תבנית, דוגמה, מה זה עשירייה שפועלת בצורה נכונה, או שזה רק עלי?
כן, כאשר אתה קשור אליה וכל הזמן לוחץ, וכל הזמן מקדם אותם, זה נקרא שהעשירייה פועלת נכון.
תלמיד: לוחץ על מה? אני רואה שהם עובדים עבודה פנימית, אני רואה שהם עושים את העבודה.
אתה משתתף איתם בלב ונפש, ובכל הכוח?
תלמיד: בוודאי, במה שאני יכול.
טוב, אז אתם בגמר תיקון.
תלמיד: זה מה שאני שואל.
אין לי מה לענות, אני גיליתי עכשיו שיש בינינו עשירייה בגמר התיקון.
תלמיד: אבל אמרת כרגע שיש עבודה פרטית של האדם ויש גם עבודה של העשירייה.
עבודת העשיריה כוללת את כולם. אתם עוד לא התחברתם שיש לכם עשירייה, שיש לכם תעודת זהות לעשירייה, עדיין אין דבר כזה. אמנם אתם קוראים את עצמכם עשירייה מספר עשרים נגיד. אין כזאת עשירייה, אתם עוד לא מחוברים כך, כגוף אחד. כשתתחברו, אז יהיה על מה לדבר. תתחילו לעבוד.
"ענין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה"). נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת. וזהו מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך. לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שרק אז הוא המצב, שהאדם מבין, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה. וזהו "אלקים עשה", בכדי "שיראו מלפניו". שענין יראה הוא בחינת אמונה, שרק אז האדם נצרך לישועת ה'."
(בעל הסולם. שמעתי. י"ג. "ענין רמון")
מתי מגיע בכלל המצב הזה? כשאנחנו משתדלים בכוחותינו את הכול לעשות. כמו במצרים, מתי מתגלה הבורא? בסוף. למה? כי לפני זה הייתה עבודה, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם לא-לוקים"1. אבל לפני זה אם לא נלחץ על איחוד, על חיבור, על תיקון השבירה בעצמנו, אנחנו לא נזדקק לו ולא צריכים את ההתגלות שלו בעצם אלא רק למותרות.
לכן העבודה בחיבור בעשירייה היא כל כך חשובה, מיוחדת ויחידה, כי בלי זה אין סיכוי, הצורך לבורא לא יתגלה. יתגלה צורך אגואיסטי, אבל הצורך לבורא לא. מתי מתגלה הצורך לבורא? אם אנחנו רוצים להתחבר ומוכנים, ובכוחותינו עשינו את הכול כדי להתחבר, כל אחד לוחץ וכולם יחד מתחברים ומתחברים וכביכול לא מצליחים, אז אנחנו מתחילים לגלות שיש כאן מישהו שמפריע לנו, זה הבורא. הבורא הוא שמפריע ושם כך את תשומת הלב שלנו לזה שאנחנו צריכים אותו, כי בלעדיו, לשווא כל המאמצים שלנו. "אם ה' לא יבנה בית"2, כל המאמצים לא יעזרו לנו. אבל זה בתנאי שאנחנו עושים מאמצים ורוצים להתחבר. והכניסה לבנייה, לארץ ישראל היא שאנחנו כבר נמצאים בתכונת ההשפעה, תכונת הבינה, גומרים את המדבר.
שאלה: אז מה חסר בעצם, הנחיצות?
חסר משחק רציני בחיבור העשירייה.
תלמיד: זה מה שאני מנסה לברר. ברור מאוד שמסגרות כבר ישנן.
תראה מה קיבלנו, ממש לא חלמתי שיהיה דבר כזה. אתה רוצה שהעיר פתח תקווה תהפוך להיות מה, איך לקרוא לה?
תלמיד: עיר הבירה.
אני לא יודע מה חסר. תגידו מה.
תלמיד: ברור, כנראה שמשהו איכותי חסר פה, זה לא עניין כמותי, אותו עושים כבר כל הזמן. בתוך סדר היום, ישנם רגעים שפתאום אתה כן מרגיש שבעשירייה פתאום משהו קורה, מתחבר, ויש איזו תפילה משותפת.
זה הבורא נותן לנו איזה ניצוץ.
תלמיד: נכון. זה מאוד מורגש.
זה יכול להיות.
תלמיד: הבורא מפרגן לך ופתאום קורה משהו. איך אנחנו יכולים לייצר את זה?
בלחץ קבוע בעבודה שיטתית.
תלמיד: מה זה לחץ קבוע?
כל הזמן, כמו שאני נושם, נושם ומוציא אוויר, לוקח ומוציא. כל הזמן אני כך בזה חושב. עוד גיחה לחיבור, עוד ועוד, ממש כך.
תלמיד: יש בעשירייה דבר שנקרא "נחיצות", שכל אחד רוצה לחייב את החברים להתקדם, לחייב את החברים לעבודה.
לא במילים. הכי טוב בדוגמה. הוא צריך להראות את זה בפועל מעצמו.
תלמיד: כל מה שהוא מרגיש, שהעשירייה כן עובדת, לא עובדת, כן נפגשת, כן מגיעה, היו מלא שאלות השבוע על זה.
זה טוב.
תלמיד: ומה שהאדם רואה ומרגיש זה הריחוק מהעשירייה וביקורת, זה מצד אחד. ומצד שני הוא צריך להיות איזו דוגמה, אבל הוא מרגיש שרק הוא נותן את הדוגמה וכל השאר לא עומדים בדוגמה שהוא נותן.
מה אכפת לו? אין הבדל ברוחניות אם זה רק אני או כולם. אני צריך להגיע בכל זאת למצב שאני אראה את כולם. אם אני עדיין רואה שזה אני ולא כולם, סימן שגם בי עדיין אין תיקון. למה אני רואה אותם בצורה כזאת?
תלמיד: אני פשוט רוצה לקבל איזו עצה ממך איך לעורר נחיצות אמיתית לדבר הזה שנקרא חיבור?
גם אני רוצה לקבל עצה ממך. מה אני עושה עכשיו?
אני לא יודע. אבל יש לפנינו כזאת הזדמנות ואנחנו נרדמים באמצע. אתה כאילו אומר משהו ונרדם, עוד לא גמרת איזו מילה.
תלמיד: גם אין לך כוח לעשות כלום.
זה מחוסר כוח חיבור מתמיכה כללית. ודאי שבצורה פרטית אין סיכוי, אין סיכוי בכלום.
תלמיד: דווקא עכשיו ההכבדה הזאת מלמעלה היא עוד יותר מורגשת.
זה טוב. יופי. זה סימן של התקדמות. רק מה הלאה לעשות? כל פעם להעביר הילוך, כל פעם עוד. אנחנו דווקא עכשיו נמצאים במצבים מאוד טובים, גם כנס, אחר כך חגים, אחר כך שוב כנס, מצבים מאוד טובים. כשיש ריכוז כללי, של הכלי הכללי ובתוכו גם הריכוזים שלנו כלפי החגים, אלה מצבים מאוד מאוד טובים.
אני אומר לכם, מהשמיים אין שום הגבלה. אני חושב שאתם בעצמכם יודעים ורואים. בואו קצת נתבייש מה שהבורא עושה ואיך אנחנו מגיבים לזה.
שאלה: מה עלינו לעשות כשאנחנו רואים בצורה חיצונית שהעשירייה שבורה לחלוטין? 25 חברים רשומים, בפועל ומתחברים 2,3 ומהשאר כמעט לא שומעים. יש פער בין הצורך לחיבור פנימי בעשירייה למה שרואים בצורה חיצונית.
קודם כל אני צריך להודות לבורא שנתן לי את זה. תמיד צריכים להתחיל מהודיה. ישנה עשירייה, ישנה. 25 אנשים, יופי. בפועל מגיעים 2, בסדר גמור, יש ממה להתחיל. החיים מתחילים אפילו מזירעון קטן שהוא בכלל מי הוא, מה הוא. 2 זה כבר משהו.
עכשיו, איך ה 2 האלה מתחילים לעורר את האחרים? כבר יש ממה להתחיל, הם יכולים לבקש מקבוצות אחרות, הם יכולים לפנות לחברים שלהם. הם בעצמם קיימים, יכולים לפנות למרכז "בני ברוך" בכלל, איך לעורר את הדברים. אין בעיה.
הכול קשור בחיבור שלנו. זה לא שהבורא לוקח מאיתנו את הרצון, אלא הוא מעלה דרגה של הרצון האגואיסטי ואז כל אותו הרצון שהיה לנו לרוחניות נעשה קטן לעומת הדרגה האגואיסטית שעכשיו התגלתה. כל אותו האור שקודם משכנו על איזה מאמצים, אותו האור נכנס לרצון האגואיסטי הזה, ניפח אותו ועכשיו יש לפנינו הר. אז מה? בסדר. צריכים לעלות על ההר הזה. וכך כל פעם. לראות את הדברים האלה בצורה עניינית, מטרתית.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לעשות מאמצים בינינו להתחבר ואחרי זה לפנות לבורא.
כן. אז הבורא יתגלה שהוא חסר לנו, אז נרגיש את הצורך לבורא.
תלמיד: לדוגמא, פועלים רוצים להרים איזה משא כבד לקומה השנייה, מנסים ומנסים לא מצליחים, אז הם מתקשרים למנופאי שיביא איזה מנוף שירים את זה למעלה. בזמן שאנחנו רוצים להתחבר, אנחנו לא מערבים את הבורא איתנו?
כן, בבקשה. אבל זה מצדכם. אתם יכולים לצעוק ולבקש כמה שיש לכם כוח ונחיצות. אבל הנחיצות האמיתית מתגלה כשבאמת אנחנו בכוחותינו רוצים להתחבר, ואז מתגלה שלא מסוגלים מפני שחסר לנו הכוח שלו.
תלמיד: עד שמגלים איזשהו שבר?
חוסר דבק בינינו, זה מה שקורה. אני מוכן להידבק [לכל חבר], אבל אין דבק. אתה יודע מה זה? למשל, תכניס את היד אפילו לדבש, למשהו, אחר כך אתה לא יכול לנגוע בשום דבר עד שאתה מנקה את עצמך.
הדבק איננו, אני לא יכול, אני מתקרב אליו וכבר יש לי דחייה עוד יותר ועוד יותר. אחר כך נדבר על ידי מה בכל זאת אנחנו כביכול מתחברים. מכל זה שאנחנו מנסים ורואים שחסר לנו הכוח הזה, אז מתגלה הבורא ואומר "אני חסר לכם, תבקשו, בבקשה".
תלמיד: איך זה מתבטא?
שהרצון שלנו יהיה מוכן לפנות אליו. עכשיו אין לנו צורך בו. יש לנו צורך, רק בלבקש "תביא, תביא משהו". לא צורך בחיבור. מתי הוא מתגלה? מתי שאנחנו צריכים אותו לחיבור. אנחנו לא צריכים אותו בהתחלה כשאנחנו רוצים אותו, לעבוד אותו, להיות בשבילו, אנחנו צריכים אותו לצורך הקבוצה.
תלמיד: מה זאת אומרת שהבורא כאילו מתגלה, הצורך בו?
שבלעדיו אנחנו לא יכולים להתחבר.
תלמיד: זה נקרא "מתגלה"?
כן. יש לי קבוצה, מכל המאמצים שלי הקבוצה הזו נעשתה יקרה לי, אני מסתכל עליה כמו על התינוק היקר שלי, ואז אני פונה לבורא ואומר לו "תעזור לי להחזיק אותו, אני לא מסוגל". אז אני פונה אליו כמו לכוח עזר, לא שאני מכוון אליו, אני מכוון לבניית הקבוצה. כשאני בונה את הקבוצה בעזרתו, אז אני מגלה בקבוצה מעמד חדש, עכשיו יש לי הבנה מה זה להשפיע, ולמי להשפיע, והוא הופך להיות העיקר, והקבוצה הופכת להיות האמצעי.
אבל בבניית הקבוצה הוא האמצעי והקבוצה העיקר. ככתוב "אם ה' לא יבנה בית", אני צריך שהוא יבנה. אבל מתי אני זקוק לזה? כשאני מאוד רוצה שזה יקרה. זאת אומרת יש להשקיע בזה כוחות עד שאתה רוצה. שאתה רוצה בכלים דהשפעה, באמת אתה רוצה בהשפעה, הגעת למצב שההשפעה בשבילך זה עיקר, ולא הבורא שאתה משייך לו איזו דמות, איזו צורה אחרת חוץ מהשפעה. אתה חייב לעבור את ההבחנה הזאת שאתה רוצה השפעה בלבד, ובזה הוא צריך לבנות לך את הכלי דהשפעה, כלי דבינה. בית המקדש זה בינה שבה מתגלה אור החכמה, או החכמה או היחידה.
קריין: מרב"ש א', "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה".
" שהתורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, [...]נמצא, שהתורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה."
דיברנו השבוע על נקודת המוות.
שאלה: זה לא ברור. אמרת שאף פעם לא יכולות לבוא הפרעות מהעשירייה, שהיא אף פעם לא יכולה להפריע לי אלא רק לתמוך. ואחרי כמה דקות אתה אומר שהעשירייה בכלל לא קיימת. מה הקריטריונים לזה שאפשר להגיד שמהאנשים האלה לא יבואו לי הפרעות?
אתה יכול להגיד כך, שכל מה שאני רואה, אני רואה את זה מתוך רצון הבורא שרוצה כך להציג לי את המציאות. ואז כלפי המציאות הזאת כאילו אין לי מה להגיד, זה הבורא מביא לי, נותן לי, מה אני אעשה? מצד אחד. מצד שני, בכל זאת אנחנו צריכים מהמציאות הזאת לעבוד, למה הוא נותן לי את זה? אז כאן אני צריך בכל זאת להגיע לאיזו תפיסת המציאות, תפיסת התמונה. כלפי התמונה שהבורא מראה לי, אני מצד אחד צריך להגיד "עיניים להם ולא יראו", זאת אומרת מה שאני רואה, אני לא רואה גמר תיקון, אני רואה כל מיני דברים מקולקלים, אז זה וודאי בקלקול שלי, אבל אני צריך לעבוד עם זה.
איך אני עובד? אז אני צריך להתייחס לתמונה הזאת כל עוד אני לא מטפל ולא משפר אותה, כי העולם זה העתקה ממני. אנחנו גם לומדים מתפיסת המציאות שאני רואה את עצמי כאילו מחוצה לי, אז אני עובד עליהם כדי לסדר את עצמי. אז אני צריך לעבוד עליהם, אני מגיע אליהם, וכל הזמן דואג שהם יהיו מחוברים. במידה שאני מחבר אותם בצורה חיצונה כזאת, אני בעצם מחבר את עצמי, אצלי, בי, את עשר הספירות כפרצוף אחד, או נניח שאני מחבר את כל קרני הראייה יחד שתהיה לי תמונה ברורה מה קורה לפניי.
אם אני רואה את העשירייה שהיא לפחות מתקדמת לכיוון הנכון, סימן שאני מתקדם לכיוון הנכון. יש בזה גם הבחנות, יש בזה שמאל וימין, שאני צריך בעצמי גם לחלק את עצמי לקו הביקורת ולקו התיקון. יש ויש, אני לא יודע. אתה רוצה איזו הבחנה אחת, ולפי זה לעבוד ולא לטעות, אין דבר כזה. אין.
כשאנחנו מתעלים מעל כדור הארץ אז אין כיוונים, אתה לא יודע לאן בכלל [לפנות]. תתאר לעצמך שאין אפילו שמש ואין כדור הארץ, אלא אתה נמצא באיזה חלל, כך אנחנו ברוחניות. איך אנחנו יכולים שם לפעול בלי הבחנות? למה בלי הבחנות, כי אני בנשמה שלי, שזה כל היקום, שאין בו אפילו כוכבים, כך היא הנשמה שלי, אני צריך עכשיו להתחיל לראות שם כל מיני הבחנות, בנשמה שלי. מאיפה אני אקח אותן? אז אומרים לי "אין לך ברירה, רק בצורה גשמית להתייחס לחברים, בזה אתה בונה הבחנות רוחניות".
אז אם מפריעה לך צורה כזאת רבגונית, שאתה לא יכול גם כך, וגם כך, וגם כך להתייחס, אלא זה מבלבל אותך, אז קח רק כיוון אחד. אני חייב, יש לפניי כל החברים האלה, אני רואה אותם, את הגופים האלה, את הפרצופים האלו, אני חייב להגיע למצב שאני איכשהו מחבר אותם. אם אני רואה שהם מתפזרים, סימן שאני לא מספיק משקיע. הכול תלוי בי ובבורא. הם לפניי, זו העתקה ממני, אני חייב להביא אותם לאיחוד. תנסה בזה להיות, אני בטוח שאנחנו מסוגלים לעבוד בצורה כזאת.
ואפילו שיש לך, כמו שהחבר אמר, רק שניים מעשרים וחמישה שמגיעים לפגישה או למשהו. תתחילו מזה, זה יקרה. שינסה לסחוב אותם לכנס או למשהו, או שיגיד לנו מה הבעיה, אנחנו נתנפל על העשירייה שלו, אנחנו נחייב אותם. נניח שאני רוצה להתחבר עם מישהו, אז אני מבקש שני חברים שלי, "אתם תחזיקו אותו, ואני ארביץ לו". מחזיקים? כן. עכשיו אני ארביץ לו עד שיאמר "רוצה אני". יש לכם שניים? בוא נתחיל, אפשר לעשות את זה. אני לא יכול לעצור מלדבר בזה, כי אנחנו חייבים לקיים את זה עכשיו ממש, בזה תתגלה הרוחניות. איך אפשר לשבת כך ללא התקדמות?
שאלה: האם אני כל הזמן צריך להיות עם החברים בקשר, בזום, בכל מה שיש, וכשאני לא נמצא איתם לבקש כל הזמן להיות איתם, במחשבה עליהם, לחשוב עליהם כל הזמן, האם זאת העבודה הנכונה?
זו לא העבודה הנכונה. לא. אנחנו צריכים בישיבת חברים קבוצתית לקבוע בדיוק מה עלינו לעשות, כי לכל אחד יש זמן של עבודה, שהוא עובד באיזה משרד או מפעל, יש לו משפחה שהוא חייב לדאוג לה, יש לו זמן פרטי לעצמו, הוא צריך לישון, להתרחץ, לאכול, לקיים את הבהמה שלו, לכן וודאי שלא בכל רגע החברים יכולים לתפוס לי את כל החיים, ואז אני בכלל לא יודע איפה אני נמצא. אפילו שאהיה בלי עבודה, ובלי משפחה, ובלי טיפול בעצמי, גם אז אהיה עסוק כל הזמן בקבוצה? זה לא נכון. אלא את כל הזמן הפנוי שלי אני מקדיש לחיבור, לא סתם לעשירייה, לחיבור של העשירייה. זהו, ולא יותר.
ובעבודה, יכול להיות שאני עובד בעבודה כזאת שהמחשבות שלי כולן בעבודה הזאת. יכול להיות שאני תלוי בטיפול במשפחה שלי, שאני לא מסוגל, זה כל החיים שלי וכן הלאה. זאת אומרת אתם צריכים לסכם כמה זמן אתם מקדישים לזה. נניח אני מחובר לאיזו עשירייה, לפעמים אני הולך להתחבר לאיזה עשיריות אחרות, אז יוצא לי נניח במקרה הטוב פעמיים ביום, במקרה הגרוע פעם ביום, כך שבחמש בערב אני יכול להתחבר, וביתר הזמנים אני נמצא בצילומים, בשיחות וכן הלאה. אז בסדר, כמה שאתה מסוגל, אבל לא כל הזמן. אבל שוב, בפנים בפנים הדאגה שלך מתי העשירייה שלי תגיע לאיחוד, ובתוך האיחוד אני אגלה את העולם העליון והבורא בתוכו. זה הכול.
"בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכל הוא עושה למעלה מהדעת. נמצא, שאינו צריך לשום מוחין, שעמהם יהיה עובד ה'. ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". ששלחן הוא כמו "ושלחה", היינו יציאה לחוץ מהעבודה. שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שע"י הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים. וזה סוד מה שכתוב "השולחן, אשר לפני ה'". שדוקא על ידי זה הוא מקבל את הפני ה'. וזה ענין אשר הוא מכניע כל הדינין, אפילו הדינין היותר גדולים, היות שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים בכל הזמנים. היינו, שתמיד הוא מוציא לעצמו מקום עבודה, בסוד מה שכתוב, שר' שמעון בר יוחאי אמר "לית אתר לאתטמרא מינך [אין מקום להסתתר ממך]"."
(בעל הסולם. שמעתי. פ"ג. "ענין ו' ימינית, ו' שמאלית")
סדנה
איך אנחנו בכל זאת מקבלים כל מצב ומצב, כמו שבעל הסולם אומר, "בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכול הוא עושה למעלה מהדעת" שהוא מקבל הכול מהבורא. איך אנחנו מחזיקים את עצמנו כך שכל רגע ורגע אנחנו מקבלים מהבורא? כל רגע הבורא מחדש את הרגעים שלנו, מה זה נקרא שהוא "מחדש" את הרגעים שלנו?
*
"אסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות פרק ראשון).
אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, ה') "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה"."
(רב"ש - א'. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפילה" 1986)
תלמיד: אם הבנתי נכון, קודם אמרת לחבר "כשאתה לא מצליח להתחבר לעשירייה, וגם כשאתה עושה דברים אחרים, אתה כל הזמן איפשהו בראש מחזיק את המחשבה שאתה רוצה שהם יצליחו להתחבר.
אז מה אתה רוצה לשמוע?
תלמיד: איך עושים את זה.
אני מתאר לעצמי שאני כל הזמן קשור לכולם. לכל המציאות, לכל הנשמות, לכל בני האדם, לכולם. אני לא יכול לצאת מזה, זו המערכת האמתית. ועכשיו בכמה אני יכול להשפיע אליה, דרך עשירייה בצורה רוחנית, ודרך הפעולות האחרות בצורה הגשמית. אבל זה הכל שלי.
תלמיד: כשאתה עושה נניח צילומים, איך העשירייה נשארת בראש באותו זמן?
לא, אני לא יכול להחזיק אותה בראש באותו זמן. אבל המבנה שלי הוא כבר נמצא בזה. תגיד לי בבקשה, אתה עברת בית ספר, כל מיני חוגים, כל מיני קשרים עם בני אדם והכל השאיר בך רושם, היום כשאתה עושה משהו, אתה עושה כתוצאה מאותם הרשימות שיש לך. אז אם אני נמצא עכשיו באופן כללי בקשר עם העשירייה המתקדמת, העשירייה הזאת היא אותה תבנית, אותו מודל, אותה מערכת שממנה אני פועל. ולא שאני עכשיו צריך לזכור, להיזכר, ולהיות בצורה פעילה קשור אליהם. מבפנים, וודאי שזה יקרה כשאני אהיה ברוחניות ממש. באופן כללי אני אהיה ממש קשור איתם, ארגיש אותם, ומתוך זה אני כבר אחיה. אבל בינתיים לפי ההשפעה.
תלמיד: אבל שאתה עושה משהו, נגיד צילומים, של איזו תכנית כמו "חיים חדשים", אתה לא נמצא עכשיו גם בעשירייה וגם "בחיים חדשים".
לא, אני לא יכול להגיד כך. אני חושב שזה גם מורגש כשאני מדבר עם המראיין בתכנית "חיים חדשים" אומנם שאני מדבר עימו, אבל נמצא באיזה מקום שלי.
תלמיד: איך נמצאים בשני מקומות ביחד?
זה כך כל אדם, תלוי מאיזה מקום הוא מדבר. כל אחד מתוך ליבו. זה נקרא "לב של אדם", כל אחד מתוך סך הכל המערכת שלו הפנימית.
תלמיד: אז מה אתה מחזיק בפנים בזמן שאתה עושה דברים חיצוניים, אחרים?
מטרה. בשיחות של "חיים חדשים" זה הכי פשוט. אני יודע מה המטרה, ואני יודע שהמראיין גם מעורר אותי כדי שאני אדבר לקראת אותה המטרה. זאת אומרת כשאני מגיע לשיחה עימו, אני לא יודע על מה הוא ישאל. אמנם הוא שולח לי, אבל בזמן שהוא שולח, אני נמצא בשידור קודם.
אין לי בזה שום בעיה. אני לא יודע מה בדיוק שואלים. אם אדם עובד כל הזמן בקבוצה, אז גם במצב שהוא מתנתק וחייב להשקיע את עצמו בכל לב ונפש במשהו אחר, זה שהוא היה בקשר עם הקבוצה וכל הזמן עבד עם זה, זה נמצא בו. זה מדבר בו. וברוחניות אז זה כבר פילוסופיה שלו, הסתכלות על העולם, על החיים אחרת. הוא כבר רואה בעיניים שלו, שומע באוזניים שלו דברים אחרים, שונים. איך לכוון אותם להשפעה, זה בעצם מה שהוא מחפש.
מה אני מחפש עם "חיים חדשים"? איך אני אסובב את מה שהם שואלים שם, ומה שהם רוצים ממני לכיוון שלנו, לחיבור, להתעלות רוחנית, שבלי זה אי אפשר להסביר שום דבר גשמי, וכן הלאה. זו המטרה שלי.
תלמיד: אז אולי ככה לסיכום, מה זה נקרא "לקחת איתנו את העשירייה, כשאנחנו יוצאים להפצה"?
להפצה זה בכלל לא בעיה. כי כל הפעולה שלי זה המשך של אותה עשירייה. שאני עכשיו יוצא כנציג שלהם, אני הולך לעשות הפצה כדי להביא כל מיני רשימות, לא חשוב איזה התרשמויות מההפצה מהאנשים, מכל דבר ודבר לתוך עשירייה, שאנחנו על ידי זה בתוך עשירייה נראה את עצמנו מחויבים להתחבר עוד יותר. נניח אני רואה בהפצה שהעולם הוא מתעסק בזוועות, אז אני חוזר לעשירייה בנחיצות עוד יותר להיות בחיבור, שצריכים אנחנו למשוך המאור יותר חזק, יותר דחוף.
תלמיד: אני שואל על כל סוגי ההפצה, זה לא רק לצאת החוצה ולדבר עם אנשים, זה גם להיות מתכנת או לעסוק בברזלים או לתרגם.
כן, כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו. אני לא מבין. לא חשוב באיזה צורה אני עובד, שאני מלמד בקורס, או שאני כותב מאמר או משהו, זה ממש הפצה. ואם אני עושה כאן איזה מזגן או משהו, זה לא הפצה? גם זה. כל העבודה שלנו זה הפצה, רק תלוי איזו הפצה. אנחנו מפיצים שם ה', שזה בסך הכול הפצה.
אנחנו קיימים בעולם הזה, רק כדי להביא את הבורא להפצה לתוך האנושות.
תלמיד: אז מה זה נקרא ש"כשאני עושה את הדברים האלה, העשירייה איתי"?
אין לי שום אפשרות לעשות את הפעולות האלה, לא דרך עשירייה. אז מה זאת אומרת שהיא נמצאת איתי? שבהכרח אני צריך לחשוב אפילו בצורה מלאכותית, כמו שציירתי אצלי פעם על היד "אין עוד מלבדו" או עוד משהו כזה, כדי לא לשכוח. אז אני בצורה מלאכותית חושב כל הזמן על זה, והמחשבות האלה פעם אחר פעם בכל מיני מקרים, הן פועלות ומזמינות מאור המחזיר למוטב.
שאלה: דיברנו הרבה מהשיעור על הנחיצות שצריך כל הזמן ללחוץ ולהמשיך לעבוד. וכששאל החבר מפיטר, ענית לו שאם מבלבל אותו עניין תפיסת המציאות בין עבודה פנימית לבין עבודה בעשירייה שהיא כביכול נראית גשמית, אז הוא יכול לבחור לו נגיד משהו אחד.
כי קשה לו להחזיק כמה דברים ביחד בראש, בלב, אז שיחשוב על משהו אחד.
שאלה: אני מנסה להבין. העניין הזה של לדון את כל העולם לכף זכות, זה משהו מאוד פנימי שהוא בהרגשה ובאיך שאני מסדר לעצמי. ויותר מזה, זה משהו שדווקא אפשר לממש אותו על קלקול שנראה לי לעיניים. מצד שני, אם אני עכשיו צריך לדאוג שהעשירייה פיזית תגיע כל בוקר, זה משהו אחר לגמרי. איך לסדר את היחס בין שני הדברים?
לא יודע. אין לי תשובות על כל הדברים הפרטיים, במיוחד שאתם מרגישים את זה מתוך המצבים המיוחדים שבעשירייה. אין. רק עצות כלליות שאתם כבר שומעים בלי סוף. אי אפשר להגיד. אני לא יכול.
שאלה: אנחנו לומדים שהבסיס, היסוד שלנו הוא השיעור. והשאלה, איך אנחנו כעשירייה עובדים בשיעור הזה? מה זה אומר שאנחנו בונים את האחדות הזאת, את החיבור הזה שבו מתגלה הבורא. איך בכלל זה קורה, תוכל להגיד לנו?
אני דואג שחברים שלי בזמן השיעור יהיו קשורים לשיעור, יבינו אותו בשכל, ירגישו אותו ברגש, וזה הכול מתוך החיבור ביניהם.
פעם ברוסיה של שנות העשרים, לפני כמאה שנה, כשרצו לבנות את הסוציאליזם, היה חוק כזה שהיו מחברים סטודנטים לחמישיות. באמת כך זה היה, לפי חוק. כל הסטודנטים היו לומדים בחמישיות, ולפי איך שהם עונים, כך היו רושמים את הציון. לא לאדם אחד. והם היו דואגים לקבל ציון טוב, כי בזה תלוי מקום העבודה, ציון בדיפלומה, וכן הלאה. אז הם היו לוחצים זה על זה בצורה רצינית, אבל הציון הוא היה ציון כללי.
לכן אתם צריכים להבין שהבורא מסתכל על עשירייה יחד, סך הכול. סך הכול, זה נקרא "יסוד". סך הכול מה שאתם עושים זהו בעשירייה. ואין שם חשבון עם חבר זה או עם חבר אחר או עם משהו, אין. אלא חשבון עבור כל העשירייה. כי אם מקולקל משהו, אפילו דבר אחד בתוך השלם, אז זה מקולקל, זה כבר לא שלם.
אז אל תשאל אותי איך מסדרים את זה. תלמדו קצת את ההיסטוריה, תראו, הם עשו הרבה דברים שהם ממש לפי חוק החיבור. רק שעשו את זה בכוח, ללא חינוך. אז חשבו שאפשר לחנך על ידי מכות, אבל בכל זאת זה נכנס, אפילו בצורה כזאת זה נכנס לעם. נקווה שזה גם ייכנס בכם.
קריין: 21, מתוך רב"ש ב', אגרת ע"ז.
"כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה. רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אַדְּלֺא אבידְנא, בְּחישְנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי. אי לזאת, עיקר השמירה הוא בזמן העליה, ולא בזמן הירידה."
(רב"ש - ב'. אגרת ע"ז)
באיזה מצב אתם נמצאים בכללות?
שאלה: יש שני מצבים, מצב ראשון שכאילו נפלתי ולא מעניין אותי גם רוחניות וגם גשמיות. המצב השני, שנפלתי עוד יותר למטה, ורק הגשמיות מעניינת אותי ואני נהנה מזה. איך נכון להתייחס לשני המצבים? איזה מצב עדיף ואיך לעבוד איתם?
זה תלוי במגמה הכללית שלך. אם המגמה הכללית שלך היא שאיבדת רוחניות ואיבדת גשמיות ואין לך כלום, וגם לפני זה הרוחניות לא כל כך משכה אותך, אז אתה מסכן. אבל אם נפלת למטה ולפחות יש לך תענוג מהחיים הגשמיים, לפחות יש לך את זה.
תלוי על מי אתה מדבר, אתה מדבר על אדם שרוצה להגיע למטרה?
תלמיד: ברור.
אז גם זו שאלה. תלוי מה נקרא אצלו מטה ומעלה. יכול להיות שזה שהוא מתעניין בדברים הגשמיים, יביא אותו מהר יותר לחזרה בתשובה. מאשר אם הוא לא מתעניין בכלום ומרגיש את עצמו כמת, כי אין לו שום דבר, אין על ידי מה, אין אמצעי, אין מנוף שעל ידו הוא יכול להתקדם ולראות שהכול זבל.
תלמיד: אז איך נכון לפעול?
אני לא יודע. נגיד שנפלתי מרוחניות, ויש לי טעם בגשמיות. אני נוסע לדרום תל אביב, לאן נוסעים היום? לשינקין, להודו, ואני נכנס לשם ורואה איזה זבל זה. בזה אני רוצה להישאר כל החיים? אז זה עוזר לי לצאת או לא? עוזר. אבל אם אני אשאר במיטה ולא זה ולא זה, על זה אומרים, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"3. אז מה יותר טוב? לכן רב"ש אמר, לפחות שייהנה מהחיים האלו.
תלמיד: אז זה פתרון טוב?
כן. זה פתרון טוב, זאת אומרת, כי כך תברר מהר עד כמה שזה זבל. אבל אם אתה לא נכנס לזבל מה יהיה? הכול תלוי במידת הגאווה, אני, וזה ולא וכן.
קריין: 22, מתוך רב"ש ב', "מהו ענין יסורים בעבודה".
"אמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אָדְלֹא אֲבִידְנָא בְּחִישְנָא". פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר. ואומר, אדלא אבידנא (שלא נאבד ממני דבר), אפילו הכי בחישנא, אני מחפש. שיש לפרש "זקן, זה שקנה חכמה". היינו, שהוא "חכם, הרואה את הנולד". היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים ריקים, שיהיה אפשרות לה', שימלא אותם. אחרת הוא ישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, שהוא בעל חסרון. ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העליה, הוא מתחיל לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות. לכן מי שהוא זקן, היינו "חכם הרואה את הנולד", הוא מתחיל לחפש, איך לעלות ברוחניות, עוד מטרם שנאבד לו מצב של העליה. ומתחיל אז לעשות את כל העצות, איך שיש איזה אופן, שיוכל לעלות במעלות הרוחניות. וזהו על ידי שמתחיל לחפש חסרונות, במצב שבו הוא קיים. ואז כבר אין צורך, שיזרקו אותו למטה בחשיבות, שימצא ויראה בעצמו חסרונות, היות שהוא בעצמו כבר מחפש חסרונות, בכדי שיהיו לו כלים ריקים, שה' ימלא חסרונותיו."
(רב"ש - ב'. מאמר 27 "מהו ענין יסורים בעבודה" 1989)
מכאן אנחנו רואים שאנחנו צריכים לעשות משהו או לא?
תלמיד: בטח שצריכים.
בטח שצריכים. ומה אתה עושה? ממשיך לבכות?
תלמיד: אני מעורר את החברים בכל מיני צורות כמה שאפשר, אני משתדל.
אתה לוקח איתך שותפים לעורר אותם או לבד? תפנה לזה ולזה, תנסה לחבר חלק מהקבוצה, לעורר את החלק השני. ככה, לא לבד. כשזו כבר קבוצה קטנה בתוך הקבוצה, זה טוב, לעניין התעוררות זה טוב.
שאלה: בצורה פרקטית, על איזה חסרונות מדובר בקטע ואיך לחפש אותם?
חיסרון יש לנו רק אחד, לעשות נחת רוח לבורא.
תלמיד: אז איך לחפש את החיסרון הזה?
החיסרון הזה יכול להיות מושג רק בחיסרון לחבר את הקבוצה, אחד לא מובן ללא השני, גם זה מוזר וגם זה מוזר מאוד לנו. אנחנו מדברים על "נחת רוח לבורא"? זה משהו שבכלל אין לי קצה החוט אליו. אז אומרים, נכון, אבל אתה יכול להגיע, להתקרב לזה על ידי זה שתנסה לחבר את החברים. אבל גם לחברים אין לי כלום. יש, הפרצופים האלה נמצאים לפניך, הגופים האלה נמצאים לפניך, הם מוצקים, הם לא משהו אוורירי.
תתחיל לעבוד עם זה, כי כל הרוחניות היא כך. נתנו לך קצה של חוט שנמצא בעולם הגשמי, וממנו אתה יכול להגיע למושגים רוחניים, לעולם הרוחני, לגילוי הרוחניות. כאילו יש לך אנשים שאתה יכול לעבוד איתם, לדבר איתם, להחליף איתם ובעצם אתה מתקדם, אתה מתגלגל מכל היחסים האלה לרוחניות.
אנחנו לא מבינים איך שזה קורה, אבל זה קורה, כי כל אחד משום מה בנוי כך שיש לו חלק רוחני וחלק גשמי וכך אנחנו יכולים לגלגל את עצמנו לרוחניות. אבל אם לא מתחברים, אם לא מייצבים בינינו את השכבה הרוחנית והשכבה הגשמית כסנדוויץ' וכן הלאה כמו שדיברנו, אז לא יכולים. איך תתחיל, איך תתקרב להשפעה? איך יכול להיות דבר כזה בכלל?
תלמיד: איך אנחנו עוזרים אחד לשני לעורר את החיסרון?
תעזור בכל מה שאתה יכול. תגיד, תבכה, תעשה משהו לפניהם, ותשכנע את עצמך ואותם שצריך לעשות את זה כל הזמן, בזה אין מנוחה וחוץ מזה אם אתה עושה משהו, אז רק לצורך זה, רק לצורך החיבור כי זו בניית הכלי. אם יהיה לך כלי, תקבל, תגלה נצחיות. אם לא יהיה, לא תגלה כלום חוץ מבהמיות.
תלמיד: כל העקרונות האלה שעליהם אתה מספר, הכול מובן, אבל מה במציאות?
מה חסר?
תלמיד: במציאות פשוט החבר מתחיל להיסגר, כבר אין לו כוח להמשיך.
יפה.
תלמיד: עד כמה שאתה עוזר, הוא לא יכול.
לא חשוב, ואתה רוקד לפניו. כן, מה איכפת לך.
תלמיד: והוא נרדם.
והוא נרדם, הבורא עושה לך כזה תרגיל, יפה מאוד. אתה רוקד לפני הבורא והוא נרדם.
קריין: 23, מתוך רב"ש ב', "מהו, לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה".
"כל ירידה היא בחינת נסיון. אם האדם יכול לעמוד בנסיון, היינו על המחשבה שבאה לאדם, שהמחשבה זו גורמת להאדם לראות, אם הוא נמצא תחת שליטת הקדושה או לא. היינו שבזמן הירידה, האדם יכול לראות, שכל הבנין שהיה לו אז בזמן עליה, היה בנוי על הרצון לקבל לעצמו. והגם בזמן הירידה, אין האדם מסוגל לעשות שום חשבונות. אלא אח"כ, בזמן שהאדם שוב מקבל איזו התקרבות מלמעלה. וזה בא לאדם על דרך שכתוב "אני ה', השוכן בתוך טומאתם". כלומר, אפילו שהאדם עוד נמצא ברשות של אהבה עצמית, מכל מקום באה לו הארה מלמעלה, הנקראת "אתערותא דלעילא". ואז מוטל על האדם לעורר בעצמו את מצב הירידה, שהיתה לו, ולחשוב מה היא הסיבה שקבל אז ירידה, ומה עליו לתקן, שלא יבוא עוד הפעם לידי ירידה. שהאדם צריך להאמין, שזה שקבל ירידה, הוא מטעם שזרקו אותו מלמעלה. לכן הוא נפל לשפלות כזאת. אז הוא יכול לעבוד על עצמו, לתקן תיקונים, שלא יבוא עוד הפעם לידי נפילה, כי הוא צריך להאמין, שהירידה היא תיקון בשבילו."
(רב"ש - ב'. מאמר 43 "מהו, לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה" 1990)
כולם מרימים את הראש, מסתכלים על הטקסט וקוראים יחד בקול רם.
האמת שכך צריך לעשות, לקרוא את הטקסט ביחד בקול אולי חמש פעמים, ובקול רם תצעקו. אז תתחילו להרגיש שאתם פועלים ומשפיעים זה על זה ושהקריאה המשותפת נותנת משהו.
מה לעשות? אני לא יודע. פשוט חבל על ההזדמנות, חבל על ההזדמנות שישנה, שנותנים מלמעלה ולא יכולים לתפוס את זה מלמטה.
שאלה: אמרת שהאדם מחזיק את הדבר היקר לו, את הבן שלו, והבורא גורם לו שהוא לא יוכל להחזיק אותו, ושהילד כמעט נופל, בזה הבורא קורע לאדם את היקר לו ממנו ואז האדם צריך לבקש. מה האדם מבקש?
הוא מבקש קשר עם הבורא, כי הוא מבין שבצורה כזאת הבורא מעורר אותו לקשר דרך הדבר היקר שלו.
תלמיד: אתה יכול להגיד מה המילים, איך עושים את זה, במה החברים יכולים לעזור?
כשנמצאים עם החברים זה נראה אחרת לגמרי, צריכים לפנות אליהם כמו לבורא. הבורא לא שומע יותר ממה ששומעים החברים. אז צריכים להביא להם מתנות, וממש לפרגן להם איך שרק אפשר, כדי שישמעו, כדי שישתדלו להיות לפחות בשמיעה החיצונה אתך, אחרת לא יקרה שום דבר.
אנחנו צריכים להבין שהמסך, המחסום, המחיצה שיש ביני לבורא זה העשירייה הזאת. זה המגן שלי, זה המסך שלי, זה הצמצום שלי, האור חוזר שלי והכול, כל המכשיר שעל ידו אני מתקשר לבורא. מתי? מתי שהם יהיו עשרה יחד. איך אנחנו לומדים מחכמת הקבלה. איך לשכנע אותם להיות יחד כדי שיעבירו לבורא משהו? תשלם להם, אולי הם מסכימים תמורת אלף דולר, להיות יחד בחיסרון שלך, אם אתה יכול בצורה כזאת לקנות אותם. לא חשוב איך. כל עוד הם לא ירצו להתכלל ברצון אחד, הבורא לא ישמע את הרצון הזה שהוא לא אחד, ולא יקרה כלום. יסוד זה נקרא "הכולל", הוא חייב לכלול את כל הרצונות שלהם.
תלמיד: אני לא כל כך מבין כאילו למה הוא עושה את זה?
למה הוא עושה? בגלל שהוא רוצה את ההתקרבות שלך, אבל התקרבות באמת, לא לפי מה שאתה מתאר, אלא מה שצריך להיות לפי מבנה המערכת. לפי מבנה המערכת אי אפשר שיהיה קיים משהו אם זה לא עשר. פחות מה-ו-י-ה אין דבר כזה. אתה צריך לבנות את הה‑ו‑י-ה, עשירייה, באיזושהי צורה שתהיה דומה לה-ו-י-ה הזאת שהבורא הציג לפניך בד' בחינות דאור ישר. זה מה שהוא עשה.
זה שאחר כך מתוך שהוא ברא את הרצון, והרצון התחיל להשתכלל, להישבר, לבנות כל מיני מערכות למטה מד' בחינות דאור ישר, זה הכול כדי להביא את העשירייה לשבירה ולתת לנו אפשרות להתחבר לאותה עשירייה, לאותן ד' בחינות, לאותה ה-ו-י-ה, בחזרה אליה. לזה יש ירידה ואחר כך עלייה. ואם בירידה הגורם הוא הבורא, אז בעלייה הגורם הוא הניצוץ של האדם הראשון. הנברא מגדיל את עצמו מהניצוץ עד כלי הה-ו-י-ה עם האור בתוכו.
לכן אנחנו נמצאים במצב שהוא פשוט גורלי. אני אומר גורלי, שכל מה שקיבלתם, קיבלתם, ואנחנו עדיין לא התחלנו לעבוד בחיבור. אני לא יודע מה לעשות, אני בחוסר אונים.
תלמיד: אנחנו כקבוצה תקועים כבר קרוב לשש שנים. אני זוכר את כנס העיבור הראשון שהלכנו לפרוץ, היה כנס וחזרנו, פתחנו תע"ס, ואחרי יומיים עזבת את זה, וזה חוזר על עצמו כבר שש שנים.
אני עזבתי את זה? אלא מה, אתם לא המשכתם.
תלמיד: ראית שהכלי לא שומע.
כן.
תלמיד: אמרת שאתה חסר אונים. יש שתי בעיות, אחת, החברים שלי בעשירייה לא יודעים לפנות לבורא.
הם לא יידעו את זה עד שהם לא יתחברו. לא יהיו להם מילים, הן לא יתגלו מבפנים.
תלמיד: זה נכון, אבל יש מילים שכבר כתבו לנו, שאם אתה נעזר בהן, ואתה הולך עם זה לחיבור, זה עוזר. אני רוצה להציע שנעסוק בעיון התפילה. תפתח לנו סידור מידי פעם, ותתחיל לעורר בחברים את מה שכתוב שם, אלה צינורות לגישה לתפילה. כמובן שבלי חיבור לא תגיע לכלום, אבל החברים שלי ממש לא יודעים לפנות לבורא, פשוט כואב לי הלב.
בעיה שנייה, החיבור עצמו. אני חושב שהתדלדלנו במשהו וזה מחליש את החיבור. זאת אומרת, פעם הייתה פה חברה, והייתה קבוצה או קהילה, והיה מאוד ברור שפה זו עבודה רוחנית, ויש עוד כל מיני שזה פחות חשוב. היום זה לא כך, היום הכול מין קהילה כזו.
איפה אתה רואה כאן קהילה?
תלמיד: בכל דבר, החל מהשיעור שבו אתה כל הזמן מושך שאלות, אפילו שהן שאלות הכי רדודות שיש, וזה מוציא את הכוח ממרכז השיעור, דרך זה שאנחנו יושבים ועושים סעודה, אז התופעות שם שהן לא סעודת מקובלים, זה לא 5% אלא שזה 70% וזה דילול.
אני רוצה להציע שתי הצעות, אחת, לעסוק בעיון תפילה כדי שלחברים שלי תהיה איזו שפה כלפי הבורא, ושתיים, לחדד יותר את המאמץ הפנימי שבו אנחנו פועלים בשיעור, בסעודה, ואם צריך לנקות אלמנטים, אז לנקות. כי אנחנו תקועים שש שנים. כואב לי, אני הייתי אולי בעשרים עשיריות, הם לא יודעים לפנות לבורא, לא יודעים ללחוץ למהות של החיבור וחבל. כמו שאתה אומר, זה גורלי.
תודה. אתה מדבר נכון, רק שאני לא יודע אם אפשר לעשות את זה על ידי שינויים חיצוניים. על ידי שינויים חיצוניים כמו לאכול בצורה אחרת, וודאי שזה יכול להשפיע, אבל בצורה זמנית ומזערית. זה תלוי עד כמה כל אחד ואחד מבין שהגורל נמצא עכשיו בידו, והוא מתוכו צריך דרך העשירייה שלו להתחיל לעבוד על החיבור. זה דבר מאוד קונקרטי.
איזו קהילה זאת? יש לי חברים, אני נמצא איתם, מה אכפת לי מהקהילה, שום דבר חוץ מעשירייה לא חשוב לי, שום דבר. זה הכול אחר כך, כתוספת לעשירייה, שאחר כך הכול מתקבץ יחד. אני צריך להרגיש את עצמי, זה הגורל שלי, זה המקום שלי, זו התבנית שמתגלה בה בורא. זה שעדיין יש לנו בזה איזו קלות, ביחס לעשירייה, זה נכון.
מה זה לקחת סידור ולהתחיל להתפלל ממנו? אפשר, אבל שוב, אנחנו נגיע לאותו לימוד כמו שהרב"ש לוקח פסוקים נניח ומסביר לנו. או שאנחנו סתם נגיד את המילים האלו כמו כולם? זה לא יעזור לנו. ואם אתה חושב שלפי מה שנגיד כולנו בסידור זה יעזור? אז תראה מה שקורה בכל הקהילות, במה זה עוזר? זה לא כל כך מובן מה שאתה מתכוון.
תלמיד: אתה וודאי יודע הרבה יותר מכל מה שאני אמרתי פה. אני רק אומר, אנחנו שש שנים כמו שור שנוגח את הקיר באותה צורה, באותו מקום ומבין שזה קיר. אז אני אומר בוא נעשה איזה תחבולות, בוא נראה איך מקיפים את הקיר, בוא נראה איך גורמים לחברים רגע אחד לצאת מכל החיבור הזה ולנסות לייצר קשר ישיר לבורא, אפילו שאין כזה דבר, לפתוח שם איזה צינור.
בלי לצאת ובלי להיכנס הם גם עושים כך, הם עושים את זה. כל אחד מרגיש כאילו שהוא בעשירייה, שהוא כבול שם? לא. כל אחד חופשי, כל אחד רוצה להגיע לקשר עם הבורא. ההיפך, אני כל הזמן דוחף אותם להבין שזה נמצא בעשירייה, שהם מכוונים לגמרי לכיוון אחר, שאין שם בורא.
אנחנו לא צריכים לעשות דברים חיצוניים שונים, חדשים, מה זה יעזור לנו? מה, נעמוד כולנו עכשיו ונתפלל יחד? בסדר, תעשו, תשבו ותתפללו, תעמדו ותתפללו. כאן זו צריכה להיות עבודה שבלב, שהאדם צריך לשכנע את עצמו שבלי חיבור אין בורא, שזה התנאי. והתנאי הוא פשוט, שבתוך החיבור הוא מגלה את הבורא. לא שתעשה שם חיבור ושם הבורא, אלה לא שני דברים, אלא האחד בתוך השני, זה הכלי וזה האור. אנחנו הגענו למימוש, ממש לפני זה אנחנו עומדים.
תלמיד: אנחנו שומעים אותך כמה פעמים אומר היום חבל על ההזדמנות שהבורא שולח לנו ואנחנו לא מנצלים את זה. אני היום נמצא פה, בעשירייה הזו, זו לא עשירייה שלי, אני אורח. הבורא לקח פטיש חמשה קילו וריסק את העשירייה שלי. וזה מצב מבורך, זה מהבורא. בינתיים עד לבירורים זה מה שקורה. אנחנו כולנו צריכים, ויש הרבה מצבים כאלה, לקחת את המצבים האלה ולעלות, כמו שהחבר אומר, אבל לא מהסידור, מתוך הלב לצעוק לבורא, ולקחת את מה שהוא מוסר לנו דרך גרונך וכבר שבוע שבועיים אתה מדבר על זה, פותח לנו, שכן אנחנו מוכנים למות על המזבח בכדי להגיע לממש כבר. אז יש לנו את הכול כבר ממך, מהמצבים שהבורא שולח, מהחברים שזועקים, משהו חסר, איזשהו שפיץ של הנעה, לזעוק את זה.
זה צריך לבוא מלמעלה, אבל בתגובה למאמץ שלנו.
תלמיד: מה צריך להיות המאמץ?
מאמץ למעלה מהכוח האנושי. שאנחנו מבינים שזה למעלה מהכוח שלנו, אבל אנחנו מנסים את זה לעשות ממש עד הקצה שהבורא נכנס ועושה, "ה' יגמור בעדי". כך זה עובד.
תלמיד: בנושא החברתי הרבה פעמים אתה אומר תלכו לרב"ש, תקראו. על הדבר הזה הם כתבו, הרב"ש, בעל הסולם? יש משהו שאפשר לקחת משם?
יש לך פסוקים כאלה. זה כמו שאתה מחזיק איזה כלי שנופל וברגע האחרון שזה כבר נופל, הבורא תופס. רק בצורה כזאת זה עובד. ואנחנו לא רוצים להתחיל בזה כי לא רואים את ההמשך. וכאן אין המשך, ההמשך זה מהצד השני.
(סוף השיעור)