שיעור הקבלה היומי11 яну 2020(בוקר)
שיעור בוקר 11.01.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
בעל הסולם, עמ' 423, מאמר "החרות" , כותרת "אחרי רבים להטות"
קריין: אנחנו נקרא בספר כתבי בעל הסולם, בעמוד 423, מאמר החירות, אנחנו בכותרת "אחרי רבים להטות".
זה באמת פלא למה יש חוק כזה "אחרי רבים להטות". הרי ברוחניות אנחנו יודעים שהיחיד הוא העליון, הוא המוצלח ואחריו אנחנו נמשכים, אחרי היחידים האלה, יחידי סגולה עם הנשמה המיוחדת, שישנם כאלה מיוחדים. זה ברור לנו שמכל הכלי דאדם הראשון שמורכב מהרבה נשמות פרטיות, אנחנו רוצים ללכת אחרי אלו הנשמות שהן ממש מיוחדות, שמרגישות את הכיוון, התיקון, איך להגיע לזה, דבקות, יש להן איזו נטייה מיוחדת, יש להן עזרה מלמעלה. ויש לנו כאלה בהיסטוריה, המקובלים הגדולים שלנו, מאדם הראשון שהוא המקובל הראשון ואחריו עוד ועוד, אברהם, יצחק, יעקב וכן הלאה, עד ימינו, בעל הסולם ורב"ש. למה יש לנו פתאום חוק "אחרי רבים להטות"? מה יש ברבים? אנחנו רואים שאין בהם לא שכל, לא רגש, לא כיוון נכון ולא יכולת לבירור.
קריין: כותרת "אחרי רבים להטות".
אחרי רבים להטות
"והנה הכתוב אומר: "אחרי רבים להטות", זאת אומרת, שבכל המקומות שיש לנו מחלוקת בין יחיד לרבים, אנו מחויבים להכריע הדבר, לפי רצונם של הרבים. הרי מפורש שיש זכות לרבים להפקיע את חירותו של היחיד.
אולם יש לנו כאן שאלה אחרת, עוד יותר חמורה, כי לכאורה, החוק הזה עומד להחזיר את האנושות לאחור ולא קדימה, כי בעת שרוב חברי האנושות, המה בלתי מפותחים, והמפותחים המה תמיד מיעוט הקטן, ואם אתה מכריע תמיד כרצונם של הרבים, שהם הבלתי מפותחים, ונמהרי הלב, נמצא שדעתם וחפצם של החכמים והמפותחים שבחברה, שהם תמיד המיעוט, לא ישמע ולא יפקד. הרי אתה חותם את האנושות על נסיגה לאחור. כי לא יוכלו להתקדם אפילו פסיעה קטנה אחת קדימה.
אמנם כפי המתבאר במאמר השלום ד"ה חיוב הזהירות בחוקי הטבע, שמתוך שנצטוינו מפי ההשגחה לחיות חיי חברה, אם כן נעשינו מחויבים לקיים כל החוקים הנוגעים לקיום החברה, ואם אנו מקילים בשיעור מה, ינקום הטבע בנו ויטול נקמתו מאתנו כדרכו, בלי שום הפרש, אם אנו מבינים טעמי החוקים אם לא, עש"ה.
ועינינו הרואות שאין לנו שום סדור לחיות בתוך החברה, זולת על פי החוק של "אחרי רבים להטות", המסדר לנו כל ריב וכל פגע שבתוך החברה, באופן שהחוק הזה הוא המכשיר היחידי הנותן זכות קיום לחברה. ולפיכך נבחן משום זה, בין המצוות הטבעיות של ההשגחה, ואנו מוכרחים לקבלו עלינו ולשמרו בכל הזהירות בלי כל התחשבות בהבנתנו - והוא דומה לשאר המצוות שבתורה, שהמה כולם חוקי הטבע והשגחתו ית', אשר נתונים ובאים אלינו "מעילא לתתא". וכבר ביארתי (מאמר מהות חכמת הקבלה ד"ה חוק שורש וענף) אשר כל המציאות הנראית בדרכי הטבע שבעולם הזה, אין זה אלא משום שנמשכים ונרשמים כן מחוקים והנהגות שבעולמות העליונים הרוחניים.
ועם זה תבין גם כן, אשר המצוות שבתורה, אינם אלא חוקים והנהגות הקבועים בעולמות העליונים, שהמה השורשים לכל דרכי הטבע שבעולמינו הזה. ולפיכך מתאימים תמיד חוקי התורה לחוקי הטבע שבעולם הזה, כמו שתי טפות מים. וזהו שהוכחנו אשר החוק של "אחרי רבים להטות", הוא חוק ההשגחה והטבע."
החוק הכללי הוא להביא את כל המציאות להזדהות עם הבורא. ולכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להתחשב עם הנטייה הזאת, עם התהליך הזה, שדווקא כל המציאות, כל העולם, כל האנושות, דומם, צומח וחי לא כל כך, אלא מין המדבר שבעולם הזה, זאת אומרת בני אדם, נניח 8 מיליארד, כולם חייבים להגיע להזדהות, לדבקות בבורא. ובמוקדם או במאוחר, זה לא חשוב, גלגולים, חיים ומוות, אלא מדברים על הנשמות שהן חייבות להגיע לזה.
ולכן ישנם יחידי סגולה, ישנם יוצאים מן הכלל, כל מיני כאלה שאנחנו לא יודעים מה קורה כאן, אבל התהליך הכללי הוא מכוון לזה. לכן אם אנחנו עושים חשבון עם הכלל, אנחנו לא נטעה. אולי לעת עתה זה לא יהיה מדויק, כי זו מסה ומדובר על להביא אותה דרך אלפי שנים לתיקונים. גם התיקונים אצלם הם לא כמו באלו שמובילים אותם, אבל בכל זאת "אחרי רבים להטות". זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על תיקון הבריאה, אנחנו חייבים להגיד שכל האנושות היא מתגלגלת, ודאי שבכל הדרגות שלה, אבל כולה היא בנטייה לגילוי הבורא ודבקות לכולם.
שאלה: להטות מה?
"אחרי רבים להטות" הכוונה היא שאני צריך לקחת בחשבון בכל זאת את הנטייה לתיקון, לא נטייה אולי, אלא ההשגחה העליונה היא מתכוונת להחזיר בכלל את כל הבריאה, אמנם דומם, צומח וחי הם לא נמצאים כאן בחשבון, הם נמשכים, אבל כל המין המדבר הוא חייב להגיע למצב שהוא מגלה את הכוח עליון, ומגלה אותו מתוך פעולת הדבקות.
זאת אומרת, לא יכול להיות שיש מישהו כבן אדם בעולם הזה, שיהיה מאוסטרליה, מאפריקה, מדרום, צפון אמריקה, מהעמים האלו שכביכול רחוקים אולי במשהו מהציוויליזציה שלנו, שזה בכלל לא נחשב למודד, אבל בכל זאת כולם יצטרכו להגיע לדבקות. כי מלכתחילה היו בזה.
כל אחד יצטרך לתת איזו יגיעה קטנה, לא קטנה, אלא בהתאם לנשמה שלו, ולהשיג את הבורא בתוך הכלים שלו. וכך בהתחברות יחד נשיג את הכוח העליון כולו.
קריין: כותרת "דרך תורה ודרך יסורים".
דרך תורה ודרך יסורים
"ועם כל זה קושיתנו בדבר הנסיגה אחורנית שצמחה מהחוק הזה, עדיין אינה מיושבת בדברים אלו.
ואכן זו היא דאגתנו אנו. להמציא תחבולות איך לתקן את זה. אבל ההשגחה מצדה, אינה מפסידה מזה, כי כבר הקיפה היטב את האנושות בשני דרכים: "דרך תורה" ו"דרך יסורים", באופן, שהיא בטוחה בהתפתחות האנושות ובהתקדמות תמידית אל המטרה. ושום מורא לא יעלה עליה (כמ"ש במאמר השלום במשנה הכל נתון בערבון). אמנם קיום החוק הזה הוא התחייבות טבעית הכרחית כמבואר."
אנחנו לא רואים ולא מבינים את זה, אבל כל התהליכים שעוברים כל העמים והיבשות, זאת אומרת החלקים הגדולים מהאנושות וכל האנושות כולה, כולם הם הכרחיים. אנחנו לא מבינים איך, אבל זה מתגלגל מלמעלה וכך כולנו נמצאים בתהליך שהבורא כך רוצה, כך חייב להתגלות בכלי השלם.
אנחנו צריכים להסתכל על מה שקורה בעולם כעל פעולות הבורא, שבצורה כזאת הוא רואה את הטוב לו ביותר כדי לקדם את האנושות להכרת הרע, להכרת הטוב, לתיקונים. לפעמים זה קורה על ידי זה שמוריד את אלו, מעלה את אלו וכן הלאה, זה לא כל כך החשבון שלנו, אנחנו לא מבינים את זה, ואפילו אם היינו מבינים, זה לא היה נותן לנו כל כך. אנחנו כן נתחיל להשיג עוד מעט למה נעשה כך עם המדינות, עם העמים. אבל בסך הכול למרות כל התהליכים האלה שנעשים לפנינו, לעינינו, אנחנו צריכים רק לראות שזה תהליך שמגיע מלמעלה, כי "אין עוד מלבדו", זה לא תלוי באיזה שליח או שליט, זה הכול מגיע מההשגחה העליונה. וחוץ מזה זו יכולה להיות רק העבודה שלנו, עד כמה שאנחנו רוצים את הדברים האלה שיתגלו דרך החיבור, דרך האיחוד של כל העמים, שוב לאותה המסגרת האחת שאז זו הדרך של אחישנה, הדרך הטובה.
שאלה: הנטייה לתיקון דרך תורה ודרך ייסורים. נוצרים פה מלא מצבים, איך מחליטים איזו דרך פעולה הכי טובה יחסית לנטייה לתיקון?
חיבור.
תלמיד: כמו עכשיו שבשיעור בוקר, בתחילת השיעור שמתי לב שחסרים חברים וביקשו מאיתנו להתקדם קדימה, אבל אם היינו מתקדמים קדימה לחברים לא היה מקום לשבת, הם היו הולכים אחורה. מה ההחלטה הנכונה?
את הבעיות שלך אני לא מבין. אני אומר לך נטייה לחיבור. אני לא נכנס לכל הפרטים אם יש לך מקום לשבת או לא. רק תבין על מה אנחנו מדברים, באילו רמות. שאם אנחנו כולנו נמשכם לחיבור, וכולנו נמשכים לפי החוקים של החיבור, אז לא יהיה כזה דבר שלא יהיה מקום למישהו.
תיכנס קצת לתוך מה שהתורה דורשת ותבין שהשאלות שלך הן לגמרי לא באותו מישור.
קריין: אנחנו בעמוד 424, כותרת "זכות הרבים להפקיע חרות היחיד".
זכות הרבים להפקיע חרות היחיד
"ויש אמנם לשאול עוד, כי הדברים מוצדקים רק בדברים שבין אדם לחברו, אשר אז מקובל עלינו החוק של "אחרי רבים להטות", מתוך חובת ההשגחה, המטילה עלינו לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים, כמבואר. --- אולם החוק הזה של "אחרי רבים להטות", חייבה אותנו התורה, גם במחלוקת בנושאים שבין אדם למקום, שלכאורה, אין לדברים שום נגיעה ושייכות לענין קיומה של החברה.
אם כן חזרה השאלה למקומה: איך יוצדק החוק הזה, המחייב לקבל הדעות של הרוב, שהוא כאמור, הבלתי מפותח, ולדחות ולבטל דעות המפותחים, שהמה בכל המקומות רק מיעוט קטן?
אולם, לפי מה שהוכחנו בקונטרס ב' (במאמר מהות הדת ומטרתה בד"ה התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת) שכל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, - ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. ולפי זה נבחנים גם המצוות שבין אדם למקום מכשירים סגוליים, המרחיקים את האדם מאהבה עצמית, המזיקה לחברה."
סך הכול, זה שאנחנו רוצים לפתח את היחס שלנו לבורא, זה גם כדי שתהיה לנו אפשרות להתחבר עם הזולת. עם הבורא אין לך עם מי להתחבר, אין דבר כזה בורא, אלא רק מה שמתגלה אחר כך בקשר בינינו, התוצאה, הכולל מתוך הקשר בינינו, זה יקרא "בורא". לכן כל המצוות, החוקים, חוקי ההתקשרות בין אדם לאדם, הם בעצם חוקי ההתקשרות וההתקרבות של אדם לבורא. והיישום המינימאלי שקרוב אלינו זה עשירייה.
"נמצא מאליו, שגם נושאי המחלוקת בעניני מצוות שבין אדם למקום נוגעים לבעיית זכות קיומה של החברה, לפיכך, גם הם נכנסים לתוך המסגרת של "אחרי רבים להטות".
בזה מובן טעם הנוהג להבחין בין הלכה לאגדה. כי רק בהלכות נוהג החוק: יחיד ורבים - הלכה כרבים, ולא כן בדברי אגדה. --- משום שדברי אגדה המה ענינים הנמצאים עומדים למעלה מכל הדברים הנוגעים לקיום חיי החברה. כי הם מדברים בדיוק בענין הנהגת אנשים בדברים שבין אדם למקום י"ת. באותו החלק שאין לו שם יחס ישר, וגם לא תוצאות לקיום ולאושר הגופני של החברה.
ולפיכך, אין שום זכות והצדקה לרבים, לבוא ולבטל דעת היחיד, וכל איש הישר בעיניו יעשה. מה שאין כן ההלכות הנוגעות לקיום מצוות התורה, אשר כולם נכנסים תחת פקוח של קיום החברה, שלא תתאפשר השלטת סדר, זולת החוק של "אחרי רבים להטות" כמבואר."
לפי הפקודות של המקובלים אנחנו מתחברים לעשיריות. אמנם אנחנו עדיין נמצאים בגלות, ברצון לקבל שלנו שמבדיל בינינו, אבל אנחנו רואים שבעצם אחרי שיצאו ממצרים, אחרי שקיבלו את שיטת התיקון, אז כדי לממש את שיטת התיקון חייבים להתחלק לעשיריות. זה מה שקרה לנו, אנחנו ראינו זאת. זאת אומרת זה מה שאנחנו קוראים בכל מעשי האבות, שבא יתרו למשה ומתחילים לסדר את עם ישראל.
מה קורה בעשירייה? אנחנו לא מרגישים שיש בתוך העשירייה משהו מיוחד. אני מקבל הרבה שאלות כאלו שיש איזו אכזבה, שיש בטוח אי הבנה מה קורה כאן, שאנחנו לא יכולים להחזיק את המערכת הזאת. בשביל מה? "כתוב, אז אנחנו נעשה", אבל מה באמת צריך לקרות כאן?
שימו לב, הבורא צריך להתגלות בקשר בינינו. זאת אומרת עשרה רצונות, לא בני אדם, אלא רצונות שאם הם רוצים לגלות את הבורא ואם הם רוצים לגלות אותו מתוך זה שהם מפעילים יחס יפה אחד לשני כדי להתקשר זה לזה, כדי להיות "כאיש אחד בלב אחד" כלפי המטרה הרוחנית, שבלב האחד הזה הם מבינים שהם עומדים לגלות את הבורא, יש צמצום בין העשרה האלו והבורא שנסתר ביניהם. יש כאילו מסך שמבדיל, יש איזו זכוכית שאחריה אי אפשר לראות אותו, אבל הוא נמצא באמצע, במרכז עשירייה.
במידה שהחברים מתקשרים בצורה שהם יכולים להפעיל אור חוזר עליו, היינו מידת ההשפעה, מידת החסד, הבורא לפי המידה הזאת מתגלה לקראתם, והכל נעשה ביניהם, במרכז העשירייה. אז צריכים אנחנו רק לראות עד כמה יש כאן חוקים מוחלטים והם באים ממש לעזור לנו לקיים את התנאי של השתוות הצורה. לכן רבים, יחיד, בעשירייה זה לא כל כך קורה, כי אנחנו שם כולם כיחידי סגולה נמצאים. אבל העבודה שלנו היא בסך הכול להגיע למאמץ משותף ליצירת האור חוזר, זה נקרא "באורךָ, נראה אור"1. לפי המאמץ שלנו, אנחנו מייצבים את האור חוזר. גם הוא מגיע מלמעלה, אבל בכל זאת לפי המאמץ שלנו, ואז לפי האור חוזר אנחנו מתחילים לראות שזכוכית המט הופכת להיות שקופה ואנחנו רואים את הבורא איך הוא מתגלה בקשר בינינו בתוך העשירייה.
זה מה שיש לפנינו. ברב"ש ג' הוא נותן לנו דוגמא על אור חוזר, באיזה מקום. שהבורא נבדל, לא מורגש, ואנחנו באור חוזר מגלים אותו.
לחיי החברה החוק: אחרי רבים להטות
"עתה באנו לידי ברור דברים בהבנת המשפט של חרות היחיד, כי באמת קיימת שאלה גדולה: מאין לקחו הרבים את הזכות להפקיע את חרותו של היחיד, ולשלול ממנו את היקר לו בחיים, שהוא החרות, שלכאורה אין כאן יותר מכח הזרוע בלבד?
אולם כבר הטבנו לבאר, אשר הוא חוק טבעי ומצוות ההשגחה, שמתוך שההשגחה חייבה לכל אחד מאתנו לחיות חיי חברה - נמצא מאליו, שכל יחיד ויחיד נעשה משועבד לשמור על קיומה ואשרה של החברה. וזה לא יקויים, זולת על ידי השלטת הסדר של "אחרי רבים להטות" ודעת היחיד לא ישמע ולא יפקד.
הרי לעיניך בעליל, שזה מקור כל הזכות והצדקה שיש לרבים, להפקיע את חרותו של היחיד בעל כרחו, ולשעבדו תחת ידיהם - - - ולפיכך מובן מאליו, אשר בכל אותם העניינים שאינם נוגעים לקיום החיים החומריים של החברה - אין שום רשות והצדקה לרבים, לגזול ולעשוק את חרותו של היחיד בכל שהוא. ואם יעשו כן - הם גזלנים וחמסנים, המעדיפים את כח הזרוע על כל זכות וצדק שבעולם. כי כאן לא חל חיוב ההשגחה על היחיד, שישתעבד לרצונם של הרבים."
שאלה: באמת לא כל כך מובן המאמר הזה.
אז תשאלו ונברר.
תלמיד: איך חוקי התורה מותאמים בדיוק לחוקי הטבע?
מה זאת אומרת? זה אותו דבר.
תלמיד: אז תסביר.
אין לי מה להסביר. תסביר לי, מה זה נקרא "חוקי התורה"?
תלמיד: אהבת הזולת.
אהבת הזולת. כל הטבע הוא סך הכול מנגנון אחד, מערכת אחת, נשמה אחת, לא נברא שום דבר חוץ ממנה. אנחנו כאן בעולם הזה רואים רק את זה בחושים שלנו כדומם צומח חי מדבר, גם את המדבר אנחנו לא רואים. אנחנו רואים סוג החי סך הכול, שלושה סוגים, דומם צומח, חי. "מדבר" זו כבר דרגה רוחנית. זה מה שאנחנו רואים. אנחנו רואים את זה בחושים שלנו. אבל למרות שאנחנו רואים את זה בחושים שלנו, ולמרות שאנחנו פוסלים את מה קורה, אנחנו לא מבינים באיזה צורה זה מתקיים, אבל זה מתקיים לפי חוקי הטבע שנקראים "חוקי התורה", זה היינו הך.
הבורא זה הטבע. ואיך שהוא יותר ויותר מתגלה, האור העליון יותר ויותר מתגלה, לפי זה הטבע מרגיש את עצמו יותר ויותר לעומתו או בעד או נגד, וזה מה שאנחנו רואים כביכול כהתפתחות, אבולוציה. זה מה שקורה לעינינו, גם אנחנו בעצמנו. ומה שלא תגיד, ואיך שלא תסובב, אתה מלכתחילה מסובב על ידי כל אותם החוקים. אתה נמצא בתוך הטבע, ונראה לך טוב ונראה לך רע, וזה שאתה רוצה לעשות כך או לשנות כך, נדמה לך שאתה רוצה. זה הטבע משנה אותך, הבורא מביא אותך לכל מצב ולכל צורה, וכך עם כל באי העולם, חוץ מאלה שמקבלים איזה רצון מיוחד ולכן הם נקראים "יחידי סגולה". יש להם רצון לראות מי סובב אותנו, בצורה מיוחדת, לְשֵם מה אני קיים. אבל השאלה בעומק, כשמגיעה, היא מגיעה כשאלה, "מי סובב אותי"?
תלמיד: אבל זה לא המיעוט אלה שרוצים?
זה מיעוט, אלו שמתעוררים לפי השאלה הזאת.
תלמיד: אז מה זה "אחרי הרבים" אם המיעוט הם שמתעוררים?
אבל המיעוט הזה שמתעורר ורוצה לבדוק ורוצה לגלות את הבורא, הוא צריך לכוון את עצמו שאת התעוררות הוא קיבל כדי שדרך הרבים להגיע לבורא.
תלמיד: זאת אומרת, דווקא מהניגודיות.
לא מבין בזה ניגודיות. אני מבין בזה שהיחיד קיבל יכולת לראות את כל המערכת בצורה סגורה, אינטגרלית שתלויה זה בזה. דרך המשיכה לאיחוד, הוא מתקרב לאותו היחיד שהוא בעצמו גם עם המערכת הזאת, זה הכול בורא. אנחנו לא מגלים את הבורא מחוצה לבריאה. אין לנו לזה שום אפשרות, רק הבריאה בעצמה כשאנחנו נכללים עימה, נגיד עשירייה, פחות מעשירייה אני לא יכול להרגיש.
תלמיד: אצלי הרבים נקרא "עשירייה"?
בינתיים, כן. אחר כך לתוך הרבים האלה אתה תתחיל לכנוס את כל הבאי עולם, כל המציאות.
תלמיד: אפילו שהם לא ממש מחפשים כמוני את הבורא?
אפילו שהם כלום, אפילו כל הגלקסיות, כוכבים, כל מה שיש לך דומם, צומח, חי, הכול ייכנס לתוך העשירייה, ואין יותר.
תלמיד: וזה רק אחרי התיקון.
אחרי התיקון. כמו שרב"ש אומר, "אין שום מציאות חוץ מחברים", הוא מתכוון להכול. לא שהוא מבדיל את הכול ורק העשירייה שלי, אלא בעשירייה שלי אני עכשיו ממש כולל את הכול.
תלמיד: האם הוא בשום אופן לא מתכוון ל''רבים'' כאוכלוסייה שאני צריך להטות אחריה?
לא אחרי הרבים האלה להטות, אחרי תיקון של הרבים, אחריו להטות, כן, ודאי. מה, אחרי רבים? עכשיו יש איזו מפלגה או איזו תהלוכה, זה אף פעם לא. רק ההבדל בין מה שהיה קודם ומה שנעשה בימינו, שאנחנו יכולים יותר להתקרב לרבים על מנת להשפיע להם ואיכשהו להתכלל יחד בעתיד. אבל גם, כשנכללים יחד, אנחנו הולכים לפי המטרה העליונה שלהם מהשמיים ולא לפי מה שהם בעצמם חושבים, זה ברור. כאן אולי נראה את הפרדוקס הזה.
שאלה: באיזה שלב הנברא מגיע להבחנה שאין שום מציאות מלבד החברים?
זה מגיע בכל השלבים, כי בכל שלב ושלב כאילו אתה מפר את התנאי הזה ושוב מגלה אותו, שוב מפר ושוב מגלה. זו עביות שכל פעם מתגברת ואתה חייב לכלול אותה בתפיסה שלך.
תלמיד: האם התפיסה של ''לאחוז בה''' זו היגיעה כביכול, עד שרואים את זה הלכה למעשה?
כן, רואים את זה הלכה למעשה.
תלמיד: בלי מאמץ. עד שרואים את זה יש מאמץ ויגיעה?
אחר כך זה לא מאמץ, אחר כך זו המציאות. כשאתה רואה את העולם יש לך מאמץ לראות אותו? אלא אתה כבר נמצא בדרגה הזאת.
שאלה: אמרת קודם שהרבים למעשה זו עשירייה.
אין יותר מעשירייה, עשר ספירות, ואנחנו צריכים להגיע למצב שזה מה שיש.
תלמיד: בעל הסולם כותב "ולפיכך מובן מאליו, אשר בכל אותם העניינים שאינם נוגעים לקיום החיים החומריים של החברה - אין שום רשות והצדקה לרבים, לגזול ולעשוק את חרותו של היחיד".
כן.
תלמיד: אז כל העיסוק של הרבים הוא חומרי לפי מה שכתוב פה, ואנחנו עוסקים בעשירייה בדברים רוחניים, אמורים לפחות. אז יש פה איזו סתירה פנימית.
עשירייה היא רוחנית, היא לא גשמית. לא מדובר על רבים בתוך עשירייה. אלא אם אתם יוצאים לרבים, לאנושות, ומתחילים לקבל מהם כל מיני התרשמויות, חסרונות, אז אתה נכלל כבר מהם. וגם כשאתה נכלל מהם אתה רוצה להוביל אותם למטרה שלהם, שזה גם חיבור ודבקות בבורא, אבל לפי איך שהם מסוגלים. הטיפול הוא עליך, לפי רצונם, לפי היכולת שלהם.
תלמיד: על איזה קיום חיים חומריים של החברה הוא מדבר פה, שרק לרבים יש יכולת לעסוק בהם בלבד, לא מעבר לכך?
"חומריים", הכוונה היא שלא שייכים לרוחניות, נגיד בינתיים. אז אתה לא נכנס לזה.
תלמיד: אבל הוא אומר שרק בזה יש לעסוק לרבים, לא מעבר לכך.
כן. אבל איך אתה נכנס לרבים, באיזו צורה אתה צריך להתקשר אליהם?
תלמיד: אני פה בעשירייה, דרך רוחנית.
מדובר לרבים, לא לעשירייה.
תלמיד: אבל אמרנו שהרבים הם העשירייה.
מי אמר לך את זה? כך אני אמרתי?
תלמיד: זה מה שלא הבנתי.
לא, עשירייה היא סך הכול נשמה שאנחנו רוצים להקים. עשרה חלקים, שבלי עשרה חלקים אין מה לדבר. ועשרה החלקים האלה שהם קשורים יחד, הם מגלים מגע עם כוח עליון. אחרי שהם מגלים את המגע הזה, הם מתחילים להתקשר לחלקים שנמצאים מחוצה לעשירייה, שגם הם שייכים לעשירייה, אבל בינתיים נראים לנו שהם מבחוץ, לקהלים גדולים, לעמים, למיליונים, למיליארדים. אתה מפיץ להם יכולת להתקדם ללא בעיות נניח, אתה תופס אותם במה שהם מבינים. העיקר שאתה נכלל מהחסרונות שלהם, מהחסרונות של הציבור, ואז אתה מעלה את החסרונות שלהם כמ"ן דרכיך לכוח עליון. ואז אתה מתחיל לקבל כוחות שעל ידם אתה יכול להעביר אותם ולתקן את הרבים האלו בעודם שהם נכללים בך, שהם מקושרים אליך, והם כבר נעשים על ידי זה חלק מהעשירייה שלך. ככה זה עובד.
רבים זה לא עשירייה. עשירייה זה אחד, ברוחניות עשירייה זה אחד, ופחות מעשר אין.
שאלה: בפסקה האחרונה הוא מבדיל בין להטות אחרי רבים, אז אולי מה שאמרת עכשיו זה להתכלל מהרבים?
שאנחנו נכללים מהרבים אנחנו נכללים מהחסרונות שלהם, וגם לא מכול מה שהם רוצים, אלא מהצרות שלהם. ואנחנו מבררים את הצרות האלו, אנחנו צריכים ללמוד איזה צרות, ומעבירים אותם דרך הפילטר שלנו, מסננת כזאת, כי מה שהם רוצים ומה שהם סובלים זה דבר אחד. בעצם כל הסבל הוא מניתוק מהבורא.
ואז את הניתוק הזה, שאנחנו נותנים לו צביון חדש, זה נקרא שאנחנו מעלים את זה, אנחנו הופכים את זה למ"ן. אצלם זה לא מ"ן, אצלם זה כסף, כבוד, מושכלות, כל מיני דברים, "אני רוצה לנצל את זה, אני רוצה להרביץ לזה". את כל הדברים האלה, מה שהאגו רוצה, אנחנו צריכים להעביר דרך ''על מנת להשפיע'' שלנו, דרך הבינה שלנו. בינה ומלכות, שמלכות זה מהם כאילו, עם כל הטענות המלוכלכות האלה. אנחנו מעבירים דרך מלכות ובינה שלנו, ואז אנחנו מעלים את זה למעלה, זה נקרא "העלאת מ"ן". מ"ן מצידנו אין, מ"ן מצידנו זה שאנחנו מבקשים מהבורא לקבל אורות, כוח התיקון, להם, ואז מקבלים תוספת אור חוזר ובונים פרצוף חדש. זה כבר האח"פ שלנו, שנבנה על החסרונות שלהם.
תלמיד: בסוף הפסקה, הוא באמת משלים, הוא אומר שדווקא צריך לאפשר ליחיד להתפתח. האם הכוונה בזה שהוא מעלה מ"ן?
כן, אנחנו בזה מטפלים בהם. כשהם מתחילים להרגיש שנמצאים יחד איתנו, הם מצטרפים, מצטרפים. יש מהם גם רבים כאלו שיש להם נקודות שבלב, רק עכשיו עדיין לא התעוררו כמו שבנו התעוררו רק בתקופה שלנו. זאת אומרת, זה מגיע בשכבות, אחת אחת. כמה שאנחנו ננקה את הרצון לקבל קצת יותר על ידי המאור, אז יותר יתעוררו הניצוצין שנפולים בתוך הכלים השבורים.
שאלה: כל השבוע, חמישה ימים, למדנו מתוך הספר של החבר שלנו, מאז, כשאנחנו לומדים משהו אחר, אני פשוט לא מצליח לשמוע, אני לא מצליח לחבר את הדברים ולא מצליח לשכוח את כל מה שלמדנו, אני לא יודע איפה להשקיע מאמץ.
לזרום, לזרום יחד עם כולם. תנסה עכשיו לעשות סוויץ', עכשיו אנחנו צוחקים ואתה בוכה, אז אתה רוצה לעבור לצחוק.
תלמיד: זאת אומרת, להשקיע מאמץ ולשכוח את זה?
להתכלל עם החברה, במה שהם עכשיו עוסקים, אני גם רוצה לעסוק. תרגיל. אנחנו תכננו באמת להמשיך לקרוא בספר, אבל אני הרגשתי לפי היום, לפי מה שאני רואה על המסכים וכאן, אולי אנחנו עוד נגיע לספר, אבל בינתיים צריכים כאן לבדוק את המצב שלנו. קודם כל לייצב את עצמנו ואחר כך לגשת לספר, כי הפרק שמגיעים אליו הוא פרק מאוד חד.
שאלה: אני כל הזמן שומע אותך מדבר על יחידי סגולה ועולה בי השאלה, מי הם אותם יחידי סגולה, הם לא המקובלים שמסוגלים לעבוד עם ג' קווים?
אני לא יודע ג' קווים, אל תשאל אותי.
תלמיד: אז את מי אני אשאל?
אני לא יודע, אתה אומר ולעומק זה נכון, "סגולה" זה סֶגול, זה ג' קווים, אבל אני לא רוצה לדבר על דברים האלה, אני רוצה לדבר על מה שמובן לנו. "סגולה" זה נקרא שאלו אנשים שהבורא בינתיים מעורר אותם. אתה רואה מי נמצא אצלנו, תסתכל על המסכים, כולם יחידי סגולה, כולם.
תלמיד: האם כל מי שיושב כאן שייך לראש?
כן. לא רק כאן, גם על המסכים, כול אלה שמתקשרים לכאן או יבואו לכאן ממש להתחבר איתנו, בעבודה שלנו של החיבור בעשיריות לפי שיטת רב"ש, בעל הסולם, שייכים לראש הפרצוף הרוחני שקם עכשיו.
תלמיד: אז אני רוצה להגיד להם שאני עפר ואפר לרגליהם.
תודה.
שאלה: כביכול יש פה מגמה הפוכה בחברה, אושרה של החברה זה רבים, וההתקדמות של היחיד זה כאילו מבחינה רוחנית זה יחיד.
היחיד לא קיים, אלא רק לצורך הרבים.
תלמיד: כן.
התקדמות הרבים היא הכרחית כדי שיתגלו כמה שיותר יחידים שיוכלו להוביל את הרבים. היחיד לא קיים לשום דבר, הבורא מעורר כמה כאלה נשמות כדי שאחריהם ימשכו אליו הרבים. האמת, רבים זה העניין, הנושא זה הרבים, היחידים האלה, מרבי שמעון ועד משה, ועד אלינו, לא חשוב מי, סך הכול משרתים.
תלמיד: מה שהסברת עכשיו, זה הפרטים שמגלים את הכלל, דווקא הם בטיפול?
הם בטיפול, ורק בשבילם הכול קיים, והבורא רוצה אותם ולא אותך, זה העניין, וצריכים להעמיד את העניין הזה בצורה נכונה.
שאלה: מה זה אומר להפקיע את החרות של היחיד, שהרבים יכולים להפקיע את החרות של היחיד?
הכוונה היא שהיחיד חייב להשקיע, להפקיע, בקיצור, לסדר את החיים שלו רק לטובת הכלל. "בתוך עמי אנוכי יושבת", הבורא רוצה להתגלות במאסה. ומה זה מאסה? זה עביות חצי מב', ג' וד'. זאת אומרת, הרצונות לקבל שם הבורא יכול לגלות את עצמו, את היחס שלו האמיתי, ומבחינה מערכתית, לכן בשבילו זה מה שחשוב, וכל היתר הזכים האלו, אנחנו זכים. אתה יכול להגיד לא, הם הכי עבים, היהודים האלה, והכול. לא, זה בינתיים, זה עוד לא נגלה הרצון לקבל האמיתי שיש באומות העולם, שם זה הרצון לקבל הגדול ביותר, ולכן שם הבורא יכול להתגלות. גם יש ערך הפוך אורות וכלים, עוד נדבר, עוד נפתור את הבעיות. אבל באמת לְמה שהוא משתוקק, הוא משתוקק לאותה המאסה גדולה של מיליארדי אנשים, שנראים לך כי זה ממש אין בהם כלום. אלא דווקא כשתתגלה בהם העביות האמיתית, הנכונה, שם יהיה הגילוי.
תלמיד: אבל טובת הכלל, יש הרבה אנשים, יש הרבה דעות, מה טוב לכלל?
לכלל טוב להגיע למטרת הבריאה, להתחבר עם המקור החיים, שזה הבורא. אין בזה מה לדבר. רק את זה. אני גם לא מבין אותך. השאלה שלך היא כאילו אתה בא מהרחוב. מה זה לטובת הכלל.
תלמיד: זה יכול להיות מהצד הימני ביותר, עד הצד השמאלי ביותר. איך להתקרב, אני מתכוון איך להגיע לבורא, איך שהם יתקרבו לבורא?
מה זה שייך? איזה דיעות יש לך ימני ושמאלי להתקרב לבורא, איזה דעות יש לך. יש רק איחוד בין האנשים, שמתוך האיחוד הזה משתוקקים לישראל אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא. מאהבת הבריות לאהבת ה'. איזה יש לך ימיני שמאלי. גם אלו שונאים זה את זה, גם אלו שונאים זה את זה. על מה אתה מדבר בכלל. איזה בלבולים יש לך. עזוב את העולם הזה עם כל המפלגות, עם כל הדברים. אני לא מבין אותך. בכלל כמה שבועות אחרונים אתה נכנסת לאיזה פילוסופיה, לאיזה אידיאולוגיה שמבלבלים אותך? אני שמתי לב שיש לך איזה שינוי בראש.
שאלה: הפעולה של להתכלל מצער של מישהו, לתרגם את זה לחוסר דבקות לבורא, והלאה, זה לא ברור?
אתה לא יכול. שאתה מסתכל על כל מה שקורה בעולמינו, לגלות שזה נובע מחוסר דבקות בבורא. זה נכון. נקווה שאנחנו נגיע למצב שאנחנו נראה את הסיבה הזאת בטוח בכל מקרה ומקרה.
שאלה: דיברת על כך שאני צריך לראות את כל העולם דרך העשירייה, דרך הדבקות עם החברים בעשירייה. ומיד דיברנו על אחרי רבים להטות. במקרה שלנו ללכת נכון באחרי רבים להטות, זה במצב הזה של דבקות בעשיריה, לזה הכוונה?
כל דבר אני עושה ברוחניות דרך העשירייה. פעולה לא יכולה להיות פחות מזה. ולכן מה שלא תגיד, פעולה זה דרך העשירייה. עד כמה שאנחנו מתחברים, יותר טוב, פחות טוב, איכשהו, אז הפעולה היא רוחנית. אם זה לא דרך החיבור, זה סתם במישור הגשמי.
תלמיד: מה זה לראות את העולם דרך מצב הדבקות בעשירייה?
זה נקרא שאני מרכז את קרן הראיה שלי, ההרגשה שלי, שהוא הוא צריך לעבור דרך כל העשרה כקרן אחת. וכך אני אראה אותם כאחד, ובורא כאחד. אחרת לא. אני צריך להשתדל כך לראות את המציאות, ואז אני אתחיל לגלות שהבורא הוא עומד אחרי המציאות, ומחכה לזה.
תלמיד: עכשיו אני מבין שיש שני מצבים. אחד זה שאני מתחבר עם החברים בעשירייה, נדבק עם החיסרון שלהם, בחסרונות האלה, ומתמקד בהם. ויש גם את כל העולם. איך לשלב את שתי התמונות האלה, כשנמצאים בדבקות עם החברים, ואז איכשהו בלי ליפול מזה, להסתכל מתוך זה על מה שקורה מבחוץ?
יש לי מכשיר אופטי, שאני מרכז את כל הקרן שלו, שאני מסתכל דרכו, אני מרכז ככה, מסובב את כל העדשות. ככה שאני רואה עכשיו דרך עשר עדשות, אני רואה את המצב הברור. ואז הבורא מתגלה דרך העשירייה. התגלה, מה הלאה? אז אני ואורייתא זו העשירייה, זו הקבוצה שם מתגלה כול הכלי הזה. ואנחנו יחד וקודשא בריך הוא הבורא, גם כן יחד, אנחנו כאחד. מה קורה הלאה. העביות של כל העולם, אני צריך עכשיו להתחיל לקדם לגילוי הבורא הזה דרכנו, כאח"פ שעומד אחרינו. זה מה שאנחנו עובדים. אז מה הם עושים? הם מוסיפים לנו חסרונות.
בחסרונות האלה שאני מעלה, אני כאילו כבר לא רואה בצורה ברורה את הבורא. הוא יוצא לי מהפוקוס. כי אני מעלה את החסרונות שלהם, ואז נעשה הכול כבד. עכשיו יצא מהאיזון ומשהו הכול מעורפל, יש לי הרבה שאלות, למה זה קורה ככה, למה הבורא עשה איתם כך, והם מתנהגים לא או כן, וכן הלאה. ואז אני צריך עם העשירייה, לעבוד כך שאפילו שיש לי הפרעות האלו מהעולם, אנחנו נכללים עם הפרעות האלו, וגם מייצבים את הבורא באותו ריכוז. שאנחנו מייצבים אותו באותו ריכוז, אנחנו מתחילים לקבל ממנו, מתוך זה שאנחנו עשינו את הריכוז הזה, זה הכול עבודה הדדית. אז אנחנו מתחילים לקבל מזה כוחות נוספים. כי אנחנו חזרנו לפוקוס שוב.
אז הבדל בין פוקוס שלנו האישי של העשירייה, ובין הפוקוס שאנחנו עשינו עכשיו, השגנו על ידי השתתפות הקהל החיצון, והבורא שעיצב לנו, ההבדל הזה זו כבר המדרגה הבאה, מהדרגה השניה שלנו. ואז אנחנו יכולים לטפל בקהל זה במידה שאנחנו משחררים לו את מה שקיבלנו מהבורא, כי אנחנו רק מעבר, צינור. ואז הם מתקשרים אלינו בהכרח, ואנחנו עם הבורא. כבר יש לך שרשרת איך שזה עובד. הבורא, העשירייה, זאת אומרת, גלגלתא עיניים ואח"פ. ראש וגוף. כבר יש לך פרצוף. זה כמו שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות", הפרצוף. וכך מתפתחים. רק לא כמו שאנחנו לומדים שם מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה.
שאלה: בהתבסס על מה בעל הסולם קובע כאן מה זה רוב ומה זה מיעוט ביחס לכמות ואיכות?
מיעוט זה שבאמת מספר הניצוצין הקשורים לבורא, שמרגישים שייכות לבורא, הוא מעט. לכן זה נקרא יחידי סגולה. הם יחידים גם מתוך שיש בהם טיפול אישי. והרוב זה נקרא אלה שלא מתעוררים בצורה אישית, אלא רק על ידי ההתכללות לקהל, לרוב.
קריין: נקרא בספר כתבי רב"ש כרך ג' עמוד 1891 מאמר 557 "עניין אור חוזר".
[הקטע] הזה מאוד מאוד מומלץ, כי אור חוזר, הוא מה שחסר לנו לפתוח את העיניים.
"בתלמוד עשר ספירות (דף ל"ט אות ג' ובאור פנימי אות כ') כתוב, שהאור חוזר העולה מהמסך ולמעלה נקרא בשם התקשרות, משום שהוא מחזיק ומתפיס את האור העליון בעיגול, באופן שבמקום שהאור חוזר אינו מלביש את האור עליון, נחשב אותו האור כלפי הנאצל כמו שאינו, כי אינו משיג אותו בלי המלבוש הזה, שנקרא אור חוזר, עד כאן לשונו.
ובזה יש להבין, מדוע אין לכל אחד ואחד הרגשת אלקות, הלא הכתוב אומר, "את השמים ואת הארץ אני מלא", ו"מלא כל הארץ כבודו", ויחד עם זה לא מרגישים שום הדבר.
והתירוץ הוא כנ"ל, במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו, וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו, אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי ש"מלא כל הארץ כבודו", מכל מקום נחשב כלפי התחתון כמו שאינו.
היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית, אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת, שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמים. וזה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהכוונה, הכל נותן הקדוש ברוך הוא.
שפירוש, האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון.
מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו."
לא חסר לנו כלום, חוץ מאור חוזר. אז אנחנו מתחילים באמת לראות את המציאות, איפה אנחנו נמצאים.
שאלה: אמרת שהבורא קודם כל מתגלה בעשירייה, ואחרי זה באופן טבעי אנחנו נכנסים לזירת העבודה עם החסרונות שצריך לשרת, עם הרוב. אבל מה התפקיד של הרוב הזה, כשהבורא עוד לא התגלה בעשירייה. כאילו אנחנו לא זקוקים לרוב הזה בעשירייה. מה התפקיד של הרוב?
הוא גם מתפתח, ממנו צומחים עוד ועוד, מתגלים גם אנשים שמצטרפים אלינו, ישנה מערכת שלמה שעובדת. האור העליון כל פעם עוד יותר ועוד יותר מוסיף לכוח שלו, להארה שלו על הרצון לקבל הכללי. ומתוך זה מתעוררות שכבות יותר ויותר תחתונות מהכלים השבורים, אנחנו קוראים לזה אבולוציה, וכך אנחנו מתפתחים, זה התהליך. תראה אנחנו נכנסים עכשיו לתקופה מאוד שונה ממה שהיה קודם, העולם יהיה אחר, היחס לחיים שלנו יהיה אחר, אנחנו כל הזמן רצנו אחרי לקנות ולקנות, לקנות ולרכוש, אתה תראה עכשיו התהפכות, יהיה אחרת דווקא דרך הדור הצעיר, הוא כבר אחר, הוא לא ירוץ אחרי חומריות, יהיה לו רצון לדברים יותר נעלים, כמו טכנולוגיה, כמו טכניקה. כל דבר כביכול נעשה פחות חומרי.
שאלה: השאלה שלי נוגעת לעבודה, להפצה, לעשירייה בקבוצה. נאמר לנו שאנחנו צריכים להתייגע ולרצות, וכיוון שבלי קשר למה שקורה בחוץ, מניסיון, מלהיות מעורבים, מלרצות עוד ועוד, אני רוצה לשאול איך לשלוט על רמת השנאה הגוברת, כי כשאתה רוצה משהו שנמצא לפניך אבל אתה לא יכול להגיע אליו, היא עולה מבפנים?
הרצון לקבל הכללי שגדל, כך מעמיד כל אחד ואחד כלפי אחרים. כל אחד מרגיש שהוא נמצא מול העולם ואז אין מה לעשות. חוץ מהתיקון הכללי, לא נשאר לנו משהו. לחיות בעולם שכולו שנאה זה לא נעים, והאנושות רוצה להתגבר על זה ולהתרגל, אבל היא לא תוכל, זה מצב בלתי נסבל. אבל אנחנו נרגיש את עצמנו בצורה כזאת, בכל מקום תרגיש רק שונאים, אויבים, מכל הסוגים. גברים, נשים, מכל הדתות, מכל האמונות, מכל הדעות, מכל הקבוצות, והיחידים, כולם ישנאו את כולם. אתה יכול להגיד שגם עכשיו המצב כזה, אבל לא, זה יהיה כך שכל אחד ירגיש שזה מכוון אליו ונצטרך להסביר למה זה מגיע, לאן ההשגחה העליונה מתכוונת.
שאלה: שאלו, "האם רבים בשבילי זו עשירייה", ואמרת כרגע כן.
לא, אני מצטער, לא אמרתי כך. בקשר למה אמרתי שרבים זו עשירייה? רבים ויחיד זה לא כמות האנשים. רבים הם יחיד כשהשאלה היא, האם אני חייב ליחד אותם לאחד, כמו עשירייה, או לא. אז בשבילי זה עכשיו עשירייה, זה אחד, כולם יחיד. ואף פעם אני לא מסתכל על עשירייה כעל רבים. המטרה שלי מלכתחילה להגיע למצב שהם יהיו כאחד.
שאלה: אני רוצה לברר לגבי הסדר הנכון של העבודה. כרגע כל העבודה שלנו היא עבודת חיבור בעשירייה, הדאגה לחברים, תפילות עבור החברים והפצה חיצונית, החוצה. לצפות למאור המחזיר למוטב שייתן לי אפשרות לדאוג כבר לכל הזולת, כי עדיין בלי השפעה של המאור קשה לי לדאוג אפילו לחברים.
אתם חייבים להתחבר כמה שאפשר יחד, עד שבאמת תרגישו שאתם קרובים זה לזה. ההרגשה הזאת יכולה בכל זאת להתגלות גם כשאתם מטפלים באחרים. אמנם הטיפול באחרים לא דחוף כמו החיבור בעשירייה, אבל החיבור בעשירייה דורש גם הפצה, כי על ידי הפצה אתם יותר מתחברים ביניכם. צריך לעשות גם את זה וגם את זה, אבל ללא ספק, החיבור ביניכם הוא העיקר. וכשתגיעו למצב שאתם כבר מרגישים יותר ויותר קרובים זה לזה, תתחילו לתת לחיבור ביניכם איזה צביון, איזו צורה, צורת הבורא, אחד, מיוחד. אתם תרגישו את ההבחנות הללו ולפי זה תרגישו שכדי להתקרב לבורא אתם צריכים כוחות נוספים. אז זה לא רק עשירייה אולי, יכול להיות שכן, אני לא יכול כאן לקבוע, זה מאוד תלוי במין העשירייה. יכול להיות שתצטרכו לצאת, כדי לגבש עוד קצת חסרונות, כי אם אתם לא יכולים ביניכם לעמוד בעל מנת להשפיע בצורה חזקה, לאחד את העשירייה, אז יציאה החוצה תחייב אתכם לחבר את עצמכם בעשירייה יותר חזק, ואז זה יעזור לכם להתחבר. אבל בסופו של דבר להגיע לחיבור ביניכם, שתקבלו מגע ראשון עם הבורא, זאת בעצם המטרה הראשונה. אחרי זה כבר תתחילו לשחק, מה יותר, מה פחות. יותר עביות, פחות עביות, יותר התכללות, יותר מסך, פחות מסך, את זה אתם כבר תרגישו, תתחילו לעבוד עם זה. אבל קודם כל, בכל מה ששייך, חיבור בינינו חייב להיות בעוצמה שבה מתגלה שם אחד. אחד, הבורא מתגלה באחד שאנחנו בונים בתוך עשרה.
תלמיד:
אמרת שאנחנו צריכים לפעמים גם לצאת החוצה. האם הכוונה היא פעולות הפצה או פעולה להתחבר עם קבוצה אחרת?
הפצה. פעולות הפצה. זה יחייב אתכם גם להיות קצת יותר מחוברים ביניכם.
שאלה: בטקסט בעל הסולם כותב שצריך להתכלל בחברה. אתה מדבר על להתכלל בעשירייה, האם תלוי באדם היכן הוא יכול להתכלל יותר או שזה לא אותו דבר עשירייה וחברה?
עשירייה זאת החברה. אין יותר. ואם יש כמה עשיריות שמתחברות יחד אז זו גם עשירייה.
שאלה: יש דבר כזה שלעשירייה עצמה יש בחירה חופשית? שהיא כאילו יוצרת אור חוזר מעצמה?
בלי שהיא מפיצה?
תלמיד: לא. אני יודע למשל שאני צריך לעשות מאמצים כלפי העשירייה, אני כאילו צריך לצאת מעצמי, אני יודע שכלפי ההפצה אני צריך לצאת החוצה, ואני עושה דברים כאלה. אבל העשירייה עצמה, כיחידה, כשהיא נהפכת ליחידה, איך היא הופכת למשהו שיש לו חירות? אם יש כזה דבר.
אני לא מבין מה אתה אומר. עשרה אנשים שיכולים להתחבר ביניהם, כדי לגלות את עיקרון האחד, "ואהבת לרעך כמוך" כמה שאפשר, שכל אחד משתדל להתעלות מעל האגו שלו ולחשוב על האחרים, ולהגיע בזה לאיחוד [עם העשירייה] ועם הבורא, זו העבודה. מה אתה שואל?
תלמיד: אמרת שאני צריך לעשות פוקוס דרך העשירייה, לעשות טובה לבורא או לעולם. יש דבר כזה שהעשירייה מגיעה למצב שהעשירייה עצמה היא כאילו האחד הזה?
כשאנחנו כבר כולנו מחוברים יחד, וברורה לכולנו יחד נקודת החיבור, שזה הכתר, אז ודאי שאנחנו מזה משפיעים לבורא. אבל בינתיים אנחנו מדברים איך לייצב את עצמנו.
שאלה: בכל המצבים האלה, מה הדרך הכי טובה להחזיק כמכוונים למטרה ולהגדיל את החברים?
כמו שכותב רב"ש, שאחרי כל חבר וחבר אני רואה את הבורא, ואז כשאני עושה סריקה על כל החברים ורואה אחרי כולם את הבורא ואיך כל חבר וחבר כאילו ממקד אותי לעבר הבורא, זה הופך להיות ממש פגישה עם הבורא. החברים, הדמויות, כאילו נעלמים ומה שכל אחד ואחד מעורר בי בצורה רגשית, הוא בסך הכול התפעלות מהרגשות האלה של החברים, זה הבורא. זה נקרא שהחברים עומדים בליבי.
שאלה: כשיש בירורים בתוך העשירייה, בתוך הקבוצה, בשלבי הגדילה הרוחנית, איך ביחס לזה ללכת על פי הרוב, "אחרי רבים להטות"?
עד שאנחנו לא גומרים את הבירורים בעשירייה, אנחנו לא מבלבלים את עצמנו עם מי שמחוץ לעשירייה, עם הרוב. אחרת יהיה בלגן. אנחנו בעצמנו עדיין לא מיוצבים, אתה מבין? לכן אני אומר, אתם יכולים לצאת החוצה, לפרסום, להפצה, עד כמה שזה אפשרי, כדי לקבל חסרונות, עד כמה שהעולם סובל, כדי שהסבל הזה יחייב אתכם עוד יותר להתחבר ביניכם, וזה העיקר, ביניכם. אבל לא לעבוד עם הקהל. אתם יכולים לפתוח קמפוסים, בבקשה, הכול, אבל הכול לצורך חיבור עצמכם בעשירייה. זה קודם כל, זאת המטרה. רק לשם המטרה הזאת אתם עושים כל מיני פעולות אחרות.
שאלה: איך אנחנו מייצרים אור חוזר?
על ידי כך שאתה מתעלה מעל לאגו שלך ונכלל ברצון של החבר. פשוט מאד. נתנו לך תרגילים, מאד חשוב. אתה מתנתק מהאני שלך והולך יחד עם החבר, נכלל בו, זו כבר פעולה לקראת יצירת האור חוזר.
שאלה: במאמר הזה בעל הסולם משתמש במושג רוב, איך אפשר להגיע לאינטראקציה עם אומות העולם בהקשר למושג הזה, או לאומות העולם שבתוך הרוב?
אנחנו נדבר על זה. אומות העולם זה [לא] שאתה רואה אנשים בעולם הזה. אומות העולם, הכוונה היא אותו חלק מסך כל הקהל הרחב שאיכשהו מתקרב לחיבור. אנחנו נדבר על זה, זה לא פשוט.
(סוף השיעור)
-
"כי-עמך, מקור חיים; באורך, נראה-אור." (תהילים, ל"ו, י')↩