שיעור בוקר 03.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 129

מאמר "על משכבי בלילות"

על משכבי בלילות

תשמ"ה - מאמר כ"ג
1984/85 - מאמר 23

"הזהר (תזריע דף א' ובהסולם אות א') שואל על פסוק "על משכבי". וזה לשונו "רבי אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי, היה צריך לומר. מהו, על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה".

ידוע שכנסת ישראל היא מלכות, שהיא כוללת כל הנשמות. וידוע שכל אדם נבחן לעולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק, היינו "שהאדם נכלל מע' אומות העולם", שזה מכוון נגד "הז' ספירות", שכל ספירה נכללת מעשר, הרי הם ע' בחינות. והם הלעומת דקדושה, שיש ז' ספירות דקדושה והע' אומות, שהאדם נכלל מהן. פירושו הוא, שיש לכל אומה תאוה מיוחדת, השייכת לבחינתה. והאדם נכלל מכל הע' תאוות, שיש באופן כללי בהאומות העולם.

ויש בחינת "ישראל" גם כן באדם, שזוהי בחינתו עצמו. אבל היא נקראת "נקודה שבלב", שפירושו של נקודה היא חושך, דהיינו שבחינת ישראל שבה אינה מאירה והיא נבחנת לבחינת אחוריים. והטעם הוא, משום שהיא נמצאת בגלות, תחת שליטת "הע' אומות" שיש בהאדם.

ובמה יש להם כח לשלוט על "בחינת ישראל" שבה, הוא שעל ידי שאלות ששואלין לבחינת ישראל, מתי שרוצה לעשות משהו להקב"ה, שזה נקרא ישר-אל, אז הם נותנים להבין, שלא כדאי לעבוד, (אלא) רק לשם אהבה עצמית, מה שאין כן לשם שמים, אז הם שואלים "מה", "מה העבודה הזאת לכם", שלמדנו, שזוהי "שאלת רשע". ואם הוא רוצה להתגבר על טענתו, אז באה לו "שאלת פרעה", שאמר "מי ה', אשר אשמע בקולו".

ואם השאלות לא פועלות על האדם בשאלה חד פעמית, אז השאלות האלו חוזרות ונשנות כל היום, כמו שכתוב (תהילים מ"ב, י"א) "ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך". ואין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטתם. והם משפילים את "בחינת ישראל" שבאדם עד לעפר, כמו שכתוב (שם) "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו". ויש לפרש, שע"י "כי שחה לעפר נפשנו" זה גורם לנו "דבקה לארץ בטננו", שענין "בטן" הוא הכלי קבלה של האדם, והוא "שהנקודה שבלב" היא "בבחינת עפר". וזה גורם שהכלין שלנו יש להם דביקות רק עם ארציות, שהיא "אהבה עצמית".

מה שאין כן אם היתה "המלכות שמים" בבחינת "כבוד", אז "לכבוד" היה לנו בודאי אם יש לנו ההזדמנות לשמש לה' עם משהו, אפילו שיהיה שרות הכי קטן, להון רב יחשב לנו. וכדאי בשביל כבוד זה לוותר על כל התענוגים, שבאים לנו על ידי אהבה עצמית. וזהו שאנו אומרים בתפלת מוסף דשלוש רגלים "אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה", שפירושו, שאנו מבקשים מה', היות שמלכות שמים היא בשפלות, והיא בבחינת "שכינתא בעפרא", לכן אנו רוצים, שה' יגלה לנו את החשיבות והכבוד של מלכות שמים, ואז לזכיה גדולה יהיה לנו, שנזכה ע"י זה לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת ה'.

וזהו שמפרש הזהר "ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה". כידוע, שהאדם נכלל מג' נפשות:

א. נפש דקדושה,

ב. נפש דקליפת נוגה,

ג. נפש דשלוש קליפות הטמאות.

והנפש דקדושה היא מאירה רק בבחינת נקודה כנ"ל. אי לזאת הנפש דקליפת נוגה, שהיא צריכה להתחבר להנפש דקדושה, כמו שביארנו במאמרים הקודמים בשם אאמו"ר זצ"ל, והיות שעיקר הפועל היא הנפש דקליפת נוגה, כי הנפש דשלוש קליפות הטמאות אי אפשר לתקן, ונפש דקדושה לא צריכים לתקן, משום שהיא קודש, אלא כל העבודה היא עם הנפש דקליפת נוגה.

ובזמן שעושה (האדם) מצות, אז הקליפת נוגה מצטרפת לקדושה. וכשעושה חס ושלום עבירות, אז הנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש דשלוש קליפות הטמאות. אבל הנפש דקדושה היא באחוריים, שלא מאירה, והיא נמצאת בשפלות. לכן לא רוצים להשתדל ולעשות מעשים טובים, בכדי שהקליפת נוגה תצטרף להקדושה.

לכן "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאנו ממנה", שנפש דקדושה היא שייכת לכנסת ישראל, והיא נמצאת בארץ אחרת הטמאה, ומבקשת מאת האהבה נפשי, שיוציאני ממנה, מארץ הטמאה. פירוש, היות שנפש דקדושה היא בשפלות, לכן הנפש דנוגה עושה מעשים מה ששלוש קליפות הטמאות רוצים. נמצא אז לפי זה, שהנפש דקדושה מוכרחת לסבול את השליטה של הקליפות הטמאות, ששולטות אז. לכן הנפש דקדושה מבקשת, שיוציאני מהגלות הזה, המכונה "לילות".

שם בזהר (ובהסולם אות ט') וזה לשונו "רבי אחא אמר, זה שלמדנו, שהקב"ה גוזר על הטפה, אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואל כן לא צריכים לגזירת הקב"ה. אמר רבי יוסי, ודאי שהקב"ה מבחין בין טפה של זכר ובין טפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה".

והתירוץ הזה הוא בלתי מובן, מה הוא מתרץ, כיון ש"מבחין בה, אם זכר", הוא גזר. ולמה הוא צריך לגזור, הלא זה יהיה מאליו זכר או נקבה. ומפרש שם בהסולם וזה לשונו "פירוש, כי ג' שותפין באדם, הקב"ה ואביו ואמו, שאביו נותן הלבן שבו, ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאשה הזריעה תחילה, עוד לא היתה הטפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטפה להיות זכר. ונמצא שב' המאמרים אינם סותרים זה את זה".

ולהבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש כל "הג' שותפים" הוא באדם אחד, "ואביו ואמו" הם הגורמים שיולד בן, "אביו" נקרא "הזכר", ונקרא "איש", ונקרא "שלימות" כי זכר בחינת שלמות. ואביו נותן את הלובן, כי "לבן" נקרא "שלימות", שאין שם שום לכלוך. "ואמו" נקראת "נקבה", ונקראת "אשה", ונקראת בחינת "חסרון", כי נקב פירושו חסרון ונקרא אודם. כמו שאומרים, יש שם אור אדום, שאי אפשר לעבור שם, שזה נקרא מחסום, שלא יכולים ללכת קדימה. והקב"ה נותן את הנשמה, כי הכל יכול האדם לעשות, אבל רוח חיים זה שייך להקב"ה.

וסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לחלק את יום עבודה לבחינת יום ולבחינת לילה. "יום" נקרא שלימות ו"לילה" נקרא חסרון. ובכדי שיולד בן, שתהיה לו "אריכות יום", הבן הזה צריך להולד על ידי אביו ואמו. כי אביו נותן לו הלובן היינו השלימות, שזהו בחינת "איש זכר". ואמו נותנת לו בחינת החסרון, שזה הנקרא "אשה נקבה". וענין השלימות וחסרון צריך להיות מטעם, היות כי האדם צריך לקבל מזון לחיות, ואז הוא יכול לעבוד. וכמו כן כאן בעבודת ה', האדם מוכרח לקבל מזונות רוחניים, ואח"כ הוא יכול לראות, מה שיש לתקן, אחרת אין לו כח לעבודה בלי מזונות. ומזונות מקבלים רק משלימות.

אי לזאת, ניתן לנו להוציא שלימות, בזמן שעוסקים בתורה ומצות, שאז אין לנו להסתכל עד כמה שאנו משתדלים בקיום תורה ומצות, שהם יהיו על צד היותר טוב בלי שום חסרון. היינו להסתכל על עצמנו ולראות, אם אנחנו בסדר או לא. אלא אז הזמן להסתכל על התורה ומצות, הם כשלעצמם, היינו תורה ומצות של מי אנו מקיימים. שאנו צריכים לחשוב על "הנותן התורה", כמו שאנו מברכים "ברוך אתה ה' נותן התורה". ובמצות אנו אומרים "אשר קדשנו במצותיו", והיינו לדעת, שאנו מקיימים מצות ה'.

ולכן אנו צריכים להסתכל על החשיבות של הנותן, ואנו צריכים לקבל מזה חיים ושמחה, מזה שאנו זכינו לקיים, מה שהוא צוה לנו, באפס מה, לומר אז, שגם העשיה, שאף על פי שזה הוא עדיין לא "קיום אמיתי", שיהיה בכל "לשם שמים", אבל מכל מקום אנו צריכים להאמין, שיש אנשים שלא עלה ברצונם ומחשבתם לקיים התורה ומצות אפילו בקטנות שבקטנות. ולנו נתן הקב"ה רצון וחשק לקיים קצת, היינו במיעוט הבנה, אבל אנו סוף כל סוף עושים משהו, מה שאין כן אנשים, גם המשהו אין להם, וכשמשימים לב לזה אז מקבלים חיים ומזונות מזה.

וזה נקרא "אביו נותן את הלובן", כנ"ל ששלימות נקרא "לבן", שאין שם שום ליכלוך, והרווח בזה הוא בשתים:

א. שע"י זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כח אח"כ לעבוד עבודת הקודש.

ב. לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה.

אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואמו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע להמטרה.

ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בעניני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת "אביו ואמו", כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד. וזהו שאמרו חז"ל "ג' שותפים באדם", כנ"ל. והולד הזה, הזה שנולד, נבחן ל"זרע של קיימא", היינו שיש לו אריכות ימים, אחרת אם אין לו מה שהקב"ה נותן לו נשמה, נקרא הולד הזה שנולד "נפל", היינו שאין לו זכות קיום, והוא "נופל ממדרגתו". ויש לדעת, שמצד הבורא הוא רוצה לתת, כמבואר בכמה מקומות, ש"אור העליון אינו פוסק מלהאיר", אלא לכלים מוכשרים לקבל אנו צריכים.

אי לזאת, שתלוי בהכנת האדם, יש להבחין בזה ב' בחינות, היות ובאדם יש שני כוחות:

א. כוחות דקבלה.

ב. כוחות דהשפעה.

וב' כוחות אלו צריכים לתקנם, שיהיו בעל מנת להשפיע. כח השפעה שבאדם נקרא "איש". וכח הקבלה שבאדם נקרא "אשה", "נקבה". וענין "זריעה" נקרא, שהאדם נותן עבודה, בכדי להשיג דבר מה. למשל, כשהאדם צריך לחטים, אז הוא זורע חטים, היינו מעבודתו ירויח חטים. ואם הוא צריך לתפוחי אדמה, הוא יזרע תפוחי אדמה. היינו, מאיזה מין שהוא רוצה, אותה עבודה הוא נותן, וזה מרויח.

כמו כן בעבודת ה', אם הוא רוצה לתקן את הכלים דהשפעה, המכונים "זכר, "איש", שזה נקרא "אם האיש מזריע תחילה", היינו תחילת מחשבתו הוא לתקן כלים דהשפעה, אז "וילדה נקבה", כידוע שיש ערך ההופכי בין כלים לאורות, ש"אור הנקבה" נקרא בחינת קטנות.

"ואם האשה מזריעה תחילה", היינו שרצונו לתקן כלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז "וילדה זכר", היינו "אור הזכר", שהוא אור דגדלות. "והקב"ה הוא נותן נשמה". "והקב"ה מבחין בהטפה", היינו בעבודת האדם, מאיזה בחינה היתה "הזריעה" שלו, היינו ההכנה, זאת אומרת, אם הוא רוצה שהכלים דקבלה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הקב"ה נותן לו נשמה של זכר, הנקרא "נשמה דגדלות", ואם הוא מבחינת "איש", היינו שהוא רוצה רק שכלים דהשפעה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מקבל מהקב"ה אור דקטנות הנקרא "נקבה"."

שאלה: אנחנו אומרים שנקבה זה חיסרון, אבל גם אומרים שזה אור ד'קטנות, זה סוג של מילוי בעל מנת להשפיע.

זה תלוי כלפי מה אנחנו מודדים.

שאלה: אז האם זה חיסרון או מילוי?

מדובר על הכלים. יש כלי ד'זכר וכלי ד'נקבה, ומבדילים לפי דרישה או אי דרישת מילוי, וגם תלוי איזה מילוי. תלוי מה האדם מעלה בתפילתו.

שאלה: איזה מחסומים עומדים בפנינו ולא מאפשרים לנו להגיע למטרה?

רק האגו שלנו. רק האגו שלנו לא נותן לנו להתקדם.

שאלה: באיזה תנאי הבורא מגלה לנו את החשיבות והשבח של המלכות העליונה?

כשאנחנו נכנעים, כשאנחנו רוצים בשליטתה.

שאלה: חשבתי שאין לנו כלים דהשפעה, הרי אנחנו מבקשים בתפילה קבלת כוחות להשפעה, ובמאמר הוא כותב שיש לנו כלים דהשפעה מעת לידת האדם. למה הוא מתכוון?

הבורא מעורר בו את זה. נכון.

שאלה: מה זה "טיפה"?

"טיפה" זה הנפח המינימלי שיש באדם שיכול להיות בעל מנת להשפיע.

שאלה: האם הטיפה הזו יכולה להיות ב"להשפיע" או ב"לקבל", בזכר או בנקבה?

כן.

שאלה: וזו בחירה של הטיפה עצמה? או האם יש בשלב הזה מעורבות של הבורא?

הבורא מלכתחילה נמצא בכל דבר.

שאלה: כי הוא אומר שברגע שהוא רואה אם הטיפה בחרה ב'זכרי', בהשפעה, או ב'נקבי', בקבלה, אז הוא נותן לה את הנשמה המתאימה. אבל נשמע שזה קיים מלכתחילה בבחירה. אז מה הוא מוסיף לזה? מה זה הזכרי או הנקבי שקיימים שם מלכתחילה, ומה הבורא מוסיף לזה אחר כך לפי מה שהוא רואה?

חשוב במה האדם בוחר.

שאלה: ואז הבורא משלים לו את הבחירה מלמעלה?

כן.

שאלה: באדם יש כוח השפעה וכוח קבלה, ואת שני הכוחות האלה צריך לתקן. השאלה היא למה צריך לתקן את כוח ההשפעה?

כי אנחנו עדיין לא משתמשים בו, להשתמש נכון בכוח ההשפעה זה גם תיקון.

שאלה: האם אפשר להגיד שהכוונה שלנו מגדירה את העבודה שלנו אם זה יהיה קבלה או השפעה?

כמובן.

שאלה: איזה מעשים נבחנים לזריעה בעבודה?

שאנחנו רוצים להשתמש ברצון שהיה מקולקל ולהעביר אותו לקדושה.

שאלה: מאיפה אני יכול לדעת אם הרצון היה מקולקל, איך אני יכול לדעת?

לפי ההכנה שלך.

שאלה: מי הם ה"בונים" שהוא כותב עליהם פה?

הבונים הם אלה שרוצים לראות כלי שלם.

שאלה: עדיין לא ברור מי הם אותם בונים בעבודה הפנימית, באיזה פעולות הם עוסקים?

בחיבור.

שאלה: רב"ש כותב שהאדם בוחר או בבחינת נקבה או בבחינת זכר. האם לפי הסדר הנקבה היא לא קודם, ואחר כך מתפתחת ממנה הבחינה השנייה?

אנחנו מדברים על מה שהאדם בוחר.

תלמיד: האם הוא יכול לבחור בבחינת זכר לפני שהוא בוחר בבחינת נקבה?

האדם בוחר במה שנראה לו שצריך לבחור ומזה הוא מתקדם, או בשמאל או בימין.

שאלה: האם שלמות וחיסרון יכולים להתקיים באותו הזמן?

לא, כי מדובר על הרגשת האדם. לפי הרגשת האדם לא יכולים להיות גם שלמות וגם חיסרון.

שאלה: איך אדם יכול לאזן פנימית את תכונת ישראל ותכונת אומות העולם?

מתי שהוא מגיע עם הכלי שלו לשלמות, הוא מרגיש שכל העולם נכלל בו ואז הוא יכול להבין באיזה מצב העולם נמצא.

שאלה: נאמר בפסקאות האחרונות שגבר הוא המחשבה ואישה היא הרצון. מה זה אומר בפועל, בעבודה המעשית שלנו? האם אנחנו יכולים איכשהו לבדוק שקודם המחשבה ואחר כך הרצון ואיך להגיע לכך שהאישה מזרעת ראשונה?

הבדלים מגדריים הם לא משמעותיים פה, אין להם חשיבות.

תלמידה: אני מבינה, אני מדברת מבחינת הפנימיות. מדובר על זה שהגבר הוא מחשבה והאישה היא הרצון, שהאישה מזרעת ראשונה, אני מבינה שאלו תכונות.

כן.

תלמידה: האם אנחנו יכולים איכשהו להגיע לזה שנוליד מתוך הרצון? איך נעשה את זה, מה יעזור לנו?

אם תמשיכו לעבוד ברצינות, אז בהדרגתיות תהפכו לאט לאט מאישה לגבר נניח. לא פיזית כמובן, אלא בהתאם להשתוקקויות שלכם.

שאלה: מדובר פה על שלמות, על תיקון שאנחנו אמורים לבצע. כל מה שמתואר פה במאמר מדובר לגבי העולם הזה בקטנות ולא לגבי היקום?

מה זה יקום?

תלמיד: למדנו אתמול או שלשום על נושא של נקב וחלל שמתייחס בכלל ליקום, לכל מה שסביב לכדור הארץ שבו אנחנו נמצאים. האם מדובר בגמר תיקון על כדור הארץ או על כלל היקום?

על כלל היקום.

שאלה: למה קוראים לנפש דקדושה אחוריים?

כי זה עדיין כלי קטן מאוד שאין לו מספיק כוח לקבל איזושהי הארה מהבורא בעל מנת להשפיע ולהאיר, ולכן זה הוא נקרא שנמצא בחושך, באחוריים, וכך מתחיל.

שאלה: האם זכר מזריע תחילה זה מצב של חפץ חסד והמצב הזה נקרא שנפש דקדושה יוצאת מהגלות ואז מתחילה עבודה של תיקון קליפת הנוגה וזה נקרא שאישה מזרעת?

נגיד שזה כך.

שאלה: כתוב במאמר שאנחנו צריכים להאמין שיש אנשים שלא הופיעו להם לא מחשבה ולא רצון לקיים את התורה ומצוות אפילו בצורה הקטנה ביותר, ואילו לנו הבורא נתן כזה רצון וכזו השתוקקות לקיים את מצוות ה', וכשאנחנו שמים לב לזה אנחנו מקבלים מזה הזנה וכוח חיות. כשאנחנו קובעים לעצמנו שכן זכינו ומגלים את זה, ברור שאנחנו חווים שמחה, למה רב"ש נותן כאן עצה שאנחנו צריכים לשמוח מזה שאחרים לא זכו ואנחנו כן זכינו?

אין דבר כזה.

תלמיד: איך להבין את מה שהוא כותב?

תקרא את זה שוב.

תלמיד: רב"ש כותב שאנחנו צריכים להאמין שיש אנשים שאין להם לא רצון ולא מחשבה לקיים את התורה ומצוות אפילו בצורה הכי קטנה, אפילו קטנות דקטנות. ולנו הבורא נתן מחשבה ורצון לקיים אפילו קצת.

זה החלק החשוב ביותר במה שקראת, שלנו הבורא כן נתן ואנחנו שמחים שהבורא נתן לנו. אתה יכול להגיד שזה אגואיסטי, הרי לי הוא נתן ולמישהו אחר לא, אבל אני לא יכול להסביר את זה כאן באופן אחר. בעיקרון יוצא שיש אנשים שקיבלו ויש אנשים שלא קיבלו, וזה תלוי בבורא. לכן אנחנו צריכים לשמוח כשאנחנו מקבלים דחיפה לקראת התפתחות רוחנית.

שאלה: רב"ש מדבר פה על זה שאבא נותן את הלובן, את השלמות, ואז אדם כבר באמת מרגיש בטחון שהוא יכול לעבוד, ואז בא הצד שאימא נותנת את האודם, את החיסרון. איך שניהם מולידים תפילה לבורא שייתן נשמה?

כשאנחנו מתחברים נכון כדי לתמוך זה בזה ולהיות "איש ואישה שכינה ביניהם"¹, אז אנחנו נמצאים בכלי אחד ואז הבורא גם שמח ונותן לנו ברכה להתפתחות.

תלמיד: מה זה אומר בעבודה? אפשר נניח להבין מה זו שלמות, רב"ש גם מתאר פה מהי. אחר כך לגבי חיסרון הוא אומר שאדם רואה את החסרונות שלו, את הנוקבא שלו, שהוא לא שלם. אם כך יש שני צדדים, שלמות הבורא והחיסרון של האדם.

כן.

תלמיד: מה מפה מוליד משהו? איך מפה באה בקשה, מה קורה פה שהתוצאה מזה זו נשמה?

נשמה זה רצון לקבל שמלכתחילה הבורא מעורר אותו, והוא מקבל תכונות בעל מנת להשפיע ומתחיל להתפתח, יש לו נטייה לזה.

תלמיד: זאת אומרת, השלמות שאבא נותן והחיסרון שאימא נותנת זה עוד לא על מנת להשפיע.

הם צריכים לעבוד יחד, לכן בזה שהם מתחברים ביניהם ומתחילים לעבוד יחד כדי להגיע למצב ששניהם יהיו בעל מנת להשפיע, הם מולידים את הולד.

תלמיד: הולד הוא כבר תכונת השפעה?

כן, משותפת שלהם.

תלמיד: ומה זה הקדוש ברוך הוא שנותן את זה?

זה רוח. אם הם מתחברים נכון, אז הבורא מביא לחיבור שלהם את הרוח והנשמה.

תלמיד: למה כשאדם מרגיש שלמות, כשהוא מקבל שלמות זה נקרא אבא, שאבא נותן לו שלמות? הוא יכול להגיד קיבלתי שלמות, אני מרגיש שלמות, יש שלמות.

הוא מרגיש שקיבל את זה מצד ימין.

תלמיד: שזה אבא.

כן.

תלמיד: וכשהוא מקבל את החיסרון של עצמו, אז הוא מבין שזה מצד אימא.

כן.

תלמיד: וכשהוא מקבל את תכונת ההשפעה זה נקרא שהוא קיבל מהקדוש ברוך הוא?

כן. אפשר לקרוא שוב, זה דבר חשוב מאוד. "על משכבי בלילות" זה אומר שאנחנו עוברים זמן שנקרא "לילה" לפני לידה, והכול תלוי בחיבור שלנו, בכך שאנחנו בוחרים בו ומשתדלים להתקדם.

אם אתם רוצים אז נקרא שוב. רק שזה לא יהיה בזלזול, אלא מתוך חשיבות המאמר. כי יש לי הרגשה שלא כולם שמעו או שמעו קצת, קטע מכאן וקטע מכאן, אבל לא את המושגים האלה בשלמות.

על משכבי בלילות

תשמ"ה - מאמר כ"ג
1984/85 - מאמר 23

"הזהר (תזריע דף א' ובהסולם אות א') שואל על פסוק "על משכבי". וזה לשונו "רבי אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי, היה צריך לומר. מהו, על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה"."

המצב בעצמו מובן. האדם מרגיש שהוא נמצא בעל מנת לקבל, שהוא לא יכול לצאת מזה בכוחותיו, ושאת המצב הזה רק הבורא יכול לתקן.

"ידוע שכנסת ישראל היא מלכות, שהיא כוללת כל הנשמות. וידוע שכל אדם נבחן לעולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק, היינו "שהאדם נכלל מע' אומות העולם", שזה מכוון נגד "הז' ספירות", שכל ספירה נכללת מעשר, הרי הם ע' בחינות. והם הלעומת דקדושה, שיש ז' ספירות דקדושה והע' אומות, שהאדם נכלל מהן." זאת אומרת, שבעים אומות העולם, שבעים בחינות דקדושה ושבעים בחינות דטומאה והאדם נמצא ביניהן. "פירושו הוא, שיש לכל אומה תאוה מיוחדת, השייכת לבחינתה. והאדם נכלל מכל הע' תאוות, שיש באופן כללי בהאומות העולם.

ויש בחינת "ישראל" גם כן באדם, שזוהי בחינתו עצמו. אבל היא נקראת "נקודה שבלב", שפירושו של נקודה היא חושך, דהיינו שבחינת ישראל שבה אינה מאירה והיא נבחנת לבחינת אחוריים. והטעם הוא, משום שהיא נמצאת בגלות, תחת שליטת "הע' אומות" שיש בהאדם.

ובמה יש להם כח לשלוט על "בחינת ישראל" שבה, הוא שעל ידי שאלות ששואלין לבחינת ישראל, מתי שרוצה לעשות משהו להקב"ה, שזה נקרא ישר-אל, אז הם נותנים להבין, שלא כדאי לעבוד, (אלא) רק לשם אהבה עצמית, מה שאין כן לשם שמים, אז הם שואלים "מה", "מה העבודה הזאת לכם", שלמדנו, שזוהי "שאלת רשע". ואם הוא רוצה להתגבר על טענתו, אז באה לו "שאלת פרעה", שאמר "מי ה', אשר אשמע בקולו".

ואם השאלות לא פועלות על האדם בשאלה חד פעמית, אז השאלות האלו חוזרות ונשנות כל היום, כמו שכתוב (תהילים מ"ב, י"א) "ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך". ואין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטתם. והם משפילים את "בחינת ישראל" שבאדם עד לעפר, כמו שכתוב (שם) "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו". ויש לפרש, שע"י "כי שחה לעפר נפשנו" זה גורם לנו "דבקה לארץ בטננו", שענין "בטן" הוא הכלי קבלה של האדם, והוא "שהנקודה שבלב" היא "בבחינת עפר". וזה גורם שהכלין שלנו יש להם דביקות רק עם ארציות, שהיא "אהבה עצמית".

מה שאין כן אם היתה "המלכות שמים" בבחינת "כבוד", אז "לכבוד" היה לנו בודאי אם יש לנו ההזדמנות לשמש לה' עם משהו, אפילו שיהיה שרות הכי קטן, להון רב יחשב לנו. וכדאי בשביל כבוד זה לוותר על כל התענוגים, שבאים לנו על ידי אהבה עצמית. וזהו שאנו אומרים בתפלת מוסף דשלוש רגלים "אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה", שפירושו, שאנו מבקשים מה', היות שמלכות שמים היא בשפלות, והיא בבחינת "שכינתא בעפרא", לכן אנו רוצים, שה' יגלה לנו את החשיבות והכבוד של מלכות שמים, ואז לזכיה גדולה יהיה לנו, שנזכה ע"י זה לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת ה'.

וזהו שמפרש הזהר "ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה". כידוע, שהאדם נכלל מג' נפשות:

א. נפש דקדושה,

ב. נפש דקליפת נוגה,

ג. נפש דשלוש קליפות הטמאות.

והנפש דקדושה היא מאירה רק בבחינת נקודה כנ"ל. אי לזאת הנפש דקליפת נוגה, שהיא צריכה להתחבר להנפש דקדושה, כמו שביארנו במאמרים הקודמים בשם אאמו"ר זצ"ל, והיות שעיקר הפועל היא הנפש דקליפת נוגה, כי הנפש דשלוש קליפות הטמאות אי אפשר לתקן, ונפש דקדושה לא צריכים לתקן, משום שהיא קודש, אלא כל העבודה היא עם הנפש דקליפת נוגה.

ובזמן שעושה (האדם) מצות, אז הקליפת נוגה מצטרפת לקדושה. וכשעושה חס ושלום עבירות, אז הנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש דשלוש קליפות הטמאות. אבל הנפש דקדושה היא באחוריים, שלא מאירה, והיא נמצאת בשפלות. לכן לא רוצים להשתדל ולעשות מעשים טובים, בכדי שהקליפת נוגה תצטרף להקדושה.

לכן "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאנו ממנה", שנפש דקדושה היא שייכת לכנסת ישראל, והיא נמצאת בארץ אחרת הטמאה, ומבקשת מאת האהבה נפשי, שיוציאני ממנה, מארץ הטמאה. פירוש, היות שנפש דקדושה היא בשפלות, לכן הנפש דנוגה עושה מעשים מה ששלוש קליפות הטמאות רוצים. נמצא אז לפי זה, שהנפש דקדושה מוכרחת לסבול את השליטה של הקליפות הטמאות, ששולטות אז. לכן הנפש דקדושה מבקשת, שיוציאני מהגלות הזה, המכונה "לילות".

שם בזהר (ובהסולם אות ט') וזה לשונו "רבי אחא אמר, זה שלמדנו, שהקב"ה גוזר על הטפה, אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואל כן לא צריכים לגזירת הקב"ה. אמר רבי יוסי, ודאי שהקב"ה מבחין בין טפה של זכר ובין טפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה".

והתירוץ הזה הוא בלתי מובן, מה הוא מתרץ, כיון ש"מבחין בה, אם זכר", הוא גזר. ולמה הוא צריך לגזור, הלא זה יהיה מאליו זכר או נקבה. ומפרש שם בהסולם וזה לשונו "פירוש, כי ג' שותפין באדם, הקב"ה ואביו ואמו, שאביו נותן הלבן שבו, ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאשה הזריעה תחילה, עוד לא היתה הטפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטפה להיות זכר. ונמצא שב' המאמרים אינם סותרים זה את זה.

ולהבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש כל "הג' שותפים" הוא באדם אחד, "ואביו ואמו" הם הגורמים שיולד בן, "אביו" נקרא "הזכר", ונקרא "איש", ונקרא "שלימות" כי זכר בחינת שלמות. ואביו נותן את הלובן, כי "לבן" נקרא "שלימות", שאין שם שום לכלוך. "ואמו" נקראת "נקבה", ונקראת "אשה", ונקראת בחינת "חסרון", כי נקב פירושו חסרון ונקרא אודם. כמו שאומרים, יש שם אור אדום, שאי אפשר לעבור שם, שזה נקרא מחסום, שלא יכולים ללכת קדימה. והקב"ה נותן את הנשמה, כי הכל יכול האדם לעשות, אבל רוח חיים זה שייך להקב"ה.

וסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לחלק את יום עבודה לבחינת יום ולבחינת לילה. "יום" נקרא שלימות ו"לילה" נקרא חסרון. ובכדי שיולד בן, שתהיה לו "אריכות יום", הבן הזה צריך להולד על ידי אביו ואמו. כי אביו נותן לו הלובן היינו השלימות, שזהו בחינת "איש זכר". ואמו נותנת לו בחינת החסרון, שזה הנקרא "אשה נקבה". וענין השלימות וחסרון צריך להיות מטעם, היות כי האדם צריך לקבל מזון לחיות, ואז הוא יכול לעבוד. וכמו כן כאן בעבודת ה', האדם מוכרח לקבל מזונות רוחניים, ואח"כ הוא יכול לראות, מה שיש לתקן, אחרת אין לו כח לעבודה בלי מזונות. ומזונות מקבלים רק משלימות.

אי לזאת, ניתן לנו להוציא שלימות, בזמן שעוסקים בתורה ומצות, שאז אין לנו להסתכל עד כמה שאנו משתדלים בקיום תורה ומצות, שהם יהיו על צד היותר טוב בלי שום חסרון. היינו להסתכל על עצמנו ולראות, אם אנחנו בסדר או לא. אלא אז הזמן להסתכל על התורה ומצות, הם כשלעצמם, היינו תורה ומצות של מי אנו מקיימים. שאנו צריכים לחשוב על "הנותן התורה", כמו שאנו מברכים "ברוך אתה ה' נותן התורה". ובמצות אנו אומרים "אשר קדשנו במצותיו", והיינו לדעת, שאנו מקיימים מצות ה'.

ולכן אנו צריכים להסתכל על החשיבות של הנותן, ואנו צריכים לקבל מזה חיים ושמחה, מזה שאנו זכינו לקיים, מה שהוא צוה לנו, באפס מה, לומר אז, שגם העשיה, שאף על פי שזה הוא עדיין לא "קיום אמיתי", שיהיה בכל "לשם שמים", אבל מכל מקום אנו צריכים להאמין, שיש אנשים שלא עלה ברצונם ומחשבתם לקיים התורה ומצות אפילו בקטנות שבקטנות. ולנו נתן הקב"ה רצון וחשק לקיים קצת, היינו במיעוט הבנה, אבל אנו סוף כל סוף עושים משהו, מה שאין כן אנשים, גם המשהו אין להם, וכשמשימים לב לזה אז מקבלים חיים ומזונות מזה.

וזה נקרא "אביו נותן את הלובן", כנ"ל ששלימות נקרא "לבן", שאין שם שום ליכלוך, והרווח בזה הוא בשתים:

א. שע"י זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כח אח"כ לעבוד עבודת הקודש.

ב. לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה.

אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואמו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע להמטרה.

ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בעניני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת "אביו ואמו", כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד. וזהו שאמרו חז"ל "ג' שותפים באדם", כנ"ל. והולד הזה, הזה שנולד, נבחן ל"זרע של קיימא", היינו שיש לו אריכות ימים, אחרת אם אין לו מה שהקב"ה נותן לו נשמה, נקרא הולד הזה שנולד "נפל", היינו שאין לו זכות קיום, והוא "נופל ממדרגתו". ויש לדעת, שמצד הבורא הוא רוצה לתת, כמבואר בכמה מקומות, ש"אור העליון אינו פוסק מלהאיר", אלא לכלים מוכשרים לקבל אנו צריכים.

אי לזאת, שתלוי בהכנת האדם, יש להבחין בזה ב' בחינות, היות ובאדם יש שני כוחות:

א. כוחות דקבלה.

ב. כוחות דהשפעה.

וב' כוחות אלו צריכים לתקנם, שיהיו בעל מנת להשפיע. כח השפעה שבאדם נקרא "איש". וכח הקבלה שבאדם נקרא "אשה", "נקבה". וענין "זריעה" נקרא, שהאדם נותן עבודה, בכדי להשיג דבר מה. למשל, כשהאדם צריך לחטים, אז הוא זורע חטים, היינו מעבודתו ירויח חטים. ואם הוא צריך לתפוחי אדמה, הוא יזרע תפוחי אדמה. היינו, מאיזה מין שהוא רוצה, אותה עבודה הוא נותן, וזה מרויח.

כמו כן בעבודת ה', אם הוא רוצה לתקן את הכלים דהשפעה, המכונים "זכר, "איש", שזה נקרא "אם האיש מזריע תחילה", היינו תחילת מחשבתו הוא לתקן כלים דהשפעה, אז "וילדה נקבה", כידוע שיש ערך ההופכי בין כלים לאורות, ש"אור הנקבה" נקרא בחינת קטנות.

"ואם האשה מזריעה תחילה", היינו שרצונו לתקן כלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז "וילדה זכר", היינו "אור הזכר", שהוא אור דגדלות. "והקב"ה הוא נותן נשמה". "והקב"ה מבחין בהטפה", היינו בעבודת האדם, מאיזה בחינה היתה "הזריעה" שלו, היינו ההכנה, זאת אומרת, אם הוא רוצה שהכלים דקבלה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הקב"ה נותן לו נשמה של זכר, הנקרא "נשמה דגדלות", ואם הוא מבחינת "איש", היינו שהוא רוצה רק שכלים דהשפעה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מקבל מהקב"ה אור דקטנות הנקרא "נקבה"."

שאלה: הוא נותן עצה בהרבה מאמרים, לראות בזמן הירידה, את העלייה ומתוך הפער הזה ליצור חסרון או דרישה. איך מבצעים את העצה הזו?

תחשוב, תנסה לעשות ותראה. האם נולד לך מזה איזה חסרון נוסף או לא?

תלמיד: כשאתה בירידה אז בעצם יש התפעלות מהכלים דקבלה, האדם מתפעל מהתענוגים לקבל. איך עכשיו אני יכול להיזכר שנהניתי מהשפעה, מהעלייה ולהגיד הרי עכשיו אני כולי בתענוגים לקבל. איך אפשר בזמן ירידה להתפעל על זמן ההשפעה, באיזו צורה מקבלים את ההתפעלות?

בצורת מילוי. אז אתה נזכר איזה מילוי היה לך בכלים דהשפעה.

תלמיד: האם כדאי לזכור את זה ברגע שיש מילוי בהשפעה, זה קורה?

זה יבוא.

שאלה: איך הוא יודע מראש אם לכוון להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע?

לפי הכלים שלו, לפי המצב, לפי הזדמנות.

תלמיד: הוא כותב שאביו מביא בחינת השלמות ולפי גודל השלמות והחשיבות שהוא משיג, לפי זה הוא יכול לעורר את החיסרון של הכלים דקבלה ולתקן אותם. אז לפני שהוא השיג כלים דשלמות, הוא לא יכול לדעת.

אבל למה הוא מתפלל?

תלמיד: הוא מתפלל על אותם כלים שהוא השיג דרך האמא, דרך החסרונות, הוא עדיין לא שלם, הוא מרגיש את הפער בינו לבין הבורא.

האם זה מספיק לו?

תלמיד: זו התפילה הכי גדולה שהוא יכול לתת, הוא לא יכול לתת מעבר לזה. איך הוא מראש יודע אם לכוון להשפיע לעל מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע, לתקן את הכלים דקבלה?

לפי הכלים שיש לו. לקבל על מנת להשפיע זו דרגה מאוד גבוהה.

תלמיד: כן, אור הגדלות. ממצב השלמות אבא נותן לובן, למצב חיסרון, אמא נותנת אודם. מתי הוא יודע שהוא הגיע למקסימום שלמות, למקסימום חשיבות שהוא יכול לעורר ולגדל כדי להתחיל לעורר את החסרונות?

כשמגיע לקו האמצעי, כשמסוגל להתייחס לאבא ואמא שיעשו עבודה משותפת שלהם.

שאלה: תמיד חשבתי שיש התפתחות איטית בין קטנות וגדלות, אבל במאמר נראה שאנחנו בוחרים או את זה או את זה לפי החיסרון שלנו.

אנחנו לא כל כך בוחרים, הבורא בוחר. אנחנו צריכים לעשות פעולות.

שאלה: מה המשמעות של שלוש הנשמות באדם - נפש דקדושה, נפש דקליפת נוגה ונפש דשלוש קליפות הטמאות?

זה מה שיש באדם. אני לא יכול להסביר. כשזה נפתח לאדם אז הוא מתחיל לגלות את זה, לסדר, להבין, להרגיש.

שאלה: אם האדם מרגיש שעומד לקבל תענוג, אז הוא כבר מתקן את הכלים דקבלה כי מזהה שעל ידי זה שיכול למשוך לעצמו תענוג. אבל אם לא מזהה תענוג באיזה מקום, וקורה משהו רע לאדם אז הוא לא יכול לתקן שם את הכלים דקבלה, אלא רק להיות בלהשפיע על פני המצב, להשפיע לבורא, להיות בקשר איתו.

כן.

תלמיד: מה באמת ההבדל בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, האם זה היחס של האדם לאותו המצב?

כן. האדם באמצע הוא הקובע כביכול.

תלמיד: ואיך אפשר ממצב שמייחס כלים דהשפעה לעבור לתקן כלים דקבלה? או שזה לא צריך להיות אחד אחרי השני אלא פשוט מצב אחר שלא קשור. כלומר, אם ברגע מסוים תיקנתי את הכלים דהשפעה, אני יכול עכשיו לעבור לתקן את הכלים דקבלה של אותו המצב, או שזה כבר מנותק?

זה בדרך כלל לא קורה.

תלמיד: כלומר, אני יכול לטפל או בזה או בזה.

כן.

שאלה: איפה יש כבר נחת רוח לבורא, בג' שותפים או רק במלכות שמיים?

מכל מצב יש נחת רוח לבורא, כי דרך כל מצב ומצב האדם מתקדם לשלמות.

שאלה: המשפטים האחרונים לא מובנים, הוא מתחיל "ואם האשה מזריעה תחילה", היינו שרצונו לתקן כלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, וילדה זכר", היינו "אור הזכר", שהוא אור דגדלות. "והקב"ה הוא נותן נשמה". "והקב"ה מבחין בהטפה", היינו בעבודת האדם, מאיזה בחינה היתה "הזריעה" שלו, היינו ההכנה, זאת אומרת, אם הוא רוצה שהכלים דקבלה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הקב"ה נותן לו נשמה של זכר, הנקרא "נשמה דגדלות", ואם הוא מבחינת "איש", היינו שהוא רוצה רק שכלים דהשפעה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מקבל מהקב"ה אור דקטנות הנקרא "נקבה"."

אתה יכול להסביר את הקטע הזה?

מתי הבורא נותן לו נשמה של זכר ומתי נותן לו נשמה של נקבה?

תלמיד: זה נראה בדיוק הפוך.

בסדר. מישהו מבין מה הוא שואל?

תלמיד: זה ערך הפוך של אורות וכלים. ברגע שיש אור קטנות אז מקבל כלי דהשפעה, נקבה זאת אומרת, ואם הוא מקבל חיסרון, שיש לו מספיק כוח למשוך את האור, אז הוא מקבל כלי גדול.

זה זכר.

שאלה: שבעים אומות העולם זאת הסתירה שממנה אנחנו בונים את הכלי?

כן.

תלמיד: הניגוד, תחילה הכלי הזה הוא לא גלוי ואנחנו כבר מתחילים להשפיע עימו?

לא יודע, אנחנו לא נותנים שום דבר לאף אחד, אבל הכלי הזה מופיע דרך הסתירות.

תלמיד: איך הכלי הזה בנוי?

אחרי זה יש לנו עבודת חיבור בינינו, בין אם זה אדם הפרטי, תלוי לאיזה סוג נשמה הוא שייך, או הכללית, המשותפת.

תלמיד: לא מזמן למדנו שבהתקשרות שלנו עם הריקנות עם החשכה על הדרגה הזאת מדובר בעל מנת להשפיע, בחלק הנקבה שעוד לא התגלה, זה להשפיע בעל מנת להשפיע?

גם זה.

תלמיד: והמצב שאנחנו בונים הוא אחר כך הופך למקור של האור הפנימי עבור החושך שלא התגלה, איפה שחמשת החושים לא תומכים?

כן, אפשר להגיד ככה.

שאלה: מה זה אומר שהחיסרון תלוי בבורא. אנחנו מרגישים את תכונת ההשפעה על פני החיסרון, או שהחיסרון מתגלה?

בדיוק, החיסרון מתגלה על רקע גילוי הבורא.

שאלה: לא הבנתי את הקטע הזה שהבורא נותן את הטיפה, כשהגבר רוצה להשפיע והאישה רוצה לקבל.

בגלל שעוד לא התקרבנו אליו עדיין, לכן צריך קצת סבלנות ונתחיל לראות איך זה פועל עלינו, ומתוך זה נבין.

שאלה: הוא אומר פה משפט שאני חושב שהוא גם מסכם, "לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית." ממש סוג של פרדוקס. אתה אמרת שחסרה לנו החשיבות, אתם לא שמים לב למה שקוראים פה. איך מגיעים לאותה חשיבות, למה היא לא בפעם ראשונה שהקריין קורא כולם נהייה מרוכזים ונתרכז במה שהוא בעצם אמר, למה היינו צריכים את זה בפעם שנייה?

כי הבורא לא רוצה.

תלמיד: מה הכוונה?

הבורא לא רוצה שאנחנו נהיה בתפיסה האמיתית שלמה.

תלמיד: למה זה קורה?

כדי שנבקש ממנו.

תלמיד: אבל תראה איזה פרדוקס, הוא אומר "שאינה על צד הטהרה אמיתית" זאת אומרת אנחנו לא עושים עבודה כביכול עם כוונה אמיתית, אין חשיבות מספקת, זה מה שהוא מתכוון?

כן כן.

תלמיד: איך משיגים את החשיבות המיותרת הזאת?

על ידי חיבור בינינו ותפילה.

שאלה: מה זה אומר בעשירייה, בעבודה בינינו, שתחילת מחשבתו הוא לתקן כלים דהשפעה?

שבהתחלה אנחנו מתקנים כלים דהשפעה, ואחר כך כלים דקבלה, לקבל על מנת להשפיע.

שאלה: האם ההבחן בין השניים זה שתיקון הכלים דקבלה על מנת להשפיע מעורב שם יותר עבודה בביטול?

כן.

שאלה: כתוב "שם בזהר (ובהסולם אות ט') וזה לשונו "רבי אחא אמר, זה שלמדנו, שהקב"ה גוזר על הטפה, אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואל כן לא צריכים לגזירת הקב"ה. אמר רבי יוסי, ודאי שהקב"ה מבחין בין טפה של זכר ובין טפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה". פה אנחנו נכנסים למעשה לרמת הכוונות עוד לפני שנוצר העובר בעשירייה, בעבודה משותפת להגיע להשפעה, פה הבורא כבר יודע מה הולכת להיות אותה הטיפה זכר או נקבה?

כן.

שאלה: איך זה מתבצע, ברמת הכוונות כבר לא במהלך הארבעים יום של העיבור?

אני לא יודע לאן אתה נכנס, לעיבור, ארבעים יום וכן הלאה, אני יודע שהבורא ודאי שיודע מראש. בשבילו תחילה וסוף הבריאה זה אותו דבר.

תלמיד: אז מכאן אפשר להסיק שלמעשה העשירייה יכולה להשיג את זה עוד לפני שהיא מתחברת כאיש אחד בלב אחד?

עשירייה אני לא יודע, על עשירייה אנחנו לא יודעים. בואו נחקור ונראה איפה אנחנו יכולים להיות בעצמנו.

(סוף השיעור)

---

1. "איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן" (מסכת סוטה י”ז, א’).↩