שיעור בוקר 02.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', הסתכלות פנימית, עמ' 23, דף כ"ג, פרק ו', אותיות כ"ה-כ"ו

קריין: בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמ' 23, דף כ"ג, הסתכלות פנימית, פרק ו', אות כ"ה.

אות כ"ה

אין הרצון לקבל נקבע בנאצל, אלא ע"י

התעוררותו לקבל מכח עצמו.

"והענין, משום שהכלי הוא שורש החושך כנ"ל, אשר הוא הפוך מן האור, וע"כ הוא מחויב להתפעל לאט לאט, ע"ד המדרגה, בדרך עילה ועלול, שז"ס המים הרו וילדו אפילה (מד"ר שמות פ' כ"ב) כי החושך, הוא תולדה מהאור עצמו, ומתפעל הימנו ע"ד הריון ולידה, שה"ע כח ופועל. והיינו, כי בהכרח, שנכלל תיכף בכל אור המתפשט בחי' הרצון לקבל כנ"ל, אלא שאינה עולה בשם של שינוי הצורה, עד שיקבע באור, זה הרצון להדיא. ולזה, לא די בחינת הרצון לקבל הנכלל באור מצד המאציל, אלא הנאצל בעצמו, מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו, בפועל, מצד עצמו. כלומר, שמחוייב להמשיך שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל. ואחר שנפעל הנאצל מכח עצמו בהגדלת שיעור רצונו, אז נקבעים בו החשק והרצון לקבל, ואז אפשר לאור להתלבש בכלי הזה בקביעות.

והן אמת, אשר אור א"ס ב"ה מתפשט, כביכול, ג"כ על ד' הבחי' הנ"ל, עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו כנ"ל, שהוא הבחי' הד'. כי בלאו הכי לא היה יוצא כלל מבחינת עצמותו ית', להיות נקבע בשם לפי עצמו, דהיינו א"ס. אמנם, בכל יכלתו יתברך, לא נשתנתה הצורה כלל, מחמת הרצון לקבל, ולא נבחן שם שום שינוי, בין האור, ובין המקום של האור, שהוא הרצון להנות כנ"ל, והם אחד ממש. והיינו דאיתא בפדר"א, שקודם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, שבאמת קשה הלשון הכפולה הוא ושמו, כי קודם שנברא העולם מה ענין שמו לשם, והיה לו לומר קודם שנברא העולם היה הוא אחד. אלא הכוונה, על אור א"ס ב"ה, שהוא טרם הצמצום, כי אע"פ, שיש שם בחי' מקום, ובחינת רצון לקבל השפע מעצמותו ית', אמנם בלי שום שינוי והבחן בין האור ובין המקום. והוא אחד, היינו האור א"ס ב"ה. ושמו אחד, היינו הרצון להנות הכלול שם בלי שום שינוי ח"ו כלל וכלל. והבן את אשר רמזו ז"ל "אשר שמו" בגי' "רצון", דהיינו "הרצון להנות"."

תלמיד: כתוב כאן שהנברא צריך עם הרצון שלו למשוך יותר מאור ממה שהגיע מהבורא, ואז האור יוכל להתלבש בקביעות בכלי. מה זאת העבודה שאנחנו חייבים למשוך יותר אור מאשר מגיע אלינו מהבורא?

על מה שמגיע מצד הבורא אנחנו לא יכולים להשפיע בשום דרך. זה שאנחנו יכולים להרים את הרצון שלנו למילוי על ידי האור יותר מכפי שהיה לנו קודם לכן, זה זוכה לתשומת לב, כיוון שדווקא זוהי התוצאה הנכונה של המאמץ של האדם. לכן כך אנחנו אומרים על ההשתוקקות.

תלמיד: הנברא הוא תמיד תוצאה מהאור, ופתאום נראה שהנברא מסוגל לקבל יותר ממה שטמון בו מלכתחילה. מאיפה הנברא מקבל את היכולת הזאת?

לא. הנברא יכול לבחור באיזה רצון הוא יכול להתמלא, באיזו מידה ובאיזה אופן. זה משויך לנברא. והבורא פועל בהתאם לרצון הזה.

תלמיד: האם יוצא שלנברא אין רצון משלו, אלא הוא יכול רק לבחור אחד מהחסרונות שהבורא הכניס בו?

כן. למה זה כל כך לא מובן?

תלמיד: כי הוא כותב פה שיש הבדל בין החיסרון שבא מלמעלה לחיסרון של הנברא.

כן.

תלמיד: אז איך להבדיל בדיוק מה בי מלמעלה ומה בי מעצמי?

זה למה שאתה נמשך.

תלמיד: אני נמשך למה שהבורא מחייב אותי להימשך. איך אני מבדיל מה הגיע אליי בצורה טבעית מלמעלה, ומה אני בעצמי בניתי?

יכול להיות שקשה להבחין, אבל יש הבדל בין מה שהנברא מקבל כתוצאה מהיגיעה שלו, לבין מה שהוא מקבל ללא יגיעה.

תלמיד: האם אפשר לזהות קשר בין יגיעה לתוצאה מיגיעה, או שזה נסתר מאיתנו?

הקשר בין יגיעה ותוצאה מיגיעה הוא תלוי בכמה הנבראים משתוקקים לקבל את האור העליון ולמשוך את עצמם להיות בתוכו.

תלמיד: נראה שהכלי יכול לתת לאור יותר אור מאשר האור נתן לו. איך זה יכול להיות? איך מתפתח פה הכלי?

הכלי מתפתח למגע עם האור, וההתפתחות הזאת תלויה ברצון שבכלי. אם הכלי מרגיש שהוא נמצא בהזדהות עם האור, אז זה הקשר הנכון והטוב ביניהם. מה שאין כן, אם הכלי מרגיש שהוא עדיין לא נמצא בהזדהות עם האור, אז שניהם צריכים עוד להתפתח עד שיגיעו לצורה שווה לאור בכל אחד מהם.

תלמיד: מה זה להרגיש הזדהות עם האור? איך הכלי מזדהה עם האור?

הכלי מרגיש שהוא נעשה יותר גבוה או יותר נמוך מהאור, לפי השתוות הרצונות יותר או פחות. זה מה שדוחף אותו למחוק את מה שיש עדיין ביניהם.

תלמיד: מה זה שהכלי יותר גבוה מהאור?

לא יותר גבוה. אם הכלי בעצמו יותר גבוה מהאור, זה נקרא שהרצון לקבל הוא יותר חזק, יותר גדול, והראשון הקובע כלפי המילוי שיש בכלי.

תלמיד: איך מזדהים עם האור?

זה תלוי ברצון לקבל שבכלי.

תלמיד: מה הפעולה שהוא עושה שגורמת לו להגיע להזדהות עם האור?

הרצון לקבל שבכלי הוא קובע לאיזו מידת מילוי הכלי משתוקק. כך הם מגיעים לאיזון ביניהם.

תלמיד: מדובר על הנאצל, על אופן מהירות הגדלת הכלי שלו. אנחנו קוראים פה שככל שההשתוקקות שלו גדולה יותר, ככל שהנאצל רוצה בכל מאודו, כך הכלי יגיע למצב שהאור יכול לשכון בתוכו. האם חופש הבחירה היחידי שיש לנו זה אופן מהירות הגדלת האור?

כן. איך להגיע למגע עם המילוי, עם האור, מאיזה ומאיפה הרצון לקבל שיהיה בכלי, את זה אנחנו יכולים לקבוע.

תלמידה: לגבי הפסוק, "בסוד המים הרו וילדו אפילה". מתי האדם מגלה את האפלה הזאת, ומתי הוא מוכן להוליד אותה?

כשנעבוד יותר עם הכלי, אז נגלה גם כאלו מצבים.

תלמיד: כתוב, "לא די בחינת הרצון לקבל הנכלל באור מצד המאציל, אלא הנאצל בעצמו, מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו, בפועל, מצד עצמו. כלומר, שמחוייב להמשיך שפע ברצונו". האם הרצון להשפיע מצד הנאצל זה נקרא "להמשיך שפע מצד עצמו", שהנברא רוצה להידמות?

כן. כשהנברא רוצה להידמות לעליון, למאציל, אז הוא צריך לגלות את הרצון שלו, וברצון ובהשתוקקות שלו להיות מול המאציל.

תלמיד: בסופו של דבר, מה הנברא רוצה לקבל?

הנברא רוצה להתמלאות עם האור העליון, כי כך הוא מרגיש, שזה חסר לו.

תלמיד: מה מיוחד באור הזה? מה עושה את האור לרוחני?

הוא יותר גבוה מהרצון לקבל שבנברא. ולכן כשהנברא עוסק עם האור העליון, הוא מתחיל להבין עד כמה האור העליון הוא ראשון ממנו מכל הבחינות.

תלמיד: הבורא ברא רצון לקבל, והשלב הבא הוא שהנאצל מחוייב לגלות את הרצון לקבל שלו. ואז הוא כותב שהגילוי הזה נקרא שממשיך "שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל". החיוב לגלות שיש על הרצון לקבל, מה זה השלב הזה בעבודה? מה זה תורם להמשך הדבקות בבורא?

זה מה שהנברא מרגיש, שהוא נמשך יותר ויותר לגלות את האור ולהתמלא באור, וזה מה שמושך אותו וממלא אותו.

תלמיד: על ידי מה הוא מממש את זה?

על ידי הרצון. על ידי המשכת הרצון לאור, בזה הוא מתחבר לאור.

תלמיד: כשהוא מגלה את הרצון לקבל שבו, אז הוא מבדיל את עצמו מהבורא, שהוא הנותן והוא המקבל. האם זה הגילוי?

כן.

תלמיד: באמצעות הגילוי הזה הנברא מרגיש עכשיו הפוך מהבורא.

יכול להיות.

תלמיד: ואז הנברא נזקק לבורא, שיהפוך לו את התכונות. מה התהליך שהנברא אמור לעבור מגילוי הרצון לקבל שבו עד לדבקות בבורא?

תראה ותבנה איך שזה. קודם כל, הנברא לא מרגיש את עצמו קשור לבורא. הוא מתחיל להתעורר, להתרומם, ונכנס לקשר עם הבורא והקשר הזה כבר מוביל אותו לקשר שלם.

תלמיד: איך לקבל את האור דרך העבודה?

אנחנו נלמד.

תלמיד: מה המשמעות של המשפט "הוא מחויב להתפעל לאט לאט, ע"ד המדרגה, בדרך עילה ועלול". מה זה "עלול"?

עליות וירידות.

תלמיד: אתמול בשיעור צוהריים שמענו שרב אמר שבזמן שיעור הבוקר, לא הורגש מספיק שמשתתפים בשיעור. מה זה מבחינתנו בזמן לימוד התע"ס לבנות כלי ואיך מורגש האור שפועל עליו?

אני חושב שאותם הטקסטים שאנחנו קוראים יום, יום בשיעור - צריכים להעלות בנו השתוקקות להבנת השיעור. אני פשוט לא יודע איך עוד לייצב את הדברים האלה. אבל לזה אנחנו מגיעים.

תלמיד: יש פה עכשיו אלפי תלמידים שלומדים איתך. איך אנחנו מעלים יחד, גם את הכמות וגם את האיכות של הכלי המשותף שאנחנו בונים?

על ידי היגיעה. על ידי היגיעה. אם אנחנו רוצים משהו, בואו אנחנו נדבר על זה. אנחנו נשתוקק להתקרב לזה, ובזה נגיע לחיבור בינינו והקשר שיהיה בינינו יהיה רצון יותר גבוה להאור, יותר גדול ממה שהיה לנו קודם.

תלמיד: יש לשיעור שני רבדים. רובד אחד זה מה קורה בחוץ, שואלים שאלה, רב עונה, קצת קוראים מהטקסט, זה חיצוני. בפנים קורים המון דברים לכל אחד שמשתתף עכשיו. במה צריך להתרכז כדי שכולנו נהיה ממוקדים, שיבנה כלי?

אני חושב שאנחנו כולנו צריכים להבין שכלי זה רצון, השתוקקות, נטייה לאור, למילוי ואותו אנחנו צריכים להרגיש שהוא חסר בתוך הכלי שלנו.

תלמיד: מה זה נקרא באמת להשתתף בשיעור?

להשתתף בשיעור, שאני מודד האם הרצונות שלי כולם נמשכים לנושא השיעור, וכך מתקדם.

תלמיד: ואם הם לא בדיוק נמשכים או לא כולם נמשכים, אז מה לעשות?

אז אני צריך לעורר אותם.

תלמיד: אתמול שמענו ממך שיש מעט אנשים בכלי העולמי שמקשיבים במהלך השיעור וכל היתר לא נכללים בתשובה, בשאלה, בבירור. איך נגיע להתכללות האמיתית בלימוד תע"ס?

אנחנו צריכים להשתדל להתכלל זה בזה, וכשאנחנו נכללים זה מזה, שיהיה לנו יותר כוח משיכה למרכז שלנו, לכולנו יחד, בכלי העולמי. ושלא נסתפק בכך, אלא כל הזמן נגלה חיסרון לחיבור יותר גדול.

תלמיד: איזה מאמץ נדרש מכל חבר עכשיו במהלך השיעור כדי להתכלל יותר?

המאמץ הנדרש הוא להיות קשור קרוב ככל האפשר לכלי הרוחני, וכך להתקדם.

תלמיד: אמרת שאם הכלי מרגיש שהוא דומה לאור, אז הקשר ביניהם הוא טוב ונכון, ואם לא, אז שניהם צריכים להתפתח. מה זה אומר ששניהם צריכים להתפתח? אני יכול להבין שהכלי צריך להתפתח, מה זה אומר שהאור צריך להתפתח?

בהשפעה ההדדית של האור על הכלי והכלי על האור, אנחנו רואים כבר מהפעולה הראשונה עד כמה הם מגדירים זה את מצבו של זה. ולכן אנחנו צריכים להשתדל לנסות כל הזמן להרגיש עד כמה אנחנו לא מסוגלים לקבל מלמעלה את השפעתו העליונה של האור, אם אנחנו לא מגדילים בכך את מידת הכלי.

תלמיד: בעל הסולם כותב שהנאצל "מחוייב להמשיך שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל." איזה אור עומד כנגד תוספת הרצון מצד הנברא?

זה אותו האור שהנברא ירצה להשתוקק ולהגיע לקשר עם הבורא. זה העיקר.

תלמיד: מה גורם להגברת האור?

להגברת האור גורם אותו רצון שהנאצל מגלה כלפי הבורא ורוצה לחיות ברצון הזה.

תלמיד: כל תוספת השתוקקות מביאה לחידוש בבריאה?

כן.

תלמיד: אז איזה אור עומד כנגד זה? כי זה אור שלא היה קיים.

זה לא היה, והנאצל עוד לא מרגיש אותו, אבל הוא מרגיש רצון. שהרצון שלו יכול להיות יותר גדול ממה שהוא היה קודם.

תלמיד: לפעמים נראה שההשתוקקות של הנברא, יותר גדולה מהמילוי שהוא מקבל מהאור. האם הנברא צריך גם לדאוג לבקש תוספת מילוי, תוספת הארה מצד המאציל?

יכול להיות שהנברא מרגיש שיש לו עוד חיסרון באור, שהוא רוצה עוד יותר.

תלמיד: והאור הזה, זה אור חדש, זה חידוש בבריאה?

האור הוא תמיד חדש.

תלמיד: שמעתי שאנחנו צריכים למשוך את המאור ולהיות בתוכו. מה זה להיות בתוך המאור?

בתוך המאור, שהנברא משתוקק להתכלל באור כדי שהוא ימלא אותו. האור ממלא את הנברא.

תלמיד: בהמשך לבירור על בניית החיסרון וההתכללות שלנו פה בשיעור, על ידי זה שאנחנו מעוררים את עצמנו כל הזמן ורוצים להיות בקשר עם הבורא, וכפי הוא כותב לנו פה, ש"אין סוף ב"ה מתפשט עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו, עד שהוא כביכול כלל בבחינת עצמותו יתברך", במה זה מתבטא בכלי שלנו כשאנחנו רוצים כל הזמן להתפתח ולגדול לכיוון התכונה של האור?

הרצון לקבל שבכלי מגיע לאותה מידה שמרגיש את צורת ההשפעה מן האור.

תלמיד: ואיך אנחנו מביעים את זה בעבודה שלנו בעשירייה במשך היום? קיבלנו פה מנת אור, כוח, איך אנחנו לוקחים את הדבר הזה אל העשירייה. אנחנו אומרים שהבורא הוא הראשון והוא האחרון, איפה אנחנו מכניסים את זה בעבודה בעשירייה בקשר בינינו אל הבורא?

אנחנו משתוקקים להרגיש את המציאות כמו בכלי הראשון.

תלמיד: מה זאת אומרת כמו הכלי הראשון?

שעדיין אין לו בפעולות שלו איזה חיסרון שבא לו מקודם, ממדרגה יותר עליונה.

תלמיד: לפי מה שאני מבין, אנחנו צריכים כל הזמן לדחוף קדימה לחיבור בינינו.

כן.

תלמיד: אנחנו נמצאים לקראת כנס שכולו תפילה, כשאנחנו מדברים עכשיו על השתוקקות, על להגדיל את הרצון, להגדיל את הכלי, כמה התפילה משמעותית בכל העבודה הזאת בינינו?

אנחנו מבינים שזה מאוד משמעותי, ורק בהשתוקקות שלנו לאותו מצב שמדברים עליו, אנחנו יכולים להגיע למילוי.

תלמיד: השאלה מתייחסת לאות כ"ה. "ואחר שנפעל הנאצל מכח עצמו בהגדלת שיעור רצונו, אז נקבעים בו החשק והרצון לקבל, ואז אפשר לאור להתלבש בכלי הזה בקביעות." איך ההשתוקקות, החשק והרצון נבנים בתוך הנברא כדי שהאור יוכל להתלבש בו בקביעות?

על ידי האור. האור מתפשט מחדש ברצון, בכלי, ואז על ידי השינוי שבו, הוא משנה את הכלי, את הנברא, מקדם אותו יותר ויותר לאור עצמו, וכך הטבע שלהם מתחיל להיות יותר קרוב אליהם, זה אל זה.

אות כ"ו

כללות כל העולמות שבמחשבת הבריאה,

נקרא אור א"ס. והכולל של המקבלים אשר

שם נקרא מלכות דא"ס.

"וכבר נתבאר בענין סוף מעשה במחשבה תחילה, שהוא מחשבת הבריאה שהתפשטה מעצמותו ית', כדי להנות לנבראיו. ונתבאר, שאצלו ית', המחשבה והאור הם ענין אחד. ובזה מובן שאור א"ס ב"ה שהתפשט מעצמותו, כולל את כל המציאות שלפנינו עד גמר התיקון העתיד, שהוא סוף המעשה, אשר אצלו ית', כבר נגמרו כל הבריות בכל שלימותם והנאתם, שרצה להנות אותם. והנה זו המציאות השלמה בכל צרכה, נקראת אור א"ס ב"ה. והכולל שלהם, נקרא מלכות דא"ס."

תלמיד: אנחנו אמורים להתפלל לאין סוף לפי מה שאנחנו לומדים. למה?

כי שם הכוח העליון הכללי שכולל אותנו, מתייחס לכולנו, ואם אנחנו רוצים להעלות את החיסרון שלנו לאיזה מקום כדי שהוא יקבע לנו את המצב הבא שלנו, אז זה מה שצריך להיות.

תלמיד: אבל אין שום צמצום, אין הגבלה, זה משהו שהרצון מתמלא בו לגמרי. אז איך צריך להיות הציור הזה שאנחנו מתפללים לאין סוף, מה אנחנו צריכים לתאר לעצמנו?

פשוט מה שאנחנו מבקשים, זה צריך להיות כתפילה שלנו, ומה שאנחנו נקבל זה צריך להיות עניית התפילה.

תלמיד: וזה שהרצון הוא מלא לגמרי בלי שום צמצום ובלי שום מסך ואור חוזר, כל זה לא צריך להיות בכלל במחשבה?

זה לא שייך לפעולה הזאת. אנחנו מרגישים שנמצאים באיזה מצב שכל הסביבה שלנו כולה בנויה על ידי אור האין סוף.

תלמיד: האדם מתאר מציאות של "הוא ושמו אחד", אבל האדם תופס רק "שמו", ואיפה "הוא"?

הבורא לא מחליט במקום האדם באיזה מצב הוא רוצה להיות בקשר עם האור העליון. לכן אנחנו עדיין לא יכולים לגלות את זה.

תלמיד: החברים עכשיו שואלים אותך שאלות, ואני מבחינה אני מחכה לתשובה שלך, כל הרצון שלי זה לקבל תשובה, ואני מבינה שאני מאבדת את השאלה עצמה, את החיסרון של החבר שנמצא בתוך השאלה. אני מאבדת כי הרצון לקבל תשובה הוא יותר גדול מהרצון להתכלל בחיסרון של החבר, יש אפילו איזה התנגדות כזאת, שזה לא הרצון שלי. איך להפוך את החיסרון של החבר לשלי?

אני חושב שאת צריכה פשוט כמה פעמים לקרוא אותו הטקסט ביתר תשומת לב ולהתכלל בו, ואז יופיע לך קשר יותר ברור עימו, והרצון שלך יהיה יותר מכוון אליו.

(סוף השיעור)