שיעור בוקר 25.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" ב', עמ' 1170, מאמר "מהו, לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך ב'. עמ' 1170. מאמר "מהו, לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה".

מהו, לא תיטע לך אשרה אצל מזבח, בעבודה

תש"ן - מאמר מ"ג
1989/90 - מאמר 43

"הכתוב אומר "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלקיך נותן לך. לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך". חז"ל דרשו (סנהדרין ז') "אמר ריש לקיש, כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל. אמר רב אשי, ובמקום תלמיד חכם, כאלו נטעו אצל מזבח", עד כאן לשונו.

וכמו כן יש להבין, מהו "שופטים ושוטרים" בעבודה, ומהו "בכל שעריך" בעבודה.

ידוע, שענין עבודה, הכוונה, העבודה שהאדם נותן בכדי להגיע לידי דביקות בה', שהיא, שהאדם צריך להגיע לידי השתוות הצורה, שנקרא "הדבק במדותיו. מהו רחום אף אתה רחום". כלומר, שהאדם צריך להגיע, שידאג אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ובדרך זה נלמד כל התורה בבחינת הפרט. כלומר, שהן בחינת ישראל והן בחינת אומות העולם, הכל לומדים בגוף אחד. היינו שהאדם נכלל מע' אומות העולם, מרשעים וצדיקים. לכן "בעלי דינים, הבאים לשפוט אצל בית דין" לומדים גם כן, הן "בעלי דינים" והן "הבית דין", הכל נמצא בגוף אחד.

ויש להבין, מדוע נקרא, אם האדם רוצה לקיים תו"מ רק לשם שמים, נקרא "עבודה", ובלי הכוונה דלשם שמים אינו נקרא "יגיעה ועבודה". הלא זה שהאדם אוהב את המנוחה, למדנו, שהטעם הוא, משום שהשורש שלנו הוא במצב מנוחה המוחלטת. לכן כשאנו עושים איזו תנועה, מוכרח להיות שנקבל הנאה יותר גדולה מהמנוחה. לכן בזמן שהשכר ועונש מגולה, אין זה נקרא, שהאדם מתמרמר, שהוא מוכרח לעבוד, וזהו מטעם, שבזמן העבודה האדם מסתכל על השכר. נמצא, שהשכר ממתיק את העבודה, שלא ירגיש את היגיעה בזמן עבודה. לכן אנו רואים, שאין אדם אומר לחבירו: "לא עליכם, קבלתי עבודה אצל בעל בית חרושת מפורסם, ששם תנאי עבודה הם טובים". וזהו כנ"ל, מטעם שהשכר ממתיק את העבודה. לכן אין העבודה ויגיעה עולים בשם.

לכן בזמן שהאדם עוסק בתו"מ בכדי לקבל שכר בעבודת הקודש, הגם שכוונתו על השכר, מכל מקום כיון שהשכר ועונש אינו מגולה, לכן נקרא זה גם כן, שהוא מתייגע בתו"מ, הגם שהוא בעל מנת לקבל שכר, והוא נזהר שלא לעבור על התו"מ, בכדי שלא יקבל עונש. והיות שעיקר העבודה היא בבחינת המעשה, ש"מעשה" נקרא מה שמגולה, לכן נקראת עבודה זו בבחינת "תורה נגלית".

והתורה הזו נלמדת בבחינת הכלל העולם. לכן לומדים זה לא בגוף אחד אלא בכללות העולם. היינו, שבאופן כללי אנו מבחינים הרבה אנשים הנמצאים בעולם אחד, ויש בהעולם הרבה אנשים. וכשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו. והתורה במצב הזה נלמד בין אדם לחבירו, בב' גופים. וכמו כן רשעים וצדיקים, והכל כעין זה.

מה שאין כן בעבודה דבחינת הכוונה, שנקראת "עבודה שבלב", שמעבודה זו אין שום היכר של עבודה מגולה לחוץ, עבודה זו נקראת "חלק הנסתר", כלומר שאינו מגולה לחוץ. וגם אצל האדם עצמו עבודה זו נסתרת. שדוקא במעשה המצות, שהוא המעשה מגולה לחוץ, נקראת המצוה, מגולה אצל האדם. היינו שהאדם רואה, שהוא מקיים את המצוה במעשה. ואין שם ענין לומר, שהאדם מרמה את עצמו בעת עשיית המצוה.

מה שאין כן בעבודה דבחינת הכוונה, שם אין האדם בעצמו מסוגל לראות את האמת. כלומר, שיכול להיות, שהאדם חושב, שכל כוונותיו הם לשם שמים, ואין בכוחו להבחין אם אין שם תערובות של תועלת עצמו.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין מה שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך". הגם שהפירוש הפשוט "והצנע לכת" הוא לגבי גוף שני, אולם בדרך העבודה הפירוש "והצנע לכת עם ה' אלקיך" הוא לגבי גופו עצמו. היינו, בזמן שהאדם עובד בבחינת "אמונה למעלה מהדעת", זה נקרא "הצנע לכת". כלומר, אין הדעת של האדם יכולה להגיע לעבודה של למעלה מהדעת. ורק למעלה מהדעת האדם הולך, ואין בידו מודד לבקר ולמדוד את עבודתו, אם הוא הולך על דרך הנכונה או לא.

היות שהאדם, כשרוצה לראות אם זה אמת, הוא בוחן זה עם השכל ודעת שלו. והיות שהוא הולך למעלה מהדעת, אם כן אין לו מי שיכול לומר, אם הוא בסדר או לא בסדר, מטעם שהדעת של האדם, שהוא המבקר שלו, והוא צריך לראות, אם זה בסדר או לא, הוא לא רואה שום דבר, היות שהעבודה שלו היא למעלה משכלו, וממילא אין השכל רואה את זה. לכן נקראת עבודה זו בשם "והצנע לכת עם ה' אלקיך", שאין גופו רואה עבודה זו.

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם עובד על דרך להגיע לידי דביקות, שהוא להגיע, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, אז בא הרצון לקבל ומתנגד לזה. אז האדם בא לידי הדיין שלו, ומסדר את טענותיו של הרצון לקבל ואת הטענות של הרצון להשפיע. וכל אחד ואחד טוען שהצדק אתו. אז הדיין הזה צריך לשפוט, ולומר, עם מי הצדק.

ובטח הרצון לקבל עם דעת ושכל, הוא אומר, מה הספקות שיש כאן לדון "עם מי הצדק". היות נלך ונראה איך הכלל נוהג. כלומר, איך מנהג העולם. אם העולם כולו עובדים עבור רצון להשפיע או עבור רצון לקבל. ויש כלל, שהולכים אחר הרוב. ורוב העולם משמשים רק עם הרצון לקבל, כמו שאמרו חז"ל "ראיתי בני עליה והם מועטים". לכן בחינת "ישראל" הוא אחד בין ע' אומות, ובטח שצריכים ללכת אחר הרוב.

ובאמת זה נקרא, ש"עם ישראל הוא בגלות בין העמים", שמכח הריבוי שבהם, הם שולטים על בחינת "ישראל". אבל בטענה זו עוד לא גמרנו טענותיו של הרצון לקבל. הוא בא וטוען כמו חכם, שכל טענותיו הם ברורות ואין מה להשיב עליהם. על זה בא הכתוב ואומר "ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים". כלומר, היות שהרצון לקבל טוען רק לתועלת עצמו, אם כן הוא משוחד, לכן כבר לא יכול לראות את האמת, כי עיני השכל שלו מסתכלות רק לטובת תועלת עצמו.

לכן בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו קבלת עול מלכות שמים, שואל הגוף, לטובת מי אתה רוצה לעבוד בתו"מ. ואם הוא אומר לו, לתועלת ה', תיכף מתחילה המחלוקת. כלומר, שעיקר המחלוקת מתחילה בעת מעשה דכוונה, היינו לקבוע על איזו כוונה הוא רוצה לקיים תו"מ. לכן צריך האדם לראות, שהשופט הזה יהיה שופט משפט צדק. והיות שהרצון לקבל טוען לתועלת עצמו, אי אפשר לשמוע לו, היות כי הוא משוחד. לכן כל החכמות שלו אינם נכונות, מטעם כי "השוחד יעוור עיני חכמים".

וכמו כן יש לפרש, שבזמן שהאדם מתחיל לשפוט עם מי הצדק, נשאלת השאלה, מתי האדם צריך לעשות את המשפט. ועל זה באה התשובה "בכל שעריך". והוא על דרך כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב "נודע בשערים בעלה". ואמרו "כל חד וחד לפום מה דמשעיר בלביה", שענין "שערים" פירושו שיעורים. כלומר, בכל בחינה ובחינה שהאדם מתחיל בעבודת הקודש, הוא צריך לקבוע שם "שופטים", לראות לטובת מי כדאי לעבוד, אם לתועלת עצמו או לתועלת ה'. זאת אומרת, בכל פעולה שהאדם עושה בעבודה, הוא צריך מקודם לעשות חשבון נפש, מה הוא רוצה ממעשה זו, היינו לאיזה צורך עשה את הפעולה.

ואם הוא רואה, שאינו בסדר הכוונה שלו. היינו שהוא רואה, שאין בידו לכוון בעל מנת להשפיע, אז יש לו מקום לתפלה. היינו, שהרע, שהוא מוצא בעצמו ע"י החשבון שעשה עם הדיין שלו, הוא רואה, שהדיין נותן משפט צדק, אבל אין בידו לקיים את פסק דינו.

אם כן נשאלת השאלה, מהו הרווח בזה שעשה משפט צדק, אם אין בידו לקיים מה שהשופט אמר. ועל זה כתוב "שופטים ושוטרים". ש"שופטים" הוא רק פסק דין. היינו, שהוא רואה את האמת, מה שיש לעשות. אבל בזמן שבא לידי הוצאה לפועל, שהוא בחינת "שוטרים", אז הוא רואה, שאין בידו לקיים.

אז האדם אומר, עתה יש לי מקום להתפלל לה', כי אני רואה, שאין שום אפשרות, שיהיה בידי פעם, שיוכל לעבוד לשם שמים. לכן אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, שה' יעזור לו. כלומר, שאז יש לו כלי, הנקרא "חסרון", הזקוק לעזרת השם, שיתן לו את הרצון להשפיע, היות שמבלי עזרתו יתברך אין לו שום עצה.

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהלים קי"ט) "מאויבי תחכמני מצותיך, כי לעולם היא לי". שיש לפרש "מאויבי" היינו מהרע שיש בי, שאני רואה, איך שהם מפריעים לי לעשות רצונך. שרצון ה' הוא רצונו להשפיע, ואני משוקע ברצון לקבל, שזה גורם לי להיות נפרד מחיי החיים. לכן, הגם שאני שומר את מצותיך, מכל מקום הם רק בבחינת המעשה בלי חכמה, ש"חכמה" נקראת, שיש בהמצות מלובש בתוכם את אור החכמה, ש"אור החכמה" נקרא האור של להטיב לנבראיו, שהיא מטרת הבריאה.

אולם אי אפשר לקבל את האור של מטרת הבריאה, הנקרא "חכמה", מטרם שיש לו האור של תיקון הבריאה, הנקרא "אור דחסדים", שהם כלים דהשפעה. והיות שהאדם רואה, איך שהאויבים שלו, היינו הרצון לקבל שלו, הוא בכל הכח, ולא יכולים לצאת מתחת שליטתו, לכן הוא מתפלל לה', שיתנו לו את הרצון להשפיע. ע"י זה הוא יכול לקבל אח"כ גם את החכמה.

וזה שאומר "מאויבי, תחכמני מצותיך". היינו, שהאויבים היו הגורמים, שיזכה לבחינת חכמה. "תחכמני מצותיך", זאת אומרת, שהאויבים היו סיבה לזכות לטוב ועונג, כי העזרה ממה שקבל מלמעלה, הם גרמו לו כל פעם מדרגה יותר גדולה, ממה שהיתה לו. מה שאין כן אם לא היה מרגיש שיש לו רע, אז היה מסתפק במה שיש לו, ולא היה צועק לה', שיקרב אליו, ושיזכה לכלים דהשפעה, שרק כלים דהשפעה הם מוכשרים לקבל חכמה. נמצא, שהפירוש יהיה "מאויבי תחכמני, מצותיך", שהמצות, שבכדי שתהיה להם בחינת חכמה, רק אלו האויבים הם גורמו לי כל זה.

וזה שאומר "כי לעולם היא לי". "היא לי". "היא" היינו האויבים, הם תמיד הגורמים שלי, לזכות שלא יהא המצות בלי שום חכמה, אלא מצות יבשות. אלא, זכיתי ע"י האויבים. "לי היא", שאין לי ברירה ללכת בדרכי ה' כמו כל אנשים, היות שהאויבים שלי הם יותר גרועים משאר אנשים. לכן אני מוכרח לעמוד ולבקש מה', שיעזור לי, כי אני יותר גרוע מכל הכלל כולו.

ומזה נוכל להבין ענין נסיונות בעבודה, לטובת מי אנו צריכים לדעת, אם האדם עומד בנסיון או לא. בטח שהבורא הוא יודע הכל. אם כן הנסיון, לשם מה בא זה לאדם. אלא היות שיש הרבה פעמים, שבזמן עליה האדם אומר, עתה אני כבר לא זקוק לעזרת ה', היות ברוך השם שיש לי על מה לבסס את אמונה שלי, היות שאני מרגיש קצת את הבורא, לכן אני כבר אהיה מכאן ולהלאה דבוק בקדושה, ואני אוכל לקיים תו"מ אחת ולתמיד.

מה עושים מלמעלה. היות שרוצים מלמעלה שהאדם יתקדם, ולעלות על הדרך המביאה להכנס להיכל המלך, ששם בהיכל המלך כולם עובדים רק בעל מנת להשפיע לה', והאדם בזמן העליה בנה את יסוד היהדות שלו על בסיס שהרגיש טעם בעבודה, שזה בסיס של שלא לשמה, לכן מביאים את האדם לידי איזו מחשבה זרה. ואז האדם בא לידי נסיון, היינו לומר, שדוקא אם ה' יתן לי איזה טעם, שהרצון לקבל ירגיש זאת, אני מסוגל להיות עובד ה'. אבל סתם למעלה מהדעת, היינו בזמן שאין לי שום הרגשה, איך אני יכול לעשות משהו. זה נקרא, ש"שולחים לאדם איזה נסיון", בכדי שהאדם יראה, שכל עבודתו בנויה על הרצון לקבל. ואז ירגיש איך שהוא מרמה עצמו בעבודת ה'. ואז יש לו מקום להתפלל לה', שה' יתן לו כח, שיהיה בידו לעבוד רק בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו.

לכן כל ירידה היא בחינת נסיון. אם האדם יכול לעמוד בנסיון, היינו על המחשבה שבאה לאדם, שהמחשבה זו גורמת להאדם לראות, אם הוא נמצא תחת שליטת הקדושה או לא. היינו שבזמן הירידה, האדם יכול לראות, שכל הבנין שהיה לו אז בזמן עליה, היה בנוי על הרצון לקבל לעצמו.

והגם בזמן הירידה, אין האדם מסוגל לעשות שום חשבונות. אלא אח"כ, בזמן שהאדם שוב מקבל איזו התקרבות מלמעלה. וזה בא לאדם על דרך שכתוב "אני ה', השוכן בתוך טומאתם". כלומר, אפילו שהאדם עוד נמצא ברשות של אהבה עצמית, מכל מקום באה לו הארה מלמעלה, הנקראת "אתערותא דלעילא". ואז מוטל על האדם לעורר בעצמו את מצב הירידה, שהיתה לו, ולחשוב מה היא הסיבה שקבל אז ירידה, ומה עליו לתקן, שלא יבוא עוד הפעם לידי ירידה. שהאדם צריך להאמין, שזה שקבל ירידה, הוא מטעם שזרקו אותו מלמעלה. לכן הוא נפל לשפלות כזאת. אז הוא יכול לעבוד על עצמו, לתקן תיקונים, שלא יבוא עוד הפעם לידי נפילה, כי הוא צריך להאמין, שהירידה היא תיקון בשבילו.

ובהאמור נבין מה שכתוב "לא תיטע לך אשרה". שדרשו "כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל". ויש להבין מהו "אשרה" בעבודה. ויש לפרש, "אשרה" הוא כמו שכתוב "ואשריהם כל עץ רענן". שאשרי-הם, היינו שהם מאושרים בזמן שהם עובדים לתועלת עצמם, שהוא מרגיש, שהוא מאושר. שזה נקרא "ואשרי-הם", היינו בזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, היינו שהוא עובד רק בזמן שיש לו הרגשה טובה בזמן עבודה, אז הוא מסוגל לעבוד בתו"מ.

מה שאין כן בזמן שאין לו הרגשה טובה, אז הוא אומר, נכון, אם הייתי עובד לשם שמים, אני יכול לומר, שאני יכול לעבוד את ה' בכל התנאים, ולאו דוקא בזמן שיש לי הרגשה טובה. אבל אני עובד בעבודת הקודש, מטעם שאמרו לי, כי בעבודה של קיום של תו"מ יש להרגיש יותר טעם מעבודה של גשמיות. לכן אם הוא לא מרגיש טעם בעבודה, למה לו לעבוד בתו"מ, כי כל היסוד שלי בנוי רק אהבה עצמית.

אם כן, מה צריך האדם לעשות, בזמן שהוא רוצה להעמיד דיין הגון. אז מוטל על האדם להסתכל על הכוונה, היינו מהי הסיבה שהוא רוצה עתה להכנס לעבוד על דרך האמת. בטח שהיתה לו התעוררות מלמעלה, שצריכים לעבוד לשם שמים. ומהו "לשם שמים". אז האדם מתחיל לעבוד על המטרה, שהבורא יהנה מעבודתו. כלומר, לא כמו בגשמיות, אם בעל הבית נהנה מעבודתו של הפועל, אז הבעל בית מוסיף לו על שכרו, אלא השכר שלו הוא, במה שהוא מהנה את הבורא, ולא מסתכל על תועלת עצמו. נמצא, שהדיין, שהוא מעמיד עתה, הוא בכדי שישגיח, שהאדם ילך בדרך הנכונה, שהוא לשם שמים. וזה נקרא בחינת "מזבח". כלומר, שהדיין נותן לו להבין, שהאדם צריך להקריב עצמו על המזבח. היינו שצריכים לקיים, כמו שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה".

ואם הוא דיין שאינו הגון, הוא נותן לו להבין, שהאדם צריך להמציא לעצמו דברים השייכים לתועלת עצמו. וזה נקרא בחינת "אשרה", כנ"ל "ואשרי-הם", היינו עבודה זרה של אשרה היתה, שהיו תמיד מסתכלים על מה שהגוף יכול להנות מזה, ולא מענינים אם יהיה מזה נחת רוח להבורא, אלא תמיד היו מסתכלים אלא על תועלת עצמם.

אולם יש הבדל בין אשרה לבחינת הכלל. היינו לאלו אנשים, שכל עבודתם היא בבחינת המעשה, כלומר שבכלל אין הם חושבים על ענין של לשמה, אלא כמו שאומר הרמב"ם, ש"נשים, וקטנים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

באלו אנשים צריכים לפרש "כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל". היינו, שהדיין, היינו בזמן שרוצה לעשות איזה עשיה, ושואל את הדיין שבלבו, האדם צריך להיות נזהר, שהדיין שלו לא יהיה משוחד, אחרת הוא לא יתן לו משפט צדק. וזה נקרא "כאילו נוטע אשרה בישראל", היינו עבודה זרה.

כי אם הדיין משוחד, הוא יכול לתת היתר על כל עבירות, שמותר לעשות אותם, מטעם "כי השוחד יעוור עיני חכמים". וזה נקרא "כאילו נוטע אשרה בישראל". היינו מבחינת כלל ישראל, שעוסקין רק במעשי המצות ולא בכוונת המצות. כלומר, בענין שצריכין לכוון, שיהיה לשם שמים, בזה אין להם ענין להיטפל בזה, ואומרים, שעבודה זו שייכת ליחידי סגולה.

ועתה יש להבין, מה שאומר שם וזה לשונו "אמר רב אשי, ובמקום תלמיד חכם, כאילו נטעו אשרה אצל מזבח". ויש להבין, מה מוסיף לנו רב אשי, בזה שאומר, ובמקום תלמיד חכם, כאילו נוטע אשרה אצל מזבח. מה שאין כן אם אינו במקום תלמיד חכם, אינו אלא כאילו נוטע אשרה בישראל. ויש להבין מה ההבדל.

אלא שיש לפרש ההבדל בין אלו אנשים שעובדים בבחינת הכלל. בהם אמר "כאילו נטע אשרה בישראל" הכוונה בהכלל ישראל. מה שאין כן "במקום תלמיד חכם" היינו באלו אנשים, שהם רוצים להיות בחינת "תלמיד חכם", כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, ש"תלמיד חכם" נקרא, מי שרוצה להיות תלמיד של הבורא, הנקרא "חכם", שהוא המשפיע לכל העולם. והאדם רוצה גם לזכות להיות משפיע, היינו שעובד בבחינת הכוונה להגיע בעל מנת להשפיע, הדיין שלו, שאם הוא הגון, אז הדיין מיעץ לו, להקריב עצמו על המזבח. ואם אינו הגון, אז מיעץ לו רק לתועלת עצמו, שזהו "אשרי-הם" וזה שאומר "ובמקום תלמיד חכם, כאילו נוטע אשרה אצל מזבח"."

מה ההתרשמות?

שאלה: הדיין שבאדם, השופט שבו, משוחד מראש על ידי הרצון לקבל, אז איך אדם מעמיד דיין הגון?

איך היית עושה זאת בצורה יותר צודקת?

תלמיד: אני לא יכול, אני מראש משוחד על ידי הרצון לקבל, אני צריך להקים בתוכי את הדיין הזה שיהיה הגון.

אבל נגיד שהכול בידיים שלך, שאין נטייה לקו שמאל ולא צריכים לתקן אותו ולעבור לימין, איך היית עושה? איך היית עושה חצי חצי?

תלמיד: חבר שופטים.

והם גם כן כך?

תלמיד: אני לא יודע מה לעשות. אם זה הטבע שלי, והשופט שבי הוא התוצאה מהטבע שלי, אז אין פה מה לעשות מלבד לשנות את הטבע, להכניס אותו לסביבה הנכונה שתבנה שופט חדש.

ואם היתה לבורא אפשרות לעשות הכול לא ביצר הרע אלא ביצר הטוב, אז כולם היו מלאכים מבחינת דומם, צומח וחי. זאת אומרת, כל הבריאה בהכרח צריכה לצאת לא ברצון העליון, אלא דווקא ההיפך, צריך להיות רצון לקבל ושהוא לא יודע מה לעשות ואז הוא מקבל בידיים שלו הבחנות חדשות, רצון להשפיע כנגד הרצון לקבל, וכבר מסדר את הבריאה לפניו בצורה כזאת.

תלמיד: איך משופט, מדיין לא הגון מגיע להיות דיין הגון?

לאט לאט מתגלה בו כל הטבע של הרצון לקבל והוא עושה עליו באותה הדרך תיקונים על מנת להשפיע.

תלמיד: רב"ש כותב שבזמן ""אתערותא דלעילא" מוטל על האדם לעורר בעצמו את מצב הירידה".

אנחנו עוד לא עושים את זה בפרקטיקה.

שאלה: לגבי חשבון נפש, במצבים בינינו בתוך העשירייה אנחנו תמיד עושים משהו כביכול לתועלת החיבור, וישנם מצבים של חוסר הסכמה והם מזעזעים את מבנה העשירייה, ממש כך. איך להגיע להסכמה?

זה טבעי שלא מסכימים וזה דווקא מכובד, כי מתוך הוויכוחים האלה יכולים לברר את האמת.

תלמיד: אבל אף אחד לא מוכן להקריב מעצמו למען האמת.

כי הוא לא רואה שזה מה שנשאר לו והוא חייב.

תלמיד: אם זה גורם לפירוד בתוך העשירייה, מה עושים כדי שכל אחד יקריב מעצמו ויעשה?

כאן יש לנו עוד תנאי, פירוד או אמת, ואז אתה לא יודע מה לעשות, לכן יש לך עשירייה.

תלמיד: אבל החבר חושב שהמעשה שלו הוא יותר טוב לעשירייה, לחיבור.

בטוח, אחרת לא היה ויכוח.

תלמיד: אבל חבר אחר לא מסכים עימו, הוא חושב שדעתו יותר מועילה לעשירייה, וזה גורם לכזה ריחוק שפשוט אנשים לא יושבים אחד ליד האחר, בורחים.

יש גם כאלה מקרים.

תלמיד: אז מה עושים, איך כל אחד מביא את הרצון לקבל שלו למזבח כדי שבאמת מתוך הירידה הזאת יהיה תיקון?

זו לא ירידה, הבורא מסדר ביניהם כזה ויכוח כדי שהם יהיו חייבים לסדר את היחסים ביניהם, וזה יכול להיות רק על ידי התחברות, התכללות, ויתור, אהבה, וזה טוב.

תלמיד: על זה הוא אומר שיש כבר ניסיון בעבודה.

1. בסדר.

   שאלה: כל התיאור של המשפט של הדיין לא מובן לי, כי אומרים שצריך ללכת באמונת חכמים, מעל הדעת, אז מהו בכלל המשפט הזה? איפה הוא מתנהל, בתוך הדעת?

   על איזה מקרה אתה מדבר?

   תלמיד: הוא מדבר פה על זה שהאדם צריך להעמיד דיין ולהחליט מי צודק, הרצון להשפיע או הרצון לקבל, כך הוא מתאר את זה. איפה המשפט הזה מתנהל, בתוך הדעת?

   ודאי שבתוך האדם.

   תלמיד: המשפט הוא בתוך הדעת?

   כן.

   תלמיד: אבל בתוך הדעת תמיד הרצון לקבל צודק, רק מעל הדעת הרצון להשפיע צודק.

   אבל אתה רואה שהגעת למבוי סתום, שיש לך נגיד חבר שרוצה לפתור את הבעיה בצורה אחרת, הפוכה ממך, אז מה לעשות?

   תלמיד: הוא אומר שהכול בתוך האדם, שהמשפט הזה מתנהל בתוך האדם.

   אז אתה בורח מהמציאות, למה קמת, כי יש לך בפנים איזה חיכוך?

   תלמיד: אני מנסה להבין את התיאור הזה שהאדם בא לבית משפט, מעלה נימוקים בעד הרצון לקבל, נימוקים בעד הרצון להשפיע, ויש איזשהו דיין, אבל כל הנימוקים האלו נשמעים בתוך הדעת.

   בטח.

   תלמיד: אבל בתוך הדעת הרצון לקבל תמיד מנצח במשפט.

   לא. איפה אתה רואה בעולם שהרצון לקבל מצליח?

   תלמיד: בתוכי אני רואה שהרצון לקבל מנצח תמיד במשפט, גם לומדים שלא צריך להתווכח איתו אלא להתעלם, להקהות את שיניו.

   אני לא מבין מה אתה אומר, אולי מישהו יכול לתת דוגמה ברורה מהחיים?

   תלמיד: נראה לי שהחבר אומר שבכל מקרה מה שאנחנו מגדירים כמשפט צדק זה ללכת למעלה מהדעת. אז למה צריך בכלל משפט, למה צריך דיין?

   בשביל מה רב"ש כתב את כל הדברים האלה? כדי שנוכל לראות את הצד השני.

   תלמיד: הצד השני ברור, ישנו, אבל בסופו של דבר אם היו שואלים אותנו לפני המאמר מה צריכה להיות ההכרעה הנכונה, ההכרעה הנכונה צריכה להיות למעלה מהדעת, זאת הדרך. אז למה צריך להעמיד עכשיו דיין, לעשות את הבירור הזה?

   איך אתה יכול ללכת למעלה מהדעת אם אין לך דעת?

   תלמיד: יש דעת, אבל ההכרעה הזאת לא נחוצה, לא צריך להבין מה הדיין מחליט, האם הוא בעד, נגד. ברור שאם הוא בעד הרצון לקבל, זה דיין שאינו הגון, ואם הוא בעד למעלה מהדעת, זה דיין הגון. התוצאה ברורה לנו, אפילו לפני, לכן לא ברור למה צריך בכלל את הדיון הזה.

   כי אתה לא יודע מה זה בתוך הדעת ולמעלה מהדעת.

   תלמיד: מה הבירור הזה נותן? איך להעמיד דיין הגון, עוזר לנו להבין מה זה למעלה מהדעת? הוא רק אומר שצריך ללכת למעלה מהדעת, אבל לא מברר מה זה.

   מה זה למעלה מהדעת?

   תלמיד: מתוך המשפט שעושים לא יוצא שאנחנו מבינים מה הפעולה למעלה מהדעת, אלא הוא רק אומר שצריך ללכת מעל הדעת. יש הכרעה כזאת.

   אבל אתה מגיע לדעת.

   תלמיד: על ידי מה?

   על ידי השכל שלך, כשאתה רואה איך בית המשפט הזה עובד והולך למעלה מזה.

   תלמיד: רב"ש כותב שהאדם רואה שאין לו יכולת להיות בכוונה לשם שמים ואז יש מקום לתפילה, לחסרון אמיתי.

   יופי, כן.

   תלמיד: איך אדם יודע שאין לו את היכולת הזאת אם זו עבודה בנסתר כמו שהוא כותב?

   מתוך הניסיון. הוא רואה שכל פעם, אם הוא מברר למעלה מהדעת, זה לא בכוחו לבצע, זה לא בכלים שלו.

   תלמיד: נכון, ואז השאלה איך הוא יודע שהוא לא עבד כך?

   הוא לא יכול לעבוד אחרת. כל העבודה שלנו היא למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין לך מה לעשות, זה פסול מראש.

   תלמיד: אם בתוך הדעת ולמעלה מהדעת אלו שני דברים נפרדים לגמרי, על מה הרצון לקבל יכול להתנגד? איך הוא בכלל יכול להתנגד לעבודה שהיא למעלה מהדעת?

   כי היא נגד הרצון לקבל.

   תלמיד: למה? זה לא הולך נגד הרצון לקבל.

   למה? מלכתחילה כשמתחילים לעבוד עם הרצון לקבל, אז הוא בעדו או נגדו, אחר כך הולכים לברר מה זה למעלה מהדעת, זה הפוך מהרצון לקבל.

   תלמיד: זה הפוך, או שזה כאילו מנותק ממנו?

   לא מנותק. אתה לא יכול להתנתק, אתה בונה את הצעדים שלך למעלה מהדעת.

   תלמיד: אז למעלה מהדעת זה ההיפך?

   זה ההיפך מהרצון לקבל.

   שאלה: האדם עושה חשבון ורואה שלפי הדעת שלו שאין לו שום סיבה לעשות את הפעולה שהוא אמור לעשות עכשיו. הדעת שלו אומרת, אל תעשה את הפעולה. החברה אומרת, תעשה את הפעולה, והוא רואה לפי הדעת שלו, שאין שום תירוץ למה כן לעשות את הפעולה הזאת.

   כן.

   תלמיד: מה הכוח שהאדם ימצא או ייקח, כדי כן לעשות את הפעולה, כדי ללכת למעלה מהדעת? כי במקום הזה שקיבלת את כל התירוצים של הרצון לקבל, ברמה של הרצון לקבל אין שום כוח לעשות את הפעולה, לחלוטין אין כוח לעשות אותה. איך לצאת מזה?

   אין אפשרות לצאת מזה, אלא לעשות לפי הרוב, לפי דעת החברה.

   תלמיד: למה?

   כי זו דעת החברה.

   תלמיד: האם כשאני הולך לפי דעת החברה, זה לא ללכת בתוך דעה אחרת? אני הולך לפי הדעת של החברה, מה שיגידו לי, אעשה. זה כאילו פותר את כל השאלות, אמרו לי לעשות כך וכך, אני פשוט עושה את זה, אין מאמץ, זה גם נשמע בתוך הדעת, מפולפל כזה.

   כן, אבל אתה עושה את זה עם ההתנגדות שלך, עם הבירורים שלך.

   תלמיד: האם העניין הוא לעשות את הבירור, לגלות שאין לך שום סיבה לעשות את זה, ואז לעשות את זה? או פשוט ללכת לפי הדעת של החברה וזהו, נגמר הסיפור.

   לא, רק ללכת לפי דעת החברה, אז אתה פשוט "נמכר", מה שנקרא.

   תלמיד: אז העבודה פה היא קודם הבירור, הדעת?

   כן, הבירור.

   תלמיד: ואז בכל זאת ללכת לפי החברה.

   כן, זה העניין.

   שאלה: כשאדם הולך לעשות מעשה השפעה, הוא מקבל התנגדות והוא איכשהו מתגבר ועושה מעשה של השפעה.

התנגדות מהרצון לקבל?

תלמיד: נכון. ואז רב"ש כותב לנו שגם בכוונה יש איזו עבודה, שגם שם הוא מקבל התנגדות.

כן.

תלמיד: בדרך כלל, זה נשכח. לא מורגשת העבודה בכוונה, ואז המעשה הלך לריק.

הוא עשה את המעשה?

תלמיד: כן. הוא בא, שרת את החברה, עשה את המעשה.

ומה עם הכוונה שלו?

תלמיד: הוא שכח אותה, עשה עם הידיים והרגליים ולא חשב למען מה הוא עושה את זה.

אם הוא עשה בלי שום כוונה, אז אין מה לעשות.

תלמיד: הוא כותב שצריכה להיות עבודה בכוונה, וגם בכוונה יש איזו התנגדות, למה אתה עושה.

כן.

תלמיד: אז איך להגיע לכוונה, לעבודה הנכונה?

לחשוב שאתה עושה את זה למען מה שאתה חושב או למען מה שהחברה חושבת.

תלמיד: אבל זה נשכח כל הזמן.

נשכח. לחזור לכוונה הזאת. על ידי זה אתה דווקא מתדבק בחברה.

תלמיד: איך לא שוכחים כל הזמן.

זה כל העניין. אנחנו צריכים להיות דבוקים במה שהחברה דבוקה.

תלמיד: זאת אומרת, שכאדם חושב על הכוונה, יש לו שם גם התנגדות וגם עושה את הבירור, למה הוא עושה?

כן.

שאלה: איך לא נופלים ל"שוחד יעוור עיני חכמים"?

קודם כל, אתה כבר רואה מה בעד ומה נגד. ואיך אתה מחזק את עצמך, אתה צריך להיות עם החברה, נגיד ולא עם הדעה שלך. איך אתה עושה את זה?

תלמיד: מתבטל כלפיהם, מתכלל איתם.

אז מה השאלה?

תלמיד: איך אני לא נופל לתוך השוחד שהרצון לקבל תמיד מאכיל אותי? אני עושה את הפעולה, אני מגיע גם למפגש איתם. אבל אז אתה כל כך נהנה, אתה בולע את הכול.

ממה אתה נהנה?

תלמיד: זה העניין. אתה נופל לזה שפשוט נהנה מהחברה. נהנה מהחברים, מהמקום, מהאוכל, נהנה מהמצב.

ירדת לאפס.

תלמיד: בדיוק. באתי לפה, כי הייתי משוחד מזה. איך אני לא נופל לשוחד?

רק בתנאי שיש לך דעה משלך שמנוגדת לחברה ואתה שומר עליה. לא מבטל, כמו שקודם חשבת, לא מוותר עליה וממשיך עם החברה.

תלמיד: אז מה אני עושה עם הדעה שלי? היא תמיד תנקר לי במוח.

בסדר גמור. טוב מאוד. אז יש לך שתי דעות. דעה של כל החברה, שאתה איתם. ודעה שלך שאתה איתה. ואז אתה צריך דיין.

תלמיד: פה באה התפילה. אני אמור להתפלל, לדרוש את זה.

כן.

שאלה: בתפילה הזאת, אני אישית מרגיש שהרצון לקבל תמיד גונב לי את העבודה. הכוונה, במקום שאני ארצה עכשיו לבקש, לקבל עול מלכות שמים, דווקא בבקשה הזאת אני מרגיש שאני מרמה, שאני משקר.

אני מרגיש שדיין האמת ודיין השקר רבים. הם כאילו הולכים מלחמה והם מבקשים, "אני צודק", "אני צודק". ולכל אחד יש את התפילה הקטנה שלו.

"ויחלוקו".

שאלה: איך אני מכריע את העניין שיהיה דיין אמת?

רק על ידי החברה. אין לך מי שיכול להכריע לך. אין. יש אתה ויש חברה. ואתה לא יכול, בכל זאת, להתחבר עם החברה בדעתך.

תלמיד: הם צריכים לבקש על זה?

לא. הם לא צריכים שום דבר. דעתם ידועה. אתה צריך רק להביא את עצמך למשפט.

תלמיד: אבל מי השופט, הם?

הבורא. לא אתה ולא הם. אתם שניכם - שני גופים שנמצאים במשפט.

שאלה: אנחנו צריכים דעת כדי ללכת למעלה מהדעת.

כן.

תלמיד: כדי לרכוש דעת, אם הוא מתחיל בברכה ואז הוא פותח לראות את האמת עם דיין האמת. האם ברגע שהוא רואה את האמת, הרע שבו שמתגלה לו , זו מידת הדעת שלו?

הרגע שבו מתגלה לו זו מידת הדעת, יכול להיות. כן.

תלמיד: מה זה מידת הדעת, איך מגלים אותה, איך פותחים אותה נכון?

יכול להיות שזה מתגלה כדבר שלילי, כוח שלילי שפועל באדם.

תלמיד: כן, הוא מגלה את האמת שאין בידו לכוון בעל מנת להשפיע בלי תועלת עצמו. אבל אם הוא מגלה זאת, כי מדובר בגילוי הרע באדם ויש לזה שם אחר, דעת, מה התוספת שנקראת "דעת"?

זו לא תוספת. הליכה למעלה מהדעת נעשית באופן שאנחנו מבררים את הדעת שבנו, שאנחנו יכולים לרומם את עצמנו. וכך ממשיכים.

תלמיד: הדעת היא כמו מקפצה להתקדמות? אז היא רכוש גדול מאוד.

כן. כך בכל פעם אנחנו עולים.

שאלה: הוא כותב, "בזמן שהאדם שוב מקבל איזו התקרבות מלמעלה", זה מצב אחד. מצב אחר, "בזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, היינו שהוא עובד רק בזמן שיש לו הרגשה טובה בזמן עבודה,". אדם יוצא משיעור בוקר או ממפגש בעשירייה ומרגיש טוב, היה לו תענוג. מתי הוא יכול להגיד, זו התעוררות מלמעלה או זו עבודה הממלאת את הרצון לקבל? איך מבחינים בין שני המצבים האלו?

אתה שואל, האם זו התעוררות מלמעלה או התעוררות ממנו?

תלמיד: האם זו התעוררות מלמעלה ויש בה תענוג, כי זו התקרבות לבורא.

לאו דווקא.

תלמיד: מה זאת התעוררות מלמעלה?

יכול להיות שעכשיו הוא רואה הכול בחוסר טעם.

תלמיד: ולזה קוראים התקרבות?

כן, התקרבות והתעוררות. תלוי באדם, איך הוא שופט.

תלמיד: האם התוצאה של התקרבות לבורא לא צריכה להיות שמחה?

לא תמיד.

שאלה: האדם בודק את הדעת שלו מול דעת החברה?

אם הוא יכול כך לעשות, אז כן.

תלמיד: והדיין הוא החברה או הבורא?

הדיין הוא האדם.

תלמיד: למי הפנייה של האדם, לעצמו?

אני לא יודע, תלוי על איזה מקום אתה מדבר.

תלמיד: בדרך כלל אדם עומד מול ניסיון בין הכרחיות להשפעה, זאת אומרת הרצון לקבל מביא אותו למצב בו הוא צריך לוותר על עבודה, משפחה, שעות שינה כלפי ההשפעה. ואז הוא מרגיש דווקא מעין חבר שופטים, את הבורא, את הרב, ספרים, עשירייה וגם אשתו. זאת אומרת יש חבר שופטים, זה הדיין בשבילו. איך עובדים עם זה?

למה אתם לא דנים על זה? כי נניח, אני אגמור איתך את כל הנושא הזה בעוד שתי דקות, אבל אף אחד לא יתכלל בזה. אתם צריכים לעבוד עם זה, תשאל את החברים ותדונו.

תלמיד: מה בדיוק הבירור שאנחנו צריכים לעשות?

אתה העלית את הבירור, אז למה אתה שואל אותי?

תלמיד: אני מנסה להבין את השאלה העומדת

גם את השאלה אתה יכול לברר איתם, האם השאלות שלך נכונות או שיש יותר עמוקות מהן.

תלמיד: זאת אומרת, הקו של המאמר פה הוא כביכול האדם מול הבורא?

נגיד.

תלמיד: כשאנחנו מבררים את זה פה בינינו אנחנו מדברים על עשירייה, חברה, ואז מגיעים לפרקטיקה איך אדם עושה בירורים בדרך, מכאן על כל השאלות צריך כבר לדון בתוך העשירייה?

כנראה.

שאלה: אם נמשיך זאת קצת הלאה, אז בתוך הדעת מגלים שלא רוצים להשפיע, כל פעם אתה מגלה בפנים שאתה לא רוצה לעשות שום דבר, כלום, עבור מישהו אחר, הוא לא מעניין אותך. אף אחד לא מעניין אותי מלבד "אני", והגרוע מכל שאני אפילו לא יודע מי זה האני הזה, זה בלבול טוטלי. אבל מאוד מאוד ברור, אני לא רוצה להשפיע, אני יודע שיש איזה טוב ומיטיב בסוף שאותו אני אולי כן רוצה ברצון לקבל, אבל בעבודה עד שם אני לא מוצא עניין בכלל. מה עושים? אני עושה כל מה שהחברה אומרת, אין בעיה, כי אלה דברים פשוטים, לקחת, לשטוף, לצחוק עם כולם, זו עבודה מאוד קלה.

כן, חוץ מכוונה.

תלמיד: איך לצאת מהמצב הזה שתיארתי? אני מתכלל, עושה, חושב שהאור המחזיר למוטב ייתן לי אולי איזה שינוי פנימי.

באיזה צורה אתה יכול להתכלל עם כולם?

תלמיד: בצורה שהרצון שלי יודע לעשות כרגע, הוא יודע לעשות כמו כולם.

נניח שאתה יודע איך להתנתק מהרצון לקבל שלך ולהתחבר לחברים, לכולם. זה אפשרי?

תלמיד: זה אפשרי, נניח אני רוצה לישון אבל הולך לשטוף כלים נגד הרצון.

טוב.

תלמיד: וזה לא מפני שאני רוצה, זה מהבושה, החברה קבעה ואני לא רוצה להתבייש.

זה ברור. אז איך בכל זאת תוכל להעמיד את עצמך למען החברה כדי להתכלל איתם, זאת אומרת שזה יהיה השכר, והיגיעה שאתה תהיה עם החברה ותעשה מה שהם אומרים, ואז תקבל יחד איתם כלי חדש משותף.

תלמיד: אתה אומר משפט יפה, אבל אם לא קיים הכלי הנוסף המשותף?

למה לא קיים?

תלמיד: לא קיים, אני לא מרגיש שיש כלי מסוים, אם אני לא נופל ל"היה נחמד", אכלנו משהו, יצאנו מהישיבה מבסוטים, באיזו התרוממות רוח. לזה הכוונה?

לא.

תלמיד: נכון, אז איזה כלי?

שאתם כולם רוצים להגיע למשהו משותף גבוה.

תלמיד: אבל זה לא משהו שאני יכול לשים על זה את האצבע, זו מין עננה כזו.

כן, אבל מזה מתחילים. ואז צריכים לברר את הדבר הזה יותר ויותר, שיהיה יותר ויותר מורכב ממילים ברורות, ואחרי המילים האלו שיהיה באמת מובן איזה מצב מאוד מיוחד יש לחברה, לעשירייה, ולזה אנחנו צריכים עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר לברר ולהשתוקק להגיע. זאת אומרת אם שאלת מה הלאה את מי לשאול, אז כאן אתם מבררים איך אנחנו מתקדמים יחד, כי עכשיו התחלנו במשהו לאחוז זה בזה למטרה.

תלמיד: תגדיר בבקשה את המטרה.

המטרה היא, דבקות זה בזה כולנו עשירייה כאחד.

תלמיד: מה זה אומר?

שאז אנחנו מתחילים להרגיש את הבורא בתוכנו.

תלמיד: מתוך זה שאני רוצה להתקרב לחברים, פתאום אני מתחיל להרגיש את הבורא?

אתה רוצה להתקרב לרצונות שלהם.

תלמיד: כן.

אתם מסוגלים. נגיד בדרך אתם מוותרים כל אחד במקצת על רצונו, ואז אתם מגיעים למצב שאתם מחוברים, נמצאים כולם ברצון אחד, והרצון הזה זה בורא.

תלמיד: מה שהתחלת להגיד זה דבר קל. להתכלל, לבטל את הרצון שלי לרצון של החבר זה קל.

כן.

תלמיד: אבל איך מהדבר הקל הזה עוברים הלאה למה שאתה רוצה לכוון אותנו?

אז זה עניין של העשירייה, לא אחד לבד.

תלמיד: כן עשירייה, זה עוד יותר קל.

אני לא יודע.

תלמיד: זה קל, להתבטל לחבר'ה זה קל, איך עוברים הלאה?

אתם בינתיים מחברים יחד את המטרות שלהם הפרטיות, שזו תהיה כמטרה אחת זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: אני רוצה לדייק נושא אחד. נראה שבלי להגיע כל פעם מחדש, כל רגע מחדש לבקשה לעזרת ה', הדרך היא לא נכונה.

זה ברור.

תלמיד: כי גם את השופט אין לנו, השופט שלי הוא תמיד משוחד, וצריך לבקש שיבוא שופט אמיתי, ואחרי זה גם השוטר. ואתה רואה מה שצריך לעשות ואין לך כוח לעשות. אז צריך לבקש גם את הכוח מהשוטר.

כן.

תלמיד: אז בעצם הכול על דרך השלילה. אדם מברר מברר מברר, רואה שהוא שופט משוחד, והוא צריך לבקש שופט.

כן, בסופו של דבר הוא מגיע סחוט.

תלמיד: אבל הכול על דרך השלילה שמגלים שאין לך ואז אתה מבקש. אין דבר קל, שום דבר לא בקלות.

לא על זה מדובר. כן.

תלמיד: זהו, אני ממשיך את הבירור של קודמי, שזה שהאדם יכול להתכלל, או לוותר משהו לחברה, כנראה שהוא מרוויח מזה משהו. המקום האמיתי איפה שהוא לא יכול, הוא מבקש עזרה שהוא יוכל לעשות את זה. אנחנו צריכים דרך השלילה לפנות מקום לבורא, אחרת אף פעם לא נצליח בכלום. אם לא נפנה לו מקום אנחנו נהיה עם האגו שלנו בתוכו, זהו.

איך אתם תפנו לו מקום, איפה יהיה לו מקום?

תלמיד: איפה שיש אי הסכמה, בעשירייה, בתוך האדם, דווקא איפה שהוא מתנגד, ונראה לו לא נכון, לא צודק, לא הגיוני, לא מתאים לו, לא מוכן להקריב את עצמו, דווקא שם המקומות האלה זה המקומות החשובים.

נכון. זאת אומרת, במקום איפה שכולנו נמצאים בשלילה אליו, זה הבורא.

שאלה: אז אדם בא לעשות פעולה, גם אם כאילו העשירייה מבקשת ממנו. האדם צריך לעשות שם כוונה שזה יהיה לשם שמיים. כמו שכתוב, פה מתחילה הבעיה, כך הרב"ש כותב, שם מתחילות ההתנגדויות, אם הוא באמת מחפש לעשות לשם שמים, ומחפש את הכוונה.

בסופו של דבר האדם מבין שאין לו יכולת לכוון לשם שמיים, הכול אצלו משוחד, האם זה גילוי הרע כבר, שהוא מבין שאין לו בכלים שלו שום יכולת לכוון לשם שמיים, כי הכול אצלו משוחד? אם הוא מבין שזה הרע שבו, אז עכשיו מה הוא עושה, אם הוא מבין שעכשיו הכול אצלו לא יכול לאפשר לו לכוון בכלל לשם שמים, ואין לו דבר כזה בכלל ברקע?

שיבטל את עצמו.

תלמיד: מה זה אומר לבטל את עצמו?

אבל אתה אומר שיש לו עשירייה?

תלמיד: כן.

אז שיבטל את עצמו כלפי העשירייה מכל וכל.

תלמיד: מה ההבדל בין כשהוא בא לעשות פעולה ולא הייתה לו התנגדות לעשות את זה עבור העשירייה? העשירייה אמרה לו תעשה איקס, והוא בא ועושה את זה. זה דבר אחד.

זה כתינוק.

תלמיד: כן, ואז הוא מברר את הכוונה והוא צריך עוד פעם להתבטל?

כן.

תלמיד: למה פתאום יש לו משהו להתבטל, מה הוא עוד צריך לבטל מול העשירייה, הרי הוא כבר מסכים לעשות את הפעולה רק שהבעיה היא לשם שמיים או לא.

זו כבר מדרגה.

תלמיד: אז מה זה אומר, שכדי להגיע לכוונה לשם שמיים הוא צריך לבטל את עצמו כלפי העשירייה?

כי אז הוא במקום עשירייה, הוא נדבק לבורא במשהו ויכול לעשות כבר כוונה אליו.

תלמיד: איפה העשירייה נמצאת בהתנגדות אליו, שכלפי זה הוא צריך לבטל את עצמו? לא ביררתי עדין איפה יש פה התנגדות בינו לבין העשירייה, בעניין הכוונה לעשות לשם הבורא?

אז מה לא מובן איפה ההתנגדות שלו?

תלמיד: כן, כשהוא בא לשם שמיים, למה הפתרון הוא דרך העשירייה, איפה ההתנגדות שהוא צריך להרגיש מהעשירייה, כדי שבאמת הוא יוכל לכוון לשם שמיים?

אם הוא עושה עבודה נכונה בחיבור עם העשירייה, אז כלפי אותו החיבור הוא מרגיש עד כמה הוא נמצא בחיבור שונה בעשירייה.

תלמיד: אז כשהאדם בא לעשות איזושהי פעולה שהעשירייה ביקשה ממנו, אמרנו שאין לו בעיה וכמו תינוק הוא עושה. כשהוא מברר את הכוונה פתאום מתגלה לו בעשירייה התנגדות מסוימת נוספת, שהוא לא הרגיש אותה לפני זה. כשהוא בא לכוון לשם שמיים. יש שם משהו שקורה בפנים, משהו מתחדש אצלו מול העשירייה?

הוא מעמיד את העשירייה מול הבורא ויחד עם הבורא.

(סוף השיעור)