שיעור בוקר 17.02.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', 

מאמר "בענין העזרה הבאה מלמעלה"

אנחנו קראנו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך א', דף רצ"ג, "בענין העזרה הבאה מלמעלה". 

מתי אדם מתחיל לקבל עזרה מלמעלה? עזרה היא כל דבר שמועיל להתקדם למטרת הבריאה. הדבר יכול להיות גם בלבוש לא כל כך נעים. אנחנו יודעים שכדי לחנך את האדם, כדי לקדם אותו, נותנים לו תרגילים לא טובים, לפעמים קשים, כדי שילמד מזה משהו. מכשילים אותו, הוא צריך להזיע, הוא צריך להתאמץ, ועל ידי זה הוא גדל. עזרה יכולה להיות גם בלבוש יפה וטוב, וגם בלבוש אחר, ההיפך מהטוב, הנוח והיפה. מתי מתחילים לעזור לאדם גם בצורה טובה וגם בצורה לא כל כך טובה? מתי שהוא באמת כבר מוכן כנגד זה להתגבר ולקבל את העזרה הזאת בצורה מועילה.

מה זאת אומרת עזרה בכלל? אדם הוא אפס. כשנולד, כשגדַל קצת, רוצים לקדם אותו לקדושה ונותנים לו רצון, הוא לא יודע לֶמה ולמה, מאיפה ואיך. לפי הרצון הזה הוא מחפש מקום שבו הוא יכול למלאות את הרצון הזה. בצורה אינסטינקטיבית הרצון הזה מביא אותו למקום אחד, למקום שני, ואיכשהו הוא מברר, הוא לא יודע איך, אבל גם הבירורים האלה הם מלמעלה.

אחרי שמתיישב באיזה מקום ומתחיל לקבל שיטה, העזרה שנותנים היא בזה שנותנים לו משא, נותנים לו קושיות. מתוך הקושיה הוא עכשיו צריך לבחור מה לעשות, או לברוח או להתקדם. בלברוח, הוא מגיע שוב לייסורים שהיו לו קודם. להתקדם, הוא לא יודע איך, וכאן הוא צריך להשקיע קצת יותר ביגיעה ובלימוד. עד שהוא מבין שההתקדמות היא על ידי זה שמבקש עזרה. כאן הבעיה, והרב"ש כותב על זה בשתי השורות הסמוכות, שקשה לאדם, ואז הוא צועק לבורא והבורא עוזר לו.

אנחנו רואים ממש בחוש הראייה, מהניסיון, שאדם עובר הרבה מאוד פעמים הכבדה, כישלון, אכזבות, עד שהוא סוף סוף מתחיל להבין שהוא צריך לפנות לבורא ורק משם יבוא עזרי. וכשמבקש עזרה, הוא מקבל אותה בזה שהבורא מתגלה ויש לו כבר כוחות. הוא יכול להצדיק את העזרה שקיבל גם מקו שמאל כשקיבל פתאום הכבדת הלב, רצונות לא טובים, מחשבות לא טובות, והוא גם מצדיק את העזרה שקיבל אחר כך מהבורא להתגבר על המחשבות האלה, ולמרות המחשבות ללכת קדימה.

אחרי שנראה לו שהוא כבר נמצא בדרך המלך, שהוא שולט בכול ומבין, עומד על שתי רגליים, שוב באים לו כל מיני מחשבות זרות, פחדים, חרדות, חוסר ביטחון, שוב נותנים לו מלמעלה כל מיני קושיות. קשה לו להבין שזו עזרה, כי זה פשוט נראה ההיפך, הוא מרגיש שזה מרחיק אותו מהמטרה, מרחיק אותו מהבורא, מהקדושה, מהכול, והוא נכנס לדיכאון, לייאוש.

עד שלאט לאט בכל זאת הזמן עובר ועושה את שלו, האדם עושה מאמצים ומגיע בכל זאת ללמוד מדי פעם, עד שכמות היגיעה שהוא נותן וכמות הסבל שהוא סובל, יחד, מביאים אותו למצב שמקבל עזרה מלמעלה ומתחיל להתגבר על הקושי הזה, לקום מהנפילה, ולראות אחר כך שהנפילה הזאת והקושיות האלו הן דווקא הביאו לו התקדמות. וכך כל פעם. כתוב "כי מציון תצא תורה". ציון היא מהמילה יציאה. מיציאות מהקדושה וחזרה לקדושה, מזה יוצאת תורה, מזה נבנה כלי שבו מקבלים תורה.

העזרה שבאה מלמעלה היא תמידית, היא תמיד באה. האור העליון מלמעלה שנקרא "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו" לוחץ כל הזמן על נשמה של כל אחד ואחד, והלחץ שלו קבוע. הנשמה לפי המבנה שלה, מפני שהיא בנויה משני כוחות מנוגדים, מרצון לקבל ורצון להשפיע, רצון לקבל יש לה מטבעה ורצון להשפיע זה משבירת הכלים שנמצאת בה הנקודה שבלב, מפני שהיא כוללת שני כוחות מנוגדים, אז הלחץ הקבוע של האור על הנשמה מביא את הנשמה פעם למה שנקרא מצב של "קו שמאל", פעם למה שנקרא מצב של "קו ימין", וכך היא גדלה על שתי רגליים.

הבורא שולח רק לחץ אחד, אור עליון שרוצה להיכנס לתוך הכלי ולוחץ על הכלי. אבל הכלי בעצמו מרגיש מתוך הלחץ הזה שני אופני השפעה מלמעלה, שני "מלאכים" מה שנקרא, מלאך טוב ומלאך רע, יצר טוב ויצר רע, שבעצם שניהם פועלים לאותו כיוון.

צריכה להיות ממש אמונה למעלה מהדעת על ידי הלימוד, על ידי החברה, החברים. הם צריכים כל הזמן להזכיר לאדם שכל דבר שקורה לו, קורה איתו, קורה מסביבו בעולם בכללות וסביבו בפרטות, זה קורה רק מאותה מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, וכל רגע היא פועלת כדי לקרב אותו למטרה. ורק הוא צריך בכל רגע ורגע למצוא את אופן ההשפעה הנכונה, איך היא באה אליו, ובתוך ההשפעה הזאת לגלות אחר כך את המשפיע, את הבורא.

אם הוא לא מגלה עדיין את הבורא, זה נקרא שהוא נמצא בהסתר כפול, אני מרגיש רע וזהו, רע לי. אם אני משתדל ומתחיל להרגיש ברע הזה שזה בא ממנו, זה נקרא שאני עובר מהסתר כפול להסתר רגיל, להסתר אחד. זאת אומרת, אני כבר כאילו לא רואה, כי אי אפשר לראות את זה, אבל אני כבר מרגיש שהוא נמצא בתוך הרע הזה ושולח לי במיוחד את זה כדי לנענע אותי, כדי לעורר אותי לגלות אותו.

אחרי שאדם כמה פעמים משתדל לגלות את הבורא בצורה כזאת, להצדיק את הבורא, לגלות את הבורא מהסתר כפול להסתר רגיל, הבורא מתגלה אליו וזה נקרא שהוא עובר מחסום. זה בעצם כל העניין. אז צריכים בכל מצב לגלות שכל מצב זו עזרה מלמעלה. 

תלמיד: הוא כותב שאנשים עושים את הדברים כי ככה לימדו אותם, וכעיקרון הם לא מתקדמים לשום מקום. מאידך, אנחנו רואים שפנייה לבורא זה מה שגורם בסופו של דבר להתקדמות. ובכל התפילות הכתובות, אנשים רגילים עושים זאת בפנייה לבורא. 

כתוב שפנייה לבורא היא מביאה להתקדמות. אנחנו רואים הרבה אנשים בעולם שצועקים לבורא, בכל מיני דתות וגם שיטות, והאדם באופן טבעי פונה אולי לכל מיני כוחות. גם ביהדות יש לנו תפילות, סידורים, הכול ממש מסודר איך לפנות לבורא. אז מה ההבדל בין איך שהם פונים, ובין מה שהקבלה דורשת מאיתנו, או אומרת שנפנה לבורא ומשם נקבל עזרה.

העניין הוא פשוט. זה לא חשוב מי האדם שפונה, וזה לא חשוב אפילו איך הוא קורא לבורא, או שהוא חושב שסתם כוח עליון מסדר את הלא ידוע. כמו שמסופר על אברהם, מה הוא חשב לפני שהבורא התגלה אליו, שבאבן ובעץ ובכל מקום יש כוח עליון ואיפה הוא, אני רוצה לגלות אותו, ואז הוא יידע בדיוק מה זה ואיך לפנות.

אלא פנייה לבורא זה נקרא פנייה מהלב, שהאדם רוצה משהו. כשהוא קורא סידור ששם כתוב כך שבקושי מבינים את המילים, ואת המילים האלה מישהו כתב, אז יכול להיות שהכותב התכוון למשהו וזה היה לפי החיסרון שלו, לפי הרצון שלו, ואצלי זה לא מביא שום חיסרון. 

זאת אומרת, הפנייה צריכה להיות מתוך הרגשת הנחיצות, ואני חייב בדיוק לדעת מה אני רוצה. אני צריך פחות או יותר לדעת שיש מישהו שרוצה לשמוע, מעוניין לעזור, ודווקא לעזור לאותה בעיה שיש לי, ושיש לו לב, שהוא מקשיב, שהוא מוכן ויש לו יכולת, ואז אם אני פונה בצורה נכונה הוא יענה לי. זאת אומרת צריכים להיות הרבה תנאים בתפילה. להכין את כל התנאים האלה שתהיה ממני פנייה נכונה, שבטוח בזה אני מעורר תשובה ממנו, תגובה שלו, לדבר הזה חייבים לבוא בהכנה, הכנה מאוד מאוד לא פשוטה, וההכנה הזאת נקראת אצלנו "זמן ההכנה".

הרצון הראשון שממנו האדם מוכן להתחיל לפנות לבורא נקרא "נקודה שבלב". האדם חי סתם כמו בהמה, ופתאום הוא מרגיש שמשהו חסר לו ואין אותו בעולם הזה. אין בעולם הזה, זה כבר חיסרון שיכול להיות בעתיד מכוון לבורא. אבל עדיין האדם לא רואה ולא מרגיש מה זה, איזה בורא ומה, זה עדיין בכלל לא קיבל שום צורה. 

כדי להכין את הרצון הזה בצורה כזאת שזה יהיה מקובל למעלה במערכת העליונה ותתקבל משם תגובה, זו כל העבודה שלנו עכשיו. ברגע שאנחנו מכינים את זה וזה מוכן, אנחנו פותחים לעצמנו את השמיים, מקבלים מלמעלה תגובה. ולאט לאט אנחנו מתחילים בזמן ההכנה - וזה יכול להיות שנים, אנחנו מתחילים ללמוד שכנראה לא על כל דבר הבורא עונה. אני עכשיו מבקש ממנו לזכות בפייס, אז יש כאלה שהוא עונה להם ויש כאלה שלא. אחר כך אני צריך לדעת בדיוק מה צריך להיות החיסרון שלי. כי בהתחלה כשקיבלתי חיסרון, נקודה שבלב, לא הייתה שם שום צורה. הרגשתי שרע לי, שאני רוצה מילוי, שאני רוצה משהו. מהו המשהו, אני לא יודע, משהו. ה"משהו" הזה שאני אקבל בדיוק בצורה הנכונה, את זה אני צריך לקבל ממנו. אני צריך לדעת מה הוא רוצה לשמוע כבקשה ממני, שעל הבקשה הזאת בטוח הוא יענה. 

זה כמו אבא כלפי ילד. האבא מעוניין שהילד יבקש ממנו ספר טוב, והילד רוצה צעצוע ולא אכפת לו הספר הזה. אז האבא בכל מיני סיטואציות שהוא מסדר סביב הילד, לאט לאט מלמד את הילד מה צריך להיות הרצון הנכון לטובתו, שעליו דווקא, רק עליו הוא יקבל תשובה מאבא ויזכה למתנה. 

הילד לא רוצה את זה ולא רוצה ועושה כל מיני טריקים, ולאט לאט האבא בסוכריות ובמכות מלמד אותו בכל זאת שזה הרצון שכדאי שיהיה לו. וברגע שיש את הרצון הזה לבן, מיד האבא נותן לו את המתנה הזאת. אז ודאי שהרצון שאנחנו איתו נכנסים לרוחניות, זאת אומרת מקבלים את המתנה, הנקודה שבלב, זו לגמרי צורה שבהתחלה אנחנו לא חשבנו בכלל שצריכים אותה ולא רצינו אותה וזה היה ההיפך ממש. לכן צריכים הרבה הרבה שנים כדי באמת להבין, להרגיש ממש מבפנים את הרצון הזה והוא לאט לאט מקבל צורה נכונה.

כי ברוחניות יש חוק אחד, השתוות הצורה. אם אני ארצה בדיוק מה שהוא רוצה לתת, אז אני אקבל. אם לא, במידה שיש בינינו עדיין סטייה, בין הרצון שלי לקבל לרצון שלו לתת, הפער בין זה לזה הוא מוליד בי ייסורים. 

יוצא כך, ככל שאני מתקדם קרוב יותר לבורא, כך שאוטוטו הרצון שלי לבקש והרצון שלו לתת הם יהיו זהים, לאותו דבר, אז כאילו צריך להיות שהייסורים שבי יהיו יותר קטנים, כי אנחנו כמעט אותו דבר. אז לא, הייסורים הם לא יותר קטנים מפני שהאדם מתחיל להבחין בפער כמו בזכוכית מגדלת. כל פעם הוא רואה יותר ויותר עד כמה בכל זאת בפרטים הקטנים, בניואנסים בתוך הרצון שלו, הוא לא שווה עם רצון העליון. 

לכן אנחנו לא מכבים את הייסורים, אנחנו עוברים מייסורים חיצוניים לייסורים יותר פנימיים, ל"ייסורי אהבה" מה שנקרא, אבל הם נעשים באמת יותר גדולים. ההבחנות הקטנות מתחילות להיות מאוד חשובות, יקרות לי, ואז אני לא נרגע, אני בכל זאת הולך קדימה. זה נקרא שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. זו נקודה מאוד חשובה, וכאילו מהצד אם אתה מסתכל, זה לא נראה כך, אבל דווקא החשיבות הזאת היא עוזרת. זה כמו בניווט, אני צריך להגיע לאיזו מטרה, אז בינתיים זה סתם צפון, אחר כך עוד יותר ועוד יותר, עד שאני נכנס ממש לנקודה, אותו הדבר כאן. 

תלמיד: מהי התפילה, הרצון הנכון?

לאור מה שדיברנו, תפילה היא רק רצון שעליו זוכים לתשובה. אחרת זו לא תפילה, אחרת אתה סתם צועק, למי? לֶמה? צועק.

אבל כתוב ש"הקדוש ברוך הוא שומע תפילת כל פה". אפילו בהמה שעושה "מו", זו גם תפילה. מה זאת אומרת תפילה? ממה הרצון הזה סובל? מזה שהוא לא ממולא. גם לבהמה, גם לאדם, לא חשוב איזה חיסרון, המילוי הוא רק בורא, לכן כל התפילות האלה עולות לאותו מקור. רק הבעיה היא שבהמה כן יכולה לקבל לפי התפילה שלה, כי מצד הטבע היא מקושרת לבורא ואין מה שמבדיל ביניהם. זה כמו מלאך מה שנקרא, שזו ממש אותה מערכת כמו בורא, רצון ותענוג. וזה שהבהמה ובכלל כל העולם סובלים חוץ מהאדם, הם סובלים רק בגלל האדם. אחרת כל הדומם, הצומח והחי היו צריכים לחיות ממש בשלווה ובעונג, ורק בגלל האדם יש להם ירידה. 

אבל האדם צריך לברר את התפילה. לא מספיק לו שהוא יעשה "מו", הוא חייב להגיע להתבגרות ולתפילה אמיתית, שהוא יידע ממי הוא מבקש ומה הוא מבקש. 

תלמיד: הוא יודע שבסוף הבירורים הוא יגיע.

חוץ מהבירורים האלה אין כלום. כל המדרגות מכאן עד אין סוף, עד גמר התיקון, אלו בירורים על הרצון. מתעורר בי עוד רצון ועוד רצון, עוד ועוד רשימות, ועל כל רשימה אני צריך להלביש צורה נכונה, איך לפנות איתה לבורא, ובזה אני עולה ממדרגה למדרגה.

הצורה שאני מקבל על הרצון זו המדרגה עצמה. נגיד שקיבלתי עשרה קילו חימר. מעשרה קילו החימר הזה אני צריך לעשות צורה, נגיד של סוס. עשיתי את זה, תיקנתי. קיבלתי עכשיו חמישה עשר קילו חימר, ממנו אני צריך לעשות פיל. זאת אומרת, אדם כל פעם מקבל רצון, על הרצון הזה הוא צריך לעשות תיקונים, ואז בתוך הרצון המתוקן הוא מרגיש עולם, מדרגה מסוימת, עד שגומר את כל התיקונים. זה נקרא שהוא עולה בסולם המדרגות שבתוך העולמות, חמישה עולמות. 

תלמיד: כמו שהבנתי כל הדברים האלה, התפילה והבירורים, קורים רק בקו שמאל.

אי אפשר בקו שמאל לברר שום דבר. הבירור הוא דווקא אור על גבי חושך, לבן על גבי שחור. איך יכול להיות בירור רק בקו שמאל? קו שמאל אלו הרצונות שמתעוררים באדם לאט לאט במידה שהוא יכול להתמודד איתם ולברר אותם.

בתוכי יש את כל המלכות דאין סוף, היא מוסתרת ממני אחרי 125 מסכים. זה נקרא שאני ירדתי ממלכות דאין סוף דרך 125 מדרגות עד העולם הזה. מה זה נקרא לעלות? להסיר מסך אחד, לקבל את הרצון הקטן ביותר ולהתחיל לתקן אותו. כשאני מתקן אותו, זה נקרא שעליתי למדרגה הראשונה. על ידי מה אני מתקן? על ידי קו ימין. קו שמאל זה רק רצון. קו ימין הוא צורת ההשפעה של הבורא, ואם אני לוקח דוגמה מצורת השפעת הבורא אליי ועושה אותה צורה עם הרצון לקבל שלי, אז עשיתי בדיוק דמי, את מידת ההתאמה שלי לבורא, כמו שהוא אליי, כך אני אליו. ואז נקרא שאנחנו כבר דבוקים במדרגה הראשונה, ואחר כך שנייה, שלישית וכן הלאה. 

בירור ותיקון יכולים להיות רק על ידי אור לעומת כלי. זה לא בקו שמאל, אלא שני קווים צריכים להשתתף בזה, וכתוצאה יש קו אמצעי.

תלמיד: לפני המחסום, איזה מצב מועיל ביותר במשך היום?

אי אפשר להגיד איזה מצב מועיל ביותר להתקדמות. כל מצב הוא מועיל ביותר אם אדם משתמש בו בצורה המועילה ביותר. זה לא חשוב, זה יכול להיות מצב של שעמום כזה שאין כלום, אבל אני מתחיל להוציא ממנו דברים קטנים, אפורים. המאמץ שלי כאילו לא שווה כלום ולא נותן לי שום פירות, אבל אני מתאמץ, אומנם בהרגשה שלי אולי אני כמעט ולא מרגיש שאני בכלל פועל ועושה משהו, אבל לפי מה שאני מקבל התהליך הוא מאוד גדול.

אנחנו לא יכולים לפי הרגשות שלנו והתוצאות שנראות לעין להגיד שהמצב הזה הוא יותר מועיל מהשני, לא יכולים. בודקים הכול לפי יחס האדם. לפי התוצאה אי אפשר לקבוע שום דבר. לפי התוצאה יכולים לעשות לך מצבים כאלה שאתה נהנה, שאתה רואה ומרגיש, אומנם זה מרגיע אותך אבל לא מקדם, אתה נמצא כביכול סתם באיזה טריפ, ומה התועלת? בהרגשה כן, בהתקדמות כמעט ולא. ישנם מצבים כאלה והם כדי להכשיל את האדם, ללמד אותו עד כמה הוא מכור לתענוגים, וזה לא סמים, תענוגים רוחניים זו נצחיות. מה זה נקרא נצחיות בקליפה? שיהרגו אותי, אני לא רוצה לצאת מהם. 

תלמיד: אדם צריך לעבור מהסתר רגיל להסתר כפול כמה וכמה פעמים.

לא מהסתר רגיל להסתר כפול. אדם צריך לעבור מהסתר כפול להסתר רגיל.

תלמיד: כמה פעמים.

כן, זה בזמן ההכנה. בזמן ההכנה עד שנכנסים לעולם הרוחני, אנחנו עוברים הסתר כפול, אחר כך הסתר רגיל, ולאחר מכן כבר עוברים מחסום ונכנסים לגילוי. מכשילים את האדם בזה שנותנים לו הסתר כפול, והוא צריך בהתאמצות שלו בכל מיני אמצעים למצוא את הבורא כסיבה למצב שלו. ואז כשהוא מרגיש שיש כאן בורא והוא רוצה קשר עימו, זה נקרא שמגיע להסתר רגיל. 

תלמיד: אני הבנתי שהוא צריך לעבור את זה כמה וכמה פעמים. 

הרבה פעמים הוא צריך לעבור. כמה פעמים אנחנו לא יכולים להגיד, ואדם גם לא יכול לספור את זה, אנחנו לא עומדים עם סטופר וסופרים עם מונה. אבל ברגע שאדם גומר מה שהוא צריך לגמור משורש נשמתו, כמה שיש לו לברר את הדברים האלה, הוא נכנס לרוחניות. לאחד זה יכול להיות נגיד מאה אלף פעם, לשני זה יכול להיות עשרים אלף פעם. אלו לא מספרים, סתם אני אומר, ואף אחד לא יכול לדעת מראש כמה עד הרגע האחרון. עד שגומר את הבירור האחרון הוא לא יודע אם זה האחרון או יש לפניו עוד מיליון.

תלמיד: אם אני לומד על זה מראש ומכין את עצמי לזה שזה יקרה, אז כשתבוא אלי מחשבה שאין בורא, אז ישר תהיה לי את התשובה מזה שאני מתכונן לזה.

אתה מדבר מחכמה, איך בזמן שיבוא אליי איזה מצב אני אהיה חכם ואשלוט על המצב.

תלמיד: מזה שאני לומד אני מונע מעצמי שזה יקרה.

לא. זה שאדם לומד ונכנס בעיקר לחברה, לקבוצה, בזה הוא מכין לעצמו תומכים, כוחות, אמצעים שיכולים לתת לו בעיות, קושיות, שהן בעצם עזרה, אבל ככה זה בא. אבל אם אדם לא נמצא בפנים ממש בתוך הקדרה הזאת, לא מתבשל בתוך זה, אז לא נותנים לו קושיות. הוא מרגיש נוח, מרגיש טוב, הוא בא לשיעור, רואה את השרטוטים ולומד חכמה. אבל קושיות לא יתנו לו כי אין למי לתת, הוא חלש, קטן, מה אפשר לתת לו? שום דבר לא נותנים. אם נותנים לו איזו קושיה קטנה, הוא כבר נשאר בבית, אז מה יש לתת לו יותר? 

אין פה ברירה, ככל שתכין את עצמך יותר, כך יתנו לך מלמעלה יותר עבודה, יותר קושיות, כדי שתעבור את זמן ההכנה מהר. זה מה שבעל הסולם כותב, שבזמן ההכנה אסור לעצור, אלא להשקיע כמה שאפשר, במה? בכול, ככל שאתה מסוגל. אם יש לך שכל איך לעשות את זה או לא, זה לא חשוב, אלא כמה שיותר. כי על עוד לא תגמור את הזמן הזה לא ייצא לך כלום. 

וכאן כל הבעיות, אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה. כאן נופלים 999 מכל אלף, בגלל שלא משתדלים לרכוש כוחות שיתנו להם יותר כישלונות, קושיות, אכזבות. אלא אם נתנו לו קצת משהו, אז רק לא זה והוא בורח. אם הוא בורח, אז מה לעשות?

תשב, תגדל עוד כמה גלגולים, אחר כך נראה. עד שיהיה רצון לקבל בפעם הבאה, כי בכל זאת הוא גדל בצורה טבעית, והוא יגדל בצורה יותר אכזרית לרוחניות, יותר חזקה, ואז יראה שחייב להתקדם, אין ברירה, וככה זה מדור לדור. למה לפני כמה דורות לא ישבת ליד ספר קבלה? אז יש כאלה שעוזבים עכשיו לעוד כמה דורות. 

תלמיד: אנחנו כל הזמן מדברים פה על החברה, ועד כמה זה חשוב בשביל להחזיק את האדם בעבודה.

בנוסף לזה שהם כותבים, אנחנו פשוט רואים, ומגלים על עצמנו שההתקדמות הקלה ביותר, המועילה ביותר, היא מזה שאתה נמצא במקום שבו פשוט שוטפים לך את השכל, מחזקים אותך, מעוררים אותך, ומזכירים לך את דברים האלו, וככה אתה מתבשל, אין מה לעשות. 

אומנם כל אחד שמגיע, מגיע כאישיות, כי הוא מרגיש את הנקודה שבלב, ומרגיש את עצמו שהוא היחיד. זה בא לנו מהבורא, כי הנקודה הזו היא חלק אלוה ממעל, אז כל אחד מרגיש שאני עוד יותר. אבל כשבאים לכאן, לאט לאט האני הזה נמחק. אם לא, אז האדם מסכן, והוא פשוט לא גדל. אם האישיות שלו, האינדיבידואליות שלו לא נכנעת כלפי הקהל, כלפי הכלל, הוא נשאר רק עם הנקודה הזאת. 

מי שגדל באמת מרגיש את עצמו, שהוא הנמוך מכולם, מוכן להתכלל, ורוצה להתכלל עם כולם. הוא מתחיל להרגיש עד כמה הרצונות, חלקי נשמתו באמת נמצאים בתוך כל אחד ואחד מסביבו. זו אחת מהבדיקות שהאדם יכול לראות על עצמו, האם הוא באמת משתפר או לא. יש אנשים שכאילו יותר קל להם להתחבר ככה, לפי האופי שלהם, והם מוכנים להתחבק עם כל אחד ואחד. יש כאלה שעד שהם נותנים יד לשני, זה מרתיע אותם, יש כל מיני. אבל כאן אם אנחנו באמת מדברים על הנקודה הפנימית, זה תלוי רק בהכרת ה'. עד כמה שבאמת מאיר עליו אור מקיף, והוא מרגיש שאחרת הוא לא מגיע, לא מתקרב לתכלית.  

לכן יש אנשים מאוד חכמים, שכבר עזבו אותנו או יושבים כאן, ואם הם לא עובדים, אין להם תקנה. 

תלמיד: בסופו של דבר אנחנו אומרים שאני מרגיש שחלקי נשמתי נמצאים ומפוזרים בכל החברים שלי. איך הדבר הזה יכול להביא אותי למצב של ביטול בפני החבר? להיפך, אני לא צריך להתבטל כנגד חלקים אחרים שלי.

ביטול כלפי החבר, אתה מרגיש, אתה מרגיש שזה הדבר היחידי שיכול לעזור לך לקבל ממנו הבחנות, כלים, רצונות, תמיכה, עזרה.

תלמיד: אבל למה?

למה? מתוך זה שבאור שמגיע אליך ראית עד כמה אתה חלש, הכי גרוע, והכי נמוך מכולם, ובחוסר אונים אתה מחפש במה להיעזר.

תלמיד: הנחיצות שלי היא מזה שאני מבין שאני צריך אותו בשביל להתקדם?

רק מתוך נחיצות עושים את זה, לכל דבר צריך קודם כלי, שמהכלי הזה תבוא הנחיצות, ויבוא הדחף. מה זאת אומרת, מה פתאום שאני אתחבר עם מישהו, מה פתאום שאני ארצה את כל הדברים האלה? מי שבא לכאן בפעם הראשונה, אם נדבר איתם על דברים כאלה, זה ידחה אותם. מה, רוצים לעשות כאן איזה מועדון, איזה קיבוץ, בשביל מה ולמה? 

זה רק לפי הרגשת הנחיצות, וזה בא במשך שנים. זה לא פשוט, אבל אדם שמרגיש שהוא לא מתקדם, ומהיגיעה שלו הוא מתחיל להרגיש שהוא מקבל, ומתחיל להבין איפה הוא נמצא, אז בשבילו זו כבר לא בעיה. אני אגיד לך, כשתזכה להיות גדול, אז אתה תרגיש כמה שכל אחד שבא עם רצון של נקודה קטנה, יכול לתת לך דרך הרצון שלו המון הבחנות חדשות. כשתהיה גדול. ככה זה. 

תלמיד: במה האדם יודע שהוא עושה הכנה נכונה, ומהי הכנה נכונה?

ההכנה הנכונה, כבר אמרתי, ואולי אפשר להגיד גם שזו השתוקקות לגלות את הבורא כסיבה לכל מצב שלי. חיפוש שלו בכל מצב ומצב שאני נמצא, זה נקרא שאני פועל נכון. שאני באמת מכין את עצמי לקראתו. אני בזה כאילו מחייב אותו להתגלות, והוא נותן לי קושיות, כדי שאני למרות הקושיות ארצה לגלות אותו. זה כמו הסיפור שמטפסים על ההר, ויש שומרים ושוטרים שזורקים, והם בכל זאת רוצים לגלות את המלך ולהגיע לארמונו, להיכלו. זה אותו הדבר, אז רק לפי כיוון החיפוש שלי, ומה אני רוצה מכל סיטואציה שבה אני נמצא.

תלמיד: האם זה מדד נכון בשביל האדם, שבמידה והוא עושה הכנה נכונה, כל פעם מגלים לו מלמעלה מצבים שהוא לא מוכן אליהם?

לא, אדם לא יכול להגיד, יכול להיות שעשיתי הכול נכון, וגיליתי את נקודת הקשר שלי עם הבורא, ואני ממש מרגיש אותו, שזה הוא שמסובב לי את הדברים האלה, והוא סיבב לי את הרע הזה, ושאני נמצא בחרדה, בפחד ובחוסר ביטחון, ודרך זה אני מרגיש אותו, ואני מחזיק בו. 

הנקודה הזאת שאני מחזיק בו, תפסתי אותו בהרגשה שלי, שזה הוא. אז עכשיו השאלה, למה אני רוצה להיאחז בו? בגלל הפחד וחוסר הביטחון, כי רק אז אני לא מרגיש, ואני יכול בזה קצת לנוח, או שיהיה לי פחד וביטחון, אבל הטוב בזה שאני מחזיק בו, אז שיהיה לי יותר פחד וחוסר ביטחון, אולי אני אחזיק בו עוד יותר? כאן זה המאבק של האדם, מה הוא רוצה מנקודת החיבור, ויש בזה הרבה אבחנות פנימיות. 

בנקודה הזו יש לך מה לשאול? 

תלמיד: האם יש הבדל בין בירור לביקורת, האם אנחנו כקבוצה יכולים לעשות בירור לפני שאנחנו מתוקנים?

הקבוצה יכולה לעשות ביקורת, בירור ותיקון עבור כל אחד. זה נקרא להתפלל על שלום חברו. מה זה שלום? שלום זה שלמות. חולה נקרא שיש לו חוסר שלמות, לא חשוב במה, זה יכול להיות מנטלית, נפשית, בריאותית, גופנית, זה הרי אותו דבר, מתגלה חיסרון שצריכים לתקן אותו. הקבוצה כמו גוף אחד יכולה לעבוד על שלמות, על השלמת המצב.

תלמיד: אם לא אוחזים עדיין בקו ימין, אז איזה בירור יכול להיות?

מה זה לא אוחזים בקו ימין?

תלמיד: אין עדיין בכלל קצה של קו ימין.

לא, מה זה אין קצה של קו ימין? אין שמאל בלי ימין. לא נותנים לאדם קושיות, אם כנגד זה הוא לא מוכן להתגבר עליהן ולעבד אותן בצורה נכונה.

תלמיד: אז אם נתנו, זה סימן שהוא יכול.

אם נתנו זה סימן. לא מכשילים מלמעלה אף פעם, מעלים בקודש ולא מורידים בקודש, זה חוק. אבל או על ידי תורה, או על ידי ייסורים, אחישנה או בעיתו. אבל רק מעלים בקודש, לא יכול להיות שיתנו לאדם כישלון, מצב שבו הוא נכשל וגמרנו. מזה תמיד חייב להיות, אולי לא עכשיו, אולי בעוד שנה, שהוא יראה איזו תועלת יש לו מזה, כי אנחנו פועלים בכל זאת בציר הזמן. אבל בוודאי שכל פעולה מלמעלה באה כדי לקרב בלבד. 

אנחנו צריכים קודם כל לקבוע שהיחס לזה הוא ש"זה כך", לקבל את זה למעלה מהדעת. ולאחר מכן לחפש איפה זה כך, איפה אחפש שזה נכון, ולהתחיל לעבוד. 

תלמיד: מה זאת אומרת ביטול האינדיבידואליות של האדם? האם זה אומר שכל דבר מיוחד שיש בי, כל הדברים שהבורא נתן לי, כל זה בעצם המבנה שלי, את כולי אני צריך לסרס, לחנוק, להרוג, לדקור ולהמית?

האדם שמגיע אלינו ללמוד, הוא לא מגיע ללמוד, הוא חושב שכאן הוא יכול למלא את עצמו. הנקודה שבלב מביאה אותו לשדה הכוחות הזה, מביאה את הגוף שלו, מביאה את הגוף הזה שיישב כאן. אפילו שלא נוח לגוף, כמו שאנחנו, אבל מגיעים לכאן כי כאן זה המקום שאנחנו יכולים כנראה למלא את הנקודה הזו. אומנם היא נקודה, אבל היא הכי גבוהה מכל הרצונות, לכן היא השולטת עליי עכשיו, מה לעשות.

הנקודה הזו היא מיוחדת. לכל אחד יש נקודה משלו, כל אחד הוא מחלק שונה בגופו של אדם הראשון. אז כל אחד מרגיש את עצמו כאישיות שאין כמוהו, ובאמת אין כמוהו, אף אחד לא דומה לשני לפי תרכובת התכונות, הכוחות.

מה קורה עם האדם אחר כך? הוא מתחיל לגלות שחוץ מהנקודה הזו שיש לו, בכל יתר הגופים יש שם כביכול חלק ממנו. את זה אתם עוד לא מרגישים, ממש בקרוב כמה מכם ירגישו, ואחר כך היתר. ככל שחלק ירגישו קצת, הם יעזרו גם לאחרים, אומנם לא יודעים איך זה קורה, אבל כך זה קורה. תתחילו להרגיש שכל אחד מתחיל להיות יקר, שבאמת אני רואה בו חלק ממני. לא מפני שהוא חבר, ואני סובל איתו כאן כמו באיזה קומנדו, או שאנחנו יחד מאותו הכפר, שום דבר, אלא פשוט אני רואה בו חלק ששייך לי. 

זה מביא אותי כבר לשוויון אתו, לפחות לשוויון. כי אם יש בו חלק ממני, אז גמרנו. מתוך האגו שלי אני מתכוון רק לאותו חלק, לא לאדם עצמו, רק לאותו חלק. אני מסתכל עליו, אני לא מסתכל על הצורה שלו ולא על שום דבר אצלו, אלא יש בו משהו שיקר לי. וזה מתחיל להיות כך בצורה טבעית ביותר ללא שום קשר לכל מיני דברים ששייכים לעולם הזה. אתה פשוט מפסיק לראות את האדם, אתה לא מרגיש אותו, את הגוף שלו, את הפרצוף שלו, את האופי שלו, שום דבר, אתה רואה רק את החלק הזה ממש שנמצא בו. ואז זה מביא אותך להכנעה, כי אתה בעצם תלוי בו כבר, מפני שיש בו את זה. 

מכאן באה השתוקקות להתחברות אבל בצורה אחרת. לא בצורה שאני חייב לשבת, לדבר ולאכול אתו, אלה דברים חיצוניים, אלא בא כאן דחף להיות מחוברים פנימית. ואז אדם כאילו מאבד את האינדיבידואליות שלו, את האישיות שלו. הוא לא מאבד את זה, אבל הוא כאילו מרגיש שהוא בעצמו מפוזר בכל הנשמות שבעולם, ואין לו מה לעשות אלא ממש להיות מחובר איתם יחד.

 אחר כך הוא מתחיל להרגיש שזה לא שייך אם האנשים האלה חיים גופנית או מתים, הוא מרגיש קשר בין נשמות לנשמות. אבל בזה שהוא מתחיל לראות את עצמו כנשמה כללית, לא הייתי אומר שהוא מאבד את האינדיבידואליות שלו. לעומת המצב הקודם שהוא היה כשפיץ, ודאי שכן, אבל הוא בזה רוכש כלי של שכינה, אני לא יודע איך לומר.

תלמיד: אני חשבתי שהתכוונת לאיזו פעולה של אונס על עצמי.

לא, איזה אונס? זה בא בצורה טבעית. אדם ברוחניות בכלל לא קובע כלום, הוא לא יודע מהי הצורה הבאה שהוא צריך לקבל. אני לא מחליט "עכשיו אני אעשה פעולה שעל ידה אני אהיה טוב, על ידי פעולה אחרת אהיה גיבור", אין דבר כזה. אנחנו כל פעם משתדלים בכל מיני דברים, אבל לא יודעים את צורת ההשתדלות שלנו ואת מה שמתגלה בנו מלמעלה, איך בונים מאיתנו תבנית, צורה, כמו דמות. אנחנו לא יודעים מה בדיוק צריך עכשיו לבנות, יד או רגל, או חלק מהנשמה, בכלל לא. רק אחר כך אנחנו מגלים מה השינויים שנעשו.

(סוף השיעור)