שיעור בוקר 22.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 23,

מאמר: "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

קריין: רב"ש, כרך א', עמ' 23, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו".

אנחנו נכנסים לעוד יום. הבורא ממשיך באותו כיוון להביא אותנו למצב החדש. אנחנו צריכים לראות בכל מה שקורה ומתרחש שזאת העבודה שלו, כי "אין עוד מלבדו". צריכים להשתדל לשנות את עצמנו כך שנקבל כל שינוי ושינוי לטובה, להגיד "הכול לטובה", ולהודות, עד כדי להודות שהבורא הוא טוב ומיטיב. לעלות לדרגה כזאת שחוץ מהדברים הטובים אנחנו לא נראה שום דבר בחיים שלנו. ונקווה שבזה אנחנו נעזור זה לזה וכך נראה את החיים.

ואנחנו בהחלט רואים מיום ליום איך שכל העולם, אמנם בעל כורחו ובלחץ, אבל מקבל את ההשגחה העליונה ומתרגל אליה, ומשתדל לעשות למרות שרוצה לפי האגו שלו, לפי יצר הרע, בכל זאת נמצא תחת מכבש ההתפתחות שמגיע אליו ומיישר אותו בגלגל הגדול של המכבש עד שמסכים לאט לאט למה שקורה. מאין ברירה מרכינים את הראש. קודם בכוח ואחר כך ברצון. מקבלים על עצמם יותר ויותר את ההשגחה החדשה. רואים איך שזה נכנס לחיים שלנו. ומפני שהעולם כולו אגואיסטי בצורה הגרועה ביותר שרק נשאר לנו לעשות מלחמת עולם בינינו, אז ההשגחה העליונה כבר מתחילה לעבוד עלינו בדרגות האלו כמו שאנחנו, ובאמת אני מאוד שמח שככה זה, כי אחרת באמת היינו מתקדמים לכיוון מלחמת עולם.

ועכשיו יש הרבה פחות מתח. אנשים עסוקים במה שיש בהם וסביבם וכבר לא חושבים על ההתקוטטויות הגדולות בין העמים והמדינות אלא חושבים על הבריאות שלהם, על העתיד שלהם. האם כן? האם ניתן? איך לשמור על רמת החיים, האם זה אפשרי?

זאת אומרת, פחות חושבים זה על זה, אלא כל אחד יותר חושב על עצמו. גם אדם, גם משפחה, גם מדינה. וכך זה טוב מאוד, כי הבורא נתן לנו במה לעסוק ואנחנו נכנסים על ידי זה לקו חדש של קליטת המציאות.

אני מאוד מקווה שעל ידי זה נראה בחודשים הקרובים באנושות, עד כמה היא יותר מבינה, יותר מרגישה, יותר קולטת מה קורה לה, ועל ידי מה היא יכולה להתקדם לחיים יותר בטוחים, טובים, שלווים. ובהחלט, תודה לווירוס הזה שממש מגיע אלינו ומרפא אותנו מהאגו שלנו.

וכדי לדעת עוד קצת איך הקדוש ברוך הוא מרפא, בואו נקרא את המאמר.

קריין: "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 23, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו".

לעולם ימכור אדם קורות ביתו

"אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום.".

אחרי שאנחנו בודקים את עצמנו איך אנחנו מתייחסים לחברים, עד כמה בכל זאת אנחנו לא יכולים להיות איתם בלב ונפש שלמים. כל פעם יש לנו ביקורת, כל פעם יש לנו מחשבות, רצונות שמושכים אותנו הצידה איכשהו, אבל לא להיות בלב ונפש ממש יחד עם כל חבר וחבר, אז מה הוא אומר? שאנחנו צריכים למכור את זה.

ובמקום מרגלים, במקום כל המחשבות האלה, על פניהן לעשות "מנעליו", זאת אומרת מנעולים. זה שאנחנו שמים מסכים, נועלים ממילה מנעול, נועלים את כל המחשבות האלה, כל הרצונות האלה, ולאט לאט אנחנו מגיעים למצב שאנחנו כן שולטים על כל היצרים שלנו הרעים, על כל הביקורת שלנו הרעה.

ולאט לאט מזה אנחנו קונים, זאת אומרת, דורשים מהבורא שיעשה לנו מנעוליו. הוא עושה את הנעליים, הוא עושה את המנעולים לרגליים שלנו, למרגלים שלנו, לביקורת שלנו. ואז בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקדם עד שמגיעים למצב שמתחברים בינינו והבורא ממלא את הרצונות המשותפים שלנו.

אם אנחנו ניקח את ספר התורה, אנחנו נראה שם שכמעט כל הסיפורים נמצאים בצורה כזאת, נכתבים, מופיעים. העיקר ללמד אותנו איך אנחנו עושים ביקורת על הזולת. איך אנחנו מקבלים מהבורא אחר כך מוסר השכל. מה לעשות, איך לעשות. מעביר עלינו ייסורים, בעיות, מכות. בדרך הייסורים להראות לנו שלא הלכנו נכון, אלא שצריכים ללכת בדרך התורה.

אבל אנחנו מבינים שאי אפשר לנו להתגבר ומיד לעשות חשבונות טובים, נכונים, ולהידבק לחברים. כמו שכתוב "אין צדיק בארץ", "ארץ" זה רצון, אין אדם צודק ברצון שלו. "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא".

זאת אומרת, שכל הדרך שלנו היא גילוי הרע, את הטבע שלנו שהבורא עשה, ושאנחנו מזה דורשים ממנו שיעשה לנו מגן, מסך, נעליים, מנעולים. וכך אנחנו נתקדם.

ולכן יום יום אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו לא מסוגלים, עד כמה אנחנו גרועים, אין אדם יותר גרוע ממני. אני צריך כל יום להשיג את ההרגשה הזאת. אם עשיתי את זה, סימן שפעלתי נכון. גם אתמול, וגם היום. הבורא פותח לי עוד קצת לראות את הכלי האמיתי שלי. עד כמה אני רע, גרוע, ואין כמוני. ואין כמוני גרוע מפני שבתוך הרצון שלי רק אני נמצא.

וודאי שהרצון השבור שאני עכשיו מרגיש אף אחד לא מרגיש אותו, אף אחד לא נצמא בו, רק אני. ולכן יש לאדם הרגשה שהוא נמצא במצב שאין לו שום תקווה, אין לו שום זכות, ולמה שימשיך, ובשביל מה בכלל להיות בזה? הבורא עשה לנו עסק כזה שבו אי אפשר להצליח. כך אדם צריך לעבור את כל ההרגשות האלה בהרגשת קורות ביתו.

ואחר כך, לאט לאט הוא מתחיל להבין, כשמתעמק יותר ויותר בזה ולא עוזב למרות שזה לא נעים, אז אנחנו כבר יודעים. כל אחד כבר מרגיש במשהו שכן, הוא נמצא בזה וזה שייך לבורא, והוא חייב להישאר בזה ולהצדיק את הבורא. ודרך זה הוא קונה את כל העומק של האגו שלו שהבורא ברא.

וברא את זה לא סתם, אלא "בראתי יצר הרע, בראתי תורת תבלין.". אנחנו צריכים את התורה, את המאור המחזיר למוטב. ואז המאור פועל על הרגשות האלה הנוראות, הגרועות, והאור מתקן אותם.

וכך אנחנו מתחילים להיות בעלי שני קווים, ימין ושמאל. וכבר מתחיל להתקדם זה אחר זה, זה לעומת זה. עד שמגיעים לקו השלישי. ואז אנחנו כבר נמצאים במצב שאנחנו בעל בייתים, לעת עתה, על הרצון שלנו. וכך מתקדמים.

דרך יפה. מצבים מיוחדים, נפלאים שבהם אנחנו מרגישים לאט לאט, בהדרגה כמה שנכנסים בתוכם, שיש לנו עסק עם הבורא. הוא עומד מולנו. ואנחנו דורשים ממנו שיהיה לנו כלי, שיהיה לנו כוח.

לא שיהיה לנו נוח, ויפה וטוב לעשות. לא. אלא רק דבר אחד. שאנחנו נוכל לעבוד עם היצר הרע שלנו כמו עם היצר הטוב. אנחנו רוצים לשייך גם את היצר הרע לבורא ולהראות שאנחנו כן מסוגלים להפוך את השימוש בו לטובה. לכל האנושות ובסוף לבורא בעצמו.

שאלה: כשאני רואה שחלק מחבריי כל הזמן מזלזלים בשיעורי בוקר זה גם המרגלים מראים לי את זה?

לא. מצד אחד, מה שאני רואה זה הבורא רוצה להראות לי. אבל מצד שני, אני צריך להבין איך אני צריך להגיב. יש גם תפיסת המציאות וגם תגובה על המציאות. בתגובה על המציאות אני צריך תמיד לבקש מהבורא שירחם על החברים שלי ויתקן את המצב, שהם ירגישו כוחות בעד ונגד, ויקבלו את המצב בצורה כזאת שנוכל כולנו להתחבר ולהתקדם אליו.

יש כאן כמה תחנות, נקודות בדרך שצריכים לעשות, עד שאנחנו מכוונים את הכול לבורא. אז אפילו אם חברים לא באים לשיעורים אני צריך בכל זאת להמשיך לספור אותם כאילו שהם נמצאים בשיעורים, להצדיק אותם במשהו. לא באים, מה לעשות? אולי בכל זאת אחר כך במשך היום להשתדל להתקשר, להשתדל לשלוח להם את המאמר, לעשות באמצע היום אולי איזו שיחה לרבע שעה שיבינו מה למדנו, לא לתת להם כל כך בקלות להתנתק מהדרך וכך אנחנו נתקדם יחד. כדאי לשמור עליהם, כי בסך הכול מה שיש להם זה הבורא נותן להם הכבדת הלב ואנחנו צריכים להילחם נגדו.

שאלה: מהן הערבויות שצריכות להיות בברית בין החברים ובין החברים לבורא?

כשאנחנו מגיעים לברית בינינו ולברית עם הבורא אנחנו צריכים להבין שהברית בינינו היא בכל זאת צריכה להיות בצורה הדדית. וגם הברית עם הבורא צריכה להיות בצורה הדדית, אבל מה בדיוק ההבדל בין זה לזה? על זה אנחנו צריכים לדבר לחוד, זה מאוד לא פשוט, יש על זה כמה מאמרים, צריכים להכין אותם ואז נלמד.

שאלה: כשאנחנו מדברים על לשייך את יצר הרע שמתגלה לבורא, מה הם הצעדים הנכונים שיש לעשות בתהליך הזה?

במידה שאנחנו מתקרבים בינינו כך אנחנו קרובים לבורא, כי בצורה כזאת שאנחנו מתקרבים אנחנו מכינים לבורא מקום להתגלות בינינו, בתוכנו. אלה אותם הצעדים, לכן זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", עד כמה שאני באמת יותר ויותר מתקדם לקראת אהבת הבריות, אהבת העשירייה, בזה אני מכין מקום לאהבת ה'.

תלמיד: אמרת שאנחנו מתקדמים, וכל יום אני רואה את עצמי יותר גרוע.

זה חובה, בטח, כי אתה רואה את האמת. כמו שאנחנו לומדים, איש חסיד היה בלי מזון ומחיה, הגיע למצב שהוא רואה שאין לו לחם, אין לו כלום, הוא ממש נמצא בחוסר כל. למה? כי הוא נתן הרבה יגיעה ומרגיש את עצמו שהוא ריק. זה מצב מצוין, כי אז הוא באמת זקוק לדבקות בבורא.

תלמיד: דווקא על הנקודה הזו אני שואל, כי באמת כשהתחלנו לחזור על מאמרי רב"ש זה ישר הבליט את הנקודות האלו. אבל מהנקודה הזו שהבן האדם מרגיש כל כך רע שהוא אפילו לא יכול לפנות לבורא, מה הטריגר הקטן שגורם לו לעשות את הצעד ברגל ימין, מהי הנקודה פה של תחילת העבודה?

שהכול בא מאין עוד מלבדו.

תלמיד: נניח שהוא יכול לעשות את זה. אבל אחר כך, איך להחזיר את האהבה הזו של הברית, מהן הנקודות האלה של ההליכה בדרך?

כל מה שקורה לך זה הבורא מקיים ומייצב ובסך הכול שלב אחר שלב הוא עושה איתך. אפילו כשאתה מרגיש שהוא עזב אותך, הוא לא עזב, הוא כך נותן לך הרגשה כזאת. אפילו כשאתה רואה שאתה נופל ועושה דברים נוראיים, ממש נוראיים, אתה מזלזל בחברים, מזלזל בו, ומקלל את הכול, את הכול הוא עושה כדי שאתה תראה את כל הבריאה שלו, מה שהכין, בך.

תלמיד: זה עם עצמי. איך אני מכניס פה את הקשר עם החברים?

התיקון של המצבים האלו הוא רק בתוך החברה. כל מה שאתה מגלה כרע, אתה צריך להביא את זה לחברה ובקשר איתם לתקן לטוב.

תלמיד: באיזו צורה נכונה להביא את הדברים האלו לחברה?

הם לא מרגישים את זה. אתה מביא את זה לחברה בזה שאתה רע, אתה מרגיש רע, אתה לא שייך, לא זוכה לכלום ואין לך שום עניין וקשר לא לאהבת חברים, לא לבורא, לא לתורה ולא לכלום. אתה מביא את הכול לחברה ומתחיל בקשר איתם, לאט לאט להקים את הדברים האלה. אתה רוצה להתעלות, לא להתפטר מהביקורת, אתה "מוכר", "לעולם ימכור". אני מחליף, אני מעלה את עצמי למעלה מהביקורת, למעלה ממה שהבורא עשה לי וכך אני מתעלה למדרגה הבאה.

תלמיד: מהי הפעולה שדרכה אני מתעלה לאט לאט?

אני מתחיל לראות, על ידי המאמצים שלי בחברה שאני דרכה מקבל את המאור המחזיר למוטב. אני בעצמי ממש נמצא בנפילה גדולה, בכל הדברים הרעים. אני אפילו לא מרגיש את הדברים הרעים. אלא אני מתחיל לעבוד איתם, אני מתחיל לקנא, אני מתחיל להשתדל אולי איכשהו להיות מחובר אליהם, כי לא נעים לי, לא שאני צריך את הבורא והעבודה הרוחנית, סתם לא נעים לי, ומתוך זה אני מתחיל להתקרב אליהם ואז אני מתחיל לקבל קצת יותר הארה, מאור המחזיר למוטב, וכך לאט לאט יוצא מזה.

תלמיד: הפעולות האלה של הקשר איתם, אלה למעשה אותן העצות שרב"ש נותן להתנהגות בתוך העשירייה, "לראות אותם גדולים, את המעלות שלהם?"

כן, דבר פשוט.

שאלה: למה הבורא פועל עלינו בצורה כל כך חזקה? כשאני מעניש את הבן שלי אני לא פועל בצורה כזאת. נראה שכביכול הוא רוצה להפחיד אותנו, הדרך הזאת היא כנראה למעט אנשים, לא לכולם. למה הוא עושה כך?

הוא רוצה שאתה תהיה מוצלח יותר מהבן שלך אחרי החינוך שלך, אל תדאג. אל תעביר כל כך מהר ביקורת על הבורא שכביכול מתייחס אליך רע, הוא מתייחס אליך באהבה רבה. אבל אי אפשר לעשות אותך מיצר הרע בלבד ולא להעביר עליך לימוד כזה כמו שאתה מרגיש. תגיד תודה רבה שהוא נותן לך כאלו מצבים מרים שעל ידם יש סיכוי שאפילו אדם גרוע כמוך יכול להיתקן. אתה מאמין שאתה יכול להיות טוב? תשאל את עצמך. כנגד כל יצר הרע שיש בך הבורא סידר לך את הלימוד בצורה הכי טובה מתוך אהבה. אז אל תבכה, יהיו לך עוד סיבות לבכות, בינתיים אלה לא סיבות.

שאלה: אמונה היא אחד מהיסודות של הקדושה, אז מה ההבדל בין אמונה ואמון?

אני לא יודע על מה אתה מדבר. אמונה זה כוח שבא מלמעלה ונותן לאדם אפשרות להיות למעלה מהאגו שלו. זה כוח האמונה.

תלמיד: מה ההבדל בין אמונה לביטחון?

ביטחון רוכשים כתוצאה מכוח האמונה שממלא את האדם.

שאלה: הדרך היחידה להגיע לברית היא דרך המרגלים, דרך גילוי הרע בין החברים?

בדיוק, כן. זה מה שאנחנו מרגישים אבל אנחנו לא שמים לב לזה. אנחנו צריכים יותר לשים לב עד כמה הבורא עושה איתנו תרגילים, שולח לנו כל פעם מרגלים, מחשבות, רצונות כאלה שבזה הוא כאילו רוצה להסיט אותנו מהדרך. אנחנו מקבלים את המחשבות והרצונות האלה וחושבים שהם שלנו, בורחים והולכים לממש אותם. ובאמת הבורא שולח לנו אותם כדי שאנחנו לא נלך אחריהם, "ולא תתורו אחרי לבבכם", אלא שנתנגד להם ונחזק את הקשר עימו.

בעצם, נעלתי את עצמי בקו ישיר על הבורא, ואז כל פעם אני מקבל סטיות, לכאן או לכאן, ללכת ולעשות כל מיני דברים שהם לא צריכים להיות בדרך הישרה לבורא. ואני, על ידי הסטיות האלה, כל הזמן מחזיק את עצמי עוד יותר בדרך ועוד יותר בדרך. העיקר בשבילי זה להיות באותו הנתיב, כל הזמן להתקדם אליו, הוא נמצא בפוקוס שלי, רק אליו, הוא המטרה. ואנחנו נמצאים חלשים כאלו, שכל דבר קטן מסיט אותי מהדרך ואני רץ אחרי זה, לזה ולזה וכל מיני מחשבות מטרידות אותי וכן הלאה.

מה צריכים? צריכים חברה שהיא כל הזמן תחזיק אותי, שכולם יחשבו עלי ואני אחשוב עליהם. אם אני חושב על החברים, אין לי זמן לחשוב על עצמי ואז אני מצליח. זו בעצם הדרך להצלחה, תחשוב על הזולת ואז לא תיפול לבורות שלך, ככה זה. העיקר כל הזמן להחזיק את עצמו בקשר לחברים והחברה צריכה כל פעם לדאוג לכל אחד ואחד, לכולם יחד, לא לתת להם אפשרות ליפול מהדרך ואז נגיע מהר מאוד להצלחה.

אבל, אם כיוונתי את עצמי לבורא ומגיעה איזו מחשבה זרה ואני חושב עליה או לכיוון זה, או לכיוון זה, גמרנו. אני כבר רואה לפני משהו אחר חוץ מהבורא, חוץ מחיבור עימו, וכך אני הולך כבר לכיוון השני. החברה צריכה לדאוג שלכל אחד ואחד יהיה לו "מנעליו לרגליו". מה זאת אומרת "מנעליו לרגליו"? שהוא כל הזמן יהיה נעול על המטרה הנכונה, ואת זה האדם לא מסוגל לבד בכלל, אפילו לרגע אחד, רק חברה. ככה זה.

שאלה: זה שאני רוצה להתקשר לחברים ולחדש את הקשר במהלך היום, ואני מרגיש התנגדות, זה הגילוי של יצר הרע?

בזה היצר הרע שלך מראה לך, כמה שאתה עדיין לא רוצה את הקשר. אל תחשוב שזה החברים לא רוצים איתך להיות בקשר. אדם לא רואה את החברים, הוא רואה את עצמו. מתוך עצמו הוא חי. ולכן זה שהחברים לא רוצים כל כך להיות בקשר איתך, זה נראה לך ביצר הרע שלך, "כל הפוסל במומו פוסל".

שאלה: אמרת שהחברה צריכה לדאוג שכל אחד יהיה נעול למטרה. מה זה הדבר הזה שאנחנו בונים? איך לא לטעות בזה שחברה צריכה לדאוג שכל אחד יהיה נעול למטרה?

אני רוצה להתפלל עבור החברים שהם יחזיקו במטרה, שהבורא יעזור להם ויחזיק אותם בזה, וגם אני בתוכם. יש כזאת תפילה.

תלמיד: חוץ מתפילה בתוך החברה, יש עוד דברים שאנחנו צריכים לעשות?

אם מדובר על חברה, יש גם כמה פעולות גשמיות שאנחנו יכולים לבצע בינינו, אפילו בימים האלה של קורונה ווירוס גם כן אפשר. כשאנחנו מתאספים איכשהו בינינו, מדברים, לומדים איכשהו, בכל ההגבלות האלו שאנחנו מחויבים לשמור, בכל זאת אנחנו צריכים להשתדל גם להתקרבות פיזית.

תלמיד: איך אנחנו בתוך עשירייה בודקים, שבאמת כל אחד הוא נעול למטרה? איך בודקים שהולכים ביחד נכון?

לפי התפילה הפנימית של האדם, ולפי המעשים החיצוניים שהוא בכל זאת עושה. איך אפשר לבדוק? זהו.

תלמיד: זה אני עם עצמי. אבל איך אני רואה מול החברה שאנחנו באמת דואגים לכל אחד לנעליים, איך דואגים שכל אחד נעול למטרה, איך אני בודק את זה שזה פועל? או שאנחנו סתם עושים אולי דברים לא נכונים.

אתה לא רואה את החברים, אתה רואה את עצמך תמיד. אפילו שאתה מסתכל שכמה חברים עושים עבודה טובה, קבוצתית, פועלים למען החברה, זה רק נראה לך. אתה לא יודע מה שקורה מחוצה לראייה שלך, אתה לא יכול להגיד שום דבר על אף חבר, אלא אתה יכול להגיד על כל חבר איך שהוא מתראה בך, בכלים שלך, בתכונות שלך. רק כך.

תלמיד: זאת אומרת, אפשר להוסיף לאותה תמונה שאמרת שאני כל הזמן מכוון לבורא, שאני שם את החברה שם. כי בלי שאני מסתכל דרך החברה לבורא, זו לא עבודה.

לא. יש בזה עוד דברים. חכו, חכו.

שאלה: האם אני צריך להצדיק את עצמי ולהגיד, שהדברים הרעים שאני עושה באים מהבורא, או שעלי להשתפר עבור החברים?

אין דברים רעים. מה שמתגלה רע, זה מתגלה הרע שבך. והבורא מאיר עליך אור, כדי לתקן אותם. וזה מה שיש, רק תיקונים. תתרגל כך לראות. אמנם שזה באמת קשה, אבל זה האמת.

שאלה: מה הקשר שיש בין האמונה שלי בבורא, לבין הביטחון שצריך להיות לי בחברים?

זה הקשר. במידה שיש לי ביטחון בקבוצה, יש לי קשר ואמונה בבורא. אפשר להגיד שזה ממש קשור אחד לשני.

שאלה: אם אני מוכר "קורות ביתו", זה כבר חשבון מסוים? כלומר אני צריך לדעת מה אני רוכש מתוך הקנייה הזאת?

זה שאני מוכן להתפטר מקורות ביתי, זה סימן שאני כבר מוכן לקנות נעלי לרגלי.

שאלה: הבנתי שיש שתי מציאויות מהמאמר, מציאות של שקר, ומצב של אהבה בינינו, בתפילה ואמונה למעלה מהדעת. אבל אתה אומר שאני תמיד רואה את זה מתוך התכונות שלי, אז איפה האמת בין שני המצבים?

אמת תהיה רק בסוף. אני לא רואה את האמת, אני רואה רק את עצמי, את התכונות שלי, את האדם שבורא ברא בצורה מקולקלת בכוונה, ושאני על ידי כל מיני פעולות שהן נגד הרצון שלי, עושה מעצמי אדם המתוקן.

תלמיד: אנחנו רואים שכל מה שקורה בנו כשאנחנו בתוך האגו, ב"מרגלים", המצב הזה נשלט מתוך המצב של אהבה דווקא בינינו, מתוך החיבור בינינו, והמצב הזה הוא נגזרת מהקשר שלנו. איך לשלוט ב"מרגלים" נכון, מתוך הקשר שלנו.

רק בקשר בינינו, חוץ מזה אין שום דבר. אני מבין שהמילים שלי הן חוזרות, אלף מילים כאלה כבר אמרתי בעבר, אבל זה מה שיש. רק קשר בינינו והנטייה לבורא, עד כמה שזה שקרי, אבל זה אמיתי.

תלמיד: ה"מרגלים" האלה, העומק שלהם, המנעד, האיכות איכשהו קשור למצב השני, לאהבה בינינו?

ודאי, כן.

תלמיד: יש ביניהם איזה תלות יחד.

כמה שאנחנו נופלים ונמצאים בכל מיני מצבים, זה הכול תלוי במאמצים שלנו. כמה שיש לנו יותר מאמצים לחיבור, כך אנחנו נרגיש יותר נפילה. כי בסך הכול אם רצינו להתחבר יותר, אנחנו יכולים לסבול ניתוק ביותר, נפילה ביותר, וכך אנחנו אז מתקדמים. זה "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". נופל בצורה יותר גדולה, עד כדי כך שאתה לא זוכר כלום, ולא מבין כלום, ואתה לא יודע איפה אתה נמצא, ואתה מסתכל על אחרים מה הם מדברים, יש להם מילים, יש להם שכל, יש להם, ולך אין שום דבר. כן. זה גודל הירידה.

שאלה: למה הוא מזכיר צאן ובקר?

מה אכפת לך, את זה אני לא מבין. מה זה המקצוע שלך, שאתה מתעניין בבקר? אני לא מבין. לא זה העיקר, אלא מה הוא רוצה על ידי זה להסביר. אתם שואלים על דברים שהם לגמרי משניים. למה הוא מדבר על בקר, על הכבשים, על הפרות, כי זה חלקים מהרצון לקבל שלנו, מדרגת חי. זה הכול.

שאלה: אם אני רואה רק את התכונות המקולקלות שלי כאילו שאני מסתכל במראה, אני רואה רק קלקולים בחבריי, אז עם מה אני מתחבר בעצם?

אתה מתחבר לזה שהם החברים שלך, ואתה רוצה איתם להיות מחובר, מפני שזה הבורא נתן לך. איך שזה לא יהיה הוא הביא לך את החברים האלה, ואמר "קח לך אותם", כי על ידם, על ידי קשר איתם אתה יכול להגיע אליי. אם אתה רוצה להגיע אליי, קח אותם, ואני אראה איך שאתה עובד איתם, ואני אראה את הכוח, הרצון, הנכונות שלך להתקרב אליי. אז אין לך כבר לפנייך כאילו חברים, אלא התנאי שהבורא מציג לך. אתה רוצה להיות בקשר איתי, בבקשה, אתה חייב להתחבר איתם.

שאלה: אמרת שאדם מרגיש שאין לו כוחות. לפעמים זה נראה כמו קרן אור האחרונה. מה הלאה העבודה שלי, האם אנחנו צריכים לגלות את התחתית של הרצון לקבל שלנו?

אנחנו צריכים לגלות את כל הרצון לקבל שהבורא ברא בסך הכול, ובכל אחד מאיתנו, ולכוון אותו לטובת הבורא, שימלא אותו, שיתקן אותו, שיעשה עימו מה שהוא רוצה. זה מה שאנחנו צריכים. ומי אנחנו? אנחנו כל אחד מאיתנו רק נקודה שבלב, וכל היתר שלנו מה שיש לנו, זה לא אנחנו, אלא זה כלי הכללי. אז אני מציג לבורא מתוך נקודה שבלב את הכלי הכללי הזה הגדול, שהוא יתקן, שהוא ימלא, שהוא ישכון בו. זה החלק שלי בבניית הנשמה הכללית, בית המקדש.

שאלה: יש לפעמים עבודה ממצבים של התקדמות, שכל העשירייה נמצאת מעל לקו הברית, אבל בדרגות שונות של התקדמות. מה צריכה להיות נקודת הייחוס שלי כלפי הברית, או מהמצב של ההתקדמות?

שאתה תומך בכולם.

תלמיד: מיום ליום האדם מגלה על עצמו כמה שהוא לא בדרך ולא בכיוון, כמו שאמרת קודם.

מצוין.

תלמיד: מה זה אומר למכור את קורות ביתו במצב הזה, מה לעשות עם זה, להצדיק את עצמו?

במה אתה מצדיק את עצמך? אתה שמח שמגלים לך מיום ליום הכבדת הלב יותר גדולה ואז אתה הולך עימו קדימה, עם הלב החדש, עוד יותר מקולקל, שבור, שחור וכן הלאה.

תלמיד: מה זה אומר ללכת איתו קידמה?

להמשיך. עוד שיעור, עוד קשר עם החברים, עוד בירורים. וודאי. ומיום ליום אלה מצבים יותר קשים, פחות נעימים וכן הלאה.

תלמיד: זאת אומרת האדם מגלה על עצמו יותר ויותר שחור ורחוק וכל הזמן דוחף את עצמו יותר ויותר חזק לתוך החברה.

כן.

שאלה: בעמ' 23 כתוב "אי לזאת אנו צריכים להאמין שכל מה שהבורא נותן לנו הוא לטובתנו". המושג הזה שאדם צריך להאמין, חסר יחס נכון לאדם שצריך להאמין, מה זה להאמין?

אני בטוח שמה שהבורא עושה זה לטובתי. נקודה. את המילה בטוח אתה מבין? אז אני ככה עובד בחיים שלי, כל מה שעושה הבורא זה הכול לטובה וכל מה שיש לי בחיים שלי זה בא מהבורא וכך אני מתייחס לזה.

תלמיד: בהמשך הוא כותב "הגם שאנחנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא שהבורא יסיר ממנה את הצרות האלו". אז למה אנחנו צריכים להתפלל, כאילו לצפות שיסיר? אנחנו לומדים שאנחנו צריכים להאמין ולהתעלות ופה יש כאילו ההיפך ממה שהוא אומר.

נכון. אתה צודק. תמשיך ותראה. אדם לא יכול בכל זאת לעבוד נגד הרע, הוא חייב לעבור את נקודת המשבר ואז לראות את הרע שהופך להיות לטוב.

שאלה: כשאתה מסביר שאנחנו צריכים להתחבר זה הגיוני, אבל למה אנחנו עוצרים בדרך.

אתם לא עומדים במקום, אתם מתקדמים, זה לא נכון, רק אתם לא מרגישים את זה, כי אם הייתם מרגישים אז הייתם מתגאים והייתם מפסיקים בכלל לעבוד. לכן כל פעם שאתם מרגישים שאתם לא מתקדמים זו דווקא הכבדת הלב ואתם כן מתקדמים. ככה זה. הדרך שלנו היא כמה שאנחנו יותר מתקדמים קדימה, אנחנו מרגישים שהולכים אחורה. ומי שעומד מול הכניסה לרוחניות נדמה לו שהוא רשע הכי גדול.

שאלה: איך להתייחס בקבוצה כלפיי החברים שלפי דעתי מתנהגים כמו מרגלים? עובדים טוב והרבה בקבוצה אבל יחד עם זה הם מתחילים להגיד לאנשים איך לעשות, מה לעשות, איך לשבת, איך לדבר. איך להתייחס למרגלים שכאלה?

תנסה להגיד להם תודה רבה. שהם דווקא רוצים לסדר את הקבוצה בצורה יפה, טובה. בסדר גמור. תנסה ככה. אולי דווקא אז הם ירגישו שהם לוחצים מידי. תנסה. אבל בכל זאת תראה אחריהם את הבורא שכך מנהל אתכם. במקצת עד איזה גבול צריכים לתת להם לעבוד. אם הם לא היו אומרים לך שאתה לא בסדר אז מי יגיד לך שאתה לא בסדר? אתה לעצמך לא יכול להגיד את זה אף פעם, אתה מכיר את עצמך.

שאלה: אני יודע שכל הפוסל במומו פוסל אבל אני מרגיש שמשהו חסר. כשבן אדם מגלה את הרע זה לא רע פרטי זה רע לכל העשירייה. זה רע שמתגלה לעשירייה אבל אנחנו רואים את הרע בבן אדם, בחבר, מה לעשות כדי להרגיש שזה לא רע פרטי, זה רע לעשירייה? כשבן אדם לא בא לשיעור זה לא הבן אדם, זו העשירייה. אבל כשאנחנו רואים שאדם נפל כאילו הוא לבד.

כשאנחנו מגלים את הרע, כשמישהו מגלה את הרע, הרע הוא לא בחברים עצמם אלא כל העשירייה מגלה את הרע, מה אנחנו צריכים כדי שכל העשיריות ירגישו שזה הרע של העשירייה? כי אנחנו מרגישים את זה כאילו זה משהו פרטי, כאילו הרע הוא בחבר עצמו. אם חבר לא מגיע לשיעור אנחנו מתחילים להגיד, למה הוא לא הגיע, זה חבר לא טוב, אבל אולי הוא לא מגיע לשיעור בגלל שהרע שלו מתבטא פשוט דרכו, הרע של העשירייה.

אתה צודק. אני אף פעם לא מרגיש את עצמי, כי אין כזה בכלל הרגשה עצמית. אני תמיד מרגיש את עצמי איך אני בתוך כל הכלי דאדם הראשון, רק אני לא מודע לזה. אז מלכתחילה כל אחד ואחד מרגיש את עצמו עד כמה שהוא מחובר או מנותק מהחברה הכללית, לפי דרגה שלו. ולכן אנחנו לא יכולים עכשיו לקבל את זה בחשבון כי אנחנו לא מרגישים את כול הכלי הכללי, אבל תמיד יש לנו הרגשה שבתוך הכלי הכללי. אתה צודק. מה לעשות עם זה? להשתדל כמה שיותר לתאר את עצמנו שאנחנו כולנו מקושרים וכולנו רוצים להשתדל להיות יחד, ואז אדם שירגיש את עצמו הוא ירגיש את עצמו עד כמה שהוא בכל זאת מכוון לחיבור ומדבר מתוך החיבור. זה יפה שהתחלת על זה לדבר.

תלמיד: איזה תרגילים צריכה העשירייה לעשות כדי להרגיש שהרע שמתגלה זה הרע של העשירייה כולה?

זה מגיע אחר כך, אנחנו את כל התרגילים עושים לכיוון זה, את כל התרגילים. עד שאנחנו מגיעים לרוחניות אז אנחנו מרגישים ברוחניות ממש את עצמנו כלפיי האחרים, שם יש לי כבר אפשרות לעשות את זה, כי אני מוכן לזה. עכשיו כבר לא אכפת לי, וטוב מאוד שאתה כבר מרגיש את זה, זו התקדמות יפה מאוד, אבל כשאני מגיע לרוחניות אז כל היחס שלי כלפיי האחרים זה בעצם המצב של הנשמה שלי. אני לא מרגיש את עצמי, אני לא מרגיש את האחרים, אני מרגיש את עצמי לעומת האחרים וזו ההרגשה שהיא נקראת הרגשת האדם ברוחניות. עוד נדבר על זה, אתה שאלת דבר עמוק מאוד. יפה.

שאלה: אם חבר משקיע מאמצים בחבר אחר כדי שלא ייפול מהדרך והחבר הוא לא תומך במאמצים האלה שמשקיעים בו, האם זה אומר שהחברים שהשקיעו עשו מאמצים לא נכונים כדי להחזיק אותו החבר בדרך?

לא, אנחנו לא יכולים לעשות כאלה חשבונות. אין דבר כזה. אנחנו צריכים להמשיך ולקבל כמה התרשמויות. זה כמו שאתה נכנס למקום חדש, מה אתה רואה? ואם אתה רואה את זה אתה רואה נכון? עד שאתה בודק את הכול, רואה את הכול, מרגיש את עצמך שנמצא בתוך המקום החדש, מה קורה שם, מה קורה בך. זה בינתיים אנחנו לא יכולים לדון. בכלל אין לנו מה לדון על המצבים שלנו, אנחנו צריכים עוד ללמוד ולהתרשם, לאסוף את כל ההתרשמויות.

המאמר טוב, אנחנו צריכים לקרוא אותו במשך היום לפחות עוד פעמיים. שום דבר אחר אין לנו רק המאמר הזה, עוד פעמיים לקרוא במשך היום, גם רב"ש משתמש בו אחר כך במאמר הזה בהרבה מאוד מקרים להסביר כל מיני דברים, גם בעל הסולם משתמש בעניין הזה "לעולם לא ימכור אדם קורות ביתו" וכן הלאה כדי להסביר את הדברים הרוחניים. אנחנו צריכים להבין אותו ולדעת טוב.

אז בואו ניקח בחשבון שעוד פעמיים היום אנחנו צריכים לקרוא את המאמר הזה לפחות.

קריין: חיים רץ שלח איזה קטע מ"שמעתי" קע"ב שמרחיב משהו שדברת עליו על עניין של מניעות שדווקא מקרבות את האדם.

קריין: "שמעתי" קע"ב.

קעב. ענין המניעות והעיכובים

"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.

(יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא ית', אין די מילים לבאר. לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מְדָנָה [כעס])."

כן, זה באמת סימן להתקרבות זו הרגשת ההתרחקות.

(סוף השיעור)