שיעור בוקר 02.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שאלות ותשובות - שיעור עם קבוצת קישינב 

תלמידה: באים אלינו חברים חדשים ואנחנו לא תמיד יודעים איך להסתדר איתם.

את אומרת שאתם לא מסתדרים עם זה, אבל בהדרגה הם בכל זאת, איכשהו משתנים, נכון?

תלמידה: זה נורא תלוי בתכונות שלהם. בדרך כלל כן, אבל לפעמים קורה שיש בינינו אפילו מלחמות.

אבל אנשים חדשים לא צריכים להגיע ישר לקבוצה. הם צריכים לעבור אילו שלבים באמצע. הם צריכים לעבור איזשהו קורס. הם צריכים איזו הכנה. מהי קבלה? על מה היא מדברת? מה היא דורשת מהאדם? איך אפשר בלי זה?

תלמידה: יש לפעמים שאנשים ממש מוכנים מגיעים, הם אפילו יותר מוכנים מאתנו שאנחנו בתוך הקבוצה כי הם עברו איזה לימוד ווירטואלי, והם כל כך בוערים ברעיונות שלנו, הם רוצים שהכול יהיה בסדר, ושהקבוצה תתרחב. ויוצא שיש כל כך הרבה דרישה שאנחנו לא מספיקים.

זה ברור. זה הדבר המגעיל ביותר בעולם שלנו, הכי אגואיסטי. אנחנו יודעים את זה על עצמנו, כמה עולה לנו לעסוק עם עצמנו, להסתדר עם עצמנו, להכניס את עצמנו לאיזו מסגרת. יתר על כן, אנחנו מדברים על זה שכאן אנחנו בכלל צריכים לעלות מעל עצמנו, לעשות צמצום על עצמנו, על כל הרצונות שלנו, על כל הכוונות, על כל מי שאנחנו, ולהתחיל להלביש על עצמנו טבע הפוך לגמרי, שונה. במקום מלכות, בינה. במקום אני, הבורא.

אדם זה מלשון דומה. דומה לבורא. כלומר, במידה שבה התכונות שלנו יהפכו לדומות לבורא, במידה הזאת אנחנו הופכים להיות לאדם. ועד אז אנחנו היצורים הגרועים ביותר. לכן, אני מבין שבוערים, גם אנחנו היינו ככה. אבל את הבערה הזאת בכל זאת צריך להכניס לאיזו מסגרת. הם צריכים להבין במה הם מתעסקים. זה לא פשוט.

להבין בחכמת הקבלה זה אומר כאשר מתחילים להרגיש את השינויים האלה, כאשר מתחילים לעבוד איתם, להרגיש עד כמה אתם מתנגדים לזה, כך שאני לא חושב שלהביא אנשים חדשים לקבוצה זה נכון. אין לנו כזה דבר בשום מקום. ואין לכם כזאת קבוצה למתחילים?

תלמידה: יש לנו. חבר שלנו מעביר שיעורים למתחילים. לפעמים מבקשים עוד פעם להסביר, לחזור ואז לאט לאט, לפי הרצון הם משתלבים בקבוצה.

זה נכון. אני לא יודע איך לעשות את זה בצורה יותר טובה, נכונה, לפי התנאים שלכם. אבל אם חדש יגיע לקבוצה זה רק מוסיף לו סטרס. ככה לי נראה. כעיקרון, אני לא מומחה לזה. הנה, לפניכם יושב המנהל. אתם מכירים אותו. ממנו בטוח תקבלו תשובה.

שאלה: מה לעשות עם גאווה? איך לכוון אותה לתיקון?

העניין הוא שגאווה זה מה שמבדיל אותנו, מפריד אותנו מהבורא. כיוון שבתכונת הבורא, אין כזה דבר, הבורא וכאילו תכונתו. ככה אנחנו מחלקים את הדברים, וכאילו יש לפנינו איזה אובייקט, דומם, צומח, חי, ויש בו עוד משהו נוסף שאנחנו קוראים לו "נשמה", "תכונה". אבל הבורא הוא התכונה בפני עצמו. כמו שיש איזשהו כוח בטבע, אז זה כוח.

בעולם שלנו יש טבע מכאני, טכני, אבל בעולם החי בטבע, אין דבר כזה. כלומר, התכונה עצמה, היא שקיימת בפני עצמה. אז הבורא הוא פשוט תכונת ההשפעה, ההשפעה ממנו לאחרים. כלומר, אם התכונה הזאת היא מרגישה שיש משהו שצריך למלא לטובתו, אז הוא פועל. זה הבורא.

אצלנו יש את התכונה ההפוכה. כאשר אנחנו מנסים לקבל משהו עבור עצמנו, אנחנו בכלל לא מתארים לעצמנו כזה מצב שבו אפשר לתת משהו למישהו. אין לנו אפשרות כזאת. אנחנו לא נוצרנו ככאלה. פשוט הפוכים לגמרי. לא משנה מה נעשה. אבל אם אנחנו אוהבים מישהו, רוצים משהו לאחר, אנחנו לא רוצים את זה בשביל האחר. אנחנו רוצים את זה כי בזה אנחנו מסבים תענוג לעצמנו. אנחנו פשוט לא יכולים לנהוג אחרת. אנחנו כזה מכניזם.

אז הגאווה, האגואיזם שלנו, זה הטבע שלנו. ואנחנו לא יכולים לעשות עם זה שום דבר. אנחנו כל הזמן בצורה הכרתית או תת הכרתית, מנוהלים על ידו. הדבר היחיד שאני יכול לעשות, הדבר היחיד שניתן לי לעשות, זה אם אני אלמד את חכמת הקבלה, אם אני אהיה בקבוצה, אם אני איכשהו אחשוב על זה, אז אני אוכל בהדרגה לגלות את הטבע שלי, [לגלות] עד כמה אני מנוהל על ידי האגו. אני אראה את זה כאילו קצת מרחוק, כאילו מהצד ואז אני אוכל אולי לעשות עם זה משהו.

כעיקרון, אני אשתדל להתנגד לאגו שלי. אני אנסה להיות יותר כמו הבורא. אני אנסה להתחבר בקבוצה אולי, כדי להיות כמוהו. אבל כל זה, אלו רק אמצעים בכדי להגיע להבנה שאנחנו פשוט לא מסוגלים לעשות שום דבר בעצמנו. ורק הפניה לבורא, הפניה עצמה, כלומר, לאותו הכוח שהוא הפוך לנו, ושהוא ככה מכוון לעזור לנו, ולעזור לנו באמת, במידה שבה אנחנו רוצים להשתנות, זאת הפניה שלנו לבורא.

הפניה הזאת שלנו לבורא היא תוכל לעזור לנו. אחרת, בלתי אפשרי. אחרת ההתקדמות שלנו תנבע רק מתוך איסורים. כלומר, אני יכול לא לבקש מהבורא מראש שהוא יתקן אותי, אלא אני יכול פשוט לסבול. ואז הסבל שלי, האיסורים יהיו גם כבקשה.

כלומר, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לבקש או לסבול. כעיקרון, גם הסבל וגם הבקשה משיגים את מטרת הבורא, ובמידה הזו הוא משנה אותנו. מתקרב אלינו, משנה אותנו על ידי הנוכחות שלו, על ידי נוכחותו בנו אנחנו משתנים. נעשים כמוהו, דומים לו.

אז יש שתי אפשרויות שבהן ניתן להשתנות. או על ידי ייסורים, ואז במידת הייסורים הבורא משנה אותנו, אפילו אם אנחנו לא מבקשים את זה בצורה הכרתית. או כאשר אנחנו מבקשים את זה ממנו בצורה הכרתית. ואז הוא משנה אותנו עד לרגע שבו אנחנו מתחילים להרגיש ייסורים אמיתיים. ובזה מסתכמת העבודה שלנו.

לְמה אנחנו לומדים את חכמת הקבלה? כדי להבין, לאן אנחנו צריכים להשתנות, וכדי להתחיל לבקש מהבורא עוד הרבה לפני שאנחנו מרגישים ייסורים. זה נקרא "דרך האור", "דרך תורה" ואם לא, אז דרך ייסורים.

והגאווה היא הטבע היחיד שלנו, התחושה של האני שלי שמבדיל אותי, מפריד אותי מהבורא. והעיקר, לבטל את הגאווה או את התכונה הזאת. האני הזה הוא שעומד ביני לבין הבורא, וכאילו משמש כמסך ביני לבינו.

אני צריך לעשות כך שאת האני שלי, אני אהפוך למסך, כמו שאנחנו לומדים. כלומר, כשיש לי קשר עם הבורא, במידה שבה אני לא משמיד את עצמי, אני לא מבטל את עצמי, כאילו, אלא כאשר אני רוצה לעלות מעל עצמי ומעל עצמי להתחבר עם הבורא, אז יוצא שאני עושה צמצום על האגו שלי, לא משתמש בו, ואני מתחיל לעבוד כאילו לצד הבורא. אני רוצה להיות כמוהו. זאת למעשה העבודה שלנו.

כלומר, כאשר אנחנו כבר הופכים את המסך שמפריד בינינו, ואותו המסך שכאילו סוגר את האגו שלנו באיזושהי כאילו קופסה, כובש אותו, ואנחנו עובדים מעל האגו הזה, כלומר, יש מסך ואור חוזר, ואני כבר מנסה לעשות חשבון אני יכול להשפיע לבורא, להיות באיזושהי התאמה אליו, במידה הזו או במידה פחותה יותר, אבל במידה מסוימת להיות כמוהו.

אנחנו צריכים את הגאווה, ואנחנו צריכים לעבוד איתה, אנחנו לא צריכים להשמיד אותה, אלא לסגל אותה וממנה אנחנו נדמה לבורא. כלומר, הגאווה הזאת, האגו הזה, הכל נשאר בפנים ואנחנו מלבישים עליו כל מיני צורות ואופנים הדומים לבורא.

כעיקרון גם בעולם שלנו אנחנו משתמשים בזה. הרי ברחוב אני לא מתנהג כמו ילד קטן שיכול להסתובב ערום, שיכול לעשות מה שבא לו, כמו בעל חיים, כמו ילדים קטנים. אני הרי לא מתנהג ככה. אני מקבל מהחברה כל מיני דוגמאות כיצד עלי לנהוג, להתנהג, ואני מלביש את עצמי בצורות האלה. בצורה כזאת אני מבטא את עצמי כלפי החברה, וכך כל אחד מאיתנו.

אז אותו הדבר קיים גם בעולם הרוחני. אם אנחנו רוצים להגיע להשתוות עם הבורא אז אנחנו מגלים אותו בזה שאנחנו נהיים דומים לו, כשאנחנו מלבישים את ההשתוות עימו עלינו. ואז הצורה הזאת בנו נקראת "אדם", מלשון דומה, דומה לבורא. לכן הגאווה שלנו נותרת בפנים ועליה אנחנו כל הזמן מלבישים מה שנקרא "לבושים", צורות חדשות של השתוות הצורה עם הבורא, ובצורה כזאת הופכים להיות יותר ויותר לאדם.

כמו שבעולם שלנו, מתוך בעל חיים קטן אדם הופך להיות לאדם בוגר, מבין, משכיל וכן הלאה.

שאלה: איך להסביר את הריקנות, את העדר השאלות? מה זה המצב הזה, שבו אין לא רצון ולא שאלות?

יכולים להיות כאלה מצבים, לאדם יכולות להיות מספר סיבות למה נעלמו ממנו השאלות. אנחנו מדברים על אנשים שהיו להם שאלות גדולות, על משמעות החיים, על היקום, על כל מה שקיים, על סיבת הייסורים, על מטרת החיים, מה שקורה, קרה, יקרה איתי, איך אני יכול לשנות את הגורל שלי וכן הלאה. יש הרבה שאלות, והן כולם מקטנות ועד גדולות טבעיות לנו, לאנשים. אבל העניין הוא בזה שלפעמים השאלות האלה נעלמות, והאדם הופך להיות לחלוטין לשום דבר וכלום, צמח, אפילו עוד פחות.

זה יכול להיות משתי סיבות. סיבה אחת, שבאמת נעלמות לו השאלות וללא שאלות, ללא השתוקקות למשהו, להכיר, להבין, לקלוט, לתפוס, לרכוש, להשיג, אנחנו באמת קיימים במדרגה כמו של הדומם, כיוון שכל ההתפתחות שלנו בנויה על זה שאנחנו מרגישים שאלות ופותרים אותן, מקרבים את הפתרון שלהן אלינו ובצורה כזאת אנחנו מתפתחים. כך שככל שיש לאדם יותר שאלות, כך הפוטנציאל שלו להתפתחות גדול יותר, וזה כיוצא מתוך הרצון שלו. ככל שהרצון של האדם גדול יותר, ככה גדול יותר הפוטנציאל שלו להתפתחות. הוא אולי עוד לא התפתח, אולי עוד לא ענה על השאלות שלו, אבל סביר להניח שהוא יענה עליהן. והעיקר זה השאלות.

כאשר הן נאבדות, יש שתי סיבות. זה יכול להיות כיוון שהבורא התרחק מכם ולקח את המאור שלו. האור התרחק מכם ולא מעורר בכם את ההתקרבויות האלה שלו ואין לכם שום תחושה של הבורא. כלומר, אתם אפילו לא משתוקקים לידיעות של העולם הזה, שום דבר על שום דבר. לא צריכים שום דבר, הכול טוב, נוח. זה פשוט הבורא הסתיר את עצמו. כיוון שההתקרבות שלו אלינו מעוררת בנו כל מיני שאלות, על החיים. אני מדבר על אנשים רגילים, שפשוט חיים על פני כדור הארץ. זה הכול התקרבות או התרחקות מהבורא או שזה יכול להיות להיפך, לא כאשר הבורא מתרחק, אלא כאשר אתם נמצאים בנוכחותו של אדם שיש לו תשובות לשאלות שלכם ואתם רואים שיש אנשים שיש להם תשובה לשאלות האלה, כשיש כזה אדם, אתם נמצאים לידו ופתאום נרגעים כיוון שאתם כאילו מתחברים אליו. אתם עדיין לא מבינים את התשובות אבל אתם מבינים שהן קיימות. להיות ליד אדם כזה שיש בו את התשובות האלה, זה כאילו מנטרל אתכם, מרגיע אתכם. והשאלות נעלמות.

תלמידה: והרצון נעלם.

הרצון נעלם, הכול. אתם כאילו קצת נכללים בו וטוב לכם, רגוע. טוב ונוח. אבל זה יעבור, מבטיח לכם. האגו ייקח את שלו, ימשיך לדרוש ואתם תתקדמו. למי שיהיו כאלה תקופות, הן תהיינה, אם אנחנו כל השבוע נהיה ביחד, יוצא לכם מצב כזה שאתם יכולים להיות נוכחים בשיעורים שלי כל בוקר, ואחר כך עוד הכנס, אז אתם תראו עוד הרבה מצבים שאותם אתם תוכלו לעבור.

שאלה: הייתה קבוצה קטנה, עכשיו אנשים מגיעים, הם מופיעים ומופיעים. האם זה אומר שבקבוצה מגלים אותם רצונות שאנחנו צריכים למצוא בתוכנו?

תראי. אנחנו חיים בתקופה כזו שמובן שלאנשים יתעוררו עוד ועוד שאלות. אפילו בכזה אזור רגוע, עם אנשים רגועים כמו האוכלוסייה של מולדובה אני חושב שאתם תרגישו את זה ואתם תראו שבאמת באנשים מתעוררות שאלות חדשות, ואולי מגיעים אפילו עם שאלות שונות ממה שלכם יש, מאלה שאתם הגעתם איתן. אבל זה טבעי. אנחנו הרי נמצאים במעבר בין המצב רדום של האנושות, רדום זה אומר כאשר האנושות עוד לא משתוקקת לבורא, לגילוי מטרת החיים.

גילוי מטרת החיים זה גם כן, זה איזשהו תהליך מעבר כלשהו, שבו אתם צריכים לעלות למצב אחר, חדש, הבא. אנחנו נמצאים בכזה מין מעבר. זה מתחיל מזה שמתעוררת שאלה על מטרת החיים, למה אני צריך את כל זה? הטבע, החיים שלנו, כמה שלא נשתדל ואנחנו מאוד משתדלים, מראה לנו שזה הכול חסר טעם, חסר משמעות. כתוצאה מזה מגיע איזשהו ייאוש, האדם משנה את כל התענוגים שלו לסמים כאמצעי האוניברסלי ביותר להרגיע את עצמו ולהפוך את עצמנו לצמח, זה הרי יותר טוב מלסבול, להתנתק וזהו. אבל יחד עם זה, היות ותכנית הטבע שכוללת אותנו בה מכל הצדדים, הרי הטבע מקיף אותנו, אנחנו נמצאים בתוך המערכת הזאת, לא יעזור לנו לברוח ממנה לשום מקום אפילו על ידי אמצעים כאלו כמו סמים וכן הלאה.,לכן האנושות עכשיו תנסה כמובן כל מיני, כל מיני אמצעים כדי איכשהו להירגע.

אתם רואים איזה טרנספורמציות יש בעולם, עמים שלמים עוברים ממקום למקום, אירופה מתמלאת בפליטים, אלו לא פליטים, זה ממש נדידה, כמו שהיו נדידות עמים מאסיה לאירופה לפני אלף שנים. וכן הלאה. כלומר, עכשיו זה תהליך מאוד רציני, תהליך של התערבבות, תהליך שבו אנשים בכל זאת צריכים לענות על השאלה שאין משמעות לקיום שלנו בדרגה שאנחנו נמצאים, אנחנו לא יכולים לגלות אותה בשום אופן. מה לעשות? צריך לגלות את חכמת הקבלה, צריך להסביר להם מראש, מבעוד מועד. שיש משמעות לחיים והיא שמפתחת את האדם למדרגה הבאה. לא להיות שם דומם, צומח או בעל חי אלא להפוך להיות לאדם, ואדם, כמו שכבר אמרנו, זה מלשון "דומה", דומה לבורא, אנחנו צריכים להסביר את כל זה.

אנחנו צריכים להפיץ את חכמת הקבלה כדי שלאנשים בעוד מועד תהיינה איזה שהן ידיעות, תובנות. למה הם עדיין נמצאים במצב נורא כל כך? כיוון שכאשר האדם נכנס למצב של סטרס, רק תן לו סמים, זהו, לא צריך יותר כלום. הוא לא צריך שום אמצעים אחרים כדי לתקן את מצבו, הוא רוצה לשכוח מהכול, להירדם ולא להתעורר, לא לקום.

אז אנחנו צריכים מראש, בטרם שהוא נמצא במצבים כאלה קשים, לספר לו על זה שקיימת שיטה ושהיא נוצרה בכוונה עבורנו ושכך צריכה להיות ההתפתחות שלנו, כך שאנחנו נזדקק לעלייה למדרגה הבאה של ההתפתחות שלנו, משהו שחייב כך או אחרת להתפתח בנו, להתגלות בנו, אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא. הגלגולים האלה כך או אחרת יאלצו אותנו להגיע למדרגה שבה אנחנו נדמה לבורא.

כך שצריך להפיץ. ואז אני חושב שהחדשים שיגיעו הם בכל זאת יגיעו כבר יותר מוכנים. כאן במולדובה אנשים בעיקר קוראים בשפה המולדובית או ברוסית? שניהם. במה יותר? כנראה ברוסית יותר, בשפה הרוסית יש לכם את כל המקורות, כל מה שאתם רוצים.

צריך איכשהו לעזור לכם כך שאתם תקבלו או שתוכלו להדפיס כאן את הספרות הזאת ולעשות את זה. אני לא יודע איך העניינים כאן עם הממשלה, אם אפשר להפיץ את זה, להדפיס את זה, אולי להדפיס איזשהו עיתון, איך האנשים פה עובדים זה עם זה באינטרנט. כלומר הכול תלוי בכם. אבל אם אתם מבעוד מועד תתנו להם ידע לגבי זה, אז אתם בזה מאוד תקצרו את הייסורים, מאוד.

כעיקרון התכנית של ההתפתחות שלנו היא בנויה בצורה כזאת, שמספיק רצון קטן, ייסורים, כדי שהאדם ישתוקק להתקדמות, עוד טיפה, עוד טיפה. קצת רוצה, מקבל מילוי. קצת רוצה, מקבל מילוי. המילוי, משמע התשובה הנכונה לשאלות שלי. כך שאפשר לעשות את זה.

שאלה: דיברת על התמכרות לסמים. נניח שזה מפריע לאדם והוא רוצה לתקן את עצמו, האם זו עבודה פנימית?

אני לא יכול להגיד. יש לנו כאלה אנשים שהתפטרו מהתלות בסמים. כאשר אני הייתי אצל הרב"ש והבאתי אליו חבר'ה, אז היו שם הרבה בחורים צעירים, הגיל הממוצע שלהם היה 25, רבים מהם היו קשורים לסמים. לא סמים כבדים מדי, קשים, כל מיני "סיגריות" למיניהן. בין שיעור לשיעור, נניח בשיעור הבוקר הם היו ככה בורחים, שם היה פרדס ליד, הם היו בורחים לשם, מעשנים קצת. אבל אף אחד לא ייחס לזה חשיבות מיוחדת, כיוון שהבינו שהם לא יכולים מיד לוותר על זה. בסופו של דבר הם כן ויתרו. עכשיו הם כבר בני, 50, 60. בערך.

מה אני יכול להגיד לכם, מהסמים קשים כמעט ואין מוצא לאדם. אני לא ראיתי שחכמת הקבלה יכולה לעזור. כיוון שכשאדם מתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, מצד אחד זה מרגיע אותו כיוון שיש לו שאלות ויש תשובות בחכמת הקבלה, אבל התשובות האלה הן לא מיד מובנות, הן לא מיד מתלבשות על השאלות שלו, הן לא מיד מנטרלות את השאלות שלו. ולכן אי אפשר להגיד שחכמת הקבלה היא התרופה לזה. היא מקלה במשהו, ברקע הכללי של החיים של האדם, כיוון שיש תשובות, אבל בצורה קונקרטית, בכל רגע נתן, היא לא כזאת תרופה שפועלת בכל רגע ורגע של קיומו של האדם. זה אני לא יכול להגיד.

לכן אין לנו שום אפשרות למשוך אנשים שהם תלויים בסמים, למשוך אותם בכוונה לחכמת הקבלה, ליצור איזה קורסים בשבילם ולהראות לכולם איזה אמצעי מופלא יש לנו לרפא אותם. אבל אם האדם מאוד רוצה אז אנחנו יכולים לקבל אותו בתנאים מסוימים. הייתי אפילו ממליץ לחתום איתו על איזה הסכם שיהיה מסמך חוקי, שחתום על ידי עורך דין שהוא מודע לזה שהוא נרקומן והוא בא אלינו לשיעורים ואנחנו מוכנים לקבל אותו, אבל בתנאי שעל ידי הרגל שלו הוא לא מפריע לנו, ואנחנו מקווים שהלימוד שלנו יתקן אותו, אבל ברגע שאנחנו מגלים שזה בלתי אפשרי לעשות את זה אז אנחנו יכולים להיפרד לפי החלטתנו, והוא חותם על זה. צריך שיהיה כזה מסמך שהוא חוקי שלא יהיו בעיות אחרי זה.

שאלה: האם הייתה לך בחירה בין שני הנתיבים בין ללמד את הצעירים שמגיעים אליך ללמוד לבין ההתפתחות האישית שלך?

כשהגעתי לרב"ש היו לו חמישה שישה תלמידים עוד מאותם ימים, מימי בעל הסולם אולי פחות, אז בימי בעל הסולם הם היו הילדים של אותם הבנים של אותם התלמידים שלמדו אצל בעל הסולם. אני הגעתי עם חבר שלי ללמוד. התחלתי ללמוד והיה צריך להביא את רב"ש לרופא, הייתה לו דלקת באוזן. אני הייתי היחידי שהיה לו רכב, בכל זאת זו הייתה שנת 79. וכך התקרבנו, התחלתי להסיע אותו לרופא שום דבר לא עזר, שלחו אותנו לבית החולים, בבית החולים בדקו ואמרו שהוא חייב להיכנס מיד לאשפוז ואם הוא מתאשפז מיד אני מיד מילאתי לו את כל המסמכים, קבלו אותו לבית החולים ואני מצאתי את עצמי לצידו, נתנו לנו חדר נפרד וכך במשך שלושים יום הייתי לצידו.

נסעתי הביתה לזמן מה כל ערב וחזרתי כבר לקראת ארבע בבוקר ובמשך כל היום הייתי לצידו עד הערב וכך התקרבנו. הוא לימד ואני הקשבתי וכן הלאה. מה קרה? אני לא יודע, אבל אני שאלתי אותו, איך אני צריך לפעול הלאה, ראיתי שם איך אותם זקנים שלומדים אצלו הם היו כבר בני שישים, שבעים ואני הייתי בן שלושים. מה הלאה? הוא אמר לי כדי להתקדם אתה צריך סביבה. ואתה חייב איכשהו לדאוג לזה. לפני זה העברתי הרצאות ושיחות ברחבי המדינה, אבל מעט. לאחר מכן מצאתי את ברג, הוא מפורסם בכל העולם, אבל אז הוא לא היה ידוע בשום מקום מלבד בישראל. ואני באתי אליו, נרשמתי אצלו ובאותו הזמן הוא כבר עזב לארצות הברית, כיוון שהוא אמריקאי, אישתו אמריקאית. הם חיו בישראל תקופה ארוכה נניח עשרים שנה והחליטו שהם צריכים לחזור לארצות הברית כדי להתרחב, כיוון שבישראל היו לו בעיות רבות עם הדתיים.

הדתיים והקבלה הם שני דברים שלא משתלבים יחד, הם מנוגדים באופן מוחלט. זה לא משנה אם אתה לומד לפי שיטת ברג או לפי שיטת לייטמן או לא משנה לפי איזו שיטה, אתה יכול להיות בעל הסולם, אתה יכול להיות רב"ש בכל זאת אתה נגד הדתיים, זה רק שתדעו אחת ולתמיד. כי הדת מדברת על כך שעליך לקיים וזהו, ואילו הקבלה אומרת שעליך לשנות את עצמך. והדת אומרת שאתה לא צריך לשנות את עצמך אלא כמו שאתה תמלא, תקיים בחיצוניות ובזה תעשה את כל מה שעליך לעשות בחיים, תקבל גן עדן שם מחכה לך כך טוב וכן הלאה.

הקבלה כמובן צוחקת על כל זה, דוחה את כל זה אומרת שדבר כזה לא יכול להיות. בכלל גן עדן וגיהינום זה מצב שמרגיש האדם בעולם הזה כשהוא עוד נמצא בגוף והוא יכול להתעלות מהגוף שלו כדי שלא הגוף שלו יפקד עליו אלא הוא יוכל להרגיש את מה שנמצא מחוץ לגוף. ולשם זה אין צורך למות והוא לא השיג מצב שמעל לגוף שלו, אז זה שהוא מת מביא אותו רק למצב רוחני מינימלי שאפילו אי אפשר לקרוא לו רוחני, פשוט מצב של ניתוק כלשהו מאגואיזם, אבל לא תפיסה, לא רכישה של תכונה חדשה רוחנית.

אז הרב"ש אמר לי, אתה צריך בכל זאת לרכוש בשבילך ליצור לך קבוצה, אתה צריך קבוצה, ואני נסעתי לברג הוא נסע לארצות הברית והוא הזמין אותי איתו, אמרתי לו שאני לא הולך לשום מקום שאני לא עוזב לשום מקום, שאני לא צריך את ארצות הברית, אני לא רודף אחרי כלום, לא צריך כסף כמה שיש לי אני מרוויח, יש לי אישה, ילד, יש לי הכול. זו לא שאיפה מבחינתי. הפצת הקבלה דאז לא הייתה דבר כל כך הכרחי ונחוץ שאפשר היה לומר שתיסע לארצות הברית ושם תפיץ דרך ה- סי. אן. אן או לא יודע איך. אז הוא נסע ולאחר מכן בחלוף שנה שהוא חזר באתי אליו ואמרתי לו, אני לומד עכשיו אצל בנו של בעל הסולם ואני יכול ללמד את התלמידים שלך את מה שאני לומד אצלו והוא הסכים.

באתי אליהם הכרתי אותם עוד לפני כן ואמרתי להם, כנראה שגם ברג אמר להם שאפשר ללמוד והתחלתי ללמד אותם. וכך בחלוף משהו כמו חצי שנה אולי אפילו קצת יותר כולם עברו אלינו לרב"ש, כמובן שזה לא היה יפה מצד אחד, כי מצד שני אם היה מדובר על גנבה כלשהי זה סיפור אחד. אבל כאן מדובר על נשמה של אדם, שהוא רוצה לתקן אותה, כלומר אין שום דבר נעלה יותר בעולם שלנו. ולכן אם האדם משתוקק לזה אתה לא יכול לאסור את זה עליו, זאת הבעיה. זה גם ההבדל בינינו לבין הדתיים גם, בזה שהם מציבים גבולות, גדרות עד פה תקיים ואל תעסוק בנשמה, בפיתוח הנשמה. אז הם כולם הגיעו אלינו לא יכולנו לסרב ורב"ש הסכים והם החלו ללמוד. כך נוצרה סביבה. הודות לכך שהם הגיעו וכולנו התארגנו לעשיריות, לקבוצות רב"ש התחיל לכתוב מאמרים.

כיוון שאני שאלתי אותו, הבאתי אנשים ועכשיו מה עושים איתם? אז הוא אמר לי, דבר איתם. שאלתי על מה? אני בעצמי למדתי משהו כמו שנתיים עד אז, על מה אני אדבר איתם? הוא אמר לי, אני אכתוב לך. השיחה הזו התקיימה בפארק, על מה לכתוב? הייתה לי חפיסת סיגריות, הוצאתי משם את נייר הכסף, ובצד השני, הלבן, הוא כתב כך על הברך שלו את המאמר הראשון שלו, "אנחנו נתאספנו כאן כדי..".

חלפו כמה ימים, העברתי את הפגישה הזאת, הקלדתי והדפסתי וחילקתי את המאמר הזה, ואז שוב באתי לשאול אותו כי הרי אנחנו נפגשים שוב בחמישי בערב אחת לשבוע, אז אמרתי לו, תכתוב, וכך הוא התחיל לכתוב את המאמרים האלה והם כולם היו בצורה כזו, אבל את המאמר השני הוא כבר כתב בבית.

לאחר מכן כיוון שהוא כתב, כדי שלא נעסוק בעבודה כפולה, קנינו לו מכונה והוא כך הקליד באצבע אחת על אותן מכונות ישנות. כך נולדו המאמרים האלה וכך נולד הידע על איך אפשר להתפתח באמצעות קבוצה. כי זה שהוא אמר לי שאני זקוק לקבוצה, למעשה עבר דור, אפילו יותר מזה, זו אפילו לא מאה, זו היסטוריה שלמה החל מאדם לפני כששת אלפים שנה, עשרים דורות לפני אברהם ומאברהם עד הכניסה לישראל ובניין הקבוצה ולאחר מכן הגלות עד לימינו.

היו זמנים שבהם מקובלים נכנסו לעולם הרוחני באופן אישי אחד אחד, זו הייתה תקופה כזו שבה זה היה אפשרי, אבל כעקרון הזמן הזה כבר תם מזמן. נניח החל מאברהם ואילך אנחנו רואים כבר קבוצה, וכל החוקים הקבליים הכללים של התפתחות הנשמה הם כולם בנויים על "ואהבת לרעך כמוך", כלומר תיקון האגואיזם שלך עד לכדי חיבור עם יתר האנשים לאחד רוחני שלם, לרשת אחת.

המערכת הזאת שנקראת אדם נשברה בכוונה, היא נקראת "אדם" כי היא הייתה דומה לבורא, אדמה לעליון, ומתוך חלקיה השבורים אנחנו צריכים לאסוף כמו מוזאיקה, כמו פאזל את אותה המערכת רק בכוחות עצמנו, כלומר ברצונות שלנו, בחיפוש שלנו איך נוכל להתקרב זה לזה כך שנוכל להתחבר. להתחבר אין ביכולתנו, אפילו להתקרב קרוב אחד לשני אנחנו לא מסוגלים, אנחנו חייבים את עזרת הבורא. בזה למעשה כלולה השיטה הזו, זו בעצם השיטה.

אתה רוצה לאסוף את הנשמה שלך, אתה זקוק לכוח שידביק אותך עם האחרים, כוח שהוא על טבעי, מנוגד לכל מהותך האגואיסטית, ולכן אתה צריך למשוך את הכוח הזה וכך על ידי איסוף הנשמה שלך אתה מושך גם את הבורא, חייב למשוך אותו. ואז אתה רוצה או לא, אתה הופך למחבר, לזקוק לו ואז יוצא שאתה אוסף את השברים של אותה מוזאיקה בינם לבין עצמם לאחד שלם. אתה מדביק אותם, אתה מתקרב אליהם ואז אתה מדביק את כולם יחד וזה קורה רק בכוח הבורא. הבורא הוא כמו דבק, ולאחר מכן כוח התיקון הזה ממלא את כל החלקים המחוברים האלה יחד כי כבר אפשר לקדם בתוכו סירקולציה, זרימה של כוח האור, כוח האהבה ומתגלה הבורא, כלומר הבורא פועל כאן גם ככוח התיקון וגם ככוח המילוי.

שאלה: יש את האנשים שלומדים יותר מחמש שנים ולצידם יש את החדשים שמגיעים לקבוצה. כאן כדי להתחבר צריך איזה כוח שלישי, צד שלישי שיעזור.

אתם בעצמיכם שלומדים כבר כמה שנים חייבים תחת הדרכתנו, אי אפשר לעשות את זה לבד, לפתוח קורסים ולספר להם שם לא את המחויבויות הכלליות שלהם אלא את מה שנותנת חכמת הקבלה לאנשים, לעולם. למה היא מתגלה דווקא בימינו, מאיפה כל זה התחיל, מאדם, למה זה עבר דרך קבוצה מיוחדת שנקראת ישראל, שזו לא לאומיות אלא קבוצה שהתאספה בבבל העתיקה בינה לבין עצמה והיא נאספה על ידי אברהם וממנו גם יצאו הדתות וכן הלאה, כלומר אפשר להסביר להם את כל זה, אני חושב שכל זה קיים גם בספרים שלנו. אם אתם תראו אותם מצליחים אז אפשר שתאספו, תיבנו איזה עלון, למרות שאני חושב שגם את זה צריך לעשות תחת הדרכתנו כי אתם יכולים להזיק גם להם וגם לעצמיכם. אבל ללא קורס ייעודי להביא אותם לשיעורים קבוצתיים, שיעורים בקבוצה, הם יקבלו מכם ידע לא נכון, התרשמות לא נכונה.

לכן אתם חייבים, כי אדם שלומד חמש שנים ואדם שלומד או רוצה ללמוד או לומד חמישה ימים, אלא אנשים מאוד שונים. וגם צריך ללמוד באופן שיטתי, אי אפשר כך סתם להתחבר לשיעורים שלנו, אתם חייבים שתהיה, למרות שאני חושב שיש, מתודיקה, שיטה. החבר שלנו שיושב פה מנהל את כל זה, הוא יכול להסביר לכם את כל זה, אני אישית לא יודע מה קורה.

תלמידה: שאלתי יותר על הכוח. יש מערכת שעובדת, היא כאילו מעל הרמה שלנו?

מעל הרמה שלנו פועל בנו כוח רק במידה שבה אנחנו מסוגלים לממש אותו. לכן הבורא מצפה בכיליון עיניים, בשמחה, להזדמנות למשוך אותנו אליו אבל אנחנו צריכים להתאחד בשביל זה. ככל שאנחנו רוצים לעלות גבוה יותר כך עלינו להתחבר יותר, זה תלוי בזה. אם על פי ציר הזמן ההיסטורי אנחנו כבר חייבים להיות מחוברים אבל עדיין לא מחוברים אז מהמצב העתידי הזה שלנו שאנחנו צריכים להשיג אבל טרם השגנו, מאיר אור אל המצב הנוכחי שלנו אבל הוא מאיר בצידו ההפוך כי אנחנו מפגרים בהתקדמות ואנחנו מרגישים ייסורים.

כל הייסורים שאנחנו מרגישים בימינו, כולם נובעים מכך שאנחנו מאחרים בהתפתחות הרוחנית שלנו ולכן כל הייסורים האלה הם מהאור, מהבורא. זה כדי שאנחנו נתקרב אליו אבל זה קורה גם בגלל שאנחנו לא מתקרבים אליו בקצב הנכון. לכן יש להגדיל את הקצב ואז נראה, נחווה חיים אחרים לחלוטין.

שאלה: הכנס מתקרב, זה יהיה הכנס הראשון שלי, הניסיון הראשון שלי באירוע כזה, מהי הדרך המעשית הפרטית לבטל את האני שלי?

הכנס מתקרב, אתה אומר בשבילי זה הכנס הראשון בכלל, אבל אתה שואל שאלה נכונה, תן לי עצה, דרך מעשית איך לבטל את האני שלי בכנס. האמת שאין שום דבר חשוב יותר, הייתי אומר שזה הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות. כי הכנס אוגר בתוכו כוח, כוח של חיבור של אלפי אלפי אנשים בכל רחבי העולם שלומדים יחד איתנו. בכנס עצמו יהיו למעלה מ 1000, זה כנס מאוד גדול, זה כוח מאוד גדול. אני לא זוכר אם אספנו כזו כמות של אנשים מלבד בישראל ובפיטר. אבל גם זה מקרה מיוחד במינו, בשביל מולדובה זה כמובן לא ייאמן.

אז באמת כל מי שטס, מגיע, הולך לכנס, זוחל אל הכנס, כולם צריכים להתכונן כדי להיכנס אליו. כלומר האדם צריך להבין מראש שהוא מגיע לכנס על מנת לבטל את עצמו. כלומר לא להזיז את האגו שלו, לבטל אותו כאילו הוא לא קיים, אין דבר כזה, זה שקר, כי האגו הוא הטבע שלנו, וככל שנתקדם קדימה יותר כך האגואיזם שלנו רק יתפתח בתוכנו יותר.

אנחנו צריכים להבין איך לתעלות מעל האגואיזם שלנו. כלומר בו זמנית עם האגו שלנו עלינו להתחיל להרגיש את התכונה ההפוכה לו בתוכנו. כלומר אני אגואיסט, אני רוצה כך ואני רוצה כך, לא לבטל אותו, לא להשמיד אותו, בשום פנים ואופן לא לצמצם, אלא לצמצם את פעולתו, את מימושו. אבל לא לחשוב עליו בעצמו שאנחנו צריכים להשמיד אותו, לא, להיפך, כפי שהוא כך הוא מגיע מהבורא.

האגואיזם זה כוח עליון, זה הדבר היחיד שקיים בנו, אנחנו לא יכולים לוותר עליו כי אנחנו מוותרים אז על הטבע שלנו. אנחנו צריכים ליצור כסנדוויץ' מעל האגואיזם, עוד רובד נוסף, עוד שכבה נוספת שתהפוך את האגואיזם הזה לתכונה ההפוכה לו, לאלטרואיזם, לקשר בינינו. עלינו להבין שאת הקשר הזה אנחנו יוצרים בינתיים רק בינינו, בין כל הלומדים בבני ברוך בכל העולם, ולא כלפי כל בני האדם בעולם, לא, לא צריך. אנחנו עוד לא מוכנים לזה והם עוד לא מוכנים לזה.

לכן בואו נכוון את עצמינו לזה שאני מגיע איך שאני, אני לא חושב על מי אני, איך אני, אני אגואיסט, אני רע, זה לא מעניין אותי עכשיו, זהו. אותי מעניין איך אני מקבל מ 1000 האנשים האלה כזאת השפעה שאני ארגיש שאני מתעלה מעל האגואיזם שלי. אני מרגיש את האגואיזם הזה ואיך אני מתעלה מעליו, ואיך אני בנוי משני רבדים, משתי שכבות, מהאגואיזם ותקרא לזה אלטרואיזם, תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה.

אז בצורה כזו אנחנו צריכים להתכונן לכנס. ובכנס אתם תרגישו את הכוח הזה שקיים בין כולם, ואיך להשתמש בכוח הזה זה כבר תלוי בהכנה שלכם. לכן בימים שנותרו אפילו אם לא חשבת על זה עד כה, תחשוב מעכשיו על איך תספוג לתוכך את תכונת ההשפעה, את תכונת האהבה, את תכונת הקשר, את התנועה לזה, כדי לאסוף, להרכיב את המערכת הכללית הזו של אדם לאחד שלם.

אנחנו כבר היינו במערכת הזו, וכבר היינו מאוגדים בתוך המערכת הזו ללא אגואיזם. לאחר מכן האגואיזם חדר אלינו, לכן הבורא אומר ״בראתי יצר הרע״, אבל גם בראתי את האור לתיקונו. לכן יצירת האור זה אומר שהמערכת הזאת כולה נשברה לחלקיקים קטנטנים, וביניהם הופיע אגואיזם. זה כאילו שהמים נכנסו ונוצר מרחק בין הרים, בין יבשות, ולפני כן נניח שלא היו מים.

אז מה עלינו לעשות? כשאנחנו עכשיו מתקנים את עצמינו, אז אנחנו לא מחסלים את האגואיזם הזה, לא הורסים אותו, אלא על פניו אנחנו בונים קשרים בינינו. ולכן הקשרים בינינו הופכים חזקים פי 620 פעמים יותר מבעבר. ולכן אותה מערכת שנקראה אדם שהתקיימה לפני השבירה הייתה מאוד חלשה, כלומר היא התקיימה אבל כמו בעל חיים קטן או כמו שתינוק קטן מתקיים, במצב של קטנות בגלגלתא ועיניים, ועכשיו אנחנו אוספים אותה.

לכן אני אומר, אנחנו לא הורסים את האגואיזם, זאת חכמת הקבלה, זה לא הודו שם או יוגה, או איזה שיטות אחרות, או דתות אחרות שמדברות על כך שצריך להוציא את האגו מהשורש, לא, בשום פנים ואופן. זה גם ההבדל של חכמת הקבלה מכל יתר השיטות. אנחנו לא מוציאים את האגואיזם מהשורש, אנחנו משתמשים בו כדי שעל פניו, מעליו ניצור קשר גדול עוד יותר בינינו. ואז הקשר הזה יהיה הרבה יותר גבוה מהקשר שהיה בינינו לפני שבירתו של אדם.

לכן אנחנו מגיעים לכנס, לכל אחד שהאגואיזם שלו גדול יותר הוא צריך להיות גדול מאחרים, כך גם כתוב, ״כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו״, וזה גם כך. לכן אל תעלבו מהאגואיזם שלכם, אל תקללו אותו, אל תנסו לבטל אותו, לחסל אותו, להעלים אותו, לא צריך, צריך כל הזמן לחשוב על איך בונים מעליו יחסים, קשרים נכונים בינינו. הגישה הזאת היא קבלית טהורה, אין אותה בשום מקום אחר. וכמה שאני לומד את זה, כמה שאני מלמד את זה אני רואה שלאנשים עדיין קשה לקבל את זה.

כי כל מיני דתות, ובכלל צורת החשיבה הטבעית של האדם היא שצריך לחסל אותו, את האגואיזם, אדם טוב הוא אדם טוב, ולא כזה שבפנים יש רע ובחוץ יש טוב, זה קצת מורכב מידי. ואצלנו לא, בקבלה זה לא כך, בקבלה כמו שהיית כך אתה נשאר, אגואיסט ואפילו אגואיסט גדול עוד יותר בכל מדרגה. אתה גדל אגואיסטית, זה נקרא גדילה בקו שמאל, ועליך לתקן את עצמך בקו ימין, וכך אחד על השני. לכן גם נאמר ״על כל פשעים תכסה אהבה״, כלומר על כל הפשעים תכסה האהבה, ולא יכולה להיות אהבה ללא פשעים.

אז אל תחששו לגורל האגואיזם שלכם, על זה שאתם אגואיסטים, על זה שאתם האנשים אולי הכי מגעילים או דוחים על פני כדור הארץ. ושלפעמים אפילו אומרים לכם מי אתם, אתם בעצמיכם חושבים על עצמיכם. כל זה נעשה על ידי הבורא, לכן גם אומרים, ״לך לאומן שעשאני״, תפנה לבורא שעשה את זה כך, הוא יתקן. והפנייה שלכם אליו כדי שהוא יתקן את מה שהוא עשה, הפנייה הזאת נותנת לו נחת רוח, נותנת לך הזדמנות להיות גבוה מהאגואיזם שלך. וכך בכל פעם אנחנו מתעלים, רגל שמאל האגואיזם עולה, רגל ימין אנחנו מתעלים מעליו בתכונת ההשפעה. קבלה השפעה, קבלה השפעה, קבלה השפעה, כך שני קווים ואנחנו בקו האמצעי. והקו האמצעי הוא שנקרא אדם, דומה לבורא, שמורכב גם משחור וגם מלבן.

שאלה: מה יכול להפוך לדבק נוסף לקבוצה שלנו לקראת הכנס?

מה יכול לשמש כדבק נוסף לקבוצה שלכם לפתחו של כנס בר משמעות כמו הכנס שלנו? כאן יש בעיה. נניח הקבוצה הזאת, אתם מכירים זה את זה טוב מאוד ואתם רוצים להיכנס לכנס ולצאת מהכנס חזקים פי כמה.

איך להשתמש בכנס לשם כך? האם עליכם להיות קבוצה נפרדת בכנס, ביניכם לבין עצמכם? נניח יש לכם אפילו עשרה גברים ועשר נשים, ואתם בכנס יוצרים עשירייה של גברים ועשירייה של נשים. האם צריך לנהוג כך? אולי להיפך, להתערבב עם כולם. שם כולכם דוברי רוסית, זה כנס לדוברי רוסית, אין שום בעיה. והנה אני מוצא את עצמי בכל שיעור בעשירייה חדשה. ואני נמצא כל פעם בעשירייה חדשה מבלי לדעת בכלל, בלי להכיר את האנשים האלה וכביכול אין לי שום קשר איתם חוץ מזה שיש לנו מטרה משותפת. אחד מקזחסטן, שני מהמזרח הרחוק, השלישי מבלטיה, הרביעי מאוקראינה ועוד למעלה ממאתיים איש מגיעים מישראל, הם לא יפספסו כזאת הזדמנות, זה בטוח.

ועכשיו יש שאלה, מה עדיף? בכנות יש לי את אותה הדילמה, אני רוצה לחלוק אותה אתכם ועם כל האחרים. מצד אחד עדיף להתמוסס בכולם, אתה לשם ואתה לפה ואת לשם ואת לפה וכן הלאה. כלומר אפילו לא להיפגש עם המכרים שלך מלימוד הקבלה במשך כל הכנס. אני רוצה להתמוסס, אני רוצה לספוג מכולם את הכול, דרך כל הנימים של גופי, ממש לנשום את כל מה שיש בכולם. ואולי עדיף אם אני אעשה את זה מתוך הקבוצה שלי, כשאנחנו הולכים כקבוצה להתקפה כדי לקבל מהם את הכול ולתת להם את כל מה שרק אפשר. לאמיתו של דבר אני לא יודע מה לענות. אני באמת לא מסתיר מכם פה שום דבר, כי זה בלתי אפשרי בקבלה, אתם צריכים להבין, לא את הספקות שלי, גם ספקות לא חסר לי, אלא בכל זאת צריך לחבר זה עם זה.

יש לנו כל הזמן אור פנימי ואור מקיף. זיווג דהכאה. כלומר חיבור דרך מכה, שני הפכים בקו אמצעי אחד. איך לחבר אותם כאן? אני לא יודע. אבל העיקרון ששתי התפיסות, שתי הגישות, יחסים, פעולות, מחשבות, רצונות, שאינם מסתדרים זה עם זה צריכים להתחבר יחד. איך עושים את זה? הדבר הטוב ביותר היה אם אתם בין השיעורים הייתם מתאספים יחד, לפחות לרבע שעה, חצי שעה, ודנים ביניכם מה לקחת מהפגישה או מהשיח עם האחרים. ועושים ביניכם איזו ישיבה כללית. זה היה אולי הדבר הטוב ביותר אם אחרי כל שיעור כשהייתם בעשיריות שונות, הייתם מתאספים יחד וחולקים רשמים. ואז לא היה צריך לצפות לסוף הכנס, אלא תוך כדי מהלך העניינים אתם כל הזמן מתחברים, מתחברים ביניכם.

אני הייתי ממליץ לעשות את זה. האם יהיה זמן לזה בכנס? אני לא יודע, אבל אני חושב שצריך או כדאי היה לנסות. וזה היה השילוב הנכון בין התמוססות כללית לבין בניין אישי ולא להשאיר את זה לאחרי הכנס איפשהו מתישהו כשנתאסף. אלא ממש פה, חיבורים כאלו רגעיים פנימה החוצה, פנימה החוצה, את זה הייתי מייעץ לכל העשיריות, אבל אני לא יודע אם יש עשיריות, אם מגיעים כעשיריות. אצלכם כאן יש קבוצה מקומית, אתם תהיו פה כולכם, לכן הייתי מייעץ לכם לעשות את זה. כעיקרון מתוך מה שאני מבין בקבלה, זו הגישה האופטימלית לשלב אחד עם השני, להשתוקק תמיד לקו אמצעי.

שאלה: מה יכולה הקבוצה שלנו לעשות לפני הכנס, מה יכול לשמש כדלק לפני הכנס לקבוצה שלנו, נותרו עוד 4 ימים, כדי שנעבור את הכנס הזה בצורה מיטבית ונוכל גם לעשות את המקסימום לחברים שמגיעים?

מה אנחנו יכולים לעשות לפני הכנס בארבעת הימים שנותרו כדי להיות מוכנים באופן מקסימאלי לכנס? לקבל מהכנס את המקסימום ולתת לו את המקסימום, איך אנחנו צריכים בנפרד, כל אחד ויחד להתכונן אליו? איך לתת לכנס את מה שאנחנו יכולים? זו שאלה מצוינת. מה שהייתי ממליץ, אתם חייבים בכל זאת ביניכם בזמן הכנס להתאסף, לא להיפרד כאילו אתם לא שם ולהתמוסס לחלוטין, אלא לחשוב על כך שכולנו הולכים יחד לקראת איזה עסק משותף, ולספוג מהמקור הזה את האנרגיה הרוחנית המקסימלית שניתן. לכן אנחנו תומכים זה בזה ומעת לעת מתאספים, אנחנו הופכים מזה למחוברים עוד יותר, כי אנחנו מתמוססים בהם, אוגרים בתוכנו את הכול מהאחרים ואף על פי כן מתאספים עוד יחד.

אחרי שספגנו לתוכנו את כל הרשמים האלה מהכנס הכללי, תנועות כאלה פנימה והחוצה, פנימה והחוצה שצריכות לא רק לחזק אותנו, אלא ליצור אותנו מחדש, אנחנו נצא מהכנס כקבוצה, גם אם זו קבוצה קטנה, אבל נצא מהכנס בדרגה שבה נספוג ממש את כל מה שקיים בכלי העולמי שלנו. לזה עלינו להשתוקק וזה יהיה תלוי בכמה שאתם נותנים לכל האחרים וכמה שאתם משתדלים להיות גם בעלי הבית שלהם וגם מקבלים אותם ודואגים להם, בכל מה שרק אפשר לעשות. זה רלוונטי למעשה לכל הקבוצות, לכל העשיריות שיהיו בכנס, אבל במיוחד לכם.

שאלה: ככאלה שלומדים את חכמת הקבלה אנחנו מבינים את חשיבות החיבור, חשיבות הקבוצה, אבל יש לפעמים רצון לקחת איזה קטעים מהמקורות ולהתעמק בהם לבד, בעצמי לחפור שם במשהו, לגלות משהו, האם עליי ללכת עם הרצון הזה או להילחם בו ולהישאר בקבוצה ולא לממש את הצורך ללמוד לבד איזה חלק שנוגע לחכמה שמעניין אותי?

את צריכה להרגיש שאת נציגת הקבוצה, בשום פנים ואופן לא להתנתק ממנה, את לא יכולה. את יוצאת לקשר עם אחרים כדי אחרי זה להגיש את הקשר הזה לקבוצה שלך. וכשאת יוצאת אל תוכם את מוכנה להתמוסס בהם, אבל בכל זאת נותר בך האני הפנימי שלך, שהוא הדי. אן. איי הקבוצתי, מהות הקבוצה, וכך כל אחד מכם. כי אנחנו הרי לא נפרדים מהאני האגואיסטי שלנו, האני הזה נשאר בנו ואנחנו עובדים מעליו.

אותו הדבר בקבוצה, היא נותרת בי וכל מה שאני עושה זה לעבוד מעליה, כך אנחנו יכולים לשלב את כל התכונות שנתן לנו הבורא וכך להשיג את המטרה. לא להתמוסס באופן מוחלט, לא לשכוח את עצמך וגם לא לשכוח את הקבוצה. אני קיים על מנת לאסוף את כולם יחד, אם אני קיים כנציג הקבוצה, אז אני אוסף את כל הכלי העולמי יחד עם הקבוצה שלי לאחד שלם. ואם האני שלי נעלם, מה יקרה אז? שום דבר לא יקרה.

אני חוזר על זה שוב, הקבלה לא משמידה את האגואיזם, לא משמידה את האני שלי, לא משמידה את האני של הקבוצה, אלא להיפך, היא בונה על פני זה את תכונת ההשפעה, את תכונת הבורא. בואי תנסי לעבד את כל זה בתוכך עוד פעם ואז נראה, אולי אני לא יכול לבטא את הכול בצורה מספיק ברורה במילים.

תלמידה: שאלה על הרגשות שלנו. אנחנו אנשים נורמליים, יש לנו אמוציות חיוביות, שליליות, האם אנחנו כמקובלים צריכים ללמוד איך להחזיק אותן בתוכנו?

אנחנו בני אדם, אנחנו אנשים אמוציונאליים, במיוחד כשאנחנו מתחילים ללמוד את חכמת הקבלה, אנחנו נכנסים לכל מיני תחושות, לכל מיני מצבים, ללחצים פנימיים, אפילו לפעמים קשה להחזיק אותם בפנים, לחצים חיצוניים. אנחנו הופכים פתאום לחלשים ביחס לתכונות שלנו, הופכים אולי למבולבלים מבפנים, וגם בלב שלנו, בנשמה מתרחשים איזה שינויים לא ברורים, ובראש יש מחשבות שלפעמים אולי נראה לך שאתה מאבד את עצמך לדעת עוד רגע. כל אלה הם תהליכים טבעיים בנו, והדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לעבד את כל זה בקבוצה.

הקבוצה היא אותו המקום המרכזי שלנו, אותו העוגן שבו אנחנו צריכים לחפש כל הזמן ולהשיג איזון. אמנם אני איזרק כל פעם וארגיש שאני מאבד את דעתי, ושאני עוזב את התכונות הרגילות שלי והרגשות הרגילים שלי, זה לא משנה, אנחנו חייבים כל הזמן, כל הזמן, לחפש את מרכז הקבוצה על מנת שנוכל לאזן את עצמנו בתוכו. אין דרך אחרת.

תארי לעצמך עד כמה אנחנו עולים מעל עצמנו כשאנחנו הופכים מבעל חי לאדם רגיל, איזה הבדל יש בין בעל חי לבין אדם במחשבות, ברגשות. איזו מדרגה ענקית זו לעומת בעלי חיים, שאתה גם מבין מה קורה איתם, והם לא מסתירים ממך כלום. בעל חיים לא יכול להסתיר ממך כלום, הכול ברור. או שהוא מקשקש בזנב, נניח איזה כלבלב קטן, או שהוא עכשיו מבחוץ מפגין כלפיך איזה יחס של כעס.

אבל כשאנחנו נכנסים אל העולם הזה מתפתחות בנו תכונות כאלה, והתכונות האלה מתפתחות בנו כך שקשה לנו, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. ולכן כקבוצה אתם צריכים, אפילו פעם ביום להתקשר ביניכם, פעם בשבוע להיפגש פיזית, פעם בחודש לעשות איזו סעודה או משהו משותף לפחות, זה הכרחי. זה יאזן אתכם. את יכולה להגיד, מה יהיה לי שם מהסעודה הזאת שאנחנו מתאספים ביחד, שותים איזה בקבוק יין, אוכלים קצת סלט, מה יש בזה? מה אנחנו מקבלים מזה? אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה זה מאזן אתכם פנימית רוחנית. לכן בשום פנים ואופן אסור לזלזל בזה.

תלמידה: רציתי לשאול לגבי האמוציות האלה, מה לעשות אם כאילו חווית את כל האמוציות שיש, כל הרגשות שיש ואתה כבר הולך כמו רובוט.

זה אומר שאת לא נכללת בקבוצה. זה אומר שאת לא קוראת "שמעתי". זה אומר שמשהו קורה איתך, שאת מתנתקת. אם האדם בכל זאת נמצא תחת השפעת החברים שלו אז הוא עובר לפעמים מצבים כאלה שבהם הוא כמו מת ושום דבר לא משתנה, אבל את המצבים האלה הוא צריך באיזו דרך לצמצם, לקצר, להיות נוכח פיזית בקבוצה, לעשות משהו פיזית, ללכת פיזית להפצה. זה אולי הדבר החשוב ביותר.

כשאני לא יכול לעשות יותר כלום אני הולך לשכנע אנשים אחרים. אני לא יכול לשכנע את עצמי ואת האחרים כן. אז תשתמשי באגואיזם שלך כדי לשכנע אחרים שהקבלה זה דבר טוב וכך דרכם, באמצעותם, תשכנעי גם את עצמך. ועוד, שיהיו לכם תלמידים, אנשים שמוכנים לשמוע, פעם בשבוע שיגיעו כמה אנשים ואני אספר להם, אני אבוא לפה ואשרטט פה שרטוטים ואראה להם את כל זה. תעשו, תפעלו בזה, זו הדרך הטובה ביותר לצאת מכל בעיה שלא תהיה. כמה שהתלמידים שלכם לוקחים מכם, באותה מידה אתם עולים כי אתם מרחיבים את הנשמה שלכם והם מתחברים אליכם ואז אתם תראו איך מסביבכם מתאספים חלקיקים של הנשמה שלכם. זה לא אנשים זרים, אלה חלקיקים של הנשמה. אם הם יגיבו אליכם, אתם תגלו שהם האנשים הקרובים ביותר אליכם על פי מבנה הנשמה, ואז קדימה.

שאלה: אמרת שצריך שיהיו תלמידים. האם נשים יכולות ללמד במקרה כזה? איך יהיו תלמידים לנשים?

כאן יש בעיה אם אישה יכולה ללמד או לא. יש כאן בעיה שהיא קודם כל ספציפית, אבל בעיקרון בחברה שלכם אישה שווה לגבר או לא? תעני לי את.

תלמידה: אני לא יכולה לומר. אני מקבוצת קייב, יש בעיה עם זה.

בקייב יש לכם בעיה. במולדובה אולי כבר אין בעיה כזו, הם מתקדמים יותר. יש יחסים טובים בין גברים ונשים, יותר שווים. אני גם מרגיש ככה. אפילו להיפך, איכשהו הגברים מכבדים יותר את הנשים מאשר בקייב. וברוסיה בכלל אין מה לדבר, שם בכלל אישה זה חצי אדם.

זו המנטאליות, אין מה לעשות עם זה, אבל לאט לאט, בהדרגתיות, היא משתנה. דרך אגב גם בישראל עדיין אין שוויון מלא, שלטון מלא ושווה. הרגשתם את זה? יופי, זה מה שיש.

במולדובה למשל, אם אתם חיים במולדובה אז יכול להיות שגם נשים יכולות ללמד. זה שנשים יכולות ללמד נשים זה בטוח. האם גם גברים, לא יודע, תחליטו בעצמכם. אבל אין ספק שכשגבר מלמד, עם זה אין בעיות. גם הנשים מקשיבות לו בשמחה, בשמחה גדולה יותר משהן מקשיבות לאישה, זה ברור, מכיוון שאין כאן שום קנאה או עין צרה, וגם לגברים לקבל מגבר זה לא כמו לקבל מאישה.

יש בזה משהו, הבעיה הזו מצויה בשורש. רק כשנתעלה מעל עצמנו, מדרגת חי אל העולם הרוחני אז זה יקרה. בעולם הרוחני זה לא קיים, שם יש רק נשמה. שם רק כוח הנשמה, עוצמת הנשמה היא שקובעת את גובה האדם. זה הכול.

אז אני מאחל לכם הצלחה. מאוד נעים לי שיש לכם אנחת רווחה, ואם רציתם להגיד עוד משהו אז תרשמו את השאלות שלכם למחר, ואתם תראו שחבל שלא שאלתם, אבל מחר תהיה לכם הזדמנות אם אתם רוצים. או שאני אעביר את השיעור הזה, את השידור מהמלון, גם זו אופציה. אתם תתאספו פה? אז סיכמנו. אני צריך להיות כאן מחר בשלוש, בשתיים וחצי אפילו רבע לשלוש. ומתי אתם רוצים לבוא?

תלמידה: מתי שתאמר.

אני לא יודע, אולי יש לכם יום עבודה קשה. אני פשוט רוצה לדעת אם אתם מסוגלים ומוכנים אחרי זה להמשיך את יום העבודה. אני רואה שכמעט כולם יכולים, אז נתחיל פה, יש לנו עוד ארבעה ימים. אז עכשיו אני נפרד מכולם, מכל החברים שלנו בעולם וניפגש בשיעור מחר כמו תמיד על פי הלו"ז שלנו ממולדובה ומבני ברוך ישראל. להתראות.

(סוף השיעור)