שיעור בוקר 28.07.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 482,

מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

קריין: מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות", בעל הסולם, עמוד 482, "כתבי בעל הסולם".

אהבת ה' ואהבת הבריות

"ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה." (ב"ר כ"ד)

כלל ופרט

"המאמר הנ"ל הגם שהוא אחד המאמרים המפורסמים והמצוטטים ביותר בימינו. עכ"ז הוא בלתי מבואר לכולם על כל רוחבו והקיפו. כי מילת "כלל" יורה לנו סיכום פרטים שמתיחסים ל"כלל" הנשוא, אשר כל פרט ופרט נושא חלק בתוכו, באופן, שבצירוף כל הפרטים יחד ימצא אותו "הכלל".

ואם אנו אומרים "כלל גדול בתורה", הרי הבנתו: אשר כל המקראות ותרי"ב המצוות, המה הם סיכום הפרטים המתיחסים לפסוק של: "ואהבת לרעך כמוך". ולכאורה קשה, איך יכול פסוק זה להיות "כלל" לכל מצוות התורה? לכל היותר הוא יכול להיות "כלל" לחלק התורה והמשפטים הנוגעים בין אדם לחבירו. אולם לחלק הארי שבתורה העוסק בעניני עבדות בין אדם למקום, איך אפשר להכלילם במסגרת הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"?"

שאלה: אנחנו מנסים בהיגיון להכניס משהו שהוא מעל הדעת, מעל ההגיוני. האם בסופו של דבר, כל מה שאנחנו לומדים באמצעות המאור, לא אמור להביא אותנו להכרה והרגשה, שאנחנו בכלל לא שם, ורק הכוח העליון יכול להביא אותנו לשם, ומה שאנחנו מייצרים בינינו זה השתוקקות לזה?

כן.

תלמיד: ואז לא נוצר מצב, שהאגו שלנו מבלבל אותנו. כי אני שומע חברים, שאומרים "אני מדבר למעלה מהדעת", "אנחנו מחוברים" ועוד כל מיני מושגים שבעצם רק כאשר האדם מגיע להשגה רוחנית הוא מסוגל להיות בהם?

יכול להיות.

תלמיד: מה זה יכול להיות, או שאני שם או שאני לא שם, אין באמצע.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, שההרגשה של בן אדם, שהוא כאילו מעל הדעת, גורמת לו לא לבקש מהבורא, או לא להרגיש שהוא לא שם, ולא לגלות את הפער בין המצוי לרצוי, ואז בעצם אנחנו מפספסים את התפילה להגיע לשם?

כן.

תלמיד: אז איך מגיעים בסופו של דבר ליצירת החיסרון המשותף וההבנה המשותפת, שכל מה שצריך לעשות זה להבין ולהרגיש, שאנחנו לא שם ורק הבורא יביא אותנו לשם, ורק הצעקה "הצילו" היא שתוביל אותנו לשם?

אני חושב שכולם מסכימים.

תלמיד: אז אם מסכימים, מה אנחנו עושים לא כמו שהיה בתקופת האר"י, שהתלמידים אמרו לו שהם הולכים לבית לשאול רשות, אלא מייצרים את הנחיצות הזאת ברגע זה, או אם לא ברגע זה, אז אחרי ארוחת החומוס?

עוד מעט.

תלמיד: אני שואל, ולא יודע אם אותך, אולי את החברים.

אני רואה שלחומוס הם מוכנים.

תלמיד: אוקיי, אז גם אני.

בקיצור, תעורר אותם.

שאלה: הוא אומר, "אשר כל המקראות ותרי"ב המצוות, המה הם סיכום הפרטים המתייחסים לפסוק של: "ואהבת לרעך כמוך"." מה זה התייחסות?

ששייכים לזה.

תלמיד: אז למה הוא מתכוון, "כל המקראות ותרי"ב המצוות" שזה מקדם אותנו בתהליך?

ככה זה.

תלמיד: לא ברור.

שייך, קשור.

תלמיד: מה שלומדים בתרי"ב המצוות?

כן.

תלמיד: כל זה קשור ל"אהבת לרעך כמוך". ומה חסר לנו פה חוץ מזה?

אהבה.

שאלה: הוא כותב, שכל פרט נושא חלק בתוכו, והצירוף הופך להיות כלל של הפרטים. האם אנחנו נדע פעם על החלק שנמצא בכל פרט, או רק על הכלל? או שלא צריך לדעת בכלל?

אני לא יודע, לא עברתי על כל החלקים, לא עברתי על החיבור שביניהם.

תלמיד: אבל נדרש לעשות מאמץ?

לא יודע.

שאלה: לָמה התיקון בחלקים השבורים, הוא ביחסים ביניהם ולא כלפי משהו אחר?

התיקון הוא תמיד ביחסים בין החלקים, כי כל העניין שלנו זה שבירה, או ההיפך. כל העניין שלנו להגיע להבנת החיבור, ולכן לא חשוב לי כל חלק וחלק מה הוא באמת, אלא מה הקשר שלו עם כל יתר החלקים, זאת השיטה. ובכלל, זה לא השיטה, זו בעצם הבריאה, ההתקשרות בין החלקים השונים.

תלמיד: אז יש חבילה של רצונות שבורים, ואני ממיין איזה חלקים אפשר היום לסדר נכון ואיזה פחות, אולי מחר?

כן.

תלמיד: וזה גם בתוך ביחסים בין החברים בתוך העשירייה?

כן.

תלמיד: אז כמערכת שנקראת "עשירייה", כל חבר צריך להסכים שהאור יבוא וימשוך אותו ויתקן את היחסים?

ככל שהוא יכול להיות המחבר בין החברים, הוא מוכן לזה. הוא מוכן להיות אותו החלק המקשר. ומתוך שהוא המקשר, הוא ידע מה מידת הקשר ומה אופי הקשר, מה חוקי הקשר, זה העיקר.

שאלה: בלוח השנה סיימנו את תקופת בין המצרים ועוד כמה ימים אפילו חוגגים את ט"ו באב, האם אנחנו צריכים לקחת איתנו משהו מהחורבן לבניין?

ודאי שכל הדברים האלה קשורים זה לזה.

תלמיד: מה אמורים לקחת מהחורבן לבניין, אילו הבחנות מסוימות?

את הכול, אם אתה לא יודע את החורבן, אתה לא תוכל להקים את הבניין.

תלמיד: אז מה לוקחים?

הכול.

תלמיד: מה זה אומר הכול, יש הבחנות מסוימות שצריך לקחת?

את כל ההבחנות מהשבירה.

תלמיד: אני מרגיש בעיקר כאב, כמו שדיברו על מצב העם שלנו, אילו עוד הבחנות יש?

אם אתה רואה משהו שבור, אתה צריך לדעת באיזה כוחות, באילו כלים הוא שבור, באילו הבחנות יש לו בעיה, עד כמה הוא צריך להתחבר, באיזה תהליך הוא צריך להתחבר, אחרת אתה לא תדע איך להקים אותו מחדש.

תלמיד: ומאין אני יודע את כל הדברים האלה, מה שבור, מה צריך לתקן?

מתוך זה שאתה רוצה להשתתף בכך, מבקש ואז אתה נכלל.

תלמיד: זה נשמע הפוך, אני לא יודע ומבקש שיראו לי.

כן ודאי, אנחנו מתחילים מזה שאנחנו לא יודעים שום דבר.

תלמיד: אז כל מה שצריך זה כאב כדי להתחיל?

התיקון מתחיל מזה שאני מוכן בהדרגה להתכלל עם כל החלקים השבורים. יש כאן בעיות, איך אדע מה השבירה שלהם, מה הסבל שלהם, מה התיקון שלהם, אני בכלל לא שייך לאותם חומרים, לאותן תכונות שהם עכשיו מרגישים.

זו בעיה גדולה מאוד, רק האור העליון מסוגל לכלול אותם יחד ולעשות מאתנו ערבוביה כזאת, שכל אחד יוכל להתחיל להרגיש את חברו כמו את עצמו.

שאלה: אמרת שבאמונה אין גבול ואילו בדעת יש גבול, מה שעלה בי אחרי שביררתי, זה מה שהרב"ש אומר, שאני שורה בקרב עמי, מה הקשר בין זה שאני שורה בתוך עמי, לבין האמונה?

בלי אמונה אני לא יכול לשבת בתוך עמי, להתכלל בכולם, איך אני אעשה את זה? רק מתוך זה שאני יוצא מהרצון לקבל האישי ונכלל בכולם.

שאלה: אתמול הרשתות החברתיות היו מלאות במשפט "ואהבת לרעך כמוך" שעליו גם מדבר הקטע.

הכוונה לרשתות החברתיות בכל ישראל?

תלמידה: כן בישראל.

מלמעלה עד למטה? ימינה, שמאלה, כולם?

תלמידה: הרבה אנשים, כולם כתבו איזה סיפור או שיר. כשאנחנו מנסים להסביר לעומק מה זה "ואהבת לרעך כמוך", זה פתאום נהיה מסובך, מאוד קשה להסביר את זה. איך להסביר זאת בצורה פשוטה, שתתקבל בלב, כך שבן אדם לא ייבהל מזה?

אני לא חושב שזה אפשרי, אני לא חושב שהתנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך", החוק הכללי הראשון הוא כולל והוא התנאי הראשון שאנחנו יכולים לקלוט, לקבל. איך יכול להיות דבר כזה? מי מסוגל לזה?

תלמידה: אבל הנה גם רב"ש אומר על כך במאמר המפורסם מאוד "ואהבת לרעך כמוך".

מפורסם, זה לא אומר שאנחנו מבינים אותו ושאנחנו נכללים ממנו ומוכנים לקיים אותו. דווקא מפני שהוא כל כך קרוב אלינו, סימן שאנחנו לא מבינים, לא יודעים ולא קרובים אליו.

תלמידה: אנחנו תיכף מגיעים לט"ו באב, איך בכל זאת אפשר להסביר לאנשים מה זה אהבת הזולת? לתת להם איזו נגיעה, הרגשה?

אני לא חושב שאנחנו בכלל שייכים לזה, אנחנו לא שייכים לאהבת הזולת, לא שייכים לקירוב, לחיבור, אנחנו לא מסוגלים לתת יד ליד, לחבק זה את זה. אנחנו מאוד רחוקים ויש לנו ממש הסתרה גדולה עלינו, אף אחד לא אוהב את רעהו, לא מוכן, ולא מבין בכלל מה רוצים ממנו.

תלמידה: אבל האדם כל היום מחפש אהבה, יש לו נטייה לדבר הזה גם אם הוא לא מבין אותו, לא יודע.

האדם יום יום רוצה את האהבה, שיאהבו אותו שהוא לא יצטרך להתגונן כלפי כל הזולת שנמצאים סביבו. זה נקרא שהוא מוכן לזה, שהוא מסכים לזה.

תלמידה: אז אפשר לדבר אל המקום הזה בלב שלו כדי לפתח אותו, לפתוח אותו, לקחת אותו למקום חדש?

נכון, אז את מגיעה בזה להכרה שכולנו אגואיסטים נמצאים זה כנגד זה, לא רוצים שום דבר מעצמנו ורק דורשים מהאחרים יחס טוב.

תלמידה: ואיך אתה מושך את האדם צעד קדימה, מדרגה אחת למעלה מעל ה"אוקי הבנתי אני מרגיש שאני אגואיסט, אני יכול להסכים איתך", איך אתה לוקח אותו מפה עוד צעד קדימה לקראת התיקון?

אני מסביר לו איזה חיים צריכים להיות, טובים, באהבה, בחיבור, בהתחייבות זה אל זה, ואם אדם מתחיל לקלוט את זה ולהסכים לזה, במידה הזאת אני פותח לו דרך להגיע לאותן התכונות של החיבור. אין לנו ברירה, או שאנחנו מגיעים למפץ הגדול שלא יישאר שום דבר, יכול להיות שגם זה לא נורא, או שאנחנו מגיעים לחיבור בינינו.

תלמידה: מה יהיה יותר טוב בחיים של חיבור? זה נשמע מחייב, אז איך אתה מסביר לו שיהיה לו יותר טוב בחיים של חיבור?

מה יותר טוב בחיים של חיבור לעומת החיים של ניתוק? שבחיים של חיבור כולנו יכולים לדאוג לכל אחד ואז אדם ירגיש את עצמו שהבורא, הכוח העליון, פועל עליו דרך כולם. ומביא אותו למצב שנקרא "גן עדן". ולעומת המצב ההפוך שהאדם מרגיש את עצמו כאילו נמצא בכלוב של חיות רעות. וכל החיים שלו זה רק לפחד מרגע לרגע יותר ויותר שעכשיו יתנפלו עליו ויאכלו אותו בחלקים.

שאלה: כתוב "אולם לחלק הארי שבתורה העוסק בעניני עבדות בין אדם למקום, איך אפשר להכלילם במסגרת הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"?", כל עוד אנחנו לא מגיעים לירושלים הבנויה של שלמות הכלי שהכול תוקן, יש אפשרות בכלל להתייחס לעבודת הבורא, כי הרי אנחנו לומדים ש"ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" זאת אומרת כל עוד לא נחבר את השכינה לא נוכל להגיע למצב הזה? האם זה נכון?

ודאי שנכון.

שאלה: זאת אומרת שהשאלה הזאת היא למעשה אינפורמטיבית?

אשר ברא אלוהים לעשות.

שאלה: בחודשים האחרונים למדנו הרבה על תפילה, האם אפשר לעשות מכל השאלות שהחברים שואלים תפילה לבורא וזה מה שיעזור, או מה עושים? מה הפתרון?

באמת אין לנו יותר מה לעשות חוץ מלהתפלל, לבקש, להעלות את החיסרון שלנו שהבורא ימלא אותו, בשבילו זה תענוג למלא אותנו, בשבילנו תענוג לקבל מילוי ממנו.

תלמיד: כשקוראים את רב"ש כשקוראים את בעל הסולם וגם המילים שלך שאתה כותב וכותבים את המילים שלך, זה ממש נראה כסידור, אנחנו לא יכולים לקחת את המילים האלה ולעשות אותם כסידור?

לא לא לא, אני אוסר לעשות מהמילים שלי איזה סידור או בכלל ספר הוראות או משהו, לא. אני לא מדבר עד כדי כך נקי ומדויק. לא.

מה שאני עושה במילים שלי זה לתת לכם יכולת להתפרץ, לחשוב, לדבר, בעיקר לברר, לברר ענייני עבודה.

(סוף השיעור)