שיעור בוקר 28.01.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

להשפיע נחת רוח לבורא – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "להשפיע נחת רוח לבורא".

להשפיע נחת רוח לבורא זה בעצם הדאגה, המטרה, העבודה שלנו העיקרית. כי אנחנו לומדים שהכול נברא, כדי שנבראים יגיעו להשתוות הצורה עם הבורא, לדרגת הבורא. דרגת הבורא שמשיגים, אז אנחנו צריכים להיות בהשתוות. היינו, באותה מידת ההשפעה כמו שהבורא מגלה לנו, כלפינו, כך אנחנו צריכים לגלות את השפעתנו אליו. לכן להשפיע נחת רוח לבורא, זה בעצם מהות של כל העבודה שלנו, כל היגיעה שלנו.

קריין: קטע מספר 21, מתוך "כתבי רב"ש" ב', מאמר "מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה".

"בזמן שהאדם צריך להחליף את המטרה, היינו במקום שתחילת עבודתו בתו"מ היתה המטרה שלו, מה שהוא רוצה לקבל עבור היגיעה, היה תועלת עצמו, ועתה הוא הולך להחליף את המטרה, כלומר במקום שהיה חושב, מתי אני אשיג את המטרה עבור הרצון לקבל שלי, שאני אוכל להנות, הוא משתוקק עכשיו להמטרה, ואומר, מתי אני אוכל להנות את הבורא, ולוותר על תועלת עצמי. והיות שהמטרה הזו היא נגד הטבע, אז הוא זקוק יותר לאמונת ה', היינו שהוא צריך להשתדל תמיד להשיג את גדלות ה'. כלומר שבשיעור שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה הוא יכול לעשות מעשים על כוונה זו. ולכן מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע."

(רב"ש - ב'. מאמר 18 "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)

הכלי שלנו הוא קטן מאוד. סך הכול כלי של האדם הפרטי, כמה הוא יכול ליהנות לעצמו, זה שנקרא "תענוגים דעולם הזה"? מה שאם כן, אם הוא רוכש כלים של הבורא שזה על מנת להשפיע, אז יש לו כלי בלתי מוגבל. ולפי הכלי הזה הוא נהנה לא מקבלה, אלא מהשפעה. לא מזה שהוא נפרד ונמצא בהרגשה זמנית, מקרית, אישית, אלא נצחית, שלימה, בלתי מוגבלת. זה הבדל בין הכלים דקבלה וכלים דהשפעה. שבאמת מטרת הבריאה היא ליהנות לנבראים, שייהנו, אבל בצורה שבורא יכול לתת להם בצורה בלתי מוגבלת. בלתי מוגבלת, זאת אומרת שהנברא לא מגביל את עצמו. לכן חייב להיות כאן כלי שהוא נמצא מחוצה לנברא, ללא שום גבולות. ולכן זה על מנת להשפיע.

ונראה לנו שאנחנו כאילו מתנתקים מעצמנו, ומאבדים את עצמנו, ושום דבר לא נשאר לנו, ואנחנו כאילו צריכים למכור את עצמנו לאיזה עבדות למען מישהו, משהו. זה לגמרי לא נכון. אנחנו מחליפים כלי קטן, זמני, מקרי, מאוד מצומצם לכלי שלם, נצחי ולא מוגבל. זה כל ההבדל. אלא יש כאן איזה מכשול פסיכולוגי שזה שלי. זה כמו תינוק שמחזיק את הדובי שלו ולא יכול להיפרד ממנו, אמנם שנותנים לו את כל העולם, "לך, תיהנה, תפתח את הכול". לא, הוא רוצה את הדובי הזה בלבד כך להחזיק, וזה שלי. כך אנחנו עם האגו שלנו הקטן שמביא לנו רק צרות. והצרות האלה זה עזרה, זה כאילו קריאה של הבורא שתצא מזה. אבל, כמה שאנחנו רוצים להוציא את הדובי הזה מיד התינוק, הוא לא רוצה, לא נותן, וזו הבעיה.

באה חכמת הקבלה ומשתדלת משתדלת איכשהו להסביר לנו, לפתות אותנו לעזוב את האגו שלנו. להתחיל לעבוד בקבוצה, אנחנו מתקשים מאוד. אנחנו מאוד סגורים, אנחנו מצומצמים, אנחנו לא מסוגלים לחשוב קצת אחרת למעלה מהגבול הזה הקטן, למעלה מהדובי שלנו שמחזיקים אותו וחושבים שבזה שאני מחזיק בו, זה כל החיים שלי, כל החיות שלי.

רק הקבוצה, רק המאור המחזיר למוטב יכולים לעזור ולעשות משהו. ולכן מצד אחד, ישנה כאן שבירת הכלים כהכנה, ומצד שני, ש"איש את רעהו יעזורו". שעל עצמי אני לא יכול לעשות כלום, לא מסוגל להילחם עם האגו שלי, אבל אני יכול לעשות לעזור בזה לחברים. וכך כל אחד. ובזה שחושבים כל אחד בעשירייה על האחרים, אז יוצא שיש לנו אפשרות לצאת ולהיפרד מהדובי הזה, לעזוב אותו, לפתוח ידיים שנלך במקום לדובי לעולם אחר, למציאות אחרת.

זו ממש הזדמנות, אפשרות. הכנה כל כך גדולה עשה הבורא, רק שאנחנו נשמע לעצת מקובלים. עכשיו אנחנו נמצאים במצב שהנקודה הזאת, היא נקודה ממש קריטית. היא כן יכולה להתממש, אם אנחנו נשמע ברצינות, ונחשוב על ההזדמנות שנמצאת לפנינו.

שאלה: בקשה דווקא לחדד את מה שאמרת. אני מבין שאם לא בוחרים לעזוב את הדובי הזה, אז אין לך שום סיכוי. אי אפשר להחזיק קצת מהדובי ולעבור, זה צריך להיות מוחלט?

כן.

תלמיד: אחרת אין לך שום סיכוי להגיע לשם.

כן. אבל זה גיחות כאלה. כן רוצה, לא רוצה. יכול, לא יכול. אבל אחר כך אדם מבין שהוא לא מסוגל. רוצה, ולא מסוגל. ואז הוא מבין שהעשירייה היא ממש אותו הכוח שיכול להציל אותו.

אין מה להוסיף. אם אתם לא מעלים חסרונות לקטעים, אז ממשיכים.

שאלה: מה עלינו לחשוב עבור החברים, כדי לעזוב את הדובי?

אתה תחשוב עליהם שאתה רוצה שהם יעשו כך, שהם יעזבו את הדובי, יניחו אותו. וכך כל אחד חושב על אחרים. על עצמו הוא לא יכול לחשוב. אני לא יכול לחשוב על עצמי להתפטר מהאגו שלי. אפילו לבקש על זה, אני לא יכול. לכן "המתפלל עבור חברו זוכה תחילה." כי להתפלל על חברו, אני יכול, איכשהו, אבל יכול. אם כל העשירייה מתפללת על כל אחד ואחד, אז כולם זוכים.

שאלה: כלומר, שהמחשבה זה בעצם התפילה?

אני לא יודע מה אתה מתכוון במחשבה. את זה שאני מבקש, פונה לבורא שיעזור לחבר שלי, שיעזור לעשירייה שלי, זאת התפילה שהיא פועלת גם עלי. אבל על עצמי בצורה ישירה אני לא יכול לבקש להתפטר מהרצון שלי, מהאגו שלי. לא יכול.

אנחנו רואים שאנחנו נמצאים, ויודעים, ושומעים על זה כבר שנים רבות, ולא מסוגלים. וזה מפני שאנחנו חושבים שעלינו לפנות לבורא ולבקש. אז עלינו לפנות לבורא ולבקש, אבל לא עבור עצמנו. כי עבור עצמך שאתה מבקש, אתה בכל זאת כאן נמצא באגו שלך. תבקש עבור החברים, ואז תזכה תחילה.

שאלה: מה לבקש שיעזבו את הדובי או שיהיה להם גדלות וחשיבות?

מה אתה מבין בגדלות וחשיבות? שיעזבו את הדובי אתה מבין? אז תתפלל על מה שאתה מבין, לא על הדברים הגבוהים שאין בך. מה שהיית רוצה לעצמך, תבקש עבור האחרים.

שאלה: הוא כותב כאן, שהוא מאמין בגדלות הבורא, ובמידה הזאת הוא יכול לעבוד עם הכוונה שלו. מה זה אומר, להאמין בגדלות הבורא?

להאמין בגדלות הבורא הייתי אומר כך. אנחנו היום נמצאים בעולם שהוא כולו מראה את עצמו כמערכת אחת, שנקראת ה"טבע". "גדלות הבורא" זה נקרא, שהטבע הזה הוא פועל עלינו בכל מיני צורות, סוגר אותנו בתוכו, שכל היקום, כל הטבע, כל העולמות, הכול מה שאנחנו רק יכולים לתאר לעצמנו, כל זה נקרא ה"טבע", או ה"א-לוהים".

ושאני פונה לטבע אני בעצם אומר, שאני מוכן לקיים. אני מבין את החוקים שלך, אני מבין את הדברים שאני צריך לעשות, עד כמה שאני, לפי הדרגה שלי. אבל אני לא מסוגל לבקש משהו שזה לא אני, למעלה מהטבע שלי. איך אני יכול? איך אני יכול לקבל מכות, ולבקש תן לי עוד מכות? זה שקר. זה לא מתקיים. ולכן כל הבקשות שלי, התפילות שלי הם לא מתקיימות, כי מלכתחילה הם שקר. מה שכן, אם אני פונה לאותו הטבע, אני רואה את המערכת שהיא חוקים מוחלטים, סגורים, ממש הכול סגור. אני אומר, אני כן הייתי רוצה להתכלל בתוך המערכת הזאת כחלק האינטגרלי שנמצא עם כל המערכת הזאת באחדות, באיכות, בהדדיות, אבל אני לא מסוגל. אז בבקשה תשנה אותי, תכניס אותי בפנים. אני רוצה, אני מוכן איכשהו.

איך אני יכול לבקש על זה? אני, במקום את הטבע הגדול שאני לא יודע מה שם קורה, יש לפני עשירייה שעליה אני יכול לעבוד. ואז יוצא שפנייה שלי לבורא, לטבע, זו פנייה לעשירייה. עד כמה שאני דואג לכל העשירייה, זה נקרא ש"אני דואג לכל הבריאה". וכך אני מכוון את עצמי בצורה יותר נכונה לתפילה, לבקשה, ליישום.

שאלה: אז מהו יסוד שעליו יושבת האמונה?

היסוד של האמונה זה שאני כל הזמן חושב איפה אני נמצא, מי פועל עלי, באיזה מערכת אני נמצא. מה הסיבה לכל הצרות שלי? זה שאני לא נמצא באיזון עם כל המערכת. ומה התוצאה הטובה שיכולה להיות מזה? שאני אכנס לאיזון עם המערכת. אז מהו חוק הכללי של המערכת? הדדיות, חיבור, תמיכה, הרמוניה. אז אני רוצה להגיע לזה, מה חסר לי? ואז לאט לאט אני בצורה כזאת מתחיל להתייחס לחברה.

אז אני צריך לשמוע מה שאומרים מקובלים, שכל הפוסל במומו פוסל, שאני צריך לקבל את החברה שהיא נמצאת בצורה אידאלית, ומה שאני רואה אותה בצורה הפוכה, זה הפער ביני לבין המערכת הזאת. אז בוא אני אעשה את זה כך. אני אתייחס אליהם כמו שהם נמצאים ממש בשלמות, צדיקים גמורים, ואני לא. וכן הלאה. אבל העיקר זה הסתכלות על כל הבריאה שהיא מערכת אחת סגורה, אידאלית, מתוקנת, ואני הפריט היחיד המקולקל שעכשיו מגלה את זה, ורוצה להשתלם באותה המערכת.

תלמיד: אני מחפש אחרי משהו פנימי שאני יכול למדוד ולהתאים את עצמי בהתאם אליו.

עשירייה. לכן אין לך טענות שאתה לא יכול, איפה אנחנו מדברים, על איזה פילוסופיה אני עכשיו דיברתי? לא, זו לא פילוסופיה, זו הפרקטיקה. בבקשה תממש את זה, תיישם את זה בעשירייה.

תלמיד: אנחנו מתבססים, מתמקדים בעצם בהרמוניה שנמצאת בקבוצה?

כן. שהיא נמצאת בהרמוניה. שהיא נמצאת בשלמות. בגמר התיקון. שכולם מתוקנים, ואני בלבד לא מתוקן. ואת הקלקול שלי אני רואה בהם.

שאלה: כדי שהחבר יוכל לזרוק את הדובי שלו, הוא צריך לקבל משהו בתמורה. מה אני מציע לו בתמורה לדובי שלו?

אני לא מתייחס כך לחבר. הוא לא הבין אותי. אני מתייחס כך לעצמי. כדי להיפטר מהדובי שלי, מהאגו שלי, אני מתפלל עבור החברים, ואז על ידי זה גם אני ניצל מהאגו שלי, ולאט לאט מתקרב אליהם. לא כך אמרתי.

קריין: קטע מספר 22.

"אלו אנשים, שרוצים לעבוד בלי שום תמורה, אלא בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז המודד הוא גדלות הבורא. כלומר, לפי מה שהאדם משער בעצמו גדלות המלך, בשיעור זה יש לו כח לעבודה. וכמו שכתוב (הקדמה לתע"ס, אות יד), שיש ענין אמונה חלקית, שכל אחד ואחד יש לו שיעור באמונה. כלומר, שזה קובע לו, כמה כוחות הוא צריך לתת בעבודת ה'. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה. כל חד וחד לפום מה שמשער בלביה". שפירושו, כל אדם יש לו שיעור בגדלות ה'. והגדלות ה' הוא אצל האדם לפי מה דמשער בלבו."

(רב"ש - ב'. מאמר 21 "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה" 1989)

אני לא יודע מה יש כאן להוסיף, הוא פשוט מדבר על מצבו של כל אחד ואחד. שכל אחד יכול לעבוד רק לפי המידה שהוא מרגיש בגדלות הבורא.

שאלה: אני צריך לראות את כל החברים כשלמות אחת. בתהליך הזה, מה אני מבקש עבור החברים אם אני רואה שהכול מושלם?

אם הכול מושלם אתה יכול רק לברך את הבורא על כך שהוא עשה אותם שלמים. אתה צודק, אין מה לבקש. אבל ברגע שאתה כבר לא רואה אותם שלמים אז יש לך מיד אפשרות לבקש, אתה מבקש שהבורא יתקן אותך כדי לראות אותם שלמים. זאת אומרת החברים בעיניך הם תמיד קנה מידה, אטלון של האמת שלך, האם אתה מכויל ומכוון נכון לתפיסת הבורא. אם כל החברים מצוינים ושלמים בעיניך, אז אתה מכוון נכון לבורא. ואז ברגע הבא תראה אותם מקולקלים ושוב תבקש מהבורא לראות אותם שלמים והוא יעשה לך את זה, ושוב הוא יראה לך שהם מקולקלים. וכך תתקדם בכל פעם על ידי זה שהבורא מקלקל ואתה מתפלל ומתקן, הוא מקלקל את ראיית החברים בעיניך ואתה מבקש ומתקן וכך תתקדם כל הזמן. זו בעצם הדרך ותמיד זה כך, הפער בין הבורא לחברים, ואחר כך הקשר ביניהם ושוב הפער ביניהם ושוב הקשר ביניהם. כך כל הזמן זה נראה בעיניך, ממש כמו בכוונת שבה רואים את המטרה.

שאלה: כתוב בטקסט, "לפי מה שמשער בעצמו גדלות המלך", אפשר להגיד, לפי מה שמשער בליבו גדלות החברים?

כן ולא, תלוי אם הוא נמצא במצב המתוקן לעת עתה או לא, האם הם מצטלבים יחד כאילו, נראים כאחד. אם הוא רואה שהבורא מלובש בתוך החברים אז הוא הגיע לעת עתה לדרגת השלמות, לעת עתה.

קריין: קטע מספר 23.

"בכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בעל מנת להשפיע. כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה. אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו." 

(רב"ש - ב'. מאמר 21 "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה" 1989)

שאלה: רב"ש אומר "לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'." אם נוכל להגיע לזה, כל אחד יוכל לעזוב את הדובי שלו. זאת כל הנקודה, איך להגיע לזה, להרגיש?

אתה רוצה קודם להרגיש את גדלות הבורא ואז אתה עוזב את הדובי, כי במקום דובי קטן נותנים לך דובי גדול. זה מה שאתה רוצה.

תלמיד: זה מה שהוא אומר. אם אדם ירגיש, אז הוא יעשה הכול.

אז אתה עובר מרצון לקבל קטן לרצון לקבל יותר גדול.

תלמיד: אז מה הוא רוצה להגיד, מה זה "גדלות ה'"?

גדלות הבורא זה כוח השפעה, זאת אמונה, ולא דובי קטן או דובי גדול בידיים שלך.

תלמיד: זה בכלל לא בתפיסה של האדם.

נכון, זה לא בתפיסה של האדם.

תלמיד: אז איך מגיעים לגדלות ה', כדי שזה יעביר את האדם לתפיסה אחרת?

רק על ידי תפילה, שאתה מלא חיסרון, ואז נותנים לך מלמעלה כוח מיוחד שעוזר לך לעשות פעולה למעלה מהדעת שלך, מההרגשה שלך, בניגוד לשכל ולהיגיון שלך.

תלמיד: איך מגיעים לתפילה הזאת?

על ידי קנאה, תאווה וכבוד.

תלמיד: אני רואה אנשים כמעט בני מאה, שלא מסוגלים לעזוב את הדובי שלהם, כי זה כל כך חשוב להם.

ודאי שהאדם הרגיל לא יכול. הוא לא קיבל אפילו ניצוץ אחד של אור שיכול לרפא אותו מהאגו. נכון. על מי אתה מסתכל, על בני אדם בעולם הזה, הם דוגמה בשבילך?

תלמיד: לא. אבל זאת דוגמה עד כמה כל אחד מאיתנו, גם מהחברים, מחזיק בכל הדברים הקטנים בחיים האלה ולא מסוגל לעזוב.

לאט, לאט, אתה רואה שהם בכל זאת באים ושומעים. ולרגע או לכמה רגעים בכל יום הם כן איכשהו מתנתקים מהדובי שלהם, כאילו אתה אומר משהו לתינוק והוא מסתכל עליך ושוכח שיש לו דובי ביד ובאותו רגע כבר נכנס בו משהו. לא הדובי שולט אלא מה שאתה אומר לו, וכך לאט לאט.

תלמיד: ואיך אנחנו מחברים את כל הרגעים האלה ?

הם מתחברים. הרגעים האלה מתחברים, אין מה לעשות, זאת הבריאה.

שאלה: אתמול דיברנו על רוח שצריכה להיות בחברה. השאלה היא האם גדלות הבורא זאת הרוח שאנחנו צריכים להחזיק בתוך הקבוצה שלנו?

כן, תלוי בנו איך אנחנו מתארים אותו.

תלמיד: במקום אחר רב"ש כותב שאת גדלות הבורא מקבלים מהחברים ושזאת אותה רוח שאנחנו יכולים להחזיק כגדלות הבורא. זה בסדר שאנחנו משתמשים בגדלות הבורא שמגיעה מהחברים?

אין לך אחרת, כי אין לו תמונה, אין לו דמות, אין לו כלום. מה שאתה מקבל זה רק דרך החברים ותקבל גם דרך החברים, כי ט' ראשונות שתקבל כלפיך הן תמיד דרך החברים, וכמה שהחברים משערים אותו, כמה שהם יכולים לתת, ועד כמה שאתה נכנע כלפיהם, כך אתה מקבל את דמות הבורא, את גדלות הבורא.

תלמיד: אז כדי להחליף את הכלים שלנו מקבלה להשפעה לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו פשוט משתמשים ברוח הזאת שאנחנו מייצרים בתוך הקבוצה?

כן, נכון, זה הבורא, אין מקום אחר. יפה.

שאלה: כשאנחנו מתאספים בשיעור ושומעים אותך וקוראים מקורות, קל לעזוב את הדובי, אבל איך נוכל לתת תמיכה אחד לשני ובכלל לכל הקבוצה, כשאנחנו יוצאים ומתפזרים לכל מיני עסקים מדומים? איך במהלך היום מחוץ לשיעור נוכל להחזיק אחד את השני, כך שאחשוב על החבר שלי במקום על הדובי.

אתה צריך לבנות שתי קומות. שהפנימיות שלי היא כך, והחיצוניות שלי היא כך, ואני כל הזמן הולך בפיצול פנימי. יש את העולם הזה ויש את העולם הבא, העליון, ואני נמצא בשני העולמות, ומה שאני מקיים בעולם הזה, זה הכול כדי לקיים גם את העולם העליון.

תלמיד: העולם הזה יותר חזק בינתיים.

זה כדי שתגדיל את העולם העליון בחשיבותו, כי באמת הוא הקובע את כול העולם הזה, עד שהעולם הזה ייראה לך כמדומה, ואחר כך כלא קיים, ותראה שבסך הכול מה שאתה רואה בעולם הזה הוא, שעל האגו שלך, על המיקרו אגו הקטן שלך יש הקרנה של העולם העליון, דרך איזה חור קטן מאוד שהבורא נתן [לה] ככה להופיע.

שאלה: האם אני צריך להוכיח לחברה שאני מבקש עבורם, ואם כן על ידי איזה מעשים?

כן, תן דוגמה. זה לא חשוב איזה מעשים, העיקר שאתה מראה להם שאתה כן מתפלל עבורם.

שאלה: כיצד נוכל למדוד עד כמה אנחנו מגדילים את גדלות הבורא בקבוצה?

אתה לא יכול למדוד, בינתיים לא. אפשר להגיד כך, עד כמה שאתה תוכל להכניע את עצמך כלפי הקבוצה, אבל מדידה אין עדיין. נניח שעד כמה שאתה תוכל להכניע את עצמך כלפי הקבוצה זה הכול בא מתוך הרגשת גדלות הבורא.

שאלה: זה תמיד מבלבל אותי, למה הרב"ש אומר להרגיש את הבורא, ספציפית "להרגיש"?

אנחנו כלי הרגשה, אלא מה אתה רוצה שאני יבין אותו בשכל, בשכל מה שאני מבין זה גם רק אחרי ההרגשה.

תלמיד: נשמע שהרב"ש כותב שאם אנחנו רוצים לרכז את כל מחשבותינו להרגיש איך להגיע לגדלות ה' ורק עם הרגשה אפשר לעבוד בלי שכר, זה כאילו שאני רוצה עכשיו דובי יותר גדול, אני רוצה להרגיש עכשיו את גדלות הבורא ואז יהיה לי כוח לעבוד. אז מה עשינו בזה? כי הרי אנחנו לא מכוונים להרגיש, למלא את עצמנו. איזה כלי מרגיש?

אני רוצה להרגיש את גדלות הבורא. כן. להרגיש את גדלות הבורא שיראה בכלים שלי כגדול, כממלא את כל המציאות. אחרת לפי איזה כוח אני אשפיע? שאני אקבל מלמעלה הרגשת גדלות הבורא, לפי הרגשת גדלות הבורא הזאת אני אעבוד. גדלות הבורא. "הראה לי כבודך". אני לא מבין אתכם, מה אתם חושבים שאפשר להיות באיזו צורה הזויה?

שאלה: מה ההבדל בין הרגשה בתוך הדעת לבין הרגשה למעלה מהדעת?

הרגשה בתוך הדעת זה ברצון לקבל, הרגשה למעלה מהדעת זה ברצון להשפיע. אני רוצה שתהיה לי אפשרות להשפיע.

תלמיד: אז באיזה כלי הרגשה אני מרגיש למעלה מהדעת? בתוך חברים?

ודאי שזה בחברים, על זה אין מה לדבר, בכלי דבינה, כלי דבינה לא נמצא בי, אני המלכות.

תלמיד: אבל הוא מתלבש על הרצון לקבל שלי.

לא.

תלמיד: אז על מה?

כלי שאני הולך איתו להשפיע, הוא כלי שנמצא למעלה מהרצון לקבל שלי. הוא מתואר בתוך הרצון לקבל, למעלה מהרצון לקבל. אתה יכול להגיד שכן, אנחנו לא יכולים אף פעם לצאת מהרצון לקבל, אבל האם החשבון שלנו למעלה ממנו או לא? זאת השאלה. אין מילים.

תלמיד: כן, אבל כל הבלבול הוא איפה נמצא החיישן הזה שמרגיש? בתוך הדעת זה ברור, בתוך הרצון לקבל שלי, אבל מה זה החיישן הזה שמרגיש למעלה מהדעת, איפה הוא נמצא?

הוא נמצא בנתינה להשפעה. שהרצון לקבל כולו תומך בהשפעה, אתה שואל כך, אם אני נותן לשני ואני מרגיש בו תענוג, זה נקרא שאני משפיע או לא? זה לא נקרא שאני משפיע. הכול תלוי בכוונה שלי, זה שאני מרגיש תענוג בו זה עוד לא אומר שאני מתאר את התענוג הזה כעל מנת להשפיע.

זה טוב שאנחנו מתבלבלים בזה ונמצאים ככה בגבול איפה כן, איפה לא ודברים שהיו קודם יותר ברורים, עכשיו הם פחות ברורים, זה הכול סימנים יפים.

שאלה: לגבי הדובי הזה, יש כאלה רגעים בהם יש קשר עם החברים בעשירייה, בתפילה על החברים ולפרק זמן מסוים אפשר להיכנס לתוך החיסרון של החברים ולעזוב את הדובי הזה לזמן מה. אבל אחרי זה, כמו שאנחנו יודעים, הוא חוזר שוב והוא גדול יותר. אז השאלה היא האם המטרה היא שהוא לא יחזור כבר בכלל?

זה שעזבת את עצמך והיית בתוך החברים, זה לא שאתה עזבת את עצמך והיית בתוך החברים, אלא אתה צירפת את החברים לרצון לקבל שלך. אתה לא התנתקת מהרצון לקבל שלך, לא עשית צמצום, לא התעלית מעל הרצון לקבל שלך ונכנסת בחבר ככוח עזר שלו, שכל הרצון שלך לקבל הופך להיות לכוח שנקרא רצון להשפיע, שעימו אתה נכנס לתוך החבר ועוזר לחבר במה שהוא רוצה להשיג.

תלמיד: איך לעשות את זה? כלומר כשאתה מרגיש את החיסרון של החבר באמת תנתק ותשרת רק את החיסרון שלו, איך זה קורה?

דרך חברים, תנסה כל הזמן להיות בעשירייה ואתה תראה איך שזה עובד. תנסו לעשות משהו כמו שרב"ש כותב בעשרים מאמרי החברה שלו. תנסו לממש את זה, אתם תראו שכל התרגילים נמצאים שם, אתם תראו גם עד כמה שכתוב שם. כי אנחנו עכשיו ממש שכחנו כבר את זה.

הייתה לי פעם מחשבה כזאת שאנחנו יוצאים למדבר, ואנחנו כל היממה הזאת עוסקים רק בעשרים המאמרים האלה של החברה, של רב"ש, רק בהם ורק אותם מממשים.

תלמיד: רק כדי לברר את הפרטים של המצב, אני מרגיש את החיסרון של החבר, אני נכלל בחיסרון הזה, מה זה אומר, איך אני מגיע למצב שעליו אתה מדבר? אני עכשיו מרגיש את חיסרון של החברים, מה זה אומר שכל המשאבים הפנימיים שלי עובדים בשבילם, בשביל מימוש הרצונות שלהם? מה זה אומר לעשות את הצמצום שדיברת עליו?

אני משתדל לצמצם את הרצונות הפרטיים שלי, להתכלל עם הרצונות שלהם כמה שאפשר, ולממש אותם כאילו אין לי כלום חוץ מהרצונות שלהם, לעבוד, לרוץ בקיצור למה שהם רוצים. אין לי יותר מה להגיד, זה לא ברור מה שאמרתי?

אני בא אליך, אני שאול אותך מה אתה רוצה? אתה אומר אני רוצה לעשות את זה וזה וזה, אני אומר יופי, אני הולך לנסות לסדר את זה במקומך. ואני רץ לכל המקומות, האלה להשיג מה שאתה רוצה. זאת בעצם העבודה של ההשפעה, שאני עם המלכות שלי מממש את מה שאתה מתאר בט"ר כהישגים שלך. אני מכניע את עצמי כלפי הרצון שלך ומממש את הרצון שלך.

תלמיד: ואם אנחנו מדברים על תפילה על החברים, מה זה אומר שאני מממש עכשיו את הרצון של החבר, ברגע הנתון הזה?

אני מממש רצון של החבר, כי בטוח, מה הוא רוצה החבר שלי? הוא רוצה להיות מחובר עם כל החברים, הוא רוצה להיות מחובר עם הבורא, לעשות דרך נחת רוח להם, נחת רוח לו, וזה מה שאני משתדל במקומו לבצע בכל כוחי. ה"אני" כביכול לא נמצא, רק כמכונה שמשרתת אותו ואת הבורא. וכך כלפי כל חבר וחבר, זאת אומרת כלפי כל החברים וכלפי הבורא. ואני בעצמי? אין. מה זה אין? אני לא משרת את הרצון שלי. אז מה קורה? אז זה נקרא שאני עשיתי צמצום על עצמי ופעלתי בט' ראשונות

שאלה: אז אם אני חוזר לדובי הזה, זה אומר שאני חוזר למחשבות ולרצונות הרגילים שלי, זה נקרא שהדובי חוזר?

אם זה חוזר, הבורא מסדר לך שזה יחזור, כן. כי אתה צריך לממש עכשיו רשימו חדש, כל פעם זה רשימו חדש. כשאתה מממש את כל הרשימות האלה שיש לך בדרגה הזאת, אז אתה מגיע לגילוי של דרגה יותר עליונה. כך בנויה המציאות, שיש לנו מציאות בצורה אגואיסטית שאנחנו מתארים וחיים בה עכשיו, כאילו חיים בה, נמצאים בה, ויש מציאות אחרת ששם אנחנו פועלים, שאנחנו מתלבשים בזולת. זה נקרא להשפיע לזולת, שאני מתלבש בו ואז מה שהוא רוצה אני מבצע.

אתה יכול להגיד, איך אני יכול להתלבש בחבר שיושב על ידי? הוא אגואיסט גמור, רוצה לבלוע את כל העולם, איך אני יכול להתלבש בו? מה זה, אני נמצא בירידת מדרגה?

אז כאן אתה צריך להגיד, "כל הפוסל במומו פוסל". אני צריך לראות את זה בצורה הפוכה, שדווקא במידה שאני רואה אותו כלא בסדר אני צריך להפוך אותו לכן בסדר, לכן טוב ומתוקן, ש"עיניים להם ולא יראו". ואז אני משתחווה לפניו לצורה שלו המתוקנת, יחד עם זה שאני רואה את הצורה המקולקלת שלו בעיניים שלי, ויחד עם זה אני מתאר אותו בצורה המתוקנת. וכלפי הצורה המקולקלת שלו אני לא רוצה להתייחס, ולצורה המתוקנת שלו אני כן רוצה להתייחס, להתחבר ולתמוך. ואז כך בצורה כזאת אני בונה, בונה, בונה לעצמי את המדרגה הבאה. אני בונה את זה.

תלמיד: את הצורה המתוקנת הזאת של החבר אני יכול לראות בתפילה, כשאני מבקש על החיסרון שלו?

בדיוק. לכן נתנו לך את הצורה המקולקלת, שכתוצאה ממנה אתה יכול לראות את הצורה המתוקנת. ההיפך, ממש ההיפך כל הזמן. את האינוורסיה הזאת אתה יכול לעשות בתיאור שלך.

תלמיד: בעבודה המשותפת עם החבר, אני כלפיו והוא כלפיי, האם אנחנו יכולים להגיע למצב כזה שבו נראה רק את הצורה המתוקנת, ולא נהיה קשורים עם הדובי בשום דרך?

לא, לא, כל הדובים וכל הפרצופים של החברים המקולקלים, הכול ממש נראה יותר ויותר גרוע, ואתה משתדל לראות אותם כל פעם יותר ויותר נכון וטוב. ותראה עד כמה שהפערים האלו הם יהיו גדולים, לפי זה גודל הדרגה שלך. זה נקרא המצב שלך שאתה עולה לעומת המצב שמתואר. אז הבורא מקלקל לך כל פעם את המצב של החברים, הפרצופים שלהם, מקלקל, ואתה בהתאם לזה מתקן ומעלה. זה נקרא "נצחוני בני".

שאלה: אם בקבוצה אנחנו מצליחים להגדיל את הבורא, אז אוטומטית כבר אין בעיה לאהוב זה את זה ולהיות מוכנים לשרת זה את זה?

זה לא נכון, על מה אתה מדבר, אתה כל יום שונא אותם יותר ויותר, מזלזל בהם יותר ויותר, עד שתלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה, אבל הם ראו את זה כסימן. תראה מה שהבורא עושה להם, תראה מה שהוא עושה, הם באים, הם יושבים זה מול זה, הם מפחדים. אתם סוגרים עיניים, יושבים ככה בנחת אחד ליד השני, אתה תפחד לסגור עיניים כי הוא יכול להרוג אותך, אתה נמצא ביניהם כמו בין הזאבים, בין הפיראטים, ממש, ככה זה. אתה מבין אז איך נראים לך החברים? ממש כך. וזה הבורא עושה לכם כדי שתהיה לכם אפשרות להיתקן.

תלמיד: הרגע הזה שבו מצליחים לצאת מתוך המצב הזה שבו אנחנו רוצים לאכול זה את זה, ופתאום מתגלה האהבה הזאת שרב"ש מדבר עליה, ברמה שלנו כמובן, במצב הזה לשרת זה את זה זאת לא בעיה, זה כמו קבלה, זה תענוג. האם זה תענוג נכון?

לא נכון. התענוג הנכון הוא שאני קיבלתי מהבורא לפי התפילה שלי לאהוב חברים, אני קיבלתי ממנו כוח לאהוב חברים. ואז יש לי ידיעה, הרגשה, כמה שאני שנאתי אותם, וכמה שעכשיו אני אוהב אותם. ואת הפער בין זה לזה אני מרגיש, זאת המדרגה שלי. זה הרצון לקבל ועליו צמצום, מסך ואור חוזר והשגה של החיבור. ואז יש לי כלי, שבתוך הכלי הזה כבר יש לי איזו הזדהות עם הבורא. רק אצלו זה ללא שנאה ודחייה וכן הלאה, רק כוח השפעה בעצמו, ואצלי כוח האגו ועליו צמצום, מסך, אור חוזר וכוח השפעה שהשגתי. אבל בכוחות ההשפעה שלו ושלי אנחנו נמצאים בדבקות, אמנם שאצלי כוח ההשפעה נמצא למעלה מכוח הקבלה שלי.

יש אצלי רצון לקבל, צמצום, מסך, ובאור חוזר שלי אני מגיע להשפעה, השפעה לחברים (ראו שרטוט). ואז בגובה הזה אנחנו נמצאים עם הבורא בהשתוות הצורה. אבל אצלי זה נובע למעלה מהרצון לקבל, זה הכול. דבקות על פני הפירוד. ככה מגיעים, זה ברור, כל הזמן דיברנו על זה.

שרטוט

תלמיד: אפשר לעשות את המסך שיהיה קבוע?

מסך אי אפשר לעשות [שיהיה] קבוע, כי הרצון לקבל כל הזמן משתנה (ראו שרטוט). הרצון לקבל משתנה ובהתאם לזה אני צריך לעשות צמצום חדש, מסך חדש, אור חוזר חדש. ולא רק חדש לפי הגובה, לפי העוצמה, אלא לפי הסגנון. איזה רצון לקבל, מה בדיוק אצלי פתאום מתעורר, ואיך אני פועל ברצון להשפיע בדיוק לאיזו תכונה. בהתחלה זה כלפי התכונות של החברים, שמתוך איזה תכונות של החברים שאני פונה אליהם, אני פתאום מתחיל לזהות בזה שזה לא חברים, שהבורא כך מלמד אותי איך להתייחס אליו. שזה תכונות בו, שזה צורות בו, הבחנות למיניהן. ואז אני לומד מתוך זה פתאום את הבורא. כך זה נעשה.

שאלה: מה לעשות אם אני רוצה לחשוב על החברים, זה נראה לי כפעולה נכונה, אבל ברגע שאני משתדל לחשוב עליהם, אפילו כמה דקות, מתעורר השכל שלי, הדעת שלי ואומר לי שאם אני חושב עליהם ולא על עצמי אז אני אידיוט מוחלט. מה לעשות עם מחשבות כאלה, איך לעבוד כרגע?

בסדר גמור, תעריך, תכבד להיות אידיוט. תכבד את הדרגה הזאת, את המדרגה הזאת, שאתה מתנתק מהשכל שלך. אין לי שום דבר בשכל שלי ובחיים האלו ובכל מה שאני יכול כאן להצליח עם שכל גדול, זרוק את זה. תנסה. זה באמת ככה, כאילו שכותב רב"ש, שנראה לאדם שעוזב את העולם הזה, את הבית, את אשתו והילדים והכול והולך למסור את עצמו לאיזה רעיון מופשט. אז מה? אז בסדר, מה יש לך, במה אתה אוחז בחיים האלה, מה יש לך בהם כל כך? תוותר עליהם.

תלמיד: אבל זה לוקח לחלוטין את הכוחות, אי אפשר לעבוד כנגד זה.

זה בסדר, אז שייקח את כל הכוחות, מה יש לך. תישאר בלי הכוחות האגואיסטיים. בסדר. למה אתם כל כך מפחדים לאבד משהו? מה יש לכם?

תלמיד: דובי.

דובי. אני מבין. כן, זה נכון. זה רציני, זה לא צחוק. אבל חברה שנותנת דוגמה וצוחקת כל אחד מהדובי וכאילו בצחוק אנחנו יכולים לעשות בחוץ כאילו אני גיבור ככה זה, אז כשאני עושה כך אני נותן דוגמה לאחרים.

שאלה: איך מושכים מאור מחזיר למוטב? נראה כאילו בשביל שיהיה בנו השינוי הזה צריך לקרות איזה נס.

מתי שאתה מרגיש שרק נס יכול לעזור לי ואם לא, אני אבוד, רק אז אתה מבקש.

תלמיד: אנחנו לומדים כאן על משהו שצריך להיות במדרגה הבאה, בעתיד, מעבר למחסום, מין משהו טוב עתידני, וכרגע אפילו אם נשארה לנו רק עין אחת ורגל מהדובי אנחנו לא מסוגלים לעזוב את זה ולוותר.

אנחנו חושבים בטיפשות שלנו שהרוחניות היא אי שם נמצאת. היא נמצאת בשינוי היחס שלנו בלבד, כלום חוץ מזה. אתה קצת משנה את היחס שלך למה שקורה וכבר זה רוחני.

תלמיד: מה יכול לעשות באמת את הקצת שינוי הזה?

לעזוב את הדובי.

תלמיד: עוד פעם, אבל צריך שמשהו, יבוא כוח לעזור.

אז שהחברים יעזרו לך. שיבואו אליך ויגידו, "תעזוב אותו, תן לנו.".

רואים עליך שאתה לא מסכים.

תלמיד: זה לא עניין של מסכים, אני רואה שנים שעוד נסתובב ככה עוד מאה שנה.

לא, כי אתם לא משתמשים באמצעים. אתם רחוקים אחד מהשני. רחוקים.

תלמיד: גם על זה צריך לבוא אור, משהו חיצוני צריך לבוא ולעשות שינוי.

הוא לא יבוא בלי שתבקש, חייבים לעזור אחד לשני להתייאש.

תלמיד: יש באות קנ"ה, רשום שהתנאי לקבל מאור זה לזכות את הכלים, כאילו שהכלי יהיה ראוי. אבל הכלי לא יהיה ראוי בלי אור שיבוא ויתקן אותו. כאילו אנחנו תקועים באיזה לופ.

אבל האור לא בא, זה לא לופ כזה שאין ממנו יציאה. יש לך עשירייה, אתה לא משתמש בכוח החברים. בכוח הגשמי, כוח פיסי, לא רוחני, שאם כולם צועקים, מבקשים, רוצים בצורה גשמית להיות בהדדיות בעזרה, זה עובד בצורה רוחנית.

זה כל הדבר המיוחד שאנחנו נמצאים בגשמיות. מה זה גשמיות, אין גשמיות, זה מין רוחניות שנראית לנו, שניתנה לנו לשנות את המצב שלנו בצורה אגואיסטית. המדרגה האחרונה הרוחנית היא נראית לנו כמצב הנוכחי וניתנה לנו כאן הזדמנות לסדר כל מיני מצבים בינינו כך שהם יפעלו וידחפו אותנו לרוחניות. בכל זאת הכוח הרוחני פועל. שאני מתחבר לאחרים, שאני לא רוצה להתחבר ובכל זאת מתחבר, ואני מתחבר בצורה אגואיסטית, ובכל זאת פועל כאן מבפנים חוק. ואפילו שאני אגואיסט ורוצה מטרה אגואיסטית, כמה שאני מתאר אותה כאילו שהיא רוחנית, אבל זה עובד. אבל אתם לא משתמשים בזה, לא משתמשים.

בואו נגיד עכשיו בכל עשירייה ועשירייה נבחר איזה חבר את מי אתם חושבים? בכל עשירייה ועשירייה תבחרו איזה חבר ואנחנו כל היום חושבים עליו, תראו מה קורה. תנסו. אבל ככה, בצורה עקבית. ואז אתם תראו כמה שאתם מקנאים בו שכולם חושבים עליו, ולמה אני צריך לעבוד בשבילו יהיו לכם הבחנות.

(סוף השיעור)