שיעור ערב 13.11.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 25, "תורת הקבלה ומהותה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 25 "תורת הקבלה ומהותה", כותרת "סדר התפתחות השפות".

סדר התפתחות השפות

"לכל דבר יש התפתחות הדרגתית. והלשון הנוח ביותר להשתמש אתו, הוא, שהתפתחותו נשלמה לפני היתר בזמן. לפיכך תחילת הביכור, היה בשפה התנכי"ת, להיותה הנוחה בלשונות, והשימוש אתה היה נפוץ מאד. אחריה באה שפת ההלכות, מסבת היותה כולה טבועה, בשפה התנכי"ת, ונוסף לזה, משום שהיו צריכים להשתמש אתה, להורות את העם הלכה למעשה. השלישית, היא שפת האגדות, הגם שגם בה נמצא במקומות לא מעטים מהתנ"ך, אבל זה רק, בדרך שפה עוזרת, מפני שהחדוד שבה, ממהרת תפיסת הענין אבל אי אפשר להשתמש בה, כבשפה יסודית, להיותה, חסרה הדיקנות של שורש וענפו כנ"ל, ועל כן השימוש בה לא היה נפוץ, ומכיון שכן, לא התפתחה. ואף-על-פי, שההגדה היתה בשימוש רב, בזמן התנאים והאמוראים, היה זה רק על ידי הסמיכה על שפת התנ"ך לפתיחה כרגיל בדברי חז"ל: פתח ר' וכו', (ועוד סיומים), ובאמת כל הרחבה זו שבשימוש השפה הזאת, בזמן חז"ל, התחילה מעת גניזת שפת הקבלה כנ"ל, זאת אומרת, גם בימי רבי יוחנן בן זכאי, וזמן סמוך קודם לו, דהיינו, שבעים שנה קודם חורבן בית המקדש מטעם הנ"ל, וד"ל.

האחרון להתפתחות היא שפת הקבלה, והוא, מטעם קושי ההבנה שבה כנ"ל. אשר בנוסף להשגה, צריכים גם קבלה בפירוש מלותיה ועל כן אפילו המבינים בה, לא יכלו להשתמש אתה, כי על פי רוב, הם היו יחידים בדור, ולא היה להם עם מי לעסוק. ושפה זו כינו חז"ל, מעשי מרכבה, בהיותה, שפה מיוחדת, שאפשר לדבר אתה, בפרטות הרכבות המדרגות זו בזו, ולא כלל בזולתה בשום פנים."

שאלה: אני מבין שהשפה זה לא עניין לשוני, אלא איך שמשיגים את הבורא, נכון?

זה לפי התפתחות הנשמה בתיקוניה הראשונים אחרי החטא, עד כמה היא יכולה להשיג את הא-לוהות ולבטא את הא-לוהות הזאת, מה שהיא משיגה, מה שהיא עושה. זה עניין של שפה. שפה זה סוף, זאת אומרת עד כמה שמשיגים. אז כל הזמן ככה מתפתחים.

תלמיד: עכשיו שמענו שזוהר כתוב בארמית, שזה הצד האחורי של עברית.

כן.

תלמיד: אפשר להסביר את זה?

אם אנחנו נתרגם זוהר מארמית לעברית, אנחנו בזה לא הופכים את העולמות, זה ברור. אלא יש ענף ושורש. אז מפני שהם עסקו בכלים ודרך הכלים הם ביטאו את האורות, גילוי הבורא, לכן זוהר כתוב בארמית. הם סיפרו את זה בעניין של הכלים, אפשר לספר את זה בעניין של האורות שמתפשטים. אבל מפני שהסיבה להתפשטות האורות היא הכלים, לכן כך כתוב.

כמו שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות", שם בכלל מדובר בצורה ברורה ביותר, שם מדובר על עביות, מסך, אור חוזר, צמצומים, זאת אומרת כל הפעולות שמצד הכלי. בהתאם לזה מגיע האור וממלא את הכלי וכך מתפשט בתוך הכלי, ומתקרבים לתיקון. אז יש בפעולות האלו שהנבראים מגלים אפשרות לספר על זה בצורת הכלי ובצורת האור שמתפשט.

מפני שיש לנו התפשטות האור בתוך הכלי בכל ארבע הרמות, דומם, צומח, חי, אדם, דצח"מ, בהתאם לזה יש לך גם אפשרות לספר על זה בכל הרמות האלו מה קורה עם הכלי. גם בביטוי, מה עניין של אגדה נגיד, הסיפור שלה לעומת איך שאנחנו מסבירים את זה בשפת "תלמוד עשר הספירות" או בשפת ההלכה? מדובר על אותם הדברים רק הכול מדובר ברמות שונות, איך אנחנו מבטאים את הפעולות, אורות וכלים.

כדי לתת כאן דוגמאות, אנחנו צריכים למצוא בעולם הזה דברים מקבילים ולהגיד שזה דומה לזה. כמו שבעולם שלנו האגדות, לכן זה נקרא שפת האגדה, או שפת התנ"ך זה סיפור, או שפת ההלכה שזה כבר חוקים. ושפת הקבלה זה כבר לא חוקים אלא מדובר מטעם הכלים, זאת אומרת צמצום, מסך, אור חוזר, ואורות שמתגלים על ידי זה.

לא יודע עוד מה להגיד.

שאלה: לא ברור הסדר של ההתפתחות שהוא מתאר פה. הוא אומר ששפת הקבלה התפתחה אחרונה, אבל קודם הוא כותב שהשימוש בשפת האגדה הרחבה בשימוש, הייתה מעת גניזת שפת הקבלה.

כך כותב. אני לא רוצה לבלבל אתכם איך שאני מבין או מה ששמעתי מרב"ש, אולי לא שמעתי נכון. אלא זה היה בהיסטוריה, בהתפתחות. כמו שאתה רואה בילדים איך הם תופסים את העולם, לפי הציורים שלהם, לפי הסיפורים שלהם. אתה יכול להבין ראש של ילד? נדמה לך שכן, אבל אתה לא מבין איך הוא תופס את העולם ואיך הוא מתאר את העולם. לא יודע. כך אנחנו.

אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מה זה נקרא שהאנשים שחיו בתיקוני הכלים מלפני אלפיים שנה נגיד, איך הם הבינו והרגישו את גילוי הא-לוהות לעומתנו, אי אפשר לתאר. אי אפשר, זה משהו שאנחנו לא יודעים, זו שכבה אחרת של כלי דאדם הראשון שמגלה. יש בכלי הזה ארבעה שלבים, כרגיל כמו שאנחנו לומדים, ארבע דרגות העביות, והכלי הזה מתברר, וכל שלב הוא גם כלול מארבע דרגות. ולכן כשמתגלה איזושהי שכבה ברצון לקבל הכללי השבור וצריכים לתקן אותה, אז מגיעים ומרגישים באיזו צורה יותר קל, יותר נוח, יותר נגיש לספר עליה, להעביר אותה מדור לדור. זה העניין של שפה, שאנחנו צריכים ביטוי. ובכל זמן, בכל דרגה יש ביטוי משלו, לכן כך הוא אומר.

אל תחשוב שהתגלתה חכמת הקבלה אחרונה ולפני זה היא לא הייתה, אלא היו כל השפות. וזה היה ידוע לבעל השגה, כי אין לך השגה פחות מכל הכלי שהוא תמיד כולל ה-ו-י-ה אחת שלמה. אבל ביטויים שהם יוכלו להעביר אחד לשני שהיה נוח להם וטוב להם לעשות, אלו היו ביטויים כמו נגיד אנשי התלמוד. תראה איך הם כתבו, כמה ספרים, הכול ביטאו בשפת התנ"ך, התלמוד, יש שם הלכה קצת, יש שם גם לשון הקבלה, הכול מעורבב יחד. איך שמצאו נוח לבטא את עצמם כך השתמשו.

אנחנו כמעט ולא קראנו עם רב"ש את המאמרים האלו מפני שזה לא כל כך היה מעניין לו להעביר לנו את ההיסטוריה ואת כל הגישה הזאת. הוא רק רצה יותר להחדיר בנו את העניין של העבודה הפנימית הנחוצה לנו בזמננו. ובדברים האלה בכל זאת אתה לא יכול להבין מה כתוב, נגיד "סדר מסירת החכמה" וכל דבר ודבר, לפני שמשיגים לא יודעים על מה מדובר. זה הכול מהחכמה של העולם הזה.

שפת הקבלה דומה לכל שפה מדוברת

ועדיפותה, במשמעות הגלומה במלה אחת!

"במבט שטחי נראית שפת הקבלה כמין תערובת משלשת הלשונות הנ"ל. אולם המבין להשתמש אתה יווכח שהיא שפה מיוחדת לעצמה, מתחילתה עד סופה. ואין הכוונה על תוארי המלים, אלא על הוראותיהם, שבזה כל ההפרש ביניהם, אשר בשלושת הלשונות הקודמים, כמעט ואין כל הוראה למלה אחת, דהיינו, לאפשר למעיין להבין על מה המלה רומזת, ורק בצרוף של כמה מלים, ולפעמים גם פרשיות, אפשר להבין תוכנם והוראתם. היתרון שבשפת הקבלה היא, אשר כל מלה ומלה שבה, מגלה למעיין את תוכנה והוראתה, בתכלית הדייקנות, לא פחות מכל לשונות בני אדם, אשר כל מלה ומלה יש לה גדרה המדוייקת שאי אפשר להחליפה באחר."

זו שפה מדויקת, היא נותנת לנו קשר יפה ונכון בין ענף ושורש, אין לה תחליף מתוך זה שהיא מסבירה בצורה הדקה ביותר כל פרט ופרט שבמציאות. אלא ודאי שאין לה את אותו כוח שיש בשפת האגדה או בשפת התנ"ך, אין לה את אותה גישה עקרונית לפעולה כמו בשפת ההלכה, אבל יש לה את כל מה שהאדם צריך כדי להיות בעל השגה. אבל לפני שהאדם משיג באמת את השפה הזאת היא כמעט ולא יכולה להיות בשימוש למתחילים, כי הם לא מבינים על מה מדובר.

שכחת החכמה

"מעת גניזת הזהר, לאט לאט נשכחה כל השפה החשובה הזאת, משום שנתמעטו העוסקים בה, ונעשה הפסק של דור אחד, שהחכם המקבל, לא מסר אותה, למקובל מבין. ומני אז נעשה חסרון שלא יוכל להמנות.

ותראה זאת בעליל, שהמקובל ר' משה די ליאון, שהוא היה האחרון שהחזיק בו, ועל ידו נגלה לעולם, הנה נווכח שלא הבין בו אף מלה אחת, כי באותם הספרים שהוא מביא קטעים מספר הזוהר, ניכר שלא הבין כלל את הלשון, כי פירשהו על-פי לשון התנ"ך, ועירבב מאד את ההבנה, הגם שהוא עצמו היה בעל השגה נפלאה מאד, כפי שיעידו לנו חיבוריו. וכן היה במשך דורות, אשר כל בעלי השגה נתנו את כל ימיהם, בהבנת לשון הזהר, ולא מצאו ידיהם ורגליהם, כי העמיסו בו בדוחקים גדולים, את לשון התנ"ך, ומחמת זה היה להם ספר החתום, כמו לר"מ די ליאון עצמו."

הם לא הבינו את החכמה הזאת ואפילו מה שעשו גרמו בזה לבלבול, כי לקחו משפה לשפה, מביטויים אלו לביטויים האלו הגדרות, וזה מה שהביא רק נזק גדול לכל חכמת השגת הבורא. אומנם, תראו מה הוא אומר, שהם היו מקובלים בעלי השגה. אם הוא היה בעל השגה איך יכול להיות שהוא טועה? זה לא פשוט. זאת אומרת שההשגה שלהם לא הייתה בעומק המספיק כדי לראות את ארבע הבחינות הללו, בארבע שפות, שהבינו את הקשר בין שפה לשפה ויכלו להבדיל בין שפה לשפה בצורה כזאת שלא יהיה בלבול בין השפות, שלא ייקחו משפה לשפה הגדרות, שכך נעשה על ידי החיבורים שלהם.

זאת אומרת יש כאן דברים שאנחנו לא מבינים, צריכים לשמוע מה שהוא אומר ונקווה שעל ידי ההשגה, והשגה יכולה להיות אצלנו אפילו הרבה יותר גבוהה מהם, מפני שאנחנו נמצאים כבר בדור המשיח, אז אנחנו יכולים דווקא להבין, להשיג ולראות את מה שהם אפילו לא ראו. אין גבול ליכולת, להזדמנויות שלנו, ואז נבין על מה מדובר. איך יכול להיות שהוא בעל השגה נפלא, כמו שהוא כותב על רבי משה די לאון, והוא לא הבין מילה אחת בספר הזוהר? איך יכול להיות דבר כזה? אז מה עלינו לעשות, מה לנו להגיד?

שאלה: הוא כותב "משום שנתמעטו העוסקים בה, ונעשה הפסק של דור אחד, שהחכם המקבל, לא מסר אותה, למקובל מבין", אפשר להסביר את זה?

אין כאן מה להרחיב, היו מקובלים גם אחרי רבי משה די לאון, רמח"ל, מרח"ו, האר"י, הבעל שם טוב וכן הלאה, יש המון מקובלים שקמו. אבל יש הבדל בין זה שהם קמו וקמו מעצמם, כאילו פתחו דור חדש, או שקיבלו את שרשרת הגילויים, את הידע, את הגישה והכל ממורה לתלמיד, "מפה אל פה". יש הבדל, מהו? אנחנו לא יודעים מה זה "פה אל פה". אבל זה הדבר החשוב, לפי מסך משותף אפשר להגיד, אבל איך לתאר את זה אני לא יודע.

אתם צריכים להתרשם, לא לטוב ולא לרע ולא לכלום, אלא, אלו העובדות הנכונות להיום. מה יקרה? עד שיבוא אליהו התשבי כמו שכתוב, התשבי יפתור את כל הבעיות ואת כל הקושיות. יש הרבה דברים, זו חכמת הקבלה, אז תרגישו שזה לא סתם מסך, צמצום, אור חוזר וקופצות אילו הבחנות. אלא הדברים האלה כשהם מגיעים להבנה, לכניסה לתוך האדם ואיך שהאדם קולט את זה, כאן יש הרבה הבחנות שאנחנו עוד לא מבינים מה קורה איתנו, איך נקבל.

קבלת האר"י ז"ל

"עד שבא המקובל היחיד, האר"י ז"ל אשר להשגתו לא היה כל גבול וגדר, והוא שפתח לנו את לשון הזהר, ונתן לנו מהלכים בו. ולולא נפטר בקוצר ימים, אין לשער מדת האור אשר היה נשאב בזהר. ובמעט שזכינו בו, הוכן לנו דרך ומבוא, ותקוה נאמנה, אשר בהמשך איזה דורות תפתח לנו הבנתינו, להבין בו לגמרי.

ועם זה תבין, מה שכל גדולי עולם, שבאו אחרי האר"י ז"ל, הניחו את כל הספרים שחיברו בחכמה זו ובפירושי הזהר ואסרו על עצמם בבל יראה כמעט, וכל מיטב חייהם השקיעו בדברי האר"י ז"ל.

ותדע שאין זה מפני שלא האמינו בקדושתם של המקובלים שהיו לפני האר"י ז"ל. ח"ו להרהר כן, כי כל מי שעינים לו בחכמה, יראה שאין קץ להשגתם של אותם גדולי עולם, בחכמת האמת. ורק פתי הנבער מדעת, יכול להרהר עליהם, - אלא שסדר הגיונם בחכמה, היה על פי שלשת הלשונות הקודמים. היות וכל לשון ולשון, הוא אמיתי ומותאם במקומו, אבל אינו מותאם לגמרי, וגם מוטעה מאד, להבין בסדרים אלו, את חכמת הקבלה האצורה בזהר, להיותה לשון אחר מן הקצה אל הקצה ממש, מהסיבה שנשתכחה כנ"ל, ועל כן אין אנו משתמשין בהסברותיהם, הן בהסברות ר"מ די ליאון עצמו, והן בבאים אחריו. כי דבריהם אינם אמיתיים בפירוש הזהר, ואין לנו עד היום הזה רק מפרש אחד, והוא, האר"י ז"ל, ולא יותר.

לאור האמור לעיל מתבאר לנו, שפנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ"ך, התלמוד, וההגדה. וכל ההפרש ביניהם, הוא רק בדרכי ההגיון בלבד, והדבר דומה, לחכמה שהעתיקוה לארבע שפות. מובן מעצמו, שעצם מהות החכמה לא נשתנתה כלל, עקב שינוי השפה, וכל מה שיש לנו לחשוב הוא רק, איזה העתקה היא הנוחה יותר ומקובלת יותר למסירת החכמה אל המעיין.

כן העניין שלפנינו, אשר חכמת האמת, כלומר, חכמת התגלות האלקיית, בדרכיו אל הנבראים, בדומה לחכמות החיצוניות, צריכה להמסר דור דור, וכל דור מוסיף איזה חוליא על קודמיו, ובזה הולכת החכמה ומתפתחת, ויחד עם זה, נעשית מוכשרת להתפשטות רחבה יותר בין ההמון. ועל כן, כל חכם מוכרח למסור כל מה שירש בחכמה מהדורות הקודמים, וגם הוספתו עצמו שזכה בה. אל תלמידיו, ואל הדורות הבאים אחריו. ומובן מעצמו, שאף-על-פי שההשגה הרוחנית, כפי שהיא מושגת על ידי המשיג - אי אפשר כלל למסור לאחר, ומכל שכן לחרות עלי ספר. כי העצמים הרוחניים לא יבואו באותיות הדמיון בשום אופן שבעולם (ואף-על-פי, שנאמר "וביד הנביאים אדמה" אין זה כפשוטו ח"ו)."

למרות זאת גם אנחנו חייבים, כמה שאנחנו מבינים, למסור את מה שיש לנו לדור הבא. לא פשוט.

תלמיד: יוצא מכאן שחכמת הקבלה היא למעשה השפה הכי נכונה ללמוד, כי גם את התנ"ך וגם את ההלכה מאוד מסובך להבין.

כן. מה שנשאר לדורנו זו חכמת הקבלה בלבד, זאת אומרת שפת הקבלה. הכול מדובר על גילוי הא-לוהות, אבל שם בכלל לא מזכירים את העניין הזה. תנ"ך, הלכה, הגדה, איפה אתה רואה שם את גילוי הא-לוהות? איפה אתה מקבל איזו משיכה, תוכנית איך לבצע וכן הלאה.

שאלה: האר"י אסר על התלמידים שלו לעסוק בחכמת הקבלה, ולחיים ויטל אמר רק בסתר, אז איך זה המשיך בכלל?

חיים ויטל עסק במה שעסק, בכל מה שקיבל מהאר"י, הוא כתב על זה אלפי דפים, הוא כתב את כל כתבי האר"י. משך שלושה דורות הוציאו את זה לאור, ומזה יש לנו את חכמת הקבלה של האר"י. כשבעל הסולם מצא את הדבר הזה, את ספר "עץ חיים", הוא למד את זה ומזה התחיל להכיר את חכמת הקבלה. ואז דרש שהרב שלו, רבי מפורסוב, ילמד אותו. ומתי שראה שקיבל את הכול מהרבי שלו, מהמורה שלו נסע לארץ ישראל.

תלמיד: אני מבין שאי אפשר לשאול, אבל בעל הסולם כל כך דאג להסביר ואת הכול לפרש ואילו האר"י כאילו הפוך, למה?

מה זה והאר"י כאילו? מאיפה אתה יודע? איך אתה מדבר ככה?

תלמיד: למה הוא לא כתב?

הוא סך הכול חי שנה וחצי עם התלמידים שלו, 18 חודשים, אתה מבין? מה אפשר לכתוב? ורב"ש אם היה כותב, ממש היה יושב וכותב, והוא חי 86 שנה, כמה היה כותב? אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא רואה שהוא מיועד. לאר"י היה מובן שהוא צריך ללמד את חיים ויטל, מרח"ו. למרח"ו היה מובן שהוא צריך לכתוב את כול מה שהוא קיבל והשיג על ידי האר"י. בעל הסולם שקיבל את עיבור נשמת האר"י, המשיך את זה.

אלה דברים שאנחנו לא כל כך מבינים איך שזה מתלבש אחד בשני, אז אל תנסו להבין זאת, אל תנסו. זה כמו שלמדנו אתמול ארבע לשונות, זה עדיין מוקדם, אנחנו רק שומעים, אני שומע ומקבל. למה זה? ככה זה. כמו ילד קטן, הוא לא מבין מה עומד אחרי הדברים, הוא מקבל אותם בינתיים. אחר כך לאט לאט זה נקלט בו ומזה תבנה הבנה.

(סוף השיעור)