שיעור בוקר 26.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חוה"מ פסח תשפ"ד

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 110, מאמר "וכאשר יענו אותו"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "וכאשר יענו אותו", עמ' 110.

וכאשר יענו אותו

תשמ"ה - מאמר ט"ז
1984/85 - מאמר 16

"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."

שאלה: רב"ש כותב שיש בחירה לאדם לקצר את זמן תהליך הייסורים על ידי הוספת זמן בכמות, זה ברור, והוספה באיכות, כלומר להרגיש את הייסורים מזה שהוא מרוחק מה'. איך בפועל מוסיפים באיכות כזאת?

כשנמצאים בתוך חברה ומחפשים אמצעים איך להרגיש יותר את המצב המצוי והמצב הרצוי, רואים שיש אפשרות בחברה להגביר את הייסורים וכך להתקדם.

תלמיד: אני יכול להבין, להרגיש שאני מרוחק מה', מרוחק מהחברים, אבל איך להרגיש ייסורים מזה שאני מרוחק, ממש להתענות ממצב כזה?

זה תלוי כמה אתה מחשיב את המצב שלך לעומת המצב שאתה צריך להשיג. עד כמה יקר לך המצב המתוקן.

תלמיד: השבוע שמעתי חבר שתיאר איך הוא היה במצב קשה של ביקורת כלפי החברה, ביקורת כלפי מפעל ההפצה, ואיכשהו זה עבר לו כי הוא התמיד בסדרים או מעוד סיבות, אבל כשאדם ממש טובע בביקורת, מאיפה הוא בכלל מביא כוחות להיכנס בין החברים, להתפלל כמו שרב"ש ממליץ?

כשהוא נמצא בביקורת מצד אחד ומצד אחר הוא נמצא בחברה, בסביבה שיש לה תהליכים משלה, אם הוא רוצה או לא רוצה הוא נכלל מהם ואז זה פועל עליו.

תלמיד: מה זה להיכנס בין החברים?

להיכנס בין החברים זה נקרא שהוא נכלל מהם.

תלמיד: כשאדם בביקורת כלפי החברים, הוא יכול להתכלל מהחברים, הוא יכול לקבל משהו מהחברים?

כן, ודאי. גם לשלילה וגם לטוב.

תלמיד: מה תפקיד העשירייה במצב שבו ייסורים פוקדים את האדם?

העשירייה צריכה לתת תמיכה לכל אחד ואחד ולא כל כך להעביר ביקורת על אף אחד מהחברים, אלא רק לדאוג לתמוך ככל שהיא יכולה בכל אחד ואחד בכיוון ההתפתחות.

שאלה: רב"ש כותב לנו שיש תנאי שלא נוכל להוציא פירות מהעבודה מטרם שנעבור תשתית של עינויים.

כן.

תלמיד: מה זו "תשתית של עינויים"?

זה איזושהי קבלת ייסורים בכמות ובאיכות שחייבת להתגלות בכל דבר שגדל. ואחר כך מגיע כבר תהליך או תקופה של בירורים ותיקונים וקבלת תגמול.

שאלה: הבנתי מהמאמר שמה שתוקע אותנו זאת הגאווה וזה ממש המפתח. אני לא מרגיש שיש בי גאווה, אני מרגיש טוב מאוד עם עצמי, וכתוב "אל תאמין לעצמך עד יום מותך", אז זה סימן שאני עוד רחוק. איך אני עושה משהו כדי להרגיש שגם אני בעל גאווה?

תשתדל לבדוק את עצמך בכמה דברים שבהם האגו שלך לא נותן לך להתקדם. תנסה, ואז תרגיש איפה הוא מגביל אותך ועל זה תיתן כוחות, תפילות, כוונות.

שאלה: עם איזה כלים אני יכול למדוד כמה אני מרוחק מהבורא, כמה אני קרוב לבורא? יש מצוי ויש רצוי. מה זה רצוי אני מבין, זה מצב שאני לגמרי מתבטל, אבל לגבי המצב המצוי, מי בודק אותי חוץ ממני? אני יכול להעביר את זה דרך הקבוצה, דרך העשירייה, אבל איך אני מקבל את התוצאות של הבדיקה הזאת, אני חייב איזשהם כלים אבסולוטיים.

זה לא הולך כך. אתה לא יכול לבדוק את עצמך כי אין לך בסיס שכלפיו בודק, ולכן אתה אף פעם לא יכול לראות את האמת. על אף שאתה כל כך בטוח במדידות שלך, זה לגמרי לא נכון. אדם לבקש מהבורא ולהיות דבוק ככל האפשר בחברה כדי שתתגלה לו המידה האמיתית של ההשפעה שבו. כך זה עובד.

תלמיד: מהו המצב המצוי? המצב הרצוי הוא דבקות בבורא, אבל מהו המצב המצוי? מאיפה הוא בא ואיך משתמשים בו?

מה שמתגלה לפעמים לאדם, אפילו שיכול להיות שזו לא אמת, אבל כך זה מתגלה.

תלמיד: אבל כתוב "אל תאמין לעצמך עד יום מותך", אז כל הזמן אתה לא יודע באיזה עולם אתה, בעולם הטעויות או בעולם האמת.

לא צריך להיות חשוב לאדם מה מראים לו, אלא צריך להיות לו חשוב איפה הוא מעמיד את עצמו ולאן הוא משתוקק.

שאלה: רציתי לברר את הנפילה של השר שלהם. כתוב "כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים", ואז מתחילים את האנחה מהעבודה. זאת אומרת ברוב הגלות ישראל לא מרגישים שהם בגלות, הם בעצם די מרוצים מהמצב.

כן.

תלמיד: כשהשר הזה נופל, מי מפיל אותו?

הבורא.

תלמיד: ביציאת מצרים כתוב "הוא ולא אחר", למה פה לא כתוב שעל ידי הבורא כך הוא נפל?

כך כתוב.

תלמיד: בהמשך כתוב "ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים",". וכתוב "כי הירידה נחשבת לו למיתה."

מה הכוונה "ירידה נחשבת לו למיתה"?

זה כוח מיוחד. מי זה שר מצרים? אחד מהכוחות שפועלים על מי שנמצא אז במצרים, "בגלות" מה שנקרא.

תלמיד: כן, אבל הירידה היא כמו ירידה רוחנית? על איזה מצב מדובר, מה אמורים להרגיש?

אמורים להרגיש שהכוח הזה נחלש.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו בגלות, אנחנו עובדים, אנחנו מרוצים, אנחנו במצרים, עובדים ברצון לקבל. ואז באיזשהו שלב, עם כל התפילות והעבודה בקבוצה כל מה שאנחנו עושים, הבורא, הקדוש ברוך הוא מחליט שזהו, אנחנו יכולים להוריד את השליטה של הרצון לקבל. ואז אנחנו מגלים, כמו שרב"ש כותב פה, שלא יכולים לעשות שום דבר שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

זאת אומרת, היום בעשירייה אני לפעמים מרגיש שאני משפיע, אבל אם אני עושה בירור אני רואה שזה לא רק בעל מנת להשפיע, אני אפילו לא יודע איך אני יודע אם אני רק בעל מנת להשפיע.

כן.

שאלה: רב"ש כותב שיש מצב שאדם לא יכול אפילו להתפלל, זה מצב דומם, ובמצב הזה רק החברה יכולה לעזור לו. זה בעצם מצב שלא אכפת לי שום דבר, אני מכיר את המצב הזה, זה קורה הרבה. איזו צורת התקשרות, עבודה בינינו צריכים לבנות כדי שנוכל לעזור אחד לאחר גם כשמגיעים למצב דומם?

המצב הטוב, הרצוי הוא שאתם מרגישים שאתם קשורים יחד, וכל אחד כשהוא מבצע משהו, הוא מבצע את זה עבור כל העשירייה.

תלמיד: אבל אני אדיש לגמרי במצב הזה.

זה לא חשוב, זה מה שעומד לפניך. שאתה חייב כך להתחשב עם כולם, עם כל העשירייה, שמה שאתה עושה אתה עושה עבור כולם.

תלמיד: איזה כוח אני יכול לקבל מהחברים במצב הזה כדי לצאת ממנו?

אתה תקבל כוחות. אם אתה רוצה לעשות כך עבור העשירייה אז אתה תתחיל לקבל כוחות. זה כבר יהיה כוח השפעה.

שאלה: כל עוד האדם לא הגיע לצעקה, הבורא לא שומע את התפילה. ואם האדם כבר הגיע לייאוש אבל לא מסוגל להגיע לצעקה, האם הכמות והאיכות של הייסורים הם אלה שיאפשרו לו להגיע לצעקה?

בדרך כלל כן.

שאלה: האדם מגלה שפעולת השפעה היא על מנת לקבל, ושחומר הדלק שהיה לו לבצע את אותן פעולות גם היה מהרצון לקבל, ועכשיו הוא לא רוצה לשרת את הרצון לקבל, ומנסה לבנות כוונה נכונה. האם העבודה הזאת יכולה להחליף את חומר הדלק שמקודם שימש לשרת את הרצון לקבל?

על זה הוא צריך לעבוד, לעבור לצד הרצון להשפיע.

שאלה: כי הוא הגיע למסקנה שחומר הדלק שהיה לו היה מהרצון לקבל, ואם הוא לא ישרת יותר את הרצון לקבל לא יהיה חומר דלק?

כן.

שאלה: מאיפה הוא אמור לקבל חומר דלק?

מהרצון להשפיע.

שאלה: אז האם מהניסיון לבנות כוונה להשפיע יהיה לו את חומר הדלק לעבודה?

שינסה. ואם לא, אז שיצעק, שיבקש.

שאלה: הכאבים והייסורים שאנחנו אמורים לסבול, הם לא מצרות כמו קנסות, דו"חות, קשיים, אלה לא באמת הגורמים לייסורים ולכאבים, אלא מכך שאנחנו לא יכולים להשפיע.

ואם אני לא מרגיש כאבים וייסורים אלא רק ייאוש מזה שאני לא יכול להשפיע, האם זה הבורא שגורם לי להרגיש כך?

כן.

שאלה: זה לא בא ממני.

שום דבר לא בא ממך.

שאלה: אז איך מובילים להגיע לזה? איך אני עוזר לבורא?

אתה נכנס יותר פנימה לדברים האלה ומבקש לדעת מה קובע את המצב שלך.

שאלה: ממי אני מבקש?

מהבורא.

שאלה: איך הוא עונה לי? דרך העשירייה?

תבקש ותראה. יתברר לך מה אתה שואל ומה הוא עונה.

שאלה: ומה זה אומר שאנחנו לא מסוגלים להשפיע בגלל קליפת מצרים?

שהיא שולטת עלינו.

שאלה: מה זה אומר, "קליפת מצרים"?

האגו שלנו, הוא ששולט עלינו וסוגר מאיתנו את המציאות.

שאלה: מה ההבדל בין 'הרגשת מצרים' ל"קליפת מצרים"?

הרגשת מצרים זה בכללות, וקליפת מצרים זה מה שממש שולט עליך.

תלמיד: זאת אומרת שעדיין לא הגעתי למקום הנכון של הרגשת הכאב והייסורים כדי שהזעקה שלי תישמע?

כן.

שאלה: הרב"ש כותב "אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה". וגם "אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו", האם את אופי האדם, אם הוא חלש או חזק, הוא מקבל מהבורא בעקבות העבודה הרוחנית או שכך הוא נולד?

כך הוא נולד.

שאלה: אז איך ניתן להגדיל את הרצון שלו?

על ידי זה שהאדם נמצא בו, נמשך אליו, מעלה אותו, עובד עימו, על ידי זה הוא מרגיש ומבין יותר, ושולט יותר ברצון.

שאלה: רב"ש כותב על כך שצריך להגדיל את הכמות והאיכות מבחינת הייסורים.

כן.

שאלה: איזו הכנה צריכה להיות לדבר כזה, איך אדם יודע שיש לו מספיק כוח כדי לעשות את הבירור הזה ולא לטבוע בו?

זה תלוי בסביבה, זה לא כל כך תלוי באדם. במידה שאדם קשור לסביבה, בהתאם לזה הוא יכול לדרוש התקדמות בדרכו.

שאלה: אבל פה ההתקדמות מאוד מסוימת, שאדם מגיע לבירור ואומר "אני רוצה להגדיל גם את הכמות וגם את האיכות כדי לזרז את הדרך, של הייסורים, של בירור איפה בעצם צריך תיקון", אז איך הוא יודע שהוא באמת יכול לעשות את זה?

שיש לו כוחות, והוא מרגש שיש לו כוחות אבל לא יודע איפה לממש אותם, אז הוא מבקש.

שאלה: הוא גם מדבר על כך שזה מצריך תהליך קבוע, ממש בקביעות. לפחות מבחינת הכמות.

כן.

שאלה: זאת אומרת כמו שהוא אומר לפחות פעם ביום להקציב לזה זמן, "חצי שעה" שזה מושג שאמרנו שזה לא בדיוק חצי שעה.

כן.

שאלה: אז האם צריך לעשות איזו הכנה מוקדמת או שזו פשוט כבר האווירה הכללית של החברה שמאפשרת את זה?

זו צריכה להיות אווירה כללית של החברה, אבל יחד עם זאת הוא חייב לקבוע את זה לעצמו.

שאלה: כתוב, "ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש". אני מאד מרגיש את המצב הזה, אז איך אנחנו יכולים לראות במצב כזה, במצב של חוסר הכרה?

איך אני צריך לראות במצב כזה? פשוט להתחיל לעבוד עם זה כמה שאפשר, אפילו אם אני לא יודע ממה להתחיל, אני מתחיל מזה שאני נכנס לאותו מצב וממנו משתוקק לפנות לבורא.

שאלה: כשאני מתחיל להכיר את המצב שלי אני מתחיל לצעוק לבורא, האם זו באמת אפשרות להזדמנות שניתנה לי מלמעלה?

כן.

שאלה: כל אדם מקבל רשימו להתפתחות רוחנית בגלגול הזה ובגלגולים הבאים. האם זה בידי האדם, בידי מי שלומד, לשנות את התוכנית או את הרשימו? למשל, אני רוצה להגיע לגמר תיקון בגלגול הזה, האם זה כבר מתוכנן מראש וזה בלתי אפשרי?

שום דבר לא מתוכנן, הכול תלוי בנו.

שאלה: האם במקום להגביר את המכסה שלי, התפילה הנכונה היא לא להגדיל את המכסה אלא שייתן לנו כוחות להתמודד עם המכסה שכבר יש לנו, והתמודדות מתוך הכוונה להשפיע?

יותר מדי מסובך.

תלמיד: אנחנו בקושי מתמודדים עם המכסה שיש לנו עכשיו, אז איך לא ליפול לתוך האגו ובכלל לבקש להגביל את המכסה? כי כל המכסה תבוא, אז איך להישאר צעד אחר צעד כמו שהבורא נותן לי?

העיקר זה למדוד את המכסה הזאת כלפי הסביבה, כי כדי לתקן אותה אתה צריך להיות בסביבה הנכונה. אם אתה מרגיש שאתה נכנס ונקשר לסביבה אז קדימה.

תלמיד: כלומר לקבל את הייסורים כמו שהם בכמות ובאיכות.

הם לא ייסורים. אם אתה מקבל אותם כתנאי להתפתחות שלך, הם כבר לא ייסורים, זה מקום עבודה.

תלמיד: זו העבודה שלי, אבל איפה אני הופך אותה במקום עבודה שבה אני מתפתח, לעבודה שההתפתחות שלי תהיה במטרה להשפיע לחברה, להשפיע לדרך?

בזה שאתה רוצה לבצע פעולה שתסחוף את כל החברה לקראת הבורא.

שאלה: רב"ש כותב לנו על מצב של גאווה, שהאדם בא לחברים בקומה זקופה, הוא חכם והחברים טיפשים. הוא אומר שאחרי העני נמשכת העניות, כלומר האדם לא יכול לקבל עזרה מהחברים במצב כזה. הגאווה שלו מנתקת אותו מהחברה, אבל החברה היא הגורם היחידי שיכול לעזור לו.

כן.

תלמיד: הוא חושב שהם טיפשים ולמעשה במצב הזה האדם בעצמו הוא הטיפש, כי הגורם היחידי שיכול לעזור לו עכשיו, מנותק. מה מוציא אדם ממצב כזה? זהו לופ שאי אפשר לצאת ממנו.

מה שלא עושה השכל עושה הזמן. הוא רואה, בודק, מצטער, מנסה לעשות כך, לעשות כך, עד שהוא מבין שהכול תלוי ביחס שלו לחברה, שככל שמכניע את עצמו, כך הוא מתקדם.

תלמיד: ובכל זאת, אם הוא עושה על עצמו בדיקה כשהוא במצב הזה, הוא מבין שהוא בגאווה כלפיהם והולך נגד מה שמסבירים לו המקובלים, אבל אז כבר בעצם זה שהוא עושה לעצמו בדיקה, הוא כבר קצת מוריד את הגאווה שלו, כבר במשהו מכופף את הראש.

כן.

תלמיד: זה מתוך ייסורים, או אולי זה יכול לבוא דרך תפילות של החברים? אפשר להמתיק את התיקון פה?

אני לא חושב שצריך להמתיק את התיקון, האדם צריך פשוט לראות איפה האמת, על ידי מה הוא מתקדם למטרה אמתית.

שאלה: מבחינת כמותית רב"ש כותב לעשות סדר זמנים, כמה זמן אני מקציב לעצמי וכמה לרוחניות. מבחינת האיכות, הוא ממליץ להצטער על כך שהוא מרוחק מה'. האם הצער שאני מצטער, זה מאמץ איכותי?

את זה אני לא יכול לומר.

תלמיד: כך הבנתי.

תשאל את עצמך, אתה צריך למדוד.

תלמיד: הוא גם כותב שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן הביצוע. אז ההפרש הוא לכיוון הכמותי או האיכותי?

ההפרש הוא גם כמותי וגם איכותי.

תלמיד: אז חצי חצי?

שיהיה חצי חצי.

שאלה: כשחבר מספר כמה הוא סובל ממלחמה או מהמציאות, אז מיד עולה תפילה וזה לא בהכרח מגיע מהחיסרון האישי שלו לבורא, אבל זה מגדיל את הגדלות שלו בעיניי ולכן אני יכולה להעלות תפילה ובצורה כזאת להתקשר עם הבורא.

ככל שאת נכללת מזה, כך את יכולה גם להעלות תפילה.

שאלה: רב"ש כותב כשלא אכפת לו, הוא נמצא במצב של ירידה וזה נקרא מצב דומם, אז הוא נצרך לחברה. האם גם עשירייה יכולה להגיע למצב דומם נניח כשהיא שקועה בשגרה שלה?

כן, ודאי.

שאלה: אמרת שתשתית זו כמות מסוימת של ייסורים בכמות ובאיכות שאנחנו מקבלים. מקבלים את זה מהרשימו?

כן.

תלמיד: אז יש לנו איזשהו בסיס, נולדתי, אני חייב לעבור דברים כאלה. ההתפתחות שלי בבדיקה, איך אני מתמודד עם ייסורים כאלה גם בכמות גם באיכות.

נגיד.

תלמיד: למשל, אני עובד בקבוצה, מתבטל, עושה את כל הפעולות שאני חייב לעשות מול החברים. האם אני משנה את כל הרשימו שלי רק לכיוון התפתחות לדביקות בבורא? זאת אומרת, אני לא אפול ליותר ייסורים מבחינת כמות ואיכות, אלא קיבלתי סכום של ייסורים מהרשימו ועכשיו אני חופשי, אני יכול לעשות שגיאות, פעולות לא נכונות, ולא משלימים לי את הייסורים?

אני לא מבין את התמונה שציירת לנו.

תלמיד: קיבלתי מהרשימו כמות ואיכות של ייסורים. אני יכול גם לתקן אותם, את היחס אליהם, וכנגד זה אני יכול לעשות דברים לא טובים, לא מקובלים לחברים, לא מכוונים לבורא, אבל כמות הייסורים לא תשתנה אצלי מפני שקיבלתי תשתית פעם אחת ולתמיד, או שאני מקבל עוד ייסורים ואפילו יותר חמורים באיכות?

עוד יותר.

שאלה: המאמר מדבר על הגלות שמלך מצריים מת, אני חושבת שכתוב שם גם שזה קורה כששר המלך שולט. איך נגיע למצב שמלך מצריים מת בעשירייה?

שבינינו הוא מת, אין לו שום חשיבות, זה נקרא ש"מת מלך מצרים".

תלמידה: אז המאמר צייר תמונה על שבעים האומות, שזה מצב שבני ישראל הושמו בתוך שבעים האומות ויש להם תכונות מסוימות וקליפות מסוימות, שאנחנו צריכים לעבוד נגדן. ובעשירייה אנחנו חוות את כל התכונות המיוחדות האלה. אז איך נכיר בהן בצורה מודעת ונתחיל באמת לעבוד נגדן עבור הבורא?

זה מתגלה לאט לאט, בהדרגה, וכמו שכתוב אם היינו רואים את מה כתוב בספר היה מובן לנו. זה מתגלה בהדרגה ואנחנו נכללים מזה, או בהבחנות נכונות או ללא הבחנות נכונות תחת המכות, אבל אנחנו בכל זאת מתגלגלים ליציאה ממצריים.

שאלה: כתוב, תשוב אל ה' אלוהיך ותשמע את קולו, מה זה אומר לשמוע בקול ה'?

להרגיש את הקיום שלו, לקראת מה הוא מושך אותך.

תלמידה: ולמה הוא מושך אותי?

אז תגלי.

שאלה: על עניין של גאווה שרשם במאמר, שאדם שנמצא במצב של דומם, צריך להגיע לחברה ולא בקומה זקופה, ומתוך התכללות איתם, כנראה לתקן ולצאת מהמצב שלו. השאלה שלי לגבי החברה עצמה. אני במשך שנים שמתי לב שאת הכוחות והדוגמאות הטובות אני מקבל מהחברה הגדולה, לא מהחברה הקטנה שבה אני נמצא. כאן אני מסתכל על החברים שנותנים דוגמה לחשיבות המטרה, גדלות המורה, הפצה, תפקידים וכולי, ובחברה הקטנה אני לא מקבל דוגמאות, אולי מכמה חברים בודדים. מה זו חברה בשבילי, איזה מהן?

חברה זה עשירייה.

תלמיד: יש פה הרבה עשיריות שבנויות על בסיס של נתינת דוגמאות נכונות, לפי מה שהמורה מחייב לעשות והספרים וזה מה שצריך להיות.

כן.

תלמיד: ואני מדבר על מצב אם אין כזאת חברה, שהיא לא בנויה באופן כזה, שבן אדם נמצא בסביבה של רמת המחויבות של החברים היא נמוכה מכל מיני סיבות, לא מתוך ביקורת אני אומר, כך הבורא סידר להם. אני לוקח דוגמאות מפה, אני מגיע בשביל זה לכאן, אני מסתכל על החברים שנמצאים כאן הם מלמדים אותי, הם נותנים לי דוגמאות, נותנים לי כוחות. לכן אני שואל, איפה החברה שלי? מה זה חברה בשבילי?

חברה זה נקרא שכלפיה אתה בודק את עצמך, מודד את עצמך ואיתה אתה מתקדם.

תלמיד: החברה הגדולה במקרה שלי היא כאן.

היא יכולה להיות גם לא כל כך גדולה.

תלמיד: יכול להיות שניים, שלושה חברים בתוך החברה הקטנה שאני עובד כלפיהם?

לא. זה לא מספיק.

תלמיד: אז אם אין יותר, מה לעשות?

לא יודע, צריכים לפתור, לחפש, אבל לא עכשיו.

שאלה: כתוב במאמר שייסורים בכל זאת יתגלו ובמהלך מסגרת זמן יש לנו חופש בחירה ואנחנו יכולים לעשות את הבחירה?

כן.

תלמיד: ובמה זה תלוי, זה אומר שאני צריך לרצות לקבל הרבה ייסורים בטווח קצר?

לא צריך ייסורים, הכול תלוי במידה שבה אתה נמשך קדימה עם החברים.

שאלה: אז בהמשך לשאלות על הייסורים, לפעמיים יש ייסורים שמאוד סוחפים אותי, שאני אפילו מצטערת על זה שההנאות שלי בחיים הם מדברים גשמיים וקטנים וזה ממש מביא לי צער גדול וייסורים מאוד קשים מזה שאני תקועה ברצון לקבל שלי. מה עושים עם כל הייסורים האלה שאני מרוחקת מה'? ממש עד רמה שמאוד קשה לחיות ככה.

קודם צריכים לעשות חשבון נכון למה הייסורים האלה מרחיקים אותך מהבורא.

תלמידה: כי אני מרגישה שאני הפוכה ממנו, ממש, אני גוש של רצון לקבל.

אז יופי, אז את צריכה לעבוד נגדם. כמו שהוא כותב לנו כאן, שאז אנחנו צריכים להשקיע את כל הכוחות שלנו כדי שאותם הייסורים שמראים לנו איך, ואיפה, וכמה אני מרוחק מהבורא, שהם יראו לי את הדרך וכך אני אתקדם.

תלמידה: ומותר לי להנאות ממשהו?

להנאות ודאי שכן, מזה שאת עשית היום איזשהו קטע מההתקדמות שלך.

תלמידה: קשה להנאות.

לא, זה צריך להיות בקבוצה הנכונה, בחברה הנכונה שאת בונה אותה ואני לא חושב שזאת בעיה.

שאלה: לפני שהגעתי לדרך חוויתי הרבה מכות וייסורים, אבל מאז שאני לומד ואני בתוך הקבוצה ובתוך העשירייה, אני מרגיש שאין לי יותר ייסורים, אני לא מרגיש יותר ייסורים, איך החשבון הזה עובד?

את החשבון אנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת, כי אנחנו לא מתחילים מאפס, אלא עם חשבונות על פנקסו של כל אחד ואחד.

תלמיד: אני מרגיש כאילו שהייסורים דחפו אותי להגיע לכאן.

אז תמשיך ככה.

תלמיד: אבל כרגע אני לא מרגיש אילו ייסורים, אני רגוע יותר.

רגוע זה לא טוב. צריך להמציא לעצמו מצבים שאתה צריך לעבור.

תלמיד: אני צריך ליזום את זה?

לראות את זה בסביבה שלך, במדינה שלך, כן.

שאלה: דווקא אנחנו מדלגים על הפתיחה שהוא פותח פה מילים "הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים." אז אני אומר לך, אחרי הרבה שנים אני מרגיש מעונה. איך אני צריך להתייחס לזה שאני מרגיש מעונה?

אני לא יודע. הספרים לפניך ותשתדל למצוא שם תשובות.

תלמיד: בבית אני מרגיש מעונה, מאלצים אותי לעשות דברים נגד הרצון שלי, למשל לקבל אורחים שלא רצויים לי. איך אני צריך להגיב לדבר כזה, אני צריך להסכים? לא להסכים? אני צריך להיכנס לכאסח, להתענות?

מה שאתה תחליט.

תלמיד: אז אני נכנס לכאסח, כאסח אמיתי. ואחר כך אני יושב ומסתכל, איך הגעת למצב כזה? אז רגע, זה טוב שמענים אותי, זה טוב שאני הולך נגד? לפי מה שהוא כותב פה, אם אתה מתענה, אתה מתקדם, אם אתה רב אתה מתקדם, תתכסח, אתה מתקדם. ועכשיו אמרת לחבר, אם אתה יושב בשקט, אתה לא מתקדם, אתה נשאר באותו מצב, בניוטרל. ואתה בא ואומר תתכסח זה בסדר, אתה תתקדם. איך זה מתלבש אחד עם השני, איך הרוחניות מתלבשת עם זה שאתה לא מסכים עם מה שקורה לך, איך זה מתלבש לי ביחד?

אתה תדע את זה עוד מעט.

תלמיד: מה זאת אומרת עוד מעט?

עכשיו אתה עדיין לא יכול לראות את זה.

תלמיד: ואני צריך לוותר על הקטע של להיות עקשן כזה?

לא. תנסה דווקא לחבר את כל הפרטים, את כל הנטיות שלך. תנסה לחבר אותם יחד, ולראות מה יש לך מכל זה.

תלמיד: ולהשלים עם המצב?

יכול להיות שכן.

שאלה: ככל שהאדם מתקדם ברוחניות, האם ההמצאות בירידה יכולה להתקצר לדקות ספורות?

לא.

תלמיד: האם יכול להיות מצב שהירידה עברה במקביל לעליה?

לא.

שאלה: לגבי אחישנה, יש מה שנקרא "זכו אחישנה לא זכו בעתה", ממה שהוא מתאר כאן הזכייה היא שהאדם קיבל חיסרון להשפעה. השלב הזה מתחיל מזה שאני מרגיש שאני מרוחק מה', אחריו בא צער, ואז אני מתפלל, ואמור לקבל חיסרון. מה קורה אחרי שהאדם מקבל חיסרון להשפעה, מה הוא עושה עם זה?

מעלה אותו למעלה.

תלמיד: דרך החברה, במעשים?

כן, עם החברה יחד, ומקווה לקבל על זה תגובה.

תלמיד: כשאדם נמצא באחישנה במה הוא מרגיש שהעבודה שלו שונה, אם בכלל? הוא מרגיש הבדל?

כן.

תלמיד: הוא מרגיש שהוא בקשר עם הבורא?

כן, הוא מעלה את החיסרון שלו לבורא. הוא רוצה להתקדם מתוך החיסרון שלו, שזה לא מהמכות וממצבים גרועים שהבורא מסדר לנו, אלא מתוך שכך הוא בחר בעצמו, לראות את עצמו במצב כזה, כדי להתקרב לבורא יותר.

תלמיד: ומה הכוונה? הרי החיסרון צריך לגדול כל הזמן, אבל קודם אמרת שאני צריך לצפות למשהו.

אל תדאג לזה שהחיסרון צריך לגדול.

תלמיד: אז למה לצפות?

איך על ידי החיסרון שיהיה מה שיהיה, אתה יכול לעלות למעלה לקראת הבורא.

שאלה: המאמר הזה מאוד נדיר בכתבי רב"ש, כי בדרך כלל הוא כותב על גדלות, על אמונה למעלה מהדעת, על רוממות, על הודיה, ופה הוא שם את הפוקוס ממש על איך לעורר את הייסורים. אז פרקטית, יש לנו סדר יום מאוד מאוד מסודר בבני ברוך, יש לנו שיעור בוקר שזה ברזל, שיעור צהריים ברזל, מפגשים, תפילות, מפגשי עשירייה. מתי הכי טוב לעשות את זה ביום? אתמול אמרת לא ללכת עם קו שמאל לפני השינה, אלא ללכת לישון דווקא עם שלמות, כי שיעור בוקר חייב להיות בשלמות. מה הזמן הנכון להכניס את הבדיקה הזאת שעליה הוא מדבר פה?

אני חושב שדווקא בחצי השני של היום.

תלמיד: אבל לא ממש לפני שינה, נכון?

לא. לפני מעריב.

תלמיד: כלומר אחרי מאמר צהריים?

אחרי מאמר צהריים בסביבות שלוש, ארבע.

שאלה: כתוב שהאדם צריך לבצע את העבודה בצער מזה שהוא מרוחק מהבורא, נניח להקדיש עשר דקות צער על זה שהוא מרוחק. איך נכון לעשות את העבודה הזאת של צער מזה שאתה מרוחק?

אני לא יודע, זה תלוי באיזו צורה אתה חווה את זה.

שאלה: לפעמים מה שאנחנו מחשיבים כבדיקות, מרגיש כביקורת, אבל זו רק בדיקה פשוטה. איך החברה יכולה להיכנס לבדיקה, ולא לביקורת?

יש בדיקה, ויש ביקורת. ביקורת זה כשאתה מלכתחילה יודע שאתה צריך למצוא דברים שליליים, ועליהם אתה בונה את מה שיקרה לך אחר כך. ובדיקה זה כשאתה בצורה בלתי תלותית נכנס לברור בלי לעשות ביקורת.

שאלה: איך לנהל את המצב שלי, לא את המצב הפרטי שלי אלא יותר מצב כללי לגבי לו"ז, והאם זה אומר שאנחנו כעשירייה נניח מנסים ליצור מצבים שונים, מצבים לעלייה, להודיה, לתפילה, והבורא מקבל את זה בברכה, מגיב על זה, ואז נותן לנו קשר חוזר שזה מה שהוא רוצה מאיתנו.

כן.

שאלה: במצב של אדישות מוחלטת רב"ש מייעץ לנו לחפש עזרה מהחברה. איך אדם מבקש עזרה מהעשירייה במצב כזה, ואיך הוא עושה את זה מבלי שתהיה לו גאווה, תוך כדי ביטול הגאווה שלו, איך לבקש עזרה בביטול הגאווה?

שיחפש איך לעשות זאת, זו דווקא יגיעה טובה, והוא ימצא הרבה תשובות למה שהיה לו.

שאלה: איך האדם בודק ממה הכאב, האם זה מהתרחקות מהבורא או מצער מהחיסרון עצמו? הרי יש ערבוב בין המצבים בזמן הירידה.

בעיקרון הוא צריך להכניס את עצמו לתוך הקבוצה, ובתוך הקבוצה לגלות איך הקבוצה מגיבה למה שעושה הבורא, ואז תהיה להם אוריינטציה ברורה מה קורה איתם.

תלמיד: נניח בעשירייה למישהו יש הרגשת צער מזה שהחיסרון לא התמלא. האם מעל זה אפשר לבנות חיסרון רוחני אמיתי או שזו עבודה פרטית של כל אחד מול הבורא?

זה יכול להיות גם קבוצתי.

תלמיד: על מה צריכה להיות התפילה?

התפילה צריכה להיות תמיד על התקרבות לבורא.

תלמיד: האם הצער של החבר צריך להסתלק?

אז גם כל הייסורים ייעלמו.

שאלה: האם יש קשר בין גילוי של הסבל המוחלט לבין גילוי הרע בכלי כדי להגיע לקבל את אור הבורא?

לא. אבל טוב להיות גם בזה וגם בזה.

תלמידה: מה ההבדל בין הסבל לבין גילוי הרע ולבין קבלת האור בכלי? איך הגילוי המלא של הייסורים יעזור לנו בדרך, והגילוי המלא של הרע, ומה ההבדל ביניהם?

ודאי שיגרום לנו להבין יותר נכון מה הבורא רוצה מאיתנו, איך הוא מתייחס אלינו, ומה עלינו לעשות.

שאלה: אם יש לנו חברה שמרגישה דחייה, ואני מרגישה שהיא סובלת מזה, איך אני יכולה לעזור לה לצאת מהר מהמצב הזה?

להתקרב אליה כמה שאת יכולה, לבקש אולי עוד חברה או שתיים אפילו, שיטפלו בה.

שאלה: במאמר נאמר שאנחנו צריכים לסבול.

אנחנו לא אמורים לסבול.

תלמידה: כשאוהבים אז הייסורים מההתרחקות הם בלתי נמנעים, האם צריך להשתוקק לאהבה, ולבקש אהבה?

ודאי, אבל לא לסבול.

שאלה: אם האדם עובד כדי לקצר את זמן הייסורים, אז הוא גם עובד כדי להפסיק את מה שמייסר אותו, והכוונה היא לטובת עצמו. אז איך הוא יכול לצאת מכוונה לעצמו במצב הזה?

הוא לא יכול לצאת, הוא צריך קודם כל לקבל, להבין, שכל הייסורים שהוא עובר זה לא כדי שהוא ייצא מהם, אלא כדי שיתקרב לקבוצה, לבורא על ידם, ואז הוא יראה שהייסורים האלה הם ייסורים נכונים, ואין בהם שום דבר כדי להזיק לו, ובמקום ייסורים הוא ירגיש אהבה, אהבת הבורא אליו.

שאלה: במאמר כתוב שהבחירה היא על הזמן, ועד עכשיו למדנו שבחירה היא גם בסביבה, אז איך משלבים את שתי הבחירות האלה?

אני לא יכול להגיד, בחירה על הזמן היא בחירה שאחר כך מתבצעת, אבל קודם כל היא צריכה להיות בתוך בחירה של סביבה.

תלמיד: אז קודם בוחרים את הסביבה ואחר כך מתחילים לעבוד לגבי הזמן?

כן.

שאלה: במאמר כתוב על גאווה וכתוב שהעניות היא בעקבות העני, איך להבין את זה?

שלא צריך לחשוב על מצבים שפלים, נמוכים, אלא רק גבוהים, ואליהם למשוך את כולם.

שאלה: אמרת לחבר שגם חברה יכולה ליפול למצב של דומם. במצב הזה מי יעזור לחברה?

הבורא.

תלמידה: אבל איך אפשר, אם כולם נמצאים במצב של דומם. אם אחד נופל יכולים לעזור לו אבל אם כולם נפלו, לא ברור איך הבורא יכול לעזור?

הבורא עוזר, הבורא הוא שיעזור.

שאלה: לגבי מותו של מלך מצרים, ששרו של מצרים נופל מגאוותו ומקומו, זה קורה חלקית, כשאדם מחליט לא לסמוך בצורה אוטומטית על השכל שלו?

זאת שאלה. אנחנו לא סומכים על השכל שלנו אלא רק על המצב שהבורא מייצב.

שאלה: אם כל חברה בעשירייה מדברת יותר עם הבורא, זה מעלה את המכסה של העשירייה ואיכות ההתקדמות שלה?

כן.

שאלה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם". 

כן.

תלמיד: אז יש לנו, ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם.

כן.

תלמיד: וישמע אלוהים.

כן.

תלמיד: מהם ארבעת המצבים האלה?

שצריכים לבוא בצורה כזאת עלינו.

תלמיד: הרי שני המצבים הראשונים ויאנחו מן העבודה ויזעקו, לא נאמר שהייתה תגובה או שזה הגיע למעלה. בראשון יצאה אנחה, בשני יצאה זעקה, בשלישי עלתה שוועתם, ובסוף בארבע הוא כבר שמע את נאקתם.

כן.

תלמיד: מה ההבחנות האלה, מה זה שני המצבים הראשונים שלא זוכים לתגובה, ומה זה שני המצבים האחרים?

כנראה שאנחנו עוד לא יכולים לתת תגובה.

תלמיד: יש משהו לא ראוי או לא מספק בשני המצבים הראשונים?

לא, פשוט הם צריכים גם להיות, רק אנחנו עדיין לא יכולים להוציא תגובה מצדנו.

תלמיד: אם אנחנו נאנחים או זועקים, זו התגובה שלנו, אנחנו אמורים לקבל מהבורא איזו תגובה, או לא?

אבל לא מסוגלים.

תלמיד: הכלי שלנו לא מספיק?

כן אנחנו עוד לא מרגישים את העוקץ.

שאלה: ובשלוש וארבע כבר מתחילים?

כן.

שאלה: מהם ייסורים שלמים?

כשהאדם רואה את מקור הייסורים ואיך הוא צריך להגיב עליהם, זאת אומרת למי, וכמה ולמה, ומה ייצא מזה, למה זה מוביל את האדם?

שאלה: המאמר הזה מעורר פחדים לקראת המצבים המתוארים בו. להירדם או לבגוד בחברים ולא להיות מודע לזה - חשוב לראות את ההתפתחות של הפחד הזה. מצד אחד אני מבין שאנחנו מעריכים את הערך של המצב הרצוי ואז יש פחד מהמצב המצוי, מצד שני אמרת לבדוק מה מפריע לנו, וגם הצד הזה לפתח את הפחד הזה ולהישאר במצב הלא טוב.

לאיזה כיוון יותר נכון לעבוד, בזה שמפתחים את הערך של המצב הרצוי, או במצבים מסוימים להכיר שבכל זאת יכול להיות שאני יכול לאבד את הכול?

להשתדל לברר שאתה עלול לאבד ולא מתוך האגו, אלא עד כמה אתה יכול להיות קרוב יותר למטרת הבריאה. למעשה כל המצבים האלה מובילים אותנו אל המטרה, אין שום דבר שיהיה כנגדה.

(סוף השיעור)