שיעור הקבלה היומי17 אוק׳ 2026(צהריים)

חלק 1 רב"ש. מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'. 21 (1987)

רב"ש. מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'. 21 (1987)

17 אוק׳ 2026

שיעור בוקר 17.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 31.07.2002

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 515, "מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'"

שמענו מאמר מכרך ג', "שלבי הסולם", עמ' ר"ג, "מהו ידיים מלוכלכות בעבודת ה'".

"ידיים" נקראות כלי קבלה של האדם, מה שהוא עושה בידיים. אם "הידיים נקיות" הכוונה היא כוונה על מנת להשפיע. "ידיים מלוכלכות" הכוונה על מנת לקבל. ואיך לבדוק זאת, איך לדעת אם זה על מנת לקבל או על מנת להשפיע? לפי התוצאה.

אם הידיים מלוכלכות התוצאה מורגשת בזה שהשפע מסתלק. אדם מקבל במקום השגה, במקום הבנה, במקום התקדמות, הוא מקבל כביכול ירידה וכאילו עושה רוורס ומתרחק מהמטרה. אבל גם כאן אנחנו צריכים להבין שאם בכל זאת הוא עשה מאמצים, רק עדיין הידיים שלו מלוכלכות, אז המאמצים האלה מראים לו איפה הוא נמצא, שהוא עדיין לא בנקיות ידיים.

ולכן הוא מרגיש כאילו נסע אחורה, אבל בהחלט בכל זאת זו התקדמות. לא התקדמות בדרך, אלא התקדמות בקריאת המצב. עד שהוא יראה את הידיים שלו שהן עד כדי כך מלוכלכות, שבאמת יבין שבהן אי אפשר לקבל שום התגלות האלוהות, מטרת הבריאה ויצטרך לטפל קודם בנקיות הידיים ואחר כך לדרוש את המילוי.

אז כל פעם שעושים מאמץ, אז לא כל כך חשוב מה מגלים, אם הידיים נקיות, או לא נקיות, העיקר שהתוצאה מהמעשים ומהמאמצים, יהיו לו יותר הבחנות. וגם בעניין נקיות הידיים יש הרבה הבחנות. מה זה נקרא בדיוק נקי, או לא נקי.

או שהוא סתם לא גונב, או שהוא כמו כולם. אנחנו יודעים מה אומרים בחוץ, "אני כמו כולם" וכאילו זה מספיק. יש מין קנה מידה סטנדרטי, כמו שבעל הסולם כותב, שאם מישהו גונב ותופסים אותו אז אנחנו נותנים לו עונש. אבל אדם שלא תורם לחברה ואומר "מה אתה רוצה ממני?" אנחנו עוזבים אותו בשקט ולא מבינים שבזה הוא גורם נזק לחברה.

זאת אומרת כל אחד חייב לתת, גם בחברה חיצונית, ועל אחת כמה וכמה בחברה שלנו, מי שלא תורם מה שהוא יכול לתרום לפי שורש הנשמה שלו ולפי הדרגה שלו הוא כבר חייב לתרום, אז הוא עושה נזק לעצמו ולחברה שנמצא בה.

לכן ידיים מלוכלכות, זאת אומרת כוונה על מנת לקבל, היא גם בזה שהוא לא משפיע, גם זה מלוכלך. ועד שהוא מגיע לסוף גמר התיקון ול"ב האבן נשאר לו, אז הוא רואה את הלכלוך שלו כלכלוך הגדול ביותר. אז מתגלה לו באמת ל"ב האבן בצורה הנוראית ביותר.

אז כל הלכלוך שהיה לו קודם והוא לא כל כך החשיב, הוא רואה עד כמה שבהחלט הוא מלוכלך עד לדרגה שרבי שמעון הופך להיות שמעון מן השוק. ולכן ידיים מלוכלכות זה הבחנה, והבחנה מאוד מועילה וטובה בדרך. רק אם אדם מבין את זה ומקבל את זה הלאה להתקדמות.

תלמיד: מה העניין של מיתה וידיים מלוכלכות?

אצלנו מיתה זה נקרא הפסק מתענוג, או הפסק מהחיים, הרגשת המציאות. ברוחניות שאדם נגיד נכנס לרוחניות, אז אצלו כבר לא שייך עניין של נצחיות או לא נצחיות, זו כבר לא שאלה, ואז כל ההגדרות שלו למיתה וחיים זה מידת הקשר עם הבורא, הפסק קשר עם הבורא זה נקרא "מיתה", וקשר איתו זה נקרא "חיים".

אלו שעוברים מקרה של מוות קליני, אז הם רואים אור וחיבוק וחיבור וזה נקרא אצלם "חיים". הם כבר מסתכלים על החיים שלהם כאן שמהם נפרדו, כמו על המוות ממש לעומת הקשר שיש להם עכשיו והרגשת החיות. ומה הם אומרים? "אין ברירה אנחנו מרגישים מחויבות", זאת אומרת גם מתחילים אז להרגיש את עצמם בדרגה יותר גבוהה, בדרגת המשימה והמחויבות, ואז בעל כורחם כאילו הם אומרים, "טוב אנחנו נחזור לעשות משהו", ואז חוזרים ובדרך כלל עם התרשמויות כאלה שהן התרשמויות נכונות.

אז אצלם חיים ומוות זה כבר משהו אחר. הם כבר יצאו מהחיים הבהמיים שלנו וקיבלו הגדרת חיים אחרים. החיים בשבילם זה קשר עם האור, והם מוכנים לחזור למוות הזה, לחיים האלו שנקראים "מוות", כדי לעשות משהו שבעולם הבא אי אפשר לעשות.

לכן נקרא שרגע אחד בחיי העולם הזה שווה יותר מכל העולם הבא. ורגע בעולם הבא שווה יותר מכל העולם הזה. שלכל עולם, לכל מצב, גם במצב של הסתר כפול והסתר רגיל למטה ממחסום, וגם ממצב שהוא למעלה ממחסום, גם לזה וגם לזה יש ממש חשיבות שווה.

כי כל הכלים, זדונות ושגגות מה שהאדם עושה כאן לפני המחסום, הוא אחר כך חייב אותם, כי את פרעה הוא רוכש כאן, ואחר כך זה עניין הקליפה כנגד קדושה. לכן לא לפחד מהנפילות, לא מפחד מירידות, כי אלו הכלים, ואדרבה, תעבור אותם מהר, תיקח אותם כולם, תעבור לרוחניות.

כל עוד לא תעבור את כל הירידות ולא תיקח את כל הכלים האלה אתה לא תצא מזה. השאלה איך אתה לוקח אותם. ואם אתה נמצא בתוך הירידה כמה חודשים אז צריכים מהר להיכנס ולצאת, להיכנס ולצאת בקצב, כי זה אנחנו יכולים לגרום כאן.

תלמיד: לגבי המיתה, הפסק הקשר פתאום עם הבורא ברוחניות. אנחנו אומרים כל הזמן שבן אדם שהגיע למדרגה מסוימת, כבר לא יכול ללכת אחורה. זאת אומרת, את ההשגה הזאת כבר יש לו. מצד שני, כמה פעמים נתקלנו שיכול להיות מצב שגם זה נעלם ממנו. אז איך שני הדברים האלה מסתדרים?

"ירידה" זה נקרא שנעלם מהאדם כל דבר ששייך לרוחניות. אלא נשארת לו לפעמים ידיעה על זה, ולפעמים גם הידיעה לא נשארת.

תלמיד: גם אחרי מחסום זה קורה?

אחרי המחסום, ברבי שמעון נשאר קצת משהו, והוא קובע את המצב שלו כשמעון מן השוק, אבל היתר זה ממש שמעון מן השוק. תתאר לעצמך עכשיו שאתה הולך שם לשוק הפשפשים או יותר גרוע. שם כבר האנשים מודרניים, שומעים רדיו, וכל מיני דברים, אבל ממש אתה יורד לדרגה כזו. הייתי פעם במילואים ליד שכם, זה היה כשקיסינג'ר היה בארץ, בשנת 1975. היינו זורקים את כל הפסולת מהמטבח לאיזשהו מקום, והערבים היו באים ולוקחים משם. ממש משפחות שלמות היו חיות שם בתוך המזבלה הזאת, ואוכלות ממנה.

ראיתי את סוג האנשים, אי אפשר היה לדבר איתם, אפילו עברית הם אז לא הבינו, ממש סוג כזה. אנשים כמו, אני לא יודע איך להגיד. אז עד דרגה כזאת האדם יכול לרדת גם בידיעה, זאת אומרת בפנימיות שלו, בחיצוניות זה לא כל כך חשוב, וזה מה שיכול להישאר ממנו, זאת אומרת פנימיות אפס, וחיצוניות ככה במזבלה.

תלמיד: אני לא מצליח להבין. בשלב ההכנה אנחנו אומרים אוקיי, אני לא יודע מה המצב הבא, אני לא יודע כלום, הכול נעלם ממני כל הזמן, הכול בסדר. אבל אחרי מחסום אנחנו כבר רואים שזה מצב שבן אדם נמצא בגילוי. אז איך פתאום נעלם ממנו הכול?

איך פתאום נעלם ממנו הכול? מפני שהכול בא לנו ממילוי האור. גם זה שאנחנו עכשיו מוחזקים באיזו רמה של אינטליגנטיות בוא נגיד, לא רוחניות, הכול גם הארה מסוימת מלמעלה. יש אורות או כלים, אין חוץ מזה שום דבר. האור מחזיק את הכלי. במידה שהוא מאיר לכלי מרחוק, לא חשוב, במידה הזאת הוא מחזיק את הכלי באיזה גובה. זה כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל באיזה גובה. נגיד הוא יכול להעלות אותו או להוריד אותו. כך אנחנו על ידי האור, אין יותר מזה.

אז אם האור הפנימי מסתלק, האדם נופל למטה ממחסום, ואם האור המקיף מסתלק, אדם בכלל נופל עד שהוא מת, אפילו גופנית. זה הכול משחק של האור. אז להיות שמעון מן השוק, זה שמעון בכל זאת, רבי שמעון שהפך להיות שמעון מן השוק, אבל הוא מרגיש את עצמו ממש במדרגה כזאת. לכן ככל שהאדם עולה יותר למעלה, הנפילות שלו הן באמת יותר, נפילה נפילה.

תלמיד: עסיסיות.

כן עסיסיות. יש סוג נפילות שהאדם מודה בזה שזו נפילה, ויש סוג נפילות כאלה שהוא אפילו לא מודה בזה. זאת אומרת הסתר כפול, לא הסתר אחד, פעמיים הסתר. הסתר על זה שזה בא מלמעלה.

ואז רק ההרגל, זאת אומרת קבוצה, מסגרת נוקשה, שאתה יודע שאתה חייב לקום ולעשות, "הרגל נעשה טבע שני" רק זה עוזר. וזה תלוי גם בתנאים החיצוניים. נגיד אני בעוד שבועיים נוסע, ואתה תהיה כאן עשרים יום בלעדיי. אני אשתדל שתרגיש שאני חסר, כן. ואז אם תוכל להחזיק את עצמך במצב כאילו שאני נמצא כאן, הרווחת. באמת הרווחת הרבה. אבל בכל דבר, שפשוט בפנים לא יהיה שום שינוי. זו עבודה. צריכים לתת כוח לזה, אבל זו עבודה, ותרוויח הרבה.

תלמיד: במה אדם יכול לתרום לחברה, חוץ מהמעשה והתפקידים שהוא מבצע? כנראה שיש הרבה אנשים שעושים, ולא כולם כל כך מתפעלים. אז מה עוד הוא יכול לעשות?

מה זאת אומרת עושים ולא מתפעלים? לא הבנתי.

תלמיד: נגיד בן אדם עובד במטבח, ועושה הרבה דברים, אבל רק את זה הוא עושה, ולא כל כך מתפעלים מזה. או שהחברה יכול להיות אשמה. במה עוד הוא יכול לתרום, או שזה מספיק?

זה לא חשוב כל כך. קודם כל אם האדם מחובר לאיזה מעשה שהוא חייב לבצע, אז כבר הוא מסודר. זאת אומרת, כבר יש לו משהו שמחזיק אותו, והוא בא ועושה. רוצה או לא רוצה, לא חשוב באיזו כוונה הוא עושה, המעשה עצמו הוא כבר תרומה, זו כבר תרומה. וחבל על מישהו שבאמת רק בא ללמוד, זה דבר ראשון.

דבר שני, אתה שואל, האם יתר האנשים מסתכלים עליו, והאם הם יכולים להעריך מה שהוא עושה? יכול להיות שזה לא כל כך חשוב. אולי זה חשוב לו מטעם החברה, להראות שהוא עושה, וחשוב לו מטעם העבודה הפנימית שלו לא להראות כלום.

יש הרבה אנשים שעושים הרבה דברים, איפה הם? אני כמעט לא רואה אותם כאן, יש כל מיני כאלה שעושים הרבה דברים, ואף אחד לא יודע. או שכולם התרגלו, או שלא מכירים, או לפעמים אנחנו שומעים שמישהו נזכר ש"אהה, הוא עשה", אז אומרים עליו "לחיים". אז הייתי אומר שזה גם לטובת האדם, שלפעמים שוכחים ממנו, והוא עושה את זה לא לשם משהו, אלא מפני שהוא באמת חושב שההשקעה הזאת חשובה. יש ויש.

קשה להגיד, קשה, כי זו הדרך, שמתנגשות בה כל פעם הבחנות קיצוניות, מנוגדות, וקשה לתת איזה ציון מוחלט, כולל. אלא מהצד הזה ככה, ומהצד הזה ככה. כי אנחנו תמיד שוקלים את זה כנגד החברה, כנגד האדם, ההתקדמות, מכל מיני דברים. לכן, לא יודע. אני לא דורש יותר ממה שכתוב אצל הרב'ה ובעל הסולם, הכתבים הם ידועים. אין יותר מה להוסיף, חוץ מבאמת הביצוע.

אבל צריכים גם להבין את האדם שנמצא במצבים שהוא ממש לא מסוגל לבצע שום דבר. ישנם מצבים אם אדם כל הזמן נמצא בעבודה, במרץ ממש, ופתאום אתה רואה שזהו, נגמר. אז צריכים להבין אותו גם כן, וללכת בעדינות. באיזו צורה ככה צדדית, מתוחכמת, להוציא אותו מהבית, להוציא אותו לאיזו פעולה, לבוא אליו לדבר, ביחד איתו לעשות משהו.

צריכים ממש לעבוד כאן לפי הרשימה. כי הגוף שלנו לא ייתן לנו להיזכר באף אחד. אז חייבים ממש לפי הרשימה לעבור, מה איתו, איתו ואיתו. זה אתה, זה התפקיד שלך, דרך אגב. ולהסתכל על כל אחד, ולדאוג שבהחלט כולם יהיו בתוך המעגל. והמעגל צריך להיות מעגל, עיגול, שלא יהיה שאחד יותר רחוק או יותר קרוב. כולם סביב מרכז אחד, במרחק שווה.

ואז צריכים לראות, לשלוח להוא ולהוא, ולזה על ידי זה, איך לקרב ואיך לדאוג, וכל הזמן להשתדל להחזיק כל אחד באיזו רמת פעילות, רמת קשר. וככה צריך להיות כל הזמן, כל הזמן להיות בפיקוח. כל הזמן לספק לזה חומר דלק, ולראות איך התגובה. אתה יודע, כמו גננת בגן ילדים, היא כל הזמן חייבת להיות כמו תרנגולת עם אפרוחים, שכל הזמן מסתכלת עליהם, איפה הם, ולוקחת אותם כל הזמן תחתיה, ככה שלא יברחו. זה חייב להיות, וזו עבודה קבועה.

כך צריך בעצם כל אחד לראות את החברה. אבל לפחות צריכים להיות כמה אנשים, איזו ועדה שכל הזמן מטפלת בזה. אני לא חושב שאדם אחד יכול לעשות את זה. אתה כאן כאילו מקשר בין הקבוצות, כך אמרו לך לעשות. אבל זה צריך להיות ממש, ובנוסף לך שיהיו עוד כמה אנשים, שיש להם עין חדה כזו, שלא שוכחים כל הזמן להסתכל על כולם, ולראות באיזה מצב כל אחד. ההוא היה חסר, והוא פתאום לא עובד, ולו פתאום קורה משהו.

פשוט צריך להיות ממש עם היד על הדופק, זה מאוד חשוב. זה יתרום להתקדמות. 99% מההתקדמות תלויה בזה ממש, ו1% בלימוד.

תלמיד: למה לגנוב מאחרים, למה שלא כל אחד ככה יעשה?

לא, אף אחד לא יעשה. אנחנו בנויים בצורה כזאת, שמה שאני אומר עכשיו, אולי חצי דקה זה עוד מחזיק אצל מישהו, וזהו. אני מרגיש את זה. אלא זו חייבת להיות עבודה של כמה אנשים, ולפי התפקיד. ואחר כך אם הוועדה הזאת תעבוד טוב, אז היא תקדם את החברה כך שכל אחד ואחד יוכל לראות את זה. בשביל מה הוועדה? הועדה היא מפני שהיא תבצע את הדבר הזה לפני שמגיעים לרמה כזאת של הכרחיות.

אז אנחנו פשוט מוסרים להם את העבודה בזה, שיעשו את זה מתוך היגיעה, מתוך הכרחיות, מתוך זה שאנחנו ממש מחייבים אותם בזה. ולא שהרמה הפנימית שלהם, הקשר עם הבורא, מחייב אותם. לזה עוד לא הגענו. לכן צריכים ועדה.

בשביל מה אנחנו צריכים ועדות וחוקים במדינה? אם היינו ברמה כזאת שהיינו מקיימים אותם מתוך הכרה, מתוך הרגשת מחויבות, אז לא צריכים שום חוק. החוק היה פועל מתוכנו, מתוך הטבע שלנו.

בדרגות הרוחניות, שם לא צריכים להגיד לאדם, תחשוב על החיבור עם האחרים. זו פשוט הדרישה של הטבע שלו, "נשמת אדם תלמדנו", את זה הוא מרגיש כחובה, כחיוב. כי מידת החיוּת שלו תלויה בקשר עם הנשמות האחרות. אם הוא לא יתקשר, הוא לא ירגיש את החיוּת. כמו שהיום, אני בכלל לא חושב על האחרים, החיוּת שלי תלויה ההפך, בכמה שאני יותר גדול מהאחרים.

(סוף השיעור)