שיעור 08.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: הכניסה למדרגה הרוחנית הראשונה

קריין: נקרא קטעים נבחרים מכתבי מקובלים בנושא. נקרא קטע מספר 1 מתוך כתבי רב"ש, כרך ג' "ענין אור חוזר".

"במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו, וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו, אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי ש"מלא כל הארץ כבודו", מכל מקום נחשב כלפי התחתון כמו שאינו. היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית, אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת, שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמים. וזה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהכוונה, הכל נותן הקדוש ברוך הוא. שפירוש, האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון. מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו."

(רב"ש-ג. מאמר 557. "ענין אור חוזר")

אנחנו נמצאים במערכת חוקית, פיזית, שמתגלה לנו לפי תכונתנו בהשתוות הצורה, זאת אומרת עד כמה שאנחנו משפיעים, גם מגלים את העולם המשפיע, את הבורא. וצריכים להבין שאין כאן משהו שיכול להיות שלא יתפקד לפי החוק הזה, לכן עלינו לקיים את החוק. איך לקיים את חוק ההשפעה? רק בזה שאדם מבטל את עצמו, ויש לו ללמוד איפה לבטל את עצמו כלפי הקבוצה, ואז במידה שהוא עושה זאת, מתחיל להרגיש מציאות עליונה, להיכנס לקשר עימה שוב דרך הקבוצה ואיך שמכוון את עצמו, איך שמסדר את עצמו, מכייל את עצמו, בהתאם לזה נפתח לו העולם החדש.

לכן הכול כלול בתנאי אחד, עד כמה שמבטל את עצמו ורוכש תכונת ההשפעה במקום תכונת הקבלה הטבעית שניתנת לו מהלידה. ואת זה צריכים טוב טוב לזכור, שאנחנו חיים, פועלים בעולם הגשמי והעולם הרוחני, אבל אם רוצים לגלות זה יכול להיות אך ורק לפי חוק השתוות הצורה. ואם אין תכונת ההשפעה פועלת בנו, נראה לנו שלא נמצא את העולם העליון, הבורא, היינו את הכוח שממלא את תכונות ההשפעה, לא נמצא אותו במציאות שלנו.

לכן הידיעה הזאת שזה יהיה ממש מול העיניים של האדם שירצה לפרוץ דרך העולם הזה ולראות את העולם העליון, זה צריך להיות דרך צמצום עצמו, לפחות להגיע למצב שמבטל את עצמיותו. ואחר כך עומק הכניסה לעולם העליון, כבר יהיה לפי היכולת לממש את הרצון לקבל לטובת הרצון להשפיע, ובזה כבר מתחילה להיות העלייה בסולם.

סדנה

למה העולם הרוחני, עולם העליון, נסתר מאיתנו?

*

איך אנחנו יכולים לתאר את מצבנו כשנכנסים לעולם הרוחני? מה קורה בנו כשאנחנו נכנסים לעולם הרוחני? איזה שינויים?

*

קריין: קטע מספר 2 מתוך "מאמר לסיום הזוהר".

"ענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."

(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")

כמו שיש לנו דאגה לעצמנו לפני הכניסה לרוחניות, כך כשאנחנו מתקרבים לכניסה לרוחניות הדאגה הזאת נעשית יותר ויותר מצומצמת, אמנם היא חזקה, בולטת יותר, לא שהיא יותר גדולה אבל בולטת יותר כי אנחנו כבר מרגישים שהיא מנוגדת לרוחניות. מדברים על זה הרבה ומתחילים גם להרגיש לקראת הכניסה לעיבור, ונקודת העיבור היא שאנחנו מפסיקים לדאוג לעצמינו ורוצים שהבורא ימלא אותנו וישלוט בנו. ואחרי כן אנחנו כבר מתחילים להתפתח בתשעה ירחי לידה, ואז אנחנו כל הזמן רוצים להגדיל את שליטת הבורא בנו יותר ויותר, ואך ורק במידה שמרשים לזה לקרות, העוּבר שלנו גדל. והבורא ממלא אותנו ובמידה הזאת אנחנו מרגישים את העולם הרוחני. באיזו צורה קיימים בעולם הזה? באיזו צורה אנחנו עוברים דרך המחסום, דרך הנקודה הזאת של הקליטה הרוחנית ואחריה איך אנחנו מקבלים את העולם הזה? איך אנחנו מרגישים שקיימים בו? תתארו את העולם הזה מהצד השני, מרוחניות לגשמיות.

*

בזמן הירידה כשאנחנו נופלים לעולם הזה איך אנחנו מרגישים אותו לעומת האנשים האחרים שנמצאים בו קבוע?

*

האם הוא צריך להיות יותר גרוע מהאחרים? לא שנדמה לו ולא שנראה לו ולא שהוא מבין ומרגיש. האם הוא צריך להיות יותר גרוע מהאחרים כדי לקבל הכבדת הלב ואחר כך כבר אחרי שהוא נכלל בזה, להתחיל לעלות שוב לדרגה הרוחנית דרך אותה נקודת המחסום או העיבור? מה זה נקרא "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא"¹?

קריין: קטע מספר 3 מתוך "מאמרי שמעתי", מאמר ל"ו "מהו, ג' בחינות גופים באדם".

"האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז. וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות."

(בעל הסולם. שמעתי. ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")

איך אנחנו מחלקים את הרצון שלנו, כי ודאי שזה הכול רצון, אין שום דבר חוץ ממנו, אנחנו לא מרגישים שיש עוד משהו חוץ ממנו, איך אנחנו מחלקים את הרצון שלנו לחלקים האלה, שכינה, אור, פנימיות הגוף, חיצוניות הגוף, קליפה? "איש את רעהו יעזורו".

*

אנחנו כולנו סך הכול רצון ומה שאנחנו מרגישים בתוך הרצון וכל המציאות זה רק מה שמורגש בתוך הרצון. את הרצון הזה אנחנו מחלקים לחלקים, לעיגולים, לאזורים, לעולמות, או שהוא כך מחולק ואנחנו לא יכולים להתערב בזה ולסדר אותו אחרת?

*

קריין: אנחנו בקטע מספר 4 מתוך מאמרי שמעתי מאמר מ"ב "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"כתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות. ואח"כ ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע. וזה שאומר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". שפירושו, שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה. מה שאין כן עכשיו, שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקבל תיקון בעל מנת להשפיע, כי זהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל. ובזה יש לפרש מה שכתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה."

(בעל הסולם. שמעתי. מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

איך אני מתאר לעצמי מצב שאני מבטל את עצמי כלפי הבורא? מה זה נקרא לבטל את עצמי כלפי הבורא, בפועל, עכשיו, בַמקום?

*

כתוב, במקום שהמחשבות של האדם שם הוא נמצא². איך אנחנו מסדרים לעצמינו כביכול מציאות שנמצאים כבר אחרי המחסום בעולם הרוחני, בקשרים רוחניים, בהזדהות עם הבורא כדי באמת לפרוץ לשם? איך אני מתאר לעצמי את המצב הזה? זה כמו ילדים, כמו בכל דבר, אנחנו צריכים לתאר את המצב הבא ואז אנחנו לאט לאט מגיעים אליו על ידי העלאת מ"ן, וזה כבר השפעת המאור המחזיר למוטב, אבל אחרי שאנחנו ממש בכל כוחנו מתארים לעצמנו את המצב המתוקן. בואו נתאר את המצב המתוקן ונשתדל לא לרדת ממנו.

*

איך אנחנו מארגנים את המשחק הזה לכל הזמן, לקבוע? ובמידה שאנחנו עוברים מהמשחק למציאות, מעלים את המשחק לדרגה יותר עליונה ועוד יותר עליונה, זה נקרא "להעלות מ"ן" שאנחנו רוצים להיות במצב הרוחני היותר משופר. איך עושים את זה? סך הכול לקיים מה שרב"ש כותב שם במאמרים, שוב חוזרים לאותו דבר. אבל לתאר את המצב שממש חיים בו, כמו ילדים שלכן מתוך זה מתפתחים.

*

קריין: קטע מספר 5 מתוך מאמרי "שמעתי", מאמר י"ט "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה".

"כל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים. ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון. מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון. היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

כשאדם רוצה לבטל את עצמו לגמרי אז הוא מקבל את האור העליון כאין סופי. וכשהאור העליון מתלבש בו באיזו מידה, אז הוא כבר מוגבל לפי הכלים של האדם ויש ביניהם איזו אינטראקציה, השתוות, התחברות, והאור כבר נמצא מוגבל.

*

איך אנחנו מתארים את האור אין סוף כשאנחנו מבטלים את עצמנו לאפס, לכניסה לעיבור כל פעם? כשאני מתאר את עצמי לאפס, אז האור העליון מאיר במלואו, וכשאני רוצה להתחבר עמו, במידה שאני מסוגל להתחבר, הוא מקטין את עצמו ואז הוא מגיע איתי, בהשתוות.

השאלה היא, למה אנחנו צריכים לשני המצבים הללו, את האור אין סוף בזמן הביטול והאור המוגבל בזמן הקליטה? תעבדו ביניכם, שכל אחד שישלים את השני. אפילו אם לא תגידו נכון, אבל יהיה לפחות קשר והאור יאיר בקשר. אל תחפשו חכמה.

*

כשאנחנו מבטלים את עצמנו אחד כלפי השני אנחנו תופסים את האור העליון הבלתי מוגבל. תופסים אי אפשר להגיד, אבל כביכול מרגישים כך, לפי הרגשת האפס שאדם מקטין את עצמו אז הוא מרגיש את האור העליון ששורה בחברה, כבלתי מוגבל. ברגע שאני מתחיל לחפש איתם איזו מידת קשר, מידה, הגבלה, לפי זה האור העליון גם מוריד את עצמו ושורה בתוך הקשר המסוים בינינו.

*

קריין: קטע מספר 6 מתוך רב"ש א', "ענין יניקה ועיבור".

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך". וזהו מלשון "כי אם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."

(רב"ש א', ענין יניקה, ועיבור)

איך אנחנו יכולים לעשות זאת ועד כמה אנחנו צריכים להחזיק בזה? לאורך איזו תקופה אנחנו צריכים להחזיק במצב כזה, שהרצון לקבל בעל מנת לקבל יבטל לגמרי את הכוונה על מנת לקבל, שאז מעלה את עצמו לדרגת בינה?

*

קריין: קטע מספר 7. מתוך רב"ש כרך ב', "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

"מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות. וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה."

(רב"ש ב', מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה)

איך אנחנו מחפשים, ואיך אנחנו מוציאים את "כוח האם" שהוא יעבוד עלינו, יעשה מאתנו "עיבור" ויקדם אותנו למצב של ה"עובר" השלם? איך אנחנו נאתר את כוח האם שיעשה את העבודה הזאת עלינו?

*

קריין: קטע מספר 8 מתוך רב"ש א', "ענין יניקה, ועיבור".

""עיבור" נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית. ומדוע אני צריך להאמין על זה ואני לא יכול להרגיש שכך הוא. וגם השכל מחייב באם אני הייתי מרגיש את המציאות ה', בטח הייתי יכול לעבוד את ה', והיה לי השתוקקות לשמש אותו, אם כן הסתר זה למה לי, מה מרויח הקב"ה בזה, שהסתיר עצמו מהנבראים. גם על זה לא מתרץ שום תירוץ, אלא גם על הקשיא הזו הוא מתרץ שהוא הולך למעלה מהדעת, ואומר אם הקב"ה היה יודע, שאם לא היה עשה הסתר היה יותר טוב להנבראים, בטח שלא היה עושה הסתרה. נמצא שעל כל הקושיות שעולה במוחו, על הכל הוא אומר שהוא הולך למעלה מהדעת, והוא הולך עכשיו בעינים עצומות, ורק באמונה."

(רב"ש א', ענין יניקה, ועיבור)

וזה נקרא "עיבור". למה נדרש מאתנו ללכת בתנאים כאלה, להיכנס בתנאים כאלה לעיבור הרוחני? מה ההכרחיות? מה התועלת מלהיכנס לעיבור דווקא בתנאים אלו, ואחרת כביכול זה לא ניתן? אם הייתי בונה בעצמי את המערכת, מה הייתי עושה אחרת?

*

האם אנחנו כבר יכולים לבנות תהליך מתחילת הבריאה ועד סוך הבריאה, מ"סוף מעשה במחשבת תחילה", כשהתוצאה קובעת את הסיבות ואת המצבים שצריכים לעבור. להביא, לבנות את הנברא ולהביא אותו למצב המושלם. זאת מחשבת הבריאה, ואיך מזה מתפתח הכל, במיוחד כשאנחנו רוצים עכשיו לברר אולי את נקודת העיבור? תוכלו לעשות את זה מהר? ביחד.

*

קריין: קטע מספר 9, מתוך מאמרי "שמעתי", מאמר קל"ה, "נקי וצדיק אל תהרוג".

"נקי וצדיק אל תהרוג". "צדיק" פירוש, שמצדיק את ה', שכל מה שהוא מרגיש, בין טוב בין רע, הכל הוא לוקח למעלה מהדעת. והוא בחינת ימין. "נקי" פירוש נקיות הדבר, המצב איך שהוא רואה. כי "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות". ואם הוא לא מבין את הדבר או שלא יכול להשיג את הדבר, אין לטשטש הצורות כמו שהן נראות לעיניו. וזהו בחינת שמאל, והוא צריך לכלכל שניהם."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר קלה. נקי וצדיק אל תהרוג)

איך אנחנו רואים את מה שרואים, אומרים שזו אמת, עולים מעל זה למצב השלם? איך אנחנו רואים את כל העולם איך שהוא נראה, שהכל הרוס, הכל ללא צדק, ומתעלים, מעלים את עצמנו למעלה מזה. שמצד אחד, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ומצד שני, מצדיקים את הבורא במה שיש ומקבלים הכל כמושלם. על סמך מה מקבלים את זה כמושלם?

*

איך אנחנו בונים את הקו האמצעי שבו אנחנו מגיעים לשלמות יחד עם זה שרואים את האמת, ובכל זאת מצדיקים אותה ומגיעים לשלמות בכל הכלים? איך אנחנו בונים קשר עם הבורא בג' קווים כך שכל זוועה שאנחנו רואים בעל מנת לקבל, אנחנו יכולים להצדיק ולראות רק כטוב? עד כדי כך שמעולם ואף פעם לא היה בכל המציאות שום דבר רע?

*

קריין: קטע מספר 10, מתוך רב"ש ג', "מלא כל הארץ כבודו".

"מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת. לכן אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאתטמרא מינך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך. וזהו ענין גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שיפלות והסתרות, אם האדם מתחזק בה ומבקש מה' שיגלה את עצמו. וזה ענין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "ברח דודי עד שתחפץ", היינו שמטרם שהאדם מוכשר לגילוי אורו יתברך, מבקשים ממנו, "ברח דודי", היינו שלא יגלה את עצמו להנבראים, מטעם הנ"ל, שענין הסתרה הוא רק תיקון הבריאה. לכן האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה:

א. שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'.

ב. שה' יתן לו את הכח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים מוכשרים לגילוי פנים."

(רב"ש ג', מלא כל הארץ כבודו)

איך אנחנו מתארים את כל המציאות שלנו סך הכל כבורא שמשחק אתנו כדי לגדל אותנו כמו שההורים נגיד משחקים עם הילדים, אך ורק כדי לגדל אותנו, לחנך אותנו, להכין אותנו לדרגה הגבוהה ביותר, למצב הגבוה ביותר? איך אנחנו רואים בזה פעולות של חינוך מצד הבורא? איך אנחנו רואים את כל החיים שלנו מההתחלה ועד הסוף, סך הכול כפעולות חינוך הבורא כלפינו?

*

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-08_lesson_madrega-rishona_n2_p1_At17K5VR

---

1. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז', כ')↩

2. אדם מצוי במקום שעליו הוא חושב (בעל שם טוב)↩