שיעור בוקר 07.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1038,

מאמר "מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה"

מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה

תש"ן - מאמר י"ז
1989/90 - מאמר 17

"הזה"ק (שמות דף י"א ובהסולם אות ל"ו) שואל, מה כתוב "בא אל פרעה". הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. מהו "בא". ומשה היה ירא מפניו, כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא מפניו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר, כמו שאתה אומר "אני ה'", שדרשו "אני ולא אחר", עד כאן לשונו.

זאת אומרת, התשובה היא למה כתוב "בא", היות שמשה לבד לא היה יכול לנצח לפרעה מלך מצרים, אלא שה' ערך עמו מלחמה. אם כן למה אמר למשה "בא", אם משה לא יכול לנצח אותו, רק ה'. אם כן מה עזר לנו משה בזה, ולמה כתוב "בא אל פרעה".

גם יש להבין במה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אתתי אלה בקרבו", שכל המפרשים שואלים, מדוע אחר חמש מכות הראשונות לקח הקב"ה מפרעה את הבחירה. ואם הקב"ה לקח ממנו את הבחירה, ומה פרעה אשם בזה, שלא שמע בקול ה'.

והתשובה על זה אומר הכתוב "כי אני הכבדתי את לבו". ומדוע אני הכבדתי את לבו, זה לא מטעם שהוא אשם, אלא מטעם אחר, כמו שכתוב "למען שתי אתתי אלה בקרבו". היות שהבורא היה רוצה לעשות את האותות שלו, לכן לקח ממנו את הבחירה, שיקבל מכות. זה קשה להבין, וכי הבורא, שברא את העולם להטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו רק טוב, איך אפשר לומר, כי בשביל שהוא רוצה להראות את אותותיו, עשה מעשה של הכבדת הלב של פרעה, בכדי שיהיה לו תרוץ, מדוע הוא נותן את האותות. וזה נראה כמו המתכבד בקלון של חבירו.

על מה שכתוב (שמות) "ויקם מלך חדש, אשר לא ידע את יוסף", אמרו (סוטה י"א) "רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו. יש להבין, איך מתפרש זה, בזמן שמפרשים זה על דרך עבודה, שפרעה הוא היצר הרע, הנמצא בגופו של אדם, איך יכולים לומר, שהוא חדש ממש, הלא היצר רע נקרא "מלך זקן וכסיל".

ואומר הזה"ק הטעם, היות שיצר הרע בא לאדם תיכף כשנולד, כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". היינו, שתיכף שנולד, יוצא עמו היצר הרע. מה שאין כן היצר טוב בא לאדם לי"ג שנה. אם כן מהו שאמר "ויקם מלך חדש". חדש ממש. אלא מה צריכים לומר, שהמלך זקן וכסיל, שהוא היצר הרע, אין זה דבר חדש באדם, אלא תיכף כשנולד, הוא נמצא, כמו שכתוב "עייר פרא אדם יולד". אם כן מהו הפירוש "חדש ממש".

ובכדי להבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, מהי העבודה שניתנה לנו לעבוד בתורה ומצות. היינו, העבודה זו למה לי. כלומר, כי כפי שלמדנו, שמטרת הבריאה היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, אם כן למה אנו צריכים להתייגע את עצמנו. וכי בכדי לקבל טוב ועונג, עשיה זו, היינו קבלת התענוג, נקראת עבודה.

אנו רואים, קבלת התענוג נקראת שכר ולא עבודה. אלא זהו כמו שלמדנו, שבכדי שהתענוג שהנבראים יקבלו, לא ירגישו את ענין של בושה, שזהו מטעם שהענף רוצה להדמות לשורשו, וכמו שהשורש שלנו הוא המשפיע להנבראים, נמצא, בזמן שהאדם עושה מעשה, מה שאינו נמצא בשורש, הוא מרגיש בזה אי נעימות, לכן בכדי לתקן את זה, היינו שהנבראים, בזמן שיקבלו, ירגישו שלמות בהנאה, שלא יהיה שום פגם בקבלת התענוג, לכן נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר", כלומר שכל זמן שהנבראים לא באו לידי השגת כלים דהשפעה, לא יקבלו ולא ירגישו את התענוג, מה שהבורא רצה לתת להם.

לכן כשעוסקים בתו"מ, הם עוד לא מרגישים את הטוב ועונג שמלובש בתו"מ. לכן נקרא זה עבודה, היות שעוד לא מגולה את החשיבות של המלך, שכדאי לשמש אותו מפני חשיבותו וגדלותו. שזה נקרא, שהשכינה היא בגלות אצל כל אחד ואחד. ולכן, אם אין חשיבות, זה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו שאין בזה שום טעם.

וע"י חטא של עץ הדעת, שאמרו חז"ל, "בא נחש לחוה והטיל בה זוהמה". ואאמו"ר זצ"ל פירש, שהנחש, שהוא היצר הרע, הטיל בה זוהמה. פירושו, שנתן לה להבין זו-מה, שהטיל הנחש פגם בהמלכות, הנקראת "חוה", ואמר זו-מה, שאתם עובדים בשביל מלכות שמים.

נמצא, שע"י זה יצא לנו עבודה, מטרם שאנו משיגים את הכלים דהשפעה, שע"י כלים דהשפעה יכולים לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רצה לתת להנבראים. נמצא, זה שאנו אומרים, שיש עבודה בקיום תו"מ, אין הפירוש, שהתו"מ לקיים אותם היא העבודה, אלא העבודה היא בזמן שמקיימים תו"מ ועוד לא יכולים לכוון אותם בעל מנת להשפיע. אז היא העבודה. מטעם שמונחים תחת שליטת הרע והנחש, כנ"ל, שהנחש הטיל זוהמה ופגם.

ומשום זה נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, שאז אין הטוב ועונג, הנמצא בתו"מ, מגולה. וזוהי כל העבודה, איך להגיע להשיג כלים דהשפעה, שרק ע"י כלים דהשפעה מסתלק ההסתר והצמצום, שנעשה על תו"מ, שאין הטוב ועונג מגולה בכלים דקבלה.

לכן ניתן לנו אז לקיים תו"מ בבחינת עצה וסגולה. כלומר, שצריך לכוון בעת קיום תו"מ, בזמן שעוד אין בכוחו לכוון, שיהיו בעל מנת להשפיע, אלא שהתרי"ג מצות אלו, שהוא מקיים, יביא לו, שיכול לבוא לשמה. והעצה הזו נקראת בדברי חז"ל שלא לשמה, היינו שע"י קיום דשלא לשמה הוא יבוא לשמה, מטעם "שהמאור שבה מחזירו למוטב".

נמצא, כשהאדם רואה שאין בידו לעשות הכל בעל מנת להשפיע, מה עליו לעשות, שכן יבוא לבחינת משפיע. אז חז"ל נתנו לנו עצה, שילמד שלא לשמה, היינו עמ"נ לקבל. ורק זו היא העצה, שע"י זה הוא יגיע לשמה. ועצה אחרת אין. ובדברי הזה"ק נקרא זה "בחינת תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות.

וזה לשונו (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב) "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקרא אמנם גם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקראת אחור, ובחינת השגת הדבר נקראת פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשות המצות בבחינות פקודין. והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת".

ובהאמור אנו רואים, שיש ב' זמנים בקיום תו"מ:

א. בזמן ההכנה, שהיא בבחינת עושי דברו, אז היא נקראת עבודה, היות שעדיין לא זכה לבחינת שמיעה, שאז עדיין נמצא האדם תחת שליטת המקבל בעל מנת לקבל, שעל בחינה זו היה צמצום והסתר, שהטוב ועונג מוסתר מהתורה ומצות, והאדם צריך לקיים את התרי"ג מצות בתור עצה, היינו שע"י זה הוא יכול לבוא לזכות לכלים דהשפעה.

ואז, כשיהיו הכלים האלו, אז יסתלק ממנו הצמצום וההסתר, שהיה, וישיג אז את הטוב ועונג, שזו היתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, שאז נקראות התרי"ג מצות בשם תרי"ג פקודין, כנ"ל, שבכל מצוה מופקד אורה, השייכת לאותה מצוה.

ואז כבר אין מקום לעבודה, היות שהוא כבר זכה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. וזהו כמו שאומר המגיד מדובנא זצ"ל, שאמר פשט על פסוק "לא אותי קראתי יעקב, כי יגעת ישראל", שאמר, אם האדם אומר, שיש לו יגיעה בקיום תו"מ, זה סימן שאין אתה עובד בשבילי. אומר הקב"ה, שזה פירוש "לא אותי קראתי יעקב", והסימן שאין אתה עוסק לשם שמים, היות שאתה אומר, כי יש לך יגיעה בקיום תו"מ. כי בזמן שאדם עובד לשמה, אז מסתלק ההסתר והצמצום, והאדם מתחיל להשיג את הטוב ועונג שישנם בתו"מ, המכונים תרי"ג פקודין, כנ"ל.

ובזה מובן מה ששאלנו, אם מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, מאין באה לנו עבודה ויגיעה בתו"מ. התשובה היא כנ"ל, היות, שבכדי שלא יהיה ענין בושה, לכן נעשה הסתר וצמצום, נמצא, שהטוב ועונג אינו מגולה בכלים דקבלה. לכן יש עבודה:

א. מטעם שאנו צריכים לעבוד נגד הטבע שלנו, שנולדנו עם הרצון לקבל לתועלת עצמו,

ב. שעל ידי זה שנעשה צמצום, צריכים לעבוד על העיקר, היינו שצריכים לעבוד, שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, והוא צריך להאמין, שיש מנהיג העולם ומשגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב.

וב' הדברים האלו גורמים יגיעה ועבודה להאדם. ולזה צריכים התגברות גדולה, בכדי שהאדם לא יברח מהמערכה באמצע עבודה. וזה מטעם, שהאדם, כשעשה איזה דבר, הוא צריך לראות התקדמות בדבר. ואם אין הוא רואה התקדמות, הוא אומר, שדבר הזה הוא לא בשבילו, היות שהוא רואה, שאין לו הצלחה בדבר, זה גורם לו שירצה לברוח מהמערכה, שבה הוא נמצא.

אולם האמת היא, שיש ב' מיני סיוע מלמעלה, היינו שבלי עזרה מלמעלה לא יכולים להשיג אותה:

א. הוא הכלי, היינו החסרון, כלומר חסרון לדעת מהו החסרון אמיתי, בכדי שידע על מה לבקש עזרה מלמעלה.

היינו, שיש הרבה פעמים, שהאדם חסר לו איזה דבר, שבגלל זה הוא חולה. והרופאים נותנים לו רפואות, אבל לא עוזר לו, מטעם שהוא לא חולה על המחלה מה שהרופאים חושבים. נמצא, שהוא בא לרופא, והרופא נותן לו תרופה, והתרופה לא עוזרת לו. וכל הרופאים כבר יאשו אותו, אלא הוא ישאר עם המחלה שלו כל ימי חייו. ולבסוף בא איזה פרופסור, ואמר, זה שהוא חולה וסובל יסורים, אין זה מטעם שחסר בגוף איזה חומר, לכן לא יכולים לרפאותו, והוא אומר שהוא סובל מאיזה דבר, שדבר ההוא גורם לו את המחלה והיסורים. לכן אני אתן לו רפואה, על מה שאני מבין, שחסר לו זה החומר בגופו. ותיכף יבריא. ואח"כ ראו שהאדם הזה נתרפא לגמרי.

נמצא, שקודם כל צריך האדם לדעת מה חסר לו, בכדי שיוכל לקיים תו"מ. והאדם יכול לחשוב הרבה דברים, ועל כל דבר הוא מקבל תרופה, ואינו עוזר לו. וזהו מטעם, שלא זה מה שהאדם חושב, זוהי הסיבה שלא יכול ללכת על דרך האמת. נמצא, כשמתפלל לה' שיעזור לו, היינו שיתן לו מילוי על מה שהוא חושב. אבל זה לא אמת, מה שהוא חושב. לכן האדם לא נתרפא משליטת היצר הרע.

לכן מקודם האדם מקבל מלמעלה סיוע לדעת מהי המחלה שהוא סובל, היינו הוא חשב שחסר לו משהו בכמות, היינו שיהיה לו יותר זמן ללמוד, ושיהיה לו יותר שכל, וכשרון, וכדומה. ועל זה הוא מתפלל לה', שיעזור לו. אבל האמת היא, שחסר להאדם באיכות, היינו לדעת שעיקר חסרון שיש בו, שאין לו חשיבות להרגיש, שנמצאת ההשגחה עליונה. זאת אומרת, שחסרה לו האמונה שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. כי אם באמת היתה לו הרגשה כזאת, אז היה האדם שש ושמח, בזה שהוא מקבל מהבורא את הטוב ועונג, ולא היה רוצה להיפרד מה' לרגע אחד. כי היה יודע, מה שהוא מפסיד בזה, אם הוא פונה מחשבתו לשאר דברים.

מה שאין כן אם הוא לא חושב שזה חסר לו, אלא שאר דברים חסרים לו, שהם אינם עיקרים בעבודה, לכן הסיוע הראשון, שהאדם מקבל מלמעלה, הוא לדעת מהו הרע שלו, שהוא המפריע העיקרי, שאינו יכול להיות עובד ה' באמת. העזרה הזו מוכרחה להיות מקודם. ואח"כ יכולים לעשות תיקונים, איך לתקן אותם. זאת אומרת, שהאדם צריך להגיע למצב, שידע, שחסר לו רק שני דברים עיקרים, שהם בחינת מוחא ובחינת ליבא. שרק את זה הוא צריך להשתדל להשיג. לכן הסיוע הראשון, שהאדם מקבל מלמעלה, הוא החסרון הזה.

אולם זה לא יכול להתגלות אצלו בפעם אחת, אלא בזה אחר זה, היינו לפי עבודת האדם, שהוא משתדל בעבודה להגיע אל האמת, בשיעור זה הוא מקבל סיוע מלמעלה. ובזמן שכבר השיג את הכלי האמיתי, היינו החסרון האמיתי, מה שחסר לו, אז הוא הזמן שמקבל את המילוי האמיתי, המתאים להכלי. נמצא לפי זה, שהאדם מקבל מלמעלה הן האור והן הכלי. כלומר, הן הצורך, הנקרא חסרון. היינו, שכואב לו, מה שחסר לו. זאת אומרת, לא כל דבר שאין להאדם, נקרא חסרון.

למשל, אדם שיש לו כל טוב ומתענג בהחיים שלו. וכשבא אליו אדם, ואומר לו, מדוע אתה כל כך בשמחה. אני רואה, שהבן של השכן שלי, ההורים שלו הם עשירים גדולים ואנשים מכובדים, מכל מקום אני ראיתי אותו, שהוא סובל יסורים, היינו שהוא הולך ונראה בפנים שלו שהוא מלא יסורים. ושאלתי אותו, ידידי, מה חסר לך, הלא ההורים הם עשירים גדולים. אם כן תגיד לי, מה חסר לך. אולי אתה לא בקו הבריאות. אז הוא אומר לו, היות הייתי צריך לקבל תעודת רופא, עבדתי על זה הרבה שנים, ונכשלתי בהבחינות, לכן אני מצטער בזה, שאין לי עכשיו תעודת רופא. האם אפשר לומר, שכל אדם, שאין לו תעודת רופא, הוא מצטער.

אלא כנ"ל, לא כל מה שאין לאדם נקרא חסרון. אלא חסרון נקרא כל מה שהאדם רוצה, ואין לו, זה נקרא חסרון. ובגלל זה, כשרוצים למדוד את גודל הרצון, מודדים לפי ערך היסורים, שיש לו, אם אין לו את הדבר למה שהוא משתוקק אליו.

ובהאמור יוצא, שהסיוע הראשון, מה שהעליון נותן להתחתון, היא הידיעה "מה שנחוץ להשיג". והיסורים מזה, שעדיין לא השיג, וזה נקרא שהעליון נותן להתחתון את הכלי. ואח"כ, כשהתחתון כבר יש לו צורך אמיתי, אז העליון נותן לו את הסיוע השני, שהוא האור והמילוי להחסרון.

ובזה נבין מה ששאלנו. אם ה' היה יודע, שמשה בעצמו לא יכול להילחם ולנצח את פרעה מלך מצרים, אלא ה' בעצמו, כמו שכתוב "אני ולא שליח", אם כן לאיזה צורך אמר לו "בא אל פרעה". היינו שמשמע, שעם משה ביחד אז ה', יכול לעזור. הלא אמר ה' "אני ולא שליח". אם כן מה עזר לנו משה בזה. אם כן מדוע כתוב "בא אל פרעה".

אלא כנ"ל, היינו, שהאדם צריך להתחיל ללכת בדרך ה', ולהגיע אל האמת, היינו לזכות לדביקות ה'. ואז, אם הוא מתקדם בהליכה, אז האדם מקבל סיוע הראשון, היינו הרגשת החסרון לדעת מה שחסר לו. ואז משיג שחסרים לו רק ב' דברים עיקרים, שהם בחינת מוחא וליבא. ויחד עם זה הוא מקבל יסורים, מזה שאין לו. היינו, שמרגיש את הצורך לזה. ואז, אם אין האדם עובד בעצמו, לא שייך לומר, שהאדם מרגיש יסורים, בזה שאין לו, כנ"ל, שרק הצורך להדבר, אם האדם השקיע עבודה להשיג איזה דבר, אז שייך לומר, שיש לו צורך לזה, עד כדי כך, שהוא סובל יסורים מזה שאין לו.

לכן כתוב "בא אל פרעה", שזה מראה על ב' דברים:

א. שהאדם בעצמו צריך ללכת ולהשקיע כוחות, כדוגמת המשל הנ"ל מהרופא, שהשקיע הרבה שנים בלימוד חכמת הרפואה, ולבסוף נכשל, ולא קיבל תעודת רופא, אז שייך לומר, שיש לו יסורים, בזה שאינו משיג את מבוקשו. מה שאין כן אם לא השקיע כוחות, אז לא שייך לומר, שיש לו יסורים, מזה שלא השיג את מבוקשו. כי היגיעה שנותנים בעד איזה דבר, היגיעה מעוררת את הרצון, שלא יברח מהעבודה, כי חבל לו על היגיעה שהשקיע בדבר, ותמיד חושב, אולי סוף כל סוף אני כן אשיג את מבוקשי. נמצא, בזה שהאדם בעצמו עובד, אף על פי שאינו יכול להשיג את הדבר, אבל ההשתוקקות להדבר מעוררת דוקא היגיעה, מה שהשקיע כל פעם.

נמצא שיש כאן ב' כוחות:

א. כוחו של האדם, שהוא צריך לתת יגיעה, לא בכדי שישיג את הדבר, אלא בכדי שיהיה לו רצון חזק להשיג את הדבר. נמצא, שצריכים עבודת האדם, בכדי להשיג צורך, שה' יעזור לו, שזה נקרא רצון שלם. זאת אומרת, לא שעבודת האדם גורמת להשיג את הדבר, אלא להשיג את החסרון והצורך להדבר, ובכדי שידע מה שחסר לו. על זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, בזה שכל פעם הוא רואה, שהוא יותר בעל חסרון, שאין בידו לצאת משליטת פרעה. והסיוע הזה נקרא "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, שהכבדת הלב צריכים כנ"ל, בכדי שיהיה לו רצון אמיתי לדבר אמת.

ב. ויחד עם זה צריכים לעזרת ה', שיתן את האור, כמו שכתוב "אני ולא שליח". זאת אומרת, היות שמצד הטבע שולט בהאדם את הרצון לקבל לעצמו, הנקרא "מלך זקן וכסיל". וזה שהאדם, יהיה בכוחו לשנות את הטבע, זה רק בידו של הקב"ה. זאת אומרת, הוא עשה את הטבע והוא יכול לשנות. וזה נקרא "יציאת מצרים", שהיה נס. לכן כתוב "בא", היינו שניהם ביחד, כמו שאומרים "בא ביחד", כנ"ל הקב"ה ומשה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אתתי אלה בקרבו". ושאלנו, כי זה נראה, כמי שמתכבד בקלון של חבירו. היינו, ה' עשה אותו לרשע, בכדי שיראה את אותותיו. ובהנ"ל, שענין "שתי את אותתי" הוא הכוונה על האור, שהאור נקרא "אותיות". נמצא, זה שעשה אותו לרשע, היינו לבעל חסרון, זהו בכדי שיהיה לו כלי שלם לקבלת האור. נמצא, האותיות אינן לטובת הבורא חס ושלום, אלא לטובת הנברא.

ובזה נבין גם כן מה ששאלנו, מהו "ויקם מלך חדש", הלא הוא "מלך זקן".

והתשובה היא, שכל פעם מתחדשים גזירותיו, היינו שכל פעם הוא נעשה יצר הרע מחדש, שזה בא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, כמו "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו"."

מאמר מסוג זה פונה לכל אחד, וכל אחד חייב להרגיש שזו העבודה שעומדת לפניו ואין לו לאן לברוח, אלא לקיים את הכתוב. לכן אנחנו צריכים לציין לעצמנו איך זה עובד בעשירייה.

שאלה: הוא גם כותב במאמר שהאדם צריך לבדוק את איכות העבודה. איך האדם בודק את איכות העבודה שלו?

אין בזה מדידות ברורות. אבל מה שאנחנו בודקים בעיקר זה את איכות העבודה. כמות ברוחניות בכלל לא נחשבת, אלא האיכות.

תלמיד: מהי איכות העבודה שלנו?

איכות היא עד כמה יש לי יחס לבורא, עד כמה אני שייך לעבודה, ורק את זה אני מחפש, עד כמה אני גם דורש מהבורא עבודה יותר איכותית. כי סתם עבודה פשוטה יכולה להיות בכל באי עולם, אבל עבודה איכותית היא כבר מאוד מיוחדת.

תלמיד: האם אפשר לקשר את איכות העבודה לכוונה של האדם?

זו פשוט הרגשה, הרגשת הקשר להיות עם הבורא ועם העבודה בצורה יותר מיוחדת.

תלמיד: הוא גם כותב שהאדם צריך כל הזמן להיות בהתגברות על היצר, על העבודה שלו. האם ההתגברות היא מצד האדם או מצד הבורא או גם וגם?

ההתגברות היא מצד האדם, עליו לראות מה בדיוק יש לפניו שעל זה כדאי לו עכשיו להתגבר, ושאת הקשיים האלה הוא בעצמו כביכול מזמן.

שאלה: הוא נותן פה הרבה דוגמאות, גם עם הרופא שעצוב כי הוא לא רופא, וגם את הדוגמה של המגיד מדובנא. אבל הוא כותב שחסרים לו רק שני דברים עיקריים, שהם בחינת מוחא ובחינת ליבא, שרק אותם הוא צריך להשתדל להשיג. מה זה חיסרון למוחא וחיסרון לליבא?

חיסרון במוחא וחיסרון בליבא אלו שתי צורות התקשרות לבורא. זה שהבורא הוא טוב ומיטיב ועושה את הכול רק לטובת הנבראים, וזה שהבורא לבדו עושה את הכול ולא זקוק לשום כלי עזר וצריכים להתייחס אליו בלבד, זה עניין ליבא.

תלמיד: איך מבררים דווקא את שני הדברים האלה, שרק זה חסר לאדם?

זה לא כל כך בעייתי. זה כמו במתמטיקה שיש לנו תרגיל שיש בו שני נעלמים, נעדרים, וכדי לברר אותם, אנחנו נותנים מספר ל-x, ואז אנחנו מחפשים את y, ואחר כך ההיפך. ואז אנחנו יודעים איזה חשבון, איזה קשר יש ביניהם. כך אנחנו כאן עושים.

תלמיד: כשאתה אומר x ו-y, האם הכוונה למוחא וליבא?

כן.

תלמיד: האם אנחנו מבודדים ובודקים רק את מוחא, לראות מה חסר לנו פה, ואחר כך רק את ליבא, לראות מה חסר פה?

כן.

שאלה: ביחס לנקודה הזאת שהוא חוזר עליה שהיגיעה צריכה להיות לא כדי להשיג, אלא דווקא כדי לפתח רצון לדבר. מה זה בדיוק לפתח רצון? כי כשאתה פועל, אתה פועל כדי להשיג את הדבר, אז מה זה לפתח רצון ולאו דווקא כדי להשיג?

כשיש לך רצון שהוא מפריד אותך מהבורא, אז אתה צריך לגלות עד כמה ובאיזה אופנים, למה, מהי הסיבה, מה הרקע, שדווקא הרצון הזה כך פועל עליך בצורה שלילית. ואז אתה מתחיל לראות שהכרת הרצון שעכשיו אתה משיג, היא בעצמה מרפאה אותו, אתה מתחיל להבין מיהו, מהו, מאיפה, למה. ואז זה כבר לא מרחיק אותך מהבורא, אלא זה עוזר לך.

תלמיד: למשל, אנחנו מדברים שצריכים להתחבר, אז אתה רוצה להשיג את החיבור, אתה רוצה להיות בחיבור. אבל יוצא מהמאמר שזה דווקא ההיפך, אתה צריך לפעול כדי לפתח כל הזמן רצון ולאו דווקא כדי להשיג את הדבר.

זה ההיפך, כן.

תלמיד: אז איך אתה פועל כדי להשיג רצון? כי כשאתה פועל כדי להשיג את הדבר, אז אתה רוצה להשיג אותו, אתה רוצה לאחוז בו, ואילו רצון הוא משהו אחר, הוא מה שמניע אותך.

רצון אנחנו משיגים רק על ידי האור. קודם כל האור מפתח את הרצון באדם, והוא רוצה יותר ובכל מיני אופנים שונים וכן הלאה. אחר כך כשהאדם רואה שהוא נעשה במרחק מסוים מהמקור, אז הוא מתחיל לבקש להתקרב, הוא מוכן להקטין את הרצון העיקר להיות קרוב יותר לבורא. אבל הבורא כבר לא עושה את זה, הוא לא מוריד את הרצון, כי זה נגד התפתחות הבריאה. מה שכן יוצא, שאז הוא מקרב את האדם על אף שהרצון שלו נעשה יותר גדול.

תלמיד: אם הבורא הוא זה שנותן לאדם את הרצון, אז איך לגרום לבורא לתת לך רצון נכון, לפרמט אותך עם רצונות מדויקים למטרה?

זה תמיד קורה כך, אנחנו לא צריכים לבקש על זה. אומנם נדמה לנו שאנחנו צריכים רצונות אחרים, אבל זה לא נכון. אנחנו צריכים לבקש קירבה, ועל ידי איזה רצון היא תבוא ובאיזה סדר רצונות שיתגלו בנו, אנחנו לא קובעים.

תלמיד: למה מבקשים קירבה?

לבורא.

תלמיד: מבקשים קירבה לבורא ואז הוא כבר מסדר אותך.

כן. כי לבקש קרבה לבורא זה נקרא שאתה צריך למיין את הרצונות שלך בצורות שונות. ואז אתה מקבל סדרת אורות שמגיעים אליך, קטנים, והאורות האלה ממיינים ומסדרים לך את הרצונות, גם את הסדר שלהם, גם את הגובה שלהם, וגם את העוצמה. וכך אדם מתחיל יותר ויותר להבין, להפריד, לגלות את מצבו הכללי.

שאלה: איך להגיע למצב שחסרה לי רק האמונה שה' מנהיג את העולם בבחינת "טוב ומיטיב"?

אני צריך לחשוב על זה יותר, עד שזה נעשה בי כחיסרון גדול יותר. יש עוד, אבל הכול יתגלה בדרך.

תלמיד: איך להשתמש בעשירייה כדי להגיע לחיסרון כזה שחוץ מאמונה בבורא שהוא מנהיג את העולם ב"טוב ומיטיב", לא חסר לנו כלום?

מה עוד יכול להיות שחסר? שכולם ידברו בצורה כזאת, למרות שהם עדיין לא נמצאים בזה, אבל קנאה, תאווה וכבוד שמרימים את האדם, גם ישפיעו על כל אחד.

שאלה: אלוהים אומר למשה, "בוא אל פרעה" ומשה מגיע, מגלה את הרע. איתו, לפי המאמר, מגלים את החיסרון הנכון, ועם החיסרון מגיעים גם הייסורים שאני עוד לא השגתי את המטרה. ואני רואה אצלנו את הכלי העולמי, בחברים פה, שיש חברים שהם ממש, כל הזמן נמצאים בשיא החיסרון הזה, ולי, עם הזמן הפוך, יש נטייה לבטל את החיסרון הזה בשביל לא להרגיש את הייסורים.

איך אני שמח וחי עם הייסורים הלאה, כי זה דווקא הרכוש האמיתי שלנו? דווקא לחיות כל הזמן בחיסרון הזה ולשמוח מהייסורים האלה או מזה שעוד לא הגענו לשם? כי זה, כאילו, המוטיבציה שלנו לחיבור ולעבודה. איך לא לבטל את זה? אפילו שאני מסכים עד סוף החיים לשבת, אפילו שזה לא מוציא אותי מהדרך, אני פה בשביל החברים, אבל לא מסוגל לנפח את החיסרון הזה.

אתה מרגיש את עצמך מאוד רחוק מחברים?

תלמיד: לא. קרוב.

אז איך זה קרוב אם הם חושבים לכיוון הפוך ממך?

תלמיד: אני יכול לראות בהם את החיסרון החזק הזה. אצלי הוא קטן וקשה לי אולי לסבול את הייסורים שאני עוד לא השגתי אותו. אני פה בשבילם. אני לא מרגיש איך זה להיות רחוק מהם.

הבעיה היא להיות דומה לחברים או לרכוש אותו רצון שיש בחברים?

תלמיד: לרכוש את העוצמה, לא לפחד מהייסורים שהחיסרון הנכון מביא לי.

לא. אתה לא נותן תשובה. להיות באותו חיסרון שיש בחברים או להיות קרוב אליהם?

תלמיד: להיות באותו רצון כמו אצל החברים.

אז אתה צריך להיות קרוב אליהם. לעשות אותם הדברים, בלי לשאול את עצמך, אלא להתכלל בהם מהדרגה הגשמית הכי קטנה, ויותר ויותר. ככה זה יקרה.

שאלה: דיברת על זה שאנחנו בודקים את הרצונות שלנו, ממיינים אותם וכתוצאה מהמיון מקבלים אורות שונים בזה שמתקנים אותם. איך נכון לבצע את המיון?

אני קורא בליבי עד כמה אני נמצא בקשר עם החברים, אלו או אלו וכך אני כביכול סורק אותם מי מהם יותר קרוב? מי מהם ממש מתלבש על רצון לקבל שלי לאותה מטרה? זה מה שאני משתדל לעשות. כך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אז לבדוק את היחס שלי לחברים השונים בעשירייה בצורה כזו?

כן.

תלמיד: אנחנו כל הזמן אומרים שצריכים להשתדל להגיע לחיבור משותף. לא לעשות איזו הבדלה בין החברים השונים. איך נכון לעשות את הבדיקה? נניח שחבר אחד קרוב אלי, ועוד אחד יותר קרוב אלי, ומישהו רחוק?

זה יבוא אחר כך.

תלמיד: לפני שש שנים שמעתי מהרב שאסור להניח הנחות לגבי יחס הבורא, אלא הוא צריך לעשות בדיקות לגבי היחס בינו לבין הבורא, והבדיקה היחידה, או הנושא היחיד שהוא יכול לברר זה, עד כמה הוא נמצא במסירות נפש לבורא.

כן. יש בדיקה כזאת.

(סוף השיעור)