שיעור בוקר 23.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 465,

מאמר "מהו חצי השקל, בעבודה - א'"

קריין: רב"ש א', עמוד 465, מאמר "מהו מחצית השקל, בעבודה - א'", טור ב', ד"ה: "ועתה נבאר מה ששאלנו".

"ועתה נבאר מה ששאלנו בענין מחצית השקל, מה זה מרמז לנו בעבודה, ויש לפרש, "כי תשא את ראש", כשהאדם רוצה שיהיה בחינת ראש בקדושה ולא זנב, כמו שאנו אומרים בליל ראש השנה, "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". שזנב נקרא, שהוא בפני עצמו אין לו שום דעה, אלא הוא נמשך אחר הרבים, ואין לו שום בקורת על מה שהוא עושה, כלומר שהוא רוצה להיות עצמאי, שהוא בעצמו יבין מהו מטרת מעשיו, שבודאי לאחר העבודה מקבלים שכר. לאיזה שכר הוא מצפה שיקבל תמורת עבודתו. האם נכון מה ששמע מהמחנכים שלו, שבעת שהסבירו לו שכדאי לוותר על המנוחה, הן מנוחת הגוף והן מנוחת השכל, ולעסוק בתורה ומצות, שעל ידי זה הוא יקבל שכר, למה זה שכר, הם נותנו לו הרבה דוגמאות של שכר שבודאי כדאי לתת יגיעה בכדי לזכות להשכר הזה. או שיש שכר יותר גבוה ונעלה, מה שהם הראו לו דוגמאות של שכר, הוא רק לפי שהוא עדין מתחיל בעבודה, ומשום זה, אם יגידו לו שיש שכר יותר גבוה ממה שאומרו לו, הוא לא יבין את טובו של שכר, זהו מפני קטנות דעתו, ולכן מוטל עליו עכשיו לעבור את הבקורת, ולראות אם באמת זה הוא השכר ששמע מהם, או שיש ללכת ולשאול, מהו באמת השכר הזה שהוא צריך לקבל תמורת עבודתו.

ועוד יותר מזה הוא רוצה עכשיו לדעת, מהו באמת היגיעה מה שהוא צריך לתת, כלומר ומהו ענין היגיעה, היינו אם מספיק המעשה לבד, בזה שהוא מקיים תורה ומצות בבחינת המעשה לבד, או שצריכים גם כן כוונה, כלומר שאני צריך לדעת לשם מה אני עושה את המעשה, ולא מטעם שאני עושה אלו מעשים, מסיבת שאני רואה שיש אחרים שעושים, והם אנשים מבחירי עם, גם אני רוצה לעשות כמוהם. אלא שאני רוצה לדעת אם יש אפשרות לדעת הכוונות של תורה ומצות, או שאין אף אחד בעולם שיהיה לו איזה מושג מהו תורה ומצות, יותר הבנה ויותר הרגשה מילדים קטנים בעת שהם נכנסים לעול תורה ומצות, כלומר הגם שהילדים נעשים אח"כ גדולים, מפורסמים בגדלות התורה, אבל זה רק בבחינת נגלית התורה, זאת אומרת, שהם יודעים יותר, איך, ובאיזה אופן, צריכים להיות מעשים הנגלים, אבל בבחינת תורה ומצות בעצם גדלותה, אין הם מוסיפים כלום.

שפירוש הדבר הוא, שכל הגדלות הוא רק בבחינת חיצוניות התורה ומצות, אבל שיהיה משהו פנימיות, אין אף אחד בעולם שיהיה לו איזה מושג.

או שכן יש אנשים שנתווספו להם בענין תורה מצות מבחינת הפנימיות שיש בה. והוא רוצה לדעת את פנימיותה, כלומר מה שיש בכל מצות מצוה איזה כוונה מיוחדת, והיות שהוא שמע או ראה מה שכתוב בזהר הקדוש (מובא בהסולם חלק א' דף רמ"ב), וזה לשונו, המצות שבתורה נקרא בלשון הזהר בשם, תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא, אחור ובחינת השגת הדבר נקרא, פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח), "עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע, נקראים המצות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצות אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף".

ובזה יש לפרש, "כי תשא את ראש בני ישראל". כלומר כשאתה תתעורר להיות בחינת ראש, ולא זנב, כנ"ל, בני ישראל שירצה להבין מהו ישר-אל לפקדיהם, פירושו, את המצות בבחינת פקודין. כנ"ל, "ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם". שענין פקד, הוא בחינת חשבון ומנין לדעת כמה הוא מבין בענין כוונת תורה ומצות, ואת השיעור שהוא מתקרב לה' על ידי קיום תורה ומצות. ואז הוא יכול לבוא חס ושלום לידי יאוש, ולברוח מהמלחמה, שזה נקרא, בחינת נגף, ולתקן זה, ברכו את ישראל בתחילה, ואח"כ חוזרים ומבורכים את ישראל בסוף פעם שנית, ולא היה בהם נגף. כמו שכתוב (תשא דף א' ובהסולם אות ב'), וזה לשונו, "בוא וראה הרי העמידו שאין ברכה עליונה שורה על מה שנמנה, ונמצא, שתחילה מבורכים את ישראל בעת קבלת הכופר, ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל".

(ובאות ג') שואל, למה עולה נגף בסיבת מנין, ומשיב, אלא משום שהברכה אינו שורה בדבר שבמנין, וכיון שנסתלק הברכה, שורה עליו הסטרא אחרא. ויש להבין, מדוע אין הברכה שורה על דבר שבמנין, ולפי מה שהסברנו לעיל, כי ברוך מתדבק בברוך, ומשום זה כשהאדם מתחיל להכנס בקו שמאל, לעשות בקורת על עצמו, אם הוא כבר מבין הכל עם הדעת שלו, היינו אם הוא כבר מרגיש שהוא הולך קדימה בעבודה.

ואם באמת יש לו אמונה ובטחון שה' יעזור שכן יזכה לבחינת רוחניות, ולא ישאר בשפלותו, ובעת הבקורת באים לו מחשבות וחשבונות הפוכים ממה שהוא היה רוצה לראות, היינו בעת שמתחיל לחשוב את הכדאיות העבודה שהוא השקיע, בכדי שיזכה למשהו רוחניות, ואם הוא הולך על דרך האמת, אז הוא מסוגל לראות יותר האמת משאר אנשים, ורואה אז את מצבו האמיתי, איך שהוא באמת רחוק מקדושה, ומתחיל לחשוב על בחינת "תוהה על הראשונות", כלומר שהשקיע עבודה בחנם, כי הוא רואה עכשיו לפי שכלו, שחבל לבזבז זמן בחנם.

זאת אומרת, היות שמטרם שהתחיל ללכת בדרך האמת, היה לו מחשבות יותר טובות על רוחניות, ולא היה לו כל כך מגושם, שפירושו, שלא הרגיש כל כך טעם טוב בדברים גשמיים, מה שאין כן עתה כשהתחיל בעבודה דלהשפיע, הוא קבל יותר תאוה לתאוות גשמיות, מסיבת שהוא מרגיש בהם יותר טעם של תענוג. נמצא, לפי החשבון זה, הוא תוהה על הראשונות, היינו כי יש לו עכשיו חרטה גדולה על עבודה זו של עתה, הנקרא להשפיע, מכלל עבודה הקודמת יצא, היינו שהיה לו סיפוק מהמעשה, והיה מרגיש שהוא שלם בתכלית הפשיטות, כי ידע שעיקר הוא המעשה, ועל הכוונה לא צריכים לחשוב, ויש לו סיוע מאמר חז"ל שאמרו, "כי לא מדרש עיקר אלא המעשה", ובבחינת המעשה הוא היה בשלימות, וממילא היה עושה הכל בשמחה, כי היה מרגיש בעצמו שהוא איש שלם, ואם הקב"ה ירצה להעניש אותו, הוא מבין שיכול להיות שמגיע לו עונש, מטעם שלא השקיע הרבה כוחות במצות "הוכח תוכיח אמתך", שאמרו חז"ל, "וכל שיש בידו למחות ואינו מוחה, נענש עליו", (שבת נ"ד), ורק בזה הוא מרגיש שנתעצל במצוה זו.

וכך היה חושב תמיד, מה שאין כן עכשיו שהתחיל לעבוד על דרך בעמ"נ להשפיע, הוא רואה עכשיו את הרע שיש בו עכשיו יותר מתמיד, ולפי זה, מה לו עוד להמשיך בדרך זה, ומשום זה הוא נמצא עתה בבחינת ארור, "ואין ארור מתדבק בברוך", נמצא, שהוא עכשיו בחינת מת, מטעם שהוא נפרד מחיי החיים, וזה בחינת מיתה כנ"ל, הנקרא, נגף.

ובזה יש לפרש את הסיבה, שדבר שבמנין, אינו שורה שם ברכה, "וכיון שנסתלק הברכה, שורה עליו הסטרא אחרא, והוא יכול להזיק". כי דבר שבמנין נקרא, מה שהאדם מתחיל לספור את הרווחים מה שהרויח ברוחניות, אז הוא רואה להיפך, ומרגיש עצמו שיש לו רק הפסדות, כנ"ל שהסטרא אחרא מביא לו תמיד הוכחות, שיותר כדאי לו שיברח מהמערכה, חבל על כל יום שהוא השקיע בו כוחות בחנם, כי לא בשבילו הדרך הזה. נמצא לפי זה, שאין האדם מסוגל לעשות משהו על דרך הנכונה. נמצא, שבקו שמאל הנקרא, מנין, יש סכנה של מיתה, כנ"ל.

ואם ללכת בקו אחד, כלומר ללכת בדרך שהיה הולך מטרם שבחר לעצמו לעבוד בעמ"נ להשפיע, שהיה יודע שלא צריכים רק מעשים בלי כוונות, כי לא דורשים מלמעלה מכל אדם שיעבוד עם כוונות, אלא אם הוא יכול לקיים מעשה המצות, זהו ממש שלימות עבורו, ואין עליו לחשוב על כוונות. אבל מזה לא יבוא אף פעם להאמת, כי האמת הוא, שכל מעשה צריך להיות לשם שמים.

וכמו כן במצב של מנין, שהולך לעשות חשבון, אם הוא הרויח מהיגיעה שנתן בעבודת ה' עד עכשיו, ורוצה לראות את האמת, יש כאן סכנה גדולה, כי בעת שהוא רואה שאין לו התקדמות בעבודה, אז יכול לבוא לידי נסיגה מהעבודה, ויבוא לידי מצב הנקרא, תוהה על הראשונות.

ומשום זה אומר הזהר הקדוש, ששם היה תיקון, "כי לא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכופר ההוא, והוא עלה לחשבון, ונמצא שמתחילה מברכים את ישראל בעת קבלת הכופר, ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל, ונמצא, שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם נגף".

ובהאמור בדברי הזהר הקדוש, נבין את העצה שיש לנו לתת בעת שרוצים ללכת בדרך לזכות לדביקות ה', ולפי הכלל, שאין אור בלי כלי, מטעם שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון נקרא, צורך, והצורך צריך להיות מעומק הלב, שירגיש את הדבר שחסר לו בבחינת הכרחיות ולא מטעם מותרות, ובזמן שהאדם מרגיש חסרון, הוא בבחינת ארור, ואין ארור מתדבק בברוך, ולהיות בבחינת ברוך, האדם מרגיש שיש לו שלימות, ואין לו שום חסרון, אחרת לא נקרא, שלם. ואם בשלימות ואין לו חסרון, נמצא, שאין לו צורך, הנקרא, כלי, שה' ימלא את הצורך שלו.

ועל זה באה התשובה, שהיו מברכים את ישראל לפני המנין ולאחר המנין, ומשום זה כבר לא היה מקום שיהיה נגף בישראל. וענינו הוא, שענין ברכה, פירושו, שסדר כניסת האדם לעבודה הוא מתחיל בימין, היינו שהוא צריך להחשיב את ענין השרות שנותן לה', בזה שהוא מקיים מצות ה', ולפי מה דמשעיר בלבו את גדלות ה', בשיעור הזה הוא שש ושמח בזה שזכה לעשות את אשר צוה ה', וענין זה, לכבד את הגדול, זה יש בטבע שלנו, שאנו רואים שלכבוד גדול יחשב, אם יש למי שהוא איזה גדול הדור שמקובל בעיני הבריות לאדם חשוב, כולם רוצים לשמש אותו, כידוע. אבל ענין השביעות רצון בשימוש, תלוי בגדלות וחשיבות שהעולם מעריצים את הגדול הזה, ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מרגיש ומצייר לעצמו, שהוא משמש את ה', הוא מרגיש עצמו לברוך, ואז בא הכלל, שברוך מתדבק בברוך.

נמצא, שבמצב הזה האדם מרגיש עצמו למאושר בעולם, ואז הזמן שאדם צריך להודות לה', בזה שנתן לו קצת שרות ששרת אותו. נמצא, שבמצב הזה הוא דבק בה' מטעם שיש בו ענין של שמחה, כמו שאמרו חז"ל, "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". אבל יחד עם זה, אין לו עוד כלי שיהיה לו חסרון שה' יקרב אותו באמת, היינו שכל כוונתו יהיה אך ורק להשפיע, הנקרא, לשמה, ובכדי להגיע לשמה, האדם צריך לראות שיהיה לו רצון וצורך, ובקו ימין שהוא מרגיש שלימות, אין מקום לחסרון.

אי לזאת, הוא צריך לעבור לקו שמאל הנקרא, מנין וחשבון, לראות בעיני השכל שלו אם באמת הוא רוצה להיות עובד ה', ולא עובד את עצמו, כלומר כל מה שהוא עושה, אין לו מחשבה אחרת אלא לתועלת עצמו, אז הוא רואה את האמת, כנ"ל, שמאל דוחה, שהוא רואה איך שאין ביכולתו לעשות שום דבר לשם שמים, ולפי ערך שהרגיש שלימות בימין, והיה מרגיש את עצמו בטוב, והיה שש ושמח בזה שהוא משרת את ה', בשיעור זה הוא מרגיש עצמו ברע, כשרואה שהוא במצב התרחקות מעבודת ה', זאת אומרת, שעכשיו הכל שחור, עד שאין הוא רואה מקום תקוה לצאת משליטה זו, אז יש לו מקום לתפלה, ואז הוא במצב שנקרא, ארור, ונקרא, מת ונקרא, רשע, שהרי הוא רואה שאין הוא מסוגל לעבוד לתועלת ה'.

ובכדי שלא יהיה נגף כנ"ל, כי בדבר שבמנין, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הוא מוציא תמיד חסרונות, הוא מוכרח לעבור לקו ימין, ואז הוא צריך להתגברות יתירה בגדלות ה', שיהיה אז יכולת בידו לומר, שאני שמח בזה שיש לו קצת אחיזה בעבודת ה', היות שזה דבר חשוב מאוד לשמש את המלך, ומשום זה אפילו שהיא אחיזה קטנה ביותר, מכל מקום מצד החשיבות, אצלי לדבר גדול יחשב, וזהו שנעשה עכשיו את האחיזה בקדושה יותר קטנה, הוא מצד הקו שמאל, שראה איך שהוא בתכלית השפלות, ולכן קשה לו עכשיו לומר ההיפך, שיש לו שלימות, אלא האמת הוא, בזה שאומר שיש לו שלימות הוא רק מטעם החשיבות של גדלות המלך, ולפי הכלל, כל דבר שהוא חשוב ביותר באיכות, אפילו כמות קטנה מהאיכות המשובח, חשוב יותר מכמות גדולה מאיכות קטנה.

נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח להגדיל הימין מבחינת למעלה מהדעת, ולומר תמיד, שעד כמה שהוא משער גדלות וחשיבות ה', ושכדאי לומר, תודה רבה, על כמות קטנה, הוא צריך עוד יותר להלל ולשבח את המלך בזה שנתן לו קצת שירות לשרת אותו. כמו שכתוב (בנשמת כל חי), "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו".

נמצא, שעל ידי זה שחוזר לקו ימין, ששם העבודה בבחינת השלימות, הנקרא, בחינת ברוך, ואח"כ חוזר עוד פעם לבחינת מנין וחשבון, ואח"כ חזרה למעלה מהדעת, ששם אין מקום לחשבון בבחינת השכל. זה נקרא, שהיה ברכה לפני המנין וברכה לאחר המנין, וזהו תיקון שלא יהיה בהם נגף, שהוא לא ישאר בבחינת השפלות, ויבוא לידי יאוש ויברח מהמערכה לעולמים.

וזה ענין "מחצית השקל בשקל הקודש", שפירושו שהעבודת הקודש שישקול את העבודה, שיתן מחצית העבודה הנקרא בחינת ימין, שהוא בחינת ברוך - כופר לה', שיגיד שעכשיו אני עובד כולו לה', ואין בי שום חסרון, וממילא אני יכול לתת שבח והודיה לה', ואני מרגיש עצמי, לברוך הדבוק בברוך. וזה הכופר שלא ישאר בשפלות של השמאל, הנקרא, בחינת ארור, ובחינת פירוד מה'.

ומחצית עבודה השניה יהיה בבחינת שמאל, וזה באופן כמו שהזהר הקדוש אומר, שצריך להיות ברכה לפני המנין, היינו מטרם שהולך בקו שמאל הנקרא, מנין, הוא צריך להיות בבחינת ימין הנקרא, ברוך. ולאח"כ חוזר חלילה, וממילא לא יהיה נגף בפקוד אותם, היינו בזמן שירצה לזכות שהמצות יהיה לו בבחינת תרי"ג פקודין, כנ"ל. וזה שכתוב, "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל".

עשיר נקרא, בחינת ימין, שהולך בדרך השלימות ולא חסר לו שום דבר, אלא כמה שיש לו הוא שש ושמח, לכן נקרא, עשיר, לא ירבה ממחצית השקל, היינו שלא ילך בדרך הימין כל הזמן, אלא כנ"ל, שצריך לעבור לבחינת שמאל הנקרא, מנין וחשבון. והדל לא ימעיט, דל נקרא, שאין לו שום דבר, כי בזמן שמתחיל למנות ולעשות חשבון על עבודתו, אם הוא לתועלת ה' או לתועלת עצמו, אז הוא רואה איך שאין לו שום דבר שיהיה בידו לומר, שהוא עושה זה לשם שמים, לכן נקרא, דל, לא ימעיט הרבה יותר ממחצית, היינו שצריך לעבור לבחינת ימין, שהוא בחינת ברכה ושלמות. אלא שהעבודה צריך להיות מאוזן, שיהיה ב' קוים אלו שוים, בכדי שכל אחד מהם מגדיל את השני.

וזה שכתוב, "לכפר על נפשותיכם", שדוקא על ידי ב' אלו שהם הפוכים זה לזה, תצא הכפרה, שהנפש תצא משליטת הגלות, שהאומות העולם שולטים על ישראל עם הכח של אהבה עצמית, ועל ידי זה יזכו לבחינת ראש דקדושה, ולא יהיו בחינת זנב, כנ"ל.

וזה שכתוב, "ג' שותפים יש באדם, אביו מזריע לובן", היינו מצד ימין הנקרא, אביו, זכר, שזכר נקרא, שלימות, ושלימות נקרא, לבן בלי שום לכלוך, ואמא הנקראת נוקבא, מזרעת אודם, שכאן רואים שהוא מקום סכנה וצריכים לתקן, ואח"כ הקב"ה נותן נשמה, היות שמב' קוים הנ"ל יצא כלי הראוי שישפע שם שפע, שאז יכולים לומר שהוא נקרא, הבא לטהר, וזהו לאחר שהוא הולך על ב' קוים הנ"ל, ואח"כ "מסייעין אותו בנשמתא קדישא"."

שאלה: אני חושב שרב"ש מבאר הרבה מה זה ימין, מה זה שמאל, אבל איך מתוך המעבר מימין לשמאל, שוב לימין, שוב לשמאל, איך מתוך זה נולד צורך לסיוע שנקרא נשמה, מהו החיסרון הזה ל"נשמה"?

החיסרון לנשמה מתבהר, מתגלה מתוך זה שאדם לא יכול להחליט מה לעשות עם עצמו, ולכן בסופו של דבר הוא פונה לבורא ומוכן לכול.

תלמיד: איפה זה בדיוק נולד? כי נראה, לפחות לפי ההסבר, שיש ימין שהוא שלמות, אחר כך הוא מעורר חיסרון ומונה ובודק ורואה שאין לו כלום, ואז אסור להישאר שם, זה מחצית השקל, אז צריך שוב לקחת את הדבקות הכי קטנה בקדושה ולרומם אותה וזה שוב ימין, ואחר כך שוב יש חיסרון. זו דרך מאוד יפה ומעניינת, אבל איפה נולד ממנה צורך למשהו הנוסף הזה שנקרא "נשמה"?

מכל המצבים האלו שהוא רוכש בדרך הוא לא מרגיש שהוא משיג משהו.

שאלה: האדם הולך בימין, בשלמות, נגיד עושה איזו פעולה עם החברים, ואז בנקודה כלשהי הוא מחליט שהוא צריך לעשות בדיקה "מה עשיתי, מה היתה הכוונה שלי, מה בעצם היה שם"?

זאת אומרת הוא מפסיק את הימין, וברצונו עובר לשמאל.

תלמיד: כך זה נשמע מהמאמר ובדיוק על זה השאלה שלי, האם באמת האדם מחליט שעכשיו הוא עושה פעולה בימין ועכשיו הוא עובר לשמאל או שהבורא מעביר אותו? מי עושה את הסוויץ' הזה מימין לשמאל?

מה נראה לך?

תלמיד: לפי המאמר נשמע שהאדם צריך כל הזמן לדאוג לעשות את זה, זה חלק מהעבודה של האדם, כך זה נשמע.

בשביל מה הוא עובר לשמאל?

תלמיד: בשביל לרומם את הימין כי האדם לא יכול ללכת על רגל אחת.

זאת אומרת השמאל בשבילו הוא לא נפילה, ירידה, אלא זה המשך העבודה שלו להגדיל את הימין.

תלמיד: אני רוצה לברר אם זה באמת כך. זאת אומרת, האם האדם מחליט עכשיו בצורה מודעת שהוא עושה ביקורת, "מנין" כמו שרב"ש קורא לזה פה, על הפעולה שהוא עשה ובודק בכלים שלו, בודק בכוונה ומגלה שכנראה הכוונה שלו לא היתה נכונה, את הכול הוא עשה לעצמו, ואז הוא עושה עוד פעולה שנשמעת לי עוד יותר פלאית, ופתאום מחליט, "עד כאן, השמאל הזה מספיק לי, אני חוזר עכשיו לימין". את זה בכלל אני לא מצליח להבין.

עוד שאלות?

שאלה: אתה יכול להסביר את עניין הכופר? רב"ש מתאר את זה כמו מין ביטוח כזה, שאם משלמים כופר בהתחלה אז אפשר ללכת לשמאל ולא להיתקע שם.

כנראה כופר הוא באמת איזו הבטחה שהוא יחזור בחזרה לימין.

תלמיד: מי מבטיח?

הכופר.

תלמיד: מה זה?

הוא משלם ביגיעה שלו.

תלמיד: לא מובן. הוא אומר שהכופר הוא בצד ימין בהתחלה. בצד ימין כביכול אין יגיעה, יש שלמות, טוב לאדם.

לא, זה לא כך.

שאלה: אני לא מצליח להבין ממה שרב"ש כותב איפה העבודה. כל התהליך נשמע מאוד סטרילי, הוא נמצא בימין, עובר לשמאל, צריך לחזור לימין, מאוד פשוט בסך הכול.

למה זה פשוט?

תלמיד: כי כביכול האדם בעצמו יכול לנהל את המצב, הוא יכול להחליט מה הוא עושה עכשיו, מה יעשה אחר כך, אבל זה לא עובד כך.

אבל יש לפניו שתי דרכים, או לא?

תלמיד: לי זה נשמע שיש רק שמאל, רק שם העבודה, בלי שמאל אין בכלל על מה לדבר.

זה נכון.

תלמיד: אבל מצד שני אנחנו אומרים שצריך להיות בשמאל חצי שעה ביום, זה לא עיקר העבודה?

יכול להיות שזה מספיק כדי לתת לנו אחר כך בכל יתר הזמן לחזק את הימין.

תלמיד: החלוקה הזאת לא מסתדרת לי, איפה באמת לתת עבודה, איפה העשירייה נכנסת בתוך כל הדבר הזה.

כן. עוד?

שאלה: מה המדידה כדי להבחין בין שמאל וימין? השמאל הוא בכמות, והימין הוא באיכות, אז איך לבדוק אם יש שוויון בין שמאל וימין?

כן.

שאלה: האם רב"ש כתב את המאמר לאנשים שנמצאים בזמן ההכנה או בזמן ההשגה או גם וגם?

לאנשים כמו שאנחנו עכשיו, לכאלו אנשים הוא כתב.

תלמיד: האם לאדם בהשגה אין עבודה עם המאמרים האלה? האם אתה לדוגמה קורא רק בשביל ללמד אותנו או שהמאמרים האלו נועדו לעבודה גם לאחר שהאדם מתקדם במדרגות רוחניות?

אני גם לומד מזה.

תלמיד: אני זוכר שלפני הרבה שנים היית אומר שג' קווים הם רק למי שכבר נמצא בהשגה.

לא, ג' קווים זה משהו אחר.

תלמיד: אז מה למדנו פה כל המאמר על ימין ושמאל?

למדנו רק איך להתייחס לזה.

שאלה: כתוב פה בטור אחרון של המאמר, בסוף הפסקה הראשונה, "אלא שהעבודה צריך להיות מאוזן, שיהיה ב' קוים אלו שוים, בכדי שכל אחד מהם מגדיל את השני." מה זאת אומרת שהם צריכים להיות שווים וכל אחד מגדיל את האחר?

זאת אומרת, נראה ששמאל וימין, כל אחד מהם דואג לאחר, שיהיו שניהם בצורה גדולה ככל האפשר ובצורה שווה.

שאלה: במאמר יש מין הרגשה כזאת שיש פעמיים שמאל ופעמיים ימין. כי רב"ש אומר שבימין הראשון האדם צריך לברך ולהדבק באין עוד מלבדו אפילו בנגיעה הכי קטנה למעלה מהמצב שהוא נמצא כדי שהוא לא יהיה בבחינת מת, כי מי שמת אין לו תיקונים, אז הוא כאילו נדבק בזה שיש לו קשר עם הבורא. ואחר כך יש שמאל שני שבו הוא מחליט שעכשיו אפשר לפתוח חסרון. ואחר כך יש ימין שמורגש לפי המאמר שהוא כבר אמור להעלות אותו למדרגה חדשה של ימין, זה כבר לא הימין הראשון שבו הוא נדבק לבורא.

כן, אחרי שמאל זה ימין אחר.

תלמיד: אפשר קצת להבין את ההבדל בין הימין הזה, לימין שאחרי השמאל, שהוא עורר? כאילו השמאל שהוא עורר עכשיו נראה כאילו איך לבלוע אותו, לנתק אותו שוב. ככה זה נשמע במאמר.

נכון, יש בזה משהו, שכך אדם מרגיש, אבל מצד שני זה מעלה אותו לדרגה אחרת.

תלמיד: כאילו שאחרי השמאל שהוא עורר, עכשיו הוא נצרך לכך שהבורא ירים אותו?

כן.

תלמיד: ובראשון?

ובראשון לא, זה לא היה.

תלמיד: ובראשון מתוך מה הוא עשה את הקשר?

עדיין לא הייתה לו דרישה לימין.

שאלה: אם זיהיתי נכון במאמר, השמאל בא כדי שבסוף האדם יגיע לעבודה מעל הדעת, וזה עיקר העבודה.

כן.

תלמיד: מה בדיוק העבודה הזאת של עבודה מעל הדעת כשמגיעים לשמאל?

מה זה דעת?

תלמיד: זו שאלה טובה.

מי יודע?

תלמיד: זה מאוד פשוט. דעת זה כל הניסיון שהאדם קיבל וצבר בדרך שלו, כשהוא מתקדם. וכל הזמן מגיע שלב שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת, כי הניסיון שהוא קיבל נמצא בתוך כלים שלו, והוא צריך לקבל כלים חדשים.

מה הייתה שאלה?

תלמיד: מה זה דעת.

וצריכים ללכת למעלה מהדעת, מאיפה הוא מקבל את זה?

תלמיד: מהכלים שהוא מקבל מהעשירייה, מהקבוצה, זה הכלי שלו ללכת למעלה מהדעת.

מסכימים עם זה?

תלמיד: אולי גם להוסיף שלמדנו שדעת זה כשהוא מרגיש שלמות בימין, ואז הוא פונה לשמאל, ואז הגוף מתנגד לעבודה עם כוונות, מתנגד לעבודה בלי תועלת עצמו, ואז הוא מגלה את הרשעים שבו, מגלה את הדעת שמושך אותו למטה, שממש נותן לו הוכחות בשכל כמה לא כדאי לעבוד בעל מנת להשפיע, בלי תועלת עצמו.

ופה נשאלת השאלה כשהוא כבר מגלה את הרשעים שבו, מאיפה הכוח להתגבר על זה, ולעלות למעלה מהדעת? אבל זו כבר שאלה אחרת.

תלמיד: למדנו בתחילת המאמר שיש דעת חיצון, ויש דעת פנימי. ואמרת שהדעת החיצון זה המחשבות שבאות לנו מלמעלה, וכתוב במאמר שהדעת פנימי בא מבינה דווקא. אז כנראה שמחצית השקל זה לבחור תמיד רק בחצי, זאת אומרת רק בדעת הפנימית.

עוד.

שאלה: יוצא, שהדעת זו הפעולה של ללכת לשמאל, שם הדעת יוצא, ואז צריך לעשות משהו שנקרא אמונה למעלה מהדעת. וכמו שהבנו זה משהו שאתה מקבל מהבורא, אתה לא יכול להחליט שאתה הולך לאמונה למעלה מהדעת מעצמך. האם נכון להגיד ככה?

אפשר להגיד.

תלמיד: כנראה שדעת זו גם כל מחשבה שמשרתת, ומחזקת את הרצון לקבל לעצמו. לזה אני יכול לקרוא דעת.

שאלה: הוא כותב "שעד כמה שהוא משער גדלות וחשיבות ה', ושכדאי לומר, תודה רבה, על כמות קטנה, הוא צריך עוד יותר להלל ולשבח את המלך". אז על ידי מה מודדים גדלות וחשיבות הבורא?

לפי מה שהאדם משער בליבו.

תלמיד: ואיך האדם יודע שהוא לא מודד עכשיו את גדלות עצמו, אלא מודד את גדלות הבורא?

שעל כל מה שיש לפניו, הוא מבין שכוח הבורא הוא יותר מזה, ויכול להציל אותו מכל מצב ומצב.

תלמיד: שזה משהו יותר גדול מאיך שהוא תופס את עצמו, ויכול לשער?

כן. יותר מכל מה שהוא יכול לשער.

תלמיד: והעשירייה זה האמצעי עזר להעריך את גדלות הבורא?

כן.

תלמיד: איך האדם משתמש בעשירייה?

הוא מתחיל מזה שהוא ניגש לעשירייה, כמו לכוח הכי גדול שיש לפניו מכל הפרטים האחרים.

תלמיד: מה הוא מוצא בעשירייה, שאיתו הוא יכול למדוד את גדלות הבורא?

העשירייה זו המדידה. אז הוא יכול לקחת את כל הכוחות שנראה לו שהוא תופס, והוא משייך לעשירייה, ועם זה הוא מגיע לבורא.

תלמיד: זה מרגיש כמו טכניקה מאוד מדויקת, איך לגשת לזה, איך עושים את זה?

זה ככל שהאדם מסוגל לתאר.

שאלה: אפשר לענות על השאלה, מה זה דעת?

כן.

תלמיד: אני חושב שדעת נוצר משני הקווים, מקו ימין שזה האור, הרצון להשפיע, קו שמאל שזה התכללות של הרצון לקבל, החיסרון, וכששני הקווים האלה מתכללים אחד עם השני, בתוך האדם נולד לו דעת.

כן.

שאלה: מתוך זה שהדעת נבנית על ידי שני הקווים ביחד. האם האמונה למעלה מהדעת מלווה את האדם תוך כדי התהליך הזה, או שאפשר להגיד שהיא רק נולדת בסוף?

לקראת הסוף.

תלמיד: וכשהאדם עושה את הפעולות האלה, וכבר מנוסה בהן, העוצמה שהוא מבצע אותן לא תלויה במידה של האמונה שיש לו, כמה גבוה הוא יכול להגיע בימין, וכמה הוא יכול למשוך את השמאל, בלי ליפול אחר כך לשמאל? כל הפעולה הזאת לא דורשת עוד משהו מהאדם?

הוא לא יודע איך לקשור ימין ושמאל, זה כל העניין. וכאן באמת השאלה, איך הוא קושר ימין ושמאל.

תלמיד: על זה רציתי לחדד. האם תוך כדי שתי הפעולות האלה הוא כאילו מגיש את זה כבר, או שהוא תקוע בכל אחד מהשלבים, נמצא בתוכם, ולא יכול להתרומם מעליהם עוד מלפני כן. והאם יש משהו גבוה יותר שמלווה אותו תוך כדי התהליך?

המצב הבא.

תלמיד: המצב הבא מאיר לו באיזו צורה?

לא. לא כל כך.

תלמיד: אבל בכל זאת איכשהו הוא נמשך לבצע את העבודה הזאת?

כן.

שאלה: בהמשך לזה, זאת שאלה שאני תמיד שואל אותה, איך אדם יודע שהגיע מספיק ימין, ועכשיו הוא מחליט לעבור לשמאל. אחר כך מספיק שמאל, זה כבר מסוכן, חצי בדיוק נעשה, זהו, שלם, עכשיו חייבים לעבור לימין, לחזק את הימין אחרת השמאל יהפוך למוות.

הכלים שמתמלאים עם ימין או עם שמאל, בעצם מראים לאדם מה הוא צריך לעשות, מה כדאי שיעשה.

תלמיד: זאת אומרת, לפי גודל החיסרון שהוא הכין קודם, כך גם גודל המילוי ואז ברור שזהו, מכאן והלאה כבר אסור להמשיך באותו קו.

נגיד, כן.

תלמיד: וזאת החלטה ברורה בהרגשה?

כן.

שאלה: הוא הולך בימין, מגדיל את חשיבות הבורא. הוא רוצה ממש באחיזה הכי קטנה שלו לשמש את החברים ואת המלך, מבחינתו זאת שלימות גדולה. היה והגיע למצב כזה, מלמעלה נותנים לו פתאום רצון חדש, "רגע אדוני, אתה עם כל הקטנות שלך אתה לא עושה פה כלום, אתה רוצה להתקדם"? זה כאילו רצון חדש.

אבל הוא כביכול הצליח עם המצב הקודם. כן?

תלמיד: כן.

אז מה פתאום זורקים אותו.

תלמיד: אז פה השאלה. הוא עושה את הפעולה, או שהוא צריך ממש להתמסר לשלמות באחיזה הכי קטנה, כמו שאומרים "חפץ חסד", ומתי ושהעליון יביא לי רצון חדש להתקדם, לגלות את הרשעים שבי, אני אעבור לשמאל. או שהוא מיוזמתו קם ועושה מעשה?

אני חושב בכל מצב ומצב רצוי שאדם יגלה נכונות למצב הבא.

שאלה: המאמר מסתיים בסיוע מלמעלה שאדם מקבל שהוא יוצא לדרך וזה נקרא "נשמתא קדישא". בכל המאמרים האלה של רב"ש יש לי הרבה שאלות לגבי איך ללמוד מאמר, כי אפשר להיתקע על פסקה ולברר את המצב הזה ולהתעמק בזה ולחפש בזה. אבל אפשר גם לעשות "זום אאוט" ולראות את המאמר כמו מכונה, שאדם נכנס במצב אחד ורב"ש מפרק אותו לחלקים ומרכיב אותו מחדש ויוצא מהמאמר במצב אחר לגמרי.

זה כמו מכשיר דפיברילטור, שאדם חסר הכרה, מקבל מכת חשמל מימין ומשמאל וחוזר לחיים. כך אני מרגיש בכל המאמרים האלה.

יש מאמר אחד שאנחנו קוראים, ומבין אלפי האנשים ששומעים אותו בעולם אין שניים ששומעים אותו דבר. איך מגבשים כוח להיות ביחד בתוך מאמר כזה? כי יוצא שמתעוררות הרבה שאלות, וכשמשווים יש פה המון מאור המחזיר למוטב כי זה מזיז את האדם מהמקום שלו הרבה צעדים קדימה. אבל גם כשקוראים אחריו פסקה קצרה של בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני" או שני משפטים, גם קולטים שיש בזה כוח, אבל זה כוח האחר לגמרי, מקבלים משם משהו אחר לגמרי בהשוואה למה שמקבלים מפה.

היחס להרגיש איפה רב"ש מחייה אותנו, איפה הוא הסיוע שאנחנו מקבלים מלמעלה, הוא הנשמתא קדישא שלנו, צריך להתברר. איך לעבוד עם הכוח הזה שיש במאמרים?

הכוח של הרב"ש הוא בכך שלוקח אותנו מהמצב שבו אנחנו נמצאים ומביא אותנו למצב שבעל הסולם יכול לטפל בנו, שאנחנו כבר מבינים על מה מדבר בעל הסולם.

תלמיד: נראה שכל המצבים שהוא מתאר מחויבי המציאות. הוא מספר לנו מה ממילא נעבור, שבסוף העלייה תבוא ירידה, בסוף ירידה יבוא חושך, תסכול, תבוא תפילה. אנחנו צריכים רק לפתוח את העיניים ולזרום עם המצבים האלה, להרשות להם לעבור עלינו או לזהות אותם ולהסכים איתם.

יש בזה משהו, אז מה? אז כאן השאלה איזה? מה יש לנו להוסיף?

תלמיד: יש הרבה שאלות, בעיקר לא להתבלבל ואיך לקלוט את החשיבות של מכת החיים הזאת שמקבלים מרב"ש, איך לחיות בזה?

אני מסכים.

שאלה: התייחסת קודם לקו שמאל ושהשמאל זה לא נפילה, ירידה, אלא המשך העבודה כדי שנצטרך להגדיל את הימין.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין המעברים בין ימין לשמאל לבין עליות וירידות?

תלוי באיזו צורה אנחנו מתייחסים להתקדמות שלנו, מה אנחנו רוצים לעורר במצב שמאל ובמצב ימין ומה לדרוש מבורא.

שאלה: האם יש הבדל בין בירורים או חשבונות בעבודה רוחנית, והאם אפשר להשיג משהו ללא בירור?

להשיג משהו ללא בירור אי אפשר. אנחנו לפחות צריכים להיות בהשתוקקות להשיג את הבירורים של מי שכותב רוצה לפתוח לנו ועד כמה אנחנו משיגים, מתקדמים. אבל חייבים בכל זאת ללמוד מהחברים איך להתקשר ואיך לדחוף את עצמנו להשגת המאמר, במשהו. מה הוא רוצה?

שאלה: מה זה אומר לשמש את הבורא אם הוא מנהל אותי בכל?

שאני מסכים עם כל צורת הניהול שהוא מגלה לי ואין לי על מה להתלונן, אלא אני מקבל כל פעולה ופעולה שלו שיש כרגע ומה שהיה בעבר ומה שיהיה בעתיד, את כל הפעולות שלו אני מקבל כשלמות.

שאלה: הסכמה זה נקרא לשרת אותו?

זה לא, זה נקרא לגשת, זאת הגישה שצריכה להיות לפעולותיו.

שאלה: מה זה אומר להיות ראש דקדושה ולא זנב?

ראש דקדושה זה נקרא שאדם חושב ומעלה שאלה ולפי השאלה הזאת העליון מטפל בו, וכל הפעולה הזאת נקראת ראש דקדושה.

שאלה: האם אפשר לומר שנקבל שכר בסוף העבודה למרות שלא עובדים על תורה ומצוות?

למה לא עובדים?

תלמיד: האם יש אפשרות כזו, בלי לעבוד בתורה ומצוות לקבל שכר בסוף?

אז מה השכר?

תלמיד: זו השאלה.

קודם כל אנחנו צריכים על ידי תורה ומצוות לברר מהו השכר המקווה שאליו אנחנו צריכים להגיע, איך אנחנו משלימים את עצמנו עם השכר, שאנחנו מסכימים מראש עם השכר שיהיה או שאנחנו צריכים להשתנות, או שאנחנו צריכים לשנות את השכר? יש כאן כמה אפשרויות.

שאלה: האם התפילה מחברת קו ימין לשמאל?

תפילה, יש כאלה תפילות שמחברות ימין לשמאל.

תלמידה: והאם עבודה בקו שמאל צריכה להסתיים בהכרח בתפילה על החברים?

לאו דווקא, אבל זאת תפילה יפה, נכונה, חזקה.

שאלה: האם אתה יכול להסביר את התפילה - לעשות זיווג בין ימין ושמאל?

לא, אני לא מסוגל. יש מאמרים שלמים על תפילה, אבל זה דבר גדול מאוד. תפילה זה אמצעי שאנחנו משפיעים על הבורא.

שאלה: האם להיכנס לתפילה מהימין ואז לשמאל? אבל אני רוצה לשמוע משהו על התפילה שתשפיע לבורא והחבר שאל מה התפילה לחבר ימין ושמאל.

אתה רוצה ללמוד מזה מה הוא ביקש ומה הוא קבל ומה הקשר בין בקשה וקבלת התשובה?

תלמיד: האם הכול על ידי הכוונה?

הכול על ידי הכוונה.

שאלה: האם הכוונה היא משהו שמכינים מראש לפני כל העניין של ימין ושמאל, או שמצמידים אותה כל פעם לפי הנקודה שאתה נמצא.

תלוי מה האדם עושה. יכול להיות שהכוונה כוללת את כל העבודה שלו וכל הדרך שלו וכל הכוונות שלו עד גמר התיקון, או לפחות לקטע מסוים.

תלמיד: ככול שאני מחפש יותר את התפילה, בשימוש בתפילה שמחברת את ימין ושמאל יש הרבה מאוד דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי להיטיב לחברים ולהיטיב לבורא. הכול תלוי באיזון בין הימין לבין השמאל. לעבור בין עבודה בכמות לעבודה באיכות.

איך אנחנו בונים את התפילה הזאת כדי שתהיה מאוזנת ושהיא תעשה נחת רוח לבורא, שתהיה תפילה מתוקנת, תפילה נכונה?

מה חושבים שצריכה להיות תשובה?

תלמיד: להתחיל מהודיה על מנת לעשות צמצום בבקשה שלנו, שזה יכול להיות על מנת להשפיע, שהבורא ייהנה מהבקשה שלנו ובסוף לחזור לא בדיוק להודיה אבל לאמונה. מה שהבורא יענה לנו בטח שזה מטוב ומיטיב.

שאלה: דוגמה יפה למשל סדר ועידת החברים או התאספות החברים, שקודם מתחילים בשבח והודיה כלפי החברה, אחר כך פונים לשמאל, מה חסר לנו, מה רוצים להשיג ואחר כך יוצאים שוב בהודיה כאילו כבר קיבלנו והשגנו מה שאנחנו רוצים להשיג.

ככה הוא כותב, כן.

שאלה: נראה שההסכמה עם הבורא גוזלת ממני את התפילה. איך להתייחס לזה?

נכון. אל תסכים. אתה צודק.

שאלה: האם הישארות ארוכה מדי בתחושת היושרה בימין ולא זזים שמאלה, זה גורם לנפילה לקליפות?

זה לא גורם אבל מאוד מחליש.

שאלה: האם ניתן להשתמש בקו שמאל בעשירייה, איך עושים את זה?

לא. בינתיים אנחנו רק עולים לימין.

שאלה: שאלו מה היא דעת? האם דעת זה מימוש עצמי, זאת אומרת אור, כלי ומסך?

נכון.

שאלה: אמרת לחבר, לא להסכים עם הבורא אם זה מדכא את התפילה. מאוד התפעלתי מהתשובה, יחד עם זאת נזכרתי שהרבה פעמים אתה מדבר על כך שכל העבודה שלנו היא הסכמה עם הבורא. ורציתי לשאול על מצבים שאני שומע באוזניים שלי תשובות מרב, לפעמים הן סותרות זו את זו. איך לעבוד ולהתייחס לזה נכון?

בסתירה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

ככה זה. לא תמיד זה דומה לזה.

שאלה: מה זה נקרא לברך לפני פעולה, לברך לפני מנין?

לברך, זאת אומרת שאנחנו רוצים להתקשר לקו האמצעי, זה נקרא לברך.

שאלה: איך אתה מאזן בין שלמות לבין חיסרון?

אלה שני קווים, אני לא יכול לאזן אותם, אלא אם הם מגיעים לקו האמצעי ועל ידי החיסרון אני יכול להגדיל את קו הימין.

תלמיד: הקו האמצעי הוא מעין ישות נפרדת או מיזוג של ימין ושמאל?

מיזוג, אין לנו יותר מפלוס ומינוס.

תלמיד: אז מה מאפיין את הקו האמצעי בעבודה של האדם?

יש שם כוח, דרישה מצד השמאל וכוח הכרת הטוב וחיבור מצד הימין.

תלמיד: מה מאפיין את זה בצורה פרקטית, שהאדם מחזיק בהם בו זמנית? כי ללכת מימין לשמאל זו העבודה כל הזמן, מתי אפשר לומר האדם שמאזן את זה נכון ונמצא בקו האמצעי?

שהוא צריך גם את הימין וגם את השמאל, מחבר את שניהם ונמצא ממש בין שניהם בצורה מאוזנת ומבין שרק בצורה כזאת יש לו הסתכלות נכונה על הבריאה.

שאלה: הוא כותב ששמאל וימין צריכים להיות שווים. נראה שאצלי יש יותר מדי ימין, כל היום רק משבחים ומהללים את העשירייה, את הקבוצה וחסר לי קו שמאל, איך אני מגדיל אותו?

תבקש.

תלמיד: לבקש קו שמאל?

כן, תבקש. אם אתה חושב שחסר לך, תבקש.

תלמיד: איך מבקשים דבר כזה, יש דרך נכונה לעשות זאת?

אין בעיה, תבקש.

שאלה: מה היא הנשמה הקדושה שהאדם משיג? זה השמאל, זאת אומרת החיסרון, או הרצון, או הימין, זאת אומרת עיבור ודבקות עם הבורא?

זה חלק אלוה ממעל שהאדם משיג.

שאלה: הפעולות של המצוות זה הקו האמצעי?

כן.

שאלה: הזכרת שהימין והשמאל הם קווים שמאזנים זה את זה או נפגשים זה עם זה, איפה הנקודה שבה אנחנו יכולים להוסיף כדי להאיץ את השיתוף בין קו ימין לבין קו שמאל, ואיך עובדים עם שני הקווים כדי להאיץ את העבודה?

אם אתה עושה הכול בצורה נכונה במצב הנוכחי, אז אתה מקבל פקודות, הזדמנויות למצב הבא בצורה אופטימלית.

שאלה: אמרת שלמדוד את גדלות הבורא אפשר על ידי כוח שיכול להוציא אותך מכל מצב. איך להגדיל את הכוח הזה, את הנוכחות של הכוח הזה בחיים שלנו?

להגדיל את הבורא, להלל, לשבח ולנסות להתקרב לחברים. אלה הם שני הכוחות החיוביים שיכולים למשוך אותנו קדימה.

תלמיד: זאת הרגשת הכוח שלו?

כן.

תלמיד: אפשר לומר שזה גילוי הבורא?

לא.

שאלה: האם אפשר להגיד שתחילה הבורא מעביר אותנו דרך שני קווים כדי לחזק אותנו בקו ימין אבל כבר במדרגה הבאה אנחנו כבר יכולים בעצמנו לעבור לקו שמאל ולהתקדם.

כן, אפשר לומר.

שאלה: כשאנחנו מדברים על מחצית השקל, האם הכוונה היא, שזו מנה שאנחנו עושים שימוש בשמאל ומנה שאנחנו עושים שימוש בימין, וזה מרכיב יחד את מחצית השקל?

כן, אפשר לומר.

שאלה: יש לנו בעשירייה בעיה וכולנו לא מסכימים עם הבורא, אני יכול להגיד בשמי שאני לא מסכים. איך מתייחסים בעשירייה למצב בו מתעוררת מחלה ארורה אצל חבר, איך נוכל להתפלל נכון במצב כזה? איך להצדיק את הבורא?

החבר קיבל איזו מחלה ואתם לא יכולים להצדיק את הבורא. אתה שואל, איך לפנות אליו ולבקש שהוא יטפל בזה?

תלמיד: כן. אנחנו כל יום מתחברים לזום, מתפללים, חושבים על החבר, מחבקים אותו, עושים כל מה שאפשר, אבל מורגש שאנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו בונים ומחזיקים את עצמנו ובאמת מרגישים שפתאום משהו מתעורר בעשירייה, שהבורא בודק את הערבות שלנו, אנחנו עושים מאמצים, אבל יש תהייה גדולה, מה יקרה עם אותו חבר?

מה יקרה עם הערבות?

תלמיד: הערבות עכשיו בבדיקה, כי עכשיו רואים באמת את הערבות, איך כולם מתאגדים סביב זה, איך כולם חושבים וכולם עושים מאמצים גדולים. ובאמת עכשיו מורגש, אני יכול להגיד על עצמי, אני לא יודע לגבי אחרים, איך אני כל כך מושקע עכשיו בעשירייה ומושקע כל כך כלפי אותו חבר, לא הייתי מושקע כך לפני זה, לא היה אכפת לי, ופתאום החבר הפך למרכז החיים שלי.

מצוין, אתם רואים מה הבורא עשה, הוא עשה מעשה מיוחד מאוד.

תלמיד: הגעתי למצב שאני חושב עליו בכל שנייה בחיים שלי. תראה באיזה מצב הבורא מעמיד את האדם, צריך שחבר יחלה כדי שאתה תחשוב עליו, שאתה תהיה סביבו כל היום. מה יהיה בהמשך עם אותו חבר? איך אפשר להוציא אותו מהמצב הזה?

לפנות לבורא יותר ויותר.

תלמיד: רק פנייה לבורא כל הזמן?

כן, רק הפנייה לבורא.

תלמיד: יש עוד משהו שאפשר להוסיף חוץ מפנייה?

לא.

תלמיד: פנייה בינינו כעשירייה?

לא, רק פנייה לבורא.

תלמיד: תפילות ופנייה לבורא בעשירייה ביחד?

ביחד או כל אחד לחוד, זה לא כל כך חשוב.

תלמיד: אפילו אם כל חבר ביום יום שלו מתפלל עם עצמו?

כן.

תלמיד: אנחנו נשמח אם החברים בכלי יתפללו על החבר.

כן, תכתבו כל אחד פנייה לבורא ואחר כך תקראו את כל הפניות לפני כולם – תראו עד כמה אתם כבר דומים זה לזה.

שאלה: לגבי עניין הבירור של שמאל וימין. עד כמה באמת אנחנו מולכים סוס ורוכבו בתוך התנועות של שמאל וימין, ועד כמה אנחנו מייצרים את השמאל ואת הימין?

אני חושב שזה הבורא שמביא אותנו למצבים של שמאל וימין ואנחנו רק צריכים לעשות עם זה איזה תיקון.

תלמיד: התיקון הוא להגיע לקו האמצעי?

התיקון הוא להתחבר בקו האמצעי בינינו ועם הבורא ועם התפילה.

שאלה: לגבי מצב מחצית השקל. מטרת הבריאה לברוא מישהו שיכול להתפעל ולקבל מילוי מכל היופי שיש בתוך הבורא, שלמות והרמוניה, ואילו הנברא הוא משהו הפוך, נברא ובורא הם שני דברים הפוכים. אם בסוף הדרך בהגעה למטרה נברא נכנס ומתמוסס בבורא לא השגנו כלום, כי אין נברא, זאת אומרת, במצב הסופי צריך להישאר נברא וצריך להיות בורא. לכן אנחנו בכל שלב ושלב צריכים כביכול להיות בשני מצבים הפוכים, אנחנו לא יכולים להישאר נברא, כי נברא זה רצון לקבל, ואנחנו לא יכולים להתמוסס בבורא, ואז יש את הקו האמצעי, שאנחנו צריכים להיות בשני מצבים הפוכים בו זמנית.

אנחנו נברא, אנחנו במצב דביקות שאנחנו מגיעים אליו, אנחנו צריכים כל הזמן להישאר באיזה שיווי משקל לא יציב, בקו האמצעי, ואם אנחנו נזוז שמאלה או ימינה ניפול וכבר לא תהיה דביקות. אנחנו יכולים לשאוף לדביקות, אבל אנחנו חייבים להישאר בו זמנית נברא, וזה המצב של הקו האמצעי, שאנחנו צריכים להישאר וככה אנחנו עולים מדרגה ועוד מדרגה, אמנם אני לא יודע לא מבין מה יהיה בסוף, אבל בסוף אנחנו צריכים להיות במצב שאנחנו לא זה לא זה, אלא אנחנו באמצע ואנחנו מחברים את שני הדברים האלה יחד.

כן, לבטל את עצמנו ולהתחבר.

שאלה: האם הרגשת גדלות העשירייה זאת תוצאה של הגעה לקו האמצעי?

כן.

שאלה: שמענו על נקודת האיזון שהיא הקו האמצעי והיא מאזנת בין שני הקווים. מה זה אומר לצאת לימין מנקודת האיזון, ואיך אני עובד עם הימין אחרי נקודת האיזון?

נקודת האיזון היא כנראה הקו האמצעי. ימין זה לא קו אמצעי, לכן אנחנו צריכים לעורר ימין ושמאל זה כנגד זה כדי תמיד לשמור בשבילנו משהו מהקו האמצעי.

תלמיד: אז אחרי הקו האמצעי אנחנו מעוררים ימין חדש, זאת אומרת אחרי שהגענו לקו האמצעי, איך אנחנו מעוררים מחדש התעוררות בימין? לכאורה נראה לו שזה מייצר איזה חוסר איזון.

אנחנו מעוררים בעצמנו חוסר איזון כדי להגיע לאיזון חדש.

שאלה: האם קו שמאל הוא כשהאדם מצדיק את עצמו וקו ימין הוא כשהוא מצדיק את הבורא, וכשהאדם רואה שהוא מצדיק את עצמו, האם עליו מיד לעבור למצב שבו הוא מצדיק את הבורא?

זה יכול להיות בתחילת העבודה.

שאלה: האם האמונה מעל הדעת עוזרת לנו להישאר בקו ימין אבל גם עוזרת לנו להיות מודעים ונותנת לנו את הכוחות להיות זמן מה בקו שמאל?

אמונה מטהרת לנו את כל הכלים, אם אנחנו נמצאים בה בהמשך, אז אנחנו מנקים, מתקנים את כול הכלים שלנו.

(סוף השיעור)