שיעור בוקר 06.08.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 435, "הקדמה לספר הזוהר",

אותיות י"ז – י"ט

קריין: שלום. אנחנו קוראים ב"כתבי בעל הסולם" עמ' 435 "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ז. את הספר ניתן להוריד באתר "קבלה לעם", kab.co.il, כמו כן ניתן לשאול שאלות במהלך השיעור דרך האתר. "כתבי בעל הסולם" עמ' 435 "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ז, טור ב' למטה.

אות י"ז

"ובהמתבאר, מובנה היטב קושיא ג', הנ"ל. שהקשינו, שבעת שאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו מקולקלים ונבזים, שאין כמונו לגנות. ובעת, שאנו מסתכלים על הפועל, שפעל אותנו, הרי אנו צריכים להיות ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כיאות להפועל, שברא אותנו. כי מטבע הפועל השלם, שפעולותיו שלמות.

ובהאמור מובן היטב, שאותו הגוף שלנו, בכל מקריו וקניניו האפסיים, אינו כלל הגוף שלנו האמיתי, שהרי הגוף שלנו האמיתי, כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלמות, כבר הוא מצוי עומד וקיים, בא"ס ב"ה, בבחינת מצב הא', שמקבל שם צורתו השלמה, מהעתיד, להיות במצב הג', דהיינו, קבלה בצורת השפעה, שהיא בהשואת הצורה לא"ס ב"ה.

ואם אמנם, מצבנו הא' עצמו, מחייב, שתנתן לנו, במציאות הב', את הקליפה של אותו הגוף שלנו, בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, שהוא כח הפירוד מא"ס ב"ה כנ"ל, בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו, בפועל גמור, במצב הג' - אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו, לא תצויר, רק בגוף הזה, הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו.

באופן, שבאמת אנו מצוים, באותו שיעור השלמות, הראוי ומותאם להפועל השלם, שפעל אותנו, גם במצבנו זה הב'. כי גוף זה, אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית."

זאת אומרת אנחנו נמצאים באין סוף, שום דבר לא משתנה חוץ משיש איזה עיוורון, הסתרה שעוברת עלינו כדי שאנחנו דרך הסתרה הזאת נרצה לקבל אותה הצורה דווקא, שנמצאת בגמר התיקון איפה שאנחנו כבר נמצאים. וכל העבודה שלנו זה לשנות את עצמנו, את ההערכה שלנו כלפי מצב הגוף שלנו הנצחי. זאת אומרת שכולו רצון על מנת להשפיע, רצון שנמצא בדבקות. עד כמה שאנחנו נמהר את ההכרה שלנו, את ההבנה שלנו, את התפילה שלנו שזה יקרה לנו, שאנחנו נסכים לאותה הצורה שנמצאים בה בגמר התיקון, אנחנו נתקדם לזה שלב אחר שלב, וכך ניסע בסולם המדרגות עד שמגיעים למצב שכבר קבוע מראש, נקבע מראש.

שאלה: את זה אני באמת אף פעם לא הבנתי, אני מודה ומתוודה.

בסדר. אני מכבד.

שאלה: הוא אומר "ואם אמנם, מצבנו הא' עצמו, מחייב, שתנתן לנו, במציאות הב', את הקליפה של אותו הגוף שלנו,"

כן, כי את מציאות הב' בשביל מה אנחנו צריכים, בין א' לבין ג'? כדי שאנחנו נרצה לאותה הצורה שבה אנחנו קיימים במצב ה ג'. כי "אין כפייה ברוחניות". אתה צריך ללמוד, אתה צריך להכיר, אתה צריך להסכים ולרצות בכל הכוח שלך ועוד לבקש, להתחנן שיהיה לך רק מצב הג' שבו אתה נמצא בהשפעה גמורה, באהבת הזולת הגמורה, בדבקות בבורא לפי התכונות שלו, השפעה ואהבה כמוהו. אז כדי להביא אותך ממצב הראשון, א', ששם אתה ההיפך, אגואיסט קטן, מגדילים לך אגו מצד שמאל, בקו שמאל, ומגדילים לך יכולת להכיר שזה רע ולהימשך לטוב, בקו ימין, ואתה בונה כך בקו האמצעי את הפרצוף שלך, את המצב שלך שמתקרב, מתקרב, מתקרב למצב ה ג'.

תלמיד: זה המצב האופטימלי, המצב שעליו אתה מדבר עכשיו.

לא אופטימלי, זה מחויב.

תלמיד: מחויב. אבל בדרך יש לנו הרבה דברים.

מה שבדרך קורה, זה שנותנים לך בחירה חופשית.

שאלה: כן. ואז הוא אומר "בצורתה הבזויה והמקולקלת". ואז הוא אומר לי " אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו, לא תצויר, רק בגוף הזה, הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו". מה רוצים מאתנו? באמת, הוא יצר אותנו כאלה מקולקלים, ולנו יש בעיה לגלות את זה שאנחנו כאלה מקולקלים.

לא.

שאלה: למה לא?

כי זה לא על חשבוני.

שאלה: אלא על חשבון מי זה?

זו בעיה. אני לא פסיכולוג, ולא פוליטיקאי, ולא כלום, אני אדם שמסתכל על הבריאה בצורה בריאה. מה זאת אומרת? אין לי שום דבר שאני בעצמי יצרתי, בראתי, אף עשיתי. אין כלום. זה לא אני. אלא מה עלי לעשות? עלי להעביר ביקורת על כל מה שקורה, גם על מה שאני וגם על מה שהבריאה כולה, ואיזה פעולות לעשות כדי לקדם אותי למצב השלם. ו"מצב השלם" זה נקרא שאני נמצא בהשפעה, באהבה לכולם. "ואהבת לרעך כמוך".

אז זה שאני עכשיו הפוך מזה, זה כדי שאני אלמד מה זה "ואהבת לרעך כמוך" בכל הפרטים. שיהיה לי בזה עבודה, יגיעה, תפילה, קבלת התגמול, שכר, הכל. לכן אני דווקא שמח שאני נמצא במצבים גרועים ביותר, כי הם עוזרים לי להבין מתוכם מה זה להימצא במצב הטוב, הגבוה ביותר.

אני לא כמו תינוק שבוכה שהאוטו שלו מקולקל, אני תינוק ששמח שהאוטו מקולקל, כי אני עכשיו אתקן אותו, אדע מה חסר לו, איך לתקן. לילדים יש רצון לשבור את הכל, כדי להבין את מה קורה בפנים. ילד חכם אחרי זה עוד הולך לעשות משהו. אם לא הולך לו, אז הוא בוכה שאבא יעזור לו.

תלמיד: מה בעצם בעל הסולם כותב "באופן, שבאמת אנו מצויים, באותו שיעור השלמות, הראוי ומותאם להפועל השלם", למה בעל הסולם מצפה, לפי מה שהוא כותב פה.

כדי שאנחנו נדע שכל המצב שלנו האמתי זה מצב ה ג', ובו אנחנו נמצאים. "כל הפוסל במומו פוסל", אני מבין אותך. אנחנו נמצאים במצב ה ג'. ומצב הב' שעובר עלינו אני לא בניתי אותו, זה לא שלי, אני מקבל בכל רגע ורגע כל מיני הכבדות, כל מיני בעיות, נופלות עלי כל מיני צרות וכל מיני מעשים שאני בכלל לא יודע בהם וכלום, אין לי להעביר ביקורת על אף אחד, ולהאשים אף אחד, אלא כל זה ניתן לאדם, כדי שהוא ישתוקק מכל המצבים האלה למצב ה ג'. וזה מצבו שלו האמתי. וכל המצבים הקודמים ההפוכים ממצבי ה ג', נתונים לנו כדי שנכיר שלמות במצב ה ג'. אין להם יותר שום תפקיד.

שאלה: מתי אני מגיע למצב שעליו עכשיו אתה דיברת, להיות כזה אופטימי מתי? באיזה שלב זה?

מתי שתרצה.

שאלה: זה לא ככה. כמה זמן ייקח עד שאני אהיה כזה אופטימי? אתה מדבר איתנו עכשיו בפרחים, להגיד לי זה מצב אופטימלי, מצב נהדר.

זה לא פרחים.

שאלה: אז מה זה?

זה מצב שאומנם אתה נמצא במצב הרע, אבל אתה יודע שהרע הזה, זה כדי לגלות לך את הטוב.

שאלה: מה עוזר לי להיות במצב שאתה עכשיו מדבר?

לרצות לעבור את המצבים האלה, כדי להשיג את הטוב. ואתה לא יכול להכיר את הטוב הזה ולקבל אותו, אלא כשאתה עובר את המצבים הרעים.

שאלה: פה אני צריך כבר להיות מעל הדעת, ממש כך לחשוב. איך אני צריך לחשוב? להיות אופטימי אתה אומר לי, להיות אופטימי למרות שאני עובר קשיים בחיים?

יש עניין של אמונת חכמים וחיזוק בקבוצה, ועזרת ה'. כאלה דברים.

שאלה: תוכל לפרט לי את שלושה הדברים שעכשיו ציינת? זה יעזור לי.

אמונת חכמים, זה שישנם ספרים וסופרים, יש לך מורה, שאומרים לך שכך צריך להיות, אז אתה צריך לקבל את זה כעובדה. יכול להיות שאני מרגיש עכשיו רע, בסדר. אבל הם אומרים שהמצב קדימה זה מצב טוב, אז אני צריך לקבל אותו, כי הוא קיים ועומד לפני. הם אומרים לי שאני יכול לקרב את המצב הטוב הזה אלי על ידי זה שאני ארצה להיות בו, אפילו שאני נמצא במצב ההפוך. גם כן. הם אומרים לי שעל ידי עבודה בקבוצה ובלימוד אני יכול לעשות את זה. אני חייב לקבל את העצות האלה, ותפילה, ואני כל הזמן צריך להיות דבוק באמצעים כדי להגיע לסיום. אין לי מה להגיד. זהו. ועל ידי מאור המחזיר למוטב, תגיע לאופטימיות. אופטימיות היא לא בזה שאתה יודע מה אתה מקבל. האם אתה יודע מה זה גמר התיקון? גמר התיקון זה קודם כל חושך טוטאלי.

תלמיד: אתה רוצה לייאש אותי לגמרי.

לא. זה חושך טוטאלי.

תלמיד: מה זה חושך טוטאלי?

שאין לי שום דבר. בכלים דקבלה שלי אין לי כלום. אפס. מלכות מצומצמת דאין סוף. זה לא סתם כך שלוקחים ממך עכשיו את המוצץ או את האוטו הקטן ששיחקת אתו. לא. חושך טוטאלי במלכות דאין סוף, זה המצב בכלי של גמר התיקון. ומה קורה בזה? שעל ידי המסך והאור החוזר, שאתה רוצה למלא את האחרים, אז אתה ממלא אותם, ומזה יש לך נחת רוח, וזה נקרא "אור אין סוף".

תלמיד: החושך הטוטאלי שאתה מדבר עליו לפני השחר, הגילוי הפתאומי, מה זה הדבר הזה, מה צריך להרגיש בחושך הטוטאלי הזה? שפתאום אין לי פרנסה, פתאום האישה בורחת מהבית, אתה יכול להגדיר לי במילים מה זה רגע לפני הגילוי מה שנקרא?

זה שכל מה שציפית שיהיה לך אתה הבנת שאין ולא יהיה.

קריין: אות י"ח, עמ' 436 טור א'. אות י"ח.

אות י"ח

"ויחד עם זה, מיושבת קושיא ה', שהקשינו: איך אפשר, שמנצחי, תצאנה פעולות בלתי נצחיות, הוות ונפסדות? ובהמתבאר מובן, כי באמת כבר יצאנו מלפניו, כראוי לנצחיותו, דהיינו, בריות נצחיות בכל השלמות. ונצחיותנו זו, מחייבת בהכרח, שקליפת הגוף, הניתנה לנו רק לעבודה, תהיה כלה ונפסדת, כי אם היתה נשארת בנצחיות ח"ו, אז היינו נשארים נפרדים ח"ו, מחי החיים לנצח.

וכבר אמרנו באות י"ג, שצורה זו של הגוף שלנו, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, אינה נמצאת כלל במחשבת הבריאה הנצחית, כי שם אנו עומדים בצורתנו של מצב הג'. אלא שהיא מחויבת לנו, במציאות הב', כדי לאפשר לנו לתקנה כנ"ל.

ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן באות ל"ט, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו, ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן."

מצב הג' נמצא, אנחנו נמצאים בו, רק שאנחנו לא מרגישים את זה. צריכים לצייר את המצב הזה כמה שאפשר, ואיזה צעדים אנחנו יכולים לעשות לקראתו. בזה אין ברירה, או שאנחנו ממהרים את זה "בדרך אחישנה", או שממהרים אותנו על ידי מכות "בדרך בעתו", אבל זה מובטח, על זה אין שום שאלה. ממצב הג' בעצם נעשה מצב הא', והב' ביניהם.

שאלה: במצב הג' שבעל הסולם מתאר כאן יש צורך בחלבונים האלה, בגופים שלנו? או שזה כבר נעלם?

לא, עליהם לא מדברים בכלל, בחכמת הקבלה לא מדברים על הגוף הבשרי שלנו.

תלמיד: אף על פי שהזכרנו שמקובל צריך תמיד להיות בגוף החלבוני הזה כדי להגיע לאותה נקודה ג'.

אם צריך. שזה לא ידאיג אותנו. אם לא מדאיג אותנו הרצון לקבל שלנו, על מנת לקבל, אז מה הגוף הזה? בהמה.

תלמיד: אז במצב כזה על מי אני משפיע?

נניח שאני בדבקות עם אותו כוח עליון שזה רק שדה של השפעה, ואני צריך לדמות את הדבר הזה?

כן. אבל שם זה כל הבריאה.

תלמיד: כלפי מי?

כל הבריאה שאתה רק יכול לתאר, כל בני האדם, כל מה שיש לך, הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נכללים שם.

תלמיד: אבל אין את זה כבר.

זה נבלע באותו היחס שלך להשפיע לכולם.

תלמיד: אף על פי שזה לא נמצא?

מה זה לא נמצא? האם זה מדומה? מדומה. האם זה עובר מהדמיון? עובר. הרצון לקבל נשאר. הצורות שבהן הרצון לקבל מתואר בנו נקראות "צורות", "דמיון". אבל אלה צורות ברצון לקבל.

שאלה: נאמר שאנחנו במצב הג', ואנחנו רוצים להתכלל עם מישהו שנמצא במצב הב', מה אנחנו עושים?

נדון על זה, מוקדם בכלל לדבר על זה, על מצב הב' אפילו, מכל שכן מצב הג'.

תלמיד: בעל הסולם מדבר על זה שמי שיורד מהמדרגה שלו למדרגה יותר נמוכה, המדרגה הנמוכה יותר בשבילו היא קליפה, ומצד שני, הוא גם טוען שמקובלים עושים את זה. אני זוכר שקראתי את זה פשוט.

אדם שנמצא במדרגות רוחניות תמיד עושה פעולות השפעה. אם צריך לרדת או לעלות זה תלוי בפעולה שעומדת לפניו שהוא יכול לבצע כדי להשפיע נחת רוח.

תלמיד: אז מה שאתה אומר זה לא נקרא "לרדת"?

למה זו ירידה? אימא שעכשיו יורדת לתינוק ושרה אתו, מדברת כמו שהוא מדבר, זה נקרא "ירידה" בשבילה? אתה רוצה להגיד עליה שהיא נעשתה פתאום מטומטמת, משוגעת או משהו?

תלמיד: לא, זאת לא נקראת "ירידה".

המורה שמלמד בבית ספר משהו, שאחד פלוס אחד זה שניים, הוא גם כאילו השתגע?

תלמיד: כשאתה נמצא באיזו מדרגה ואתה יורד למדרגה תחתונה, מה הכוונה שהמדרגה התחתונה הזאת היא קליפה בשבילך? למה משתמשים במילה "קליפה"?

אני לא יודע מה שאתה אומר, בשבילי זה לא קליפה, בשבילי זה דווקא שאני יורד כדי להשפיע, כדי להעלות אותם. בשבילי זה לא קליפה, לא. אני נכלל עמה, אני קולט אותם בתוכי, בתוך האח"פ שלי, כחלק עיקרי שבשביל זה אני עכשיו קיים ומעלה אותם אליי. [מה שאתה אומר] זה לגמרי לא נכון.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן באות ל"ט, "וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו".

כן. חוץ מהאדם, כל היתר זה כדי להביא את האדם לשלמות.

שאלה: אפשר להגיד שבעצם התיקון זה לראות שכל המציאות שאני נמצא בה מובילה אותי?

בא לשמשני, כן.

קריין: עמוד ,436 אות י"ט.

אות י"ט

"ויחד עם זה, מבוארת קושיא הד', שהקשינו: כיון שמדרך הטוב להטיב, איך ברא מלכתחילה בריות, שתתענינה ותתיסרנה, במשך ימי חייהן?

כי כאמור, כל אלו היסורים, מתחייבים ממצב הא' שלנו, שנצחיותנו השלמה, אשר שם המקובלת, ממצב הג', העתיד לבא, מכריחה אותנו ללכת, או בדרך תורה או בדרך יסורין, ולבא ולהגיע לנצחיותנו, שבמצב הג' (כנ"ל, באות ט"ו).

וכל אלו היסורין, אינם שורים, רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה. שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו.

ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.

אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה.

ודע, שהמצות שבין אדם לחברו, הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו, מביאתהו להשפיע למקום."

תלמיד: בעל הסולם אומר, "היסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילויים, לגלות האפסיות והחוזק הרובצת עליו."

כן, זה מה שהם מגלים.

תלמיד: והוא ממשיך "שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה."

כן, אבל בדרך קשה. יותר טוב דרך קבוצה, לימוד והכול, דרך האור.

תלמיד: לפי מה שהוא אומר איפה יש מקום לדרך ארץ? זאת אומרת לדרך בעיתו?

תוסיף לזה את ההשתתפות שלך בלימוד ובקבוצה, ואז תראה איך שאתה עוקף את הייסורים הגשמיים האלה ומעביר אותם לייסורים רוחניים, "למה אין לי השפעה? למה אין לי אהבת חברים?" וכולי, ואז במקום לנסוע בעגלה אתה טס במטוס לאותה המטרה.

תלמיד: בשיעור הקודם דיברת על הצמצום ואמרת שצמצום זו פעולה רוחנית?

כן, ודאי.

תלמיד: אמרת "אף אחד לא מצמצם אותי מלמעלה כי אין כפייה ברוחניות", והמשכת ואמרת שמגיעה הארה מלמעלה.

כן.

תלמיד: איך? זה מתנגש, או מה קודם למה?

לא. מגיעה הארה מלמעלה ואני מבקש אותה, דורש אותה כדי שיהיה לי צמצום על הרצון לקבל שלי. אין כפייה ברוחניות, עד שאני לא אבקש אני לא אקבל את כוח הצמצום.

תלמיד: איך אני, הרצון לקבל המקולקל, יודע איזו הארה לבקש על עצמי?

לאט לאט, על ידי זה שאתה משתתף עם הקבוצה, עם כולם, אתה מקבל הארות קטנות, ואתה מתחיל לגלות שכוח הקבלה שבך הוא באמת כוח זר, מפריע לך לדבקות.

תלמיד: אז מי קובע מה לצמצם, אני או האור העליון?

בסופו של דבר האור עליון, אבל אתה לא מרגיש אותו, הוא עובד עליך וכביכול אתה מחליט.

תלמיד: זאת אומרת ההבנה וההכרה שמגיעות לי, זה כבר האור העליון שכבר נכנס לכלים?

כן.

תלמיד: המשימה היומית, לכתוב כל שעה ביומן כמה אני מתפלל לבורא שהחברים יצליחו להתעלות מעל החושך ושיעניק להם יחס זהה לגבי המצבים של חושך ואור.

(סוף השיעור)