שיעור צהריים 07.09.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב', אגרות, עמ' 1462, אגרת כ"ד

קריין: "כתבי רב"ש", כרך ב', אגרות, עמ' 1462, אגרת כ"ד.

כרגיל, העיקר זה כל החומר על חכמת הקבלה שמדבר על היחס בין אדם לחברו, שמזה אדם מכין את עצמו כך גם ליֵחס את עצמו לבורא, ולכן אנחנו צריכים עוד ועוד לראות כל מיני אספקטים, זוויות, דקויות שעל זה כותבים בעל הסולם ורב"ש. האמת שאם נפתח עוד ועוד כתבי מקובלים גם נראה שם אותו דבר, כל אחד בסגנון שלו, כל אחד בכמה שיכול לבטא את עצמו, אבל כך בעצם כולם מכוונים לאהבת חברים, כי מזה מגיעים לאהבת הבורא.

אגרת כ"ד

ב"ה י"ג מרחשון תשי"ז פה מנשסטר יע"א

"שלום וכל טוב סלה

לכבוד ידידי ...

בתשובה למכתבך מיום ג' מרחשון, על שאלתך הראשונה בקשר שאתה צריך לעמוד על המשמר לעורר את האהבה בלב החברים, ודבר זה לא מתקבל על לבך לדבר הגון, דווקא זה אני רואה בגללך דבר נחוץ. כידוע לך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום."

כן, זה דבר מאוד מאוד חשוב, שרק מתוך זה, ככל שאנחנו נמצאים בקשר עם החברים בעד, נגד, בחיבור יותר או פחות, נכנסים לכל מיני בעיות, ריחוק, קרבה, בהתאם לזה אנחנו לומדים איזה יחסים צריכים להיות לנו בינינו לבורא. ועד שאנחנו לא נלמד את זה טוב בינינו, בין בני אדם, בין החברים, אנחנו לא נוכל להגיע לשום הכרת המצב בינינו לבורא.

"כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה "עד שתחפץ אהבת כלולותינו"." למרות שאין לי שום נטייה לזה ואני שוכח כל הזמן, והחברים, אומנם אני נמצא איתם אבל הם לא נמצאים בליבי, אני כביכול מרגיש אותם שהם נמצאים כאן באיזה מקום אבל לא שהם ממש בלב שלי שאני חייב להתחבר איתם בלב ונפש. ואז "היינו, שמראים לך מן השמים שבדרך זה אתה צריך תמיד לעורר את אהבת שמו יתברך.

היינו כי כולם מחכים לאתערותא דילך, היינו כמו שאתה רואה שבאהבת חברים יש לך הזכות כפי שאתה רואה, היינו כפי שמראים לך מן השמים, שאתה המעורר (והגם שלפי האמת אינו מוכרח להיות כך. כי אם תשאל את החברים עוד לא ברור לי שהם מסכימים עמך, היינו עם ראיותיך שרק אתה חשק בהם, ולא להיפך. ודי למבין)."

נראה לאדם שאם כבר אז הוא משתוקק להתחבר עם החברים, ככל שהחברים רוצים להתחבר עימו, את זה הוא לא מרגיש או מרגיש אבל לא במידה כמו שהוא, וכאן השאלה באמת איך אנחנו יכולים לראות את האמת, עד כמה אנחנו יכולים להיות בנטייה זה אל זה?

"וזה ענין "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו מצד הדין דברים אתה מוכרח לדון רק כפי ראיותיך, לכן בזה האופן מראים לך מהשמים שאתה צריך לעורר בכל פעם את אהבת ה', ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה.

כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת", (עיין בהסולם חלק א' אות ק"ג ויהיה לך למישיב נפש)."

סך הכול אנחנו צריכים כל הזמן להיות בשמירה שלא לרדת מאהבת חברים וכל הזמן רק להוסיף ולהוסיף לכל החברים ככל האפשר ולעבוד כמו שהוא אומר גם ביום וגם בלילה, זאת אומרת גם בזה שמאיר ויש לי כוח וגם בזה שלא מאיר ואני רואה שחברים מתקרבים אליי, אני בכל זאת צריך לרוץ אחריהם ולחבר אותם, לחבק אותם וכמה שאפשר לגרום לאיחוד החברה.

"היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה," זאת אומרת, אנחנו צריכים עד כדי כך כל הזמן לעורר את החיבור בינינו, שהחיבור הזה פתאום יתלקח ויהיה לו חיים משלו, שאפילו אם אני לא מוסיף יותר כוח, הדליקה הזאת כבר בוערת. "כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."

יש כאן עוד דבר נוסף, וזה משפט מאוד חשוב, "על ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו", שמתוך זה שאתה משתוקק להביא את אהבתך לחברים וכל הזמן מעורר את אש האהבה שתבער ביניכם, על ידי זה אתה מדליק את הבורא שהוא יפעל עליכם באהבה שלו ושהוא באמת יעשה כך שאתם תהיו כולם קשורים יחד ואש האהבה תבער ביניכם.

שאלה: מה שאתה אומר שמעורר את השלהבת הזאת עד שהיא תבער מעצמה בינינו בקבוצה, מה זה הדבר הזה שבוער בינינו, זה תכונת הבורא?

זה שאנחנו כל הזמן רוצים שהאהבה תחבר בינינו ושאנחנו נהיה ממש בלב אחד, בהרגשה אחת קשורים יחד, ממש כמו חברים הקשורים יחד בתמיכה הדדית. אם אנחנו נעשה כך, אנחנו פתאום נתחיל להרגיש שאותו המצב, אותה האהבה, אותו החיבור פתאום מתחילים לחיות בינינו.

תלמיד: מה זה שחי בינינו, וכשאנחנו מגיעים הרצון הזה בינינו בעשירייה הופך להיות משותף, זה הבורא נותן לנו אנרגיה כזאת?

ודאי שהכול מגיע מהבורא, אבל אנחנו צריכים להמשיך את זה, להתקשר לזה ולהתחיל, למשל כמו שיש לך גחלים בתוך תנור ואתה נושף ונושף עליהם, או מנפנף עם משהו כדי לעורר את הרוח, כדי שהם יתעוררו יותר והאש תתלקח, כך אנחנו צריכים לראות את העבודה שלנו. ודאי שזה הבורא שמתחיל את העבודה, הוא מתחיל בכל חבר וחבר לעורר את היחס לחברים אחרים, אבל אנחנו צריכים להיות מאוד מאוד רגישים לכך שהחברים משתוקקים זה לזה, רוצים לעורר את האהבה ביניהם וכשהם עושים כך, אז מתוך זה האש הכללית של האהבה מתחילה לבעור יותר ויותר מפני שהבורא כבר מתחיל להיות איתם בשותפות.

תלמיד: אתה עובד ועובד ואז נדלקת אש של אהבה בין החברים והיא מחזיקה אותנו, היא עצמה מחזיקה?

האש נמצאת רק אנחנו לא רואים אותה. היא קטנה מאוד, וכשאנחנו מתחילים להוסיף לזה את היגיעה שלנו, את הרצון שלנו, הנטייה שלנו, אז אנחנו מתחילים לראות שהנטיות האלה בינינו מתחילות לפעול יותר וגם יש ביניהן פתאום חיים משלהן, ובעצם זו תחילת גילוי הבורא בינינו.

תלמיד: אני לא מבין מה זה שיש חיים משל עצמו שם?

זה שאני מראה לכל החברים שאני רוצה להיות מחובר איתם, וכך גם כל אחד מהחברים, בזה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים עד כמה יש בינינו איזו נטייה כללית אחת לכולם, וכל אחד לכולם, ובנטייה הזאת יש כבר חיים משל עצמם. זה כמו שאנחנו מדליקים מדורה, בהתחלה לא מצליחים ואז אנחנו מביאים אש ומביאים רוח למדורה וכן הלאה, ואחר כך זה נדלק וממשיך מעצמו.

תלמיד: אז מה גרם לאש לדעוך אחר כך, למה האש לא מגבירה את עצמה יותר? איך ללבות את האש הזאת, איך לעשות "פווו" כמו שאתה אומר, לזרוק עוד משהו?

כן, לעשות כל מיני דברים שהם יכולים להגדיל את אש האהבה.

תלמיד: מה הפעולות שמגבירות את אש האהבה?

שאני מתקרב לאחרים, שאני רוצה לעזור להם, שאני מראה להם דוגמה, וכך כל אחד כלפי האחרים.

שאלה: בפעולות ובסדנאות שאנחנו עושים במהלך היום, אנחנו מאפשרים לכל חבר לבנות בתוך החיבור איזה מבנה של העשירייה שאחר כך קיים בלי קשר אם אנחנו מחזקים את החיבור בצורה פיזית או לא. ואז יוצא שבכל מצב כל אחד עובד עם המבנה הזה של העשירייה הפנימי שלו. זה לא פנים, לא גופים, לא איזה ריחות, אלא מבנה עשירייה כללי שקיים אצל כל אחד, זה נכון?

נכון לחלוטין.

שאלה: מה זה אומר לעורר? אני מבינה לנשוף לתוך אש. אבל איך לא לעשות טעות ביחס לחבר, מה לעשות?

אנחנו צריכים להשתדל להתחבר בינינו ולראות במה עוד אני יכול לחזק את הקשר בינינו, להגדיל אותו ולהמשיך אותו. פשוט מאוד. אם מדובר על חיבור, על התקרבות, על אהבה, אני חושב שאין כאן הרבה מילים אבל כולם מבינים על מה מדובר.

שאלה: אם אנחנו מדברים על ההתחלה של ההשתוקקות אחד כלפי השני. יש איזו גדילה הדרגתית של ההשתוקקות אבל יש גם קפיצה ממש שצוללים פנימה לתוך ההשתוקקות. איך לא למרוח את ההנאה אלא ממש לעשות קפיצה אחת רצינית אחד לקראת השני?

תנסו. רק על ידי זה שאנחנו מעוררים את אש האהבה.

שאלה: איך לנתק בין מה שעובר עלי וקורה לי, לבין מה שאני צריך לתת לחברה?

אני מנתק, כי בשבילי נעשה החיבור בינינו בעשירייה כדבר פי כמה וכמה יותר חשוב מכל הדברים שקורים לי בצורה אישית.

תלמיד: איך אתה יוצר את הניתוק? יכול לעבור עלי גם משהו טוב, לזכות בפיס, או שאני אהיה גוסס ועם משברים ומה לא, זה משפיע על היחס שלי. איך לנתק בין מה שעובר עלי לבין מה שאני צריך לתת?

זה שאני מגדיל את חשיבות הקשר בינינו, בין החברים ולהגדיל על ידי זה שאני כל הזמן חושב על זה. זה בעצם הפיתרון.

"ועל שאלתך הב' בדבר שאתה מוכרח תמיד לעורר את לב התלמידים, ומצדם, אחר שכבר זכו לראות את חשיבות הלימוד וכו', ומכל מקום אין מכבדים את השעורים, זהו גם כן לזכותך.

היינו שאתה צריך לדון בעצמך, הלא ה' יתברך נתן לך כמה פעמים את התקרבותו אליך, היינו שכבר כמה פעמים הרגשת שאין לך דאגה אחרת בעולם רק שתשאר דבוק בו יתברך לנצחיותו, כי אפילו בעבדות הכי פשוטה, גם כן אין אתה ראוי להיות משמש את המלך כי איזה יחוס יש בך יותר מבני גילך.

ועם כל זה אתה מחכה שה' יתברך יעורר אותך לעבודה, היינו שיהיה לך התעוררות ממרום, אז תתחיל בלימוד השיעורים.

היינו כמו שאתה מוכרח לעורר את התלמידים, כמו כן אתה אומר שהקדוש ברוך הוא צריך לעורר אותך." כן, נכון. "היינו אם הקדוש ברוך הוא יתן לך גישמק [טעם], אזי אתה מוכן לעבודה, ומטרם זה אין אתה מסוגל וכו'. אז מראים לך מהשמים איזה צורה ובאיזו פחיתות ושיפלות אתה מסתכל על התלמידים, ודי למבין."

"ועל השאלה הג', בדבר שמחזיקים את המפלגה בהפלגות יוצא מהכלל, כי כן דרך העולם כשיש פחד שהתינוק יצא יחיד בלילה, אומרים לו יש דוב בחוץ ושאר חיות רעות בחוץ. כי אחרת אין התינוק מסוגל להבין. היינו, אם יתנו לו להבין את האמת שאין הארי והדוב בחוץ, רק פשוט לטובת התינוק הוא שילך לישון וכו', והעיקר שישאר בבית, אין התינוק מסוגל לקבל בחינת אמת."

זאת אומרת, אנחנו צריכים תמיד לדבר כלפי כל אדם ואדם בגובה העיניים, העיקר שיהיה בצורה טובה להתקרב למטרה. אבל זה שאנחנו לא מדייקים בדיוק במה שאנחנו הולכים עימו, זה לטובתו.

"לכן תדע אחי, כי בכדי לקבל דרך האמת ודבר אמת של אאמו"ר זצ"ל, אין כעת הרבה אנשים שיהיו מסוגלים לשמוע דבר אמת, כי רק הרבה ילדים אתה רואה. ומה אני אוכל לומר לך בזמן שאתה נמצא בבית-התינוקות ואתה מתפלא מהם, שאתה כותב לי שהילדים הם עליזים ושמחים, כי כן דרך התינוק שיהיה עליז ושמח. וידוע הכלל שאין מחשבין בתינוק בזמן שהוא בוכה וזמן שהוא שמח, מטעם כי כל התפעלותו והרגשתו וחסרונו הוא רק על דברים של מה בכך.

ובזמן שאתה רואה שהתינוק בוכה בזמן התפילה, אתה מתפעל, וכן בזמן שהוא שמח ורוקד אתה מתפעל, וכותב אתה מקנא בהילדים איך שהם עליזים ורוקדים, ומה אתה רוצה רוצה להיות בחזרה בחינת תינוק. תדע לך אחי, כי כבר עבר לך את זמן הילדות, כי טרם שנכנסת לחדר של אאמו"ר זצ"ל היית רוקד כמוהם, ודי למבין.

ויהיה ה' בעוזרנו להושיע בגשמיות וברוחניות

ידידך ברוך שלום הלוי אשלגבאאמו"ר זצקלה"ה"

זאת אומרת, הוא רוצה אפילו להמשיך בזה עוד ועוד. ברור מה הוא כותב לתלמיד שלו, שצריכים להפסיק להיות תינוקות.

שאלה: בנוגע לשאלה השנייה לא הבנתי את התשובה שלו, למה הוא מהלל אותו?

הוא מאוד מכבד במידת האפשר שהתלמיד מסוגל לעורר את הלב של החברים. כך הוא כותב "כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו". הכול תלוי בכמה אתה מעורר את לב החברים, אז בהתאם לזה הבורא גם מתעורר אליך.

שאלה: מה זה אומר להפסיק להיות תינוקות - בעבודה שלנו?

כשאתה בוכה או שמח, מתפעל מדברים שאין בהם שום פנימיות. נגיד הפסדת אלף דולר - אתה בוכה. הרווחת אלף דולר - אתה שמח, וכל מיני דברים כאלה שאתה צריך להיות קצת יותר למעלה מהם. הבורא בכוונה נותן לך כאלו הבחנות או להרוויח או להפסיד כדי שאתה תתגבר עליהם ותחליט שאתה רוצה - כלפי הדברים האלה - להיות למעלה מהם. הם לא חשובים לעומת מה שאתה רוצה להיות באהבת חברים ואהבת הבורא.

שאלה: ככל שאנחנו גדלים בעבודה שלנו, אז הבורא מראה לנו יותר את החסרונות שלנו כביכול?

כן, ודאי. התרגילים שאנחנו מקבלים בכל רגע, רק אנחנו לא שמים לב, אבל אנחנו כל רגע ורגע מקבלים תרגילים מהבורא. והשאלה עד כמה אנחנו שמים לב, רגישים אליהם ורוצים מהם לבנות את עצמנו.

תלמיד: האם התרגילים הם בתוך העשירייה או מה שאני מקבל מבחוץ, אני מפסיד פה או מרוויח שם?

העיקר בתוך עשירייה אני צריך לבצע. אבל לעורר אותי, יכולים דווקא על ידי כל מיני אמצעים, אפילו מחוץ לעשירייה, בעניין עבודה או משפחה או עוד משהו. אני צריך בכל זאת לקבל את כל הדברים האלה כהזדמנות להתגבר עליהם ולהעלות את חשיבות החיבור החברתי והתקרבות למטרת הבריאה מעל הכול.

תלמיד: בהמשך כתוב לא להתפעל מזכייה ולא מִצַער, להיות ישיר כל הזמן, לפעול באותה הדרך.

לא נכון מה שאמרת. אם אני לא אהיה רגיש לכול מה שעובר עליי, אז אני לא אוכל לגדול. אלא אני רגיש ונעשה יותר ויותר רגיש והבורא גם מעביר עליי כל מיני דברים טובים ורעים בצורה יותר ויותר חזקה. אבל אני - עם זה - צריך להיות בצורה כזאת שכל הדברים שעוברים עליי, אני משתמש בהם רק כדי לדרג נכון בעיות רוחניות וגשמיות, שעל פניהם סך הכול אני עולה לבית ה'.

תלמיד: המקובלים מלמדים אותנו לשמוח כמו ילדים אבל לא להיות בצער כמו ילדים.

שיהיה כך. אני לא רוצה להיכנס בכלל לזה. התרגילים האלה הם תרגילים שכל אחד צריך עכשיו לממש אותם.

תלמיד: עכשיו אמרת על אלף דולר, במה השוני מאדם שאיבד אלף דולר שהוא מתנהג כמו מבוגר מבחינת המאמר או מתנהג כילד?

אני לא מבין את השאלה שלך. ילד בכלל לא מרגיש, הפסיד או הרוויח. כי בשבילו, הוא לא מרגיש את הרווח וההפסד.

תלמיד: הוא כותב פה שאחרי שנכנסת ללמוד אצל אבא שלי או אחרי שהגענו אליך, עברה תקופת הילדות. אז אחרי שעברה לאדם תקופת הילדות, איך הוא מתייחס לאירועים עכשיו? במה זה שונה לעומת לפני שבאנו ללמוד אצלך, ועכשיו איך שצריך להתייחס לאיבוד של האלף דולר או דחייה?

אתה תענה על השאלה הזאת. מה הבעיה? צריך להיות מובן לך שכל מה שמגיע אליך, גם הטוב וגם הרע, הכול מגיע מהבורא.

כל מה שמגיע אליך, גם הדברים הטובים גם הדברים הרעים, כולם באים מהבורא בלבד, אין עוד מלבדו. ואתה בהתאם צריך להגיב, מה חשוב בשבילך יותר, מה חשוב בשבילך פחות, ובהתאם לכך להתקדם. כשאתה מתקן את עצמך בצורה כזאת, לאט לאט אתה מגיע למצב שאתה מרגיש שהעולם כולו טוב.

האם באמת העולם נעשה כולו טוב? לא. אלא אתה מגלה שבעולם יש כל מיני תרגילים מצד הבורא כדי להעלות אותך יותר ויותר. אבל על פני מה? על פני כל הבעיות שאתה מגלה בחיים שלך, בבית, בעבודה, ביחסים עם החברים, בכל מיני דברים.

תראה מה אנחנו רואים שבחיי המקובלים, אם מסתכלים עליהם בצורה חיצונה, רואים שהם היו בכל מיני בעיות, בכל מיני צרות, ויחד עם זה, הם הגיעו למצב ואמרו שהעולם מלא רק בכוח טוב ומיטיב, ואין בו שום דבר רע.

תלמיד: ומצד ההרגשה, לפי ההתקדמות שלי אני רוצה לקצר את הזמן עד שאני מצדיק את הבורא?

למה?

תלמיד: נניח יש איזו בעיה, הצטערתי, נזכרתי בבורא, התקשרתי אליו, וזהו עברה הבעיה. ככל שאני מתקדם, אני פחות נכנס לכל מיני הרגשות גשמיות של שמחה או של צער, ומקשר את הכול לבורא כמה שיותר מהר?

נכון. אבל זה שאתה קושר את זה עם הבורא, כבר מזה אתה נכנס להרגשת שמחה, כי הכול בא ממנו. אם זה בא ממנו, לא חשוב מה אני מרגיש, כי זה הרצון לקבל שלי מרגיש. אבל אני, האדם שבי, שרוצה להידמות לבורא, שמח בגלל שגיליתי, זיהיתי שאני מקבל את זה מהבורא.

תלמיד: כשהמקובל כבר מתוקן, אתה או המורים שלנו, הוא נמצא כל הזמן בהצדקה, או שגם אצלו זה לוקח זמן?

זה לא פשוט. תגיע ותראה. העיקר לא לעזוב את הכיוון.

שאלה: האם האדם יכול לעורר את לבבות החברים בלי מעשים ובלי מילים, או שהוא חייב לעשות משהו?

על ידי מה?

תלמיד: זה מה שאני שואל, איך אפשר לעשות את זה?

אי אפשר. או על ידי דיבור, או על ידי מעשה. גם דיבור זה מעשה, אבל בכל זאת כך אנחנו מבדילים, מחשבה, דיבור ומעשה. יכול להיות שאפשר על ידי המחשבה, אבל זה עוד רחוק מאיתנו.

תלמיד: מזמן סיפרת לנו שרב"ש ידע לעורר את הנקודה שבלב אצל האנשים. אמרת שתספר לנו איך. אולי עכשיו זה זמן מתאים לספר איך הוא היה עושה את זה?

זה לא רב"ש, אלא הבורא עושה, וזה נעשה לפי התור, מגיע הזמן ובאדם מתעוררת הנקודה שבלב, ומרגע זה והלאה, הכול תלוי עד כמה הוא מגיב אליה. התגובה שלו צריכה להיות שהוא מתקרב דרך החברים לבורא. אין שום פעולה אחרת. התגובה הנכונה היא להתקרב דרך החברים לבורא, בלבד.

שאלה: מעבר לרמה הרוחנית, ברמה הפיסית עד כמה אני צריך לדאוג לחברים בעשירייה?

זה מאוד מגוון. אני לא יכול להגיד עד כמה, אבל ודאי שאנחנו צריכים להיות רגישים גם לזה. אבל כמה רגישים אני לא יכול להגיד. זה תלוי במדינה, בחברה, ביחסים בינינו, באיזו רמת הכנסה אנו חיים וכן הלאה. לכן אני לא יכול להגיד, אבל בכל זאת צריכים להיות רגישים לזה.

שאלה: אם אנשים רגילים מקבלים מכות כמונו, כמו המקובלים, ולא משייכים את זה לבורא, ואנחנו כמקובלים כן משייכים זאת לבורא, מה זה נותן לנו? מה זה בונה בנו? או במה היתרון? למה אנחנו עושים את זה? מה התהליך שקורה שם?

כשאנחנו מגלים את הבורא, שאין עוד מלבדו והוא טוב ומיטיב, עושה ועשה וייעשה את כל המעשים כולם, על ידי זה אנו מגיעים לכך שאנו קשורים אליו, ויכולים להשפיע עליו. ככל שאנחנו מתקרבים אליו, בהתאם אנו נכנסים להרגשת הבורא, לידיעת הבורא, ואנחנו מתחילים להשפיע על העולם, וזה מאוד חשוב.

תלמידה: זאת אומרת אנחנו מגלים את ההרגשה הזאת, כל פעם מתקשרים, וכל פעם הרגשה יותר קרובה לבורא?

כן.

שאלה: מה הכוונה לעמוד על המשמר? ואיך אנחנו עומדים על המשמר?

בזה הוא מתחיל את המכתב שלו, שאנחנו צריכים כל הזמן לראות עד כמה אנו יכולים לתמוך זה בזה כדי לגרום לכולנו קשר. אנחנו נמצאים בעיגול, ועל ידי הקשר בינינו אנחנו מעוררים את האש בינינו, עד כדי שהאש הזו תתחיל להתגלות בעצמה. כולנו נושפים ביחד על המדורה, עד שהמדורה בוערת בעצמה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

תלמידה: האם זה אומר שאנחנו צריכות לחשוב אחת על השנייה כל היום במצב של ערבות וכוונה להשפיע?

כן, רצוי מאוד שזה יהיה אצלנו בראש סדר העדיפויות בצורה קבועה ביותר. ולא שאני לא חושב על שום דבר אחר, כי בלב איש יש הרבה מחשבות, אבל אנחנו צריכים לדאוג שהמחשבה הזאת על החיבור בינינו, ושהבורא יהיה במרכז החיבור בינינו, ויעזור לנו להתחבר, וכל הזמן נחזיק אותו בתוך החיבור, שהמצב הזה יהיה קבוע.

שאלה: כתוב שבין אדם לחברו לומדים איך להתנהג בין אדם למקום. מה אנחנו לומדים?

אני לא יודע מה את לומדת מזה, אבל בטוח אפשר ללמוד מזה הרבה. ככל שאנחנו יכולים להתייחס לחברים, אנחנו יכולים להבין איך אנחנו מתייחסים לבורא. נניח במשך היום חשבתי על החברה שעה שלמה. יופי, זה נקרא ששעה שלמה במשך היום חשבתי על הבורא, ו-23 שעות לא חשבתי.

אולי גם זה משהו, אבל זה מראה עד כמה אני לא נמצא עדיין בכיוון הנכון.

שאלה: איך להיות רגיש לתרגילים שהבורא נותן לנו כל רגע?

בעזרת חשיבות. אם כל הקבוצה תתחיל להחשיב את זה, אתה אפילו לא תדע מאיפה, אבל יהיו לך כל הזמן מחשבות על זה. אתה כל הזמן תרצה להיות במחשבות כאלה. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".

שאלה: אני מאוד מתפעלת מזה שאתה מתאר שנושפים על המדורה כדי להלהיב את שלהבת האהבה בינינו, אבל איך לעשות את זה ביחד בעשירייה, כך שכולם יעשו את ה-פו הזה ביחד ככוח אחד גדול?

מצוין, תנסו לעשות את זה, תנסו, תחשבו איך אתן יכולות לעורר זו את זו, שכל אחת תרגיש שהחברות מעוררות אותה, ותרגישו שהשלהבת במדורה כבר עולה עד השמיים.

תלמידה: הרבה פעמים במשך היום אנו נפגשות בזום בעשיריות ודנות בחומר שלמדנו בשיעור הבוקר ובכתבים, או מכינות את עצמנו לשיעור מחר. מהשיעורים האלה עולה כמו עכשיו בצהריים ממש הרגשה כמה בעשירייה צריך לדבר ועל מה מדברים בשיעור כמו השיעור הזה עכשיו, כמה רגש, כמה הבחנות כל כך חשובות יש בו.

נכון, את צודקת. אנחנו צריכים לדבר על זה ולעורר את זה כמה פעמים ביום, והעיקר להשתדל שזה יעבור מלב ללב. ממש מלב ללב, אני רוצה שמהלב שלי יעבור ללב שלך, ושלו וכן הלאה. כך זה צריך להיות.

שאלה: אמרת קודם שחשוב לחשוב על העשירייה, וכשאתה חושב על העשירייה אתה חושב על הבורא. חשוב לחשוב דווקא על העשירייה, או אפשר לחשוב על הכלי העולמי?

לא, רק על העשירייה שלך, אחרת זו סתם בריחה. זו בריחה מהעבודה הרוחנית, תעשו הכול בעשירייה.

קריין: נקרא שוב אגרת כ"ד

"שלום וכל טוב סלה

לכבוד ידידי ...

בתשובה למכתבך מיום ג' מרחשון, על שאלתך הראשונה בקשר שאתה צריך לעמוד על המשמר לעורר את האהבה בלב החברים, ודבר זה לא מתקבל על לבך לדבר הגון, דווקא זה אני רואה בגללך דבר נחוץ. כידוע לך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום.

כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה "עד שתחפץ אהבת כלולותינו". היינו, שמראים לך מן השמים שבדרך זה אתה צריך תמיד לעורר את אהבת שמו יתברך.

היינו כי כולם מחכים לאתערותא דילך, היינו כמו שאתה רואה שבאהבת חברים יש לך הזכות כפי שאתה רואה, היינו כפי שמראים לך מן השמים, שאתה המעורר (והגם שלפי האמת אינו מוכרח להיות כך. כי אם תשאל את החברים עוד לא ברור לי שהם מסכימים עמך, היינו עם ראיותיך שרק אתה חשק בהם, ולא להיפך. ודי למבין)."

"וזה ענין "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו מצד הדין דברים אתה מוכרח לדון רק כפי ראיותיך, לכן בזה האופן מראים לך מהשמים שאתה צריך לעורר בכל פעם את אהבת ה', ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה."

שאלה: קודם ענית לחבר שאנחנו לא יכולים לעורר הכול במחשבה, ושזה עדיין רחוק מאיתנו. אבל באגרת כתוב שאתה כל הזמן בודק את עצמך, עד כמה החבר מעורר אותך. יוצא שיש פה אי התאמה, כלומר אם אני מאמין שרוב הקבוצה לדוגמה אצלנו לעתים רחוקות הקבוצה מגיעה למפגשים. אז איך לבנות את המחשבה הזאת שההתעוררות שלהם כלפיי הייתה מבפנים, ואני כל הזמן מתרוצצת כמו איזה סנאי.

לא צריך לדון כך את החברות, אולי הן לא יכולות כמו שאת יכולה, לא זה העניין. בקשר למפגשים, לפעמים לנשים קשה להגיע למפגשים, לגברים יותר קל, ולנשים יותר קשה, אז לא נדרוש את זה. פעולות פיזיות צריך לדרוש כמה שפחות, כי בפעולות פיזיות כל אחד מאיתנו נמצא במצבים לגמרי שונים, גם באופי, גם במשפחה, גם בקרובים, גם בבריאות ומי יודע במה עוד, אז לא נדרוש.

אבל בהתקשרות בינינו דרך האינטרנט, ובכל מיני דברים אחרים, כאן כבר אפשר להשתדל לקבוע זמנים כדי להיות מחוברות. בנוסף, אם את רואה שהן לא מסוגלות להיות בחיבור, תנסי להתחבר עם החברות שכן יכולות, בקבוצה, מהעשירייה שלך, ותתפללו עבור האחרות. תעשו את זה בצורה כזאת שאתן מעוררות אהבה, ותראו שזה ממש יעזור לכולם.

שאלה: איך אני מקבל את ההתעוררות מהחברים, או שאני מקבל התעוררות רק מהבורא?

כשאתה מסתכל עליהם אתה לא מקנא בהם? אין לך במה לקנא?

אני יכול לקבל התעוררות מחברים במידה שאני מגלה אליהם תוספת רגש, רגישות, במידה הזאת אני יכול לקבל מהם התפעלות. ככל שאני מעורר את עצמי כלפיהם, כך שאני אתפוס את הגלים שמעוררים אותי. ואנחנו יכולים בקבוצה להגיד אחד לשני, "תראה איך הוא עובד, תראה כמה הוא משקיע, תראה כמה הוא כך וכך", זה נקרא "לעורר את נפש החברים".

שאלה: בנוגע ל"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אנחנו כנראה לא מבינים את עומק המילים האלה, ובהמשך הרב"ש אומר, "תדון רק לפי מה שהעיניים רואות".

אל תלך אחרי חשבונות הלב, וחשבונות המוח, אלא לפי מה שאתה רואה בחברים בצורה חיצונה, כמה קשה להם, ובכל זאת הם משתוקקים להיות עם העשירייה. עד כמה הם נמשכים ודוחפים את כולם להתחבר יותר ויותר. תראה מה קורה, ועל זה תדון אותם לכף זכות.

שאלה: אני מרגיש חוסר חיבור עם חברים שלי בעשירייה. איך אני מעיר את הלבבות? איך אני מעיר את הלבבות של חברים לחיבור בעשירייה?

אני חושב שיש לך, ולא רק לך, אלא לכולם, רק פתרון אחד. איך אני מכניע את עצמי להיות הכי קטן ביניהם, כמו שרב"ש כותב בחיבור על החברה. איך אני עושה את עצמי הקטן ביותר, למה? כי אם אני אעשה את עצמי הקטן ביניהם, אני אוכל לקבל בצורה הכי גדולה, אני מקבל מהבורא את הדבר הכי גדול. תנסה את זה, ותראה שתצליח.

שאלה: אני רוצה להזמין את כל החברים לעשות היום בעשיריות פעולה, מחשבה נוספת, יגיעה נוספת כדי לעורר את הלבבות של החברים שאנחנו נעלה ביחד.

טוב. עוד מעט ייגמר השיעור ואתה תמשיך.

שאלה: סליחה, לא בדיוק הבנתי. השלהבת הזו של הבורא שנמצאת בלי קשר לזה שאנחנו מבעירים אותה. מה מחזיק את השלהבת הזאת? עם מה אנחנו בונים את הבורא?

ודאי שאנחנו. אין מישהו אחר.

תלמידה: אין שלהבת בלעדינו?

אין. מאיפה? רק אנחנו. הבורא מביא את העצים, וכולנו צריכים להדליק אש עם גפרור, כל אחד עם הנקודה שבלב. ואנחנו צריכים לנשוף "פו, פו, פו" על המדורה הזאת כדי שהיא תתחיל לבעור, ואז מכל הניצוצין מתחילה שלהבת שעולה ממש עד השמים.

תלמידה: אם אנחנו לא מדליקים את השלהבת לבורא יש צער? זה צער השכינה? זה הצער הגדול שהוא מרגיש?

ודאי.

שאלה: מה עושים עם הפערים הגדולים, מצד אחד דחייה גדולה, מצד שני רגישות גדולה מאוד לחברים?

ממשיכים. חברים ממשיכים. אתם נמצאים במצב טוב, במצב מאוד אפקטיבי, מאוד מועיל. קצת יותר לחץ, ותצליחו.

שאלה: מה הכי חשוב לזכור בהדלקת האש?

חשוב להדליק את הניצוץ שיש לי בלב, ולעשות ממנו שלהבת.

שאלה: על פי האיגרת, נניח אני חושבת על הבורא למשך שעה, אני מביאה לו את החסרונות של החברות כדי שימלא אותן. מה אני יכולה ללמוד פה ביחס לבורא? אולי כמה הוא משתוקק לחסרונות שלנו?

עד כמה הבורא רוצה בקשר בינינו. כשאני חושבת על הקשר בינינו, ומתפללת ומבקשת מהבורא שיקים את הקשר בינינו, וכשאני רואה שהוא עושה את זה, על זה כתוב "הרחמן הוא יקים לנו סוכת דויד הנופלת".¹

שאלה: איך הבורא חולק אתנו את הצער שלו? איך אפשר להרגיש את הצער שלו?

בזה שאנחנו מרגישים כמה שאנו עדיין לא יכולים לקיים את הרצון שלו לאיחוד בינינו. הבורא לא צריך שום דבר, רק את האיחוד בינינו, שנחזור לצורת הכלי שהייתה לפני השבירה. נתראה מחר בשיעור צהרים.

קריין: מחר בשיעור בוקר.

בשיעור בוקר ודאי. אבל שיעור צהרים, זה שיעור צהרים. שיהיה לכם כל טוב, ולא לשכוח מה שלמדנו היום. הכול תלוי עד כמה אנחנו משתוקקים לחיבור הפנימי. ואני רוצה כל הזמן להדליק, ולהדליק את לבבות החברים. בהצלחה.

(סוף השיעור)

---

1. "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" (עמוס ט' י'"א)↩