שיעור צהריים 08.11.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", עמ' 550,

מאמר ל"ה "החיות דקדושה"

קריין: בעל הסולם, עמוד 550, "שמעתי", מאמר ל"ה, "בענין החיות דקדושה".

המאמר ארוך יחסית, נקרא אותו לאט לאט.

לה. בענין החיות דקדושה

שמעתי בשנת תש"ה ירושלים

"הכתוב אומר "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות" (תהילים ק"ד). יש לפרש:

א. זה הים הכונה על הים דס"א.

ב. גדול ורחב ידים היינו שהיא מתגלית עצמה לכל וצועקת הב הב, שכוונתו על כלי קבלה גדולים.

ג. שם רמש, היינו שיש שם אורות עליונים, שהאדם דורך ורומש עליהם ברגלים,

ד. ואין מספר, שיש שם חיות קטנות עם גדולות. היינו בין שיש להאדם חיות קטנות ובין שיש לו חיות גדולות, הכל נמצא בים הזה. וזהו מטעם שיש כלל "משמים מהיב יהבו ומשקל לא שקלו" (שכל מה שנותנים משמים, לא מקבלים חזרה משמים, אלא שזה נשאר למטה). לכן אם האדם המשיך משהו מלמעלה ואח"כ פגם בה, זה כבר נשאר למטה, אבל לא אצל האדם, אלא שזה נופל להים של הס"א.

היינו, אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.

ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".

נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.

והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן.

אולם גם זאת לדעת, אם היה ביכולת האדם להחזיק איזה הארה אפילו קטנה, אבל אם זה היה בקביעות, כבר היה האדם נחשב לאדם השלם. היינו עם ההארה הזו, היה יכול ללכת קדימה. לכן, אם נאבד לו ההארה, עליו להצטער על זה.

וזה דומה לאדם, שנתן גרעין באדמה, על מנת שיצמח מזה אילן גדול. אבל תיכף הוציא את הגרעין מהאדמה. אם כן מהו התועלת מהעבודה, ממה שהכניס את הגרעין באדמה? ועוד, שאנו יכולים לומר, לאו דוקא שהוציא גרעין מהאדמה וקלקל אותו, אלא שיכולים לומר, שהוציא אילן עם פירות מבושלים מהאדמה, וקלקלם.

וכן הענין כאן, שאם לא היה נאבד ממנו ההארה הקטנה הזו, היה נצמח מזה אור גדול. נמצא, שלאו דוקא שנאבד ממנו הארה קטנה, אלא כאילו נאבד ממנו אור גדול מאד.

ויש לדעת, שזה כלל, שאין האדם יכול לחיות בלי חיות ותענוג, מטעם שזה נמשך משורש הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. לכן כל נברא, אי אפשר להתקיים בלי חיות ותענוג. ומשום זה, כל נברא מוכרח לילך ולחפש מקום, שממנו יכול לקבל הנאה ותענוג. אולם, קבלת התענוג נוהגת בג' זמנים: בעבר, ובהוה, ובעתיד.

אבל קבלת התענוג העיקרי הוא בהוה. והגם שאנו רואים, שיש לאדם הנאה מעבר ועתיד גם כן, אבל זה דוקא מה שהעבר ועתיד מאירים בהוה.

לכן, אם אין האדם מצא הרגשת תענוג בהוה, אז האדם מקבל חיות מהעבר. והוא יכול לספר לאחרים, איך שבזמן העבר, איך שהיה לו אז טוב. ומזה הוא יכול לקבל חיות בהוה. או שמצייר לעצמו, שהוא מקווה שבעתיד יהיה לו טוב. אבל מדידת הרגשת התענוג מעבר ועתיד תלוי כמה שהם מאירים לו בהוה. ויש לדעת, שזה נוהג בין בתענוגים גשמיים, ובין בתענוגים רוחניים.

וכמו שאנו רואים, בזמן שהאדם עובד אפילו בגשמיות, הסדר הוא, שבזמן העבודה יש לו צער, בזה שהוא מתיגע עצמו. וכל מה שהוא יכול להמשיך בעבודה, הוא רק מכח שהעתיד מאיר לו, שהוא יקבל שכר תמורת עבודתו. וזה מאיר לו בהוה. לכן הוא מסוגל להמשיך בעבודה.

מה שאין כן, אם אין בידו לצייר את השכר שיקבל בעתיד, יש להאדם לקחת תענוג מהעתיד לא מהתמורה, שיקבל בעתיד תמורת עבודתו, כלומר לא מהשכר הוא יהנה, אלא שלא יהיה לו יסורים מהיגיעה, מזה הוא נהנה עתה בהוה, מה שיהיה בעתיד. אלא שהעתיד מאיר לו בהוה, בזה שעוד מעט העבודה תגמר. היינו, הזמן שצריכים לעבוד, והוא יקבל מנוחה.

נמצא, על כל פנים מאיר לו התענוג של המנוחה, מה שהוא יקבל בסוף, שפירושו שהריוח שלו יהיה מזה, שלא יהיה לו היסורים, ממה שהוא מרגיש עכשיו מהעבודה. וזה נותן לו כח, שיוכל עכשיו לעבוד. ואם אין האדם מסוגל לצייר לעצמו, שעוד מעט הוא יהיה פטור מהיסורים, שהוא סובל עתה, היה האדם בא לידי יאוש ועצבות, עד שהמצב הזה יכול להביא את האדם, שיהיה מאבד עצמו לדעת.

ומטעם הנ"ל אמרו חז"ל "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא". משום שהוא כופר בהשגחה, שהשם ית' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

אלא האדם צריך להאמין, שמצבים האלו באים אליו, מכח שרוצים מלמעלה, שזה יביא לו תיקון. היינו, שהוא יקבל רשימות מהמצבים האלו, בכדי שיוכל להבין את דרך העולם, ביתר שאת וביתר עז, שהמצבים האלו נקראים בחינת אחורים. ובזמן שהוא מתגבר על המצבים האלו, הוא יזכה לבחינת הפנים, היינו שהאור יאיר לתוך האחורים האלו.

וכפי הכלל, שאין האדם יכול לחיות, אם אין לו מקום, שיכול לקבל הנאה ותענוג. נמצא, בזמן שאין האדם מסוגל לקבל מבחינת ההוה, אז הוא מוכרח לקבל חיות על כל פנים מהעבר או מהעתיד. כלומר, שהגוף מחפש לעצמו חיות בכל האמצעים שישנו בידו.

ואז, אם אין האדם מסכים לקבל חיות מדברים גשמיים, אז אין ברירה להגוף, אלא הוא מוכרח להסכים לקבל חיות מדברים רוחניים, מטעם שאין לו עצה אחרת. לכן הוא מוכרח להסכים לקבל הנאה ותענוג מכלים דהשפעה, כנ"ל, כי בלי חיות אי אפשר לחיות.

ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם רגיל לקיים תו"מ שלא לשמה, היינו לקבל תמורה עבור עבודתו, כן יש יכולת להאדם לצייר לעצמו שהוא יקבל אח"כ איזה תמורה, וכבר יכול לעבוד על חשבון שיקבל הנאה ותענוג אחר כך.

מה שאין כן אם האדם עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, איך הוא יכול לצייר לעצמו, שיהיה לו אח"כ ממה לקבל חיות. הלא אינו יכול לעשות שום ציור, כי אין לו על מה. לכן, בשלא לשמה אין כאן הכרח, שצריכים לתת לו מלמעלה חיות, כי יש לו חיות מהציור של העתיד, ומלמעלה אין נותנים מותרות, אלא הכרחיות.

לכן, אם האדם רוצה לעבוד אלא לתועלת הבורא, ולקחת חיות על שאר אופנים, הוא לא רוצה לקבל בשום אופן, לכן אין עצה אחרת, אלא מלמעלה מוכרחים לתת לו חיות. היות שהוא לא דורש אלא חיות הכרחי, שיוכל להמשיך בחיים, אז הוא מקבל חיות מבחינת בנין השכינה הקדושה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור". כי ציבור נקרא השכינה הקדושה. כי ציבור פירושו קיבוץ, היינו כנסת ישראל, שמלכות היא הכלל של כל הנשמות.

והיות שהאדם לא רוצה שום שכר לתועלת עצמו, אלא שהוא רוצה לעבוד תועלת ה', שזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שהיא לא תהיה כל כך מושפלת, היינו שלא רוצים לעבוד לתועלת ה', אלא כל מה שהאדם רואה, שיצמח מזה תועלת עצמו, אז יש חמרי דלק לעבודה. ומה שנוגע לתועלת ה', ואין האדם רואה מה שהוא יקבל איזה תמורה, אז הגוף מתנגד לעבודה זו, מטעם שיש לו בעבודה זו טעם של עפר.

והאדם הזה כן רוצה לעבוד לתועלת ה', רק הגוף מתנגד לזה. והוא מבקש מה', שיתן לו כח, שכן יוכל לעבוד "לאקמא שכינתא מעפרא". לכן הוא זוכה לבחינת פנים של ה', המתגלה אליו. וההסתרה נסתלק ממנו."

נענה על כמה שאלות שיש כאן, ואחר כך נחזור על זה.

שאלה: היה כתוב "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור".

כן.

תלמיד: מה זה אומר?

זה אומר, שהוא רוצה להיות משפיע לציבור ומחפש במה הוא יכול לעזור לציבור להתחבר איתם שיקבלו הארה מלמעלה. וכן יכול, לא יכול, במשהו הוא מצליח בזה, אבל זה נקרא שמצטער עם הציבור.

שאלה: איך להבין "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא"?

שהוא לא עובד על מנת להשפיע ואז איזה חלק בעולם הבא יהיה לו?

תלמיד: אז מאבד עצמו לדעת, זה שהוא לא עובד על מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: דיברנו הרבה על זה שאדם צריך לצייר לעצמו את העתיד הטוב שהוא מחובר וכן הלאה. קראנו שאדם שעוסק באמונת ה' צריך לתת לעצמו זמן מסוים ולצייר לעצמו איך האדם היה מרגיש אז בזמן שהיה זוכה לקרבת ה' והיה רואה בעיניו את הטוב והעונג. פה במאמר כאילו כתוב הפוך, שהאדם לא יכול, ואם האדם "רוצה לעבוד ללא שום תמורה איך הוא יכול לצייר לעצמו, שיהיה לו אח"כ ממה לקבל חיות, הלא אינו יכול לעשות שום ציור," זה נשמע הפוך.

נחשוב על זה.

תלמיד: היו הרבה שאלות על זה ואיך לצייר ציור כזה, ואמרת שאדם צריך לצייר לעצמו איך הוא יותר קרוב לבורא, יותר קרוב לחברים. אז צריך לעשות מאמץ כזה, לצייר את זה, או לא צריך?

כן צריך.

שאלה: הבורא מחליש את האדם ומראה לו את כל האפשרויות של הלב שלו, הוא מביא את האדם לנקודת הבחירה, והאדם מגיע למצב שהוא מודה לו על כך. על מה מדובר במצב של "חיל בלע ויקיאנו", על ההזדמנות לברר?

כן.

שאלה: האם כדאי לנו בקבוצה לטפח כמו שכתוב את ההשתוקקות לתענוגים בעתיד, ואולי להיזכר באירועים, בחגים שערכנו בינינו?

כן, כך צריך, זה מחזיק את האדם.

תלמידה: כתוב עוד, שצריך לדעת שאם הייתה לאדם אפשרות להחזיק הארה קטנה אז היה יכול ללכת קדימה. מה האפשרות הזאת, מהי התכונה הזאת?

כלומר הוא אף פעם לא טובל או שוקע באגו שלו שוב.

תלמידה: זה מושג על ידי קביעות העבודה בעשירייה?

כן, על ידי מאמצים בעבודה בעשירייה.

שאלה: לא הלב שלי ולא השכל שלי מסוגלים להבין את פעולות הבורא ואת הטבע שלו. אני מרגיש חסר אונים. אני ממש מותש ומרגיש בודד. מה אני צריך לעשות?

להמשיך. זה מצב טוב, שיש לך טענה שאתה רוצה להתקדם ואתה עדיין מרגיש שאתה לא מתקדם, או לא מספיק מתקדם. זה מצב טוב להמשיך, תאסוף את הכוחות שלך וקדימה.

שאלה: נאמר כאן, כל מי שמתפלל עבור הציבור זוכה, נענה תחילה.

כן.

תלמיד: אז אם הלב שלי נשבר מהדברים האיומים שאני רואה בעולם, הטרור, הטרגדיות והאכזריות. אם אני מסוגל לעשות את השנוי הזה אצלנו בתוך העשירייה, ביחסים בינינו, אוכל להשתמש בשכר שכאילו הייתי אמור לקבל, עבור העתיד הטוב של כל האנושות?

כן, נכון.

שאלה: כתוב שאם אני אקבל תענוגים ממצבים עתידיים, ואם אחשוב שאי פעם אקבל את תכונת הלשמה ואהנה ביחד עם החברים, ואזכר במצבים נעימים כאלה, אז לא יתנו לי תענוג אמיתי מהשפעה, כי לא נותנים משהו מעבר להכרחיות ועבור מותרות.

אז אני צריך להגיע למצב, שאני לא מקבל תענוגים לא מהעתיד, לא מהעבר ורק חושב על הבורא ללא מחשבות לשכר? ואם אני אז אצליח להרגיש, להזהיר במצב הזה ולא לאבד את עצמי לדעת, אז אשיג את הרוחניות?

עוד נבדוק את כל זה עכשיו.

שאלה: מהו כוח החיות ואיך מקבלים אותו מהזמנים, אם אין זמן ברוחניות?

במידה שבה אני רוצה לעלות מעל הטבע שלי לקבל ומשתוקק להיות בטבע השפעה, אני מתחיל להתקרב ולקבל כוחות חדשים. ולברר את המקור של הכוחות האלה, כלומר הבורא.

שאלה: אם הכול מגיע מהבורא והאדם בכל זאת פורש, אז מדוע לא מגיעה הישועה? למה הבורא לא מציל אותו?

אני הבנתי שהאדם לא דרש את הישועה. עוד נברר זאת.

שאלה: כיצד לשמור על הארה קטנה בקביעות? אני מרגיש תמיד שכאשר עולים ומגיעים לאיזה שיא, אז שם הטבע לא מאפשר. אפילו שאני יודע שאני צריך לבקש, יש שם משהו שעוצר.

רק על ידי הגברת החיבור עם החברים תוכל להמשיך את ההארה.

תלמיד: ואם אני נמצא במצב שאני בלי חברים?

אז אין לך מה לעשות, אתה אבוד.

שאלה: כתוב שים הסטרא אחרא בולע את המאור והוא לוקח אותו כפיקדון, ואז מחזיר אותו לאדם. איך אנחנו משחררים את הארת הסטרא אחרא?

אנחנו משתדלים ללכת קדימה, ואז אותו האור שנמצא בידי הסטרא אחרא דווקא עוזר לנו ללכת קדימה.

תלמיד: האם זו מדרגה שנמצאת שם כדי שנתקדם?

כן, נכון.

שאלה: אני מבינה שההארה נופלת לסטרא אחרא בכל פעם שאני מרחיבה את הכלי שלי ושזה דבר טוב. אבל גם כתוב במאמר שאם האדם היה יכול להחזיק בהארה שלו בקביעות, אז הוא היה מתקדם. כתוב שהוא צריך להצטער על כך שהוא איבד את ההארה. האם עלי להשתדל לאחוז בהארה שאני מקבלת, או דווקא להעריך את זה שההארות נופלות לסטרא אחרא והכלי שלי מתפתח בכל פעם יותר ויותר?

אנחנו לא צריכים להצטער על העבר אלא לחשוב על העתיד. עוד מעט נקרא שוב את המאמר ונבין יותר.

שאלה: האם אנחנו מרגישים את כוח החיות הזה עכשיו? מהו כוח החיות עליו מדובר?

הוא מה שמחזיק ונותן את הכוח ללמוד, להיות בשיעור, להיות עם החברים וכן הלאה. כמובן שהוא ישנו, כי אם לא היה את הכוח הזה, אז פשוט הייתם חסרי כוחות לחלוטין.

שאלה: כשאני מציירת לעצמי את העתיד הטוב, אז אני מציירת לעצמי אישה לבושה בלבן, אישה חכמה שהבגדים שלה נקיים וזה נותן לי כוח. האם זאת גישה נכונה כדי לקבל כוח מהעתיד?

כן. תחזיקי כך.

שאלה: תענוג שנקבל מהעתיד להווה, מה אנחנו בעצם מושכים?

אנחנו מושכים כוחות כדי לקבל עכשיו החלטה נכונה ולהתקדם.

תלמידה: האור בתוכנו שגדל או קטן, הוא לא יכול להסתיר, נכון?

כן, נכון.

שאלה: להחזיק את עצמך כקטן מכולם, כנמוך מכולם, ולהשקיע את כל הכוחות בשביל לשרת את החברים בכל הכוח, להיות בזמן הסדנאות, האם זה נכון לחשוב שבזה עושים נחת רוח לבורא, וגם להיות באסירות תודה?

כן, תמשיכו, לא לדאוג. בינתיים תפעלו כך.

שאלה: אותו האני שמברר בין סטרא אחרא לבורא, האם זו הקבוצה?

כן.

תלמידה: איך אפשר לעשות את הבירור הפנימי הזה?

תמשיכי ותלמדי.

שאלה: איך להתגבר על החולשות ועל זה שאין כוח כדי להמשיך?

רק על ידי חיבור עם הקבוצה.

שאלה: כתוב בקטע, שלקבץ את הכלים שקשורים לשורש נשמתו. על מה מדובר?

לאט לאט תגלי איך זה נעשה. המאמר הזה הוא בעיקרון חדש בשבילכם.

שאלה: כתוב במאמר שאנחנו צריכים להחזיק באותה הארה קטנה שיש לנו. איך להגדיל את הרצון במצב הזה? כי הרי הרצון צריך לגדול, צריך שההארה הזאת תלך מאיתנו ושנשקיע מאמץ חדש שוב ושוב.

תמשיכו לעשות את מה שאתם עושים ותראו, המעשה ילמד אותכם.

שאלה: האם החיות במאמר ב"שמעתי", היא הדלק שהבורא נותן לנו בעשירייה כדי שנוכל לעבוד, להכרחיות בעבודה, או גם לשם הנאה? כי אנחנו מאוד נהנות כשאנחנו ביחד.

כן, אפשר ליהנות מזה שאתן יחד.

שאלה: אנחנו בעשירייה עובדים יומיום על בניית כוונה, מבקשים על לב אחד ולהיות בהשפעה, אבל זו רק כוונה. איך להגיע באמת לנתינה לבורא?

זה מספיק.

שאלה: איך לשכנע את הגוף שהוא מוכרח לקבל את חיותו מהרוחניות?

להגיד לו את זה כל הזמן, להגיד את זה לעצמך.

שאלה: האם אפשר לקבל את ההארה רק בכלים דהשפעה בכדי ששום דבר לא יפול לסטרא אחרא?

כן, לזה אנחנו משתוקקים.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להשתוקק לא ליפול לתוך האגו. ודרכנו בנויה מעליות וירידות, מה היא הירידה בדרך שלנו?

כשנאבדים לנו הכוחות.

שאלה: האם במאמר מוסבר שהצמצום הוא הדרך לחייב את הבורא לתת לנו את תכונת ההשפעה?

כן.

תלמידה: אנחנו חייבים לקבל חיות ממשהו, ואם אנחנו מסרבים לקבל בכלים דקבלה את החיות, אז האם הוא מחויב לתת לנו את החיות מהשפעה?

כן.

תלמידה: האם אנחנו בעשירייה צריכות לבדוק ביחד מה השכר שאנחנו מצפות לו?

כן.

תלמידה: האם השכר הנכון לבקש הוא להשפיע?

כן.

שאלה: איך אפשר לזרז את העבודה, האם זה בידיים שלנו או שהבורא מזרז?

הבורא דוחף אותנו מעצמו ואנחנו יכולים לזרז את העבודה על ידי זה שמתחברים בינינו. יוצא שמצד הבורא יכול להיות זירוז בעבודה ומצידנו יכול להיות זירוז בעבודה.

שאלה: נאמר במאמר שיש ירידה ואפשר להשתמש בירידה לחיבור. מה הכוונה שכל העבר שהיה לנו נפל אל תוך הסטרא אחרא והיא מחזיקה אותו בתור פיקדון? מה זה הפיקדון הזה?

את הפיקדון הזה בסופו של דבר היא נותנת לנו בחזרה. אנחנו לוקחים את האורות האלה שנמצאים בעל מנת לקבל והופכים אותם לעל מנת להשפיע.

תלמיד: איך זה עובד בדיוק? הסטרא אחרא מחזיקה את זה בתור פיקדון ואז היא מחזירה את זה אלינו בחזרה, מה בדיוק היא מחזירה לנו?

כל עוד לא תרגיש את זה, לא תבין. עוד מעט נקווה שנרגיש את זה.

שאלה: המאמר מתאר כאן מצב שאדם מקלקל הארה. אנחנו מושכים על עצמנו הארה ואז מקלקלים אותה והיא נעלמת, כאילו שמוציאים גרעין של עץ מהאדמה שמפסיק להתקיים בכלל. האם זה מצב סטנדרטי בהתפתחות של הרצון בארבע בחינות דאור ישר, או זה מצב שקבוצה של אנשים או אדם יכולים לקלקל איזו הארה שהם משכו?

זה כבר אחרי ד' בחינות, כשאנחנו עובדים עם האור שנפל אל תוך הקליפות ואנחנו מעלים אותו, מזככים אותו, מתקנים אותו ומשתמשים בו כבר בצורה הנכונה.

תלמידה: האם זה מצב הכרחי קבוע שהאדם מוציא את הגרעין מהאדמה, או שזה מקרה ספציפי שאפשר להימנע ממנו?

למה להימנע? תתקדמי ואל תחשבי על זה. לכי קדימה, תחשבי רק על הטוב, איך להשיג חיבור ולהשפיע את מה שאת מקבלת מהחיבור הזה, את האור, לבורא.

שאלה: האם מתוך ההשגה ותפיסת המציאות אנחנו מגיעים להרגשה שעבר, עתיד והווה הופכים להיות המצב הסופי?

כן, בסופו של דבר זה נעשה המצב הסופי.

שאלה: האם תכונת האהבה היא השכר שאנחנו אמורים לבקש מהבורא? והאם אנחנו רוכשים את התכונה הזאת כשמתעלים מעל האגו?

כן.

שאלה: האם אנחנו יכולים לשנות את הרשימו שלנו? הרי הרשימו הוא קבוע מראש. איך אנחנו יכולים להכניס את התיקון שלנו?

אתם יכולים לשנות את הרשימו מבחינת האופן שבו משתמשים בו.

שאלה: מהמאמר הזה מורגש שאנחנו צריכים לשנות את היחס שלנו לחברים ואת היחס שלנו לבורא, בגלל שהאור הוא קבוע ורק אנחנו משתנים כלפיו, מרגישים אותו או לא.

כן. זה כך.

שאלה: האם כל האור צריך לעבור דרך האחוריים ואנחנו צריכים להביא אותו לפנים, זו עבודתנו?

כן.

שאלה: איך נגיע לנקודה האמיתית של הדבקות בבורא? מה נרגיש?

נרגיש עולם אין סוף. יותר מזה אני לא יכול להגיד.

שאלה: כתוב במאמר, ש"האדם צריך להאמין, שמצבים האלו באים אליו, מכח שרוצים מלמעלה, שזה יביא לו תיקון. היינו, שהוא יקבל רשימות מהמצבים האלו, בכדי שיוכל להבין את דרך העולם", ובהמשך, "ובזמן שהוא מתגבר על המצבים האלו, הוא יזכה לבחינת הפנים, היינו שהאור יאיר לתוך האחורים האלו."

אני מרגיש שמצבים חוזרים כל הזמן. נניח שאני מתגבר לרגע, אבל אני מרגיש שלא מתבצע תיקון, כי שוב מתעוררות הפרעות, ונראה שאפילו באותה צורה. מה לעשות?

רק להמשיך. להתחבר עם החברים, להתחבר עם החומר שלומדים, ולהמשיך.

שאלה: האם אפשר להגיד שרק בגמר התיקון אנחנו מפסיקים את הקשר שלנו עם הסטרא אחרא?

כן.

שאלה: אנחנו מתבקשים לפתוח את הלב בעבודה הרוחנית, אבל אחרי שאפתח את הלב, מה יגן עלי מפני כאב של אחרים?

אותו האור שימלא את הלב שלך הוא ישמור עליך, אל תדאגי. אפשר לפתוח את הלב, אף אחד לא יגנוב אותו ולא ימלא אותו בשום דבר רע.

שאלה: במאמר כתובים שני דברים שונים כביכול. במקום אחד כתוב שכדי לקבל חיות בעבודה רוחנית הוא לא צריך לדמיין מצב עתידי, אלא שהוא לא יצטרך לעשות יגיעה ולסבול. ובמקום אחר כתוב שהוא כן צריך לדמיין את המצב הבא. איך לחבר אני שני הדברים?

תנסה כך ותנסה כך ותראה איך זה כתוב. יכול להיות שהוא כתב בצורה שאתה לא כל כך מבין אותה.

שאלה: ענית שעלינו להחזיר את האור שאנחנו מקבלים בחזרה לבורא. איך לתת בחזרה לבורא את האור שאנחנו מקבלים ממנו?

מה שאת מקבלת על מנת להשפיע, זה נקרא שאת מחזירה לבורא.

לה. בענין החיות דקדושה

שמעתי בשנת תש"ה ירושלים

"הכתוב אומר "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות" (תהילים ק"ד). יש לפרש:

א. זה הים הכונה על הים דס"א.

ב. גדול ורחב ידים היינו שהיא מתגלית עצמה לכל וצועקת הב הב, שכוונתו על כלי קבלה גדולים.

ג. שם רמש, היינו שיש שם אורות עליונים, שהאדם דורך ורומש עליהם ברגלים,

ד. ואין מספר, שיש שם חיות קטנות עם גדולות. היינו בין שיש להאדם חיות קטנות ובין שיש לו חיות גדולות, הכל נמצא בים הזה. וזהו מטעם שיש כלל "משמים מהיב יהבו ומשקל לא שקלו" (שכל מה שנותנים משמים, לא מקבלים חזרה משמים, אלא שזה נשאר למטה). לכן אם האדם המשיך משהו מלמעלה ואח"כ פגם בה, זה כבר נשאר למטה, אבל לא אצל האדם, אלא שזה נופל להים של הס"א.

היינו, אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.

ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".

נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.

והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן.

אולם גם זאת לדעת, אם היה ביכולת האדם להחזיק איזה הארה אפילו קטנה, אבל אם זה היה בקביעות, כבר היה האדם נחשב לאדם השלם. היינו עם ההארה הזו, היה יכול ללכת קדימה. לכן, אם נאבד לו ההארה, עליו להצטער על זה.

וזה דומה לאדם, שנתן גרעין באדמה, על מנת שיצמח מזה אילן גדול. אבל תיכף הוציא את הגרעין מהאדמה. אם כן מהו התועלת מהעבודה, ממה שהכניס את הגרעין באדמה? ועוד, שאנו יכולים לומר, לאו דוקא שהוציא גרעין מהאדמה וקלקל אותו, אלא שיכולים לומר, שהוציא אילן עם פירות מבושלים מהאדמה, וקלקלם.

וכן הענין כאן, שאם לא היה נאבד ממנו ההארה הקטנה הזו, היה נצמח מזה אור גדול. נמצא, שלאו דוקא שנאבד ממנו הארה קטנה, אלא כאילו נאבד ממנו אור גדול מאד.

ויש לדעת, שזה כלל, שאין האדם יכול לחיות בלי חיות ותענוג, מטעם שזה נמשך משורש הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. לכן כל נברא, אי אפשר להתקיים בלי חיות ותענוג. ומשום זה, כל נברא מוכרח לילך ולחפש מקום, שממנו יכול לקבל הנאה ותענוג. אולם, קבלת התענוג נוהגת בג' זמנים: בעבר, ובהוה, ובעתיד.

אבל קבלת התענוג העיקרי הוא בהוה. והגם שאנו רואים, שיש לאדם הנאה מעבר ועתיד גם כן, אבל זה דוקא מה שהעבר ועתיד מאירים בהוה.

לכן, אם אין האדם מצא הרגשת תענוג בהוה, אז האדם מקבל חיות מהעבר. והוא יכול לספר לאחרים, איך שבזמן העבר, איך שהיה לו אז טוב. ומזה הוא יכול לקבל חיות בהוה. או שמצייר לעצמו, שהוא מקווה שבעתיד יהיה לו טוב. אבל מדידת הרגשת התענוג מעבר ועתיד תלוי כמה שהם מאירים לו בהוה. ויש לדעת, שזה נוהג בין בתענוגים גשמיים, ובין בתענוגים רוחניים.

וכמו שאנו רואים, בזמן שהאדם עובד אפילו בגשמיות, הסדר הוא, שבזמן העבודה יש לו צער, בזה שהוא מתיגע עצמו. וכל מה שהוא יכול להמשיך בעבודה, הוא רק מכח שהעתיד מאיר לו, שהוא יקבל שכר תמורת עבודתו. וזה מאיר לו בהוה. לכן הוא מסוגל להמשיך בעבודה.

מה שאין כן, אם אין בידו לצייר את השכר שיקבל בעתיד, יש להאדם לקחת תענוג מהעתיד לא מהתמורה, שיקבל בעתיד תמורת עבודתו, כלומר לא מהשכר הוא יהנה, אלא שלא יהיה לו יסורים מהיגיעה, מזה הוא נהנה עתה בהוה, מה שיהיה בעתיד. אלא שהעתיד מאיר לו בהוה, בזה שעוד מעט העבודה תגמר. היינו, הזמן שצריכים לעבוד, והוא יקבל מנוחה.

נמצא, על כל פנים מאיר לו התענוג של המנוחה, מה שהוא יקבל בסוף, שפירושו שהריוח שלו יהיה מזה, שלא יהיה לו היסורים, ממה שהוא מרגיש עכשיו מהעבודה. וזה נותן לו כח, שיוכל עכשיו לעבוד. ואם אין האדם מסוגל לצייר לעצמו, שעוד מעט הוא יהיה פטור מהיסורים, שהוא סובל עתה, היה האדם בא לידי יאוש ועצבות, עד שהמצב הזה יכול להביא את האדם, שיהיה מאבד עצמו לדעת.

ומטעם הנ"ל אמרו חז"ל "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא". משום שהוא כופר בהשגחה, שהשם ית' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

אלא האדם צריך להאמין, שמצבים האלו באים אליו, מכח שרוצים מלמעלה, שזה יביא לו תיקון. היינו, שהוא יקבל רשימות מהמצבים האלו, בכדי שיוכל להבין את דרך העולם, ביתר שאת וביתר עז, שהמצבים האלו נקראים בחינת אחורים. ובזמן שהוא מתגבר על המצבים האלו, הוא יזכה לבחינת הפנים, היינו שהאור יאיר לתוך האחורים האלו.

וכפי הכלל, שאין האדם יכול לחיות, אם אין לו מקום, שיכול לקבל הנאה ותענוג. נמצא, בזמן שאין האדם מסוגל לקבל מבחינת ההוה, אז הוא מוכרח לקבל חיות על כל פנים מהעבר או מהעתיד. כלומר, שהגוף מחפש לעצמו חיות בכל האמצעים שישנו בידו.

ואז, אם אין האדם מסכים לקבל חיות מדברים גשמיים, אז אין ברירה להגוף, אלא הוא מוכרח להסכים לקבל חיות מדברים רוחניים, מטעם שאין לו עצה אחרת. לכן הוא מוכרח להסכים לקבל הנאה ותענוג מכלים דהשפעה, כנ"ל, כי בלי חיות אי אפשר לחיות.

ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם רגיל לקיים תו"מ שלא לשמה, היינו לקבל תמורה עבור עבודתו, כן יש יכולת להאדם לצייר לעצמו שהוא יקבל אח"כ איזה תמורה, וכבר יכול לעבוד על חשבון שיקבל הנאה ותענוג אחר כך.

מה שאין כן אם האדם עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, איך הוא יכול לצייר לעצמו, שיהיה לו אח"כ ממה לקבל חיות. הלא אינו יכול לעשות שום ציור, כי אין לו על מה. לכן, בשלא לשמה אין כאן הכרח, שצריכים לתת לו מלמעלה חיות, כי יש לו חיות מהציור של העתיד, ומלמעלה אין נותנים מותרות, אלא הכרחיות.

לכן, אם האדם רוצה לעבוד אלא לתועלת הבורא, ולקחת חיות על שאר אופנים, הוא לא רוצה לקבל בשום אופן, לכן אין עצה אחרת, אלא מלמעלה מוכרחים לתת לו חיות. היות שהוא לא דורש אלא חיות הכרחי, שיוכל להמשיך בחיים, אז הוא מקבל חיות מבחינת בנין השכינה הקדושה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור". כי ציבור נקרא השכינה הקדושה. כי ציבור פירושו קיבוץ, היינו כנסת ישראל, שמלכות היא הכלל של כל הנשמות.

והיות שהאדם לא רוצה שום שכר לתועלת עצמו, אלא שהוא רוצה לעבוד תועלת ה', שזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שהיא לא תהיה כל כך מושפלת, היינו שלא רוצים לעבוד לתועלת ה', אלא כל מה שהאדם רואה, שיצמח מזה תועלת עצמו, אז יש חמרי דלק לעבודה. ומה שנוגע לתועלת ה', ואין האדם רואה מה שהוא יקבל איזה תמורה, אז הגוף מתנגד לעבודה זו, מטעם שיש לו בעבודה זו טעם של עפר.

והאדם הזה כן רוצה לעבוד לתועלת ה', רק הגוף מתנגד לזה. והוא מבקש מה', שיתן לו כח, שכן יוכל לעבוד "לאקמא שכינתא מעפרא". לכן הוא זוכה לבחינת פנים של ה', המתגלה אליו. וההסתרה נסתלק ממנו."

(סוף השיעור)