שיעור בוקר 26.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.04.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/zdDefYii?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 330, "לשמה ושלא לשמה"

"לשמה ולא לשמה", כרך ה', "שלבי הסולם". זה עוד חצי מהמאמר, ורב"ש רוצה כאן לברר באמת מה ההבדל בין לשמה ולא לשמה. ההבדל הוא במה הוא חומר הדלק, המניע של האדם שעושה את הפעולות.

קודם כל צריכים להבין מה הן בכלל הפעולות שלנו, האם אנחנו בעלי הבית על הפעולות. אם אנחנו מתוך רצון לקבל, אז כל פעם שאנחנו רואים מין תענוג, מילוי לרצון לקבל, אז אנחנו ללא שום חשבון מיד רוצים אותו. הרצון הוא קודם לחשבון. קודם נברא הרצון ואחר כך נברא השכל. שכל זה בכלל לא נברא, אלא שכל הוא תוספת לרצון כדי להשיג את הרצון, כדי להשיג את הרצוי. לכן ברגע שהרצון לקבל רואה מילוי כלשהו הוא רוצה אותו, ורק אחר כך הוא יכול להתחיל לעשות חשבונות איך להשיג.

להשיג את המילוי אפשר בצורה ישירה, פשוט למלאות את עצמו. אם היה אפשר, אם הרצון היה מול המילוי ולא הייתה כאן שום הגבלה, אז הרצון היה מתמלא ולא היה דורש מקודם שום פעולה של תכנון, של חשבון. כך אנחנו רואים שזה נעשה בבחינה א' דד' בחינות דאור ישר, וגם בבחינה ג' ובבחינה ד' עדיין אנחנו רואים שזה כך. כלומר לא היה אז בכלל שכל מפותח ליד הרצון לקבל, כי בשביל מה הוא צריך חשבונות אם יש תענוג, והרצון מתמלא על ידי פעולה פשוטה מהתענוג.

אלא אם יש תנאים כדי למלאות את עצמו עם התענוג, אז הרצון לקבל חייב כאן כבר לבצע תהליך, לעשות חשבונות איך בכל זאת להגיע למילוי. ואז הרצון לקבל מפתח לידו מערכת, שלמערכת הזאת אנחנו קוראים שכל, חשבון, ראש, ראש הפרצוף. הדברים האלה נולדים מפני שאי אפשר בצורה ישירה לקבל מילוי לתוך הרצון לקבל.

יוצא, ככל שיש עיכובים כדי למלא את הרצון לקבל בתענוגים, כך יש יותר אפשרויות להתפתחות השכלית, להתערבות האישית של הרצון לקבל בכל המערכה הזאת. זאת אומרת, כדי לתת לרצון לקבל עצמאות, צריכים לעשות לפניו במאה אחוז, בכל ההבחנות, בכל הבחינות, בכל הרצונות, בכל הדרכים שלו למלאות את עצמו, צריכים לעשות לו כאן עיכובים. ורק העיכובים האלו, הם הם יתנו לרצון לקבל אפשרות לעשות ביקורת - מה אני רוצה, בשביל מה אני רוצה, איך אני מגיע למילוי, האם המילוי באופן הזה או באופן אחר, האם זה מה שאני רוצה, זה מה שממלא אותי, מה מועדף על פני מה. העיכובים הם קודם כל גורמים לשכל להתפתח, ואז יש באמת אפשרות לבחירה חופשית.

אם הרצון לקבל לא מרגיש מיד יכולת, אם הרצון לקבל לא יכול מיד להתמלאות, לא מרגיש יכולת להתמלאות, ומתחיל ללמוד באיזו צורה זה אפשרי, אז הוא בונה לעצמו מערכת אישית שלו. ובפרט, אם הוא לא נמצא תחת הלחץ של התענוג שנמצא לפניו, אז יש לו הזדמנות לבנות יחס לתענוג שלא תלוי ברצון לקבל שלו, אלא תלוי בגדלות נותן התענוג. זה כבר נקרא מעבר מלא לשמה ללשמה. הוא עובד לא לשם התענוג, לא עם חשבון איך הוא ממלא את עצמו, אלא איך הוא ממלא את בעל הבית, את נותן התענוג על ידי הפעולה שלו. מפני שבעל הבית רוצה שהוא יקבל, בעל הבית נהנה מזה שהאדם מקבל. ואם האדם מקבל כדי להנות לבעל הבית, אז התענוג שלו וכל הפעולות שלו הם כבר לא קבלה אלא נתינה.

זאת אומרת חייבים כאן לעשות שתי פעולות. פעולה אחת היא לעכב את עצמו מתענוג, לעשות צמצום. פעולה שנייה, להשתמש ברצון לקבל ובתענוג רק במידה שהוא יכול למלאות את בעל הבית. כלומר לבדוק כמה גדלות בעל הבית יש לי, כמה אני מעריך אותו. ובמידה שאני מעריך אותו, אם התנתקתי מהתענוגים שלי, אז המידה שאני מעריך אותו היא עכשיו קובעת מה אני אעשה. יוצא שכל הפעולה היא לשמו, לשם של בעל הבית.

לא קורה כאן שום ריבוי פעולות חוץ מפעולה אחת לכיוון אחד, להעביר את נקודת ההכרעה מהרגשה בתוך הרצון לקבל שלי להרגשת חשיבות בעל הבית. כשהבורא חשוב בעיניי יותר ממה שאני מרגיש בתוך הרצון לקבל שלי, נקרא שאני עובר מחסום ברגע זה. ובמידה שהוא יהיה חשוב אצלי יותר מהרגשת התענוג שלי, זה יקבע את גובה המדרגה שאני נמצא בעולם הרוחני.

יש הנותן ויש המקבל. הנותן נותן תענוג, המקבל רוצה ליהנות, לקבל את התענוג, זה המצב ההתחלתי. תיקון זה שהמקבל עושה צמצום על עצמו. מה זאת אומרת צמצום? אין פעולה ברוחניות שאפשר בצורה חיצונית לבצע על עצמו ולצמצם, לסתום את הפה, אלא צמצום זה נקרא שאני מפסיק להתייחס לתענוג האישי שלי. מתי זה קורה? מתי שבעל הבית בעיניי, הנותן בעיניי חשוב יותר ממה שקורה לי. זה נקרא שאני כבר מתחיל להתחשב בו ולא בי, זה נקרא שאני עשיתי צמצום על הרצון לקבל שלי. אני לא משתמש בו, אלא מסתכל על הנותן. זו דרגת האפס שנקראת "עוברים את המחסום".

במידה שהנותן יותר גדול בעיניי מהרצון לקבל שלי, כשאני שוקל את שניהם, ואני מוכן לעבוד להנותן בלי להביא בחשבון את הרצון לקבל שלי, זה קובע עד כמה אני מתקרב לנותן, גדל, עולה אליו.

כדי לתת לי הזדמנות להתקרב לנותן, הרצון לקבל שלי כל הזמן גדל עד גודל הנותן, לאט לאט. ואני בהתאם לזה, לאט לאט, כל פעם ופעם צריך להעלות בעיניי את חשיבות הנותן כך שהיא תהיה יותר מחשיבות הרצון לקבל שבי. וזה כל פעם קובע את הדרגה שלי בעולם הרוחני. כך עוברים מלא לשמה לשמה.

תלמיד: גילוי פנים זה בעצם גילוי הצורה החדשה שהבן אדם מגלה בעצמו?

גילוי פנים של הבורא זה נקרא גילוי החשיבות שלו, כי זה בעצם מה שאני מבקש. זה לא גילוי התענוגים, זה גילוי העליונות שלו, זה גילוי "הנותן", תכונת הנותן. זה גילוי השלמות שלו, גילוי שעוזר לי לכבד אותו יותר ממה שאני מכבד את הרצון לקבל שלי.

אז כל פעם הרצון לקבל שבאדם גדל, צפות רשימות יותר ויותר גדולות, במילים אחרות מוסיפים לו קו שמאל יותר ויותר, ואז הוא צריך, הוא חייב, הוא נצרך לגלות את פני ה' כיותר מכובדות, יותר גדולות, יותר משפיעות עליו, כך שיוכל להתמודד נגד הרצון לקבל שלו ולכבד את הבורא יותר מהרצון לקבל שלו. זה נקרא שיהיו לו כוחות לעשות בעל מנת להשפיע, וכך הוא גדל כל פעם.

מכאן אנחנו רואים שהרצון לקבל מלכתחילה נברא בגודל של הבורא. שניהם שווים בגודל, אלא כשהרצון לקבל נפתח באדם, והאדם מרגיש את הגודל שבו, הוא מרגיש אותו רק במידה שיוכל להתמודד עם הרצון לקבל כנגד כמה הוא מסוגל לגלות את הבורא כחשוב. כל פעם זה משחק. מלכתחילה הרצון לקבל נסתר מאיתנו, מלבד חלק קטן ממנו שבו אנחנו מרגישים מציאות העולם הזה. זו גם המציאות הכללית, רק היא נקראת "העולם הזה" מפני שאנחנו מרגישים את המציאות הזאת ללא שום חשבון עם הבורא. ואת כל היתר מעבר למדרגה הזאת, למצב הזה, אנחנו כבר מרגישים בהתאם למציאות הבורא.

זאת אומרת, אנחנו בעצם מרגישים את הבורא, שזה נקרא העולם העליון. כל היתר הכוונה היא שאנחנו כבר מתחשבים עם חשיבות הבורא לעומת חשיבות הרצון לקבל. הרצון לקבל שלנו גדל מדרגת העולם הזה, מהמצב הנמוך, הקטן ביותר, מגודל כזה, יותר ויותר עד הגודל של הבורא. וזה עוזר לנו כל פעם לבקש מהבורא להראות יותר ויותר את החשיבות שלו, את הגדלות, את העליונות שלו. וכך כשאנחנו מגלים אותו, ומעדיפים להשפיע לו לעומת הרצון לקבל שלנו, לעומת לשרת לרצון לקבל שלנו, יוצא שאנחנו נדבקים לצורה הזאת של הבורא, אנחנו קולטים אותה, והיא הופכת להיות ממש הצורה שלנו.

תלמיד: איך עוברים להרגשה הזו שהדבר היחיד בעצם שקיים זה רק הבורא? אף אחד לא מתווכח עם זה שהבורא גדול.

למה אתה משקר לנו? מה אתה אומר? טוב, אנחנו לא מתווכחים עם זה שהבורא גדול. מה זאת אומרת מתווכחים או לא מתווכחים? אני לא מתווכח מפני שאני בכלל לא רואה את זה. ויכוח אפשר לעשות כשזה נראה כך בעיניי וזה נראה כך בעיניי. או אתה חושב שזה יותר, ואני חושב שזה יותר. אבל על סמך משהו.

אם אנחנו לא רואים שום דבר, אם אני לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, אז הוא קיים בשבילי? לא. כתוב בספר, בסדר, הם כותבים, יש הרבה כותבים. הכול כתוב.

תלמיד: זאת השאלה, איך מגלים שיש כזאת מציאות?

אנחנו לא מדברים על המצב שלנו, שאנחנו לא מרגישים כלום, ולצערנו אנחנו בכלל לא נמצאים כאן בתמונה לפי מה שהספר כותב, אלא כותבים אנשים שכבר מרגישים אותו ואיכשהו דנים על זה. בשבילי זה דבר בכלל לא רלוונטי, הבורא קיים, הוא גדול, הוא קטן, הכול תיאורטי. כי הם מדברים על חכמת הקבלה, איך מגלים ואיך שוקלים אותו ואיך בכלל אדם מתמודד עם זה. אני עוד לפני זה.

חכמת הקבלה היא איך לגלות את הבורא, "גילוי אלוהותו לנברא בעולם הזה". אצלי זה עוד לא קרה, אז בשבילי כל הדברים שכותבים כאן הם אולי העתיד, אולי זה כן קורה, אולי לא, איך אני יכול בכלל להאמין להם.

יש בי בכל זאת איזה מין דחף להגיע למה שהם כותבים. הדחף הזה, שקצת נתנו לי מהשמיים, מתבסס על שני דברים. על זה שיש לי בכל זאת איזו נקודה שמושכת אותי לזה, שאני לא כל כך מבין איך היא עובדת. והדחף השני הוא מפני שהחיים שלי, לפי השכל שלי, איך שאני מגלה, הם ללא מטרה וללא סיבה וללא תוצאה.

זאת אומרת, בתחילה אין סיבה לחיים האלו, הם סתם. ואין תוצאה מהם, אלא הכול הולך לאבדון ועוד מעט יקברו אותי בקבר כמו את כולם, ובאמצע, החיים האלה, גם אין בהם שום תענוג, רק ייסורים. זאת אומרת, גם החיים האלו וגם איזו נקודה שבלב, דוחפים אותי לקראת הספר ולקראת מה שכתוב כאן. אבל באמת מה שכתוב כאן, עדיין לא נמצא בי.

תלמיד: אז מה עושים במצב כזה?

מה אני עושה כשאני נמצא כך מול הספר, מה יש לי לעשות? בעל הסולם אומר, שאתה צריך להבין באמת באיזה מצב אתה נמצא, במצב לא מכובד כל כך. סך הכול נותנים לך מצב מאוד נבזה, מאוד משפיל אפילו, אתה מגלה שאתה יצור שאין בו צורך, אין המצב הזה מכובד, ואין לא סיבה ולא תכלית. ומכאן אדם צריך, כמו שהוא כותב, להשתמש בבחירה החופשית שלו. בכל זאת למצוא כוחות בסביבה, כי חוץ מסביבה אנחנו בהמות.

אם לא הייתה סביבה, אז הייתי חי ביער, הייתי עם אישה, הייתי מביא ילדים, הייתי מביא להם ולעצמי אוכל, כמו כל החיות והבהמות. הייתי חי בלהקה, במשפחה מה שנקרא אצלנו. אלא הרצון לקבל שבי גדל, לא כמו אצל חיות ובהמות. אצלן הרצון לקבל לא גדל, כתוב "עגל בן יומו שור קרי". עגל שנולד הוא כבר יודע ללכת, תוך יום יומיים הוא כבר הולך, הוא כבר יודע כל מה שצריך, הוא לא יעשה לעצמו נזק. אומנם הוא עדיין ממש קטן בגודל, אבל יש לו אותו שכל כמו לפרה גדולה, הוא כבר שומר על עצמו. אין לו עדיין כוחות אבל שכל כבר יש לו. עגל בן יומו, יום אחד יש לו מאז שנולד "שור קרי", אתה יכול לקרוא לו שור, הוא כבר ממש כמו שור. ואצלי לא, אצלי כל הזמן הרצון לקבל גדל. וכשהוא גדל, אז הוא גדל מעל הרמה הבהמית, ואיתו כבר אין לי מה לעשות.

לכן יש שיטות שאומרות, תדכא את הרצון לקבל הזה, תהיה כמו בהמה, ואז לא תרגיש צרות, תחיה כמו בהמה. אוכל, אתה תמיד תשיג קצת אוכל, כמה שצריך תשיג. חיים, אתה צריך איזו פינה ברחוב, אתה תמצא איפה לישון, לא נורא. משפחה, אתה תמצא אישה ויהיו לך ילדים והכול יסתדר. אם אתה לא דורש הרבה, אז אתה נכנס לרמה כזאת קטנה, והם אומרים לך שדיאטה זה טוב, לנשום פחות זה גם טוב, בכלל תקטין את כל הדברים, וגם אומרים שמזה אתה תהיה צדיק, אז אתה מתחיל להרגיש טוב. אתה יורד לדרגה הבהמית, להכרחיות, ובאמת כנגד זה אין צרות. לבהמה יש צרות הרבה פחות מאדם. אנחנו אומרים "חיי כלב", אבל חיי הכלב הם לאדם ולא לכלב.

יש שיטה אחרת לא לסבול, ההיפך, לדעת איך להשתמש ברצון לקבל. אתה חייב לקחת אותו במלואו, לא לדכא אותו, אלא ללמוד איך להשתמש בו נכון. כדי לדעת איך להשתמש בו נכון אתה צריך כבר שיטה. לא שיטת דיכוי, אלו שיטות המזרח בדרך כלל או שיטות של הדתות למיניהן, אלו שיטות הדיכוי. אלא שיטת הקבלה היא היחידה שאומרת הפוך, אדרבה, תשתמש ברצון לקבל כמה שיותר, אתה צריך הכול בחיים האלו, וחוץ מהעולם הזה תרצה גם את העולם העליון. אבל כדי להשתמש בו אתה צריך כבר חברה מתאימה, ספרים, אתה צריך שיטה אחרת.

אתה עכשיו יושב, יש לפניך ספר, ואתה אומר שאתה לא מבין בו ומה לעשות. אז יש שיטה מה לעשות. אין ברירה, אם אתה לא רוצה לסבול, אז אתה חייב ללכת או לשיטת דיכוי הרצון לקבל או לשיטת ההתפתחות, פיתוח הרצון לקבל, הטיפוח שלו אפילו. לכן היא נקראת שיטת הקבלה, ממש לקבל, להשתמש ברצון לקבל במלואו.

נכון שהעולם תמיד העדיף להקטין את הרצון לקבל ולא לסבול כי זה יותר נוח, זה יותר טוב. אבל זה היה אפשרי בדורות הקודמים שהוא לא היה עד כדי כך בוער באדם. "מוסיף דעת מוסיף מכאוב", זה ברור. אבל בימינו, כשהרצון לקבל הוא כבר עד כדי כך בוער באנשים, ויגדל עוד ועוד בשנים הקרובות, האדם לא יוכל לברוח מזה. הוא לא יוכל להגביל אותו ולרדת לדרגת הטבעונות, לשיטת יוגה, לכל מיני דברים כאלה שאומרים לו תהיה ילד טוב, לך למנזר, תשב בשקט באוהל שלך, תסתפק במועט, תהיה כמו כולם, כל הדברים האלה כבר לא יעבדו. ואז לא תהיה ברירה אלא באמת לגשת רק לשיטה הזאת. אם לא יכולים לדכא את הרצון לקבל, אז איך להשתמש בו בצורה נכונה. כי אם להישאר ככה באמצע, לא שיטת דיכוי ולא שיטת הקבלה, אז זה יהיה סבל נוראי.

בשיטת הדיכוי, בסופו של דבר, יהיו ייסורים ואי יכולת לדכא עוד יותר גדולים מאשר בשיטת הקבלה. כי אם הרצון לקבל גדול מאוד אי אפשר לדכא אותו, פשוט אי אפשר. אנחנו נמצאים בזמן המעבר, נגמרות כל השיטות האלו של דיכוי, של "תהיה ילד טוב", הן נגמרות, ואנחנו נכנסים לפאזה אחרת. הרצון לקבל יחייב את האדם לגשת לשיטת הקבלה.

תלמיד: הוא כותב פה בעמוד 364 דבר המתחיל "עולם הזה".

אתה יודע איך אנחנו מסבירים איפה זה נקרא? אומרים, בעמוד שס"ד, פסקה שניה, בשורה שמתחילה במילה "עולם הזה".

תלמיד: הוא כותב "והיראה מעונש עולם הבא".

"והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה"." מה זאת אומרת? הוא אומר לך שמה שדוחף אותנו קדימה זה פחד. מה זה פחד בכלל? ברפואה שלי יש 780 סוגי פחד. ואומרים שיש כל מיני שיטות שיש להן עוד יותר סוגי פחד.

אבל מה זה נקרא פחד? פחד זה בעצם הרגשת חוסר מילוי. הפחד יכול להיות מהעבר, מההווה ומהעתיד. הפחד יכול להיות מזה שיהיה לי רע עכשיו ושיהיה לי רע אחר כך. שיהיה לי רע בעולם הזה ושיהיה לי רע בעולם הבא. מה יכול להיות עוד יותר? זהו, פחד מרע.

אומרים שיש עוד פחד, לא שיהיה לי רע כאן עד מאה ועשרים, או אחר כך אחרי מאה ועשרים, אלו שני סוגי פחד כלפיי. ויש פחד שהוא לא כלפיי, אבל גם ממנו אני מפחד, כשאני רוצה לעשות למישהו טוב ואני אוהב אותו, אז אני קונה כאילו את הרצון לקבל שלו שהוא כמו שלי ואני דואג למלאות אותו, אז גם יש לי פחד לרצון לקבל שלו, אם הוא יהיה מלא או לא, כמו שאימא מפחדת על הילדים. היא מפחדת מה יהיה לה טוב עכשיו או בעולם הבא ומפחדת גם על הילד, אם יהיה לו טוב עכשיו ובעולם הבא. אז אנחנו אומרים, שכאשר אדם מפחד על עצמו ועל עוד בהמה שלידו והיא כמו שלו, זה אותו סוג פחד.

אבל יש עוד פחד כלפי הנותן, הבורא. שאם אני רוכש את הרצון לתת שלו, אם אני מרגיש אותו, אם יש לי יחס אליו, אם אני מתחיל לאהוב אותו, אז כבר במידה הזאת אני מתחיל לדאוג מה יהיה לו. אני דואג במובן שלי, בשכל שלי, מה יהיה לו.

אז אתה יכול להגיד, " מה יש לדאוג לבורא, יש על מי לדבר בכלל, מה זה יהיה לו? סמוך עליו. הוא היחיד, הראשון, והשלם". אבל אני מרגיש אז, מפני שאני קונה את הכלים ממנו, שהוא תלוי בי, וכשהוא תלוי בי אני מתחיל לדאוג, "אז איך אני ממלא אותו?"

אז יש לי דאגה אחרת, חוץ או במקום מה יהיה לי עכשיו ומה יהיה לי אחרי מאה ועשרים, אני דואג גם מה יהיה לו ממני. והדברים האלה הם סותרים זה את זה. אם אני חושב עליו, אני לא חושב על עצמי, זה להחליף פחד בהמי, אנושי לפחד של אהבה. זה נקרא "ייסורי אהבה". במקום לחשוב על המילויים שלי אני חושב על המילוי שלו.

בזוהר, ב"הקדמת הזוהר", שם בפקודא אורייתא, פקודא קדמא, הוא מסביר לנו על סוגי הפחד האלו. פחד מהעולם הזה או פחד מהעולם הבא, אלה שני סוגי פחד אגואיסטיים. ויש עוד פחד רוחני, פחד כלפי הבורא, "האם אני אוכל לתת לו?". הפחד הראשון, האם אני אוכל לקבל ממנו, והפחד השני, האם אני אוכל לתת לו? מה כאן יותר פשוט, יש רק אני והוא וזהו.

תלמיד: יכול להיות פחד שהוא לא ייתן לך?

פחד שהוא לא ייתן לי כל הזמן יש לי. אם אני קצת מאמין שאני מקבל ממנו, אז ודאי שיש לי פחד שלא ייתן לי. אז אני רץ לבית הכנסת, אני נותן צדקה, אני עושה כל מיני דברים רק שייתן לי, זה היסוד של כל הדתות. אני עושה כל מיני דברים כדי לזכות לשכר, גם בעולם הזה, גם בעולם הבא. זה עניין של דת, של כל האמונות למיניהן. איך לעשות טוב לו שיעשה טוב לי.

תלמיד: זה שייך לקבלה?

זה לא שייך לקבלה. הקבלה מדברת על - איך אני אתייחס אליו כך שיהיה לו טוב בלי שום קשר אלי. אנחנו עושים קודם צמצום, ורוכשים תכונות הבינה, ללא שום חשבון לעצמי. זה נקרא "על מנת להשפיע" בלבד, ומכסים את הרצון לקבל שלנו, שלא תהיה לו שום נגיעה לקבלה, ואז מתחילים להשפיע, לקבל על מנת להשפיע.

שיטת הקבלה היא היחידה שעובדת בכיוון ההפוך. כל יתר השיטות מתבססות על "אני אתן לך, ואתה תיתן לי". פשוט מסחר, חשבון. אתה רוצה מצוות? אני אעשה לך מצוות. אתה תמלא לי את החיים שלי, תיתן לי בריאות, קצת כסף, כבוד, משפחה, שיהיה הכול בסדר. כך זה בחסידות או כל במיני שיטות אחרות.

תלמיד: כשאנחנו קוראים בספרים ורואים את המילה "יראה", המושג הזה מתאר את פחד ב' שתיארת עכשיו, או גם את הפחד הראשון על העולם הזה על העולם הבא?

יראה היא פחד. יראה זה פחד.

תלמיד: . בהתחלה הוא אומר "ואולם ניתן לנו מקום אחד, שעל זה אנו יכולים לעבוד בלי שום תמורה.".

בעמ' שס"ז, "ואולם ניתן לנו מקום אחד, שעל זה אנו יכולים לעבוד בלי שום תמורה. היינו, אפילו שאין לנו עוד טעם בתורה ומצות, מסיבת הצמצום," שהצמצום הזה בא מלמעלה, "אבל יש עצה אחת, שהוא, לעבוד בגדלות ה', איך שיש לנו זכיה גדולה לשמש את המלך."

אז מה אתה שואל?

תלמיד: האם זה מתייחס אל אלה שנמצאים בעולם הזה?

תראה, אני רוצה ליהנות. זה אני. הרצון לקבל שלי בצורה אחרת לא מבין שום דבר. אני מבין בתענוג כך, יש לפני משהו, ואני מקבל ונהנה. איך אני יכול לעבוד בצורה אחרת? אני יכול לעבוד בצורה אחרת אם בכל זאת אני אקבל איזו הנאה. בלי הנאה אי אפשר לחיות. בלי הנאה אי אפשר לזוז. הנאה יכולה להיות מזה שאני מקבל.

עכשיו השאלה שלי, אנחנו מבולבלים בזה, סך הכול יש שני דברים, אבל אנחנו מבולבלים כי זה היסוד שלנו והוא לא מבורר. עד שהוא מתבהר, לוקח שנים והרבה עבודה. זאת אומרת, אתה שואל אותי כך, האם אתה יכול לזוז מהמקום שלך, שבו אתה נמצא לאיזשהו כיוון, מטר אחד?

אז אני אומר לך, "אני יכול, בתנאי שאתה תמלא לי, נגיד, ליטר דלק, או מאה קלוריות. אז אני אוכל לזוז ממקום הזה למקום הזה". מאיפה אני אקבל את מאה הקלוריות האלו? בכל מיני צורות, אבל אני חייב לקבל את זה. אז יש לי שתי אפשרויות.

או שאני אקבל את מאה הקלוריות האלו מכל מיני תענוגים שנמצאים כביכול סביבי, או שאני אקבל את מאה הקלוריות האלה מזה שאני אראה שהבורא גדול. שתי תחנות דלק יש לי כדי להפעיל את הרצון לקבל שלי.

אז אומרים, אם אני יכול לעבוד מטעם גדלות הבורא, אני מתחיל להיות "פרפטום מובילה". ממש. אני כבר לא תלוי בשום דבר. המכונה שלי יכולה לעבוד "נון סטופ", היא כבר לא תלויה בשום גורמים חיצוניים כאלו קטנים. זאת כל המטרה שלנו.

(סוף השיעור)