שיעור בוקר 06.04.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 883, מאמר: "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה"

"הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.

ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה, רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד, כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו כסף, וכדומה.

אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ. בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר.

לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאין כן בעבודה שלא על מנת לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא אינו מקבל שום תמורה, אם כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם, הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו בשבילו.

אם כן השאלה היא בב' אופנים:

א. שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות שעובדים בעל מנת שלא לקבל שכר.

ב. בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת האדם.

והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה. אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה, אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.

ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, שברא את עולם הזה. שישנה כאן מציאות של עבודה, "כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הוא למה זה דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם, בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא בעולם הזה, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה בין הבורא, להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי כבר מקבל שכר תמורת עבודה, מה שאין כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, חבירו זקוק לעבודה של האדם, כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.

אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה עם השכר הם כעין חליפין, שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאין כן לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מב' טעמים:

א. שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.

ב. כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם שעובד אצל חבירו רגע, ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד רק בעולם הזה, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאין כן בין אדם לחבירו, אינו נוהג זה.

לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, כלומר, במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא עוסק בתו"מ בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא יקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור העבודה שלו בתו"מ. הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד עכשיו כלים דרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה. לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בעל מנת להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.

ויש בהכוונה זו, שמכוון בעל מנת להשפיע, ב' דברים:

א. שידע לאיזה שכר הוא מצפה.

ב. שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל השכר תלוי בהשתוקקות להשכר. כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות.

כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, כוונה זהו דבר קל מאוד, שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאין כן אלו אנשים שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה אצלו האמת, איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך הזה, היות שזהו נגד הטבע.

כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו". שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.

נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.

ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד, שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו.

נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בעל מנת לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה צריך לעבודה שלנו, שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו, כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת השתוות עם האור.

וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן.

ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".

ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאין כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש, שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.

ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה, אלא שרק ההסתר מגולה," לעורר כל אחד את חברו, כי אנחנו עכשיו על זה נעשה סדנה. אז להתעורר ולזכור את הנקודות שבמאמר. "אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין, שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה". ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, "יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.

נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה, אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.

נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב" ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים, (בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".

שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.

ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא, שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב "וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.

נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין, שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם נמצא בבחינת קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.

וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו, לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה, המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי, בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב: ולמתקה ע"י המשכת החיים."

רואים אנחנו מכאן כמה דברים, ומקבלים מכאן כמה תשובות. קודם כל, איך שאנחנו מגיעים לרוחניות אנחנו בעצמנו לא יודעים למה אנחנו מגיעים, וזה מתברר לנו יותר ויותר. כי על רוחניות אין מושג לאף אחד, אלא נמשכים למשהו מתוך הנקודה שבלב, עד כמה שהיא בוערת, שנותנים לה מלמעלה כוח, הכוחות הרוחניים נותנים לה כוח מלמעלה, שהיא תתחיל לדחוף את האדם למטרה. וכך אנחנו מגיעים ומתחילים איכשהו להשתכלל במערכת.

אנחנו לא מבינים את המערכת איפה שאנחנו נמצאים, כי המערכת כולה היא הרבה יותר מורכבת, ונמצאת גם בשליטת הכוח העליון, שרוצה להביא את מי שנמצא בה להתקרבות אליו. ואם אנחנו נמצאים בהתחלת דרכנו בשליטת הנקודה שבלב, אז אנחנו נמשכים לאותו הכוח העליון בצורה אינסטינקטיבית, בדחף הפנימי שלנו שהוא נותן, שהכוח העליון נותן, ונמשכים ונכללים. ואז אנחנו כאילו בוערים, מוכנים לכל דבר, כמו שאנחנו רואים באנשים החדשים.

אחר כך לאט לאט מורידים את השפעת הכוח העליון, השפעת המאור על אותה הנקודה שבלב, ואז אנחנו מתחילים להיות תלויים במשהו לא נודע, להמשיך מעצמנו התעוררות. זה מה שאנחנו צריכים לחפש, שבמקום אותו כוח עליון שהיה מעורר אותנו, אנחנו צריכים עכשיו לעורר את עצמנו אבל ממש באותו האופי, כמו שהיינו נמשכים לרוחניות, לאמונה למעלה מהדעת ולהכול. אנחנו לא יודעים מה זה, אלא היינו מוכנים לעשות פעולות למעלה מהשכל בזמן שבאנו לחברה, לחכמת הקבלה, ואנחנו צריכים כך להמשיך ולהחליף את הכוח העליון לכוח החברה, למאור המחזיר למוטב, שכל הזמן רוצים לקבל דרכה.

וזה מה שאנחנו לא כל כך יודעים לבצע. אנחנו לא שומעים שהחשבון כאן צריך להיות פשוט, מ"אהבת הבריות לאהבת ה'", ולכן דרך החברה מגיעים לבורא, דרך החיבור, נקודת החיבור בינינו. וכשאנחנו שומעים את הכללים האלה שנמצאים בחברה, שצריכים להתכלל, שצריכים להיות מחוברים, לבטל זה את זה, אנחנו חושבים שמדובר על משהו ששייך לחברה האנושית. ומתחילים כבר אם כך להשוות את החברה הזאת עם יתר החברות, עם הדרישות שיש בחברה הזאת כלפי דרישות שיש בכלל באנושות. כי החשבון הוא נעשה כאילו בשטח שמובן לנו, שמדובר על הקשר בינינו.

ומדובר לא על הקשר בינינו אלא על הקשר בין החלקים השבורים הרוחניים, והחברה היא לא בני אדם אלא אותם החלקים השבורים הרוחניים שמשתוקקים להגיע לחיבור, ולהגיע למצב שהם לא מסוגלים להתחבר. ואז את המצב הזה לקבוע כגלות מצרים, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", ואז הם נקראים "בני ישראל", "ישר-אל", שרוצים להגיע אליו, לכוח השפעה ואהבה, ואז מבקשים, צועקים ובסופו של דבר מקבלים את כוח הזה ומתחברים. והחיבור ביניהם הוא נקרא "יציאת מצרים", "לידה", לידת הפרצוף האחד החדש המשותף, הנשמה האחת.

וכאן כל הקושי. אנחנו מתחילים לממש את התהליך בינינו, שזה דרך החיבור להגיע להבנה שאנחנו לא מסוגלים להתחבר ולקבוע את זה כגלות, ולהבין שיש כאן כוח מיוחד שעושה לנו את הצרות האלו ובעיות, ומביא לנו מכות על האגו שלנו, על הטבע שלנו הנוכחי, ושאנחנו חייבים להתמודד נגד זה.

ודווקא הנקודה שבלב להבדיל אותה מכל הרצונות שלנו, אפילו שהם משתוקקים באיזו צורה למשהו. ואותה הנקודה, הנקודה שבלב שנקראת "משה", אותה באמת אנחנו צריכים לראות כנקודה מיוחדת, שהיא לא שייכת בכלל לכל יתר הרצונות, להעם. גם החיים שלה, כאילו ההתפתחות שלה, המטרה שלה, הכול זה מאוד מיוחד

וכאן ישנה הבעיה, זאת אומרת כל הבעיה היא בעבודה שלנו, בינינו בחברה, כי "מצרים" זה כאן בינינו, ו"פרעה" שורה בינינו ושולט בינינו, עלינו, והבורא שצריך לבוא במקומו ולשלוט בנו, כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה. שאנחנו רק מתעלים מעל האגו שלנו, וזה נקרא "יציאה מהמצרים". אנחנו לא הורסים אותו, רק מקבלים ממנו כוח מיוחד שנקרא "כלים".

וכך אנחנו צריכים להבין שאם לא נממש את זה בינינו, זה לא יקרה. בשביל זה אנחנו צריכים לסדר את החברה ולהבין שהחברה שלנו היא לא חברה רגילה. אף אחד מבחוץ לא יכול להבין אותה, כי יש לחברה הזאת מטרות אחרות לגמרי. והיא לא יכולה להיות קשורה לכל העולם בכל מיני צורות של אותם הרצונות, אותן המטרות שמעניינות את כל עולם וכל חברה בעולם. לכן ודאי שהיא מאוד נבדלת, נראית מאוד מוזרה בעיני העולם, ואנחנו כך צריכים להסכים עם זה.

עד היום הזה אפילו בגשמיות עם ישראל הוא מאוד מוזר כלפי כל העולם. ומה? זה משנה משהו? ודאי שרואים שזה בולט, זה לא נעים, אבל זו עובדה. גם אותה עובדה היא תהייה לקבוצה שלנו תמיד. עד כמה שאנחנו באמת נזכה להיות באיזו צורה שייכים להתפתחות הרוחנית, אנחנו נהייה מאוד שונים, מאוד בולטים, מאוד מוזרים.

וגם צריכים להבין את האנשים מבחוץ שהם לא מסוגלים להבין אותנו, תמיד ישקלו אותנו לפי ההבנות והערכים שלהם. וזה לא צריך להפריע לנו, אלא בסבלנות להסביר להם שרוחניות היא דבר שאי אפשר בעולם הזה לעשות ממנה שום דוגמה, שום צורה, שום משחק. ולכן אין לדבר עליה, כי אין לנו מילים אפילו שמתאימות להסביר משהו.

וברצונות שלנו, במחשבות שלנו, בכל החלומות שלנו, בהתרשמויות שלנו, אין שום דבר. לכן זה לא מיסטיקה. אנחנו לא מתעסקים בדמויות. בלהידמות. ולכן זה לא דת. שאנחנו מדמיינים לעצמנו משהו שנדמה לנו. עולם הבא שם, עולם הזה כאן וכן הלאה. אלא אנחנו עובדים ברצון אחד. אותו רצון שבורא ברא. ורוצים בו שיהיה שינוי. מה שהתורה דורשת, "ואהבת לערך כמוך"¹.

עד כמה שהרצון שלנו יתקדם לזה, אנחנו נזכה להידמות לבורא. במידה שאני מתקדם לאהבת הזולת, אני מתקדם לאהבת ה'. וזו המטרה, "ואהבת את ה' א-לוקיך". שכוח השפעה ישרה בנו במלואו ויקבע את כל המחשבות והרצונות שלנו. לכן עד כמה שאנחנו לועסים את המרור הזה, ולא רוצים לברוח ממנו אלא עובדים נגד האגו שלנו כדי להתעלות מעליו, זאת העבודה.

מי שמסכים, מסכים. מי שלא, לא. וכמו אלה שיוצאים מאיתנו וחושבים שהם יכולים לעשות ביקורת על הרוחניות או על החברה שמשתוקקת לרוחניות, שיש להם כאילו הבנה איך צריכה להראות החברה שהולכת לקראת ההשפעה, כך גם אנחנו שנמצאים עדיין בדרך לאותו הפתח מהעולם הזה לעולם הרוחני. זאת אומרת, מתכונת הקבלה לתכונת ההשפעה.

אנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת מה זה באמת, אלא צריכים לעשות את הפעולות הנדרשות למעבר הזה. ולכן כתוב "כשור לעול וחמור למסע". ולכן כתוב שזה עבדות, "עבד ה'". ומסבירים לנו המקובלים בצורה ברורה, שרצון לקבל זה רצון אחד, שהבורא ברא, ואו שבו שורה הכוונה על מנת לקבל, זאת אומרת, על מנת בו ליהנות, או על מנת בהשפעה ליהנות.

שבמימוש זה פשוט, או שאני ממלא את עצמי, או שממלא את הזולת. כשאני ממלא את הזולת אז אני דומה לבורא, כשאני ממלא את עצמי אני הפוך ממנו. וכל העבודה שלנו היא לעשות איזה פעולות כדי שנחליף את המגמה הזאת, את ההכוונה הזאת, כוח הרצון, הכוונה, איפה שניתן לנו את זה בעניין הבחירה.

שהבחירה מתבטאת בזה שאנחנו כן מקבלים על עצמנו את עניין הערבות, ולהיות "כאיש אחד בלב אחד"², ולהשתמש במאור המחזיר למוטב כדי להגיע לדבקות בבורא, שזו המטרה. וצריכים גם להשתדל לא להיות תחת השפעת הסביבה הזרה. שאנחנו מתקדמים בהבנה איך הבורא סידר את המערכת, שאצלו סוף ותחילה הם שווים ונמצאים יחד, ולכן כל מה שנעשה, הוא נעשה למען גמר התיקון.

ואצלנו בעולם הזה אנחנו חיים מיום ליום. אנחנו לא יודעים את גמר התיקון וכל הצורה העתידה שצריכה להיות. ולכן אנחנו דנים ומצדיקים כאלו דברים, שנראים לנו מצעד לצעד קצת יותר טובים ברצון לקבל בלבד. וגם לא לאורך כל הפרספקטיבה הארוכה, אלא ככה מצעד לצעד.

לכן עלינו לחזק את החברה ולחזק את הקשר, ולהבין שבקשר בינינו אנחנו צריכים לדרוש את השינויים. כל השינויים שאנחנו קוראים בתורה, ולומדים שצריכים להיות, להתרחש בנו, עליהם אנחנו לומדים בתלמוד עשר הספירות על המלכות שעוברת את כל הז' מצבים שלה, אנחנו צריכים להבין שזה הקשר בינינו. והיא נקראת מלכות, ואיך היא מגיעה מהנקודה שיש לה רק נקודת הכתר בקדושה באצילות, ואיך אנחנו מגדילים אותה עד שהיא תהייה דומה לבורא, לזעיר אנפין, ונמצאת עימו פנים בפנים ובדביקות הקבועה.

זה מה שאנחנו צריכים לבצע. אז אם אנחנו מוכנים לזה, ישנה החברה והיא באמת חברה מיוחדת, מנותקת מכל יתר החברות, וודאי שמנותקת מכל העולם הזה, וודאי שיעשו עליה ביקורת מכל וכל, כי אף אחד לא מבין מה זה? איזה דבר זר נמצא כאן? וכך אנחנו מתקיימים. אבל צריכים להיות רציניים ונמשכים לזה ברצינות. ולא לחכות שכרגיל הכול ישתנה איכשהו מלמעלה. כי עד שאנחנו לא נממש את הבחירה שנמצאת במצב שלנו, אותו סוג הבחירה שזה להיות "כשור לעול וחמור למסע" בעניין החיבור בינינו להגיע ללידת המלכות, שהיא תתחיל להידמות לזעיר אנפין במשהו. במה? לפחות ברצון שלה להתעורר ולצאת משליטת הפרעה, משליטת האגו שבינינו, להגיע לנקודת החיבור הראשונה.

זה שנקודת החיבור בינינו תתעלה מעל האגו שלנו הכללי, להיות מנותקת ממנו, זה נקרא "יציאת מצרים", "לידה". ואז נעבוד על זה שאותה נקודת החיבור היא תתחיל לקבל כבר צורות של עיבור, יניקה, מוחין וכן הלאה.

אז יש כאן כמה דברים שאנחנו דווקא עוברים בזמן השעבוד, שרוצים להתחבר ורואים שלא מסוגלים להתחבר. אנחנו בזה מרגישים כבר שני כוחות וצריכים להבין שאין לפרעה כוח אלא מהבורא שנותן לו את התוקף. וגם האכזריות הזאת היא באה מהבורא וכל המשחק הוא בא מהבורא.

ולכן כשאנחנו רואים שכך אנחנו שקועים בכוח הבורא, אנחנו צריכים להיות בכל זאת בהבנה שזה הבורא עושה, זה נקרא "כי הכבדתי את ליבו". ואנחנו צריכים להבין עד כמה שההכבדה הזאת של הפרעה היא כובשת אותנו, היא ממש שולטת בנו, עד כדי כך שאנחנו מפוחדים וכבר מתנתקים מההבנה שזה בא מהבורא אחרת אנחנו לא נפחד, כי זה כבר המתקת הדינים.

אלא אנחנו צריכים ממש דינים וגבורות לא ממותקים, כדי להבין מתוך זה אחר כך מצב הנגד, עד כמה שהבורא הוא באמת עובד אתנו בשתי הצורות האלו, בצורה חזקה כדי לתת לנו את עוצמת הכלי. כי עומק הכלי הוא כהשגת האור זה כנגד זה.

ולכן אנחנו צריכים לראות דווקא בכל המצבים שלנו הגרועים ביותר, שפלים, נפולים כאלו, אנחנו צריכים לראות בזה גם כן גדלות הבורא. שמראה לנו את מה שהוא עשה בבריאה ההפך, הפוך ממנו שזה מצדו גם התגברות גדולה. ובזה הוא מראה לנו את כל עוצמת הכלי. גם בדרך זאת אנחנו צריכים לחזק את החברים. להביא להם בכל זאת חיזוק, הבנה, השפעה, חיבור, חום.

אנחנו נמצאים מתקדמים למטרה בצורה מיוחדת, וכך היה חי עם ישראל עד לפני חורבן הקדושה, חורבן בית המקדש השני. שהיו מקיימים פעולות חיבור ביניהם, במידה הזאת הם היו מרגישים איפה הם נמצאים, באיזה מצבים רוחניים, הם גם היו מקיימים את המצבים הגשמיים, גם בגשמיות. כל שורש רוחני צריך להגיע גם לענף הגשמי. וודאי שהם היו חיים בלקיים גם פעולות כאלו בהמציאות ככלי שלם.

ולכן הם היו שלמים, זה נקרא "דור דעה" וביטאו את זה בכל הספרים, תורה, משנה, גמרא וכל יתר הספרים. ביטאו את זה בצורה ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", זה נקרא ב"שפת הענפים". בעל הסולם מסביר את זה ב"הסתכלות פנימית חלק א' תע"ס", מה זה שפת הענפים. כל התורה היא כך כתובה בדרך כלל. כי מדובר על העולם הרוחני. אי אפשר להסביר, אין מילים על עולם הרוחני, רק במילים האלו של העולם שלנו.

לכן כשהגיע השורש הרוחני לענף הגשמי, אז לוקחים את הענפים הגשמיים. כמו בסרט קולנוע, שיש מנורה שהיא מאירה על איזה סרט ואחר כך יש על המסך תוצאה מזה. אז לפי התוצאות אנחנו יכולים להבין את הקשר הרוחני, מי שמבין קשר בין ענף ושורש מה קורה ביחס בין הכוחות הרוחניים שבאדם. ואחרים לא יודעים ולא מבינים.

לכן אנחנו אחרי החורבן נשארנו רק בהבנה של החורבן. זאת אומרת רק בצורה הגשמית, ולפי זה המשיכו לקיים את החוקים האלו. שזו ודאי לא המטרה ולא שלמות. ולפחות במשך הדורות אנשים היו מבינים שזו לא מטרה ולא שלמות. מה שאין כן כבר בכמה דורות אחרונים שכחו אפילו מזה. זה עניין של ירידת הדורות. שכבר לא מבינים שיש משהו יותר מזה, וזה הכול.

ולכן אין משיח, אין כלום, תעשה כאן ותקבל שכר שם. ממש לא הפסיקו לדבר על זה שאנחנו כאן בעולם הזה צריכים להשיג רוחניות. זה היה בזמן הגלות במשך הדורות, היום אין. היום זה רק הקיום הגשמי.

ואנחנו צריכים להבין שאם זה מה שמחזיק את החברה אין מה לעשות, אלא נמשיך את המאור המחזיר למוטב עד כמה שאפשר דרכנו והוא גם יבוא לכל החברה ואז מזה יתעוררו ואז נגיע ליציאת מצרים.

(סוף השיעור)

---

1. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח(.↩

2. "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י על שמות י"ט, ב').↩