שיעור בוקר 08.03.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמר "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר"

אנחנו קראנו מאמר וישב חזקיהו פניו אל הקיר" מ"שלבי הסולם", כרך א', דף שפ"ב.

הרב"ש אמר שכל העבודה של האדם היא להגיע לקיר, וכך זה בכל שלב ושלב שהוא פוסע בהתקדמות לכיוון מטרת הבריאה.

בכל מצב שאדם נמצא, הוא מחפש כל פעם איך לברוח מלמעלה מהדעת, איך לברוח מרוחניות, ואז הוא הולך בכל מיני דרכים אחרות, בודק אותן ומקבל שם מכות. בסופו של דבר הוא רואה שאין ברירה אלא לבחור בדרך למעלה מהדעת, שהיא מביאה למטרה, שהיא על מנת להשפיע, אבל הגוף לא מסכים והוא לא רוצה, ופשוט כל פעם הוא נתקע בקיר. אז הוא פונה לבורא, הבורא עוזר לו, והוא עובר למדרגה הבאה.

במדרגה הבאה גם יש אפשרות ללכת למעלה מהדעת אבל הוא לא מסוגל מצד הטבע. ושוב הוא מנסה כל מיני אפשרויות איך לברוח שיהיה יותר נוח, שיהיה יותר קל,  במשהו להרוויח לעצמו, איכשהו לעשות משהו, כי למעלה מהדעת הוא לא מסוגל לעשות, ולפנות לבורא הוא גם לא מסוגל לפני שרואה בזה נחיצות.

זו כל העבודה שלנו, עבודה של בירור. אנחנו כל הזמן עסוקים בהרבה מחשבות, בהרבה הטרדות, על אחרים, על החיים, על הסביבה, על החברה, על כל העולם, על אופנה, על עבודה ועל כל היחסים שלנו, רק לא עם האלוהות. עם הבורא זה יכול לחכות, היחסים שלנו איכשהו אחר כך יסתדרו, אנחנו לא יכולים לדאוג לזה.

בשכל זה לא מובן, כי אם מלכתחילה מבינים שזה העיקר, שכל יתר הדברים הם באים והולכים ואין להם שום חשיבות, הכול הולך ומתפרק ונגמר, ורק הקשר עם האלוהות הוא תמידי, קבוע, נצחי, מה שנותן לך בסופו של דבר גם חיים עכשיו וגם קובע את המצב הבא, אז מה הבעיה כל הזמן להיות קשור לאלוהות? הבעיה שאנחנו לא יכולים לבחור באמת מה הכי טוב, הכי מועיל להתקדמות, אלא עוסקים בכל מיני דברים שממלאים את חלל החיים שלנו כדי להעביר את הזמן, עד שמתחילים באיזשהו ניסיון מר להרגיש שאין ברירה, חייבים לפנות לבורא.

זה נקרא שצריכים לפנות עם הפנים אל הקיר. בעל הסולם אמר שהקיר זה הבורא עצמו, שהבורא אומר "אתה לא צריך לקפוץ במדרגה גבוהה אליי, תנסה רק לקפוץ מעל החוט שהוא נמצא על פני האדמה, על פני הקרקע, רק תעבור מעליו". אבל אי אפשר לעבור כי יש קיר. זאת אומרת אי אפשר לעבור מהעולם הזה לעולם הרוחני, וזה באמת דבר מאוד קל, אלא הבורא בדיוק מעל החוט מעמיד קיר, שאדם יכול לעשות את זה רק בעזרתו.

תלמיד: מתוך המאמר, אם אני מבין נכון, אז גם אחרי מעבר המחסום עדיין יש התנגדות של הרצונות, עדיין יש הרגשה של חוסר טעם.

אדם מלכתחילה מתפתח לפי חשבון תענוג וייסורים במשך כל ההיסטוריה. כך מתפתחות מדור לדור הנשמות, מרצון לתענוגים בהמיים, לכסף, לכבוד, למושכלות. ואז בכל הדורות אנחנו רואים, שאם דומם, צומח וחי הם לא מתפתחים, אז המדבר, זאת אומרת הפנימיות של האדם, המדבר שבמדבר הוא מתפתח. הוא רוצה הוא לא רוצה ככה זה. אנחנו רואים שמדור לדור הכלב והחתול לא נעשים יותר חכמים, גם לא העץ, אומנם יש שינויים כלליים בטבע, אבל לא לקדם כל זן ומין למשהו.

מה שאין כן האדם, הוא באמת מתקדם, וכנראה שלהתקדמות הזאת יש איזו מטרה. אנחנו רואים שבחוקי הטבע שום דבר לא קורה מן הסתם, אלא הסתם הוא בשבילנו, שאנחנו נמצאים בחוסר ודאות. מה שמתפתח בתוך האדם, מתפתחת המודעות שלנו, הדרישה שלנו, הכלי הפנימי. כך זה עד שהאדם מגיע לנקודה שבלב, עד שמגיע למצב בהתפתחות שלו שנותנים לו השתוקקות לרוחניות. לפני זה אין עם מי לדבר, לפני זה זו פשוט חיה מפותחת. אם יש לו רצון לכל מיני תענוגים שבעולם הזה, אז אנחנו אומרים שזו בהמה, זו חיה.

"אתם קרואים אדם", הכוונה בקבלה שמבדילים. "אדם" הוא מי שמשתוקק לבורא, אֶדָמה לעליון, אדם מהמילה דומה, דומה לעליון, שיש לו השתוקקות לאלוהות. ומי שלא עם הרצון הזה הוא נקרא בהמה. אין בזה שום דבר נבזה, אלא כך נקרא סוג ההתפתחות עדיין.

נקודה שבלב היא שאנחנו מתחילים לקבל התעוררות מלמעלה, זה הדבר היחיד שמקבלים מלמעלה. את כל יתר ההתעוררויות אנחנו כביכול חייבים למצוא בעצמנו. זה מה שהוא כותב ב"בחירה חופשית", שאדם כל פעם צריך למצוא חברה, שהחברה תספק לו את ההתעוררות, את ההשתוקקות למטרה, לאלוהות, זה הדבר היחיד שעל אדם לחפש ולעשות. ואם הוא לא עושה את זה, אז הייסורים כאילו דוחפים אותו לכל מיני דברים. 

תלמיד: ואם גם אחרי מעבר המחסום לפי מה שרב"ש כותב יש לו בעיה?

אחרי מעבר המחסום יש לו גם בעיה להשתוקק לבורא, אבל שם הוא עובד לא נגד הפרעות כמו בעולם הזה, כדורגל, מוזיקה, נשים, אוכל, מנוחה, כבוד, כסף, אלא אנחנו עובדים נגד כוחות ללא לבוש בכל מיני דברים כמו בעולם הזה, אלא שם אלה תענוגים ערומים. ברוחניות הכול ערום, ללא לבוש כמו שאנחנו רואים כאן. ואת התענוגים ההם מביאה מערכת מיוחדת שנקראת "קליפה".

תלמיד: איך זה מסתדר עם העובדה שאנחנו אומרים שאחרי מעבר המחסום אדם מתבטל כמו נר בפני אבוקה?

איך זה מסתדר עם זה שאחרי המחסום אדם מתבטל כנר בפני אבוקה? מה זה "מתבטל"? מתבטל נקרא שיש לו מין הפרעה, יש לו איזה רצון, שאת הרצון הזה הוא מסדר, הוא מבטל אותו, הוא מכוון אותו כלפי הבורא. יש משהו שעל פני זה הוא עובד, הוא עושה מאמץ. מה זה נקרא סתם מתבטל? מי מתבטל? אתה צריך להראות את המצב שלך שאתה עושה. לכן מערכת הקליפות מספקת לאדם חומר דלק, חומר לעבודה. חומר דלק הוא מקבל מהאור, חומר לעבודה הוא מקבל מהקליפות.

תלמיד: מה זה שאדם יכול לראות משהו בתוך העפר? מה נותן לו כוח לעשות הבחנה של שכינתא בעפרא?

שכינתא בעפרא אדם רגיל לא יכול להגיד שיש לו את זה. זה שאנחנו נמצאים במצב ירוד, שאנחנו בעפר, לא נקרא שהשכינה בעפר. אני רואה את עצמי, אני לא מקבל כבוד, לא מקבל כסף, לא מקבל אהבה, לא מקבל ביטחון, לא מקבל שום דבר בחיים האלו שאני רוצה לקבל. האם זה נקרא שכינתא בעפרא? זה נקרא "האני נמצא בעפר". "שכינתא בעפרא" נקרא שאם אני בודק את עצמי ומשתדל לכוון את עצמי לרוחניות, להגיע באמת למה שנקרא "אדם", אני רואה שהטבע שלי מושך אותי אחורה. שאני בסופו של דבר רוצה רק מנוחה ואיזשהו תענוג בהמי וזהו, חוץ מזה שום דבר.

וככל שאני נלחם עם עצמי כדי לעורר את עצמי להיות אדם, אני רואה שאני יותר ויותר רוצה להיות בהמה. וההרגשה הזאת שאני באמת לא שייך ולא נמשך לרוחניות, אף על פי שיש בי איזה ניצוץ שנמשך לרוחניות וכלפי הניצוץ הזה אני בודק עד כמה אני לא שייך ולא נמשך, ההרגשה הזאת נקראת "שכינתא בעפרא". זאת אומרת, שכינתא בעפרא רואה, מרגיש אדם שנותן הרבה יגיעה, נותן הרבה כוחות, כדי להשתוקק למשהו רוחני, ובמקום זה הוא רואה שהוא משתוקק לדברים גשמיים, ממש בהמה. בסופו של דבר חוץ מאוכל, זיווג, ומנוחה הוא לא רוצה שום דבר, ממש בהמה. זה מה שאנחנו מגלים, מי אנחנו.

אבל כשמגלים את זה כנגד הרצון להגיע לאלוהות, הגילוי הזה נותן לנו מהירות גדולה והרגשה שנקראת "שכינתא בעפרא". ודרך ההרגשה הזאת שאדם מגלה את זה, בהרגשת שכינתא בעפרא הוא מגלה "אני ה' הנמצא בם בתוך טומאתם". שם אתה מגלה את הבורא שהוא עושה לך את כל ההכנות האלו כדי שתגיע להבחנה הזאת, ודרך ההבחנות האלו תתקשר אליו, באמת תהיה מסוגל להתקשר אליו. דרך שכינתא בעפרא באמת מגיעים לשכינה.

תלמיד: מה מקובל עושה כאימונים כדי להגיע למטרה שלו?

כדי להגיע למטרה, קודם כל כתוב "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה". אבל זה לא דומה לסיפור הזה על כך שזורקים צפרדע לחלב ובמאמצים שלה לצאת מהחלב היא עושה תנועות עד שהחלב הופך לשמנת או לחמאה ואז היא יכולה כבר להיות מעל זה ולא לטבוע. זאת אומרת, שעבודה כזאת כאילו בלתי מבוקרת וללא שום תכלית, כמו משחקים של ילדים שהם לא יודעים למה ואיך, מביאה את האדם לתכלית. 

מה ההבדל בין אדם ברחוב שסתם עושה כל מיני דברים בחיים והוא לא יודע איך למלא אותם, ממלא לפי האופנה, לפי מה שאומרים לו, לפי הדחף הפנימי שלו, לבין זה שאנחנו נשתדל לעשות משהו? גם אנחנו נעשה שטויות. בסופו של דבר לאחר שאדם עובר כמה שנים בלימוד הקבלה הוא רואה שהוא לא יודע מה גרם לו להתקדם, אלא עשה מעשים כמו באיזה משחק. העניין הוא, עד כמה אנחנו מכניסים לעצמנו מלכתחילה כוונה להגיע למטרה.

אם מה שאני עושה עכשיו, אני בוחר לפי דעתי שהאמצעים האלו הם המועילים ביותר כמו שנראה לי להביא אותי למטרה, זה מעשה נכון. אני לא צריך לטפס לשמיים ולשאול ולבדוק או לשבת בחיבוק ידיים ולחכות עד שייתנו לי מלמעלה תכנית ברורה "תן לי לעבוד, אתה רוצה שאהיה עובד ה', בבקשה הקדוש ברוך הוא, תביא לי תכנית, תסביר לי בדיוק מה אני צריך לעשות, כל הכבוד לך, אני מוכן לקבל אותה, בבקשה". אין דבר כזה, אין. 

כי בשכל ובדעת, בהסכמה ובהבנה אי אפשר להתקדם ברוחניות חצי שלב. להרים את הרגל לצעד הבא בלתי אפשרי. כי כל תנועה שתעשה תהיה מתוך הרצון לקבל. וכל תנועה שאנחנו עושים בסופו של דבר, אנחנו לא יודעים איך זה נעשה, אבל זה נעשה כלפי הרצון להשפיע. ולכן אתה נמצא שנה שנתיים שלוש, בלימוד הקבלה, ואתה מסתכל אחורה, וכאילו התקדמת, אבל אי אפשר להגיד איך, כי זו פעולת האור מלמעלה שפועל על הרצון הכללי שנקרא "נשמה", ולאט לאט מעורר אותו וממש עובד איתו, עם הנקודה שבלב שבתוכו. 

לכן בין כל הפעולות שאדם יכול לעשות, הפעולה הכי אפקטיבית, מועילה להתקדמות, היא כוונה בזמן הלימוד שיאיר לך האור המחזיר למוטב. אבל זה כאילו פשוט. עכשיו אתה נמצא מול הספר וכל הזמן אתה יכול לחשוב "אני רוצה לקבל מלמעלה איזה מרץ, איזה רצון, איזה כוח, התגלות האלוהות", כל מה שאתה יכול לדרוש, מה שנדמה לך ששייך לרוחניות, לא חשוב באיזה ציור זה יהיה, על מנת לקבל, על מנת להשפיע, בורא, נברא, אתה יכול להכניס בזה מה שאתה רוצה. וזה הדבר המועיל ביותר.

אבל כדי להגיע לזה צריכים הרבה שלבים קודם. באמת כדי לשבת ולהתכונן, שבזמן הלימוד הכוונה הזאת היא תהיה בוערת בך, שהרצון הזה להגיע למשהו יתממש בזמן הלימוד, לזה צריכים בכל יתר עשרים וכמה שעות ביממה, חוץ מזמן הלימוד, לחשוב כל הזמן על השעה הזאת שאתה יושב עם הספר. ומה זה לחשוב? זה לעשות כל מיני פעולות, הכנות, הכול, המון דברים. 

ואחרי זה יש את העניין הכי חשוב שזו קבוצה כמו שהוא כותב במאמר "בחירה חופשית". שרק קבוצה יכולה לתת לאדם שינוי בכוונה, שינוי ברצון, לכוון אותו לאיזו מטרה שהקבוצה הזאת מאופיינת במטרה הזאת. אז צריכים למצוא קבוצה או לבנות אותה בצורה כזאת שהיא תשפיע עליי, תכוון אותי כלפי המטרה. אם אני קשור עם הקבוצה הזאת כמה שיותר, בזמן הלימוד אני יכול לדרוש מהלימוד את הדרישה שהקבוצה הכניסה בי.

כדי לבנות קבוצה כבר מתחיל להיות כאן סיפור. צריך למצוא כאלו אנשים, אני צריך להתחבר איתם. כדי להתחבר איתם אני צריך לקנות אותם, כתוב "קנה לך חבר". אז אני צריך להשקיע בהם, להתבטל כלפיהם, לחבר אותם אליי, לדאוג לכל מיני דברים אחרים מסביבי. שהמשפחה תהיה קצת קשורה לזה ולא תפריע לי בקשר וכן הלאה. להתנתק קצת מהעולם החיצון שלא ישפיע עליי, אלא בעיקר הקבוצה תשפיע עליי. אני כבר מתחיל לסדר גם את החיים הבהמיים שלי באותו תלם. 

אז הכול נובע משני דברים. שאני מקבל כוח לרוחניות מהלימוד, האור המחזיר למוטב, זה בא בזמן הלימוד. ולפי הכוונה אני משתוקק אליו, ואת הכוונה להשתוקק למאור המחזיר למוטב אני מקבל מהחברה. ומזה כבר נובעים כל הפעילות שלה וכל הדברים.

חברה זה לא רק קבוצה שאני נמצא בה. אני רוצה שתהיה לי תמיכה יותר חיצונית, מהצד האגואיסטי אני הולך ומפזר את החומר ומשפיע ועוסק בהפצה, מפני שדעת הקהל שקצת משתנה כלפיי היא מעודדת אותי. אם אני לבד בכל העולם לא יהיה לי כוח להתקדם, זה רק ליחידים, יחידי סגולה מיוחדים. 

אבל כשאני רואה "או, הם גם מתעניינים בקבלה, הם גם מתחילים לחשוב שזה חשוב", אני מקבל מזה תמיכה, יש לי מזה יותר כוח. זאת אומרת, אני צריך לדאוג להרבה דברים וכך לשנות את כל העולם, ובסופו של דבר כשאני רוצה להגיע לרוחניות אני מושך את כל העולם שיגיע לרוחניות. במשהו, אבל אני חייב לסדר את זה, אחרת לא יהיה לי כוח. יוצא שהמטרה היא כאילו מאוד אישית, אינדיבידואלית, אינטימית, הייתי אומר כך, כלפי הבורא, זה קשר מאוד דק ורק בינינו, ואף אחד נוסף לא נמצא בזה. אבל העבודה הזאת מוציאה אותי לרחוב ולקבוצה, לחברה גדולה, ולכל הפעילות שכאילו מנוגדת ל"שב בפינה ותלמד בדיוק בשקט וזהו". לא, אתה לא מסוגל לזה.

בעל הסולם כותב, לכן אנחנו צריכים לפתוח בתי מדרשות ולהפיץ את חכמת הקבלה בהמונים. הוא בעצמו כותב, מאין ברירה, כי לבד, היחיד, לא יכול להגיע, אם לא ימשוך אחריו הרבה. אני כל הזמן אומר "עוד להפיץ, עוד להפיץ, עוד לעשות משהו בהפצה", זה רק מזה. הכוחות הסביבתיים האלו פועלים חזק מאוד, הם עוזרים.

תלמיד: מה הקשר בין המאמר שקראנו לבין פרשת "ויחי"? ויש עוד עניין, לגבי העניין הנחש, נאמר "עפר תאכל כל ימי חייך", למה דווקא הנחש, זה היה צריך להיות האדם?

קודם כל אתה רואה שהמאמר הזה שייך לפרשת "ויחי". איזה קשר יש בין הפרשה שכתובה שם בתורה לבין המאמר? במקרה הוא לקח מהזוהר איזה משפט ולפי זה הלך. גם אין שום קשר כביכול בין המשפט שהזוהר אומר, "רבי יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר", לבין הפרשה מהחומש. והזוהר הרי זה פירוש על החומש, כך כתוב, הזוהר זה פירוש על חמישה חומשי תורה. 

אנחנו לא רואים את הקשר, אבל בכל זאת כשסיווגנו את המאמרים עשינו את זה לפי פרשיות השבוע, שתהיה מין הרגשה שהולכים לפי איזה סדר מקובל. אבל באמת אין שום הבדל בין המאמרים, כולם אותו דבר, כולם סך הכול מאמר אחד. 

אתה שואל מה העניין הנחש כלפי האדם?

תלמיד: עפר תאכל כל ימי חייך, למה דווקא הנחש נענש בזה?

"נחש" זה נקרא ג' קליפות הטמאות שיש בנו. במבנה של האדם, החלק האלוהי שבאדם זה נקרא עולם האצילות שבנו. מאין סוף, עולם אין סוף, עולם האצילות, כל העולמות הם בתוך האדם, זה החלק האלוהי שבנו מלמעלה. 

יש חלק שהוא ניטרלי לגמרי, קליפת נוגה, שבה יש את כל הבחירה שלנו והעבודה שלנו לאן לשייך אותה, או למעלה לאלוהות, לעולם האצילות, או חס שלום למטה. מה שנמצא למטה מעולם האצילות זה ג' קליפות הטמאות, "רוח סערה", "ענן גדול" ו"אש מתלקחת". אלו כוחות לא מתוקנים בעולמות העשיה, היצירה והבריאה. 

כל ג' הקליפות האלו, זאת אומרת רצונות האדם שהם בצורה לא מתוקנת, בסך הכול נקראים "נחש". זאת אומרת, נחש זה כוח טומאה שנמצא בתוך האדם, בכל אחד ואחד הוא נמצא. אחרי צמצום א' שהסתדרה המערכת, שנבנתה בנו מערכת שעל ידה אנחנו יכולים להגיע לקדושה, המערכת הזאת עובדת לפי פרינציפ כזה - אם אתה משתמש בכוח האור המחזיר למוטב אתה מתקדם לאלוהות, יש לך מזה כוחות, יש לך מזה אורות, מילויים, נצחיות, שלמות וכן הלאה. 

אם אתה לא מתקרב לאלוהות אז אתה מרגיש שאתה נמצא בעפר, אתה מרגיש שאין לך מילוי ולא יכול להיות, אלא אתה מסוגל רק להחיות את עצמך בצורה הפשוטה ביותר ההכרחית. יותר מהניצוץ הזה שום דבר לא יכול להיכנס לתוך מערכת הקליפה, לכן זה נקרא "עפר תאכל כל ימי חייך". מה זה כל ימי חייך? בכל מדרגה ומדרגה שאתה הולך ומברר את הנחש כנגד הקדושה, אחרי שאתה מברר בכל מדרגה שמהנחש אתה יכול לקבל רק עפר, זאת אומרת בלי טעם רוחני, שכלפי רוחניות כל הטעמים שאתה מקבל ממנו יש להם טעם עפר, זה נקרא שביררת את הנחש ואתה נבדל ממנו ועושה בירור שקליפת נוגה תהיה שייכת לאלוהות.

 זאת אומרת, כל ההבחנות האלו שכאילו הבורא אומר, כמו קללה או כמו ברכה, לא חשוב, כל הדברים שכתובים, האדם מגיע אליהם לאט לאט בכל מצב ומצב שנמצא שם באיזה מצבים רוחניים, וכשהוא מגיע למצב הזה וקובע איזה מצב, אז המצב הזה נקרא נגיד "עפר תאכל כל ימי חייך" כמו שאתה אומר. זו מין קביעת מצב שבדרך, מאיך שאתה עכשיו לאלוהות, אתה נתקע במצב הזה, אתה רואה שזה כתוב בשבילך, שזה ממש מצבך, ועובר אותו הלאה. 

ככה זה עם כל הפסוקים והאמרות וכל מה שכתוב בתורה. כל אחד חייב לכתוב לעצמו ספר תורה. זה נקרא שאדם חייב לעבור על כל הדברים שכתובים מ-א' ממש, מהתחלה עד הסוף.

תלמיד: זאת אומרת, לפני שאני עובר את השלב אני אומר שטעם עפר הוא ברוחניות, אבל אחרי שאני עובר אני אומר שטעם עפר הוא דווקא בצד השני.

כן, אם אתה נמצא בנקודה שאתה מברר את הדבר הזה ואז אתה מגלה שבתורה כך כתוב, זה נקרא שאתה "כותב ספר תורה".  לא מישהו כתב בשבילך ונתנו לך את זה מלמעלה, אלא אתה בעצמך כותב ספר תורה. זה נקרא שאתה מברר את כל הפרטים שיש, עד שאתה מגיע לכל אות. אות זה נקרא כלי, אותיות. טעמים, נקודות, תגין ואותיות, עד שאתה מגיע לאותיות ממש, שסביבן יש את כל האינפורמציה האחרת, טעמים, נקודות, ותגין, וכך כל אות ואות שאתה עובר, כל כלי וכלי, זה נקרא שאתה "כותב ספר תורה".

(סוף השיעור)