שיעור הקבלה היומי31 מרץ 2016
שיעור בוקר 31.03.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 843
מאמר "מהו, "לחם רע עין" בעבודה"
אנחנו קוראים עכשיו מאמרים במסגרת ההכנה שלנו לפסח 2016, שצריכים כל פעם להשתדל לבנות תמונה יותר ויותר ברורה איפה אנחנו נמצאים. מה זה נקרא "פסח"? "פסח" זאת אומרת שאנחנו כאן עוברים איזו מדרגה, מצב, איך אנחנו נכנסים למצב הזה ואיך אנחנו יוצאים מזה? שהכניסה אליו נקראת "כניסה למצרים", והיציאה מזה, "יציאת מצרים". מה זה נותן לנו כל העניין של הגלות הזאת, גלות מצרים, שליטת פרעה שאנחנו עוברים ונכללים בו, ובמה אנחנו בדיוק יוצאים ממצרים? למה אז בזכות מצרים שאנחנו צריכים להגיד אחר כך בכל מצווה "זכר ליציאת מצרים" שאנחנו לקחנו משהו ממצרים ועל ידי מצרים, דווקא בזכות זה, בזכות שלו, אנחנו כן יכולים לעלות בעוד ועוד, בכל המדרגות שזה נקרא, "לעשות מצוות". ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"1.
מה העניין הזה הוא כל כך חשוב לנו, שזה היסוד לכל ההיסטוריה שלנו, לכל הדרך שלנו הרוחנית? אז במגמה לבנות יותר ויותר את התמונה הזאת בשלמות, בצורה רגשית, בהבנה, בואו אנחנו נשמע מה הוא אומר לנו רב"ש.
"בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כתוב שם וזה לשונו, "רבי חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם". (ובאות כ"ג) אומר שם וזה לשונו, "כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך לחם רע עין", עד כאן לשונו.
ויש להבין את האיסור של "לחם רע עין". עד כדי כך, שאם לא היו ישראל טועמים את לחם המצרים, לא היו עם ישראל נשארים בגלות. זה תמוה מאוד, מהו הקשר של "לחם רע עין" לגלות. כלומר, מדוע זה גורם, שיהיו בגלות עבור דבר זה, שמשמע, שזהו איסור חמור, האם זה בכלל מצות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן, שמגיע בגלל זה גלות.
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את ב' דברים שיש לפנינו. ואת זה צריכים לזכור תמיד:
א. הוא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה מזכיר לנו, שאנו צריכים להגיע לידי שלימות, ולזכות להגיע לקבל את הטוב והעונג, שישנם במטרת הבריאה. ומטרם זה האדם נבחן לבעל חסרון, היות שלא הגיע למטרת הבריאה. והוא נמצא עדיין באמצע עבודה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהאדם צריך לזכות להשיג את בחינת "נרנח"י שבשורש נשמתו".
ב. הוא תיקון הבריאה. היות ששינוי צורה עושה פירוד, והיות שהאדם נברא בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג, שמוכרח שיהיה לו רצון וחשק לקבל תענוג, והרצון לקבל הזה, מפריד אותו מהשורש, כי הבורא רוצה להשפיע, והנבראים יש להם רצון לקבל, וזה גורם פירוד, שמרחק את הנבראים מהבורא. לכן נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", שאין הנבראים יכולים להרגיש את השורש שלהם, כלומר "מי ברא אותם", מטרם שמתקנים את הפירוד.
וכמו שכתוב (בפתיחה לחכמת הקבלה, אות י') וזה לשונו, "והנך מוצא, איך שהנפש הזאת, שהיא אור החיים, המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו יתברך ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא "גוף". ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עם כל זה ע"י העסק בתו"מ, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא "גוף", עד שראוי לקבל את השפע הגדול, בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה".
ובהאמור נבין, שהעבודה שלנו היא לצאת מקבלה עצמית, היינו שהפרנסה שלנו תהיה ממה שאנחנו מפרנסים את הגוף, שיהיו לו חיים, שיכול להנות מחיים, לא יהיה מזה, שהרצון לקבל לעצמו נהנה, שהוא נקרא "רע עין", כלומר, שלא רוצה להיות משפיע, אלא כל חשקו הוא לקבל לעצמו, שזה נקרא "רע עין", שלא רוצה לתת משהו לאחרים, אלא הוא משוקע באהבה עצמית.
וזה נקרא "רע עין". ולכן, אם המזונות, מה שהאדם אוכל, הנקרא "לחם", אסור לאדם להנות מהלחם הזה, שהוא "לחם רע עין". כלומר, שהאדם נהנה וסועד את לבו מהלחם של "רע עין". זאת אומרת, מזה ש"הרע עין" נהנה, היא תהיה הנאה של אדם. כלומר, מזה שהרצון לקבל, הנקרא "רע עין", נהנה, שמזה תהיה כל השמחה, והמצב רוח, שהאדם מקבל על זה, הוא לא מסכים לקבל, משום שהנאה הזו גורמת לאדם שיהיה נפרד מהקדושה מסיבת שינוי צורה, כנ"ל.
ובזה נבין את מה ששאלנו, מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמו שאומר "ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים". היות שענין "גלות" נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו. וזה נקרא "גלות מצרים", שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט. לכן אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים, היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר "מרע עין", שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסים תחת שליטתם, בגלות.
נמצא, שגודל האיסור של רע עין הוא, שהלחם שלו כולו בעל מנת לקבל, וזה גורם כל הפירוד מהקדושה. וזהו כל האיסור של "אל תלחם את לחם רע עין". זאת אומרת, שכל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ.
היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה.
מה שאין כן "לחם המצרים" הוא, בדרך העבודה, ממש להיפך, כמו שכתוב "כי לא יוכלון המצרים, לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". "כי תועבה" הוא מלשון "תועבת מצרים כל רועה צאן", שפירושו, מבוזים היו בעיניהם הרועים. לכן הפירוש יהיה, שהמצרים היו מבזים את המאכלים של העברים, כי העברים כל הלחם היינו המזונות, היו בעל מנת להשפיע, ואצל המצרים כל הלחם הוא בבחינת "רע עין", שהוא לקבל. וכששמעו, שהלחם עברים הוא להשפיע, דבר של להשפיע הוא מאוס ובזוי, כי בזמן שצריכים לעשות בעל מנת להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו, עבודה זו בזויה אצלם. ולא מרגישים בזה שום טעם.
לכן בזמן שהמצרים היו רק שומעים, שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, הם באים לידי הרגשה, שהם צריכים להשפיל עצמם. היינו, שכל הדעת שלהם, שהיא מחייבת, שהאדם צריך לדאוג לתועלת עצמו, ומה שאינו יצמח מזה משהו לתועלת עצמו, זה אין הם מסוגלים לעשות, לכן הגוף, בזמן שהוא נמצא תחת שליטת המצרים, בזמן שהוא שומע אפילו רק רמז קל, שצריכים לעשות להשפיע, תיכף הגוף מבזה את עבודה זו, והוא טוען, שהוא עדיין בשכל המלא שלו, ולא יכנע לאכול לחם של עברים, שאצלו הלחם הזה לחם תועבה, משום שהלחם הזה הוא נגד הדעת."
שאלה: מדובר פה על "רע עין". האם יש קשר למה שנקרא "עין הרע"?
לא. זה משהו אחר. בשביל מה נכנסים למצרים? הרצון לקבל הוא מתפתח בתוך הנברא אך ורק כדי להביא אותו למטרה. המטרה לא תלויה ברצון לקבל, אלא בכוונה על מנת להשפיע שהנברא רוכש. אז הרצון לקבל הוא גדול או קטן, ובאיזה אופן שמתראה באדם, הוא אך ורק באותו הגובה, הגודל, הצורה שאדם מסוגל לרכוש אליו כוונה על מנת להשפיע. לכן על הרצון לקבל בעצמו אנחנו לא מדברים.
לא חשוב איזה מעשים אנחנו עושים. יש כאלו שרוצים להרוג את האנשים עם סכינים, ויש כאלו אנשים שעובדים עם סכינים, מנתחים שמקבלים על זה הרבה כסף, וכולם מכבדים אותם. זאת אומרת, הכוונה היא לטובת עצמו או לטובת האדם. זאת אומרת, הכוונה היא קובעת את המעשה.
ולכן אנחנו צריכים להבין, שכשאנחנו יורדים למצרים הכוונה היא שאנחנו הולכים לרכוש כוונה על מנת לקבל, כי בלי כוונה על מנת לקבל לא יהיה לנו מה לתקן. לכן כל המצוות הן בנויות אחר כך על ה"זכר ליציאת מצרים". זה לא גודל הרצון לקבל, לפעמים כך אומרים, אבל הכוונה היא שאם הרצון לקבל הוא גדל, הכוונה שרכשו על זה כוונות על מנת לקבל. ואז כשהם מתקרבים לסיום, אדם שמתקרב לסיום של הגלות מצרים, אז יש לו רצון לקבל גדול. הכוונה שהרצון לקבל גדל כי הוא קנה על פניו את הכוונה על מנת לקבל עד כדי כך גדולה שהוא רואה שלא מסוגל יותר להיות בה. ואז "וייאנחו בני ישראל מהעבודה" ואז הוא בורח מכאן. אבל איך יכול להיות שהוא בורח?
הוא מקבל כוונה על מנת לקבל, והרצון לקבל גדול יותר מיום ליום, והכוונה לקבל גדולה יותר מיום ליום. כך זה בכל העולם. למה זה לא נקרא שכל העולם נמצא ב"גלות מצרים", אלא רק עם ישראל? זאת אומרת, האדם שנקרא "ישר כא-ל", נקרא "עם ישראל שבגלות מצרים". מה ההבדל?
ההבדל שבעצם האדם כל הזמן נלחם. נניח שלומד, שנמצא במעגל החברה, שעושה את כל הפעולות מה שחכמת הקבלה דורשת ממנו כדי להגיע לתיקון. הוא רואה שבכל זאת מיום ליום נעשה יותר גרוע, ולמרות זאת מיום ליום הוא יותר ויותר רוצה להתגבר ולהגיע לעל מנת להשפיע. הוא מחפש מה זה, לא יודע בדיוק, לא מבין, זה חושך, זו גלות, מצבים קשים, כי אין עדיין תשובה, אין עדיין ידיעה, הרגשה מה בדיוק קורה לו, איפה הוא בדיוק נמצא, אין הצדקה בכלים דקבלה על מה שהוא עובר, והוא לא רואה שום רווח.
גם בכלים דהשפעה הוא לא רואה שום רווח. כי אם הוא יקבל איזה רווחים, אז זה יהיה לקבל על מנת לקבל, או להשפיע על מנת לקבל. ולכן הוא קירח מכאן וקירח מכאן. ולכן הגלות היא הופכת להיות ממש בלתי נסבלת. וכשמגיע לסיומה, אז הוא מרגיש שלא יכול יותר לסבול אותה, זאת אומרת שמסכים לכל דבר להפטר מכל מה שיש לו בכלים דקבלה, רק להגיע לכוונה על מנת להשפיע הכי קטנה.
מאיפה זה בא? זה בא מתוך זה שמתגלה לו כוח העליון שהוא הגדול, הוא השולט, הוא יכול להכות את פרעה שלו, ושהוא שולט על פרעה, והאדם מוכן ממש להיכנע, להשתחוות לפני הבורא, ואז הוא מוכן ליציאה ממצרים. כי הוא מוכן לתת את הכול להישאר בכלי ריק לגמרי, רק שתהיה לו איזו מין שייכות לעל מנת להשפיע, לעשות נחת רוח לבורא, במקום לעשות נחת רוח לפרעה. כי הוא רואה את עצמו עומד בין פרעה ובורא.
כמו משה שכבר מבדיל את עצמו במשך גלות מצרים לאט לאט. בהתחלה הוא מחבר את עצמו לפרעה, לרצון לקבל, אחר כך הוא מתחיל להבדיל את עצמו מפרעה על ידי שבע שנות רעב. הוא בורח ממנו, חוזר אליו כי רק בזה שנמצא בין בורא לפרעה, זה נקרא "בוא אל פרעה", אז יכול לקבוע שהבורא אצלו הוא החשוב מפרעה, ומוכן לוותר על פרעה, על הכול.
מה זה "פרעה"? זה כל הכלי דקבלה עם כל המילוי שלו. כל המילוי שיכול להיות בכל המציאות, הוא מוכן לוותר על זה, רק להיות דבוק כנקודה אחת לבורא. זה נקרא ש"מוכן לצמצום", "ניתוק מפרעה". ולכן יציאת מצרים היא נקראת "לידת הנשמה", שמתנתק מעל מנת לקבל.
ולכן כל העבודה היא לא בלחם עצמו, אלא ב"לחם רע עין". זאת אומרת, בכוונה שעל מנת לקבל, על מנת להשפיע, שהיא רוכבת או הכוונה הזאת או הכוונה זאת על הרצון לקבל שהבורא ברא. אז אנחנו צריכים לראות את עצמנו שעוברים תהליך שהרצון לקבל שלנו הוא הכלי שניתן לנו, וכל הדאגה שלנו היא על הכוונה שעל הכלי לטובת הרצון לקבל, או לטובת הבורא ולראות את עצמנו שאנחנו נמצאים ביניהם. שהרצון לקבל הוא נבדל ממני ואז הוא נקרא "פרעה", הוא עומד מצד שמאל. והבורא הוא כוח ההשפעה, מצד ימין, ואני ביניהם ובוחר מה לעשות.
ואז כשאני מתנתק מהשמאל ורוצה לשייך את עצמי לימין, זאת הפעולה הראשונה הרוחנית. אבל אחר כך אני צריך לחזור לשמאל כדי לקבל משם כוחות שיהיו לי על ידי מה לשייך את עצמי לבורא לימין בצורה יותר חזקה, בכוח הקבלה. וכך אני כל פעם עושה שמאל ימין, שמאל ימין. וכך אני משתמש כל פעם בכוח פרעה כדי להיות יותר ויותר דבוק בבורא.
לכן צריכים תמיד לראות את עצמנו העומדים בין שניהם, "בוא אל פרעה", וכך לברר את המצב. ולהיזהר לא לאכול את לחם המצרים. זאת אומרת שעל מנת לקבל אני לא רוצה לעבוד. זה שאני צריך לתת לגוף שלי את מה שמגיע לו, אין שום בעיה, השאלה לשם מה אני ממלא אותו, זו העבודה שלנו. ולכן היא מאוד מיוחדת ולא מובנת לאנשים מבחוץ.
שאלו אותי גם בבלוג שלי, האם המקובלים בהיסטוריה שלהם היו עשירים. בוודאי שהם גם היו עשירים מאוד, הם היו מאוד גדולים, עשירים ושולטים בהרבה רכוש, בזמנים ההם לפני חורבן בית המקדש השני. מפני שאין איסור בזה, תורה לא אוסרת את זה, אלא הכול תלוי בכוונה. כך שעמך מסתכל לפי הרצון לקבל, והמקובלים מסתכלים לפי הכוונה שרוכבת על הרצון לקבל, ואם כן, אז מהי מטרת הבריאה? לרכוש לכבוש את כל המציאות בכוונה על מנת להשפיע.
מי שמסתכל מהצד, אז הוא חושב שהאדם הזה רוצה לבלוע את כל העולם. גם עלינו יכולים להגיד, אתם מפרסמים את חכמת הקבלה לכל העולם, אתם רוצים לשלוט עליהם. הם צודקים. לפי העין האגואיסטית זה כך נראה. לכן יוצאים אלינו להילחם נגדנו וכן הלאה. מה שאין כן המקובלים שמסתכלים, ודאי שכמה שהרכוש יותר גדול בעל מנת להשפיע זה תיקון, זו קדושה, כי הכול זה שייך לבורא, ולא לאדם, לא לפרעה.
שאלה: אפשר לוותר על מצרים בלי לקבל מכות?
איך אפשר להתנתק? עשרת המכות זה שאדם מתנתק מהרצון לקבל שלו, שהוא כלול עשר הבחנות, עשר ההבחנות האלו, זה עשר ספירות, שהן על ידי המכות, הן הופכות להיות לעשר ספירות דקדושה, שעל מנת לקבל אדם מתנזר מהן על ידי כל מכה, וההבחנות הללו, הרצונות, הספירות הללו, הופכות להיות לעשר ספירות של נשמה. זאת אומרת מה זה נשמה, מה ההבדל בין נשמה ולא נשמה? רצון לקבל על מנת לקבל נקרא "גוף", ורצון לקבל על מנת להשפיע נקרא "נשמה". זה הכול. רצון לקבל הוא היחידי הוא הנברא בלבד.
תלמיד: איך הרצון לקבל יכול לוותר, מה זה ויתור?
"ויתור" זה שהרצון לקבל הוא חומר, ורק על ידי ההבחנות בין טוב ורע כלפי האגו שלו, כלפי ההנאה שלו או הייסורים, הוא יכול להגיד זה יותר טוב וזה פחות טוב. אז כאן העניין. איך הרצון לקבל הוא מתחיל להיות כל כך חכם שהוא פתאום קובע שהכוונה על מנת לקבל היא רעה, הכוונה על מנת להשפיע היא טובה, בזה שמקבל מכות מצד אחד וסוכריות מצד השני?
כאן זו אבן המכשול בהסברה שלנו. ועוד לא הגענו לזה מי המברר? הרצון לקבל שהוא אומר "לא, מזה אני מקבל מכות, זה פרעה. אני לא רוצה להיות איתו". "מזה אני מקבל ממתקים, מילויים, דברים טובים, ליטופים, אהבה, זה הבורא אני אוהב אותו". אם הרצון לקבל כך חושב, אז הוא מחליף פרה בחמור.
זאת אומרת יש כאן קניין מיוחד שנקרא כוח ההשפעה שהוא לא נמצא בנו ואנחנו לא יכולים אותו עכשיו לאבחן, אבל אדם שמקבל אותו, זה נקרא "טעמו וראו כי טוב ה'", כי מי שטועם הוא רואה, ואחרת לא. ולזה אנחנו צריכים להתקרב. וכשאנחנו מקבלים את התכונה הזאת, את כוח ההשפעה הזה, אנחנו קודם כל רואים שזה כוח שלא היה בנו, הרגשה, הבחנה, טעם, כי קודם לא טעמנו, ועכשיו על ידו אנחנו יכולים להסתכל אחרת על המציאות.
אבל לפני זה אדם לא מבין מה מוביל אותו, הכוח הזה מגיע על ידי המאור המחזיר למוטב. לזה אנחנו צריכים כל הזמן לעבוד, איך להגיע לאותה ההבחנה הרוחנית הראשונה שהיא סוף סוף תתלבש בנו ותיתן לנו הסתכלות, עיניים אחרות, לראות את העולם. בינתיים אנחנו אומרים "זה טוב, זה רע". "זה רע, זה טוב". לפי הרצון לקבל שלנו.
אז בסדר, בורחים מהמכות בגלל שהן מכות, בחברה יותר נכון, יותר פתוח, יותר צודק, אז בורחים לזה. באים לחכמת הקבלה מפני שכל העולם לא שווה כלום, זאת אומרת בינתיים אנחנו מחליפים פרה בחמור. זאת אומרת מגיעים למקום איפה שיותר טוב, בטוח, איפה שיש יותר חכמה, יותר תקווה, כאילו ערך למשהו יותר גבוה, כנראה שכל העולם לא שווה כלום, אז זה שווה יותר. עדיין כל ההבחנות בתוך הרצון לקבל, עדיין זה נקרא "שבע שנות שובע", שהרצון לקבל שלי הוא המברר ומשייך אותי יותר ויותר לפרעה.
כשמתחיל כבר להאיר המאור המחזיר למוטב וכן לתת לי נטייה בעל מנת להשפיע, אז "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", אז מתחיל להיות "שבע שנות רעב", ואז יש כבר נקודת "משה" שמתבררת באדם, והוא כבר מרגיש שעומד בין פרעה לבורא. אנחנו מתחילים את התקופה הזאת, הן תקופות שיכולות לעבור מאוד מהר. התקופה הראשונה לוקחת יותר זמן והתקופה השניה הרבה פחות.
תלמיד: מה זה כשבאה מכה, הפרעה, אנחנו אומרים לראות בהפרעה משהו מתוק, הבקשה הזו לראות במכה מתוקה, זה טבעי?
אם אדם מכוון את עצמו, מנווט את עצמו, נניח סגרתי עיניים, אני לא רואה כלום, העולם לא קיים, לא אתם, לא העולם, לא כלום. אני קודם כל עכשיו מכין את עצמי בכוונה הנכונה, שישנו בורא בלבד, ואני וכל מה שקורה בתוכי ומחוצה לי זה הכול הוא, והכול כדי להביא אותי לגדלות שלו, זאת אומרת הגדלות שלו זו הכוונה שאני אהיה גדול כמוהו, מבין, מרגיש ופועל ממש בהתאם אליו. לא להתבטל בו, אלא להיות כשותף, הבורא רוצה את זה ממני.
ואז אני פותח עיניים, ואת מה שקורה בעולם, אני רואה כדברים שבאים לי, אשר ברא א-לוהים לעבוד, לעשות. ואני צריך לראות את כל העולם כהפרעה, שמפריעה לי ואני לא מגלה את הבורא בעצמו אלא את כל העולם, ואז יש לי עבודה. את כול זה הוא ייצב לי ואני צריך לעבוד עם זה כדי לייצב במקום כל העולם, אותו. אם אדם רואה כך את החיים, אז רק להתחזק בזה כל הזמן, ואז הוא רואה שבכל רגע יש לו דיבור עם הבורא, זה מוסבר בכל מקום.
שאלה: בתחילת ההסבר אמרת שכשיורדים למצרים יורדים כדי לרכוש כוונה על מנת לקבל.
יורדים למצרים מפני שיש רעב ברצון לקבל, והרצון לקבל עכשיו פותח את עצמו יותר ויותר, האדם מתחיל לעבוד בצורה כזאת שהוא הולך לרכוש את הכוונה על מנת לקבל. מה הוא הולך לרכוש בכוונה על מנת לקבל? רוחניות. אדם בא ללמוד את חכמת הקבלה, הוא רוצה לרכוש את העולם העליון, רוצה להגיע לכל מה שיש, בכל המציאות. הוא רוצה לשלוט בבורא, הוא רוצה לקבוע בעצמו את הכול, זה נקרא שהוא יורד בשבע שנות שובע, הולך לו, הוא לומד יותר, הוא מבין יותר, מרגיש יותר, ומרגיש את עצמו נעלה מכולם.
תלמיד: כוונה על מנת לקבל זו לא כוונה אוטומטית שאיתה כולם נמצאים.
לא, הוא לא חושב שהוא הולך על מנת לקבל, הוא מתקדם, הוא כאילו לומד את חכמת הקבלה, מאמרים, כל מיני מקורות אבל בינתיים הוא מגדיל את הרצון לקבל שלו, ומגדיל את הכוונה שלו על מנת לקבל. הוא רוצה את זה, תגיד עכשיו לכל אחד שנמצא כאן שמחר הוא יבוא וישכח על כול מה שהוא למד עד היום ויתחיל מחדש, הוא יסכים לזה?
נניח הוא לומד חמש שנים ועכשיו הוא יהיה כמו מה שנקרא שמעון מין השוק? ודאי שלא. זאת אומרת אדם הולך ורוכש יותר ויותר, זה נקרא "שבע שנות שובע". זה נקרא שכל המצרים באים ליוסף, יוסף לוקח מהם את הכול למחסנים של פרעה, וכולם מרוצים מזה. בשבע שנות הרעב זה עוד יותר, הוא משחרר להם קצת מהמחסנים האלו, בקיצור הכול זה בתוך הרצון לקבל, כך מתברר.
תלמיד: רצון לקבל יכול להתקיים בלי כוונה?
לא. אנחנו לא מדברים על גשמיות, על בהמיות ששם הכוונה היא פשוטה, כדי לקיים את עצמו ואז הרצון לקבל והכוונה דבוקים זה בזה, דבוקים כמו עור לבשר, דבוקים. אם אנחנו מדברים כבר על האדם שמתחיל את הדרך הרוחנית שלו, שבכל זאת הבורא נותן לו, שם ידו על גורל הטוב ואומר קח לך, אז מרגע זה והלאה כבר מתחילה להיות איזו מין התחלקות בין העור והבשר, יש איזה הבדל של כוונה ורצון. האדם כבר בכל זאת מתחיל לחשוב, מה עם הכוונה על מנת לקבל, על מנת להשפיע לעצמי, לבורא, מה זה לבורא, מה זה לעצמי, הוא מתחיל לעבוד עם זה. לא הוא מתחיל לעבוד, אלא האור העליון עובד עליו.
תלמיד: אז מה רוכשים במצרים? מה זה אומר שנכנסים למצרים כדי לרכוש כוונה על מנת לקבל?
נכנסים למצרים כדי לרכוש רצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל, שיהיה רצון לקבל גדול, לפי הכוונה. הרצון לקבל של האדם בעולם הזה, זה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, הוא קטן. האדם שלומד את חכמת הקבלה כבר רוצה יותר. הוא רוצה להכיר את הבורא, להבין את הבורא, להרגיש אותו. הוא רוצה הרבה, רוצה יותר, רוצה נצחיות, שלמות, ומגיע לו רצון לקבל בהתאם לכוונה. אז עד כמה שיש לו כוונה על מנת לקבל את הדבר הזה יותר, הרצון לקבל גדל יותר. וכך הם גדלים יחד, הכוונה על מנת לקבל והרצון לקבל.
עכשיו השאלה היא, האם רק הכוונה הזאת על מנת לקבל גדלה? לא, גדלה גם הכוונה על מנת להשפיע, אבל היא נסתרת. היא מתגלה בינתיים לא ככוונה על מנת להשפיע, אלא כיגיעת האדם כשהוא משקיע ואז הוא מוכן לעבוד. הוא מוכן לעבוד כי הוא לא רואה שהוא מתקדם לעל מנת להשפיע. הוא רואה שהוא הולך לרכוש את הרצון לקבל, את פרעה הטוב וכן הלאה.
ובכל פעם האור העליון פועל עליו, כי הוא נמצא בקבוצה, הוא נמצא בחזקת בני ישראל במצרים. אז האור העליון פועל עליו ולאט לאט הוא מגיע למצב שמתחלף לו פרעה הטוב לפרעה הרע. הוא מתחיל לראות את האגו שלו, הרצון לקבל שלו כאויב, כשונא, כעזר כנגדו.
הוא לא רוצה לברוח ממנו ולא מסוגל לברוח ממנו, הוא מתחיל להבין שבאותו רצון לקבל רק שיהיה מתוקן בעל מנת להשפיע, שם הוא יגלה במקום פרעה את הבורא, ושם הוא בעצם יגיע לתיקון.
תלמיד: איפה נכנס הבורא בכל תהליך מצרים. כי לפי ההסבר שלך כאילו נכנסים למצרים בשביל לרכוש כוונה על מנת לקבל בכלל?
לא נכון. נכנסים למצרים גם כביכול, כדי להגיע למטרת הבריאה, לרוחניות. רק הם לא יכולים לתאר לעצמם נכון מה זה רוחניות, הם חושבים שהם הולכים לקראת הרוחניות, אבל בעצם כל הזמן רוכשים כלי דקבלה יותר גדול, בכוונה על מנת לקבל.
זה נקרא "ויצאו ברכוש גדול".
תלמיד: אז איפה על מנת להשפיע?
אחר כך, אחרי קבלת התורה.
תלמיד: מה זאת אומרת, אחרי קבלת התורה?
מתי שהם מסוגלים להיות מחוברים כאיש אחד בלב אחד. קבוצה שעדיין לא מסוגלת להיות כאיש אחד בלב אחד, נקראת שהיא נמצאת בשליטת פרעה. אנחנו עכשיו נמצאים עדיין בשליטת פרעה. אנחנו לא חושבים, לא דואגים לחבר את הלבבות שלנו. אנחנו לא מודעים עדיין, אמנם אנחנו מדברים הרבה, אבל אנחנו לא מוכנים שבאמת הנקודות שבלב שלנו יהיו מחוברות יחד. שהנקודות האלה יהיו מחוברות ושהן יהיו ממש כנקודה אחת. אין לי את הנטייה הזאת להוציא את הלב ממני ולשים אותו במרכז הקבוצה, אין.
מה אני אעשה? מי לא נותן לי? אותו כוח שלא נותן לי נקרא "פרעה". אז אנחנו נקראים בני ישראל שבגלות מצרים, בהכרת הגלות ולאט לאט אנחנו כבר מתחילים להכיר שהשליטה שלו היא לרעתנו.
אנחנו עוד לא כל כך שונאים את כוח ההתנגדות שלנו לחיבור בינינו, שנקרא פרעה. עוד לא כל כך שונאים את ההתנגדות הזאת, אבל כבר אפשר להגיד שזו תחילתן של שבע שנות הרעב.
אתה מבין את המצב שאני מצייר עכשיו? זה המצב שלנו, בעצם שומעים שרוצים, שצריכים להתקרב, להתחבר בינינו ללב אחד, לרצון אחד, ששם נהיה כלולים, שם נשיג את הבורא, שם הכול, רוחניות בינינו כאן ועכשיו. אבל יחד עם זה יכולים להיות רגועים, פרעה מרגיע אותם. מה הוא אומר לנקודה שבלב כשהיא לפעמים קופצת? מה הוא אומר למשה ולאהרון? לכו ותרגיעו את העם, תפסיקו להרעיש ותפסיקו לעורר אותם.
תלמיד: בדיוק על זה אני שואל, כי מאיפה מביאים את הנטייה לחיבור הנקודות שבלב, אם לפי התהליך עכשיו נמצאים בתהליך של לרכוש כוונה על מנת לקבל, זו הנטייה הפנימית?
למרות שאנחנו משתוקקים לעל מנת להשפיע כביכול, אנחנו רוכשים יותר ויותר כוונה על מנת לקבל והרצון לקבל שלנו גדל, הרצון לקבל הרוחני.
תלמיד: והכוונה על מנת להשפיע גדלה במקביל, היא גדלה בנסתר לכוונה בעל מנת לקבל? אתה יכול לשרטט ציר של התפתחות שמראה לי עכשיו איפה הכוונה על מנת לקבל ומאיזה שלב מתחילה להיכנס הכוונה על מנת להשפיע?
מאיזה שלב? כשהאור העליון מתחיל להשפיע בצורה מסוימת. אז אתה מתחיל להרגיש שיש לך פתאום איזה ערך חדש לחיים, שזה להיות בהשפעה ולא בקבלה. שבנטייה כזאת להשפיע אתה קודם כל נפטר מהצרות. אז הנטייה הזאת היא אגואיסטית.
זה כמו טרוריסטים שרוצים לקבל מיד את העולם הבא, רק אצלנו זה בצורה הפוכה, שזה על מנת להשפיע. אחר כך אתה מקבל את הרגשת הרצון להשפיע, שלא שהוא נותן לך חופש ואתה נעשה פטור מכל הצרות והבעיות, ואתה עף, אתה כמו איש צעיר מלא דמיונות, מלא הרפתקה, ועף ככה. לא את זה הכוונה על מנת להשפיע נותנת לך, אלא היא נותנת לך יכולת להשפיע נחת רוח לבורא ובזה אתה כבר מתחיל להתפתח. בזה שאתה לא רוצה לראות את התוצאות אלא רק להיות בטוח שאתה עושה זאת. אז כבר מתחיל להיות כלי חדש.
כל השאלות שלך הן כי עדיין לא מרגישים את התוצאה מהשפעת המאור המחזיר למוטב, וכאן "כשור לעול וחמור למשא", חייבים לעבוד עד שהאור העליון יביא את כל התיקון הנדרש, ואז, רק אז האדם איכשהו מתחיל להבין בשכל החדש מה קורה לו.
כל הנטיות האלו שעכשיו אתם שואלים, להבין בשכל הבהמי את הרעיון הרוחני, זה לא ילך. לכן צריכים להמשיך, לחזק את החברה שתיתן כוחות ודרכה האור עליון ישפיע יותר ולהמשיך.
שאלה: הוא אומר פה שאנחנו צריכים לצאת מרצון לקבל לעצמו, שנוכל לעבוד על מנת שיצמח מזה נחת רוח לבורא, ששכר אחר אין אנו דורשים עבור עבודה בתורה ומצוות.
כן.
תלמיד: שזה התמריץ הכי גדול, על מנת להשפיע לבורא וזה כאילו קובע את הכול.
כן. אבל אתה לא יכול להרגיש את זה ברצון לקבל המקולקל שלך, אלא רק ברצון להשפיע שיבוא אליך ויתקן בך ואז אתה תרגיש בו את זה. אנחנו צריכים לקבל כלי חדש, הבחנה חדשה, לב חדש, מוח חדש, אחר, עם הבחנות חדשות, עם מידות חדשות שאין באנושות. אנחנו עדיין עובדים עם אותו כלי כמו האנושות, רק קצת הערכים השתנו טיפה, אבל בעצם אנחנו עדיין באותו צד כמו כל האנושות.
שאלה: למה ההזמנה הזו "בוא אל פרעה" מגיעה מהבורא ולא מהנברא? הרי הנברא רוצה כבר לעזוב את הרצון לקבל, להיפטר ממנו ולהמשיך הלאה.
לא, כי הנברא מפחד להתמודד עם כל הבעיות האלה. אתה יודע איזה בעיות נראות לאדם? זה כלום אם הוא מסתכל אחר כך על זה. אבל לעת עתה זה ממש משהו נורא, הבורא יודע לצייר לאדם כאלו פחדים, כאלו בושות, כאלו דברים, בעיות, ש״טוב לי מותי מחיי״.
שאלה: בלי מכות אי אפשר להיפטר, לעבור הלאה.
שהמכות יהיו על פרעה, ולא על משה אהרון ועל עם ישראל, באדם.
תלמיד: אבל משה בינתיים לא התנתק מפרעה, אנחנו שומעים שהוא שיחק עם הזקן שלו וישב על ברכיו. זאת אומרת, עוד לא יצאנו ממצרים, אנחנו מרגישים את המכות.
אל תתבלבל עם מה שכתוב, אל תפרש את זה כך.
תלמיד: אנחנו יודעים שהמאור המחזיר למוטב מתקן ומשפיע, אבל איך לעשות זאת בהכרה מלאה, שאנחנו יודעים שזה מקדם אותנו, ואנחנו מצדיקים?
הכול תלוי בהכנה. כמו שאמרתי מקודם, שאם אני יוצא לעולם, אם אני בא לשיעור, אני לפני כל רגע ורגע צריך לסגור עיניים, ולתאר שאין עוד מלבדו טוב ומיטיב. ואחר כך לפתוח את העיניים ולראות את העולם, שזה מה שאני צריך להביא להרגשתי, להכרתי, כטוב ומיטיב ואין עוד מלבדו, שהבורא מתלבש בזה.
תלמיד: אנחנו מצדיקים את כל הייסורים שעברנו, אבל קשה לנו להצדיק, לבקש, שיבואו מחר.
סימן שאתה לא מצדיק.
תלמיד: אבל את מה שעבר, כן.
לא. אם אני על כל מה שעברתי קבלתי שכר גדול, והשכר הזה מכסה לי את כל היגיעה וכל הצרות, אז אני צריך לבקש שמה שלא יהיה אני מוכן. אלא ״לא הם ולא שכרם״, מה יותר גדול, שכר או יגיעה?
תלמיד: יגיעה.
יגיעה, אז אתה בטח לא רוצה שום דבר. אצלי השכר יותר גדול, אני מוכן לסבול את הכול רק כדי להגיע למצב הנכון.
תלמיד: אבל השכר הוא יגיעה?
זה אחר כך, שאני כבר מבין שהשכר הוא היגיעה עצמה. אבל בינתיים, כשאתה אומר שאני לא רוצה, שאני רוצה להיפטר מהעבודה, אתה שומע מה שאתה אומר?
תלמיד: איך מגיעים למצב כמו הרב"ש, שהצביע על הגוף ואמר שיסבול?
רק התכללות, התכללות בין החברים ועם המאור המחזיר למוטב.
שאלה: על חכמת הקבלה אנחנו אומרים שזה סוג של מדע, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
ודאי.
תלמיד: להבדיל מדת.
כן, היא פסיכולוגיה רוחנית.
תלמיד: מכיוון שאין לי שום מושג ואחיזה בכל הנושא הזה של השפעה, איפה נקודות הבקרה שלי לדעת שאני בדרך, שאני בכיוון, שאני עושה משהו, או שזה הכול איזה דמיון?
איך אני יודע שאני מתקדם?
תלמיד: כן.
אין לך אפשרות, אין לך שום אפשרות למדוד, באיזה כלים?
תלמיד: אין, זה בדיוק העניין.
נכון.
תלמיד: אז איך זה מתיישב עם זה שזה מדע, ושאנחנו מתייחסים לזה בכלים של מדענים?
זה בדיוק מפני שזה מדע, לכן אם אין לך כלים למדוד איפה שאתה נמצא, אז אתה לא יודע איפה שאתה נמצא. כמו מדען שהוא עכשיו בודק ומחפש איזה תוצאות, תופעות חדשות, בודק אותן, רואה אותן ולא מבין איפה הוא נמצא. אבל הוא רואה שזה חדש, ועדיין הוא לא מצא קשר בין התופעות, לתת להן איזו נוסחה והסבר. כן, גם אנחנו נמצאים בזה, אנחנו באמצע הדרך.
כל המדע בנוי על זה שאתה הולך בחושך, עד שאתה מגלה מספיק תופעות, שאתה יכול לעשות קשר ביניהן, ולהוציא מזה נוסחאות והסברים. כך 99% מהחיים של המדענים הם בזה שהם עושים חיפוש בחושך. ואחר כך, רק כשהם מגיעים למספיק תוצאות, תופעות וכן הלאה, שיש להם סטטיסטיקות וכן הלאה, אז הם מתחילים לעבד אותן ולראות, שיש כאן איזו נוסחה חדשה בין החלקים, בין חלקי הטבע, שכך נמצאים בקשר ביניהם וכן הלאה.
תלמיד: מצד אחד יש תחושה פנימית מאוד מאוד חזקה שזה באמת הדבר, שיש מאור המחזיר למוטב, שאנחנו מחפשים את תכונת ההשפעה, שכל מה שיש פה נורא נורא אמיתי, אין יותר אמיתי ממנו במציאות, ומצד שני אין שום דבר אמפירי שאני יכול לבוא, להראות ולהוכיח את זה.
להוכיח למישהו לא. גם לעצמך אתה יכול לעשות את זה, רק במידה שאתה מתנתק מהרצון לקבל ומתעלה מעליו, מעל הטבע שלך, והופך להיות כמומחה בלתי תלוי באגו שלך. ואז אם אתה מקבל את ההנחה הזאת שיש רצון לקבל, רצון להשפיע וכן הלאה, אז אתה יכול לקבוע פחות או יותר, את התהליך שאתה עובר.
תלמיד: אז זה כמו סוג של ניסוי, שאנחנו בעצם מניחים שזה מה שאנחנו צריכים למצוא, ואנחנו עכשיו בדרך להוכיח את זה.
אתה יכול להיות גם עכשיו כמדען, אלא אל תדביק את עצמך לרצון לקבל שלך. תתעלה מעל הרצון לקבל שלך, תסתכל על עצמך מהצד, תבדוק כמה שאתה סובל, כמה שאתה מקבל, כמה שאתה משפיע, כמה שאתה נכלל בקבוצה. תתחיל להיות כפסיכולוג אמיתי, מדען, לא הפסיכולוגיה הארצית, אלא פסיכולוגיה שכאילו אתה יכול למדוד כמה מאמצים אתה עושה, כמה רצון לקבל, באיזה קילוגרמים אתה משתמש בו, באיזו התנגדות וכן הלאה. ואתה יכול לבנות את הדברים האלה. אבל שוב אני אומר, זה אך ורק בתנאי שאתה רואה את עצמך מהצד.
בבקשה, אם אתה מתנתק מהאגו שלך, מעצמך, ואתה מסתכל עליך מהצד, כמו שהתלמיד אמר, שרב"ש אמר "שיסבול", בצורה כזאת אתה יכול להיות ממש מדען. אבל בכל זאת, אפילו שאתה מדען עדיין חסרים לך נתונים. אתה נמצא באמצע דרך, עוד לא אספת מספיק נתונים כדי להתחיל לארגן אותם באיזו מערכה, במדע. כשאתה תתחיל לעשות את זה, זה נקרא שיש לך רצון לקבל, מסך ואור חוזר, ותענוג שנמצא לפניו, ואז אתה בודק.
אתה ממש תבדוק, איך אתה סוגר ופותח לך את הרצון שלך, שהאור העליון יתפשט בך ובכמה, שזה יהיה בדיוק לעל מנת להשפיע, ואתה תרגיש איך שזה ממש נכנס ויוצא, נכנס ויוצא. אבל אתה תשלוט על זה, זה המדע האמיתי, ובינתיים בכל זאת אפשר איכשהו לתאר את זה. אם אנחנו רוצים להתקדם לזה ולהיות בזה, כמו שכותבים לנו המקובלים, אז אנחנו נמשכים, מתפעלים מזה, מקבלים משם איזו הארה.
תלמיד: ואיך אני מסביר בשפה מדעית את ההרגשה המאוד מאוד חזקה שיש, שלמרות שאי אפשר להוכיח את זה אמפירית זה שם, איך אני מסביר את זה כמשהו מדעי ולא כסוג של אמונה?
להסביר את זה לאנשים אתה יכול בצורה מנותקת מהמציאות, שהם יכולים להגיד כן, נניח, באיזו השערה, נניח שזה קורה, נניח שזה קיים, ואז בצורה כזאת אתה מסביר את התיאוריה שלך, את ההנחה שלך.
תלמיד: אבל איך אני אסביר לעצמי?
כמו איזה מדען, שמסביר ללא שום הוכחות פחות או יותר. יש לזה קצת רמזים בעולם שלנו, אבל אתה מסביר את זה כמדען שגילה משהו, איזו תופעה בעצמך, ולאחרים אתה לא יכול להוכיח, או שאפילו לעצמך אתה עדיין לא גילית.
תלמיד: והתופעה הזו, זה חלק מאותה תכונת ההשפעה מה שגיליתי בעצמי, זה איזה שריד של תכונת ההשפעה, איזו התרשמות?
כן, אבל אתה לא יכול להסביר להם מה זאת תכונת ההשפעה.
תלמיד: נכון, אבל אני כרגע פחות מדבר עליהם, אלא איך אני מראה לעצמי שאני לא שוגה בדמיונות, איך אני מסביר לעצמי את התחושה הזאת?
אתה לא יכול, כי אתה עדיין לא מרגיש מה זה נקרא להשפיע.
תלמיד: אז מה זאת המשיכה הזאת?
תכונת ההשפעה זאת תוצאה מהמאור המחזיר למוטב, היא מתלבשת ואז האדם מבין מה זה. זאת גישה חדשה לחיים.
תלמיד: אז מה מביא אותי לפה כל בוקר, והמשיכה שלי לחברים והידיעה הברורה שלי שאתה איש אמת וזה לא סיפורים, מה זה הדבר הזה?
זה המאור שפועל בך ומחייב אותך כך לעשות, מתוך רצון לקבל שפועל בך.
תלמיד: זאת השפעה של המאור על הרצון לקבל.
כן.
שאלה: אבל זה עדיין לא השפעה.
ודאי שלא.
אתם רוצים לדעת, זה רק אחרי הגילוי. גאולה, מתגלה הבורא, במידה הזאת אתה יכול לדעת. אות א' בגלות שמתגלה, אז אפשר לדבר על משהו, לפני זה לא.
(סוף השיעור)
-
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים" (חז"ל מסכת "פסחים")↩