שיעור בוקר 23.03.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 505,

מאמר: "ירושת הארץ", אותיות א' – ז'

ירושת הארץ

[מתוך כתב יד]

"ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת." זאת אומרת התנאי לתיקון הכלים זה חיבור ביניהם.

"חז"ל אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת." חיבור בני אדם ביניהם נקרא "יסוד לגאולה".

"ב. ויש להבין מה ענין אחדות ישראל עם הגאולה.

ג. ונקדים העניין בַּמָּה אֵדַע וכו', כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וכו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. וקשה איזו תשובה היא על שאלת אברהם?" אברהם שאל, איך אנחנו נגיע לאור אין סוף, לכאלה מצבים, לכאלה גבעות בהשגה, בהבנה, אפילו נגיע להשתוות הצורה אתך? הוא שואל את הבורא, איך אנחנו יכולים להגיע לדברים כאלה, איפה נרגיש את זה, איך נקבל את זה, איך זה אפשרי?

אז אמרו לו, אתה תקבל. זאת אומרת יהיו לך כלים עם עביות גדולה, אתה תוכל לתקן אותם ואז תוכל לקבל את הירושה הזאת. מה זאת ירושה? דבקות בבורא, דרגת הבורא, זה מה שהבורא רוצה למסור לנו.

"ד. ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת שהאדם סובל בה כל כך למה לי? וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?" אם הבורא אומר לאברהם, אני אתן לך הכול, תראה איזה דברים, כל העולמות, הכול, אתם מגיעים למצב כמוני, אז למה לפני זה צריכים לסבול, להיות בהכבדת הלב, בעבדות קשה, וגם אחר כך בעבודה קשה במדבר?

הוא הראה לאברהם כביכול את כל הדרך הזאת עד גמר התיקון. זה כמו לפתוח לאבא מה שיקרה עם הילדים שלו עד שהם מגיעים סוף סוף לאיזה מצב אולי מושלם, טוב ויפה, אבל באיזו צורה, באיזו דרך, באיזה ייסורים. לכן ישנה כאן שאלה, מה העניין הזה? מה הקשר, למה אנחנו צריכים לסבול כל כך, הסבל הזה למה לי? "וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?" זו באמת שאלה, מה נותנת לנו צורת ההתפתחות הזאת. 

"ה. אמנם אִיתָא בספרים כי אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב שבשבילו ברא העולם והנשמות בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת ע"י היגיעה והטורח לקיים המצוות מתוך הדחק והמלחמות שהאדם נלחם עם היצה"ר ועם המניעות וטרדות המרובים אשר הצער והיגיעה הזאת בתורה ומצוות ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים."

רק במלחמה קשה עם היצר הרע שלנו, שאנחנו רוצים לא רק להתעלות מעליו אלא גם לכופף אותו, שיעבוד כמו שצריך, רק בעבודה כזאת, בטרחה, בכאב גדול, דווקא מטרחה, דווקא מכאב, דווקא מכל הקושי, לא שאנחנו צריכים את הקושי הזה, אלא ממנו נולד משהו חדש. מה נולד? דרישה לבורא. בלי זה אנחנו לא יכולים לדרוש, בלי זה אנחנו לא יכולים להבין מה בדיוק אנחנו צריכים לדרוש.

דווקא מהחיכוכים האלה בין האור והכלי, שאנחנו נמצאים במלחמה נגד הרצון שלנו וכל הזמן רוצים בכוחות האחרונים להתעורר, להתאושש וכן הלאה, אולי להתקדם לקשר בינינו למרות שלא רוצים, ושוב מגלים ועוד ועוד, דווקא מתוך החיכוך הזה אנחנו מולידים ניצוצות של אור, שהופכים להיות ללהבה. אי אפשר לעשות את זה בצורה אחרת. ובכל זאת נשאלת השאלה, למה אי אפשר? מפני שרק בצורה כזאת הרצון לקבל מבין את הצורך, מגיע לצורך. רק מתוך לחץ, חיכוך גדול, חוסר אונים.

למה ברא רצון לקבל, על זה אנחנו לא יכולים לשאול. זאת שאלה שהיא לפני הבריאה, לכן אנחנו לא יכולים להבין את התשובה עליה. אלא אחרי גמר התיקון, יכול להיות שאנחנו כבר נגיע לנקודה הזאת, שבה הרצון לקבל נברא, ומשם והלאה יכול להיות שאנחנו נוכל גם להשיג את התנאי הזה, למה הבורא ברא רצון לקבל. אנחנו נשיג את מהות הרצון לקבל משני הקצוות, גם מהקצה שלנו שהוא כולו הפוך וגם מהקצה השני שכולו שווה לאור. משני הקצוות האלה אולי נשיג למה את זה הוא עשה, את זה הוא ברא כנגד תכונת ההשפעה.

ובכלל, למה הוא עושה מעצמו צורת ההשפעה, ומעצמינו צורת הקבלה? כדי שאנחנו בצורה כזאת נכיר זה את זה ונתקיים, ונלך לקראת הקשר. והכלי שאנחנו רוכשים, הרצון לקבל ועליו הכוונה על מנת להשפיע, למה מיועד הכלי הזה בסופו של דבר? אחרי גמר התיקון, כשאנחנו גומרים לתקן אותו ומגיעים לדבקות, מה הלאה אתו?

האם נוכל להבין תשובות על השאלות האלו? מפני שיש לנו שאלות אנחנו צריכים להבין שכנראה שיהיו עליהן גם תשובות. אבל בינתיים הדרך היא דרך קשה, דרך מיוחדת, היא כולה נגד הרצון.

 

שאלה:  מאוד מעניין אותי לדעת מה זה ציון או מי זה ציון?

"ציון" זה נקרא מצב של יציאה מהרוחניות. ציון, יציאה, ולכן "מציון תצא תורה", זה נקרא שדווקא מהיציאות מרוחניות, שאדם מרגיש שהוא נופל, מזה יש לו הכרה שהוא נופל, הבנה לאן הוא מגיע לעומת העלייה, ודרישה לעלות. וכשהוא מפעיל את כוח התפילה, כוח הדרישה, אז מגיע לו אור חדש. לכן זה נקרא מציון, מיציאות, תצא תורה, כי הוא דורש את האור של המדרגה הבאה ובלי זה לא ידרוש.

שאלה: למה הבורא לא יכול להתגלות בפעם אחת?

בפעם אחת? היית יכול לסבול? איך היית יכול לסבול חיסרון של גמר התיקון? אתה לא יכול לסבול אפילו את מה שעושים לך עכשיו. אתה נמצא עכשיו באיזה מצב, ונניח שמהמצב הזה וכל מה שיש לך מהרמה הזאת, יוציאו ממך עכשיו את כל האור, במה אתה תישאר? בדרגת אדם או בדרגת חי או צומח או דומם? אפילו בדרגה הזאת, כשמוציאים ממך קצת את האור, אתה כבר צועק. אתה רוצה שעכשיו יתנו לך חיסרון אחד מעכשיו ועד גמר התיקון? אין לך לאן לרדת, אין לך אפשרות לסבול אותו. נותנים לך קצת לסבול אתה צועק, ואתה לא צועק שאתה רוצה, על פני הרצון הזה לעלות לרוחניות על מנת להשפיע, אתה צועק שרע לך, האם זאת צעקה נכונה? היא לא צעקה נכונה, אפילו לצעוק אתה לא יודע, איך אפשר להביא לך חיסרון מתאים? אתה רואה את אלה שצועקים כל הזמן למה אין לי, למה זה לא בסדר, למה זה ככה, הם לא אומרים תודה רבה, אני רק מבקש עכשיו תן לי אפשרות לרצות להשפיע לך, מה שאני מרגיש עכשיו שאין לי כלום, שלא יהיה לי כלום, רק דבר אחד, להשפיע לך במקצת. שמעת פעם את זה? לא. איך אתה רוצה שיתנו לך את כל החיסרון הזה מכאן ועד גמר התיקון? זה בלתי אפשרי. זה כמו שאתה נותן לתינוק קטן להרים טון בטון, הוא יכול לעשות משהו?

אתה צריך להרגיש את החיסרון לגמר התיקון, אפילו חיסרון למדרגה הבאה אתה עוד לא יכול לסבול. כשאתה בא לכאן וישן כל השיעור, יש לך כוח להתרומם? לא. יש לך כוח לבקש להתרומם? לא. יש לך כוח לפנות לחברים, חבר'ה תעזרו לי? לא, אתה לא רוצה, אז איך? אז נותנים לנו טיפין, טיפין, במנות קטנות, שאנחנו נתעורר יותר ויותר, ככה כולם, גם המקובלים הכי גדולים. ותבין למה, אתה צריך הבחנות. ראיתי פעם בטלוויזיה תכנית על אוכל, הכינו איזה מאכל, עשרה גרם יין, עשרה גרם זה, טיפה מזה, פטרוזיליה, הם מבינים בכל ההבחנות הללו, אני לא מבין, תביא לי קצת פלפל, מלח, מספיק. מה אני רוצה להגיד בזה, שאתה צריך להבדיל בין כל הטעמים. איך אתה יכול להבדיל בין כל הטעמים אם לא עברת על כל המאכלים האלה ולא טעמת, הטעם הזה ככה ועם זה לא בסדר וכן בסדר, ונרנח"י בכלים כאלו ונרנח"י בכלים אחרים, זה בלתי אפשרי. ואתה צריך להרגיש את כל הטעמים, כל הטעמים בכל 125 המדרגות, וזה רק בתנאי שאתה עובר אותם בצורה הדרגתית. אני אמנם מבין אותך שאתה לא מסכים.

תלמיד: למה אני מרגיש מחובר בעשירייה עם החברים שלי שנייה אחת ואחר כך אין קשר?

זה שייך לתיקון, למה אתה לא מרגיש קשר וכן מרגיש קשר, לא קשר וכן קשר, זה שייך לתיקון.

תלמיד: אבל למה אני מחובר רק לשנייה אחת?

זה טוב, נותנים לך מיד שינוי מצב, עשית משהו, גמרנו, הלאה, בשביל מה להיות שתי שניות באותו מצב?

תלמיד: למה הירידות יותר ארוכות מאשר העליות?

כדי להרגיז אותך, באמת, כדי שלא תסכים. עליות כשהן ארוכות זה לא נורא, ירידות כשהן ארוכות זה נורא. אבל גם בעליות, עוד מעט תראה עד כמה לא תסבול אותן, אתה תרצה דווקא שינויי מצבים, שמעת פעם מוסיקה, כשהשמיעו לך איזה אקורד?

לוקחים אקורד אחד הכי נעים, אם הוא נמשך יותר מדי אתה לא יכול לסבול. אנחנו כולנו רגילים לשינויים, כל הזמן רק שינוי, רק בין זה לזה, כל הזמן חייב להיות שינוי. תראה איך התדירות בטכניקה, כמה שאנחנו משתכללים אנחנו באים לתדירות יותר גבוהה, לשינויים יותר גבוהים. לכן תבקש תמיד שינוי. זה לא כמו בפאוסט שמפיסטופלס מבקש שהזמן יעצור את מהלכו.

תלמיד: למה יש יותר ירידות מאשר עליות?

זה לא יכול להיות יותר, אלא אתה לא יכול לקום מהר מהירידות, ברגע שאתה מתחיל לרדת אתה לא צועק, אז אתה צריך עוד ועוד לרדת ולא אכפת לך, אתה אף פעם לא יצאת מירידה בכוחות עצמך, תמיד מושכים אותך, לא דרשת לצאת. מה דרשת? שישנו לך את המצב, הוא לא נעים אני רוצה נעים, זו לא יציאה מירידה. יציאה מירידה היא על ידי זה שאתה דורש את גדלות הבורא ולא אכפת לך להישאר בהרגשת הירידה דווקא, ושזה יהיה המדד שאתה דורש את גדלות הבורא ולא שינוי במצב שלך הבהמי.

ירידה? ירידה במה, בזה שאני עכשיו מרגיש לא טוב? יפה שאני מרגיש לא טוב, על זה אני רוצה את גדלות הבורא, והבהמה שלי שתסבול, אבל אני שאיהנה מגדלות הבורא, האני זה האדם שבי, מדביקות שאני נותן לבורא, רק בצורה כזאת אני יכול להיות. זאת אומרת, אתה עושה צמצום על המצב הגשמי ופותח את עצמך להשפעה.

שאלה : יש לנו 24 שעות עד לתחילת הכנס, מה עוד אנחנו יכולים לעשות בהכנה שלנו היום כדי להיכנס לכנס ככלי אחד גדול עולמי?

אני לא חושב שיש לנו עוד 24 שעות עד הכנס, קודם כל בעזרת ה' אנחנו נהיה שם כבר הערב, בסביבות שבע בערב. אם הם יהיו מוכנים, אני לא יודע מי נמצא שם, אם אפשר לדבר איתם, כי הם לא מתקשרים אלי, לא כותבים לי. אולי בשבע בערב נוכל לעשות שם שיעור, לפחות שיחה. לכן אני מזמין את כולם, רק נקווה, אני עוד מקווה שהם יהיו מוכנים והכול יסתדר ונעשה.

תלמיד: תהיה שם בשעה שש וחצי ישיבת חברים של חצי שעה.

חצי שעה, אז אפשר עוד להוסיף שעה שיעור, בסדר גמור. אני מוכן. אם תהיה הזדמנות אני מוכן.

שאלה: במאמר כאן הוא מדבר על מניעות. מה מאפיין מניעה?

זה כמו השוטרים והשומרים בדרך להיכל ה'. זאת אומרת, כל פעם יש לך כל מיני מניעות אחרות שאתה צריך להתגבר עליהן ועל ידן אתה בונה את הכלי. כל שומר, כל שוטר, כל מניעה, כל גבעה שאתה צריך לעלות עליה יש בה אופי אחר, ואתה קונה את האופי הזה כדי להתגבר עליה. על ידי זה אתה מפרמט את הרצון לקבל שלך שאין לו שום צורה. על ידי זה הוא מקבל צורות שונות של השפעה ובסופו של דבר אתה מגיע לעשר ספירות שלמות ודומה לבורא.

שאלה: האם במניעה אין סיכון? כי כשבן אדם מקבל מניעה אז יש לו מצב שהוא צריך להגביר כוחות או שהוא יכול לוותר?

שיוותר, מה לעשות? אבל איך אתה יכול להגיע לדביקות אם אתה לא תרכוש עביות ומניעה ועל ידי תפילה, המאור מחזיר למוטב, צמצום, מסך ואור חוזר? איך יכול להיות שיקרה כך? לא נותנים מניעה כדי להפיל את האדם, אבל אם הוא לא מסוגל אז עוזבים אותו. ההתגברות היא בכל זאת שלנו, הבורא לא יודע מראש אם אדם יתגבר או לא יתגבר, רק תדעו את זה. זה לא שייך לבורא, זה שייך לאדם. זה לא עסק מכור שאתה מתקדם בדרך אחישנה או בדרך בעיתו זה לא כתוב מראש, אין דבר כזה על הגורל שלך, ולא על גורל של אף אחד. אלא ההתגברות על ידי הקבוצה, הפצה, השקעה בכל מה שאתה יכול כלפי הרוחניות, ההשקעה היא שלך ואתה חייב אם אתה רוצה להתקדם, אם לא אז הדרך תהיה קשורה יותר לבעיתו, ולא לאחישנה.

תלמיד: מה ההבדל בין מניעה להפרעה?

אין מניעות ממש, גם כתוב "האומר שיש לו מניעות מלמעלה, השקר מעיד בקונו". בקיצור אין מניעות, זה הכול כדי לפרמט את הרצון לקבל שלנו.

קריין: באגרת י"ח כתוב ש"כל האומר שיש לו מניעות מן השמיים אני אומר עליו ששקר העיד בקונו".

כן, לא מביאים את האדם כדי שייכשל אף פעם, מטרת הבריאה היא שתצליח ותגיע בדרך אחישנה, אבל הבורא לא יכול לסייע בזה כי יחסרו לך כלים. או שאתה מביא את החסרונות לגמר התיקון בעצמך או שמחייבים אותך דרך הייסורים לקבץ את החסרונות לגמר התיקון. אבל חסרונות אתה חייב, אתה חייב להביא כלים. "אני רוצה את זה", למה אתה רוצה את זה? להשפיע בכל הכוח. אז להשפיע בכל הכוח אתה יכול או דרך החברים ומאור מחזיר למוטב, לימוד הפצה וכן הלאה, או שיתנו לך מכות ואתה תרצה. והמכות האלה בכל זאת מביאות אותך שוב לסביבה ושוב ללימוד ושוב להפצה, אתה לא יכול בלי זה. רק שהמכות אכן מעכבות את הדרך, אתה עושה סיבוב. על ידי המכות אתה שוב חוזר לאותה נקודה התחלתית שזו הקבוצה וכולי.

תלמיד: אז בעצם מניעה זו הזדמנות שהבורא נותן כביכול במקום אחרי זה לקבל ייסורים.

אני לא יודע מה אתה אומר, אני באמת לא יודע. הזדמנות כדי שאחר כך תקבל ייסורים?

תלמיד: לא, כדי לא לקבל ייסורים, בדרך אחישנה. שמניעה זה סוג של הזדמנות.

זה לא מניעה, אני לא מכיר את המילה הזאת, ולא רוצה להכיר אותה. יש הפרעות בדרך שהן הפרעות מכוונות שעל גביהן אנחנו לומדים, כמו על ידי תרגילים, כמו שבכל דבר, בבית ספר, באוניברסיטה, בכל מקום לומדים על ידי תרגילים.

שאלה: אז מה הנקודה שממנה בירידה אני יכול לבקש כוחות, וממי אני צריך לבקש?

אם אתה נדבק בחברים ונמצא בהם, אתה יכול אז להבין שלמרות הייסורים, הדבקות בחברים מבטלת לפחות במקצת את הייסורים, ובמידה הזאת אתה יכול לבקש על השפעה, ועל חיבור. כי במידה שאתה כבר דבוק אליהם, יוצא מעצמך ויכול לבקש על השפעה, להיות בהשפעה למרות הייסורים, אז אתה עושה צמצום על ייסורים, מסך עליהם, ואור חוזר. רק על ידי דבקות בחברים אתה מסוגל להגיע לזה. לבד אף פעם.

שאלה: איך לדעת אם אני מתקדם בדרך באופן כללי?

כל הבדיקות הן רק במידה שאנחנו נכללים בינינו, ואני יכול בכוח החברים להגיע לתפילת הרבים. זאת אומרת עבור החברים, עבור הקבוצה, ואז אני מבקש עבורם. ולבקש עבורם זה לבקש עבור ט' ראשונות שלי ולא על ידי המלכות. וכך אני, על פני מה שאני מרגיש בי ייסורים במלכות, אני מבקש עבור החברים. מבקש עבור ט' ראשונות שבעשירייה שלי, תיקונים, מילויים, התעלות. וכך אני בדיוק מחלק את העבודה שלי. זה קל.

שאלה: בכל מאמר יש דרישות שונות. יש דרישה לאמונה, לגדלות הבורא, גדלות החברים, חיבור וכן הלאה. ובקשה צריכה להיות אחת ועוד משותפת. אז איך להגיע לאותה בקשה בתוך העשירייה?

הכול מתחבר דווקא ברצון אחד. ברצון אחד הכול מתחבר. דבקות, וחיבור, והשתוות, וענווה, והתגברות, הכול מגיע כמילה אחת, "חיבור בינינו". הוא כולל את כל הדברים. כי אנחנו כולנו שונים. איך יכולים להתחבר שכל אחד עושה מעצמו אפס. כל אחד צריך להגדיל את הבורא לפי המידה שמסוגל. כל אחד חייב להרגיש את עצמו שווה עם כולם. כל אחד צריך להגדיל את המטרה הכללית לפני כולם וכולי.

אלה הכול מרכיבים של אותן עשר הספירות שמתחברים לאחד. אחר כך אנחנו נראה שכל התנאים האלו בדיוק קיימים בתוך הקבוצה שמתחברת להווייה אחת. ולכן האור שממלא אותנו זה הנרנח"י, והכולל שלו שמתגלה זה הבורא. הכול צריך להצטבר, להתחבר לכזה מצב.

שאלה: לגבי הברית, האם הברית היא קריטית בשביל מטרת הבריאה? ואם כן, אז מה אני אמור לעשות כפרט כדי לקדם את הברית כלפי הקבוצה, כלפי העשירייה?

כנראה שבלי ברית אנחנו לא מסוגלים להתקדם הלאה. כי ביציאה ממצרים, מהאגו שלנו, כשאנחנו מסוגלים להתעלות מעל האגו, בעזרת הכוח העליון זה נעשה, אז אנחנו מיד צריכים, חוץ מלהתעלות מעל האגו שעשינו על ידי המאור המחזיר למוטב, אנחנו צריכים להתקשר בינינו ולהתקשר למאור המחזיר למוטב בקשר הראשון, שזה הכניסה שלנו למצב החדש.

אם אנחנו מסוגלים לזה, אם אנחנו רוצים את זה, ודאי שהאור העליון עושה את זה, הבורא כורת עמנו ברית, אז אנחנו מיד, מתוך זה מגיעים להר סיני, לקבלת התורה. זאת אומרת לקבלת השיטה. אנחנו לוקחים ממצרים את האגו, מלמעלה, מפסגת ההר מקבלים את המאור המחזיר למוטב ומתחילים לתקן את הכלים, בינתיים בלהשפיע על מנת להשפיע. זה נקרא "הליכה במדבר". הברית היא תחילת התיקון.

שאלה: האם הברית זה בעצם מסך?

לא, ברית זה יותר תנאי, זו לא פעולה. מסך זה פעולה, ברית לא. ברית זה נקרא שאני מעורר מצב שמקשר אותי עם הבורא. אבל זה לא מסך, זה לא צמצום ולא כלום, זה פשוט הקשר שאנחנו קובעים בינינו. זה עוד ברית בין הביתרים.

כשאנחנו מגיעים, אחרי שקבענו בין שנים עשר השבטים שאנחנו רוצים להיות מחוברים על ידי יוסף, יוסף שאוסף אותנו, ספירת יסוד, וכולי. זאת אומרת ברית זה מצב שכולנו מקושרים, ורוצים להיות מקושרים עם הכוח העליון, ושהקשר הזה לא ייפרד. אפילו שאנחנו גם נפרדים כביכול, אבל לא נפרדים.

הברית לא מוחקת לנו את העבודה. אם אנחנו נופלים אז נופלים למרות הברית. מה קורה איתם כל הזמן במדבר, ואחר כך בארץ ישראל? אלא זה אומר שתמיד יש קשר בין עשר הספירות שבאות מהשבירה והאור העליון. הקשר נמצא. וגם עכשיו, אותה הברית שקבעה הקבוצה הזאת בעבר, פועלת בהמשך על כולם.

אנחנו עוד נדבר על זה. זה חשוב. אנחנו נדבר על פסח עוד מעט, מיד אחרי הכנס. יום שני הבא אלינו, יום שני הקרוב, אנחנו מתחילים ללמוד פסח. ושם אנחנו נדבר הרבה על הדברים האלה. מצרים, כניסה למצרים, יציאת מצרים ומה קורה הלאה.

"ו. ובזה מובן מאמר בֶּן הֵא הֵא במשנה אבות שאומר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא שפירושו שהשכר נמדד במידת הצער. שקשה לכאורה מהו עניין הצער של אדם להשכר שלו?" למה צריכים לסבול? זה מובא במשנה, משנת אבות.

"ז. ובהאמור מובן היטב כי כל עיקר הצער והיגיעה שהוכנה בעולם הוא למציאת הכלי לקבל השכר הטוב על יגיעה בתורה ומצוות, מובן מאליו שכל שצערו בתו"מ גדול הרי שיש לו כלי יותר גדולה ממילא מוכן לקבל שכר מרובה ביותר." הוא לא נותן, האמת, תשובה. הוא אומר, לפי הייסורים יש לך כלי יותר גדול, אז אתה יכול לקבל יותר שכר. כמו שנניח עד כמה שאתה רעב יותר, יש לך יכולת לקבל ארוחה יותר גדולה וליהנות ממנה יותר.

למה הבורא ברא את זה בצורה כזאת שזה ייסורים, כאב? מפני שהוא ברא רצון לקבל. רצון שלא מקבל הוא סובל. רצון שמקבל, ניהנה. למה בצורה כזאת הוא ייסד את הבריאה מלכתחילה, בבחינת שורש דד' בחינות דאור ישר? אני לא יודע ולא כתוב באף מקום. כך רצונו. אנחנו מתחילים ללמוד מההחלטה הזאת ומטה, ולא למעלה מזה. שוב אני אומר, יכול להיות שנגלה.

תלמיד: המשימה היומית. לברר בעשיריות על מה אנחנו כורתים ברית בינינו ובין הבורא. במה אנחנו מתחייבים אחד כלפי השני לקראת הכנס. עד הערב לכרות ברית.

ואני ממליץ לראות את כל הדברים האלה שאנחנו נמצאים מול הטבע. כי אני לפעמים שומע שמייחסים לבורא, למושג הזה "הבורא", כל מיני דברים שזה לגמרי לא שייך לכוח השפעה שנמצא בטבע, כנגד כוח הקבלה. סך הכול אנחנו מדברים על כוח, ולא יותר. כוח המחשבה, כוח הרצון וזהו. אם אנחנו משייכים לבורא עוד משהו חוץ מזה, זה כבר בדמיון שלנו. זה כבר דתות וכולי. אנחנו עוסקים איתכם בטבע.

(סוף השיעור)