שיעור בוקר 19.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1336,

מאמר "מהו שצדקה לעניים עושה את השם הקדוש, בעבודה"

קריין: "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1336, "מהו שצדקה לעניים עושה ה' הקדוש, בעבודה".

מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה

תשנ"א - מאמר ל"א
1990/91 - מאמר 31

"אומר (בחקותי ז' ובהסולם אות כ') וזו לשונו "ונתתי גשמיכם בעתם, היינו שכל אחד ואחד יתן הכח שלו עליכם, מי הם. היינו אותו התקון שעשיתם של יחוד שם הקדוש ההוא. דהיינו היחוד דחוק ומשפט, שהם ישפיעו לכם, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וכי כיון שכתוב, ושמרו דרך ה', למה צריך לכתוב, לעשות צדקה ומשפט. ומשיב, אלא מי ששומר דרכי התורה, כביכול הוא עושה צדקה ומשפט. ומהו צדקה ומשפט, זהו הקב"ה. בכה רבי שמעון ואמר, אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד אדונם. כי מי עושה השם הקדוש בכל יום. הוי אומר, מי שנותן צדקה לעניים, מי שעושה התעוררות שלמטה זו, דהיינו שנותן צדקה, הוא ודאי כאלו עשה השם הקדוש בשלמות. כעין שהוא עושה למטה כך מתעורר למעלה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, איזו שייכות יש לצדקה "להיחוד של צדקה ומשפט". ואיזו שייכות יש לצדקה ומשפט לעשיית שם הקדוש. וגם יש להבין, מהו הפירוש שהאדם עושה את השם הקדוש. אנו מבינים שהשם הקדוש עשה את האדם ולא האדם עושה את השם הקדוש.

ויש לפרש זה על דרך העבודה, מה בא זה ללמדנו. ידוע, שעיקר העבודה שלנו בתו"מ היא, שאנו נהיה מוכשרים לקבל את הטוב ועונג, שיש במחשבתו יתברך לתת להנבראים. שכל העיכוב הוא בזה, שאין לנו את הכלים לקבלת השפע שבא מהמשפיע להנבראים. כלומר, שיהיה להנבראים את ענין השתוות הצורה, הנקרא "מהו רחום אף אתה רחום". היינו, שיהיו להנבראים גם כן כלים דהשפעה כמו למשפיע.

לכן, בזמן שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, אז הגוף שואל, מה יהיה לך מעבודה זו דקבלת מלכות שמים. על זה אמרו חז"ל (פסחים נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". וכמו שכתוב בזה"ק, שיש ענין יראה שמקיים תו"מ בכדי שיהיה לו שכר בעולם הזה ושכר בעולם הבא. ועיקר היראה היא "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שלא על מנת לקבל פרס, אלא מטעם שהוא אומר, שיש לו זכיה, שהוא משמש למלך גדול, ובגלל זה הוא רוצה לקיים התו"מ.

והיות הגם שהאדם מבין שיש ענין רב לשמש את המלך. אבל גופו של אדם, הנברא עם טבע של רצון לקבל הנאה רק מדברים שהם לתועלת עצמו. אבל לשמש להשני בכדי שהשני יהנה, כלומר שהוא יקבל הנאה, מזה שיש להשני הנאה מעבודתו, זה אין הגוף מסוגל להבין. זאת אומרת, אין זה בטבע שהפועל, שעובד אצל בעל הבית, ובעל הבית נהנה מאוד מעבודת הפועל, שהפועל יגיד לבעל הבית, אני לא רוצה שאתה תשלם לי, אלא מספיק לי בזה שאתה נהנה, מזה שתקנתי לך דברים, שהיית מצטער על הכלים שבורים שיש לך. אבל עתה שאני תקנתי אותם, יש לך הנאה מזה, אין אני רוצה עבור עבודתי שום שכר. זהו נגד הטבע. אלא להיפך, אם יש לך הנאה מעבודתי, אתה צריך לשלם לי יותר מכפי שדרשתי עבור עבודתי.

ובהאמור נבין, איך אפשר שיהיה לאדם כח לעבוד לשם שמים בלי שום תמורה:

המצב א' הוא - אלא האדם רוצה לקיים תו"מ, בכדי שהם יביאו לו את התרופה, שהיא "המאור שבהתורה מחזירו למוטב", היינו שבסגולתם ישיג את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע". ואז יהיה בידו לשמש את המלך בלי שום שכר, וכל שכרו יהיה בזה שהוא מהנה את המלך. והזמן הזה, כשהוא מקיים את התו"מ בכדי להשיג את הרצון להשפיע, נקרא בזה"ק בשם "תרי"ג עיטין" (עצות).

והמצב הב' הוא - לאחר שכבר השיג את הרצון להשפיע, אז המצב של קבלת הטוב ועונג, הנמצאים בתרי"ג מצות, הנקראים בזה"ק בשם "תרי"ג פיקודין" שפירושו כמו שכתוב בהסולם "ששם נמצאים הטוב ועונג בתור פקדון".

לכן עבודת האדם, בזמן שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, שתהיה זו בבחינת "צדקה לעני". כידוע שמלכות נקראת בלשון הזה"ק בשם "עניה ודלה", שיש לפרש זה, שלא רוצים לקבל שום תמורה. זה דומה, שנותנים צדקה לעני ואין מבקשים ממנו שום תמורה, כלומר אפילו תודה לא רוצים לקבל מהעני, כי צדקה אמיתית נקראת "מתן בסתר", שפירושו שאין הוא רואה למי שהוא נותן. לכן, נתינת הצדקה היתה בלי שום תודה מהעני.

נמצא כאן, שהאדם מקבל עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת, אין הוא מקוה שה' יתן לו תודה עבור זה. אם כן הגוף שואל, בשביל מה אתה מקבל על עצמך עול תו"מ. לכן במצב הזה, כשהוא רוצה לקבל על עצמו לקיים תו"מ בלי שום תמורה, אז האדם נעשה נצרך להבורא, שיתן לו את הכח להתגבר על שאלת הגוף, ויהיה בידו כח לעבוד עבודת הקודש בשמחה.

נמצא, שדוקא בזמן שהאדם עובד בעל מנת שיגיע לעבודה, שתהיה על טהרת הקודש, ולא יהיה שם מעורב שום פסולת, אז האדם נעשה נצרך לעזרת ה'. ובכל פעם שהוא רוצה לקבל עול מלכות שמים מחדש, יש לו עבודה חדשה. והאדם צריך להאמין בדברי האר"י הקדוש, שאומר ש"בכל יום ויום מתקנים בחינות חדשות ממה שנפלו לקליפות. ואין יום דומה לחבירו, ואין רגע דומה להשני".

לכן כל קבלת עול מלכות שמים מחדש מתקנת בחינות חדשות לקדושה. לכן האדם, בזמן שרוצה לקבל על עצמו מלכות שמים מחדש, אז הגוף שואל, מה יהיה לך מזה שאתה תעבוד לתועלת ה'. ואין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יתן לו את כח האמונה למעלה מהדעת של הגוף. וזה נקרא בדברי חז"ל "אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהי השייכות שהזה"ק מתרץ על מה שכתוב "ושמרו דרך ה'", למה צריך לכתוב "לעשות צדקה ומשפט". ומשיב "אלא מי ששומר דרכי התורה, כביכול הוא עושה צדקה ומשפט". אלא כנ"ל, היות שאין בידי אדם את הכח לקבל מלכות שמים למעלה מדעתו של הגוף, אלא בסגולת תורה ומצות, שזהו דרך ה', שהוא דרכי התורה, שעל ידי זה יזכה האדם לעשות צדקה לעניים, מטעם "כי המאור שבתורה מחזירו למוטב", אז הוא יזכה "לעשות צדקה ומשפט".

וזהו שאומר שעל ידי זה "ושמרו דרך ה'" הם יגיעו לדרגת "עושה צדקה ומשפט". אבל מה זה "צדקה ומשפט", כלומר מהו היחוד הזה שהזה"ק אומר שזה נקרא "עושה את השם הקדוש", היינו מהו שעל ידי זה שנותן צדקה, הוא עושה את השם הקדוש.

אלא כנ"ל, שענין צדקה ומשפט הוא, שהקב"ה נקרא "משפט" ומלכות נקראת "צדק", שהיא מדת הדין, שעליה היה דין, מטעם שמלכות נקראת "כלי", המקבל את השפע מהקב"ה. ועל הכלי קבלה בעל מנת לקבל נעשה צמצום והסתר. כלומר, שנעשה דין, שאסור להשתמש עם כלי זה כמו שהוא, מטעם שינוי צורה בין המקבל הנקרא "מלכות", לבין המשפיע, הנקרא "הקב"ה". נמצא, שיש פירוד למעלה, שאין השפע יכול להתפשט להנבראים, מטעם שינוי צורה.

ומשום זה נעשה תיקון, שהתחתונים יתנו "צדקה לעניים". ובבחינת עבודה, שמקבלים עליהם עול מלכות שמים בלי שום תמורה, אלא כמו שנותנים צדקה לעניים, ולא רוצים לקבל עבור זה שום תמורה, אז כל אחד ואחד גורם בשורש נשמתו למעלה במלכות, שתהיה גם כן רק בעל מנת להשפיע. נמצא, שגורמים "יחוד קוב"ה ושכינתיה". זאת אומרת, שעל ידי זה שהאדם עושה הכל בעל מנת להשפיע, נמשכת צדקה מהקב"ה, הנקראת "משפט", להמלכות. היינו, שמלכות, הנקראת "צדק", ע"י השפע שהיא מקבלת, היא נקראת עכשיו "צדקה", ממה שהיא מקבלת מהקב"ה.

היינו, שעל ידי זה שהתחתונים נותנים צדקה למלכות, גם ה' נותן צדקה למלכות, אז המלכות מקבלת שם "צדקה". וזהו שאומר "ומי שנותן צדקה לעני, הוא עושה למעלה את השם הקדוש שלם כראוי, דהיינו שמחברה עם קוב"ה, המשפיע לה הכל, ודאי כאלו עשה את השם הקדוש בשלמות, כעין שהוא עושה למטה, כך מתעורר למעלה".

והיינו כנ"ל, שמלכות שמים נקראת "עניה", היות שאין לה מה לתת להנבראים. אם הנבראים באים אליה עם כלים דקבלה, אז היא עניה ודלה, היות שהנבראים גורמים במלכות בחינת הקבלה שיש בתכונתה, שזה עושה פירוד בין המלכות להקב"ה שהוא המשפיע. לכן אין השם שלם, כי בבחינת השם נקרא הקב"ה בשם "טוב ומטיב". והיות שהם גורמים בשורש נשמתם בחינת הקבלה, שיש במלכות, ועל בחינת קבלה היה צמצום השפע, לכן הם גורמים שהשפע לא יתפשט לתחתונים.

מה שאין כן אם הנבראים נותנים צדקה, היינו שעושים את מעשיהם בעל מנת להשפיע, אז הם גורמים בשורש נשמתם בחינת רצון להשפיע, שאז גורמים למעלה בחינת השתוות הצורה, ואז השפע מושפע להנבראים. נמצא, שהשם "טוב ומטיב" מתגלה להתחתונים. וזה נקרא "שעושים את השם הקדוש בשלמות", היינו הכל בא ע"י שמכוונים את המעשים שיהיו בעל מנת להשפיע. נמצא, שיש להאדם ב' מצבים:

א. בהתחלת העבודה, שמוכרחים להתחיל בבחינת שלא לשמה, היינו כל מה שהוא עושה הוא בכדי לקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא. ואז נקרא ה' אצלו "מלך הגוים", כמו שכתוב "מי לא יראך מלך הגוים"

כי בבחינת העבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו הוא בבחינת גויים, ועדיין לא הגיע לבחינת ישראל, שמעשיו יהיו ישר-אל. נמצא, שהאדם משמש למלך שהוא נקרא "מלך הגויים" זאת אומרת, איזה מושג של גדלות המלך יכול להיות אצל האדם, שהוא בבחינת גויים, שהגם שיש לו יראה כמו שכתוב "מי לא יראך מלך הגויים".

ויש לדעת, שהוא דבר חשוב מאוד. כלומר, שהאדם צריך לדעת, שכל מגע שיש לו עם הבורא הוא חשוב מאוד. לכן כשאדם עובד בשביל שכר, אסור לזלזל בעבודות האלו. אבל בטח שיש מדרגה יותר גדולה ממדרגת "מלך הגויים". זאת אומרת, כשהאדם זוכה לבחינת "ישראל", בטח שבהשגתו של עכשיו, שנמצא עכשיו במדרגת "ישראל", יש לו הבנה יותר גדולה בגדלות ה', עד כדי כך שיש לו שמחה שהוא משמש מלך גדול, ואין לו שום צורך לקבל משהו תמורה עבור עבודתו.

ובענין אמונה לשם שמים יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מדרש תנחומא דף רל"ה ע"ב) וזו לשונם "וכי ימוך אחיך ומטה ידו, זה שאמר הכתוב, אל תגזול דל כי דל הוא. מהו אל תגזול דל, וכי יש אדם גוזל דלים. ומה גוזל ממנו אחר שאין לו כל. אלא אם היית למוד אם היית רגיל להיות מפרנסו וחזרת בך ואמרת, עד מתי אני מספיק לזה, ואתה מונע שלא תיתן לו, אם עשית כך, דע שאתה גוזלו, הוי אל תגזול דל, כי דל הוא".

ובהאמור יש לפרש, שענין צדקה לעניים הכוונה על מלכות, הנקראת "עניה ודלה", מטעם שאין לה מה לתת בחזרה לאדם. אם האדם עובד לשם שמים ואינו רוצה שום תמורה, אלא עובד רק לשם שמים. אולם לפעמים באמצע העבודה באות לו מחשבות, הלא הוא תמיד עובד לשם שמים ולא רוצה שום תמורה, בטח על ידי זה הוא יזכה למדרגה יותר גבוהה, היינו שיקבל יותר טעם בתורה ועבודה. היות שהוא כבר עשה את שלו, היינו שהוא אומר, שהוא מקבל מלכות שמים בלי שום תמורה, היינו אפילו שלא מקבל תמורת עבודתו טעם בתורה ומצות. אם כן, אם כבר כוונתו לשם שמים, הנקראת "דביקות בה'", הלא היה צריך להרגיש חיים בעבודתו. והוא לא רואה שום התקדמות בעבודה, לכן הוא רוצה להפסיק עבודה זו דלהשפיע, אלא יעבוד כמו כל הכלל, דהיינו לקבל שכר.

על זה בא הכתוב ואומר "אל תגזול דל, כי דל הוא". ושואל המדרש "וכי יש אדם גוזל דלים, ומה גוזל ממנו אחר שאין לו כל, אלא אם היית למוד להיות מפרנסו, וחזרת בך ואמרת עד מתי אני מספיק לזה, ואתה מונע שלא תיתן לו. דע שאתה גוזלו".

נמצא, שהכתוב מזהיר לנו, שאל יאמר אדם, כבר עבדתי הרבה על הכוונה בכדי להגיע בעל מנת להשפיע, ולא השגתי לא את "הטוב ועונג", שצריכים להשיג, אם עובדים על הכוונה דלהשפיע, הנקראת בחינת "צדקה לעניים". וגם הבטיחו לי שאף על פי כן אני אשיג את האור, הנקרא "כח", שאני אוכל לעשות הכל בעל מנת להשפיע, שזה האור המתגלה בזמן שהאדם מקיים תו"מ בבחינת "תרי"ג עצות", בכדי להגיע לבחינת כלים דהשפעה, שזה מכונה "אור דהשלמת הכלים", שיוכלו לעסוק עם הכלים בעל מנת להשפיע, גם הכח הזה לא השיג, אף על פי שכל הזמן שעסק בתו"מ היה על הכוונה הזו. אם כן האדם אומר, כבר נתתי לך הרבה יגיעות ולא רכשתי שום דבר, לכן אני רוצה להפסיק עבודה זו.

וזהו שאומר "ואמרת, עד מתי אני מספיק לזה" היינו שכבר נתתי לך הרבה ולא קבלתי עבור זה שום התקדמות ברוחניות. אם כן האדם אומר, עד מתי אני צריך לעבוד בבחינת "צדקה לעניים". לכן האדם רוצה אז לברוח מהמערכה ולהכנס חזרה לעבודה דבחינת הכלל, שהיה עובד אז בבחינת "מי לא יראך מלך הגוים", כנ"ל שבזמן שהאדם עובד בקיום תו"מ לתועלת אהבה עצמית, כבר אין מקום לעבוד לתועלת ה'. זה נקרא שהמלך, שהאדם מקיים תו"מ שלו, המלך הזה נקרא "מלך הגוים" ולא "מלך ישראל", כי אין האדם אז בבחינת "ישראל", אלא בבחינת "גויים".

על זה מזהיר הכתוב "אל תברח מהמערכה אל תגזול דל, כי דל הוא". שיש לפרש "אל תגזול דל" היינו שלא תפסיק לו את הצדקה שאתה נותן לו, היינו הקבלת מלכות שמים ללא תמורה. כי הגם שאתה טוען שכבר נתת לו הרבה צדקה, תדע שזה לא נכון. פירוש "כי דל הוא", כלומר שכל זמן שאתה חושב שהמלכות, שהיא עניה, צריכה לתת לך משהו, כבר אין אתה אומר שהיא דלה. כלומר, שאם האדם דורש מהמלכות, שתיתן לו תמורה, כבר הוא פוגם בהשם של מלכות, הנקראת "עניה ודלה", היות שאתה דורש משהו ממנה.

אלא האדם צריך להתפלל לה', שיתן לו את הכח, שהוא יהיה שבע רצון ושיהיה בשמחה, מזה שהוא יכול לעבוד בשביל המלכות, אפילו שהיא מסתירה עצמה ולא מראה לו שום התקרבות, והוא טועם טעם בעבודה כאילו הוא מתחיל עכשיו להכנס מחדש, היינו שאין לו מה להגיד שהוא מקבל משהו טעם, שיוכל לומר בשביל טעם הזה הוא עובד ונותן יגיעה בקבלת מלכות שמים.

זאת אומרת, אין לו שום תמיכה ובסיס, שיהא בידו לומר "בגלל זה אני עוסק בתו"מ". וזה נקרא בשם "תולה ארץ על בלימה". וזה נקרא כולו למעלה מהדעת. והגם שזהו כולו נגד טבע הגוף, על זה הוא מתפלל לה', שיתן לו הכח הזה. וזהו מה שכתוב "אל תגזול דל כי דל הוא", שתמיד האדם צריך שיהיה לו רצון להישאר, שמקבל על עצמו מלכות שמים, והבסיס שלו הוא "כי דל הוא" כנ"ל.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב (בשיר "אשת חיל") "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". ואמר, שבזמן שהאדם מקבל עול מלכות שמים, יש לפעמים שהמלכות שמים יש לה חן, ולפעמים הוא מרגיש ענין יופי במלכות שמים. על זה אומר הכתוב, הכל שקר. כלומר, שכל הבסיס הזה, שהוא בונה את המלכות שמים שלו, הוא בבחינת שקר.

אלא "אשה", היינו מלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו, צריכה להיות מטעם יראת ה', היינו שהיראה שלו תהיה, כמו שכותב הזה"ק "עיקרא דיראה הוא בגין דאיהו רב ושליט" (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם אות קצ"א) וזו לשונם "היראה שהיא עיקר הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו, וישים חפצו באותו המקום".

ובהאמור יוצא, שעיקר הוא התפלה, שהאדם צריך להתפלל לה', שיתן לו את הכח הנחוץ לכל דבר מה שנוגע לעבודה, הן בתורה והן בתפלה. לכן יש להאדם לבקש מה', שיתן לו צורך, היינו רצון לעבודה. היות שיש לפעמים, שהאדם בא לידי מצב, שאין לו רצון לשום דבר, כלומר שלא רואה לעיניו איזה דבר, היינו דבר טוב שישתוקק לזה, מטעם שזה יביא לו חיות, שזה יביא לו צורך לתת יגיעה, בכדי להשיג משהו. אלא שהאדם נשאר בלי שום רצון, שיהיה בידו לומר, שבשביל זה כדאי לתת יגיעה, בכדי שישיג את הדבר. וזה הוא לא רואה.

ואז עליו לבקש מה', שיתן לו איזה רצון לאיזה דבר, היינו שדבר זה יתן לו רצון לעבודה. לפי הבנתו של אדם תהיה הבקשה, שה' יתן לו לראות איזה דבר, שזה יביא לו הנאה ותענוג. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "עין רואה והלב חומד". זאת אומרת, אם ה' יתן לראות דבר שכדאי לעבוד בשבילו, אז החמדה שבלב תביאו לחשוב עצות איך להשיג את הדבר. נמצא, שהתפלה, מה שהאדם מתפלל עכשיו, היא רק לצורך רצון, הנקרא "כלי".

זאת אומרת, התפלה הראשונה שהאדם צריך להתפלל, היא על רצון וחסרון שה' יתן לו לבקש על דבר חסרון, שאם ישיג את המילוי לחסרון, יהיה בהמילוי למלאות שלמותו של האדם. כלומר, שה' יודיע לו מהי השלימות, שהוא צריך להגיע, בכדי שידע מה חסר לו באמת. ובכדי להגיע לדעת מה שחסר לו, הוא ע"י התורה, שבסגולת התורה, היינו "המאור שבה מחזירו למוטב", היינו שהתורה מודיעה לו מה חסר לו.

אולם האדם צריך לדרוש זאת מהתורה, היינו שהתורה תדריכו להשיג את האמת. וכמו כן, האדם צריך למצוא את הקשר בינו לבין התורה, שזה שהוא רוצה לדעת את הקשר שיש לו עם התורה. זה כבר נקרא "תפלה". זאת אומרת, על ידי זה הוא כבר מקשר את עצמו לה' בעת לימוד התורה, היות שהוא מבקש מה' בעת שהוא עוסק בתורה, שהוא יבין את הקשר של תורה עם האדם, הלומד התורה. ולאחר שהוא התפלל, שה' יתן לו את החסרון, הוא צריך לבקש, שה' יתן לו את המילוי להחסרון, היינו שיזכה לבוא לדרגת שלמות האדם."

אז מהו החיסרון השלם לפי המאמר?

תלמיד: לעבוד בלי שום שכר, להסכים לזה.

בסדר.

תלמיד: בכל מצב, בכל מדרגה לבקש את העזרה מה', שהוא ייתן את העזרה הנחוצה לאותה מדרגה.

כן.

תלמיד: אני צריך לבוא לפה כל יום ולתת את המאמץ החדש להשפיע לבורא, וכל רגע שאני עוזב את הדרך ולא נותן את המאמץ, אני גוזל. אני צריך לקחת את האחריות הזאת כל יום למען כולם, ולבוא לפה עם כוונה אמיתית לעשות נחת רוח לבורא. כי מלכות היא עניה ואני צריך כל הזמן להעניק לה את הטוב והעונג שהבורא רוצה לתת לנו, לכל הבריאה.

כן.

תלמיד: חיסרון שהאדם מבקש שהבורא ייתן לו ושלא מגיע מתוך עצמו.

כן.

תלמיד: להשתוקק בכל מאודי להיות אדם במסירות נפש, אפילו אם אני אמות אני רוצה להיות אדם.

בסדר, טוב.

תלמיד: לפי המאמר, רב"ש כותב שהחיסרון האמיתי הוא שהאדם צריך שהבורא יגלה לו מה זו שלימות ואז הוא ידע באמת לאן הוא צריך להגיע.

טוב.

תלמיד: רב"ש גם רושם שהאדם צריך למצוא את הקשר בינו לבין התורה. כל הזמן לחפש את הקשר הזה בינו לבין התורה, זה גם חיסרון.

כן.

תלמיד: חיסרון שהבורא יתלבש בחברים, בתוך העשירייה.

כן.

תלמיד: האדם הוא היחיד שיכול להשלים את מטרת הבריאה. בזה שהוא מפרנס למלכות, הוא עוזר לבורא, בזה הוא משלים את מטרת הבריאה.

טוב, כן.

תלמיד: חיסרון אמיתי הוא יראה בפני ה'.

טוב.

תלמיד: רב"ש כותב כאן שהוא צריך להגיע בכדי שידע מה חסר לו באמת. אנחנו צריכים כל הזמן לברר מה באמת חסר לנו, זו העבודה שלנו כנראה.

כן.

תלמיד: אפשר להגיד במילים שרב"ש כותב פה, "אשה יראת ה' היא תתהלל", שאשה היא החיסרון, ויראה היא שעל פני החיסרון אנחנו רוצים לתת לו. לקבל הכול, אבל לתת לו נחת רוח. לקבל הכול, אבל בשבילו.

כן.

תלמיד: רב"ש אומר שאסור להפסיק לתת צדקה לעניים וצריך כל הזמן לבקש ולא להתייאש. גם אם לא רואים תוצאה, העיקר להמשיך ולא להפסיק. לא ברור מה זו בדיוק צדקה לעניים, אבל הוא אומר לא להפסיק את זה.

כן.

תלמיד: יש פה חיסרון של רבי שמעון שבוכה ואומר, "אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד אדונם." הבורא נסתר, אבל רב"ש אומר פה, לעשות את השם הקדוש בכל יום זה מי שנותן צדקה לעניים.

כן.

תלמיד: הוא גם כותב, "ובהאמור יוצא, שעיקר הוא התפלה, שהאדם צריך להתפלל לה', שיתן לו את הכח הנחוץ לכל דבר מה שנוגע לעבודה, הן בתורה והן בתפלה."

כן.

תלמיד: כלומר, שיהיה לאדם כל הזמן צורך להתקדם ולא סתם ליהנות מההודיה, או אפילו ליהנות מזה שיש לו חיסרון ולהרגיש שלימות, אלא כל הזמן לחפש להתקדם ולהיות בקשר עם הבורא שיקדם אותו.

בסדר.

תלמיד: חיסרון לגדלות הבורא, לשמש את הבורא.

טוב.

תלמיד: נדמה לי שהמשפט הכי חזק במאמר הוא "שייתן לו צורך", שייתן הבורא צורך לאדם לעבודה להשפעה. "צורך" זו המילה הכי חזקה.

שאלה: אנחנו רוצים להתקדם, יש לנו חיסרון, אבל יש לנו שאלה. חברים רבים בעשירייה מספרים שהעבודה הגשמית לוקחת להם את רוב הזמן ולא נשאר להם זמן לעבודה בעשירייה. איך אפשר להתגבר על ההתקפות על הגוף והצרכים שלו שבאים מחוץ לעשירייה ולממש אותם בעבודה בעשירייה?

אני לא יודע, רק נראה לי שאם אנחנו מצליחים בכוונה, אז אנחנו יכולים להספיק את כל העבודות שלנו בצורה רגועה ובנחת. להתלונן על זה שאין לנו זמן, שאנחנו חייבים כמו עבדים להיות שקועים וכל הלילה בעבודה הרוחנית, זה לא טוב, זה לא נכון. אדם צריך לשלב את שני הדברים האלה.

תלמיד: צריך שיהיה חיסרון לחיסרון, זאת אומרת רצון שיהיה חיסרון קודם כל.

כן, נכון.

תלמיד: "שכר מצווה מצווה" בנוסף לזה שהחיסרון להשפיע יהיה המילוי.

כן.

שאלה: למה צריך שהתחתונים יחברו את המלכות עם הקדוש ברוך הוא? היא גם ככה מחוברת.

כי זה כלי הקבלה הגדול ביותר.

תלמיד: מה שורה בעולם, האם הצמצום או מלכות דאין סוף?

תלוי כלפי מי.

תלמיד: כלפי האדם שהולך לתיקון, האדם המשיג.

לפניו נפתחת יותר ויותר אפשרות לעל מנת להשפיע.

תלמיד: אז הוא צריך להגיד ששורה בעולם צמצום, כי יש לו עבודה.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין שלמות שאדם צריך להגיע אליה לבין המלכות הכללית?

שלמות שאדם צריך להגיע אליה היא שכל הרצון שלו יהיה אך ורק להשפיע לבורא בחיבוק, בדביקות השלמה והנצחית.

תלמיד: לגבי המלכות שהיא דלה, הוא צריך לדרוש מהבורא שהיא לא תהיה דלה, הוא לא צריך להשלים עם זה שהיא דלה. האם הוא לא צריך לדרוש מהבורא את המילוי של המלכות, שהוא יוכל להשפיע על זה?

זה עוזר לו. זה שהבורא מראה לו שמלכות היא עניה ודלה, זה עוזר לאדם להתקדם.

תלמיד: בבקשה ובתפילה, הוא צריך לבקש למלאות את המלכות, לא להסכים לזה שהיא דלה, הוא צריך לבקש אפשרות למלא אותה.

כן.

תלמיד: האם זה מסתדר עם זה שהעבודה היא רק "בגין דאיהו רב ושליט"?

כן.

תלמיד: האם צריך למצוא איך זה מסתדר?

למה זה לא מסתדר?

תלמיד: כי הוא מתאר פה לא לדרוש שום דבר, רק "בגין דאיהו רב ושליט", ופה יש לאדם עבודה גדולה.

מה זו עבודה גדולה?

תלמיד: לראות שהמלכות מתמלאת, שיש התקדמות לכיוון ה', שהמציאות מתמלאת בדעת ה'. מה זה להסתפק בעבודה "בגין דאיהו רב ושליט"?

שלא צריך חוץ מזה שום דבר, אלא רק להשיג שהבורא הוא מנהל את הכול ושולט בכול.

תלמיד: ואיך זה מסתדר עם זה שהמלכות דלה?

תלוי איזו תכונת מלכות היא דלה. אם מלכות היא הרצון לקבל, אז היא נשארת עניה ודלה. אבל אם היא רוצה להיות בחיבור עם כולם ולהשפיע את האור העליון לכולם ולמלא את כול המציאות, אז היא לא עניה ודלה, היא מלכות דאין סוף.

תלמיד: וזו המציאות שהוא צריך לבנות לעצמו.

כן. הוא צריך לחבר את שתי המלכויות, מלכות דאין סוף ומלכות דצמצום, מלכות דעולם הזה, יחד.

(סוף השיעור)