שיעור בוקר 04.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 725, אגרת ל"א

קריין: ספר כ"תבי בעל הסולם", עמ' 725, אגרת ל"א.

אגרת ל"א

שנת תרפ"ז (1927)

"בס"ד נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור תרפ"ז לאנדאן יע"א

לכבוד התלמידים ה' עליהם יחיה

... והנה אשיב לכם ביחד, להיות הכל נובע מרצון אחד, וקדושת החג מתקרב ובא, וכמו שידעתם שדרכי להתקבץ אל עצמי, ולא לותר זמן בימים אלו.

והגם אין לי עוד הוצאות גדולות לצרכי אוכל נפש על החג, כי ב"ה השגתי המצות והיין לנכון. אבל טרוד אנכי לקבל את הבן הנולד מכל העובר עלי במשך חדשי העבור מחודש תשרי, והבן יקיר לי מאד, ילד שעשועים, ועל כן המו מעי לו, ולכל צרכיו.

בטח שמתם לב לכתוב במכתבים הקודמים, שתכינו עצמכם לנהרות אל ה' ואל טובו בימים האלו, בטרם ביאתי אליכם, כי הזמן מוכשר לכך-אם תרצו, כי בצרכי ה', וחלק ה', אין הזמן והמקום מגבילים בינינו כלום, והקופה של גשמיות? תלו אותה לאחריכם! והננו אחד.

כבר תמהו חז"ל, "אסתר מן התורה מנין"? ואמרו: "ואנכי הסתר אסתיר", והענין, "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ש"המאור שבה היה מחזירן למוטב", ואם כן שפיר הקשו, איך אפשר להיות הסתר לאיזה אדם? ואפילו אם תאמר שרשע הוא, שעוסק בתורה ומצוות שלא לשמה, מכל מקום המאור שבה מוכרח להחזירו למוטב, ותירצו, שיש ב' הסתרות, בסוד "הסתר אסתיר", הסתר אחד ממיעוט הירח, כמ"ש "מאורות, חסר כתוב", ונחסר הו' מהמאור שבה, מאר במקום מאור. הסתר שני, מחטא אדם הראשון, בבחינה שזרק בה זוהמא, ונתמעט ג"כ בראשון ונמצא מר במקום מאר, ובמעשי בראשית הקדים רפואה למכה, שנאמר בפסוק אור "יהי אור", "ויהי אור", דהיינו, שיהיה מספיק לב' הסתרות הנ"ל.

והנה בכח הנחש המסית, נפגם גם אור השני, ונשאר ממנו ור, ומכבר חסר באור הראשון הו' כנ"ל ונשאר סער על ראש הנחש וסיעתו, "ארור אתה מכל הבהמה", וכו'. שמראשון נשאר אר, ומהשני נשאר ור ועל כן נקצצו לו גם הרגלים, ועל גחונו ילך ודו"ק. כי אין לי פנאי להאריך. שזה סוד אור ששימש בז' ימי בראשית וכו', שגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והבן.

אולם כל התיקונים המה במקבלי האור, שבהיותם אינם כדאים לקבל האור העליון, הנם ח"ו במורדי האור כי אור ה"ס, השפעה. וכשמגיע לכלל קבלה, נקרא מאור, שה"ס, פנימיות המחזירו למוטב, המתלבש בכלי קבלה, ואור העליון מתלבש באותיות כל התפילות, והוא ושמו אחד, שה"ס שהיו אבותינו משוקעים בטיט ובלבנים, מגלולי מצרים בשער מ"ט דהטומאה, ואז נגלה עליהם, מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, והטעם, שהיו צריכים לגלות כל אותיות התפילה, ועל כן המתין להם הקב"ה. אמנם כשכלו התפילות מהר עליהם לגאלם, ו"גיטו וידו באין כאחד" ממש.

ומרדכי הצדיק באמנו את ה"דתא" (הדסה) זכה בה מצד שהיתה בת דודו אביחיל, ואע"ג "ומראה כבוד אש ה' כאש אוכלת בראש ההר", מרעה טוב ושמן היה לה אצלו, כמ"ש "מימינו אש דת למו". שהבין באור צדקתו, והמשיך עליה חוט של חסד, ובהמשכה זו המשיך מדת ה"קו" לקדושה י"ד יום (דמדת קו ה"ס חסד) מסיבת ב' המעוטין הנ"ל בסוד "ואביה ירק ירק בפניה", עד שזכה "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה", אפילו לאומות העולם ממש.

ומתחילה תקנה באחורים, דהיינו "שעומדת מחיקו של אחשורוש, וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי הצדיק", שה"ס הטהרה, בסוד "ומתרגמינא מרי דכיא", (וזה שתירצו שמרדכי הו"ס התרגום של תורה). דהיינו, ה"מר" מסטרא דחויא [מצד הנחש] הנ"ל. שהטיל בה זוהמא, (וזה סוד לרוב אחיו, ולא לכל אחיו והבן היטב) ופרח ממאור שבה הא' ד"אין אני והוא יכולים לדור בעולם" כי "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". וזכה וטיהרה לה, כי המשיך לה אלופו ומיודעו: אבל, עדיין מארת חסר כתיב, דהיינו, הו' מצד מיעוט הירח כנ"ל.

אך בעבור זה זכה אחר כך "בלבוש מלכות וכו', ועטרת זהב גדולה". כמ"ש "את שני המארת הגדולים". ואז "מרדכי מן התורה", כמ"ש "מר דרור", דהיינו, "חירות ממלאך המות". והיינו בלשון הקודש ממש. כי כל הטהרה באחורים שה"ס תרגום, וחירות גמורה בלשון הקודש. דמ"ט פנים טהור, ומ"ט פנים טמא, מסיטרא דמיעוט הירח הוא [מצד של מיעוט הירח הוא]. ועל כן תיקון א' יוצאים הכלים בטהרה, ותיקון ב' הוא "שם חדש, אשר פי' הוי' יקבנו", "הויה שמה" "ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי".

והארכתי עד פה להטעימכם מרור של מצוה אם תרצו, שסוד "וימררו את חייהם" - בחוסר ב' אלפין דתוהו, הגם דזוהמא דחויא [שזוהמת הנחש], לא היה אלא באור א' כנ"ל. אבל תלה הקלקלה בעליונה שחוסר הואו דמיעוט הירח הדיח (הוכיח) שא חסר גם שם ח"ו, והלביש אותם כמו אור וכלי, שמן המאר ואור, נטל א דמאר (דהו' כבר חסר) וא דאור, והרכיבן זה בזה, ועשה מר ור והיינו מלאך המות, שב' רישין נעשין לת', וכשזוכין "במר דרור" כנ"ל, אז "ואתא קב"ה ושחט למלאך המות" - הנעשה שוב פעם מלאך קדוש. ואין כאן מ"ט ומ"ט, כף זכות, וכף חובה, שהם כף ב אותיות אלא "הוא ושמו אחד", כי "לא ישיא אויב בו, ובן עולה לא יעננו", "הפוך רשעים ואינם" וכו'.

ועל כן מתחילה צריכים לאסור את אלוה של מצרים, באסור (בעשור) לחודש, להיות נתלים בתורה, "לא יוכל לבכר (לבקר) את וכו', כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים", שז"ס, הכנה למכת בכורות, בן השנואה.

ובזה שאסרו את אלהי מצרים לכרעי המטה, המשיכו עליהם אור יקרות, במקום הכרות, ו"יקיר כמו יכיר", ואין ביקור, ויש ביכור, כי אין מום, כמו שנאמר "הבן יקיר לי אפרים ילד שעשועים", וכו'. כי "שכל את ידיו", וישם יד ימינו על ראש אפרים, וה"ס... "שה לבית אבות", מידי אביר יעקב כנ"ל. ובארבעה ימים של ביכור, שחטו אותו בארבעה אסור (עשור) והפה שאסר, (שהו"ס פי שנים יכיר ויקיר) הוא הפה שהתיר ובאור לי ה', ולילה כאור תהיה. ואז "שה לבית". ו"בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות ה'", וכו'. "אני ולא שליח" וכו'. "וטבלתם בדם אשר בסף", בשיפולי כרעא [בתחתית רגלי המיטה], "והגעתם אל המשקוף, ואל שתי המזוזות", דהיינו, התיקון אשר ממלא את ב' המיעוטין הנ"ל, ה"ס "שתי מזוזות", מלשון מז"וזה", בסוד אמונת אומן, ואמונת נאמן, והבת שאומן היא ממש אמו בנאמן, כמו שפירשתי לכם כבר, ואז "והגעתם אל המשקוף" וכו', כי "דמים תרתי משמע", ואין לי פנאי להאריך. והמשכילים יבינו.

ומה מאד כלתה נפשי לשמוע מכם בשורת הגאולה, וברכת הגאולה, אשר גאלנו וכו', כי "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל", כלומר, "שהיה הוה" מתיחדים בפי שנים כאחד, כי רואה את אחוריו, כמו את פניו, ואל יהיו לכם לפלא, הלא קופה של שרצים, תלוי לכל אחד ואחד מאחוריו, ואיך תבא לקו המשוה עם שלפניו.

אמנם זה בסוד הוה לבד, שהנצחיות הוא סוד הוה, והמשוה יהיה להוה והיה, והיינו בזוכים לאור אמת, המתלבש רק ברצון אחד ומיוחד, וכל היותר משהו מרצון אחד, על כיוצא בו אמרו: "כל יתר כנטול דמי", שזהו ביחוד של הדביקות האמיתי מהכרת לבו, המלא מאור הויה ב"ה, על כל גדותיו.

ואפילו כשמכוון לבו לשמים, צריך להזהר מאד, באחדות הרצון, שיתיחד ביחוד אמיתית הכרה פנימית בשיעור הדביקות על גבהו של היכולת ה'... ית' כי ידו לא תקצר ח"ו, כמ"ש: "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

וז"ס גאולתן של ישראל, בסוד "אני הויה, אני ולא שליח, ולא מלאך, ולא שרף", כמ"ש ז"ל.

כי מי שיש לו רצוניות הרבה, הרבה שליחים למקום, והרבה מדרגות יש, כמ"ש המקובלים, שאפילו בנפש דעשיה, יש קכ"ה מדרגות, אבל מי שאין לו אלא לב אחד, ורצון אחד, אין לו כל החשבונות, וכל המדרגות הנעשים ע"י שרפים וחיות ואופני הקודש, אלא "ואהיה אצלו אמון", ילד שעשועים, כי עבד ה' שיש לו נחת מעבדות שלו, סימן מובהק הוא שהש"י יש לו נחת מעבדו הנאמן, ולהיפך, הוא ח"ו להיפך.

ועל כן צריכים לכוון לב רק להשתעשע עמו יתברך, בשהוא השעשועים לו לעצמו לבדו, ולא להעציב ח"ו, בכל אופן שלא יהיה; וכן בן חכם, מביט תמיד בפנים של אביו, אם יש לו שמחה הימנו, להיות לו מגמה אחת, לשמח האב ותו לא מידי. וז"ס "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", שפירשו ז"ל: שמלאכים ושרפים לומדים ידיעת השי"ת מישראל, וז"ס "כי טוב מאד, זה הס"ם", להיותו פורח באחת, וכשנוטלין ממנו זה הכח לקדושה, אז מקויים בנו ובכל מאודך. וז"ס שמתחית המתים זוכין לגילוי אליהו, שפורח בארבע, ואז מתתקן בנו הכח הזה לעבוד ולעדוד באחת, דהיינו טוב מאד כנ"ל, המקוה לנו בב"א אכי"ר.

מכתבי זה ערכתי בקיצור לשון מסיבת קוצר הזמן; אבל ברצות הוי' יספיק שתכינו את עצמיכם, ותזכו לכל הנ"ל, בטרם ביאתי אליכם, ואז "באתרא דליעול "ירקא" ליעול בשרא וכוורא [במקום שעולה ירק על השולחן יעלה בשר ודג]", כי אחר כל הזכיה הנ"ל, תתחילו להיות מוכנים, לקבל אורו ית' ע"י, כחפץ ה' מכל מראש, והגם שהוא פלא בעיניכם, להשקפתכם. אבל על כל פנים תאמינו לי שאין כוונתי ח"ו להתפאר, כי טובת ה' היא טובתכם, ואם קטנים אתם בעיניכם, תביטו על בעל מלאכתכם שפעל אתכם, כי אומן נפלא, אינו פועל דברים שפלים ונמוכים. ורעיון רוח הזה, הוא הפגם מסטרא דחויא [מצד הנחש] שהטיל בה זוהמא, לחשוב את עצמו לנמוך ושפל, ולא ירגיש כי הויה עומד לימינו, גם ורק בעת תחתית שפלותו, ואני מה שאני רואה, אני אגיד, אולי ימצא השי"ת חן בעיניכם בימינו בקרוב.

יהודה ליב

מצאתי הגהה אחת בדף א' של הפתיחה ע"ב, שבמקום זולת שכתבתי, נכתב אלא, או רק, וכנראה שהוא מהר'. .. נ"י, מכבר נתווכח עמי במילה זו, ואז שתקתי לו על חציו, אמנם כעת שמתי אל ליבי ומצאתי מפורש במלכים י"ב "לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו". וכן במלכים ב כ"ד "לא נשאר זולת דלת עם הארץ", ופירש המצודת ציון ע"ש והשיבני דבר.

ובענין סילוק החובות המרובים שאחדים מבקשים במכתבים, אני מצידי שואל למה לא תשלמו לי את חובי להריץ לי מכתב בכל שבוע כבקשתי אליכם. אמנם כן, כל החובות ממצוה אחת נתפשטו.

הנ"ל"

שאלה: כתוב "ואפילו כשמכוון לבו לשמים, צריך להזהר מאד, באחדות הרצון, שיתיחד ביחוד אמיתית הכרה פנימית בשיעור הדביקות על גבהו של היכולת ה'". זה אולי אחד המשפטים היחידים שהרגשתי שהוא קרוב למה שאני מכיר כעבודה, ובכל זאת מאוד גבוה. אחדות הרצון להתייחד ביחוד אמיתית, אני מרגיש שכן אפשר לחבר אותו במשהו לעבודה הפנימית שלנו.

תנסה.

תלמיד: הוא ממשיך לגבי ילד שעשועים, שזה "סימן מובהק .. שהש"י יש לו נחת מעבדו הנאמן, ולהיפך, הוא ח"ו להיפך". אם אני מבין את מה שכתוב פה, אז צריך לעשות נחת לה' יתברך, אבל חס שלום שלא יהיה לנו נחת. למה?

ילד עושה רק אם יש לו נחת. הוא עובד עם הרצון לקבל, אומנם קטן, מסוים, אבל רק ברצון לקבל. לכן ילד שעשועים, הכוונה שהגדול נהנה לראות איך התלמידים שקועים בכל מיני דברים של מה בכך, אבל בכל זאת זה מפתח אותם. כך אנחנו, לא יכולים מלכתחילה ללכת בלא לשמה ולהגיע ללשמה, כי אין לנו בתחילת דרכנו שום כוח המושך לזה. לכן אנחנו משחקים בצעצועים סביב זה, בכל מיני דברים, לומדים, קוראים, דנים, אומנם זה יכול להיות לגמרי לא אמת, אבל אנחנו צריכים את זה כי אלו שעשועים, ובינתיים מתפתחים.

תלמיד: האם בזה שאנחנו משחקים אנחנו עושים הנאה גם לעליונים?

כן, כי בכל זאת הרצון שלך הוא להתקדם, להתקרב לבורא. אבל פעולות אתה יכול לעשות רק כאלו בינתיים.

שאלה: בהמשך לפסקה על ילד שעשועים, הוא כותב, "וכן בן חכם, מביט תמיד בפנים של אביו, אם יש לו שמחה הימנו, להיות לו מגמה אחת, לשמח האב". מה זה אומר?

אם הוא בן חכם, אז הוא יכול לשחק לא לפי הרצון שלו, אלא לבדוק מה רוצה אביו.

תלמידה: מה זה אומר להסתכל בפנים של הבורא ולראות אם יש לו שמחה מאיתנו?

יש לו כבר איזה מגע, ואז לפי זה הוא בודק.

שאלה: כתוב, "כי אחר כל הזכיה הנ"ל, תתחילו להיות מוכנים, לקבל אורו ית' ע"י, כחפץ ה' מכל מראש, והגם שהוא פלא בעיניכם, להשקפתכם. אבל על כל פנים תאמינו לי שאין כוונתי ח"ו להתפאר, כי טובת ה' היא טובתכם, ואם קטנים אתם בעיניכם, תביטו על בעל מלאכתכם שפעל אתכם, כי אומן נפלא, אינו פועל דברים שפלים ונמוכים". אנחנו כל יום באים לפה, מה זה להיות מוכנים לקבל את אורו יתברך? איך אנחנו כל יום מכינים את עצמנו לקבל את אורו?

להיות מוכנים, זה להתכוון לזה שמגיע מאור ומתקן אותנו, נותן לנו אפשרות להיות עוד יותר ועוד יותר בעל מנת להשפיע.

תלמיד: הוא כותב, שטובת ה׳ היא טובתכם. איך יכולים לראות שטובת ה׳ היא טובתנו?

את זה אנחנו עוד לא יכולים להרגיש, רק להאמין.

תלמיד: זו רק באמונה מעל הדעת, שכל מה שאנחנו מבררים, מקבלים בינינו, זה לטובתנו. כמו אבא שמחנך את הילד שלו, וכשהוא קטן הוא לא מבין שהאבא עושה את זה לטובתו, רק כשאנחנו מתפתחים וגדלים, אנחנו מבחינים כל פעם יותר ויותר שהדרך הזאת היא דרך מיוחדת, שהבורא באמת נותן לנו פה כל הזמן לגלות יותר ויותר את התכונות שלו.

כן.

תלמיד: הוא כותב "תביטו על בעל מלאכתכם שפעל אתכם, כי אומן נפלא, אינו פועל דברים שפלים ונמוכים". האם ככל שאנחנו במחשבה שלנו פועלים לראות כמה הבורא גדול וטוב ומיטיב, כך אנחנו יכולים ליישם בינינו את הדרך המיוחדת הזאת, הכול במחשבה שלנו?

הכול במחשבה. כן.

שאלה: אתמול כשקראנו את המאמר, למרות שחלקנו קצת מבינים בעברית, הבנו עד כמה אנחנו לא מבינים, והייתה מחשבה על הכלי העולמי. הוא כותב כאן במאמר על כל העניין של התרגום, "כי כל הטהרה באחורים שה"ס תרגום, וחירות גמורה בלשון הקודש". האם אפשר להסביר?

אני לא יודע להסביר. נחכה ונצפה שזה יתגלה.

תלמיד: אני לא מבין כל כך בהיסטוריה של הדבר הזה, אבל נראה שזה נכתב מבעל השגה לבעלי השגה אחרים, כי בכל האיגרת הזו אין דבר אחד ברור. אולי אפשר לקחת אגרות שקצת יותר קשורות אלינו.

נכון.

תלמיד: זה מדהים שהוא כתב זאת לבעלי השגה אחרים, אז עוד יש לנו סיכוי.

כן, הסיכוי נמצא.

שאלה: בתחילת האגרת כתוב "אין הזמן והמקום מגבילים בינינו כלום, והקופה של גשמיות? תלו אותה לאחריכם! והננו אחד". איך במצבנו אנחנו יכולים להגיע לכך שהזמן והמקום והגשמיות לא יפרידו בינינו?

אם נתלה את עצמנו רק במקום הבורא, כמה שיותר נשתוקק אליו, אז ממילא כל ההבחנות הגשמיות האלו ישפיעו עלינו פחות ופחות.

שאלה: כתוב, ו"היו צריכים לגלות כל אותיות התפילה, ועל כן המתין להם הקב"ה". למה הכוונה גילוי כל אותיות התפילה?

הכוונה היא לגלות מה באמת יש בתפילה. כל אות היא מושג שלם. אנחנו נגיע לזה, נצטרך לגלות. התורה היא מתפתחת, מגלה, כמו שמסובבים ספר תורה, כך היא מתגלה, ואז בהתאם לזה אנחנו מבינים יותר, מרגישים יותר, מידבקים יותר לכל אותיות התורה, אות אחר אות.

שאלה: איך אנחנו צריכים להתייחס לטקסטים שנראים לנו סגורים לחלוטין, כשאנחנו לא מבינים דבר, וזה אפילו דוחה אותנו?

דוחה אני לא הייתי אומר, אלו טקסטים שמדברים על המבנה הפנימי שלנו, ואיך גם עכשיו מתפתח כלפינו העולם העליון ומגלה לנו צעדים, שלבים, שאיתם אנחנו צריכים יותר ויותר להכיר אותו. נקווה שייפתח יותר ורק בצורה כזאת, כלומר לא בצורת חכמה, אלא בהרגשה ואחר כך בחכמה, וכך זה אחר זה.

שאלה: האם תקופת השעשועים היא התקופה של לפני התקופה של לא לשמה? האם גם היא נקראת זמן ההכנה?

זה תלוי באיזו רמה. אבל יש ויש, יש כך ויש כך.

תלמידה: מהי המטרה והעיקר של העיסוק בתקופה הזו של לפני לא לשמה, ביחס לתלמידים?

האדם צריך להכין את עצמו להיכנס ללשמה. בעיקר שיהיה חשוב לו שהוא לומד מהבורא ופונה אליו בתפילות, ומוכן לעשות הכול כדי שכבוד הבורא יתגלה בכול העולם.

שאלה: בעל הסולם כותב, "כי מי שיש לו רצוניות הרבה, הרבה שליחים למקום, והרבה מדרגות יש, כמ"ש המקובלים, שאפילו בנפש דעשיה, יש קכ"ה מדרגות, אבל מי שאין לו אלא לב אחד, ורצון אחד, אין לו כל החשבונות, וכל המדרגות הנעשים ע"י שרפים וחיות ואופני הקודש, אלא "ואהיה אצלו אמון", ילד שעשועים, כי עבד ה' שיש לו נחת מעבדות שלו, סימן מובהק הוא שהש"י יש לו נחת מעבדו הנאמן, ולהיפך, הוא ח"ו להיפך." האם אפשר להשליך זאת לאותו משל של הבן שיושב במרתף עשרים שנה, מקבל את הנר הקטן, ועל ידי הכלים משיג את כל קכ"ה המדרגות?

אתה לא יכול להביא לכאן כל מיני דברים כאלו, ומי זוכר מה קרה שם שעל זה אתה שואל?

תלמיד: אם יש לו נפש דעשייה, אז יש לו גם קכ"ה מדרגות, מה הכוונה?

כן, בכל מדרגה ומדרגה יש הכול.

תלמיד: זו לא השוואה לכל הנרנח"י אלא למדרגה מסוימת.

למה לך להתבלבל עם זה שתדע שזה כך או כך? אתה לא יודע לעבוד עם זה, אתה לא יודע למה זה בדיוק שייך. לא שואלים על דברים שמביאים לעוד יותר בלבול, אלא רק מה שאתה יודע ולזה אתה רוצה להוסיף עוד קצת. רק בצורה כזאת.

תלמיד: הוא נותן דוגמא כזו שאפילו במדרגה הכי קטנה יש לך.

יש לך, במדרגה הכי קטנה.

שאלה: בסוף האגרת הוא נותן עצה, "תאמינו לי שאין כוונתי ח"ו להתפאר, כי טובת ה' היא טובתכם, ואם קטנים אתם בעיניכם, תביטו על בעל מלאכתכם שפעל אתכם, כי אומן נפלא, אינו פועל דברים שפלים ונמוכים. ורעיון רוח הזה, הוא הפגם מסטרא דחויא [מצד הנחש] שהטיל בה זוהמא, לחשוב את עצמו לנמוך ושפל", הוא נותן עצה, הכוונה להתחזק בגדלות, בזה שנבחרתם, בזה שהבורא משתעשע איתכם. באגרת אחרת הוא כותב שאדם צריך להחזיק את עצמו להכי שפל והכי גרוע מכל בני האדם.

זה לא קשור לזה.

תלמיד: איך אתה מייצר את האלסטיות הזאת, את הגמישות הזאת? מה היחס פה?

אין כאן שום גמישות, זה תלוי רק ממה אני מדבר, מאיזו דרגה, למה אני משייך את עצמי. מצד אחד, מי זה האדם שבעולם הזה? כמו שכתוב שאפילו יתוש קודמך. מצד שני, איך יכול להיות שזה מהעבר, אבל מהעתיד הבורא מתכוון דווקא אליך, שאתה חוזר לבורא ונעשה עמו בדביקות.

תלמיד: איך מחזיקים את שתי הקצוות האלו?

איך מחזיקים, אני לא יודע. כל פעם משתדלים יותר ויותר. אם אנחנו מדברים על חכמת הקבלה, אז זה תלוי במסך. אנחנו לומדים, ככל שיש לאדם מסך יותר גבוה, יותר גדול, יותר חזק, אז האדם, אומנם הוא נמצא במצב הנמוך, אבל מסוגל בכוונות שלו להגיע לדרגה הכי גבוהה.

שאלה: הוא כותב, "ועל כן צריכים לכוון לב רק להשתעשע עמו יתברך, בשהוא השעשועים לו לעצמו לבדו, ולא להעציב ח"ו, בכל אופן שלא יהיה; וכן בן חכם, מביט תמיד בפנים של אביו, אם יש לו שמחה הימנו, להיות לו מגמה אחת, לשמח האב ותו לא מידי". איך אנחנו בודקים שאנחנו כל הזמן משמחים את הבורא?

אם תהיה לך הזדמנות לראות את פניו, אז תדע.

תלמיד: הוא כותב "לכוון לב רק להשתעשע עמו יתברך". איך מכוונים את הלב?

לפי סימנים, ואחר כך לפי הרגשה שהבורא פותח.

תלמיד: לפי איזה סימנים?

מה שהמקובלים כותבים. תעשה מה שמוצא חן בעיניו, "תעשה לפי רצונו, שיעשה רצונו כרצונך", אין יותר. בסופו של דבר כל המצוות, המעשים והפעילויות שאנחנו עושים, הם בסך הכול צריכים להיות מכוונים לדבר אחד, כדי לתת בזה נחת רוח.

תלמיד: ומה זה שעשועים?

שעשועים הם הסיבות, אותם הדברים שאני צריך להיות שקוע בהם בכוונה שרק לשם ה' אני עושה כאן עבודה. להיות במשחק, לדעת שזה משחק, אבל הוא חשוב לי מאוד, יותר מהכול, כי בזה אני עושה נחת רוח לבורא שלי.

(סוף השיעור)