שיעור בוקר 08.03.2001 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", 

שיעור 2

אנחנו יכולים כבר להתחיל את השיעור השני שלנו ב"פתיחה לחכמת הקבלה". אני אעבור בקיצור על מה שעברנו בשיעור הקודם כדי להמשיך לשיעור הזה. הנושא של השיעור הזה, מסך. אבל לפני המסך נראה מה עברנו. 

אנחנו דיברנו בשיעור הקודם שבסך הכול יש בכל הבריאה שני משתתפים. הבורא, כשהבורא הוא האור שמתפשט, וההתפשטות הזאת נקראת כתר או קוצו של יוד או בחינת שורש. מזה יצא לנו אחר כך כלי, קראנו לו חכמה, ואנחנו מציינים אותו כ-י', זו כבר התחלת הנברא שנקראת בחינה א'. הכלי הזה הוא רצון לקבל שהאור בעצמו ברא ומילא אותו. הכלי נקרא חיסרון לקבל, והאור שממלא אותו נקרא תענוג. 

מתוך שהאור ממלא את הכלי ונותן לו תענוג, הוא שולט בכלי, הכלי תלוי בו. ואז האור נותן לכלי לא רק את התענוג, אלא גם את התכונה שלו להשפיע. מכלי שהוא רצון לקבל, הכלי מתחיל להרגיש פתאום שהוא רוצה להשפיע, לתת, כי קיבל את טבע האור שממלא אותו. הכלי הזה נקרא בינה, רצון להשפיע, ואנחנו מסמנים אותו באות ה'. הוא גם כלי, גם חיסרון, אבל להשפיע, והוא ריק בעצם. למה ריק? אין לו מה לקבל, הוא לא רוצה לקבל אור חכמה, הוא רק רוצה להשפיע, והוא נקרא בחינה ב'.

אנחנו רואים מכאן, שאור שהתפשט מהבורא פעם אחת הוא ברא כלי שהוא רצון לקבל, חכמה, ופעם שנייה הוא ברא כלי שהוא רצון להשפיע, בינה. שני סוגי הכלים האלה הם לגמרי הפוכים זה מזה. הראשון רוצה לקבל וליהנות, והשני רוצה לתת וליהנות, ליהנות מנתינה. 

מה קרה הלאה? בינה מבינה שאין לה מה לתת, למה? כי היא לא המקור של האור. מה היא יכולה לתת לבורא? היא יכולה לתת לבורא תענוג. איזה תענוג חסר לבורא? חסר לבורא תענוג אחד, שהנברא ייהנה ממנו, כי זו הייתה בעצם הסיבה לבריאת הנברא. אז מה בינה אומרת? אני אשתמש באותו רצון שהבורא ברא בי מפני שאני רוצה לתת לו. זאת אומרת, היא נשארת בכלי שלה שהיא רוצה לתת, עם האור שהיא רוצה בו, מה שנקרא אור דחסדים. 

מה היא עושה? היא אומרת, בעצם לתת לו אני יכולה רק אם אני מקבלת, אז אני אקבל, ואז היא מקבלת. הכלי עכשיו כולל שני חלקים, חלק אחד בו דומה לחכמה, וחלק שני לבינה. הנברא בעצם עושה כאן בדיוק את מה שהבורא רוצה. הבורא נתן לו רצון לקבל והוא מקבל, וגם פה הוא מקבל. הבורא נתן לו רצון להשפיע, וגם פה הוא משפיע. בזה הוא ממש דומה לבורא בכל הפעולה הזאת. הבחינה הזאת נקראת בחינה ג', זה הכלי השלישי. הכלי בצורה כזאת נקרא זעיר אנפין, הוא כולל את שניהם, ו' זה הסימן שלו.

חסר בכלי רק דבר אחד, שהרצונות שבו, גם הרצון שדומה לבינה וגם הרצון שדומה לחכמה, שני הרצונות האלה שהכלי הזה נכלל מהם באים מלמעלה מהבורא. הנברא בעצם משתמש בכל התכונות שהבורא ברא בו ואין בו שום חידוש. הוא ביצע עד כה את כל התכונות שהבורא הכניס בו. וכאן יש לנו כבר דוגמה מה הבורא רוצה מהנברא. לכן אחר כך בכל מיני ספרי הקבלה, זעיר אנפין בעולם האצילות נקרא הקדוש ברוך הוא. זו דוגמה שהבורא מציג לפני הנברא שכך הנברא צריך להיות.

מה קורה אחר כך? אחר כך הנברא מבין שמה שכאן קורה זה שהוא עדיין לא נמצא בכלים האלה. הוא בעצמו קיבל? לא. הוא בעצמו נתן? לא. עכשיו הוא נמצא בדילמה, מה הוא באמת. וכאן יוצא שהנברא מחליט מי הוא. לפי מה הוא מחליט מי הוא רוצה להיות באמת? אחרי שיש פה את כל הכוחות של הבורא שהוא הקדיש לנברא מלמעלה למטה, עכשיו פעם ראשונה יש בכל הכוחות האלה, בכל התכונות האלו, מצב שממנו עשוי לצאת כאן דבר לגמרי לגמרי חדש. 

מה החדש? רצון חדש. איזה רצון? רצון לקבל שבעצמו רוצה לקבל וליהנות בדומה לרצון בבחינה א'. ממה יוצא לנו הרצון הזה שנקרא מלכות, אות ה', בחינת ד', חיסרון לקבל? למה יוצא כאן דווקא רצון לקבל ולא להשפיע ולא חצי חצי ואיך? מפני שהכלי הזה של זעיר אנפין מאוד דומה לכתר, יש בו הכול. עכשיו הנברא צריך לבחור מה הוא רוצה. ואז הוא בוחר כמו הבורא שיוצא ממנו רצון לקבל, לכן גם בנברא יוצא רצון לקבל. והמלכות הזאת היא נקראת לבדה נברא, לפניה אלו רק דרגות התפתחות. 

יוצא לנו, שהרצון לקבל שמורגש עכשיו בבחינה ד', הוא רצון שלא בא מהבורא בצורה ישירה, אלא בסופו של זעיר אנפין נעשה הרצון החדש הזה. מלכות שמתמלאת עם האור שמקבלת מהבורא, במצבה שהיא לגמרי מלאה היא נקראת מלכות דאין סוף. וכשהיא מתמלאת עם אור אין סוף, היא דומה לבחינה א' שגם הייתה מלאה עם האור שבא מהבורא. 

תלמיד: השלב האחרון הוא הכי בעייתי כאן. אתה אומר שיש פה חידוש. האם החידוש הוא הבחירה, החידוש הוא השלילה, מהו החידוש?

החידוש שיש לנו בבחינה ד' לעומת כל הבחינות הקודמות, הוא שבבחינה ד' יש רצון שלא בא מצד הבורא, אלא הרצון בא בהתעוררות מלמטה מצד הנברא. הרצון לקבל הוא יותר ממה שהבורא ברא בכלי דבחינה א'.

תלמיד: למה זה קורה?

מפני שיש כאן התפשטות של כמה תהליכים.

אני רוצה רק לקבל, באיזו צורה? כמו שהבורא רוצה. קיבלתי מהבורא רצון להשפיע. אני מבין שהרצון להשפיע והתענוג מההשפעה יכול להיות יותר טוב מלקבל. רק איך אני אבצע אותו? אין לי בעצם שום אור, שום תענוג שאני יכול לתת לבורא, אלא אם הוא ישנו, אז זה בתנאי שאני אקבל ממנו. 

אנחנו צריכים להבין, שבכל פעם אנחנו עוברים מבחינה לבחינה. למשל בחינה א', זה רצון לקבל שברא הבורא. אחר כך האור שנמצא בה מתחיל למסור לרצון לקבל תכונות שלו להשפיע, אז במקום הרצון לקבל מתחיל להיות רצון להשפיע. הרצון לקבל מתחיל להבין שכדאי לו יותר להיות משפיע, כי בזה הוא יוכל יותר ליהנות. מה זו בחינה ב', בינה? זו אותה חכמה רק שהיא השתנתה, קיבלה על עצמה עוד תוספת. זאת אומרת, בבחינה ב' יש רצון לקבל יותר מאשר בבחינה א'. בחינה א' הבינה שאם היא תשפיע, היא תקבל יותר תענוג. לבחינה ג' יש כבר שני סוגי כלים, גם להשפיע וגם לקבל. היא מבינה שאם היא תשפיע לבורא על ידי זה שהיא תקבל ממנו, היא תהנה הרבה יותר מבחינה ב' ומבחינה א'.

אנחנו נמצאים בשלבי התפתחות הרצון. אבל בהתפתחות, הרצון הזה הוא עדיין לא עצמאי, הוא בא כולו מתכונות הבורא. יש אור שבורא את הכלי, נותן לכלי את התכונה שלו להשפיע, והכלי מחליט שהוא רוצה להיות משני חלקים. חלק אחד דומה לפעולה של הבורא לתת, החלק השני דומה לכלי שהבורא ברא לקבל. עד סוף בחינה ג' יש לנו את כל הדברים שהתבצעו על ידי האור שבא מהבורא. 

בחינה ג' בסופה רק היא מחליטה, "מה באמת אני רוצה מכל השלבים האלו? מה יכול לתת לי תענוג? מה יותר קרוב לטבע שלי? זה שאני נמצאת במילוי של האור". ואז היא בוחרת שהיא רוצה לקבל את האור כמו בחינה א'. בחינה ג' בסופה אומרת, "אני רוצה לקבל בלי שום רצון להשפיע. מהחלק הזה שנקרא אצלי רצון לקבל שקצת קיבלתי, אני רוצה לקבל אותו עכשיו במלואו בכל הכוח שלי", ואז ממנה נולדה בחינה ד'. בחינה ד' מה היא? היא אותו חלק מבחינה ג' שמקבל, ועוד חלק מבחינה ג' שהיה בו רצון להשפיע והיא ויתרה עליו ואומרת שגם בו היא רוצה לקבל, ואז נעשתה בחינה ד'. 

על זה אפשר להסביר ולדבר עוד שנים. אנחנו נחזור לזה כל פעם, מפני שחוץ מארבעת הבחינות האלו, שהאור משחק עם הכלי, שהבורא בורא את הנברא ונותן לו את התכונות האלו, בעצם אין יותר כלום, היתר זו רק התפתחות מכאן. וכל פעם כשנדבר על איזה עולם, פרצופים, כל מיני דברים, נבראים, יוצרים, מעשים, לא חשוב על מה, אנחנו תמיד נוכל לחזור לכאן ולראות מאיפה השורש שלהם. 

תלמיד: מה זה חיסרון להשפיע?

חיסרון להשפיע זה חיסרון לתת. חיסרון לתת, זה כמו שאימא כלפי הילד רוצה לתת לו ומזה היא מקבלת תענוג. 

תלמיד: חיסרון ורצון זה אותו הדבר?

ברור, חיסרון ורצון זה אותו הדבר, בינתיים. אני לא נכנס לעמקות של הכלי עצמו, איך הוא נרקם מכל מיני חלקים, כמה שכבות יש לו, נשאיר את הכול לאחר כך.

כשלומדים קבלה יש שני דברים. מפני שאנחנו לומדים חומר שאנחנו לא מרגישים, לא יכולים למשש בו, לא יכולים שום דבר לעשות, אז יש שתי גישות ללימוד. גישה אחת ללימוד היא שככה זה, כמו שכתוב, ואת זה צריך פשוט לזכור. הגישה השנייה שצריכה להיות במקביל לגישה הראשונה, היא למה זה ככה. אז זה שזה ככה, זה צריך להיות ברור ואת זה צריך לזכור. למה זה ככה, צריך כל פעם לחשוב וכל פעם לברר, וזו הבנה אינסופית בעמקות.

אתם תעלו במדרגות העליונות ותיכנסו להרגשת העולמות העליונים, זה ניתן לכל אחד, ותראו בכל פעם עד כמה תשתכללו ותעלו בהבנה ובגילויים, ובכל פעם השאלה תהיה "למה", עד גמר התיקון, עד שלא תגיעו ממש למקום שאתם והבורא נמצאים באותה רמה מאיפה שיוצא האור בעצמו. 

תלמיד: ואז אין שאלות. 

אז אין שאלות. ועד אז יש כל הזמן שאלות.

מלכות, בחינה ד' האחרונה, שבה כבר יש רצון לקבל משלה, ומרגישה שהיא מקבלת לפי הרצון העצמאי שלה, אז בה באמת יש קבלת התענוג והיא מרגישה שהיא נהנית. אבל ב"ן מתחיל לתת לה שוב את התכונות שלו כמו בבחינה א'. מלכות ובחינה א' דומות, מלכות מקבלת אותו אור כמו שקיבלה בחינה א', רק בבחינה א' הרצון היה מלמעלה, מהבורא, ובבחינה ד' הרצון הוא מהנברא, והוא בעצמו רוצה לקבל, לכן הוא מרגיש שהוא מקבל. 

עכשיו כשהאור נותן לו הרגשה שהוא המשפיע, יוצא שמלכות מרגישה הפרש בינה לבין האור. האור זה הבורא, והמלכות, הכלי, זה הנברא, ואת ההפרש הזה היא מרגישה. כתוצאה מזה נולדה לה הרגשת הבושה, שהיא הפוכה מהאור שממלא אותה. בבחינה א' היא מרגישה שהיא שונה מן האור ונעשה בה רצון להשפיע. בבחינה ד' כתוצאה מזה שהיא מקבלת מהבורא ושונה ממנו, הפוכה ממנו, נולד מעשה אחר שנקרא צמצום. 

אותה מלכות אומרת, אני לא רוצה לקבל שום דבר, אני מגרשת את האור ונשארת לבד ריקנית. מלכות הזאת שהתרוקנה מן האור נקראת "מלכות המצומצמת", מלכות דצמצום א'. למלכות המלאה באור, אנחנו יכולים לקרוא "עולם אין סוף", ומלכות שהתרוקנה מן האור אנחנו יכולים לקרוא "עולם הצמצום". 

תלמיד: מה זה ליהנות?

מובן מה שאני אומר או לא? רק השלבים, אז אני שוב חוזר עליהם. 

מה שצריכים לזכור, מהבורא יוצא אור, הוא בורא כלי. מה זה כלי? רצון ליהנות ממנו. אור זה תענוג, כלי זה חיסרון, רצון ליהנות מהאור. תענוג ממלא את הכלי, את הרצון, אור ממלא את הכלי. יש כאן שתי שפות מקבילות. או שאני מדבר בשפה האנושית, תענוג וחיסרון, רצון. או שאני מדבר בשפה של אור וכלי. אנחנו רגילים לדבר באורות ובכלים, אבל בינתיים אני מדבר בשפה המקבילה.

אז הבורא שנותן תענוג, רוצה לתת תענוג לנברא, בורא חיסרון לתענוג הזה. תענוג נקרא אור, חיסרון נקרא רצון, נקרא כלי. הכלי שמקבל את האור ונהנה ממנו, מקבל ממנו לא רק תענוג, הוא מקבל ממנו גם את הטבע של האור, והופך להיות כטבע האור. הוא משפיע, גם הכלי רוצה להשפיע.

אז הכלי שהיה קודם בבחינה א' התהפך לכלי דבחינה ב', שרוצה לתת, להשפיע. למי? לבורא. למה? כמו שהבורא רוצה לתת לו, הוא הפוך, כך קיבל מהאור את התכונה הזאת. הוא רוצה להשפיע, אבל אין לו מה להשפיע. מה הוא מחליט? הוא חושב, איך אני יכול לתת, לעשות את הפעולה כמו הבורא? האם לבורא יש חיסרון שאני יכול לתת לו? כן, יש לו חיסרון. איזה? אם אני אקבל, אז יהיה לו תענוג, יש לו חיסרון לתת לי כדי שאני איהנה. אז מה עושה בחינה ב'? היא פותחת בחלק שלה איזה רצון בחזרה מבחינה א' ואומרת, אני אקבל כמו בבחינה א', אבל מפני שאני רוצה לתת, להשפיע נחת רוח לבורא בזה. ואז יש לנו את בחינה ג', ההתפתחות הבאה, שהיא כוללת שני חלקים. חלק שמשפיע, ומפני שרוצה להשפיע, מקבל.

ואחר כך באה בחינה ד'. מה מחליטה בחינה ד'? בחינה ד' מחליטה, "אני רוצה לקבל את כל האור במלואו". למה? אני מחליטה שמשני החלקים האלה שהם בהחלט שווים לי, לקבל זה הכי קרוב אליי. למה? כך נבראתי מלכתחילה בבחינה א', ואז היא הולכת ומקבלת. את הדבר הזה עוד מעט נעבור ביחד עם המסך, יהיה לנו אולי יותר מובן אחר כך. 

מה למדנו חוץ מזה? מילים, שמות של הבחינות האלו, של ההבחנות, של המדרגות. בחינת שורש, האור שבה מהבורא. בחינה א', הכלי הראשון שנברא. בחינה ב', הכלי השני שרוצה להשפיע. בחינה ג', הכלי השלישי שהמורכב מרצון לקבל ורצון להשפיע. ובחינה רביעית, בחינה ד', זו המלכות שרוצה רק לקבל, והיא נקראת נברא, היא נקראת מלכות. מלכות מהמילה שליטת הרצון, ששם באמת הרצון לקבל שולט. 

מה המלכות הזאת? היא הנברא ועליה אנחנו אחר כך מדברים. ועל כל הבחינות הקודמות עד המלכות, אנחנו יותר לא מדברים, אלו שלבים של בניית המלכות. ומה שקורה אחר כך קורה רק עם המלכות כמה שנמשיך לדבר. מלכות שהיא מלאה באור, לגמרי לפי רצונה שהיא מחליטה והיא רוצה, לא שהרצון שלה נברא מהבורא, הרצון שלה נעשה כתוצאה מהתפתחות. 

אז המלכות הזאת היא נקראת "עולם". בכל המצבים שיהיו, כל מצב של מלכות נקרא עולם. כשהיא מלאה באור בלי שום הגבלה, המילוי בלי שום הגבלה נקרא בלי סוף. לכן מלכות נקראת עולם אין סוף. אין סוף, אין הגבלה, סך הכול זה הפירוש. זאת אומרת, אם כוס הקפה שלי היתה מלאה ב-100%, היא גם היתה נקראת אין סוף, אין גבול, כי כל מה שהכלי יכול לקלוט בפנים מלא. אז מלכות שמלאה עד הסוף נקראת "עולם אין סוף".

אחר כך היא מרגישה שהיא שוב הפוכה מהאור שנמצא בה, כי האור שנמצא כמו בבחינה א' נתן לכלי רצון להשפיע, נתן לכלי הרגשה שהוא הפוך מהכלי. גם כאן האור נותן לכלי הרגשה שהוא הפוך מהכלי. אבל הכלי כבר לא יכול להיות משפיע, כי הרצון הוא רצון שלו, הוא לא יכול להפוך את הרצון. זה כבר גְּמַר הכלי. הרצון לקבל שיש בבחינה ד' זה רצון גמור. זו הפעם הראשונה שיצא סופית, פעם ראשונה ופעם אחרונה, רצון שיצא כעצמאי. ומהו הרצון הזה? הרצון הזה הוא רצון לקבל, רצון ליהנות. 

אם כך, מה המלכות מרגישה? היא מרגישה בתכונותיה ההיפך מהאור, עד כמה היא הפוכה ממנו. ואז כתוצאה אנחנו קוראים להרגשה הזו הרגשת הבושה, מכך שהבורא הוא גדול יותר ממנה ונותן לה והיא לגמרי תלויה בו והפוכה ממנו לפי תכונותיה. ההרגשה הזאת מביאה אותה לפעולה מאוד מיוחדת שנקראת צמצום א'. מה זאת אומרת?

מקור ההרגשה הלא נעימה שלה הוא האור שממלא אותה, אז היא מגרשת את האור ואומרת, אני לא רוצה להרגיש את האור. למה? הוא נותן לי סבל, הוא נותן לי להרגיש שאני הפוכה ממנו. אין ברירה, היא מגרשת את האור, והפעולה הזאת נקראת צמצום א', ומלכות שנשארת ריקנית נקראת "עולם הצמצום". למה עולם? כל מצב של מלכות נקרא "עולם", עולם מהמילה העלם, הסתרה. 

תלמיד: העלמה.

העלמה. אני שוב אומר, בקורס שלנו, בכמה שיעורים האלה אנחנו לא נכנסים יותר מדי ל-למה אלא ככה. אבל אחרי זה כשאנחנו נלמד, במהלך הלימודים, אתם תראו עד כמה כל דבר ודבר נפתר מתוך עצמו.

ועכשיו אנחנו עוברים לנושא של היום. הנושא של היום נקרא "מסך". ויחד עם הקלטת הזאת, של השיעור הקודם שלנו, יש את כל השרטוטים שציירתי בפעם הקודמת. אתם תקבלו אותם ביחד עם הקלטת.

אחרי שלמדנו שיצאה לנו מלכות (ראו שרטוט מס' 1), שמלכות הזאת זה כל הנברא, שאין חוץ ממנה ובין הבורא שום דבר, זה בורא וזה נברא, אז הנברא הזה נקרא מלכות, וזה בעצם רצון לקבל. מה זה רצון לקבל? בקבלה אנחנו לא מדברים הרבה, אנחנו אומרים "רצון לקבל", אבל בעצם אנחנו צריכים להוסיף, מה זה רצון לקבל? מה הוא רוצה לקבל? הוא רוצה לקבל הנאה ותענוג. זאת אומרת, רצון לקבל, הכוונה היא רצון ליהנות, רצון לקבל הנאה ותענוג. 

זו בעצם כל המהות של הנברא, רצון לקבל, וזה נקרא אצלנו בחינה ד'. אז בחינה ד' כמו שדיברנו זה רצון לקבל והיא צמצמה את עצמה, וגירשה מעצמה את כל האור, היא נשארת עכשיו ריקנית. במצב כזה היא נקראת "מלכות המצומצמת", צמצמה את עצמה. מה היא אמרה? היא אמרה, אם יבוא אליי תענוג, אני מגרשת אותו, אני לא רוצה להרגיש אותו.

למה? אני סובלת, במקום ליהנות אני סובלת מזה שאני מתמלאת בו. התגובה הזאת, שבא אליה תענוג אחרי שהיא גירשה אותו, והיא מגרשת אותו בחזרה ואומרת, אני לא מקבלת אותו, התגובה הזאת נקראה "זיווג דהכאה" או "הכאה" בינתיים, והיא נעשית על ידי מסך. מה זאת אומרת?

בצמצום א', היה קודם כך. היתה מלכות דאין סוף (1). אחר כך היתה מלכות דצמצום א', שהיא גירשה את הכול (2). אחר כך, פעולה שלישית (3), מלכות אמרה, אני לא מקבלת שום דבר, אפילו שבא אליי תענוג. זאת אומרת, יש לנו החלטת המלכות שיהיה לה מסך, מלכות עם המסך. מה זה מסך? מסך זה כוח ההתנגדות שלי, שאני לא רוצה לקבל את האור. בא אליי אור מהבורא, האור שבא מהבורא נקרא "אור ישר", והמסך דוחף אותו בחזרה ואומר, אני לא רוצה לקבל כלום. ואז, מה שחוזר מהמסך כאילו בחזרה לבורא זה נקרא "אור חוזר". אור חוזר, אור ישר, מסך זה כוח התנגדות. 

אחרי שמלכות על ידי המסך מגרשת בחזרה את האור הישר, את האור שבא אליה, היא מתחילה לחשוב, מה היא עשתה? היא בעצם אמרה בזה שהיא לא מקבלת עכשיו לעצמה כמו פעולת בינה, כמו פעולת בחינת ב' שהייתה אצלנו, שגם אמרה, "אני לא רוצה לקבל כלום".

תלמיד: היא רוצה להשפיע, מתוכה.

ואז היא אומרת, אבל אם עכשיו אני אקבל אחרי שדחיתי, זה כמו שבחינה ב' דחתה אחרי בחינה א', ועכשיו אם היא מקבלת, היא מקבלת מפני שהיא דוחה ומקבלת רק בשביל הבורא. כלומר, במלכות שדוחה, הפעולה הזאת שמגיע אור ישר דומה לחכמה, והפעולה שהיא דוחפת את האור בחזרה דומה לבינה. ועכשיו, אם היא תקבל, היא תקבל בדיוק כמו בחינה ג'. מהי בחינה ג'? היא באמת קיבלה רק כדי לתת לבורא תענוג. אבל בבחינה ג' כשהיא קיבלה כדי לתת לבורא תענוג, הכול היה מטעם הבורא שהוא ברא אותה בצורה כזאת. הוא ברא בחינה א', ברא בחינה ב' ובחינה ג' כך היא הגיבה.

אבל עכשיו, שהרצון לקבל שיש כאן זה הרצון לקבל של הנברא עצמו, והוא עושה את הדבר הזה, אז אם הוא יקבל עכשיו בפנים זו תהיה באמת השפעה גמורה. ומלכות מחליטה, אני דחיתי את כל האור, ברור שאני לא מקבלת כדי ליהנות בעצמי, אני עכשיו אקבל אותו כדי להשפיע לו. הוא הרי נהנה מזה שאני מקבלת, אז אני אקבל, רק בשביל זה.

והיא עושה חישוב, ומקבלת קצת בתוכה. המקום שהיא עושה דחייה וחישוב, זה נקרא "ראש", והמקום שהיא מקבלת בפנים את האור ונהנית, זה נקרא "תוך". "תוך" זאת אומרת, בתוך הכלי, שם היא מקבלת את האור. אבל היא לא יכולה לקבל את כל האור ולמלא את עצמה. למה? שם, במלכות דאין סוף, היא כן יכולה לקבל, למלא את עצמה בכל האור, למה כאן לא? מפני שהרצון שלה לקבל הוא שלה, ולעמוד נגד הרצון שלה, היא לא מסוגלת.

שם, בד' בחינות דור ישר, בכל הבחינות אלה, היא עמדה נגד התכונות שקיבלה מלמעלה. זה עוד לא היה ממש שלה, זה עוד לא היה כל כך עסיסי. כאן היא מרגישה שזה הרצון שלה, ובגלל זה היא יכולה לקבל רק במקצת וביתר להישאר ריקנית. כי אם היא תמלא גם את החלק הריק, זו לגמרי תהיה קבלה לעצמה, היא תתחיל ליהנות בעצמה, בלי לחשוב שהיא עושה את זה בשביל הבורא. לכן החלק הזה שנשאר ריק נקרא "סוף". וכל המבנה הזה, כולל האור שבא מהבורא, ישר וחוזר וכל מה שבא מהבורא נקרא "פרצוף". 

אז אנחנו נוסיף בשרטוט מלכות עם המסך (3), אחר כך מלכות דוחה (4), נקרא לזה "אור חוזר". אחר כך מלכות מקבלת קצת, שזה נקרא "אור פנימי" (5). החלק הזה שהיא מקבלת בפנים, נקרא "אור פנימי". ברור לנו מה זה פנימי, כי היא מקבלת אותו בפנים, בתוך הרצון. ואם כך מלכות, מסך כל האור הישר שהגיע אליה, דחתה את כולו וקיבלה חלק ממנו, ב"תוך", זה נקרא "אור פנימי". אור ישר שבא למלכות, צריך למלא את כל המלכות, אבל אם יש לנו רק חלק ממנו, זאת אומרת, אור ישר נעשה במקצת אור פנימי, אז חלק ממנו נשאר מבחוץ, והוא נקרא "אור מקיף". מהו האור המקיף הזה? אם אור ישר בא מהבורא, אור פנימי נמצא בתוך הפרצוף, אז האור המקיף הוא כנגד סוף הפרצוף. אחר כך אנחנו נראה שהוא לאט לאט ממלא את המלכות עד הסוף הסוף, עד שכל האור נכנס בפנים. 

תלמיד: אור בינה.

זה לא בינה, זה לא אור בינה. אני אמרתי שהפעולה הזאת שהוא דוחה, דומה לפעולת בינה כמו שהיתה לנו בבחינה ב' בד' בחינות דאור ישר.

עכשיו למדנו כמה מושגים, שוב אני חוזר עליהם, ואחר כך נלך לשאלות.

מהבורא  בא האור שנקרא "אור ישר". מלכות נמצאת אחרי הצמצום, ריקנית. היא לא רוצה לקבל את האור. הרצון לדחות אותו ולא לקבל נקרא "מסך", כוח התנגדות. המסך הזה, הרצון לדחוף, לעמוד בעצם נגד הרצון הטבעי שלה דוחה את האור, וחזרת האור למאציל, לבורא, נקראת "אור חוזר".

מפני שמלכות דחתה וברור לה שהיא מוכנה לעמוד נגד כל הפיתויים ולא לקבל את האור כדי ליהנות, היא עכשיו עושה חשבון, כמה אני בכל זאת יכולה לקבל שזה יהיה בשביל הבורא, כי אם אני אקבל עכשיו זה יהיה בדיוק בשבילו, והיא מחליטה שהיא מקבלת. כמה היא מקבלת? היא עושה חשבון שהיא יכולה לקבל רק חלק מהאור שלא יהיה כדי ליהנות אלא כדי לֵהָנוֹת את הבורא. ואז היא מחליטה ומקבלת חלק מהאור שבא, בפנים. 

נגיד 20% מאור ישר היא מקבלת בפנים, והחלק שמקבלת בפנים נקרא "אור פנימי". חלק המלכות שמקבל אור בפנים נקרא "תוך", החלק שנשאר ריק נקרא "סוף". למה סוף? שם היא עושה סוף ואומרת, "אני לא מקבלת". למה תוך? "כי אני רוצה למלאות את זה עם האור". השמות הם מאוד מאוד פשוטים, לפי המעשה. 

אור ישר שמגיע למלכות אם כך מתחלק ל"אור פנימי", ולחלק שנשאר מחוצה לה, ונקרא "אור מקיף". יוצא לנו שאור ישר שווה אור פנימי + אור מקיף. האור הפנימי נכנס ל"תוך", והאור המקיף מיועד לסוף הפרצוף, למלא את סוף הפרצוף, אבל בינתיים הוא עומד מבחוץ. מתי הוא ימלא את סוף הפרצוף? כשיהיה מסך כל כך גדול שיקבל את כל האור כדי להשפיע לבורא.

אז המבנה הזה של מלכות אחרי צמצום א', כשהיא חושבת כמה אור היא יכולה לקבל בתוכה, כמה היא מקבלת בפועל, וכמה היא לא מקבלת, כל המערכת הזו ביחד נקראת "פרצוף". אובייקט רוחני.

עברנו כאן על כמה דברים, אז אני שוב חוזר. (ראו שרטוט מס' 1)

הייתה לנו מלכות דאין סוף שקיבלה את כל האור, הרגישה בושה, עשתה צמצום א', ואמרה שהיא לא מקבלת את האור שיבוא אליה אחרי צמצום, זה נקרא "מלכות עם המסך". ובא אור, והיא דחתה אותו, והאור שהיא דחתה נקרא "אור חוזר", ואחר כך היא החליטה שהיא כן מקבלת חלק ממנו, וזה נקרא "אור פנימי". זה מה שלמדנו אתכם. 

יש עוד כמה שמות. "ראש" נקרא איפה שעושים חשבון, "תוך" נקרא איפה שמקבלים את האור, ו"סוף" נקרא איפה שלא יכולים לקבל את האור.

איפה שעומד המסך, המקום הזה נקרא "פה". איפה שיש הבדל בין החלק שמקבל את האור במלכות, והחלק שאינו מקבל, זה נקרא "טבור". וגמר הפרצוף, הסיום של כל הרצונות, נקרא "סיום". וזה בעצם המבנה של הפרצוף. 

שרטוט מס' 1

תלמיד: מה ההבדל בין אור חוזר, אור מקיף, ובינה? זה בעצם אותו דבר?

לא צריך. אתם צריכים עכשיו לדעת רק את סדר הפעולות. אם אתם רוצים קצת יותר, תכנסו לספרים. אז אני שואל לגבי הפעולות, מה אתם מבינים, ולא למה ואיך זה נעשה בפנים, או קצת יותר בפנים. לזה אין לנו עכשיו זמן. אם תרצו, אחרי עשרת השיעורים האלו, נמשיך. מצידי, נמשיך עד גמר התיקון. 

תלמיד: זאת אומרת שהפיתוח של המלכות לוקח יותר זמן מבחינה אחרת? 

חוץ ממלכות אין שום בחינות. אנחנו מדברים רק על מלכות. אותה מלכות דאינסוף כשהיא נבראה, אותו רצון, אחר כך עובר צמצום, ועכשיו הוא עובד עם המסך. רק על אותה מלכות אנחנו מדברים. זה הנברא היחידי, חוץ ממנו אין שום דבר. אחר כך נלמד איך הנברא הזה מתחלק לחמישה עולמות, לנשמות, ולמה שאתם רוצים. לכל מה שאתם יכולים לתת לו שמות, חלקים, שדים, רוחות, מלאכים, בני אדם, חיות, בהמות, לא חשוב מה. הכול נמצא בתוך מלכות הזאת, ובהתפשטות שלה אחר כך לדרגות יותר נמוכות. הכול בתוך המלכות, זה הנברא. חוץ ממנו יש רק אור שנקרא בורא.

תלמיד: לא ברור לי מה ההבדל בין שלב שלוש לארבע, בין מלכות עם המסך, למלכות שדוחה.

מלכות עם המסך פשוט עומדת, והיא עדיין לפני זיווג דהכאה. 

תלמיד: אז זה שהיא עם המסך זאת אומרת שהיא עדיין לא מחזירה את האור?

עדיין לא, ואני כך חילקתי. ארבע זה מלכות שכבר בפועל דוחה, ועושה חשבון. האמת שאפשר לחלק כאן להרבה יותר פרטים, רק אני בינתיים כך הולך על דברים כמה שיותר כלליים. 

תלמיד: אם הכול לפי הרצון של מלכות, למה היא לא מסוגלת לקבל את כל האור מהבורא?

מפני שרצון משלה לא בא מהבורא. אם הרצון שלה היה בא מהבורא, אז היא הייתה באמת יכולה לקבל על מנת להשפיע, כמו שהיא קיבלה בבחינה ג'. היא קיבלה את כל האור בבחינה ג' על מנת להשפיע. אבל היא גם קיבלה ברצון שבא מהבורא, וגם השפיעה ברצון שבא מהבורא. 

אני אתן פתרון. הרצון להשפיע בא מהבורא במידה, כמו בחינה ב'. מלכות רוצה לקבל בבחינה ד'. זאת אומרת, הרצון להשפיע מהבורא בא באותה מידה כמו הרצון לקבל בבחינה א' שהוא ברא. זה כנגד זה. התיקון של הרצון להשפיע בא מהבורא רק בגובה של אותה בחינה שהוא נותן.

הבורא ברא רצון לקבל בבחינה א'. כנגד זה נתן רצון להשפיע בעוצמה כנגד בחינה א', וזה כבר נקרא "בחינה ב". אבל בבחינה ד', שם יש רצון לקבל, שלא בא מהבורא, הוא כביכול בא מהנברא. ואז רצון להשפיע מהבורא לא יכול לתקן את כל הרצון לקבל הזה. ויוצא לנו שהרצון לקבל הרבה יותר גדול מהתיקון שבא מהבורא על ידי האור. יוצא שמלכות יכולה להשתמש רק בחלק קטן ממנו. יש בזה עוד הרבה תיקונים, אבל מעשית זאת התשובה, שהרצון לקבל של הנברא הרבה יותר גדול מהתיקון שהוא מקבל מלמעלה מהבורא.

ולמה? מפני שלנברא עדיין אין כוח, ואין את היכולת לדרוש תיקון כל כך גדול, כי הנברא עדיין נמצא קרוב מאוד לבורא. בכל זאת, יש כאן את הרגשת הבורא, ויש כאן אורות אין סופיים. וזאת בעצם הסיבה למה הנברא יורד מדרגת אין סוף לדרגת העולם הזה, וכאן אנחנו נמצאים לגמרי בהסתרה, לא מרגישים את הבורא, וזה דווקא כדי לפתח בנו רצון לתיקון, לדרישה לתיקון. 

כאן מלכות לא דורשת תיקון. כמה שיהיה לה, וכמה שהיא מקבלת, לפי זה היא עובדת, כי היא מרגישה קרובה. במידה שהיא מתפשטת למטה, ומתרחקת מהבורא, הרצון שלה לתיקון יהיה יותר גדול, עד כדי כך שהיא תתחיל לדרוש ולקבל תיקון על כל בחינה ד'. 

אם מלכות לא תתרחק מאין סוף עד העולם הזה, עד המצב כנגדו, היא לא תוכל לבקש תיקון על הרצון שבה. זאת אומרת, אי אפשר להיות באין סוף, לעשות צמצום, ולדרוש תיקון על כל הרצון שלה, כי היא יותר מדי קרובה לבורא. וירידת העולם שלנו, והכניסה להסתר, עוזרת לה לדרוש את התיקון הזה, ואז היא מקבלת אותו. 

תלמיד: איך מלכות יכולה לבדוק את גודל האור פנימי שהיא יכולה לקבל על מנת להשפיע? 

איך היא בודקת כמה היא יכולה לקבל, וכמה לא, נלמד אחר כך. זה לא פשוט. עוד לא למדנו על כל המבנה הפנימי של מלכות, תכף נעבור לזה. 

תלמיד: למה קוראים לה "מלכות"?

"מלכות" נקראת בגלל שבה יש שליטה של הרצון לקבל. מלך, מלכות. 

תלמיד: מאיפה בא מסך?

המסך בא מתוך הרצון לקבל שרוצה לדחות את האור ולא לקבל אותו אם הוא יבוא, זה כוח ההתנגדות נגד הרצון לקבל שלו, זה מסך אחד. ומסך שני שנברא אחר כך מתוך זה, הוא לעבוד עם האור כדי להשפיע.

עכשיו אנחנו צריכים למדוד את המלכות, מה יש בה. מהבורא, מבחינת שורש, יוצא אור, הוא בונה כלי שמקבל אותו, וזו בחינה א'. מתוך זה שמקבל יחד עם האור את התכונה של האור הוא רוצה לתת, זו בחינה ב'. אחר כך הוא עושה פשרה, קצת מקבל מפני שרוצה לתת, זו בחינה ג'. אחר כך מחליט שהוא כולו רוצה לקבל, זו בחינה ד' (ראו שרטוט מס' 2).

כשכולו רוצה לקבל, מה קורה לו? הרצון הזה מקבל אור שבא אליו. הוא מקבל אור מהבחינה הקודמת, מבחינה ג', מתמלא קצת, מבחינה ב' מתמלא קצת, מבחינה א' מתמלא קצת, מבחינת שורש מתמלא קצת, וגם מהאור של עצמו. למה? כי בסופו של דבר הוא מקבל אור מאין סוף, מהבורא, אור שעובר דרך כל הבחינות. אם לא יעבור אור דרך כל הבחינות, אז לא ייבנה הרצון הזה של בחינה ד', של מלכות. אור שעובר דרך בחינה א' הוא לוקח תכונות של בחינה א', עובר דרך בחינה ב', לוקח רצון של בחינה ב', אחר כך רצון של בחינה ג', עד שבא ובונה בצורה כזאת את בחינה ד'. אם כך, בבחינה ד' יש את כל החלקים מכל הבחינות הקודמות, שורש, א', ב', ג', ד'.

בחינה ד' בעצמה, מלכות, כוללת בתוכה שורש, א', ב', ג', ד' בחינות, עם מילוי כנגד זה בכל בחינה ובחינה. בבחינה ד' יש אור של בחינת שורש, אור של בחינה א', אור של בחינה ב', אור של בחינה ג' ואור של בחינה ד'. בחינה ד' שמקבלת מהבורא דרך כל הבחינות האלו, היא בעצמה, בתוך הרצון שלה, נכללת מכל הבחינות הקודמות. אפשר להגיד שבבחינה ד', יש במקצת בחינת שורש, בחינה א', בחינה ב', בחינה ג' ובחינה ד'. לפני בחינה ד', כל הבחינות הקודמות נקראות "ד' בחינות דאור ישר", והבחינות שבבחינה ד' נקראות "דרגות העביות". 

מה זה עביות? בחינה ד' היא רצון לקבל, היא רוצה לקבל לעצמה, ליהנות בעצמה. זה רצון עצמאי שלא הבורא ברא, אלא היא מרגישה שהיא רוצה לקבל וליהנות מהבורא. אז יש בה, בתוך הרצון ליהנות שלה, חמש דרגות. הרצון הכי חלש הוא בחינת שורש, רצון יותר חזק הוא בחינה א', יותר חזק הוא בחינה ב', יותר חזק הוא בחינה ג', והרצון היותר חזק שבאמת כבר נברא לה בסופו, זה הרצון בבחינה ד'. 

ארבע הדרגות שבנו את בחינה ד' הן ארבע הבחינות דאור ישר, זה האור שבא מהבורא. אבל כשנעשו כל הדרגות האלה בתוך בחינה ד', הן הטביעו את עצמן, את הטבע שלהן בתוך הרצון לקבל שלה, הרצון ליהנות. ואז נעשה בתוך הרצון לקבל חמש דרגות של רצון, מהקטן עד הרצון הגדול ביותר. לכן כשהרצון הגיע לאט לאט עד בחינה ד', כשהגיע לבחינה ד' נעשה צמצום א' ולא לפני זה. רק במקום הזה נעשה צמצום. 

למדנו מזה שמלכות כוללת חמישה חלקים שלה שנקראים חמש דרגות עביות.

שרטוט מס' 2

כשמלכות הזאת מתמלאת עם העביות, היא מתמלאת לפי הרצון שלה. נגיד שאני מאוד רוצה לאכול ומקבל חתיכת לחם, אז אני נהנה ממנה מאוד. אם אני לא רוצה לאכול כל כך אחרי מנה יפה שאכלתי, אבל עדיין יש לי איזה רצון, אז מאותה חתיכת לחם אני מקבל תענוג קטן. הכול תלוי ברצון. האור שבא הוא אותו אור, אבל בהתאם לגודל הרצון התענוג בכל חלק וחלק הוא תענוג שונה. איפה שהרצון יותר גדול שם התענוג יהיה מורגש יותר, ואיפה שהרצון קטן שם התענוג יהיה מורגש פחות. יוצא שיש לנו במלכות חמש דרגות עביות, ואם כך, יש לנו במלכות חמישה סוגי אורות, חמישה סוגי תענוגים. זה כמו אצלנו.

אחר כך מלכות מגרשת את כל האורות, עושה צמצום א', ואומרת אני אעבוד עם המסך. בתוך המלכות יש חמישה חלקים של הרצון, שורש, א', ב', ג', ד', לכן יוצא שהמסך שמגרש את האור שבא, הוא בעצם מגרש חמישה אורות. הוא מגרש אור קטן שמורגש בשורש, הוא מגרש אור יותר גדול שמורגש בבחינה א', אור יותר גדול שמורגש בבחינה ב', אור יותר גדול שמורגש בבחינה ג', ואור יותר גדול שמורגש בבחינה ד' (ראו שרטוט מס' 3). 

אז יש לנו חמישה אורות דאור ישר שבאים, אבל הם באים כמו אור אחד. מלכות על ידי המסך מבדילה ביניהם חמישה האורות, ואז עושה חמישה אורות חוזרים. יוצא לנו שבעצם המסך הוא לא מסך אחד, אלא יש חמישה מסכים או חמש דרגות של מסך, על כל תענוג מסך משלו. אם מגיע תענוג קטן לבחינת שורש, אז המסך צריך קצת לדחות אותו. אם התענוג הוא יותר גדול בבחינה א', אז המסך צריך קצת יותר לדחות אותו, וכן הלאה.

לכן כל דבר אצלנו במציאות מתחלק לחמישה חלקים. בתוך הכלי יש לנו חמישה חלקים שלו, לפניו הוא עושה גם חמישה חלקים של האורות. ואם הכלי מתחלק בפנים לתוך וסוף, שחלק מקבל וחלק לא, אז הוא מתחלק בצורה כזאת, שבחינת שורש קצת מקבלת וקצת לא, בחלק מקבלת וביתר לא יכולה לקבל. בחינה א' בחלק מקבלת ובחלק לא, וכך ב', ג' וד'. הכלי מקבל בכל הבחינות קצת וביתר לא מקבל. 

שרטוט מס' 3

יוצא לנו שבעצם הפרצוף מקבל מבנה אחר לגמרי. יש לו חמישה חלקים בראש, שורש, א', ב', ג', ד', זה נקרא ראש. אחר כך יש מסך שעומד בפה. אחר כך יש חמישה חלקים בתוך הפרצוף שמתמלאים עם האור, שורש, א', ב', ג', ד' שמקבלים את האור, עד הטבור. ועוד חמישה חלקים שלא מקבלים אור, גם שורש, א', ב', ג', ד', עד הסיום (ראו שרטוט מס' 4).

תראו מה שקורה. האור נכנס, מגיע למלכות עצמה, מפה עד הסיום הכול מלכות. החלקים שלפני המלכות הם עד הפה, ומהבורא מגיע אור ישר דרך חמישה החלקים האלה למלכות שכבר מצומצמת עם המסך. מלכות דוחה את האור כולו, כמו שהוא, וזה נקרא אור חוזר. אחר כך היא עושה חשבון כמה היא יכולה לקחת מכל אור ואור ולקבל אותו על מנת להשפיע, כמו בבחינה ג'. היא עושה חשבון ויוצא לה שהיא מקבלת מהאור הישר נניח 20%, ואז היא ממלאה את עצמה. כעת בתוך הפרצוף יש חמישה אורות פנימיים, ובסוף הפרצוף יש חמישה מקומות ריקניים. 

שרטוט מס' 4

אל תפחדו מהבלבול. אפילו אם היינו הולכים בקצב איטי יותר, גם הייתם מתבלבלים. זו צורת הלימוד. הכול מתיישב אחר כך. 

תלמיד: איך בחינת שורש משתתפת בכל התהליך הזה אם אין לה בכלל רצון לקבל? 

בחינת שורש היא נציגת הבורא בתוך הנברא, ואחר כך נלמד שיש בה גם רצון לקבל. היא מתבצעת בתוך הנברא גם כרצון לקבל. שאלה טובה. 

תלמיד: בשרטוט הקודם (ראו שרטוט מס' 3) ציירת חמישה סוגי אורות ואת המלכות, ובשרטוט האחרון (ראו שרטוט מס' 4) משהו לא מסתדר לי.

לא מסתדר לך איפה מלכות. בשרטוט הקודם מלכות היא מתחת למסך, ובשרטוט האחרון מפה ועד הסיום זו מלכות. והיתר נמצא למעלה ממלכות, זה מה שנקרא ראש.

ראש לא שייך לכלי, הראש לא שייך לנברא. לנברא שייך רצון לקבל, רצון ליהנות. אלא הבורא עכשיו מתחיל לשחק איתי בזה שהוא נותן לי גם את התכונות שלו. אם הוא לא היה נותן לי את התכונות שלו, אז הייתי מקבל בלי שום ראש. בבחינה א' אין שום חשבון. מה ההבדל בין בחינה א' ובחינה ד'? אומנם בחינה ד' גם מקבלת בלי ראש, אבל היא מקבלת את כל האור שבא לפי הרצון שלה. בבחינה א' יש את רצון הבורא והיא מקבלת, בבחינה ד' זה רצון הנברא והוא מקבל. 

אבל אחרי שהנברא מקבל, יש לו עכשיו כבר חשבונות כמה לקבל וכמה לא, האם בשביל הבורא או בשבילי וכן הלאה. את החשבונות האלה הוא צריך לעשות לפני שהוא מגיע ליישום, לקבלה עצמה. לכן החלק הזה נמצא לפני הכלי, לפני הרצון בעצמו, כי הוא צריך לשקול, הוא צריך להחליט, ולכן הוא נקרא ראש. גם אצלנו זה הראש שלנו וכל האיברים שלנו. אנחנו נראה אחר כך איפה האיברים שלנו, איפה כל העולמות, איפה בתוך הפרצוף נמצאת כל הבריאה, ונכיר את עצמנו ואת כל מה שסובב אותנו. 

תלמיד: בשרטוט מס' 3 הפרדנו תוך וסוף, מה זה בשרטוט 4?

נכון, תוך נקרא החלק הצבוע באדום, ומה שנשאר נקרא סוף.

תלמיד: בכל הבחינות, א', ב' וג' יש תוך וסוף, זו אותה בחינה רק מחולקת?

נכון. אם אני לוקח נגיד שורש מתוך ושורש מסוף, ביחד הם יהיו אצלי בחינת שורש. החלק שבאדום הוא בחינת תוך, והחלק הריקני הוא בחינת סוף. זה לא חשוב איך לחלק.

סך הכול יש לי בטן, אני יושב מולך, אתה בעל הבית, ואתה נותן לי חמש מנות. אני עושה חשבון ומחליט שאני לא רוצה כלום, לא יכול, בשביל מה לי להיות חייב לך, כל מיני חשבונות. אתה מתחיל להתחנן, לבכות, "תראה מה עשיתי בשבילך, תעשה לי טובה". אתה מתחיל ללחוץ עליי עד כדי כך שאני מתחיל להרגיש שבאמת אולי אני קצת אוכל, אולי באמת אני אעשה לך טובה אם אני אוכל אצלך. אבל אני צריך לשקול כמה אני יכול לאכול. כי אם אני אתנפל על הכול בלי שום חשבון, אז זה לא נקרא שאני עושה את זה בשבילך. אני צריך כל הזמן לשחק, כך אנחנו עושים.

תלמיד: אבל זה בתנאי שבעל הבית רוצה.

זה בתנאי שבעל הבית מפציר בי שאני אוכל. אם הוא לא אומר לי, ואני בא אליו והוא אומר, "מה באת, אני עכשיו בדיוק ישבתי לאכול, שב שם בינתיים תחכה", אז זה משחק אחר. אבל אני מדבר על בעל בית שרוצה באמת להנות לי, ואיך אני יכול לעשות את זה כך שאני לא אפגע, קודם כל לחשוב איך אני לא אפגע. כי אנחנו רצון לקבל אגואיסטי, אנחנו עושים משחק כזה כל הזמן.

אם אתה בא לאו דווקא עם אוכל, לא חשוב איזה יחסים יש לך עם השני, הכול מתרחש לפי החוקים הרוחניים, אומנם הם נמצאים כבר בגשמיות אצלנו, בחומר שלנו, אבל אתה תלמד שזו הפסיכולוגיה העליונה שממנה אנחנו וכל ההתנהגות שלנו. 

אני צריך לעשות חשבון עם בעל הבית, זה נקרא שאני עושה חשבון בבטן שלי, במלכות. אני עושה חשבון, כמה אני יכול למלאות אותה כך שאני לא אהנה יותר מדי, אלא תמיד בכוח אעצור את עצמי כדי להראות לבעל הבית שאני אוכל רק בשבילו. שלא יחשוב שאני נהנה לעצמי ממנו, אלא שיבין שאני עושה את זה בשבילו. כי ברגע שאני אעשה את זה לעצמי, גמרנו, הוא כבר בעל הבית, ואילו ככה אין לי בעל הבית, הוא תלוי בי. 

תלמיד: ברגע שאני מרגיש שאני מתחיל לאכול לתועלת עצמי, אני מפסיק. 

ברגע שאני מרגיש בחשבון בראש שאם אני אקח עוד חתיכה, עוד ביס אחד, וזה יהיה לא במחשבה אליו, אלא אני פשוט ארגיש את התענוג שלי בלבד בלי שום קשר אליו, אז אסור לי לקחת. אלו כל החשבונות שעושים בראש. בראש צריכה להיות כל האינפורמציה על כל הכוחות, על הבורא ועל הנברא, על כל מה שמתרחש, מה שהבורא רוצה, הראש הוא מקום הפגישה בין בורא לנברא. 

תלמיד: בסופו של דבר גם השפעה היא מתוך רצון לקבל.

בינתיים אנחנו רואים השפעה כביכול מתוך רצון לקבל. וודאי שחוץ מרצון ליהנות אין לנברא כלום. חוץ מבורא יש רק רצון ליהנות, רצון לקבל. ואפילו שאנחנו עושים פעולות השפעה לבורא, גם הן באות מתוך הרצון לקבל. 

תלמיד: האם זה אף פעם לא משתנה?

זה משתנה, יהיה רצון לקבל כדי להשפיע. הרצון לקבל יישאר תמיד, כי זה החומר שהבורא ברא עם האור שלו. אור זה רצון להשפיע והבורא רצון לתת, לכן הוא ברא רצון לקבל, אנחנו לא יכולים לצאת מזה.

אבל צריך להבין, שאם אני משתמש ברצון לקבל שלי כדי לגרום לו תענוג, אז זה לא חשוב שאני רצון לקבל, אני נותן לו תענוג, כלומר לפי הפעולה אני שווה לו, הוא תלוי בי, למה? החיסרון שלו לתת הוא קודם לכל. הוא ברא אותי מפני שהוא רוצה לתת והוא נהנה מזה שהוא נותן, אז אני יכול לשחק עם הרצון הזה ולגרום לו תענוג. ואם אני חושב רק על זה, אז בזה אני נותן, לא מקבל. 

תלמיד: זו כאילו מלחמה.

זו מלחמה פנימית של האדם, וודאי. ובלתי אפשרי לעשות אותה אם לא נקבל מהבורא אור. אנחנו עכשיו חכמים גדולים כאילו שאנחנו יכולים לעשות את זה. כשנלמד קצת יותר ונרגיש באמת מי אנחנו, אז נראה שאנחנו נמצאים במקום הגרוע ביותר, אין לנו שום קשר עם הבורא, ואנחנו לא רוצים לא לחשוב עליו ולא לתת לו. 

איך אנחנו יכולים לברוא בנו רצון באמת לתת לו? רק מכאן אנחנו יכולים ללמוד. איך זה נעשה? יש כלי שרוצה ליהנות ולא חושב על הבורא בכלל, בחינה א' לא חושבת על כלום, היא רק רוצה ליהנות. מאיפה היא פתאום רוצה לתת לבורא? בגלל שהאור שבה התחיל למסור לה תכונות של הבורא, הרגשת הבורא.

לכן כל עוד לא אגרום לזה שיבוא האור וייתן לי הרגשת הבורא, הרגשת הנותן, הרגשת בעל הבית, אף פעם לא תהיה לי בושה, אף פעם אני לא אגיע לצמצום. המטרה שלנו היא דרך הלימוד להגיע להתגלות האלוהות. ברגע שהבורא מתגלה אתה על הסוס. אז אתה מבין מי אתה, איזה זיפת אתה, ואז אתה מבין ממי לבקש כוח שייתן לך כוח להשפיע. מנוכחותו אתה תקבל כוח להשפיע. אבל בלי שנפתחות העיניים, בלי שרואים את הבורא, אי אפשר להגיע לזה.

לפי הדרישה שלך תתחיל אז לקבל תיקונים, ולפי התיקונים, שאתה תרצה להשפיע לו, תוכל להתחיל לקבל כדי להשפיע. ולקבל כדי להשפיע זה נקרא מעשה של קבלה, מעשה שעושה מקובל. מזה כל השיטה, שיטת הקבלה, איך לקבל מהבורא, לכן הוא נקרא מקובל, ואת זה יודעים רק מקובלים. 

תלמיד: האם על ידי הלימוד עצמו אנחנו מושכים את האור שאחר כך עושה לנו את התיקון?

כן, על ידי הלימוד הזה. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב באות קנ"ה. "ולפי"ז יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש", "לכל איש", "ללמוד חכמת הקבלה?

אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים", לכן אל תפחדו שאתם לא מבינים, זה בכלל לא שייך כמה בן אדם מבין. בן אדם יכול לשבת כאן שנה שלמה ולא להבין אפילו את השיעור הזה במשך כל השנה, זה בכלל לא חשוב, התוצאה לא תלויה בשכל. 

זה מה שהוא כותב "ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו ית', שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע.

והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו", לפעולה על מנת להשפיע, "נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים". אנחנו נלמד שהאורות האלו נקראים אורות המקיפים. "שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים", שיקבל אותם פנימה. למדנו מה זה אור מקיף, אלו כל האורות שאני לא יכול לקבל בפנים, הם עדיין מחכים לי כדי להיכנס. 

"ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים", שחסרים לאדם כלים, עוד אין לנו מסכים ולכן אנחנו לא יכולים לקבל אורות בתוך עצמנו, אבל "הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו", כמו שעכשיו אנחנו לומדים, כתר, חכמה, בינה, ראש, תוך, סוף. ועוד חכו כמה שמות של אורות יהיו לנו. ברגע שאנחנו רק מזכירים את השמות האלו של האורות והכלים, אז האורות המקיפים "הנה הם תיכף מאירים עליו", לאדם, "בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו", בלי התלבשות בפנים, לא נכנסים בפנים אלא מבחוץ, "מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור". עוד אין מסכים. "אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם", מאור מקיף מגיעה הארה קטנה, "בעת העסק", בלימוד הקבלה, "מושכים עליו חן ממרומים". חן ממרומים זה התיקון שבינה מקבלת לעומת חכמה, בחינה ב' לעומת בחינה א'. "מושכים עליו חן ממרומים", מה זה חן ממרומים"? לרצות להשפיע כמו שבינה רוצה להשפיע, זה נקרא חן של מרום, חן של מדרגה, של תכונה עליונה. "ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה", היא נותנת לו את התכונות שלה להשפיע, "שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו" למטרה.

הלימוד עצמו, אם הוא מסודר בצורה נכונה, והאדם הולך ולומד, לא חשוב כמה הוא יודע, אז הלימוד עצמו לאט לאט מביא לו את התיקון שירגיש את הבורא, הוא יתחיל להרגיש בפנים את האורות המקיפים, וזה יגרום לכל הכניסה לנצחיות, לרוחניות, לשלמות. לכן חוץ מלימוד אין כלום. אבל לימוד לא על מנת לדעת, וגם אם לא יודעים, לא קורה כלום, אלא העיקר להיות קשור עם הספר עצמו.

אומנם לא למדתם גמרא, אבל כתוב שהרבה גדולים התפללו לשכוח. הם למדו הרבה וידעו הכול, אבל אבד הטעם, לא הייתה התחדשות. הכול כבר כמעט מובן, מוחות גדולים, הם למדו בהשקעה גדולה, אבל התפללו כדי לשכוח, כי לא זו המטרה בכלל. האור המקיף מתעורר לפי החשק, לפי ההשקעה, כמה האדם משקיע. למי שאין חשק גדול, ויש כאלה כאן גם כן, זה לא נורא. אם הוא משקיע נגד החשק, בזה הוא מעורר את האור המקיף. העיקר ללחוץ.

(סוף השיעור)