שיעור בוקר 10.01.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 748,

מאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמוד 748, בתוך מאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים", טור א' פסקה אחרונה.

"ובהאמור נבין את ענין אסיפת חברים. בזמן שהם מתאספים, מאיזה ענין יש לדבר. קודם כל צריכה להיות המטרה גלויה לכולם, שהאסיפה הזו צריכה לתת תוצאה של אהבת חברים, שכל אחד מהחברים יתעורר לאהוב את השני, שזה נקרא "אהבת הזולת". אולם זה תוצאה. אבל כדי שייוולד הבן הנחמד הזה, צריכים לעשות פעולות, שיביאו את האהבה. ובענין האהבה יש ב' אופנים:

א. אהבה טבעית. שעל זה אין אדם צריך לתת יגיעה. והוא צריך להיזהר לא לקלקל את הטבע.

ב. שזה בא שע"י אחד עושה טובות להשני. יש בזה גם כן טבע, שהנותן מתנה להשני, הוא גורם בזה שיאהב אותו. לכן כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.

ובזה יש הרבה הבחנות, היות שלא כל אחד דומה להשני. כלומר מה שחסר לזה, אינו חסר להשני. אולם עם דבר אחד כולם שוים, שכל אחד ואחד מהחברים נצרך למצב רוח טוב. זאת אומרת, זה שאין להחברים מצב רוח, אין כולם שוים באותו חסרון, אלא כל אחד יש לו סיבה אחרת, שגורמת לו, שלא יהיה בשמחה.

אי לזאת, מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרווחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה. נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות. אם כן חבל הזמן. בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם. ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם.

ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.

וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.

אבל מה האדם יכול לעשות, בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של עצבות, הן מצד מצב הגשמי, והן מצד מצב הרוחני. והגיע הזמן, שהוא צריך ללכת להחברה, ועוד שחז"ל אמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". היינו לומר להחברים שלו, אולי הם יכולים לתת איזה עזרה. ואם כן, איך אנו אומרים, שכל אחד צריך לעשות להחברה מצב רוח טוב, בזמן שאין לו. ויש כלל "כלום יש בנותן מה שאין בו". אם כן מה עליו לעשות, שיתן משהו להחברה, שזה יתן התרוממות הרוח להחברה.

אולם אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך ללכת בקו ימין. כלומר, שמטרם שהוא הולך לאהבת חברים, שיסתכל בהמאמר של אאמו"ר זצ"ל (של שנת תש"ג), ששם הוא נותן סדר, מהו קו ימין, שהוא ענין של למעלה מהדעת. ומשם הוא יקבל כח, איך כשהוא יגיע להחברה, יהיה בידו של כל אחד ואחד, פחות יותר להכניס רוח של חיים. וע"י זה כל החברה יקבלו שמחה וחזוק ובטחון.

ואסור לעורר בזמן אסיפת חברים את הקו שמאל. שרק בזמן שהאדם נמצא ביחידות, אז מותר לו להשתמש, ולא יותר מחצי שעה ביום, עם הקו שמאל. ועיקר עבודת האדם היא ללכת דוקא בקו ימין, כנ"ל (בהמאמר של תש"ג). ושני אנשים ביחד אסור לדבר בחינת שמאל, ורק ע"י זה יכולים לקבל עזרה מהחברה.

אולם גרוע ביותר הוא, בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק. אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הסמיכות של "קנה לך חבר" ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות". ובהנ"ל נבין, כלומר, שבזמן שרוצה לקנות משהו מן החברה, הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. אז יש מקום, שהוא יכול לקנות מהחברים, שיעזרו לו בעבודה. משום שיש לו ממי לקבל. מה שאין כן בזמן, שהוא רואה, שהוא עומד משכמו ולמעלה מכל החברה. ממי הוא יקבל. ועל זה באו חז"ל ואמרו "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

נמצא, שעיקר מה שהאדם צריך לבחינת "קנה לך חבר", לעבוד באהבת הזולת, שע"י זה יכולים לבוא לזכות לאהבת ה', כנ"ל. אבל החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על ענין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג ענין זה.

זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.

כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים.

וענין של השגת הרוממות, יש להשיג דוקא ע"י חברה. וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קמ"א). ושם הוא מדבר בענין בין תלמיד להרב. ואותו דבר הוא בעיקר לגבי רוממות ה'. וזה לשונו "כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה משהו. אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין"."

שאלה: ישנו עניין של התבטלות, להתבטל לפני החבר. אני עשיתי ניסוי לקנטר דווקא את החבר ולנסות למשוך אותו. אני עוקץ אותו, "למה לא באת ביום שלישי, היה שיעור נהדר, הפסדת". ועוד פעם אני עוקץ אותו ביום אחר, "אתה בהכרחיות שלך תקוע שם, אתה מפסיד". ואני רואה שהוא כן מגיע, זה כן מועיל. כלומר, יש פה איזו סתירה בין להתבטל מול החבר, לבין שאני כביכול מתנשא מעליו כדי למשוך אותו. זו דילמה.

זו לא דילמה. מהי המטרה? אתה פועל מתוך האהבה?

תלמיד: כן, בהחלט, החבר חשוב לי.

אז אפילו שאתה מתנשא אבל זה מתוך אהבה. זה כמו שהחבר שלנו נגיד חולה, ואני מגיע אליו ועושה את כל הדברים שהוא לא מסוגל לעשות, אז אני עוזר, אני נותן, זה לא נקרא שאני מתנשא.

שאלה: אני רוצה לשאול על מה שרב"ש פה כותב, "ואסור לעורר בזמן אסיפת חברים את הקו שמאל. שרק בזמן שהאדם נמצא ביחידות, אז מותר לו להשתמש, ולא יותר מחצי שעה ביום, עם הקו שמאל." זה משהו שהוא לצערי מאוד גבוה, מאוד רחוק מהמצב היום.

תעשה שלא יהיה כך. שחברים יעזרו להיות בימין יותר.

תלמיד: אני רוצה לשאול על העבודה בקו שמאל בעשירייה במצב המתוקן. אנחנו עשירייה וירטואלית, חברים מכל מיני פינות בארץ, גם בעולם, ואצלנו העבודה הווירטואלית הזאת, לפי מה שהרב"ש פה מתאר שצריך להיות 100% מהזמן ביחד בקו ימין, אין לנו בכלל.

מה זה נקרא עשירייה וירטואלית בארץ? שכל ארץ ישראל היא סך הכול כמו איזשהו חלק קטן ממוסקבה או ניו יורק?

תלמיד: ברוך ה', יש חבר מהערבה ועוד.

למה אתם מתקשרים בצורה כזאת? למה אתם לא יכולים להתקשר כך שתהיו גם קשורים פיזית זה עם זה? לא "ברוך ה'", אני לא רואה בזה ברכה. אני רואה ברכה בזה שלפחות פעם בשבוע אתם מתקשרים יחד, מתקשרים פיזית יחד, יכולים להיות יחד בשיעור, באיזו ארוחה של עשירייה. בזה אתם בורחים זה מזה. בישראל אני לא מקבל דבר כזה. תבדקו, מה המניע שלכם שאתם עושים קבוצה וירטואלית, אחד בתל אביב, שני באילת, שלישי בדימונה, וכן הלאה. בשביל מה, אם אתם יכולים לעשות את זה באזורים שאתם תהיו יותר קשורים זה לזה. לי נראה שזה מתוך חוסר ידיעה שרק בחיבור ביניכם תלויה ההצלחה הרוחנית שלכם. זו מין בריחה.

תלמיד: אז לי ולרוב החברים אין תירוץ, לפי מה שאתה אומר, אבל יש פה חברים גם מקרואטיה וממקומות שקצת יותר קשה להיפגש פעם בשבוע.

יש להם עשיריות משלהם. או שאתם יכולים לחבר אותם אליכם יחד, אבל בתנאי שבכל זאת תהיה לכם עשירייה פיזית. לא יום יום, יכול להיות שזה באמת לא יוצא, אבל פעם בשבוע נגיד. זה לא טוב, תבדקו, נראה לי שיצר הרע שם עובד.

תלמיד: אם אפשר בכל זאת לגבי מה שהרב"ש כתב, מה זו העבודה שחצי שעה ביום האדם עובד עם קו שמאל, מה הוא עושה?

אתה כל הזמן עובד על גדלות החברים, גדלות הקבוצה, גדלות המטרה, גדלות השיטה, גדלות הבורא שהוא מעל הכול, זה כל הזמן. וחצי שעה ביום זה העניין של קו שמאל לעומת קו ימין, שזה מספיק לנו כדי לאזן את הימין. עד כדי כך השמאל מצד הטבע שלו הוא גדול, עוצמתי לעומת הימין, שאם אנחנו חצי שעה קשורים אליו, זה כמו שקשורים לימין עשרים ושלוש וחצי שעות.

תלמיד: אם נגיע למצב שעשרים ושלוש וחצי ביום נצליח להיות בימין, אז בחצי שעה הזאת של קו שמאל, אני יושב ורושם תלונות לבורא?

מחויב, ואז יהיה לך קשה מאוד, אבל אתה חייב לעשות את זה.

שאלה: אני מגיע מקבוצה קטנה, והרבה פעמים אני מרגיש שאני סובל מזה. הוא כותב פה שברוב עם הדרת מלך. והשאלה היא כזאת, האם על מנת להגדיל את הקבוצה שלי, אני רק צריך להגדיל את החברים בעיני?

כן, יכול להיות שפיזית אתם לא יכולים. אבל נגיד שהגעת לעשירייה, יותר מעשר אסור, אז איך אתם מגדילים? רק על ידי החשיבות, איך עוד? זו העוצמה האמיתית, שמגיעים לעשרה ואז העשרה האלו הופכים להיות חשובים כמאה, כאלף, כעשרת אלפים, וכן הלאה. תשתדלו.

שאלה: היום יש התכנסות מיוחדת של כל כך הרבה כוחות של חברים. איך מתקדמים עוד צעד אחד שהחברים יוכלו לעשות את הפריצה?

פריצה יכולים לעשות בכל רגע ורגע שאתם תרגישו שזה נכון. אני לא רואה שום מעצורים, לא רואה, ההיפך, יש מכל הצדדים תמיכה והכנה, וזה שמחזיקים אותנו כמו ילד קטן שלא ייפול. אני לא רואה שום דבר שעוצר. אפילו אותם המצבים השליליים שמתגלים זה כדי עוד יותר ועוד יותר לקדם אותנו.

אבל מאתנו עדיין אין השתתפות, אין השתתפות מספקת. אנחנו יושבים ומחכים מתי זה יבוא, זו הבעיה, וזה אסון גדול מאוד. זה ממש זלזול כל כך גדול באותו היחס, המצב, באותם התנאים שהבורא מייצב. אין לכם על מה להתלונן, חוץ מעל העצלות הזאת שאתם לא מסוגלים. וגם כל אחד לחוד, זה ברור שהוא לא יכול, אפילו שירצה, הוא לא יכול. אבל "איש את-רעהו, יעזרו"¹, אתם יכולים להדליק זה את זה. כאן העניין.

תלמיד: גם בקבוצה שלנו ברחובות, יש חברים שהשורשים שלהם מכל העולם. אני רוצה להגיד לגבי חברים שלנו שהשורשים שלהם מאפריקה, ובישיבת חברים אני רואה שכואב להם שאנחנו לא תומכים מספיק בהפצה באפריקה, ומידי פעם יוצאים בינינו ממש דברים שליליים.

למה אתם לא קשורים?

תלמיד: אני קשור לזה, אבל אני מרגיש שיש לחבר כאב בפנים שאני שונא אותו, כי אני לבן והוא בצבע שוקולדי.

אז מה?

תלמיד: אני אומר שצריך לכסות את זה באהבה, כי זו עבודה בקבוצה.

"על כל פשעים, תכסה אהבה"² זה נקרא שאתה לא תרגיש שום הבדל, זה לא חשוב צבע, אופי, מה שלא תגיד, הרגלים, מנטליות למיניה, בשום דבר אתה לא תרגיש הבדל, אם אתה מתחיל לעלות בדרגות האהבה. פתאום אתה רואה שאין הבדל, פתאום אומרים לך אבל הוא כזה והוא כזה. זה כמו אימא שאם תתחיל לדבר משהו רע על הילדים שלה, היא תתנפל עליך, "איך אתה יכול, ילד כזה חמוד, מתוק". והילד הזה הוא נורא, שובר שם חלונות, עושה רעש ברחוב, לוקחים אותו למשטרה וכן הלאה, והיא אומרת, "הוא כל כך יפה, מה אתם רוצים ממנו". אתה שמעת דברים כאלה מנשים, מאימהות? זהו. למה? אהבה היא מקלקלת את הראייה, היא לא נותנת לבן אדם לראות את האמת. אתה רואה איך כולם מדברים, פוליטיקאים, לא חשוב מי? כולם מדברים אמת, רק לכל אחד אמת משלו מפני שהאגו מביא אותם לזה.

לכן, רק להגיע לחיבור, עד כדי שכל ההבדלים לא יהיו מורגשים. ממש לא תרגישו, לא תרגישו שום הבדל, "על כל פשעים, תכסה אהבה".

תלמיד: אז פרקטית אני צריך לשבת איתו, לדבר על זה, או ביחד?

לא צריכים לדבר על זה, צריכים לעבוד על אהבה, זה הכול. מה שרב"ש כותב, שום דבר חוץ מזה. עד שאתה לא תרגיש שום הבדל, מה ההבדל?

האגו שלנו שונא משהו ששונה ממנו, השונא שונה, השונה שונא, ככה זה, זה ברור. אז אנחנו צריכים להגיע לאהבה, זהו, רק על זה לעבוד. ולא צריכים לדבר על זה, רק לדבר על אהבה ולא על שוני. ותפילה, ודאי, כן. אבל זה הסימן. לפי הטבע אף אחד מאיתנו לא אוהב את השני, מה פתאום? כל שכן דברים כאלה שהם שונים ממני. ודאי שאני לא אוהב, זה חוק הטבע. אבל שוב, רק לעבוד על אהבה.

תלמיד: נגיע לזה.

תשתדלו. אבל לא לדבר על זה, אלא לדבר על הטוב ולא על הרע.

שאלה: בהמשך לשאלה של החבר שלי מעשירייה וירטואלית. הוא אמר שיש לנו קושי להיפגש אפילו פעם בשבוע, אתה אמרת שזה האגו שלנו לא נותן. האם זו דחייה מועילה?

אני לא מבין איך יכול להיות שבישראל אי אפשר להיפגש פעם בשבוע, שזה יהיה מנהג. נגיד פעם בשבוע אתה מתקשר עם החברים ואתם באים לאיזה פאב לשתות בירה, נהוג ככה או לא? נהוג. או לכדורגל או לעוד דבר באיזה מועדון אחר, אז מה? אתם עושים סעודה קטנה ומשקה, מדברים על אהבת חברים וקוראים איזה מאמר קטן, אתם לא מבינים עד כמה זה עוזר. כמה דברים כאלה אתה עושה בחיים שאין בהם שום מטרה רוחנית, וכמו שזה היה ככה זה הלך ללא שום תוצאות.

תלמיד: אני כבר לא עושה הרבה דברים.

אז תעשה, לפחות שיהיה לך בחיים משהו.

תלמיד: אז בהמשך לזה רציתי לשאול אותך. בתחילת השיעור דיברת על דחייה מועילה, מה זו דחייה מועילה?

דחייה מועילה זה שהבורא דוחה אותנו כמו פלירט. גם זה אתה לא יודע או כבר לא זוכר? שאישה בכוונה דוחה את הגבר. אנחנו רואים את זה גם אצל חיות, זה דבר טבעי, יש דחייה שהנקבה דוחה את הזכר כדי דווקא למשוך אותו אליה. את זה אתה מבין?

תלמיד: אני מבין.

מבין יופי, אז יש מאיפה להתחיל. בקבלה זה נקרא "מחזיר פניו לאחוריו". זה כמו צבי שהוא מסובב את הראש שלו, אמנם הוא בורח אבל הוא מסתכל אחורה.

קריין: כתוב, "דומה דודי לצבי מה הצבי כשהוא בורח מחזיר פניו לאחוריו".

בצורה כזאת הוא מושך את האדם אחריו. הבורא כך עושה, הוא עובד באחוריים, דוחה אותנו אבל על מנת שאנחנו נתקדם. הוא לא נותן לך כל פעם סוכריות כמו לילד קטן, אלא כבר אחרת. זו התקשרות נכונה, יותר בוגרת, מה שיש גם בין זכר ונקבה ובין הבורא והנברא, שאנחנו כלפיו גם כזכר ונקבה.

אבל זה שאתם לא יכולים לבוא אני לא מבין. אני הייתי בא מרחובות, אמנם זה לא רחוק, זה עשרים ושתיים קילומטר עד הרב"ש, אבל זה היה יום יום ואפילו פעמיים ביום ולפעמים שלוש פעמים ביום. זה רק עניין של רצון. ופעם בשבוע? לקנות בירה, בורקסים או מה שאתם רוצים, אתם יכולים לעשות ממש סעודה ולבוא. אני לא יודע למה לא. אני מבין שמאילת קשה להגיע נגיד אלינו, אבל מאזורים יותר קרובים למה שלא? אתם לא מבינים כמה זה עוזר, זה עוזר להתקדמות הרוחנית. לימוד כזה כמו שעכשיו אנחנו עושים וסעודה שאחר כך אתם תעשו, זה עוזר להתקדמות רוחנית יותר ממה שאתם תלמדו שם שבוע ימים בלי הפסקה עם כל התפילות שלכם והכול. תאמינו לי שזה כך, זה גם כתוב. ישיבת חברים, לימוד וסעודה יחד מכסה את הכול. לכן לזלזל בזה אני לא חושב שזה מוצדק.

(סוף השיעור)

---

1. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ"א, ו')↩

2. "ועל כל פשעים, תכסה אהבה." (משלי י', י"ב)↩