שיעור בוקר 21.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 541

מאמר "כובד ראש בעבודה מהו"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמוד 541, מאמר "כובד ראש בעבודה מהו".

כובד ראש בעבודה מהו

תשמ"ז - מאמר כ"ה
1986/87 - מאמר 25

"חז"ל אמרו (ברכות ל', ע"ב) "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש".

ופירוש רש"י "כובד ראש פירושו הכנעה". עוד שם תנו רבנן "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך קלות ראש". ופירוש רש"י "קלות ראש פירושו חילוף של כובד ראש".

ויש להבין, כשהוא אומר "אלא מתוך כובד ראש", משמע אם אין לו כובד ראש אין להתפלל. ואח"כ כתוב "אין עומדין להתפלל, ולא מתוך קלות ראש". משמע, אם אין שם קלות ראש, כבר יכולין להתפלל, ולא צריכים עד שיהיה לו כובד ראש.

אלא מכאן משמע, שאם אין לו קלות ראש, אז יש לו כובד ראש. וכן להיפך, שאם אין לו כובד ראש, כבר יש לו קלות ראש. כלומר, שאין שום אמצע בין כובד ראש לקלות ראש. ומשום זה אין שום סתירה בין הלשונות. אבל צריכים להבין, איך הוא דבר זה, שלא יהיה בחינת אמצע בין כובד ראש לקלות ראש.

ובעיקר צריכים להבין, מה זה תפלה, שאמרו "אין עומדין להתפלל, אלא" לפי התנאים שחז"ל אמרו. כלומר, מהי תפלה, שמוכרחים להיות שם תנאים אלו, אחרת לא יכולים להתפלל.

חז"ל אמרו (תענית ב') וזה לשונם "לאהבה את ה' אלקיכם, ולעבדו בכל לבבכם". איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר, זו תפלה.

ויש להבין, מדוע נקרא תפלה "עבודה שבלב", יותר משאר מצות התורה, וכי לימוד התורה אינו עבודה גדולה כמו תפלה.

ועוד יש לשאול, למה דוקא תפלה נקראת "עבודה שבלב". ואין לומר, שרק תפלה שייכת ללב ולא תורה, הלא גם תורה שייכת ללב, כמו שאמר הרבי אבן עזרא ז"ל (מובא בהקדמה לספר "פנים מסבירות") וזה לשונו "ודע כי התורה לא נתנה, אלא לאנשי לבב". אם כן יש להבין:

א. מדוע נקראת תפלה, "עבודה" יותר משאר מצות.

ב. מדוע נקראת תפלה עבודת הלב דוקא, ולא עבודה שבמוח. ולתפלה, שהיא עבודה שבלב, חז"ל אמרו לנו "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש". שמשמע, שדוקא ע"י זה התפלה שלו תהיה בסדר. אם כן יש להבין מהו "כובד ראש".

ולהבין את הנ"ל, צריכים להקדים ולחזור את דבר הידוע, בענין מטרת הבריאה. הגם שהוא ברור, אבל כדאי לחזור, בכדי לזכור המטרה, שזה סגולה, שלא יחטיאו את המטרה. בענין מטרת הבריאה, יש לדבר רק משני נושאים:

א. מהבורא, שהוא המשפיע,

ב. מהנבראים, שהם מקבלי השפע.

כי מטרת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו", ברא נבראים, שיקבלו את מה שהוא רוצה לתת להם. כלומר, שהם יקבלו הנאה מה שהוא רוצה לתת להם. כי זה פירוש "להטיב". כי לא שייך לומר, שמקבל משהו טוב ולא נהנה. כלומר, אם הוא לא נהנה מהדבר, מדוע נקרא זה "טוב".

אמנם אנו רואים, שאין האדם נהנה, אלא רק מדבר שהוא משתוקק אליו. ומשום זה ברא בהנבראים רצון להשתוקק לקבל תענוגים. וזה מכונה "רצון לקבל לתועלת עצמו". ובעולמות העליונים מכונה הרצון לקבל לתועלת עצמו, בשם "מלכות". וכן מכונה בחינה זו בשם "עביות", לאחר שנפסלה הרצון לקבל לעצמו, ואסור להשתמש עם כלי זה בלי תיקונים.

אולם נעשה כאן תיקון על הרצון לקבל, שלא להשתמש עמו כמו שהוא יצא מתחילת בריאתו, היינו בשורש הראשון כשנולד, מסיבת שינוי צורה שיש בינו לבין הבורא, היות שהבורא הוא המשפיע והנבראים יהיו מקבלים.

ובכדי שיהא השתוות הצורה, כלומר שגם המקבל יהיה נבחן לבחינת משפיע, אחרת אם לא תהיה השתוות הצורה, זה יגרום שהנבראים, בעת קבלתם הטוב והעונג, ירגישו בזה אי נעימות, המכונה "בושה". ובכדי להציל מהנבראים הבושה הזו, נעשה תיקון, המכונה "מקבל בעמ"נ להשפיע". כלומר, הגם שהוא מקבל עם הכלי, הנקרא "השתוקקות".

זאת אומרת, שאי אפשר להנות מהטוב, אם הוא לא משתוקק לקבל את הטוב. רק התיקון הוא, שהוא צריך לתת כוונה על המעשה. כלומר הוא צריך לראות, אף על פי שהרצון לקבל להדבר, הוא בכל תקפו, מכל מקום אם אין הוא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מוותר על התענוג, אף על פי שהוא משתוקק מאוד.

והסיבה שהוא מוותר, צריכה להיות רק מטעם, שהוא רוצה בדביקות ה', המכונה "השתוות הצורה", בסוד מה שאמרו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום". ומתיקון הנ"ל נמשך לנו בחינת צמצום והסתר. כלומר, שמטרם שיש לתחתונים הכוונה הזו, שיוכלו לוותר על התענוגים הכי גדולים, אם הם לא יכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, שורה חושך בעולם.

כלומר, שהבורא נסתר מהנבראים, שלא מרגישים אותו. וצריכים להאמין למעלה מהדעת, שיש לו קשר עם הנבראים, שהוא ברא אותם בעמ"נ לתת להם טוב ועונג. מה שאין כן מה שנגלה לעינינו, מטרם שאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא מונח תחת שליטת החושך, ואינו מאיר שום דבר רוחני, ולא נגלה אז המטרה של הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, מסיבת שרואים אז רק סבל ומכאובים בעולם, ולא רואים את ההשגחה של טוב ומטיב. ורק מוטל עלינו להאמין, שמטרת הבריאה, להטיב לנבראיו, הוא אמת ויציב. ומה שאנו לא רואים, זה הוא מטעם תיקון בשבילנו, הנקרא "צמצום והסתרת פנים".

וזהו כמו שאומר (במאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", אות י') וזה לשונו "והנך מוציא איך שהנפש הזאת, שהוא אור החיים המלובש בגוף, נמשכת יש מיש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה לכלי המיוחד לה, הנקרא גוף, ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד, עד שאין ניכר שורש מוצאו".

וזה גורם לנו, שיש לנו עבודה של האמונה, מסיבת שכבר לא ניכר בנפש שלנו, שהיא באה מהבורא, אלא שצריכים עבודה מיוחדת, להאמין בה', שהוא המנהיג את כל הנבראים. לפי זה יוצא לנו, שכל הכבידות שאנו מרגישים בעבודה דלהשפיע, הוא אינו מטעם שקשה לנו לעבוד בלא תמורה, מטעם הטבע שבנו, הנקרא "רצון לקבל", אלא שיש כאן ענין אחר לגמרי, היות לפי הכלל שאאמו"ר זצ"ל אמר, כי יש בטבע שלנו ענין, שכל תחתון רוצה להתבטל לגבי העליון, החשוב לו ביותר. ויש הנאה לאדם פשוט, שהוא משמש לאדם חשוב, כדרשת חז"ל (קדושין ז') "שבאדם חשוב, נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת", כי קבלתו, שהיא עמ"נ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה.

והטעם הוא, כי מצד הטבע יש הנאה, שהאדם נותן ומשפיע לאדם חשוב. ולפי זה מתעוררת השאלה, מדוע קשה לנו לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע. והתשובה היא כנ"ל, היות שמסיבת תיקון הנהמא דכסופא נעשה תיקון, הנקרא "צמצום", "הסתר", ו"חושך". שכל זמן שהנבראים נמצאים בשליטת המקבל לעצמו, כל כך נתרחקו משורשם, עד שאינו ניכר מקור מוצאם כנ"ל.

וניתן לנו עבודת אמונה למעלה מהדעת, שאף על פי שאין אנו רואים ומרגישים שום ענין רוחני, עלינו לעבוד הכל למעלה מהדעת, זה גרם לנו הכבידות בעבודה דלהשפיע. ובהאמור יוצא, כשאנו רוצים ללכת בעבודה על דרך האמת, אנו צריכים לבקש מהקב"ה, שיתן לנו כח האמונה.

וכמו שכתוב (בתפלת רבי אלימלך "תפלה קודם התפלה") "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק". זאת אומרת, כשהקב"ה יתן לנו את כח האמונה, שנרגיש שאנו משמשים מלך מלכי המלכים, בטח שהגוף שלנו יתבטל "כנר בפני האבוקה".

אולם היות שאנו נולדנו מצד הטבע, שיש לנו שכל ודעת, שהוא המנהיג שלנו, שהוא המורה דרך, והוא אומר לנו מה שטוב ומה שהוא רע בשבילנו, לכן כל דבר שהוא לא מבין זה בהדעת שלו, הוא אומר לנו, שדבר זה לא טוב בשבילנו.

אם כן כשניתן לנו עבודת האמונה למעלה מהדעת, בא הדעת שלנו ונותן לנו להבין, שלא כדאי ללכת בדרך הזו. אלא הוא בא בטענה "וכי בחנם נתן לנו הקב"ה שכל, בטח כל מה שברא הוא לטובתנו". כלומר, שאנחנו נשמח בזה. ומביא לנו ראיה ממה שכתוב "כפי שכלו יהלל איש".

פתאום בא האדם ואומר להגוף "נכון, עד עתה אתה היית המורה דרך שלי. ואף פעם לא עשיתי שום דבר מה שהוא נגד הדעת, כלומר, מה שאתה מצוה לי לעשות. אבל מכאן ולהבא, תדע לך, שכל מה שאתה תגיד לי לעשות, אני לא אשמע בקולך. רק כפי ששמעתי מפי ספרים וסופרים. אני מקבל עלי עול מלכות שמים בלמעלה מהדעת, ואני רוצה לשמש להבורא כראוי לפני מלך גדול, ומעתה אני לא רוצה לדאוג משהו בשבילו, אלא כל מחשבותי יהיו רק לטובתך, הבורא.

ובהאמור יוצא, שלא חסר לאדם שום דבר, שתהיה לו היכולת להגיע להאמת, אלא רק בחינת אמונה למעלה מהדעת. שעל זה הגוף עומד בכל תוקף, ומתנגד לזה, ומזה נמשך שאין אנו מתקדמים בעבודת ה'. וזה נקרא "כובד ראש", ש"ראש" נקרא בחינת הדעת שבאדם. ואם האדם הולך לפי מה שהדעת אומר לו, נקרא זה "קלות דעת". היינו, שדבר זה קל להדעת לסבול, שהאדם יעשה מעשים לפי מה שהדעת מחייב אותו.

מה שאין כן אם האדם רוצה ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא "כובד ראש". פירוש, שקשה להדעת, הנקרא "ראש", לסבול, בזמן שהאדם רוצה ללכת נגד הדעת, וזה אצלו לעול ולמשא. וזה נקרא "כובד ראש".

ובזה יש לפרש מה שכתוב "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש". כלומר חז"ל מיעצים לנו, מה יש לאדם להתפלל. אומרים לנו "אלא מתוך כובד ראש". כלומר, כי האדם צריך לראות מטרם שהוא מתפלל, מה חסר לו, שעל החסרון הזה הוא מתפלל, שהקב"ה ימלא חסרונו.

לכן כדאי מקודם שיבדוק עצמו, אם הוא יכול לקבל על עצמו ללכת באמונה למעלה מהדעת, הנקרא "כובד ראש". ורק אז ילך להתפלל, שהקב"ה יתן לו קביעת האמונה בלבו. כי אם תהיה אמונה למעלה מהדעת, כבר יש לו הכל, כנ"ל, שקטן מתבטל בפני גדול.

וזהו שפירש רש"י, שכובד ראש הוא הכנעה. ומהי הכנעה. זהו שהאדם מכניע עצמו בפני הגדול ושומע דעתו של הגדול. זאת אומרת, אם ילד קטן אומר לאדם גדול איזה דבר, והגדול רואה, שזהו לפי ההגיון, מה שהילד אומר לו, בודאי הגדול ישמע בקולו. ואיננו אומר, שהגדול מכניע עצמו בפני הקטן.

אלא מה נקרא "הכנעה". אם אדם בא ושואל בעצת הגדול "מה לעשות". והגדול אומר "לעשות כך וכך". והאדם רואה, שזהו ממש נגד השכל. ואם ישאל את מי שהוא, אם כדאי לשמוע, מה שהגדול אמר לו, ובטח יגיד לו, הלא זהו נגד ההגיון, ואסור לך לשמוע בקולו. ומכל מקום אדם זה מכניע עצמו, היינו הוא מכניע את דעתו, וגם דעת העולם, שהם נגד דעת הגדול, ושומע בקולו. זה נקרא "הכנעה", שהוא שומע בקולו של הגדול למעלה מהדעת.

וזה קשה מאוד לעשות, שזה נקרא "כבד הדבר לעשות". וגם זה נקרא "כבד פה וכבד לשון אנכי", הנאמר אצל משה רבנו עליו השלום. היות שמשה נקרא "רעיא מהימנא", היות שבחינת משה נקראת "אמונה". ובאמונה אין שם "פה ולשון", כי "פה ולשון" משמע, שמסביר את הדברים בשכל ובדעת. ובחינת משה היא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

ומזה נוכל להבין, מה שרש"י מפרש על "קלות ראש" פירושו חילוף של "כובד ראש". מדוע הוא לא מפרש ישר, אלא הוא אומר בלשון חילוף של "כובד ראש". זהו משום שרוצה לפרש לנו ביתר בהירות, מה זה "כובד ראש", שהוא ענין אמונה למעלה מהדעת. לכן הוא אומר לנו על קלות ראש, שהיא ההיפך מבחינת אמונה למעלה מהדעת.

כלומר, להסביר לנו, שאין בחינת אמצע ביניהם. אלא אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "כובד ראש" או "בתוך הדעת", הנקרא "קלות ראש", משום דבר המלובש בשכל ודעת זה קל לראש להסכים, שהאדם יבצע את הפעולות האלו, הנבנים על יסוד שהשכל החיצון מבין.

מה שאין כן אם אומרים להאדם, שיעשה מעשים מה שהוא נגד השכל והדעת, זהו כובד ראש. כלומר, שזהו כובד משא, שהשכל יוכל לסבול. ולכן כשאומרים לאדם, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", הוא מתנגד.

ובהאמור נבין, מדוע המשנה אומרת "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש". משמע, שאם אין לו כובד ראש, אין לו להתפלל. וגמרא אומרת "אין עומדין להתפלל, ולא מתוך קלות ראש".

ושאלנו, שכאן משמע, שאם אין לו קלות ראש, ואפילו שאין לו כובד ראש, כבר יכול להתפלל. משמע, שאין כאן תחנת ביניים. ולפי הנ"ל, אין באמת תחנת ביניים, אלא או שיש לו אמונה למעלה מהדעת, שנקראת "כובד ראש", או שיש לו אמונה תוך הדעת, שזה נקרא "קלות ראש", מסיבת שזה קל לראש להבין ולהסכים, אם השכל מחייב אותו, שנחוץ לו לעשות הפעולות האלו.

אבל באמצע אין שום דבר. אי לזאת, בטח שמי שרוצה להתפלל לה', בטח שיש לו אמונה, אחרת לא היה הולך להתפלל. אלא:

א. או שמתפלל על בסיס אמונה בתוך הדעת, הנקראת "קלות ראש", כפירוש רש"י, שאין לו הכנעה.

ב. או שמתפלל בכובד ראש, שיש לו הכנעה. כלומר, שמכניע את דעתו ולא מסתכל עליו, כאילו הוא כלום לא שוה, אלא כל הבסיס שלו בנוי על אמונה למעלה מהדעת.

ועתה נוכל להבין את השאלה מה ששאלנו, מדוע נקראת תפלה "עבודה". ולא עוד, אלא שנקראת "עבודה שבלב". ידוע, עבודה נקרא, אם האדם צריך לעשות איזה דבר, שהגוף לא נהנה מעשייתה. זה נקרא "עבודה". ולכן אין האדם מסוגל לעבוד בלי שכר. מה שאין כן אם האדם נהנה מהעבודה, זה לא נחשב ליגיעה.

זאת אומרת, אותו המעשה שהאדם עושה, אצל אדם זה שאינו נהנה מעשייתה, נקרא אצלו "יגיעה". ולהשני, שהוא כן נהנה מהמעשה שהוא עושה, אצלו לא נחשב זה ליגיעה ועבודה. וממילא הוא לא צריך לקבל תמורתה שום שכר, מטעם כי אין האדם מסוגל לעשות מעשה בלי הנאה. ולכן כשהוא כן עושה מעשה ולא נהנה ממנו, אם כן מדוע הוא כן עושה את המעשה.

התשובה היא, כי הוא מצפה שע"י היגיעה שהוא עשה עכשיו, הוא יהנה ממנה אח"כ, היינו שיקבל שכר תמורת העבודה, והוא יהנה. נמצא, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, ואין לו הנאה, איך הוא מקבל כח עבודה. אלא מוכרחים לומר, שהוא מסתכל על התמורה. ומזה הוא מקבל חומרי דלק לעבודה.

לדוגמא, נגיד, כשבא אדמו"ר מלובביץ' לשדה תעופה, ויש לו איזה תיק, והוא נותן לסבל, בטח הסבל עובד, ולוקח התיק בכדי להביאו להמונית. ואח"כ הוא ידרוש תמורה עבור עבודתו. והוא מטעם, שאינו מכיר בחשיבות הרבי. מה שאין כן אם הרבי יתן התיק לאיזה חסיד מהחסידים שלו, והרבי ירצה לשלם לו תמורת עבודתו, בטח החסיד לא ירצה לקבל. מטעם, היות שהוא כבר קיבל הנאה בעת העבודה. כי להון תועפות יחשב לו, בזה ששימש את הרבי.

וכפי שהסברנו, שענין תפלה צריך להיות בכובד ראש. היינו, בזמן שהאדם מרגיש בעצמו, שאין אמונה למעלה מהדעת. פירוש, שאין הדעת מחייב אותו לעבוד בעמ"נ להשפיע. והאדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד.

היות שהוא מבקש, שה' יתן לו דבר, שכל האברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפלה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך.

ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפלה "עבודה שבלב".

ולפי זה יש לפרש "אין עומדין להתפלל", כי תפלה הוא חסרון, שחסר לאדם משהו, ואין ביכולתו ובכוחות עצמו להשיג את מבוקשו. הוא מבקש לאחרים, שיעזרו לו. ולכן כשאדם הולך להתפלל לה', שיעזור לו, הוא צריך מקודם לראות, מה חסר לו באמת. כלומר, אם יתנו לו את מבוקשו, הוא כבר איש שלם, ואינו חסר לו כלום.

וזה שייך לומר דוקא על בחינת אמונה, כי בזמן שהאדם זוכה לאמונה למעלה מהדעת בקביעות, כבר הוא זוכה להכל. לכן אמרו "אין עומדין להתפלל, אלא על חסרון של כובד ראש". היינו, שה' יתן לו את אור האמונה."

שאלה: אם לאדם יש רצון, פשוט רצון, איך הוא מעלה אותו למעלה מהדעת? כי כתוב שצריך לפנות רק למעלה מהדעת, אז איך רצון שאמור להיות אגואיסטי, עולה למעלה מהדעת?

אי אפשר. אז מה עושים? יש לכם תשובה?

שאלה: תלוי איזה רצון. רצון לקבל זה ודאי בתוך האדם, והאדם רוצה רצון להשפיע אבל זה נמצא מעליו. זה לא נמצא בתוך האדם, אין לו דבר כזה רצון להשפיע, אז לפני שהוא מתפלל, הוא דן על זה וחושב רק על הרצון להשפיע.

יש עוד דעות?

שאלה: אולי נרחיב את השאלה, איך מראש האדם מכין את עצמו שתהיה חסרה לו אמונה למעלה מהדעת ולא שום דבר אחר? כי הכול תלוי בהכנה.

כן.

שאלה: גם יותר מזה, האם כל עוד הוא לא מגיע לדרגת אמונה למעלה מהדעת, אין לו תפילה? הרי כתוב שהוא לא יכול להתפלל.

גם זו סברה.

שאלה: האם נכון להגיד שלרכוש אמונה מעל הדעת, את דעת העליון, זו בעצם דעת הקבוצה, דעת העשירייה? כי למדנו בשיעורים האחרונים, שההנאה שלנו בדרך היא באור חוזר, כשאתה מחזיר את האור.

כן.

תלמיד: וזו הרגשה שאתה שותף לבורא. מה זה שותף לבורא? שאתה בעשירייה כל הזמן מברר, דוחף למצב יותר גבוה בקשר שלנו. מתוך הבירור אתה מברר מה חסר, ואז את החיסרון המשותף הזה מבקשים מהבורא. הרי אומרים שהתפילה היא תפילת רבים מתוך חיסרון אמיתי. ואני מרגיש שחיסרון אמיתי מגיע רק מתוך בירור אמיתי, מתוך העשירייה, מתוך הקשר שלנו, כשאנחנו שואפים לקשר יותר גבוה, יותר חזק, ובאמת מה שחסר לנו בקשר הזה, על זה אנחנו צריכים לבקש. זו העבודה היומיומית שלנו, שם אנחנו צריכים כל הזמן לדחוף קדימה, ולהיות בתנועה.

אני מרגיש שהדעת של הקבוצה, של העשירייה, זו האמונה מעל הדעת. כי אם אני אלך לפי הדעת שלי זה תמיד יהיה ברצון לקבל שלי, מה שאני מרגיש. אבל זה לא נכון, כי בסופו של דבר הקשר עם הבורא הוא דרך העשירייה, דרך החברים. הבורא מקשר אותנו דרך העשירייה, הבירור מה חסר לנו לערבות, למימוש כוח האהבה וההשפעה בינינו, זה רק דרך העשירייה. ככה אני מרגיש את זה ביומיום. גם לפה, וגם לפה, משני הכיוונים.

האם באמת האמונה מעל הדעת, כשאני רוצה להתעלות מעל הדעת הפרטית שלי, זו העשירייה שלי?

אז מה תעשה?

תלמיד: אני ממשיך לעבוד עם החברים, אני ממשיך לברר איתם איך אני מחזק את הקשר, איך דוחפים קדימה, ואיך אנחנו ממלאים את החסרונות אחד של האחר. זה מה שאנחנו רוצים, לעשות נחת רוח לבורא, שהקשר בינינו באמת יהיה קשר של אהבה. אהבה רוחנית היא לראות כל הזמן את החסרונות אחד של האחר לכיוון המטרה, לכיוון חשיבות המטרה. צריכים כל הזמן להעלות את המערכת העליונה שהיא כוח ההשפעה והאהבה יותר למעלה, ואפשר לעשות את זה רק בכוח של החברים, אי אפשר אחרת. כמו שרב"ש אומר פה במאמר, אני צריך לשאול את הגדול יותר, והגדול יותר מבחינתי זו העשירייה. אין גדול יותר ממנה, זה מה שאני מרגיש, ורואה בעבודה.

כן.

שאלה: אני חושב שיש פה גם סכנה בלהפוך את החברים לגדולים, ואז לשכוח את המטרה. הרי אנחנו הולכים לבורא, אז החברים צריכים להיות אמצעי לבורא, ולא שאני אעשה כל מיני פעולות מתוך הרגל. אז איך כל הזמן להחזיק את זה מדויק יותר?

עוד?

שאלה: דווקא לי זה נשמע כמו להחליף פרה בחמור. זאת אומרת, זה כמו אמונה של אדם דתי, אם אני אומר העשירייה, ואני נכנע לעשירייה, או אני נכנע לבורא, זה כמו החסיד עם המזוודה. מפני שאני מכבד את הרבי, או כי כולם אומרים ככה, אז אני נכנע לדעת הציבור ואני מעריך מאוד את הרבי, הרבי הוא גדול, ופה אצלנו זו העשירייה.

אז נראה לי שמה שאומרים פה על אמונה למעלה מהדעת, זה דווקא מתוך דעת מאוד גדולה כשהאדם כבר רואה את התמונה בצורה מאוד רחבה, אבל הוא רואה שברצון שלו הוא עדיין הפוך מזה, וזה נותן לו איזה כוח ראשון של תפילה שהוא יכול לעבוד איתו, אחרת זו לא יכולה להיות באמת תפילה. האם ההסבר שלי הוא בכיוון הנכון?

נברר. עוד?

שאלה: יכול להיות שאני חמור, אבל אומרים להיות עובד ה' או להיות עובד של האגו, אז אני מוכן להיות עובד של ה'. יכול להיות שזה נקרא להיות חמור, אבל אני מוכן להיות עובד של ה'. ולהיות עובד ה' זה רק דרך הקשר עם החברים, אני לא רואה דרך אחרת שבה אנחנו יכולים ליצור קשר עם הבורא, עם כוח שהוא מעל הטבע שלנו, מעל האגו שלנו.

כן.

שאלה: אפשר לפנות לבורא לפי השכל שלי או לא לפי השכל שלי, ודווקא כשאני מרגיש את מה שהשכל שלי טוען, ומכניע את עצמי כלפי השכל שלי, זה נקרא שאני פונה למעלה מהדעת, וזו הפנייה היחידה שיכולה להיות נכונה.

כן.

שאלה: אני חושב שהעניין פה הוא להגיע לכזה חיסרון שאתה מרגיש שאף אחד לא יכול לעזור לך חוץ מהבורא. ואז גם העשירייה לכאורה לא יכולה לעזור לך, ויש בתוכך מלחמה, איך אתה בכל זאת מחזיק את החברים, את הכלי, איך אתה צריך לשפר אותו כדי להגיע למה שבאמת חסר לך, שרק הבורא יוכל לעזור לך. צריך להיות שילוב של חסרון חזק מאוד לבורא, שרק הוא יכול לעזור לך, ולא שום דבר אחר.

כן.

שאלה: נראה שמה שחשוב זה מה שהאדם מחשיב. אם אני מחשיב את השכל של עצמי, את מה שהוא אומר לי, רב"ש קורא לזה "קלות דעת", כי מאוד קל לעבוד עם משהו שאני מרגיש שהוא חשוב לפי דעתי. אבל אם אני מחשיב את המלך הגדול, אפילו שאני לא רואה שהוא שולט בעולם כטוב ומיטיב, ושמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, אבל אני הולך נגד דעתי לכיוון ההשפעה, אז רב"ש קורא לזה "כובד ראש", כי קשה לאדם להחליט לעבוד נגד דעתו.

אז כל העניין הוא את מי אני מחשיב, אם המלך חשוב או שדעתי חשובה, ופה יש את התפילה שהוא כותב "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק כי אם הוא מרגיש שמשמש מלך מלכי המלכים, הגוף יתבטל כנר לאבוקה".

יפה. עוד?

שאלה: להוסיף על מה שנאמר פה, רב"ש אומר שבאופן טבעי יש לאדם יכולת להתבטל בפני משהו גבוה ממנו, ושנמצאת בתוכי היכולת הזאת. אבל איך אני רואה בבורא משהו גדול ממני, אפילו שהוא נסתר ממני, ואז אני יכול להשתמש בדבר הזה, כדי לעבוד מעל דעתי?

זאת אומרת, אני צריך לחפש את אותה נקודה שבה כן אפשר להתבטל. גם קראנו כל הזמן איך אני מתעייף מהעבודה, ואז אני פונה לבורא, ואיך אני מוצא משהו גדול שאליו אני נדבק.

ואפילו שלרגע זה יכול להראות כאמונת דתיים רגילה, זה רק לרגע. השאלה היא, איך אני מוצא את הנקודה הזאת, והופך את הבורא לחשוב יותר מכל דבר אחר, שבו אני יכול להידבק עם אותו חלק פנימי שלי?

זאת השאלה?

תלמיד: זאת שאלה ואולי סוג של הבחנה שלא ברורה לי לגמרי. אני קולט את זה מתוך המאמר ואולי עוד לא מזהה אצלי את הנקודה שבה אני יכול להתבטל. צריך דעת מאד חזקה בכדי לעלות מעליה, ולעבוד בכובד ראש. איך אני מוצא את הנקודה הזאת, נקודת משה, בפנים בתוכי, ואז אני יכול להתבטל? כי הדעת לא נותנת להתבטל.

יפה, כן.

שאלה: נראה שרב"ש נותן עיקרון חשוב, איך לדעת אם העבודה נכונה. היות שהאדם צריך לזכות לדבקות ה' "והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד. היות שהוא מבקש, שה' יתן לו דבר, שכל האברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפלה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך."

והוא ממשיך, "מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפלה "עבודה שבלב"." אני מבין מזה שאם האדם מקבל הצדקה בשכל שכדאי לעבוד את ה', אז זו לא העבודה הנכונה, אלא הוא צריך להיות דווקא בהתנגדות.

כן. להיות בהתנגדות.

שאלה: רב"ש כותב שאין בחינת אמצע. או שיש אמונה למעלה מהדעת שנקראת "כובד ראש", או אמונה בתוך הדעת שנקראת "קלות ראש". אז איזו תפילה יש באמצע? נשמע דווקא שהתפילה כן נמצאת באמצע.

שהאדם לא בזה ולא בזה, הוא לא יודע איפה הוא.

תלמיד: באמונה אני עדיין לא נמצא ולכן אני לא יכול להעלות תפילה, ובתוך הדעת אני לא יכול להתפלל כי זו "קלות ראש". אז מה האמצע הזה, מה זה הביניים ששם התפילה נמצאת?

כנראה שהוא צריך לראות את עצמו באמת, איפה הוא נמצא.

תלמיד: אז איפה התפילה? באמונה למעלה מהדעת, או ברצון להיות למעלה מהדעת?

ברצון.

תלמיד: מה ההבדל בין תפילה באמונה למעלה מהדעת, לבין תפילה לרצות להיות למעלה מהדעת?

זה בדיוק מה שאתה אומר, להיות ברצון להיות באמונה למעלה מהדעת, או להיות באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אבל במקום אחר הוא כותב "הלוואי ויתפלל כל היום". לעומת זאת הוא אומר שרק בכובד ראש יש תפילה.

כן.

תלמיד: אז אני לא מבין את עניין התפילה.

התפילה היא החיסרון למה שחשוב לך כרגע בחיים.

תלמיד: ותפילה בתוך הדעת למה שחשוב לי בחיים, האם היא מתקבלת, נשמעת? יש לה מקום בכלל, או אני סתם עם עצמי?

לכך אתה תענה. אתה לוקח את המיקרופון ושואל, ואנחנו יושבים ומצפים שאתה תענה למה שאתה שואל.

תלמיד: אם היו לי תשובות הייתי עונה.

טוב.

שאלה: אני מרגיש שהמאמר מדבר על לאהוב את החבר כמוך. על מה שיש לי בלב אני יכול להעלות תפילה בתוך הדעת, אבל אם אני יכול להשקיע כוח ולהתפלל עבור מה שיש לחבר ברצון העמוק שלו, להשקיע כוח כמו עבור עצמי אבל בשבילו, זה למעלה מהדעת שלי. ואולי אנחנו יכולים להתחיל מחבר שקרוב לרצון שלנו, ואז להגדיל את הרצון, לכלול בו עוד ועוד חברים ורצונות יותר רחוקים מהרצון שלי, כי החכמים אומרים שבמיוחד אנחנו צריכים להעלות תפילה כזו.

טוב, כן.

שאלה: רב"ש מדבר על כך שהדעת היא מנגנון שכל הזמן מחפש את תועלת עצמו, זה המנגנון הטבעי. כנגד זה, צריכה לעמוד תועלת הבורא ושהאדם יבחר, "אני לא רוצה את תועלת עצמי, כמה שזה קשה וכבד, אני רוצה את תועלת הבורא".

שיהיה לו ברור ככה?

תלמיד: שיהיה לו ברור שיש פה תועלת עצמי, מזה אני מרוויח, קשה לי מאוד לוותר על זה, אבל כנגד, אני רואה את תועלת הבורא ואני מעדיף את זה מעל.

ואת כל זה אתה רואה בתוך הדעת?

תלמיד: צריך איכשהו לראות את תועלת הבורא, או את גדלות הבורא, או משהו שיהיה כוח כנגד, אחרת כנגד מה האדם מבטל את דעתו? אדם לא יכול סתם לוותר על תועלת עצמו.

כן.

תלמיד: מהו אותו דבר שהוא רואה כנגד דעת עצמו? שהוא צריך להעדיף אותו על פני דעת עצמו?

דעת הבורא.

תלמיד: ואיך הוא יודע מהי דעת הבורא, היא הרי נסתרת.

כלומר, איך הוא מגיע למצב שהוא מעדיף את דעת הבורא.

תלמיד: צריך משהו שהוא יתבטל אליו. למשל בדוגמה עם הרבי, הוא אומר, "הרבי גדול, אני קטן. בכך שאשרת אותו אני כבר אקבל". אבל זו דוגמה של כבוד, זה לא בדיוק אותו דבר, שם הוא מרוויח כבוד. אבל פה צריך לראות משהו שאתה לא רואה אותו כרגע, הוא נסתר וכנגד דעתך שהיא ברורה, ואתה צריך להגיד, קשה מאוד, כבד מאוד, בלתי אפשרי אפילו לוותר, אבל אני מוותר. מהו הדבר שצריך לראות כנגד הדעת של עצמך?

מה שאתה רואה. מה אתה יכול לראות?

תלמיד: אדם רואה את תועלת עצמו.

אתה לא יכול לראות את גדלות וחשיבות הבורא. אז מה עושים?

תלמיד: את זה מבקשים.

זו באמת נקודת יציאת מצרים. טוב, נגיע לזה.

שאלה: רב"ש אומר שהמשנה אומרת "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש", שאדם צריך לזהות את התהום הזאת, שהוא לא יכול ובנקודות האלה לתת את התפילה.

כן, זה נכון.

שאלה: המאמר הזה בלבל אותי לחלוטין. יש לאדם את הדעת שלו והוא עושה דברים לפי דעתו, זה העולם הגשמי, הרגיל. אין בורא, כלומר אם היה הבורא מתגלה והיה אומר לי תעשה כך וכך, אז הייתי עושה. גם כן, לא מדעת אלא כי זה הבורא והוא אומר לי מה לעשות. ואז אנחנו מדברים על משהו שנקרא דעת הבורא או רצון הבורא, שאני צריך להכניע את עצמי לדעת הבורא, אבל אני לא רואה את הבורא. אז מה יש לי? את הרב, את הקבוצה שאומרים לי פחות או יותר לאן ללכת, ואז אני שוב צריך להכניע את עצמי, אבל אני לא מכניע את עצמי לא מול הבורא, אלא מול הרב. אבל זה מה שעושים גם כל האנשים בחוץ, מוצאים להם אדם גדול ומכניעים את עצמם מול הדעה שלו. הלכתי פה לאיבוד, מה ההבדל?

אין הבדל, אתה לא תוכל לברר כך שום דבר.

תלמיד: איך האדם יודע שהוא הולך בדרך שמובילה אותו להשפעה? יש משהו שנקרא "אמונת חכמים". הוא אומר שהאדם צריך להכניע את עצמו בפני ספרים ובפני סופרים.

כן.

תלמיד: מאיפה האדם יודע שהוא הולך בכיוון הנכון? פתאום כל העניין של למעלה מהדעת נראה מאוד..

מה?

תלמיד: הרבה אנשים מכניעים את עצמם והולכים אחרי מישהו.

כן.

תלמיד: מה שונה ה"למעלה מהדעת" שלנו?

אין לנו למעלה מהדעת.

תלמיד: עוד אין, לזה רוצים להגיע.

כן, אז צריכים לבנות.

תלמיד: מה זה אומר לבנות?

אין דבר כזה בטבע למעלה מהדעת.

תלמיד: אלא?

אלא, אני רוצה לשמוע מכם.

שאלה: המאמר מבחינת ההיגיון שלו מאוד חלק, מוליך אותנו צעד צעד חוץ ממילה אחת. באמצע עמוד 543 מתחיל בפסקה "פתאום בא האדם ואומר להגוף "נכון, עד עתה אתה היית המורה דרך שלי. ואף פעם לא עשיתי שום דבר מה שהוא נגד הדעת, כלומר, מה שאתה מצוה לי לעשות. אבל מכאן ולהבא, תדע לך, שכל מה שאתה תגיד לי לעשות, אני לא אשמע בקולך". והמילה "פתאום". פתאום בן אדם קם בוקר אחד ומחליט שזה מה שהוא עושה. מה זה "פתאום"?

מגיעה אליו דרישה להבחנה חדשה וזה לאו דווקא בבוקר שהוא קם אלא גם באמצע היום. לא חשוב באיזה מקרה.

תלמיד: מה זה אומר פתאום יש לו צורך בהבחנה חדשה?

הוא רוצה להגיע לפתרון חדש של החיים שלו. מה שהיה עד כה - עם זה הוא לא יכול להמשיך.

תלמיד: נשמע שההחלטה הזאת היא לא על הרצף הרגיל של החיים, היא איזו קפיצה או שינוי.

כן, זו קפיצה בהחלטה.

תלמיד: ומאיפה זה בא לאדם, מה פתאום שהוא יעשה את זה "פתאום"?

זה מגיע לאדם מתוך שינוי הבורא שבו.

תלמיד: אנחנו רוצים להגיע ל"פתאום", שזו בסופו של דבר המטרה. מה אני צריך לעשות כדי שאני פתאום אגיע להחלטה הזאת?

כל הזמן אתה צריך לתאר לעצמך שתכונת ההשפעה שולטת בכל המציאות ואתה רוצה לגלות את סדרי הפעלתה בעולם.

תלמיד: אז ה"פתאום" בא בעצם אחרי הרבה מאוד דעת. כאילו הכול בתוך הדעת, מספרים שיש דבר שנקרא "תכונת ההשפעה" ואז אחרי זה אני פתאום אומר - אני רוצה ללכת לשם, זה מה שאני צריך לעשות בחיים.

אתה רואה שבזה יש לך היגיון האמיתי. כל היתר זה בתוך הדעת הארצי.

תלמיד: וזה נקרא למעלה מהדעת?

וזה יביא אותך למעלה מהדעת.

שאלה: למה הוא כותב שזה דווקא עבודה שבלב ולא במוח? בכל המאמרים יש הגיון ויש דעת עליונה. אומרים - אתה צריך לדעת העליון, לדעת אחרת שהפוכה מהדעת שלך. זאת אומרת כביכול אני צריך לבקש שאני אפסול את הדעת שלי וארכוש דעת של העליון. והוא כותב זה דווקא צריכה להיות תפילה מהלב ועבודה בלב, לשנות את הלב, זאת אומרת לשנות את הרצון או כוונה. על מה מדובר?

לפי מה שאני שומע ממך אתה רוצה להחליף רצון אחד ברצון שני, מה התועלת?

תלמיד: אז תיקון הלב זה תיקון הכוונה?

אם אתה תחליף את הרצון אתה תהיה מלאך אבל לא אדם.

תלמיד: אני רוצה לחדד. אומרים שהשכל או הדעת זה תוצאה מהרצון. באופן טבעי האדם רוצה משהו והרצון מתפתח, הדעת שלו מתפתחת והוא יודע מה הוא רוצה. באופן טבעי הוא גם יכול לבקש, זה תפילה של עולם הזה, זה לא התפילה שעליה אנחנו מדברים.

עכשיו אנחנו אומרים לא, אנחנו רוצים לקרוא מאמרים, לקרוא משהו, להאמין במשהו אחר, לקחת דעת של העליון, לפסול את הדעת שלי ולהתעלות, וזה למעלה מהדעת, זה עבודה בשכל, בדעת, אז איך זה קשור ללב?

אנחנו לא יכולים לעשות שום תנועה בלי רצון. הרצון זה היסוד של כל החיים ואם אני עושה משהו אז ודאי שהרצון שלי מסכים לזה, רוצה את זה, דוחף אותי לזה.

תלמיד: אבל אני יכול להשפיע מתוך הטקסט, מתוך דעת העליון כשאני קורא על הרצון שלי, או שצריכה להיות פעולה נוספת שנקראת "תפילה", ואיך קשורים הדברים האלה, או שזה צריך להיות ביחד?

צריכים לראות.

שאלה: אם אפשר קצת להמשיך הדברים. למה כל ההכבדות נקראות "כבדות הלב"? למה אני הכבדתי את ליבו? פה כל העבודה היא על הדעת, נגד השכל.

כן.

תלמיד: אז למה כבדות הלב ולא כובד ראש?

בסופו של דבר הלב צריך להיכנס לזה, להסכים לזה ולבצע.

תלמיד: אבל פה הוא נותן את הדגש כל הזמן על העבודה נגד השכל, נגד הדעת.

כן.

תלמיד: פה הוא אומר הכנעה זו הכנעה, "ומהי הכנעה. זהו שהאדם מכניע עצמו בפני הגדול" את הלב אני לא יכול להכניע, את הדעת אני יכול להכניע, אז למה כבדות הלב? אנחנו אומרים שתפילה צריכה לצאת מעומק הלב.

אתה לא יכול לעשות שום דבר אם הלב לא מסכים.

תלמיד: אני יכול לא לרצות לקום לעבודה ולהכריח את עצמי ללכת לעבודה.

זה נקרא שהלב בסופו של דבר מסכים.

תלמיד: אז כשאומרים דעת זה כולל בפנים גם את הלב של האדם?

כן.

תלמיד: זה לא רק העבודה נגד השכל?

כן.

תלמיד: הוא כותב "אם האדם נהנה מהעבודה, זה לא נחשב ליגיעה." אז אם נהנים מהעבודה ומומלץ לנו ליהנות ממעשה השפעה, אפילו יש חיוב גדול להנות ממעשה השפעה כמו שהוא כותב ב"שמעתי", שצריך לעבוד בשמחה ובהנאה מהעבודה.

אבל זה לא נקרא עבודה.

תלמיד: אז זה לא יגיעה?

לא, אין יגיעה. אתה עושה מה שאתה רוצה, יוצא לך. זו לא עבודה זו לא יגיעה.

תלמיד: ממה אדם נהנה בעבודה בדרך?

מזה שהוא מתקרב למה שהוא מצייר לעצמו.

תלמיד: אז הוא נהנה?

לא, התענוג שאתה יכול למצוא בעבודה, הוא הופך לך את העבודה עצמה לתענוג, זה אם הגעת בדבקות.

שאלה: משהו שאולי באותו עניין אבל קצת שונה. הוא אומר שגם התורה ניתנה לברי לבב והוא משווה במאמר את זה מול התפילה לכאורה. הוא אומר שתפילה קודמת לכל המצוות, אבל גם התורה היא לברי לבב. למה הוא מתכוון שהתורה היא לברי לבב והוא עושה את ההשוואה הזאת ביניהם, כדי להמחיש לנו משהו, שלי הוא לגמרי לא ברור?

אני חושב שזה מדבר על אנשים שיכולים להתגבר על הלב שלהם.

תלמיד: אבל בשביל להתגבר על הלב צריך את התורה, צריך את האור, הלב לא יכול להתגבר לבד.

כן.

תלמיד: איך זה עובד, מה קודם למה, התורה לתפילה, או התפילה לתורה?

התפילה היא קודמת.

תלמיד: אבל התורה היא ראשונה היא לפני הלב, לא?

איך יכול להיות שאתה תרגיש, תבין מה זה תורה?

תלמיד: אני צריך שהתורה תעשה את העבודה, היא מתקנת את הלב בסוף, היא עושה את הפעולה על האדם.

הרצון צריך להיות בכל זאת קודם לכול.

תלמיד: אני שמעתי שהבורא ברא את הנבראים, את הרצון.

כן.

תלמיד: כנראה אתה מדבר על הרצון להשפיע שהוא צריך להיות פה.

כן.

תלמיד: וזה צריך לבוא קודם.

ודאי.

תלמיד: וזה צריך לבוא מתוך האדם, מתוך הנבראים?

כן.

שאלה: נראה שיש איזשהו לב שהוא מעל הדעת, כאילו מעל הראש. על איזה לב מדובר?

לב זה כל הרצונות, או הרצון העיקרי של האדם נקרא לב.

תלמידה: האם אפשר לומר שהתענוג הוא השכר לעבודה, זה בעצם הרצון שלי לוותר על הדעת שלי ולהיכנס לדעת של הלב הזה?

על סמך מה את מחליפה?

תלמיד: כנראה איזשהו כוח חיצוני עוזר לי, החברים אולי?

זאת אומרת, זה לא את.

תלמידה: לא.

העבודה זה נקרא שאני מבצע פעולה שלפי דעתי, לפי רצוני, אני לא יכול לבצע, לא רוצה לבצע. ואז בכל זאת, משום מה אני מחליף את הרצון שלי ומתחיל להעריך רצון אחר למעלה מרצוני, לפי הבחירה שלי, לפי מה שאני רואה לפני. אחרת זו לא רוחניות.

שאלה: שמעתי שחומר הדלק של הגוף להתקדמות זה חשיבות הבורא. ושמעתי היום שהרב ענה לחבר, שאי אפשר לראות את גדלות הבורא וחשיבות הבורא. אז איך מכניסים את הגוף מתחת לעבודה הזאת, מתחת לגדלות וחשיבות הבורא?

אנחנו צריכים להתפלל שחשיבות הבורא תאיר לנו ותכוון אותנו נכון בדרך. הבורא לא צריך שאנחנו נפתור את הבעיות שלו, הקושיות שהוא כביכול שם לנו בדרך. הוא רוצה שאנחנו נחליט נכון ונלך נכון בדרכנו, ועל זה אנחנו מבקשים, צריכים לבקש. אבל זהו.

שאלה: איזו התעוררות מלמטה מביאה את הרצונות שלנו לדבקות ברצונות של הבורא?

בעצם שאנחנו נמשכים אליו, להידמות לו, להיות כמוהו.

שאלה: אמרת שעבודה זה כשאתה הולך כנגד הרצון שלך. וכאן כתוב שהתפילה היא עבודה יותר מכל יתר המצוות. אבל תפילה זה משהו ברצון, זו בקשה שבלב, אז איך להפוך אותה לעבודה?

תפילה זו עבודה שבלב, כשאני צריך לברר למה אני רוצה להגיע, על ידי איזה חסרונות אני מגיע לזה, ואז אני מתפלל שהרצונות שאני צריך יתגלו בי וכך אוכל לממש את המטרה שעומדת עכשיו לפני.

שאלה: אנחנו צריכים את הדעת כדי להתפלל כנגד הטבע שלנו כדי שנוכל מלהתעלות למעלה מהדעת. מה היא הכוונה שהוא זכה לאמונה בקביעות? בסוף המאמר מדובר על כך שהוא זכה לאמונה בקביעות¹. איך הוא מתעלה מעל כובד הראש, כובד הלב, וזוכה לאמונה בקביעות. משתוקק להגיע כבר מעל הטבע שלו, מעל הנטייה הטבעי שלו? איך זוכים לעבודה בקביעות שמדובר עליה כאן?

כנראה שבכל הרצון שלו הוא הגיע לדרגת הבינה שהתחברה עם החכמה ובשילוב שלהן הוא עושה עכשיו פעולה. זה נקרא שהוא מגיע לחיסרון החדש. שכל החיסרון שלו הוא בכך שמשילוב של חכמה ובינה הוא מגיע ללידת הדרגה החדשה.

תלמיד: אז מה אנחנו צריכים לעשות כדי שזה יהיה בקביעות? מה הוא עניין הקביעות?

קביעות זה שבדרך כלל פחות מזה אנחנו לא יורדים, זה נקרא להשיג בקביעות. זאת אומרת, יותר כן יכול להיות, אבל פחות לא.

תלמיד: האם זה ביטול מוחלט, ביטול הכי גבוה שאפשר להגיע אליו, הכי עמוק שאפשר להגיע אליו כלפי הבורא?

את זה אני לא יכול לומר עכשיו, חסרות לנו עוד כמה הבחנות.

תלמיד: מה אנחנו צריכים כדי להיות מסוגלים לדבר על אותה אמונה בקביעות? מה חסר לנו עדין כדי להגיע להיות מסוגלים לדבר על זה?

אנחנו לאט לאט מגיעים לתנאים שאז אנחנו משיגים את האמונה בקביעות, אבל זה עוד לא עכשיו, עוד אין לנו.

שאלה: בעבודה רוחנית אנו זקוקים שהבורא ייתן לנו כוח אמונה, שנרגיש שאנו משמשים את מלך מלכי המלכים, ואז הגוף שלנו יתבטל כנר בפני אבוקה. ממך אנחנו יודעים שלפני כניסתו לעולם הרוחני, אדם חווה מתח עצבים עצום וכועס על כל העולם, ואנשים סביבו לא תמיד מבינים מה קורה לאדם. איך אפשר לרכך את הפרכוסים האגואיזם הגוסס? האם רק דרך חברים, או ישירות מהבורא דרך צעקה מעומק הלב?

אני לא הבנתי בדיוק מה אתה רוצה לברר? אתה יכול להגיד לי את זה בצורה קצרה?

תלמיד: אתה פעם בעבר אמרת את זה, גם רב"ש כתב, שהאדם לפני העברת מחסום, עובר הרבה מתחים פנימיים, לפני היציאה מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. האם אנחנו קבוצה או דרך הבורא אפשר לעזור לאדם במצבים כאלה?

אנחנו עוד לא הגענו לזה.

שאלה: אנחנו מנסים לברר דברים בעשירייה ואנחנו עושים סדנאות, ועולות שתי הבחנות מתוך זה, אחת, שהגוף מתנגד לעבודה, גם בצורה פנימית וגם בצורה פיזית, ממש כמו מחלות, ודבר שני, שאנחנו לא מנסים לשכנע את הבורא לתת לנו משהו, אלא אנחנו מנסים לקבל את מה שצריך דרך עבודה בתפילה. האם העבודה הזאת היא עבודה נכונה?

מה שלא יהיה אנחנו חייבים להמשיך, ולגלות אם זה נכון או לא נכון ואיך להמשיך מהמצב שמתגלה. זאת אומרת האדם צריך בכל זאת להמשיך, אין מצב שאנחנו יכולים להסתובב ולחזור לאתמול, אלא רק קדימה.

שאלה: כאשר אדם צריך לתת כוונה על מעשה, הוא מזהה שלא יכול לכוון בעל מנת להשפיע ואז הוא מוותר על התענוג, עד שלב שהוא משיג דבקות עם הבורא. האם השלב הזה נקרא צמצום?

איזה חשבון הוא עושה? מפני שלא יכול להתגבר?

תלמיד: הוא רוצה לפני המעשה שהכוונה שלו תהיה על מנת להשפיע לבורא אבל הוא מגלה שהוא לא יכול, שזה הולך לתועלת עצמו, אז הוא מגיע למסקנה שהוא מוותר על תענוג, עד שהוא ישיג את הדביקות. אז הוא לא עושה את המעשה.

כן.

תלמיד: והמעשה בעצמו, עד שאני לא משיג דביקות, אני לא מקיים את המעשה הזה.

האם זה נקרא שלב הצמצום?

אפשר לומר.

תלמיד: רציתי לשאול על אמונה למעלה מהדעת ביחס לתהליך יציאת מצרים.

כן.

שאלה: בתהליך הזה בכל תהליך מצרים יש אמונה למעלה מהדעת?

במצרים עצמו, אין.

תלמיד: אז מה התפקיד של משה?

התפקיד של משה למשוך אותם ליציאה.

תלמיד: אבל הוא מושך אותם למעלה מהדעת?

כן.

תלמיד: למה הוא מושך אותם?

כן, ודאי. אין יציאה אחרת.

תלמיד: כל תהליך מצרים, על מה הוא יושב? מה קורה שם לאנשים לפני שהם יוצאים? אם משה מושך אותם לכיוון אמונה למעלה מהדעת, לאיזן הכרה הם מגיעים דווקא כדי לצאת ליציאה?

אז כתוב וייאנחו בני ישראל מהעבודה, מה שהרב"ש מסביר את כל השלבים האלה.

תלמיד: ברור, זו כאילו נקודת התפילה שצריך להגיע אליה אבל לאיזו הכרה הם מגיעים על עצמם?

שהם נמצאים במצרים, והם חייבים לצאת, וייאנחו בני ישראל מהעבודה.

תלמיד: מה משה רוצה מהם?

משה מגיע כי הוא רוצה לעזור להם.

תלמיד: אבל התפקיד שלו הוא רק להצביע להם שצריך ללכת למעלה מהדעת?

כן. רק בשלבים.

תלמיד: מאיפה הוא פתאום מגיע? זה נראה כאילו זה צורך של העם להביא אותו, וכאילו נראה שזה צורך של העם שיבוא ויצביע להם שצריך ללכת.

הם מגיעים אחרי כמה ימים לים סוף, ואז הם רואים שאין ברירה, שהם צריכים לעבור לאמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אז השבירה הזאת שמגיעים בה במצרים, על מה היא יושבת? מה הנקודה שממנה מבינים שחייבים ללכת למעלה מהדעת ואי אפשר יותר להישאר כך?

מצרים זה בתוך הדעת.

תלמיד: כן.

והם רוצים לברוח ממנו, להתעלות למעלה מהדעת, זאת אומרת ההסכמה בכוח קיימת, בפועל היא מתבצעת בתהליך יציאה.

תלמיד: מה הנקודה שאתה מגיע אליה במצרים, שאתה לא יכול יותר להישאר בתוך הדעת, זאת הנקודה שממנה אתה מוכן?

הם מתחילים לעבוד במצרים כאנשים שטוב להם בעבודה כזאת, לעבוד לפי האגו, ולאט לאט קם פרעה, ואחר כך פרעה חדש, והם כבר מרגישים שהם לא יכולים להסכים, ושהם נמצאים בעבדות, זאת אומרת לא שיש להם בעיה לעבוד, אבל הבעיה היא שלא מקבלים אותו השכר שרוצים. הם כבר רוצים שכר מתקדם, למעלה מהדעת, והם לא יכולים, זה מלך חדש שקם במצרים, שלא ידע את פרעה, וכך הם מתקדמים ליציאה.

תלמיד: מה שמושך אותם לצאת זה שכר חדש שהם רוצים או שהם רוצים לצאת כדי להשיג אמונה למעלה מהדעת?

כאן יש תהליך שהם מתחילים ללמוד מה זה אמונה למעלה מהדעת, איך מתעלים ממה שהם, לאמונה למעלה מהדעת. זאת יציאת מצרים.

תלמיד: מה שאני לא מצליח לתפוס זה המעבר מזה שאתה במצרים, לזה שאתה חייב לצאת ממצרים. כאילו במצריים יש להם עבודה מאוד ברורה עם שכר ברור עד שהם כבר לא מסופקים ורוצים משהו מעבר, אבל איך קורה המעבר הזה? מאיפה הם מצליחים להבין, לתפוס את החיסרון הזה שאנחנו חייבים למעלה מדעת?

כן.

תלמיד: האם התהליך של יציאת מצרים כבר מקרין עלינו כי זה כבר קרה בעבר על הנשמות שלנו ואנחנו פשוט מקבלים את זה כמאור, כמשהו שעוזר לנו להתפתח, או שאלה שלבים שאנחנו צריכים לעבור מלכתחילה לגמרי על בשרינו?

התהליך של יציאת מצרים, שבו אנחנו מתקדמים כמו שאומרים "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול", ובשלב כלשהו אנחנו יוצאים בצורה שונה אולי, הוא במשהו כבר קיים בתוכנו וכבר כאילו יצאנו באיזו צורה?

אין הבדל. זה כמו בחיים שלנו, אם עכשיו אנחנו עוברים כל המדינה או כל העולם משהו, אז זה לא חשוב.

תלמיד: האם זה צריך לקרות גם אצלנו בצורה דרמטית כמו שמתואר ביציאת מצרים, שצריך לקרות בבת אחת, פתאום, בלחץ גדול מאוד, או שבן אדם קם בבוקר ופתאום מרגיש מחשבה חדשה, רצון חדש בצורה פתאומית בלי דרמטיות גדולה כמו שיש כאן שמתוארת מלחמה ארוכה מאוד והתפרצות וזעקה "ותעל שוועתם", משהו גדול. האם זה משהו דרמטי או שזה פתאום קורה מתוך יגיעה מתמדת, רגועה?

לי נראה שזה יהיה יותר בהכרה פנימית, ומתוך זה לאט לאט יתבצע אולי גם שינוי פיזי, אבל בעצם זה קודם כל מנטאלי.

תלמיד: כלומר זה יקרה בצורה הדרגתית אצלנו ויכול להיות שזה יקרה בצורה דרמטית בעולם. זה ייתן איזו משמעות דרמטית בחוץ.

כן. זה ברור.

תלמיד: כי זה משפיע עלינו בעבודה כי לפעמים אנחנו מצפים שתהיה פה איזו הצטברות או משהו דרמטי ואז בן אדם מרגיש שהוא רחוק מאוד מזה. לעומת זה שהוא פתאום מרגיש שינויים קטנטנים בלב וזו מבחינתו הדרך הנכונה, זאת אומרת הוא מרגיש שהוא מתקדם נכון.

כן.

שאלה: בעניין השמחה בדרך, אני חושב שלא יכולה להיות שמחה לפני שאדם מרגיש שיש לו עסק עם הבורא. כל עוד אדם לא יודע, לא מרגיש מאיפה זה מגיע, באמת אין, לא יכולה להיות שמחה. אבל גם אם ההרגשה היא אפילו פנים באחור, שבן אדם בכל זאת מרגיש את הבורא שהוא מקרין לו, והוא יכול לעבוד כלפי משהו גם אם זה כנגד האגו שלו, שזה המראה, נגיד לעבוד מול פרעה, כל עוד הוא מרגיש שהוא עובד לטובת הבורא, גם אם זה לא בצורה ישירה, הוא יכול להרגיש שמחה. האם זה נכון?

כן.

תלמיד: ויש עניין של הקביעות, זה עניין של יכולת להחזיק את זה בעשירייה? האם העניין של העשירייה נותן לנו את ההרגשה של הקביעות?

כן. גם תנאים וגם כוח.

(סוף השיעור)

---

1. "וזה שייך לומר דוקא על בחינת אמונה, כי בזמן שהאדם זוכה לאמונה למעלה מהדעת בקביעות, כבר הוא זוכה להכל."↩