שיעור בוקר 20.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 273, מאמר "ענין שמחה"

תלמיד: שלום חברים, אחרי שסיימנו סדרת מאמרים של רב"ש על שבת, אנחנו מתחילים עכשיו סדרת מאמרים חדשה של הרב"ש בנושא פורים לרגל חג הפורים שאנחנו מתקרבים אליו בסוף השבוע. נלמד אותם בחלק הראשון של השיעור, מה שאומר שיום קודם את ההכנה בעשיריות נקדיש לקריאת רב"ש בכל הנוגע לפורים. כל זה מוביל אותנו ליום שבת, 23 במרץ, יום איחוד עולמי לרגל פורים שהנושא שלו הוא "מרבים בשמחה". כל השיעורים הקרובים הולכים לבנות אותנו, להכין אותנו למפגש המאוד מיוחד שלנו.

ענין שמחה

תשמ"ו - מאמר י"ט
1985/86 - מאמר 19

"המשנה אומרת (תענית, כ"ו) "משנכנס אב, ממעטין בשמחה. ומשנכנס אדר, מרבין בשמחה. ואם יש לו דין ודברים עם עכו"ם, ישפט עמו באדר". ויש להבין את ענין להרבות בשמחה ולמעט בשמחה מהו. הלא שמחה היא תוצאה מאיזו סיבה, שזה גורם לו שמחה. ולא שייך למעט או להרבות אלא בהסיבות. אם כן צריכים לדעת, לאיזו סיבה אנו צריכים לפנות, שזה יביא לנו שמחה.

ובטח חז"ל, שאמרו לנו להרבות בשמחה, הכוונה היתה לשמחה של קדושה. ולפי זה יש לנו להתבונן על איזו סיבה הם אמרו לנו לפנות, שזה יגרום לנו שמחה דקדושה. ועוד יש להבין את מה שאמרו "אם יש לו דין ודברים עם עכו"ם, ישפוט עמו בחודש אדר". הלא אנו נמצאים בארץ ישראל, ויש כמה עיירות, שאין בנמצא אפילו גוי אחד. ואפילו, נגיד, שנמצא באיזה עיר גוי, מה להיות דין ודברים עמו.

ולפי המשמעות נראה, שענין זה "לשפוט את העכו"ם בחודש אדר", זהו דבר נוהג תמידי ולא דבר מקרי. היינו לומר, שאם יהיה מקרה נדיר, שיהיה לישראל דין ודברים עם גוי, ילך וישפוט עמו בחודש אדר. אם כן צריכים להבין, לאיזה עכו"ם הם מתכוונים לומר, שיש לו דין ודברים עמו.

אנו רואים, שבהתפלות שלנו יש סדר של ב' אופנים:

א. סדר של שירות ותשבחות לה',

ב. סדר של תפלות ובקשות.

וזה אנו רואים, שהם שני דברים הפוכים זה מזה. כי מטבע הוא, שמי שמבקש ממי שהוא איזה חפץ, שחבירו יתן לו, אז שיעור הבקשה תלוי, כפי שיעור שהוא נצרך להדבר. ואם הדבר שהוא מבקש מחבירו הוא דבר הנוגע ללבו, וזה דבר הכרחי, ובשיעור הנחיצות שבהדבר, הוא מתאמץ לעשות כל מה שיש בידו לעשות, בכדי שישיג את מבוקשו.

ולפי זה יוצא, כשהאדם מתפלל להקב"ה, שימלא את בקשתו, הוא צריך לראות שהתפלה שלו תהיה מעומק הלב. היינו, שירגיש את חסרונו. וכפי שיעור הרגשתו, בשיעור הזה יכול להיות תפלתו יותר אמיתית. היינו, שהתפלה שלו לא תהיה מהשפה ולחוץ, אלא שיהיה מעומק הלב.

ובכדי שירגיש את חסרונו, הוא צריך לראות את האמת. היינו, שהוא רואה, שהוא בעל חסרון גדול, והוא כלי ריק מכל וכל במה שנוגע לעניני קדושה. ובזמן שהוא מרגיש, שהוא היותר גרוע מכל העולם, אז הוא יכול לומר, שתפלתו היא תפלה אמיתית, היות שהוא מרגיש, שהחסרון שלו הוא היותר גדול בעולם, שאין שני לו שיהיה כדוגמתו.

וכנגד זה הוא בחינה השניה בסדר התפלה שלנו, היינו "זמירות שירות ותשבחות". אנו רואים, הסדר הוא בעולם, שהתודה, שנותנים להנותן את הטובה לחבירו, גודל התודה נמדד לפי שיעור הטובה שקיבל מחבירו. למשל מי שעזר להשני איזה דבר קטן שהיה חסר לו, אז התודה היא גם כן תודה קטנה.

כי אנו רואים, מי שהוא נותן להשני איזה מקום עבודה, בזמן שיש הרבה מחוסרי עבודה. הוא בעצמו הסתובב כמה חודשים בלי עבודה, ונעשה בעל חוב גדול לחנות מכולת, ובעל המכולת כבר הודיע לו, שהוא מוכרח להפסיק לו מלספק לו צרכי אוכל, והוא כבר עייף מלחפש הלוואות לצורכי מזונות ההכרחיים.

ופתאום הוא פוגש באיש, שרצה שילווה לו איזו הלוואה. והאיש הזה מציע לו מקום עבודה עם תנאים נוחים, ואמר לו "מה לך לחפש הלוואות, אני אתן לך מקום עבודה. והיות ששמעתי שאתה איש נאמן, והגם שיש לי הרבה עובדים, אבל איש נאמן אין לי, אני אתן לך משכורת טובה, שתוכל לשלם כל החובות שלך בזמן קצר. אם כן למה לך לבקש הלוואה ממני".

ואם נצייר לעצמנו, איזו תודה הוא הזה נותן עכשיו לאדם זה. ולא צריך להגיד לו "תודה" בפה, אלא כל האברים נותנים לו "התודה רבה". וזהו כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה". ואם נצייר לאדם, שהיה תפוס בבית האסורים, שנשפט למאסר עולם. ובא אדם אחד והוציאו לחירות עולם. איזו תודה נותנים לו כל האברים שלו, לאדם הזה שהציל אותו.

נמצא לפי זה, אם האדם רוצה לתת שבח גדול לה', שיהיה כבחינת "כל עצמותי תאמרנה ה', מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו", בטח שהאדם צריך לצייר, איך שהוא עכשיו איש המאושר בעולם. אם הוא רצה לתת שבח גדול לה'. אחרת, אם הוא הרגיש עוד משהו חסרון, שהוא רוצה, שה' יעזור לו, אז "התודה", שנותן לה', לא יכולה להיות בבחינת "כל עצמותי תאמרנה".

אי לזאת, אנו רואים בסדר התפלה שלנו שתי הופכיים, מקצה אל הקצה. ואל כן מתעוררת השאלה, ומה האדם יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, איך שהם כל כך רחוקים זה מזה. ובדרך כלל אנו רואים את סדר ההפכיות בהרבה ענינים:

דוגמא א) בסדר האורות המאירים בהכלים. ידוע, שיש ערך ההפכי בין כלים לאורות. שבהכלים, הכלים הגדולים והזכים מתגלים תחילה. היינו, מקודם כתר ולבסוף מתגלה ספירת המלכות. ובאורות הוא להיפך, שהקטנים מתגלים תחילה. מקודם מלכות ולבסוף כתר. כידוע, כשמדברים מכלים, אומרים, שהסדר הוא כח"ב זו"ן, וכשמדברים מהאורות אומרים שהסדר הוא נרנח"י.

דוגמא ב) אאמו"ר זצ"ל אמר, אנו רואים בסדר עבודת ה' הפכיות. מצד אחד אמרו חז"ל (אבות, פרק ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ומצד השני אמרו "ויגבה לבו בדרכי ה'". זאת אומרת, אם באמת יהיה שפל לפני כל אחד ואחד, אז לא יוכל להתגבר על אלה המלעיגים עליו, כשהוא הולך בדרכי ה', כיון שהוא מכניע את עצמו לפני כל. אלא הוא צריך לומר אז "ויגבה לבו בדרכי ה'", היינו לא להתפעל מאף אחד, ממה שהם אומרים לו:

"עבודה זו, שאתה קבלת על עצמך, זה מתאים לפני אנשים בעלי כשרונות ובעל אמיצי לב, שהם רגילים להתגבר על מכשולים, שנולדו עם חינוך טוב. היינו שרגילים מעת היותם קטנים, שעיקר הוא עבודת ה'. מה שאין כן אתה, די לך אם תהיה בעל בית חשוב. היינו, תסתכל שהילדים שלך הם יהיו בני תורה ובעלי עבודה, אז אתה תהיה בעל בית חשוב, ותקבל עבור בנותיך חתנים בני תורה. לא שאתה בגיל עמידה, אתה רוצה עכשיו להתחיל ללכת בדרך העבודה, המובילה לתורה לשמה, ולא לתועלת עצמו כולך. לך מזו הדרך, ואל תחמוד לדברים שהם למעלה מדרגתך".

ואז אין לו עצה, אלא לא להתפעל מהם, ולקיים מה שאמרו חז"ל "ואל יתבייש מפני המלעיגים". נמצא, שאז הוא מוכרח ללכת בדרך הגאוה. ומצד השני הוא צריך לקיים "מאוד מאוד הוי שפל רוח". אמנם לפי הכלל "אין שני הפכים בנושא אחד", איך אפשר לקיים שניהם באדם אחד. ויש עוד הרבה דוגמאות של ב' הפכים בעניני עבודת ה'. אבל יכול להיות שני הפכים בנושא אחד, בשני זמנים, היינו זה אחר זה.

ושורש הדברים הוא, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזוהר (אות י', י"א), ששואל שם "איך אפשר, שיתהווה מקדושתו יתברך ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו יתברך מקצה אל הקצה".

ואומר שם: "הרצון לקבל, שהוא עצם מהותם של הנשמות מבחינת בריאתן, זהו טומאה וקליפות. וזהו מטעם השינוי צורה שבהם מפרידתן ממנו יתברך. ובכדי לתקן דבר הפירוד, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר ממנו את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת אבי"ע דטומאה".

ואומר שם: "איך יתקנו אלו שני דברים, שהם בשינוי צורה זו מזו. לכן נברא מציאות עולם הזה הגשמי. דהיינו מקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ואח"כ מתחיל זמן התיקון, שהוא אחר י"ג שנים. וע"י העסק בתו"מ, שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע".

נמצא, שהנברא, תיכף מצד בריאתו, הוא נכלל מב' הופכיים:

א. מכלים דקבלה.

ב. מכלים דהשפעה.

ואין לך הופכיות יותר גדולה מזו. ואלו ב' דברים הפוכים באים בנושא אחד, אלא בזה אחר זה. ונראה, כאילו יש קו אמצעי הכולל את שניהם:

א. הרצון לקבל.

ב. הרצון להשפיע.

וקו אמצעי הכולל את שניהם, הוא, בזמן שהרצון לקבל נכלל בהרצון להשפיע, המכונה "מקבל בעל מנת להשפיע". נמצא, שבקו האמצעי הזה נכללות ב' הכוחות, היינו קבלה והשפעה ביחד.

ולפי זה יוצא מה ששאלנו, איך יכול להיות בעבודת האדם מציאות של שלימות בתכלית השלימות, וחסרון בתכלית השפלות, בנושא אחד. והתשובה היא, שזה יכול להיות בב' זמנים, היינו שהאדם צריך לחלק סדר עבודתו לב' אופנים:

א. אופן אחד יהיה בדרך ימין, הנקרא "שלימות". כי האדם, כשמתחיל לפנות, צריך לפנות מקודם ל"ימין", הנקרא "שלימות". ואח"כ לפנות ל"שמאל". כי דוקא על שני רגלים יכול האדם ללכת, אבל על רגל אחת לא שייך בכלל הליכה.

ענין ימין נקרא "שלימות". היות כשהאדם בא לקבל על עצמו עבודת ה', הסדר הוא, שצריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ענין "שור" הכוונה על בחינת מוחא, הנקרא "שור" מלשון "ידע שור קונהו", שהכוונה על בחינת אמונה למעלה מהדעת.

ענין "חמור" הכוונה על בחינת ליבא, הנקרא "חמור" מלשון "וחמור אבוס בעליו", שהכוונה על בחינת אהבה עצמית. ולכן כשאומרים "לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו" זהו אצלו למשא, שרוצה תמיד לזרוק את המשא מעל כתפיו. אלא תמיד הוא מסתכל מה יש לו לאכול מעבודה זו, היינו איזו הנאה הרצון לקבל שלו יכול לקבל.

ובזמן שמקבל על עצמו עבודה זו, הוא אומר "בטח שאני צריך לראות בעצמי, היינו לבדוק את עצמי תמיד, אם אני לא מרמה עצמי, בזה שאני הולך בדרך הנכונה, שהיא כמו שצריך להיות. היינו לקיים תורה ומצות מטעם ציווי ה' ולא משום סיבות אחרות. אבל אני מקיים מאמר חז"ל, שאמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה". אם כן מה לי לחשוב על עצמי, אם מקיים תו"מ עם כל הכוונות, באופן שהכל יהיו לשם שמים.

אלא לזכות גדולה יש לי, בזה שה' נתן לי מחשבה ורצון לקיים משהו בתו"מ. כי כפי הכלל, בדבר חשוב לא מסתכלים כל כך על הכמות, אלא אפילו שתהיה כמות קטנה. ואם האיכות היא חשובה, אפילו דבר קטן שבאיכות חשוב מאוד. ומשום זה, היות שתו"מ הוא מה שהקב"ה צוה לנו על ידי משה לקיים אותה. אם כן לקיים מצות ה', לא חשוב לי כמה שאני יכול. אלא שיהיו אפילו עם הכוונות הכי גרועות ושפלות, סוף כל סוף בבחינת המעשה אני מקיים, עד כמה שהגוף מרשה לי.

והגם שאני לא מוכשר להתגבר על רצונות הגוף, מכל מקום אני שמח בזה, לכל הפחות, שיש לי כח לקיים מצות ה' באיזה אופן שהוא. כי אני מאמין, שהכל בא בהשגחה. היינו, שה' נתן לי מחשבה ורצון וכח לקיים תו"מ. ואני מודה לו בזה. כי אני רואה, שלא לכולם היתה זכות כזאת, לקיים מצות ה'". והוא צריך לומר, שאין בידו כח להעריך את גודל וחשיבות של קיום מצות ה', אפילו בלי שום כוונה.

ויש לדמות זה, מה שאנו רואים, שאם הילד לא רוצה לאכול, שאין לו שום הנאה מאכילה, אז ההורים נותנים לאכול להילד בין שהוא רוצה ובין שהוא לא רוצה. והגם שאין להילד שום הנאה, אבל סוף כל סוף, אפילו על דרך הכפיה, גם כן מועיל להילד, שתהיה לו היכולת להתקיים ולהתגדל. הגם שבטח שיותר טוב, אם הילד רוצה לאכול מעצמו, היינו שיש לו הנאה מהאוכל. אבל אפילו בלי הנאה, אלא שכולו על דרך הכפיה, גם כן מועיל להילד.

כמו כן צריכים לומר בעבודת ה'. הגם זה שמקיים תו"מ על דרך כפיה, היינו שהוא כופה על עצמו לקיים, והגוף שלו מתנגד לכל דבר שבקדושה, מכל מקום, מעשה, מה שהוא עושה, עושה את שלו, היינו על ידי זה הוא יכול לבוא לידי מצב, שכן יהיה לו רצון לקיים. ואז כל המעשים שעשה, אינם חוזרים ריקם, אלא הכל מה שעשה נכנס בקדושה.

וזה יכולים לפרש, במה שחז"ל דרשו על הפסוק "יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (ערכין, כ"א) "תנו רבנן, יקריב אותו, מלמד, שכופין אותו. וכתיב, לרצונו. הא כיצד. כופין אותו עד שיאמר, רוצה אני".

שמשמע, שהיה קשה לחז"ל מה שכתוב "לרצונו לפני ה'". זאת אומרת, שכל עשיותיו, מה שהוא עושה בקשר לקרב את עצמו לה', אין המעשה נקרא "מעשה", אם אין הוא רוצה לעשות לשם שמים, שנקרא "לרצון ה'". אלא שהאדם הזה עוד אינו מסוגל לעשות מעשים שיהיה לתועלת השי"ת. משמע שאין שום ערך להמעשים שלו. כאילו לא עשה כלום דמי, כיון שאינם עוד לרצון ה'.

אמנם כתוב "יקריב אותו". משמע כמו שכתוב, מלמד שכופין אותו. זאת אומרת, אפילו בדרך הכפיה. היינו, שלא רוצה לעשות לשם שמים, גם כן נקרא "קרבן". הלא קשה, הלא לא רוצה להקריב הקרבן לפני ה', אם כן הרי בסתירה תחילת הפסוק לסופו.

ועל זה תירצו "כופין אותו עד שיאמר, רוצה אני". פירוש, שזה הולך לפי הכלל, שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא בא לשמה" (פסחים, נ', ע"ב). שהכוונה היא, שעל ידי זה שיכוף עצמו כל פעם ופעם, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. והטעם הוא, משום שבמקום שהוא לא רואה תועלת עצמו, אינו מסוגל לעשות שום דבר.

ומכל מקום אינו משגיח על טענותיו של הגוף, והוא אומר להגוף שלו "תדע, שגם על דרך כפיה אתה עושה מצות ה'. ולא יעזור לך שום התנגדות על המעשה. אומרים שמצות מעשיות יש להם הסגולה להביא את האדם לשמה". וזה הפירוש "כופין אותו". היינו הוא כופה את עצמו, ואינו שומע שום שכל וסברה מה שהגוף רוצה להסבירו. אלא שאומר לו, שבסופו של דבר הוא יגיע לבחינת לשמה. וזהו פירוש "עד שיאמר, רוצה אני". היינו כנ"ל, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, שזה נקרא "רוצה אני".

אי לזאת, כל פעם שהוא זוכר בעשית איזה מעשה של קדושה, תיכף נתעוררת בו שמחה גדולה, בזה שזכה להיות לו איזו נגיעה דברים שהבורא צוה אותם לעשות. והגם שהוא יודע, שכל מה שהוא עושה רק שלא לשמה, ומכל מקום אין קץ לשמחתו, היות שחז"ל הבטיחו לנו "מתוך שלא לשמה באים לשמה".

ועושה קל וחומר לעצמו, כיון שחז"ל אמרו "העושה תשובה מאהבה, זדונות שעשה נעשה לו כזכיות. והעושה תשובה מיראה, זדונות נעשה לו כשגגות". נמצא לפי זה, מתי שהוא יזכה לעשות לשמה, אז בטח כל המצות שעשה שלא לשמה, יכנסו לקדושה, ויהיו חשובים כאילו עשה אותם לשמה.

נמצא, אפילו בעת שהוא עדיין עוסק בשלא לשמה, הרי זה חשוב אצלו כאילו הוא עושה לשמה. היינו, שהוא עושה חשבון לעצמו, שכל המעשים שהוא עושה, בוודאי הם יותר חשובים מזדונות, ובטח הם יתוקנו לטוב. ובטח כל מעשה ומעשה שהוא עושה, אפילו שהיא דבר קטן, למצוה גדולה יחשב לו. כדברי חז"ל (אבות, פרק שני) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות".

ומשום זה, מתי שעושה חשבון לעצמו על המעשים שלו, שהוא עושה, את מצות של מי הוא מקיים, וכמו כן בזמן שמדבר איזה דברי תורה, הוא אומר לעצמו "התורה של מי אני לומד". ובזמן שהוא עושה איזה "ברכת הנהנין", כמו "שהכל" או "המוציא", הוא חושב אז "למי אני מדבר עכשיו".

נמצא, שהוא אז בתכלית השלימות. והשלימות הזאת מולידה שמחה, משום שהוא אז דבוק בהבורא, כפי שהוא משער בעצמו, שהוא מדבר להבורא, שהוא טוב ומטיב. וממילא הוא מקבל שמחה מהשורש, שהשורש של כל הנבראים הוא הבורא, שהוא מכונה בשם "טוב ומטיב".

ודרשו חז"ל "טוב לדידיה ומטיב לאחרינא". שפירושו, שאז הוא יכול להאמין, שה' עושה עמו טוב. וכמו כן מטיב על הכלל. זאת אומרת, שאז יש לו היכולת להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא באמת, אף על פי שעשה חשבון לפי שכל החיצון שלו, הוא עוד לא רואה את הטוב בכל השלימות.

אבל עכשיו, על ידי החשבון שעושה עם העשיות שלו בתורה ומצות, שהוא דבוק לשעתו באיזה אופן שהוא בהבורא, יש לו אז כח להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא באמת. וממילא "האמת יורה דרכו", שנצמח מזה, שהוא חושב, שהוא מדבר עכשיו עם הבורא יתברך, התעוררות גדולה של שמחה, כמו שכתוב "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו".

ויש להבין, כלפי מי נאמר, שיש חדוה במקומו. בטח שכל השמות שאנו מדברים, הכל הוא בערך הנבראים. פירוש, איך שהנבראים מרגישים. אבל מהבורא עצמו, אמרו חז"ל, "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל המדובר הוא כלפי הנבראים.

אם כן יהיה הפירוש, אלו שהם מרגישים שעומדים לפניו, הם מרגישים בחינת הוד והדר. וכמו כן מי שחושב, שהוא עומד במקומו. כי ענין "מקום" נקרא "השתוות הצורה". ויש עוד פירוש, שענין הוא מראה, כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבמקום שאדם מחשב שם הוא. נמצא לפי זה, שאם האדם חושב, שעומד ומדבר עם המלך, הרי הוא נמצא במקומו, שהמלך נמצא שם. אז הוא מרגיש, כמו שכתוב "עוז וחדוה במקומו".

ובזה יש להבין מה ששאלנו, על זה שחז"ל אמרו "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ושאלנו, מה הוא הענין להרבות בשמחה. היינו, שהשמחה היא תוצאה מאיזו סיבה. אם כן מהי הסיבה, שיכולים לעורר את הסיבה, בכדי שתביא לנו שמחה.

ולפי הנ"ל, הכוונה להרבות ללכת בקו ימין, הנקרא "שלימות". והאדם נמצא במצב של שלימות, וזה נקרא "השתוות". היינו, שהשלם, שהוא האדם, דבוק עכשיו בהשלם, כמו שכתוב "ברוך מתדבק בברוך, ואין הארור מתדבק בברוך". לכן אם האדם נמצא במצב של בקורת, הנקרא "קו שמאל", הוא נמצא במצב של "ארור", וממילא הוא נפרד מהשלם. ומשום זה הוא יכול להרגיש אז רק חושך ולא אור, שרק אור מביא שמחה.

אולם יש להבין, מהו דוקא ב"חודש אדר" צריכים להרבות בשמחה. ומדוע לא ילכו בדרך הימין כל השנה. ועל זה יש להשיב, היות שבחודש אדר היה בו הנס של פורים, שהיה מאיר אור דגמר התיקון, כמו שכתוב בשער הכוונות (תע"ס חלק ט"ו, דף א' תתי"ג, אות ר"כ) "לכן לעתיד לבוא כל המועדים יתבטלו חוץ ממגילת אסתר". והטעם הוא, כי לעולם לא היה נס גדול כזה, לא בשבתות ולא ביום טוב.

ומשום זה ההכנה לאור גדול כזה צריכה להיות שמחה, שזהו ההכנה לקבל אורח נכבד, שהוא אור של לעתיד לבוא כנ"ל. לכן על ידי זה שעושים הכנה של "להרבות בשמחה", ממשיכים את האור, הנקרא "ימי המשתה ושמחה".

וזהו לפי הכלל, מה שכתוב בזה"ק "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". פירוש, לפי מעשי התחתונים שעושים, באותו שיעור מתעורר המעשה למעלה. זאת אומרת, בזמן שהתחתונים עוסקים בעניני שמחה, באותו אופן ממשיכים את אור של שמחה למטה. וזהו כמו שכתוב (מגילת אסתר, ט', כ"א) "ויכתוב מרדכי, לקיים עליהם, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם. והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה". שעל ידי זה ימשיכו את האור של גמר התיקון, שהיה מאיר אז.

ויש להבחין בזה שעוסקים בענין המשכת השמחה, כי הסיבה לזה אמרנו, כי האדם נותן אז תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, בזמן שהוא נותן תודה, הוא עוסק אז בענין השפעה, כי הוא מודה ומשבח להבורא, על מה שנתן לו מחשבה ורצון, להיות לו איזה מגע עם רוחניות.

ועכשיו הוא לא רוצה מה', שיתן לו משהו. אם כן הוא לא מבקש משהו מה'. וכל מגמתו עכשיו הוא, רק שהוא רוצה לתת תודה לה'. נמצא, שיש לו עכשיו דביקות בה', כי הוא עוסק בהשפעה. אם כן על ידי זה נמשך אליו מתוך הדביקות בחינת שמחה ושלימות, מכח שהוא דבוק עכשיו בהשלם. וזהו הענין, שעל ידי זה מרבים בשמחה.

מה שאין כן כשהוא עוסק בבקשה, שתפלה שהיא מעומק הלב היא מלאה חסרונות. כי כפי שיעור הרגשת החסרון, כן תפלתו יותר מעומק הלב. נמצא, שבזמן ההוא אי אפשר לו להיות בשמחה. נמצא לפי זה, שסיבת השמחה היא, בזמן שעוסק בשבח והודיה, ולא בזמן שעוסק בבדיקת החסרונות.

ולפי הנ"ל יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ואם יש לו דין ודברים עם עכו"ם, ישפוט עמו באדר". משמע, שיש דין ודברים עם נוכרי, כאילו זה נהוג, שלישראל יש דין ודברים עם נכרים. וכי זה שייך לאנשים שעוסקים בתורה ועבודה, ואין הם עוסקים בשום מלאכה ומסחר.

ולפי דרך עבודה יש לפרש את זה, הכוונה על העכו"ם, שיש בכל ישראל. היינו, בגוף אחד. ואלו אנשים שרוצים ללכת בדרכי ה', אז הגוף שלהם מתנגד להם. וזה כמו שאמרו חז"ל על פסוק "לא יהיה בך אל זר". ואמרו "איזה אל זר בגופו של אדם, הוי אומר, שזהו היצר הרע". והוא נקרא "עכו"ם", מטעם שהוא מתנגד להיות בחינת ישראל. וזה נקרא, שיש לו דין ודברים. ואז, בחודש אדר, שאז זכו להנס, שהיה אז שמחה וששון ליהודים, כי נפל פחד היהודים עליהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. לכן מסוגל החודש הזה, שהאדם ישפוט עם הנוכרי שבקרבו. ובודאי יצליח בחודש הזה, שהוא בחינת "ונהפוך הוא", כמו שכתוב "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

וצריכים לזכור, כי דין ודברים שיש להאדם עם עכו"ם שלו, הוא, כי כל אחד טוען "כולו שלי". שישראל טוען, שהגוף נברא רק בכדי שיהא, ישראל ועובד ה', ולא בשביל אהבה עצמית. מה שאין כן הנוכרי שבקרבו טוען גם כן "כולו שלי". היינו, שכל הגוף נברא עם רצון לקבל. בטח שזה הוא מטעם, שהגוף צריך לדאוג אך ורק לצורך הרצון לקבל שלו. ומאי לו לחשוב על ענין של רצון להשפיע. ומראה לו כמה הוכחות שהצדק עמו, כי חזו עמא דבר.

היינו שאומר לו "לך ותראה, איך הכלל נוהג, אם יש מי שהוא, שידאג לטובת הזולת, בזמן שעוד לא נתמלא לו כל צרכיו, מה שנחוץ לו לטובת עצמו. אלא שיש מתי מספר אנשים, שהם קומץ קטן, שלאחר שנתמלאו להם את צרכיהם, אז הם מתחילים לדאוג לטובת הזולת. וגם אז הם מסתכלים בשבע עיניים, שחס ושלום זה שדואג לצורך הזולת, שלא יפגום באהבה עצמית. ואתה טוען "כולו שלי". היינו, שלא לחשוב כלל על אהבה עצמית. אלא שכל המרץ שיש לך, אתה רוצה להשתמש עם זה לצורך הזולת. ואתה מתרץ לי, שזה שאתה רוצה לעבוד לטובת החברים, הנקרא "אהבת הזולת", אתה אומר לי, שזה לא סוף פסוק, אלא שאתה חושב, שעל ידי זה שאתה עוסק באהבת הזולת, אתה תוכל להגיע לאהבת ה'. היינו, שאתה רוצה בכלל להיבטל לה'. ומה יהיה עם הגוף אז, אם אתה רוצה אח"כ ליתן כל הגוף שלך להבורא, להיבטל אליו בכלל. תגיד אתה בעצמך, איך אני יכול להסכים לדבר, שזה מוזר מאוד להבין בשכל האנושי. אי לזאת, אני מוכרח לטעון "כולו שלי", ולא לתת לך ללכת אף שעל קדימה".

ובמצב הזה הוא מלחמה כבדה. היות שכל אחד אומר, שהצדק עמו. כי הישראל שבקרבו טוען, היות שהבורא יתברך ברא אותנו על הכוונה "רצונו להטיב לנבראיו", אז בטח הוא יודע מה שטוב להנבראים. זאת אומרת, שהוא הבין שרק על ידי זה שיעסקו הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא, זה יתן להם כח לקבל המדרגות הכי גדולות, המכונה "התגלות אלקות", שזה מתלבש בשכל הפנימי ובהרגש הפנימי שבלב. זאת אומרת, שרק באופן כזה יהיה להם האפשרות לקבל כל הטוב והעונג, מה שה' רצה לתת עבור הנבראים.

מה שאין כן אם היו מקבלים עם כלי קבלה, חוץ מזה שזה גורם פירוד, יש ענין של מסתפק במועט. פירוש, שצריכים להאמין מה שכתוב בזה"ק, שיש נהירו דקיק, שמאיר בהקליפות להחיותם. זאת אומרת, שכל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי, הם רק בחינת אור דק בערך הטוב והעונג הנמצא בקדושה.

היינו, אפילו מדרגה קטנה של קדושה, למשל נפש דעשיה, יש בה יותר תענוג מכל תענוגי הגשמיים. ובטח כשהאדם היה מקבל את השפע, מטעם רצון לקבל לתועלת עצמו, היה מסתפק בזה, ולא היה יכול ללכת להשיג עוד מדרגות יותר גבוהות, כי מטעם תועלת עצמו, ההארה הזו של נפש דעשיה מספק לו, שאין לו אז שום צורך להוסיף משהו, על התענוגים ממה שהוא נהנה.

אבל כשמלמדים את האדם לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז האדם לא יכול לומר "די לי במה שזכיתי". הלא כל מה שהוא מקבל, הוא לתועלת הבורא. אם כן לא יכול לומר "כבר מספיק לי, היות שנתתי נחת רוח להבורא, בזה שקבלתי קצת מאור העליון, שמזה יש הנאה להבורא, ואני לא רוצה לקבל יותר".

היות שאסור לומר כך, "שמספיק לי, היות שכבר נתתי לו הנאה, בזה שקבלתי ממנו הארה קטנה זו". אלא האדם צריך להשתדל להשפיע כל פעם נחת רוח להבורא, כל פעם יותר ויותר. והיות שכל הנאה למעלה, היא בזה, שמטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו", מגיעה לתחתונים בפועל, זה הוא הנאה שיש למעלה, משום זה בחודש אדר, שאז מתעורר הזמן של הנס, כמו שכתוב "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", אז הזמן מוכשר לזה, שיעורר את הנוכרי שבקרבו, על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ה') "לעולם ירגיש אדם יצר טוב על יצר הרע", שנאמר "רגזו ואל תחטאו". ופירש רש"י "ירגיז יצר הטוב", שיעשה מלחמה עם יצר הרע.

וכאן הכוונה, שבחודש אדר הוא מסוגל יותר לנצח את היצר הרע. כי אז שהיה נס מן השמים, כמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ח) "קיימו וקבלו". קיימו, מה שקיבלו כבר. ופירש רש"י, "מה שרבא אמר, שהדור קיבלוהו בימי אחשורוש, מאהבת הנס שנעשה להם".

מה שאין כן בחודש אב, שאז זמן שהיה חורבן בית המקדש, וצריכים להתאבל על זה, נמצא, אז יהיה הפירוש, מה שאמרו חז"ל "ממעטים שמחה", היינו זו הדרך שעוסקים בחודש אדר בבחינת הימין, שהוא כדי לעורר את הנס שנתגלה בחודש אדר, כמו שאמרו חז"ל "מאהבת הנס קיימו וקבלו".

מה שאין כן בחודש אב, שצריכים להתאבל על חורבן בית המקדש, צריכים לעבוד על קו שמאל, היינו לתת בקורת על המעשים, שצריכים להיות בדרך הקדושה, שהוא עמ"נ להשפיע, ואיך שהאדם מרוחק מענין השפעה.

ובזמן שאדם חושב על זה, הוא נמצא במצב של התרחקות מהקדושה, והוא משוקע רק באהבה עצמית, שכל הבסיס שלו, שעוסק בתו"מ הכל על החשבון למלאות את הרצון לקבל, בכל מילוי שרק אפשר למלאות אותו.

אי לזאת, בזמן שעוסק בחשבון של השפלות שלו, יש אז מקום לעורר הכאב של חורבן הקדושה שיש בכל אחד ואחד. ואז יקויים "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בנחמת ירושלים"."

שאלה: מה זה המצב הזה שנקרא חודש אדר והמצב שנקרא חודש אב?

יש שנה, סיבוב, ובתוך הסיבוב הזה יש לנו שנים עשר חודשים, ובכל חודש יש התנהגות אחרת כביכול של הבורא עם הבריות. מפני שאנחנו רוצים להתקשר לבורא, אז אנחנו צריכים ללמוד באיזה חודש כביכול, כלומר באיזו מערכת קשר אנחנו נמצאים עם הבורא. אז הוא מסביר לנו שיש לנו מערכת קשר מיוחדת עם הבורא בחודש אב, וכך הלאה בכל חודש. יש חודש יציאת מצרים, חודש אלול, יש הרבה חודשים.

תלמיד: אני לא מדבר על חודש בגלגל השנה של כדור הארץ, אלא מה זה המצב הזה שנקרא חודש אב וחודש אדר?

זה לא שייך לגלגל השנה. לא שהגלגלים האלה, הכדורים האלה מפעילים את כוחות הטבע. אלא ההיפך, כוחות הטבע הם באים וכביכול מסובבים את הגלגלים, ואנחנו כבר נמצאים בתוך הגלגלים האלה. לכן כדאי לנו לדעת ולהשתמש נכון באותם הכוחות שאנחנו נמצאים בהם במצב מסוים, בחודש מסוים.

תלמיד: כאשר אדם נמצא במצב שנקרא חודש אדר, האם הוא צריך לעבוד על הודיה וכן הלאה, או שמגיע אליו המצב הזה?

רצוי שיהיה גם משהו ששייך לאותו החודש. גם כתוב, שרצוי לעשות שמחה בכאלו חודשים וזמנים, ושהעצב יהיה בחודשים שמתאימים יותר.

תלמיד: אני שם לרגע את כדור הארץ בצד, בכלל לא מדבר עליו. אלא אני מבין שיש סיבוב כזה שהאדם נמצא בו ברוחניות, בכוחות, והוא אומר "עכשיו אני בחודש אב", "עכשיו אני בחודש אדר".

מה זאת אומרת?

תלמיד: מה שהוא מתאר פה.

כלומר יש לך קשר מיוחד עם הבורא. אז כל חודש משנים עשר חודשי השנה יש לך קשר מסוים עם הבורא. אנחנו לומדים מכאן באיזה חודש כדאי לנו לעשות פעולות, מעשים, להיזהר, להתרחק, או להתקרב. ואז אנחנו נקיים נכון יותר את רצון הבורא ונתקדם למטרת הבריאה.

תלמיד: כשאתה אומר שבכל חודש יש לנו קשר מיוחד עם הבורא, כשאתה אומר חודש, למה הכוונה?

החודש האסטרונומי, סיבוב הירח כלפי כדור הארץ.

תלמיד: כלומר לא לצאת מזה, לא להתעלם מזה, אלא אנחנו מדברים רק על זה עכשיו.

אנחנו לא יכולים לצאת מזה כי חסרים לנו מקומות או הבחנות שאליהם אנחנו יכולים להיות קשורים. לכן אנחנו מדברים על החודשים.

תלמיד: כעת חודש אדר, עוד מעט פורים, ונניח שעכשיו בן אדם נמצא בביקורת מאוד חזקה, מה הוא צריך להגיד לעצמו?

הוא צריך לקבל את זה שזה מגיע אליו כך בפורים, בחודש אדר.

תלמיד: אבל כתוב פה שצריך להיות בשמחה.

זה לא שחור או לבן, יש אנשים ומצבים כאלו וכאלו. היינו בכל מיני מצבים נוראיים בחודש אדר במשך ההיסטוריה, אז מה? האם הכול נכנס לשקט, ויש עכשיו הפסקה ממלחמות, מאירועים היסטוריים ובטבע?

תלמיד: אבל האם צריך להיות איזה יחס מיוחד של האדם למציאות, לבורא, לחברים?

אם אנחנו רוצים לקשור את עצמנו למציאות כללית עליונה, אז אנחנו יכולים להשתמש בכוחות שמתעוררים בחודש אדר לטובתנו.

תלמיד: איך?

נפנה לבורא ונדרוש ממנו לקרב אותנו לאותו חודש אדר, ולהראות לנו באיזה כוחות אנחנו יכולים כבר להשתמש בחודש אדר, וכן הלאה.

תלמיד: כלומר מה שאנחנו לומדים פה, זה אומר לנו שזו הזדמנות עכשיו לפנות לבורא שילמד אותנו מה זה הדבר הזה חודש אדר.

כן, נכון.

שאלה: כתוב, "ובזה יש להבין מה ששאלנו, על זה שחז"ל אמרו "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ושאלנו, מה הוא הענין להרבות בשמחה. היינו, שהשמחה היא תוצאה מאיזו סיבה. אם כן מהי הסיבה, שיכולים לעורר את הסיבה, בכדי שתביא לנו שמחה". מה זה לעורר סיבה לשמחה?

אנחנו צריכים להגיע לשמחה על ידי סיבה, אז מהי הסיבה שמביאה אותנו לשמחה. מה צריך להיות? מה אתה חושב?

תלמיד: אנחנו תמיד רוצים להידבק בבורא שהוא טוב ומיטיב.

שיהיה לנו קשר עם הבורא, ומכך שאנחנו מתקרבים אליו תהיה לנו יותר ויותר שמחה.

תלמיד: מה זה נקרא להתקרב לבורא?

השתוות הצורה, מצוות שאנחנו צריכים לקיים. יש תנאים מיוחדים בחודש אדר.

תלמיד: אנחנו עם הבורא עובדים דרך הזולת, אין לנו מקום אחר, זה תיקון ביחסים בינינו.

כן, בדרך כלל.

תלמיד: אז איך עוברים מביקורת לשמחה?

על ידי הביקורת אנחנו מגיעים למצב, עם מי אנחנו נמצאים בקשר, מי מנהל אותנו, איך אנחנו יכולים להתקרב לכוח הקובע, ומתוך זה אנחנו נמצאים בשמחה.

שאלה: האם בחודש אב צריך פחות לפנות לבורא ולחשוב על הסיבות?

לא, דווקא יותר. זה חודש שבו אנחנו יכולים לברר הרבה דברים.

תלמיד: אז מה ההבדל בעבודת האדם לפי העצה שחז"ל נותנים פה, שבאדר צריך להרבות בשמחה ובאב להמעיט. איך האדם מקיים זאת אם העבודה היא אותה עבודה, תמיד לפנות לבורא ולקבל ממנו?

צריך לבדוק לפי "שולחן ערוך" ולפי כל המנהגים מה עלינו לעשות בכל החודשים האלו.

תלמיד: בהתחלת המאמר רב"ש מספר על עבודת האדם, איך הוא יכול לקבל שמחה גם מהמעט שהצליח לעשות בעבודה רוחנית. נראה שאדם במקרה הזה יכול להגיע להרגשה טובה כלפי הבורא גם מכך שהגיע לשיעור או עשה איזה משהו קטן. אבל אצלנו בעבודה אנחנו מחויבים להגיע לערבות בין חברים, לכן אדם לא יכול לעשות חשבון בינו לבין הבורא, הוא צריך לעשות חשבון כלפי כל הצרכים שיש לחברים שלו. יכול להיווצר כאן בלבול או ניגודיות, הופכיות מאוד גדולה בעבודה.

איך לעבוד עם העניין הזה בו אדם יכול להסתפק במועט, אבל מצד שני הוא מחויב לא כלפי מה שהוא מרגיש, אלא כלפי מה שיש אצל החברים שלו, אותם הוא צריך למלאות, פה הוא צריך לעשות הכול בלי הגבלה.

הוא צריך למסור את עצמו לחברים ולהיות משרת לרצון לקבל שלהם אך ורק כדי לקרב אותם לבורא. עליו להיות מעורב בהם. ככול שהוא מצליח לקרב אותם לבורא הוא רואה את עצמו מאושר, בשמחה.

תלמיד: אבל החברים עלולים לא להסתפק בזה, בפועל אם נסתכל על העבודה שלנו בעשירייה, חבר יכול להרגיש שהוא עושה מספיק והחברים ירגישו שהוא לא עושה כמעט כלום, וזו בעיה. כי אדם יכול לומר, "אני עשיתי, אני מרגיש טוב במה שעשיתי", הוא בטוח שהוא בדרך, מצד שני מי קובע באמת את הדרך של האדם?

אם אדם בכל יום רוצה לחבר את החברים ולדחוף אותם לחיבור ביניהם ולחיבור עם הבורא, הוא צריך לקבל רק תגובה טובה.

תלמיד: כלומר, הוא אמור להרגיש מהעשירייה שהוא עושה עבודה טובה, הוא צריך לשפוט זאת ממה שהעשירייה נותנת לו להרגיש ולא ממה שהוא מרגיש כלפי עצמו.

אני חושב שמספיק לו להרגיש איך הוא מעביר להם את השפעת הבורא ואיך הם מגיבים על זה ומתחברים יחד כולם והוא מרגיש שהוא גורם לזה ומתקדם איתם לבורא.

תלמיד: האם אדם יכול למשוך את אור גמר התיקון קודם שהוא נמצא בגמר תיקון?

הארה כן יכולים למשוך, ו"ק.

תלמיד: ומה ההבדל בין הארה כזאת להארה של שבת?

זה לפי הטבע של המצבים האלה. ההארה של שבת מגיעה מזה שהיא מעוררת את הכלים הנמצאים כבר בקשר ומגיעים לחיבור השלם ביניהם. והאור של גמר התיקון הוא כאילו מאותו מצב אבל הוא לפי המקום שהכלים נמצאים בו. האור של שבת כאילו לא תלוי במצב שלהם והאור של גמר התיקון תלוי במצב שלהם כלפי גמר התיקון.

שאלה: בתחילת המאמר רב"ש מסביר כמה הוא צריך לראות את האמת, כמה עליו להגיע לחיסרון גדול, שהוא ריק, שאין לו שום עניין עם קדושה, ושהוא לא יכול רק להגיד זאת בפה אלא להרגיש את גודל הבקשה וההודיה עד "כל עצמותיי תאמרנה".

בהמשך הוא כל הזמן מתאר מצב בו אדם צריך לצייר לעצמו כאילו הוא עומד בפני מלך גדול, כאילו הוא בהרגשת השלמות, אז מצד אחד הוא אומר, חייב בכל עצמותיו להרגיש את החיסרון ואת האמת, ומצד אחר כל הזמן לצייר מצב שכאילו הוא נמצא בו.

כן ואז מה? גם לזה וגם לזה יש מקום.

תלמיד: גודל ההודיה הוא לפי שיש לו גדלות הבורא, למי אני עובד ותורה של מי אני לומד. אבל אף פעם הוא לא יקבל את גדלות הבורא באמת בכלים שלו, זה תמיד יהיה בלמעלה מהדעת.

ודאי שכך.

תלמיד: אז איך הוא יכול להגיע למצב כזה? יש פה איזו סתירה.

בכל פעם הוא עובד על מה שהוא מקבל. בכל פעם הוא מתקדם ומקבל הארה יותר ויותר עוצמתית מהבורא ורואה שהוא מתקרב יותר ויותר. מהם השלבים האחרונים, השלמים, אנחנו לא יודעים.

תלמיד: הוא כל הזמן נשאר ב"כאילו" או שבסוף הוא תופס משהו?

אני לא יודע, אני לא נמצא בסוף, לא יכול להגיד לך.

תלמיד: האם הוא צריך כן לשאוף להגיע להרגשה בעצמות או שתמיד הוא ישמור את זה בציור של "כאילו"?

נראה לי שהוא יגלה את המלך עצמו.

שאלה: הוא כותב "מסוגל החודש הזה, שהאדם ישפוט עם הנוכרי שבקרבו. ובודאי יצליח בחודש הזה, שהוא בחינת "ונהפוך הוא", מה יש בחודש הזה שאדם יכול לשפוט את הנוכרי שבקרבו, שהוא הגוף המתנגד להשפעה?

בכל חודש או בכל מצב בו כביכול כדור הארץ עובר מצבים יש כוח מיוחד הפועל על המציאות, ביקום כביכול, ואנחנו רוצים להתקשר לאותם כוחות הפעילים אז ביקום ולראות איך על ידם נוכל לעלות יותר כלפי הבורא.

תלמיד: האם זה תלוי במידת הגילוי של הנוכרי שבו?

כן ולא.

תלמיד: זה נשמע כמו עצה שהרב"ש נותן לנו לימים אלה, שנראה גם בעולם וגם בארץ שאלה ימים מאוד חשובים, שנעסוק לחפש את הנוכרי שבקרבו או שזו רק התעסקות בשמאל והוא כל הזמן צריך לנוע בין שמחה לבין ביקורת כלפי הרע שבו?

אנחנו עוד לא התחלנו להגיע לזה.

תלמיד: הוא כותב "בזמן שהתחתונים עוסקים בעניני שמחה, באותו אופן ממשיכים את אור של שמחה למטה." ... "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה". איך אנחנו עושים את הימים האלה כימי משתה, מה אנחנו יכולים להוסיף כדי לעשות אותם?

יותר ויותר לדבר ולהתכלל מאותם המעשים שהבורא מראה לנו, מספר לנו שקרו בחודש אדר ושאנחנו צריכים גם להעלות את עצמנו למצבים כאלו במשהו.

שאלה: כותב הרב"ש, "קשה לחז"ל מה שכתוב "לרצונו לפני ה'". זאת אומרת, שכל עשיותיו, מה שהוא עושה בקשר לקרב את עצמו לה', אין המעשה נקרא "מעשה", אם אין הוא רוצה לעשות לשם שמים, שנקרא "לרצון ה'". אלא שהאדם הזה עוד אינו מסוגל לעשות מעשים שיהיה לתועלת השי"ת. משמע שאין שום ערך להמעשים שלו. כאילו לא עשה כלום דמי, כיון שאינם עוד לרצון ה'."

האם דווקא בגלל שאנחנו כן עושים מעשים אפשר להגיד שאנחנו מזה מתעלים?

לפי מה שעושים.

תלמיד: אבל הוא כותב שאין לנו שום גישה למעשים של השפעה.

זה נכון, אבל הבורא נתן איזה תנאים שאם אתה משתמש בהם, אז אתה כן נכנס למערכת השפעה.

תלמיד: האם דווקא הפער הזה שאני לא מסוגל לעשות ובכל זאת עושה זה מקרב אותי?

נגיד שכן.

תלמיד: כאילו הולך באמונת חכמים שאומרים "תעשה".

כן.

שאלה: הוא כותב שצריכים להתחיל במצוות מעשיות שזה לא לשמה ומכאן יגיע לשמה. למה הוא מתכוון "מצוות מעשיות"?

בכל מיני מצוות שכתובים ב"שולחן ערוך".

תלמיד: מה זה המעשיות האלה?

מעשיות שאתה עוד צריך לעשות אותם במעשה, בדיבור, בידיים, ככה.

תלמיד: זאת אומרת גם אם אין כוונה, כן לעשות את המעשה, את המצוות כמו שהם כתובות.

כן, גם בצורה כזאת אפילו הם במשהו מקרבות את האדם לתכלית.

שאלה: האם הכוונה היא גם לעבודה פרטית וגם בעשירייה?

לא, עבודה פרטית בדרך כלל.

שאלה: הוא אומר "קיימו וקיבלו", שאדם קיבל הארה מלמעלה. על ההארה מלמעלה הוא אומר שהאור הכי קטן בנפש דעשייה זה הרבה יותר גדול מכל התענוגים של כל העולם הזה. אבל הוא אומר שבחודש אדר אסור לו להסתפק במועט אלא הוא צריך לבקש הארה גדולה. מה זה עבור האדם הארה קטנה ומה זה הארה גדולה? איך באור יש שינוי בגודל, אם כבר האור הראשון הוא מעבר לכל התענוגים של העולם הזה, איך האדם מבקש הארה גדולה?

למה לא שאלת איזה נרנח"י יש לך? נרנח"י אלה האורות. כן. אור זה אור, אין פחות ואין יותר, אחד.

תלמיד: מה זה נקרא שאדם פתאום אומר שהאין סוף שיש לו זה קטן? מה גורם לו פתאום להגיד על הארה שהוא קיבל, שעד עכשיו אמרו לו להסתפק במועט, שהוא צריך להיות בשמחה מזה. "איזה הוא עשיר?" ופתאום זה הופך להיות אור קטן, והוא צריך לבקש אור גדול בחודש אדר?

לא יודע. אני קורא. אז מה? כתוב. נגיע לזה שנבין מה כתוב. יש הרבה דברים שאנחנו לומדים אותם שככה כתוב.

שאלה: כמו שאנחנו לומדים בתקופה הזאת יש הארה מאוד חזקה, יש איזו הזדמנות מיוחדת בשבילנו. וכמו שאחד החברים לא מזמן אמר, אנחנו צריכים לצייר לעצמנו את התמונה שאנחנו רוצים, ועל ידי זה כמובן, אנחנו מושכים את המאור הזה אלינו. מה אנחנו צריכים לצייר לעצמנו? אנחנו מדברים על חיבור, אהבה, השפעה. מה צריך לצייר בתקופה הזאת במיוחד כדי שאנחנו נמשוך מאור ככל האפשר חזק?

אנחנו צריכים לצייר לעצמנו שאנחנו יכולים לקבל מלמעלה הארה כזאת שהיא תשפיע על כל מעשנו, ומתוך זה אנחנו נתקרב לבורא בהשתוות הצורה, כי מעשים על מנת להשפיע יקרבו אותנו לכוח העליון, וככה נתקרב עוד ועוד.

תלמיד: הוא גם אומר שבתקופה הזאת אנחנו צריכים להגיד תודה בכל האברים שלנו.¹ למה הכוונה?

שבכל תרי"ג האברים שלנו אנחנו רוצים לקיים את מצוות ה'.

תלמיד: שמחה אמיתית היא בהתאם לחיסרון שאתה נמצא בו, או שזה מעבר לזה? שאנחנו בונים את הקשר הזה בינינו, במו ידינו, ורואים את התוצאות ואז זו השמחה האמיתית?

לא. מחיסרון לא יכולה להיות שמחה. שמחה יכולה להיות מתיקון ומילוי של החיסרון. כך אנחנו משתדלים לעשות, להכין את עצמנו.

שאלה: הוא כותב פה שהאדם, בזמן שהוא לוקח עליו לעבוד את מצוות ה' הוא צריך לעשות בדיקה איך הוא לא מרמה את עצמו.² איך הוא עובד בצורה כזאת שהוא מצליח באמת לבדוק שהוא לא מרמה, כי אחרי זה הוא אומר אז תעבוד גם שלא לשמה, ששם יכולה להיות בקליפות הרמייה הכי גדולה של עצמי.

אלה יחסים מיוחדים בין אדם לבורא, שהבורא מספר לו, פותח לו סיבות לפעולות לא לשמה, ואז האדם רואה עד כמה הוא היה נמצא בזה.

תלמיד: אבל אז הוא יכול להגיע למצב שהוא מקבל איזה אור לקליפות והוא מספר לעצמו.

לא. זה לא כמו שאני אומר כך קורה. אל תקבל את זה מיד לכיוון שלך.

שאלה: איך להבדיל בין שמחה רוחנית לשמחה של הרצון לקבל?

זה תלוי ממה אני שמח, ולמי אני מוסר את השמחה שלי. אם זה על מנת להשפיע אז אני רוצה להשפיע את המצב שלי הפנימי החוצה, לכולם, עד שזה יגיע לבורא.

שאלה: האם השמחה היא מחיבור הבורא עם נבראיו?

כן.

שאלה: איך נוכל לחלק את השמחה שהבורא נותן לנו?

שמחה אי אפשר לחלק כמו עוגה, שאתה מחלק ואז לא נשאר לך כלום. אלא דווקא ההיפך, ככל שאתה מחלק את השמחה ואנשים נכנסים לתוכה, אז כולם מרגישים שיש כאן התפעלות, התפרצות של שמחה. כך זה נעשה.

שאלה: מה זה אומר שברגע שהיהודים שלטו בשונאיהם זה הזמן הנכון לשפוט את הנוכרי, את הזר שבתוכנו?³

אנחנו נלמד את זה, זה לא פשוט. זה, אבל יש כאלה זמנים.

שאלה: איך להגדיל את השמחה בעשירייה?

צריכים לדבר זה עם זה, לספר דברים שהם מרימים את עולמנו מעלה. צריכים לדבר על מצבים העתידיים, גמר תיקון שאנחנו נמצאים בהתקרבות לזה, ושאין לפנינו שום דבר רע כביכול, אלא רק טוב. "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי"⁴. ואם כולם מדברים אז זה משפיע על כולם.

שאלה: כתוב בסדר התפלה שלנו, היינו "זמירות שירות ותשבחות". אנו רואים, הסדר הוא בעולם, שהתודה, שנותנים להנותן את הטובה לחבירו,". מהי משמעות הסדר?

יש בזה סדר, אבל עכשיו זה לא חשוב לנו. אנחנו רק עכשיו מתחילים להכיר באילו מצבים אנחנו נמצאים, במי אנחנו תלויים, על מי אנחנו יכולים להשפיע, על אילו כוחות, מערכות. ועד שנגיע לזה נדע את הכול.

שאלה: יש לנו הרבה מאוד חברים שהולכים איתך 30 שנה בדרך ואני שואל את זה כי אני שומע בזמן האחרון בתשובות שלך, וגם אני פתאום קורא ככה ברב"ש, שיש "שולחן ערוך". אתה שוב ושוב שולח אותנו לתוך הדבר הזה כאיזה בסיס להבין משהו אחר. גם עכשיו היו השאלות.

החברים הוותיקים התחילו מאיזשהו מצב, אני מניח שהם ידעו מה זה "שולחן ערוך" בצורה מסוימת, ולאט לאט בני ברוך התפתחה להפיץ את הרוחניות, את מה שבאמת חשוב. היום כשאתה שולח אותנו לשולחן ערוך ולהבין את הדברים האלה אני ממש במבוכה. אני לבד לא אפתח "שולחן ערוך", אין לי סביבה שתעזור לי בדבר הזה, ואני ממש מבקש עזרה.

אם זה משהו שהוא כבסיס לעבודה רוחנית שלי, אני רוצה ללכת בדרך האמת. אם לא, אז לא, אבל אם כן, אז אני צריך עזרה.

נחשוב על זה.

תלמיד: מה זאת אומרת נחשוב, זה כבר פעם שלישית שאני שואל ואתה אומר לי נחשוב, אז אני שוב ושוב חוזר לדבר הזה, אין לי מה לעשות עם זה. מה אני אמור לעשות? אני לא יכול פתאום לשנות את אורח חיי, אני צריך סביבה, אני צריך עזרה, צריך שילמדו אותי, אני לא אלך ללמוד במקום אחר עכשיו מה זה שולחן ערוך.

תקנה ספר שנקרא "שולחן ערוך".

תלמיד: יש לי.

פתחת אותו או לא?

תלמיד: כן, בטח שפתחתי.

התחלת לקרוא?

תלמיד: ודאי, אני יודע מה זה הדבר הזה.

וכשאתה קורא זה מעורר אותך לציית לספר?

תלמיד: לא, זה מעורר בי התנגדות.

זה ברור, כי כתוב שם מה אתה צריך לעשות.

תלמיד: נכון, בדיוק.

נכון, זה מכביד על הגוף. אז מה אתה ממליץ לעשות, מה אתה חושב לעשות עם זה?

תלמיד: אני מרגיש שאם זה משהו שהוא כיסוד, או הכרחי לעבודה, אני חייב סביבה שתעזור לי להתחיל לעבוד עם ההתנגדות הזאת, כי אני עומד לבד מול זה.

מה אתה חושב, שאתה צריך לעבור עכשיו בין החברים ולשכנע אותם לשבת אתך וללמוד שולחן ערוך?

תלמיד: אני לא יודע מה אני צריך לעשות, אני רק אומר שאף פעם לא קבלתי חשיבות לקיום מצוות מעשיות, ופתאום בחודשים האחרונים אני מגלה שזה חשוב לפי התשובות שלך, ואז אני ניגש לזה ומגלה כמו שהרב"ש כותב שהגוף מתנגד. אז אני אומר, זה אמיתי, הגוף באמת מתנגד לדבר הזה, דוחה את זה.

יש מספר פעולות שנקראות מצוות מעשיות שאנחנו צריכים לעשות אותן בגוף.

תלמיד: מה הן?

צריך לראות ב"שולחן ערוך".

תלמיד: יש מלא.

יש מלא. כלפי החיים שלך, אני לא חושב שיש יותר מעשרים.

תלמיד: אני אעשה כל מה שצריך, אני רק אומר שאני צריך עזרה, סביבה.

יפה.

תלמיד: איך פתאום אחרי שהתרגלתי לשגרה כזו במשך עשרים שנה שאני חי בצורה מסוימת ותופס את החיים ואת הרוחניות בצורה מסוימת, אני צריך להכניס איזשהו אלמנט שהוא קשה לי, אני לא מצליח, אני צריך עזרה.

צריכים לעשות. אצל רב"ש היה חוג כזה, נדמה לי ששמואל כהן זכרונו לברכה היה נותן שיעור בזה. פשוט היו יושבים וקוראים, אין שם כל כך מה לשאול.

שאלה: אני יודע, אני רק צריך סביבה. אני רואה תמונות של חברים שלנו מלפני שלושים שנה, חברים שנמצאים איתנו פה, היסודות של החברה שלנו, ואני רואה לפי התמונות וגם לפי מה שאני רואה היום, שיש להם את היסוד הזה, הם מבינים, הם מכירים. אני מרגיש שלי חסר משהו.

זה מגיע לאט לאט אבל לא בצורה רצויה, צריכים לזרז את זה. תתחיל לארגן חברה של גברים שרוצים להתאסף בערב וללמוד "קיצור שולחן ערוך".

תלמיד: וזה הכרחי להתפתחות הרוחנית שלנו?

זה הכרחי.

שאלה: בחכמת הקבלה אומרים בדרך כלל שאין מילה שכתובה על העולם הזה, על גשמיות.

איך זה יכול להיות אם מדובר על הכלים, על כל מיני דברים שאנחנו משתמשים בעולם הזה?

תלמיד: מתי מה שכתוב מדבר רק על רוחניות ומתי זה כן משהו שאפשר להבין, כמו "שולחן ערוך"?

זה גם וגם.

תלמיד: אם אני קורא שולחן ערוך, איך לדעת מה אני חייב לעשות בעולם הזה ומה מזה מדבר רק על רוחניות?

לאט לאט תתחיל להבין.

תלמיד: למה לא לומדים בשיעור שולחן ערוך אם זה כל כך חשוב ויש פעולות שצריך לעשות בגשמיות? זה לא ברור לאף אחד.

אני באמת לא יודע מה לענות. כנראה שאנשים שמגיעים לכאן קראו במשהו, דפדפו לפחות בספר הזה.

שאלה: מה זה אומר זדונות שהופכות לזכויות?

נלמד את זה.

תלמיד: מה זה טעויות, שגגות, מה זה זדונות, איך הם מתהפכים לטוב?

יש מקרים שהאדם יכול לטעות, והטעות שלו היא לא בכוונה, ויש מקרים שהוא עושה את הטעות הזאת אבל זו לא טעות אלא הוא עושה את זה בכוונה, בזדון, זאת אומרת יש כמה פעולות כאלה.

תלמיד: אז יש זמנים שאני חייב להגיד שלא הבורא הוא שעשה את הטעות אלא אני, או שתמיד אני חייב להגיד שהבורא אשם במה שעשיתי?

אתה עשית אבל לא ידעת שזה אסור, ולכן יש לזה יחס אחר. כמו כלפי תינוק, אנחנו לא מסתכלים על מה שהוא עושה באותה צורה כמו שאנחנו מסתכלים זה על זה, אלא לו זה מותר, כי הוא לא מבין, הוא לא יודע.

תלמיד: אבל אם אתה כן יודע שזה אסור ועשית, אז זה הבורא שעשה את זה, או שאתה עשית את זה?

אם אתה יודע שאתה עושה וזה אסור אז כנראה שאתה עשית.

תלמיד: זאת אומרת, יש זמנים שאסור להגיד "אין עוד מלבדו" על מה שקרה?

אנחנו אומרים "אין עוד מלבדו" על כל מה שקורה בעולם בכלל, שכל זה נמצא בכוח הבורא. ולמטה מזה אנחנו כבר אנחנו יכולים להגיד שישנם בורא ונבראים ויש ביניהם יחסים כאלו וכאלו וכן הלאה.

שאלה: איך לא להיות אדם שיושב ואוכל את עצמו?

צריכים לשבת וללמוד. גם "תלמוד עשר הספירות", את כל הדברים אנחנו צריכים ללמוד, כי בסופו של דבר הכול מתחבר למערכת אחת. נדמה לנו שדבר אחד לא שייך לאחר, אבל כשמסתכלים על כל הדברים האלה יחד אז אומרים שהכול שייך למה שעשה הבורא ונמצאים תחת הכוח שלו וצריכים לדעת מה עושים.

שאלה: חברה שואלת, איך להרגיש שמחה בדרך, איפה היא נמצאת, אני לא מוצאת אותה?

דיברנו על זה הרבה, אין לי מה לענות על זה.

תלמיד: אנחנו אומרים ששמחה היא תוצאה ממעשים טובים, אבל איך להרגיש אותה בדרך? נגיד שעכשיו פונים אליי שאעשה תורנות ואני מרגיש מועקה.

מהי מטרת הבריאה? איזו צורה יש לכל הבריאה בסוף?

תלמיד: שהבורא והנבראים דבוקים ומרגישים את ההטבה של הבורא.

נגיד. אז אני מתקרב לזה, הולך לפי זה? אפילו אם זה עוד מיליון קילומטרים ממני, אבל אני הולך, מתקרב כמה מטרים בדרך שלי?

תלמיד: כן.

אם אני מתקרב, אז אני צריך להיות בשמחה.

תלמיד: אם אני רוצה להרגיש שמחה מכל צעד שאני עושה, מה אני צריך לעשות? אני לא רוצה להרגיש מועקה כשחברים פונים אלי "תעשה כך, תעשה כך".

אני צריך להגיד תודה לבורא ששולח לי כל מיני אנשים כנראה, שליחים, שאומרים לי מה צריך לעשות, כדי שעל ידי המעשים האלה אני אתקרב אליו.

תלמיד: להתעמק במחשבה הזאת וזה מקור השמחה.

בזה צריכה להיות שמחה כי על ידי מעשים כאלה אני באמת מתקרב אליו.

שאלה: בתחילת המאמר הוא אומר שעל עצם המחשבה והרצון לשרת את הבורא אפילו במעשה, הוא צריך להיות בשמחה, אפילו אם הכוונות שלו הכי גרועות וכולי. זה מצב של קטנות?

נגיד.

תלמיד: אבל בפורים צריך לכאורה להיות בגדלות?

מה זאת אומרת צריך להיות?

תלמיד: כתוב, ההכנה לאור גדול כזה צריכה להיות שמחה, להרבות בשמחה, ימי משתה בשמחה.

אז מגיע פורים, כפי שמופיע בלוח הזמנים שעל הקיר, ומהיום הזה והלאה אתה נכנס לשמחה?

תלמיד: זו השאלה שלי.

על זה אין לי תשובה.

תלמיד: מה זה מרבים בשמחה? רב"ש מתאר פה תהליך שבו מתארים את המצב העתידי והכול בקו ימין ומזה מגיעים לשמחה גדולה. מה זה הפטנט הזה?

זה הפטנט. יש בעברית כאלה מילים, להרבות במשהו. אין לי מה להסביר, "מרבים בשמחה".

תלמיד: העבודה שמתוארת פה היא רק בקו ימין?

העבודה היא בימין.

תלמיד: לומדים שכדי להגדיל את הימין, חייבים עביות, קו שמאל, אחרת מאיפה תוכל להגדיל?

אז צריך גם עביות, גם שמאל. אני אומר לך מה צריך להיות.

תלמיד: אז אני צריך לתאר מצב עתידי כזה, גמר תיקון?

צריכים להכין את עצמנו לשמחה וכך לעבור את כל חודש פורים.

שאלה: אולי כשהיית אצל רב"ש, היה איזה סדר עבודה אחר באדר או אירועים מיוחדים? האם משהו מסוים היה קורה אצל רב"ש דווקא בחודש הזה, כדי שנבין מה זה אומר להרבות בשמחה? הוא היה עושה משהו מיוחד, אחר?

בזמן הפורים אצל רב"ש היה ערב אחד מיוחד, אולי ראיתם איזה סרטים על זה. הרב"ש דאג מאוד שתהיה פעם בשנה שמחה כזאת, זה היה מארבע חמש אחר הצהריים עד אחת שתיים בלילה, עד צאת הנשמה, ממש. לא היינו מביאים אחד לאחר מתנות, היינו מביאים משהו לשולחן, לרב"ש. בדרך כלל הייתי מביא בקבוק וויסקי גדול כזה, נראה לי שגם היום מוכרים כאלה.

תלמיד: לרב"ש היית מביא את הבקבוק הזה?

לא, הבאתי לשולחן, אבל כביכול לרב"ש.

תלמיד: ומעבר לאירוע הזה בפורים, היה עוד דבר ניכר אצל הרב"ש במהלך החודש הזה שאפשר היה להרגיש?

לא.

שאלה: רב"ש כותב לנו שאדם צריך להשתדל להשפיע כל פעם נחת רוח לבורא יותר ויותר. באילו פעולות?

מה שאפשר. למה הבורא זקוק שנעשה עבורו? רק להעלות אליו כלים דהשפעה, שיוכל להשפיע בהם. זה התענוג שלו, כשהוא ממלא את הכלים שלנו, יש לו מזה תענוג.

שאלה: בקיצור שולחן ערוך יש המון דינים והלכות, ודווקא מפני שאין לנו שום אחיזה וגישה אם עכשיו נפתח את הספר הזה, אנחנו יכולים ללכת לאיבוד. האם יש דברים מסוימים שכדאי להתמקד בהם?

אני לא חושב שאפשר ללכת שם לאיבוד אם אתה הולך להוציא משם דינים והלכות יומיומיות לעצמך.

תלמיד: מה זה אומר דינים והלכות יומיומיות לעצמך?

כרגע לא דברים ששייכים לברית מילה, לחתונות, ליולדת, לכל מיני דברים כאלה, אז לא נשאר לך הרבה. ללמוד איך ליטול ידיים לפני סעודה, איך לעשות את הברכות העיקריות. מישהו כאן יכול ללמד אתכם. בקיצור, תבחרו.

שאלה: בכלי העולמי לא שמעו על הספר הזה, הוא לא מתורגם לשבעים שפות.

בסדר. תעסקו בזה בערב, כאן, באיזה יום וזהו, לעצמכם.

תלמיד: "לעצמכם" זה אומר לכל הכלי העולמי?

לא לכל הכלי העולמי, למי שנמצא בישראל.

שאלה: בעניין שני ההפכים, מדובר על שמחה ושלמות לעומת חיסרון. כל פעם מחדש קשה ליישב את זה. למשל אומרים "הלוואי ויתפלל כל היום", כל היום אני צריך להיות בחיסרון.

השאלה היא ממי אני מבקש? עם מי אני רוצה להיות בקשר?

תלמיד: זה בדיוק, כי רב"ש אומר שאי אפשר לעשות את זה ביחד. אפשר בשני זמנים, כשהאדם מרגיש הודיה ושלמות, מרגיש חיסרון ושפלות, אבל ביחד לא.

כן.

תלמיד: האם הביחד הזה, לחבר את שני ההפכים האלה, זו שאיפה שאי אפשר להגיע אליה, או שצריך שהדבר הזה יקרה בפועל בעבודת האדם?

למה אי אפשר לחבר ביניהם, מפני שהם מבטלים זה את זה?

תלמיד: כן, כל עוד לא מגיע הקו האמצעי.

כאן אני צריך לשאול האם אפשר בכל זאת, גם להיות בשאיפה, גם להיות בשמחה וגם להיות בעצבות, יחד.

תלמיד: אפשר?

אנחנו רואים שלפעמים זה מאוד מעורר את האדם, ממש מנענע אותו.

תלמיד: לפעמים כשיש מצבים מאוד דרמטיים בחיי האדם, למשל ילד חולה או אירוע דרמטי בבית, ומשהו מאוד מטלטל אותו, האדם יכול להבין שזה לטובה, הוא כבר מנוסה בדרך, הוא יכול לראות את התהליך וקצת לצאת מעצמו, אבל ההרגשה עדיין לא טובה ומיטיבה.

השאלה היא, האם יש לו בזה קשר עם הבורא? אם יש לו קשר, אז זה מכסה את הכול.

תלמיד: איך האדם יודע להתקדם נכון בתהליך שהוא מנסה לשלב בין שני הקצוות, שני הניגודים האלה? לפי מה הוא עובד? לפי נטייה פנימית שלו? יש אנשים שיש להם יותר נטייה לימין, להודיה, לשירה. יש כאלה שהם יותר בנטייה לביקורת, לטענות, לקו שמאל. אני צריך לחזק את הקו הנגדי לטבע שלי? או צריך לראות לפי המצבים שפשוט עוברים עלי? איך אני עובד?

עם הכול. אתה בעצמך עוד לא הרגשת, לכן אתה שואל כך. מה זה נקרא "להתכלל"? "להתכלל" נקרא שכל דבר שאתה מסתכל עליו אתה רואה נניח, שזה אולי שמאל, אבל לשמאל הזה אני מגיע דרך ימין ואני צריך לכלול משם את הימין וגם לא להתרחק מהשמאל. בסופו של דבר הכול מגיע לקו האמצעי.

תלמיד: זה קצת יותר ברור. תודה. זאת אומרת, העניין בעצם, זה הסיפור של לזרז את הזמנים התדירות?

התדירות מאוד חשובה.

תלמיד: אדם צריך לנסות להרגיל את עצמו כמו בנשימה, ממש כל הזמן להיות בשלמות, בהודיה, בחיסרון, ובבקשה, וככה כל הזמן, שאחד מזין את השני?

כן.

תלמיד: בנוגע לעניין של חודש אדר שבלוח השנה. הרב"ש מציין שמה שמיוחד בחודש אדר זה שיש בו נס. הנס הגדול, "נהפוך הוא". ומה שמעניין לראות שגם החודש הסמוך, שזה הרי החודש האחרון בלוח השנה, ניסן, נקרא החודש הראשון, זה פסח. וגם בפסח יש נס. יש נס באדר ונס בניסן. מה הקשר בין הדברים האלה, ומה זה ה"נהפוך הוא" שמכין אותנו ליציאת מצרים?

יש לנו נס חנוכה, נס פורים, ועוד נס, נס יציאת מצרים, אנחנו כל הזמן חיים מנס לנס.

תלמיד: ה"נהפוך הוא" הזה של חודש אדר, איך לתאר את זה בתהליך של העבודה הפנימית שלנו, של מה שקורה לאדם בהתפתחות הרוחנית? זה כמו שהעובר מתהפך, והוא מוכן ללידה בפסח, ביציאת מצרים? מה ה"נהפוך הוא הזה" עכשיו, לא בגמר התיקון?

כן. פסח הוא כמו לידה לעולם החדש.

תלמיד: זה פסח, ומה ההיפוך הזה שקורה בחודש אדר לפני פסח?

שבצורה כזאת העובר מכין את עצמו. זאת אומרת, בני האדם מכינים את עצמם ליציאת מצרים, וזה מה שמתהפך בהם. כל ההגדרות, מה זה טוב, ומה זה רע, ואיך לעשות על מנת להשפיע, על מנת לקבל. כל הדברים האלה מתהפכים בהם.

שאלה: אני קצת מבוכה, אני לומד שש עשרה שנה בערך, ואף פעם עד היום לא שמעתי שאני צריך להוסיף, ולאמץ לחיים שלי מנהגים אחרים ממה שאני נוהג ביום יום. מתחילת הדרך היה מאוד מאוד ברור, גם כשהעברתי בקמפוס שיעורים שלא משנים שום דבר חיצונית בחיים של האדם.

ועכשיו פתאום, יש אירוע שבאים ואומרים, "תקשיב, יש פה בעצם משהו שלא דיברנו עליו עד עכשיו, אבל צריך להתחיל לאמץ אותו". יכול להיות שיש פה אנשים שזה מאוד זורם להם, ואין להם בעיה מהיום למחר להתחיל לעשות דברים כאלה, אבל יש גם כאלה שלא. מה אני אמור לעשות עם הדבר הזה עכשיו?

שום דבר, תמשיך.

תלמיד: מה זה אומר "תמשיך"?

תמשיך כמו שאתה.

תלמיד: אבל אם אני שומע מהמורה שלי, שבעצם, אני חייב לעשות גם דברים אחרים, אז איך אני יכול להמשיך כמו שאני?

אני לא אומר לך שאתה חייב, אם אני המורה שלך.

תלמיד: רק אתה המורה שלי, אין לי מורה אחר.

אני אמרתי שמישהו חייב?

תלמיד: אמרת שכדי להתקדם בדרך הרוחנית, כן, זה חובה. זה מה ששמעתי היום.

אז כך אמרתי. לא, בהחלט לא. אין חובה על אף אחד, ואף אחד לא חייב.

שאלה: בואו נפתור את העניין הזה. מי פתח פעם "שולחן ערוך"? חבל, סתם עושים מזה עניין. בואו נארגן קבוצה, נקבע יום ושעה, ואני אלמד את מה שאני יודע בדברים האלה, אין יותר מידי ממה לפחד. מי שירצה יעשה, ומי שירצה לא יעשה. מי שירצה יבוא, ומי שירצה לא יבוא.

זו תמיד הייתה דרכנו, שום דבר לא בכפייה, שום דבר בחיצוניות אף פעם לא היה העיקר, וגם לא יהפוך להיות לעיקר. אז אם יש סימן שאלה גדול שהיה פעם משהו, והיום איננו, אז מי שרוצה שיבוא. נארגן קבוצה, נפגש פעם בשבוע, בנחת, ומי שירצה יאמץ לו, מי שלא לא. זה הכול.

שאלה: כתוב במאמר שהנס של פורים היה מאיר אור דגמר התיקון, ושההכנה לאור גדול כזה צריכה להיות שמחה. מה זה נקרא שהשמחה מאפשרת אור של גמר תיקון, מה השמחה הזאת?

שמחה צריכה להיות שמחה ממעשים טובים, ככה זה נקרא. אז אם עשית מעשים טובים, ויש לך מזה שמחה, שמחת הלב, אז כנראה שאתה הולך לפי הגישה נכונה.

תלמיד: אבל למה שמחה מחייבת אור של גמר התיקון?

כי רק על ידי שמחה אתה יכול להתקרב לגמר התיקון. זה סימן שאתה הולך לקראת גמר התיקון.

תלמיד: אז השמחה זה הכלי, מה הדבר הזה שנקרא שמחה?

ומה זה נקרא עצבות?

תלמיד: מצב רוח מסוים.

זה לא רק מצב רוח מסוים.

תלמיד: בסדר, זה מצב שאדם עובר.

זאת אומרת שיש לך אורות מקיפים, שמכניסים אותך בעצבות או בשמחה. זה הכול.

תלמיד: אם הוא מגדיר שההכנה לנס של גמר התיקון זו שמחה, אז קודם כל איך אתה מחזיק בהכנה הזאת, איך אתה מחזיק בשמחה?

אתה משתדל לקרב את כל החברים אליך, לקשור אותם יחד, ולהיות יחד בהתקבצות פנימית, והתפרצות מבחוץ, ואז מתוך זה יש לך שמחה.

תלמיד: וממה אתה שמח, מה הגורם לשמחה?

השמחה היא תוצאה ממעשים טובים.

תלמיד: מה זה מעשים טובים?

השפעה, חיבור, אהבה.

תלמיד: רב"ש כותב שבמהלך כל השנה לא הולכים בימין, ורק באדר הולכים בימין, רק במעמד של פורים הולכים בימין. מאיפה זה מגיע פתאום?

אני לא יודע, כך הוא כותב.

שאלה: מה הקשר בין השמחה הפנימית לשמחה החיצונית, או האם יש קשר בין השניים?

יש קשר. בשמחה פנימית אדם יכול ללכת כל היום, ושמחה חיצונית הוא שומר, האם הוא יכול להראות את השמחה שלו מבפנים החוצה, האם בזה הוא משפיע על אנשים אחרים לרע או לטוב?

תלמיד: ביום האיחוד לרגל פורים שיהיה לנו בסוף השבוע, בסעודות שלנו נעשה מעין משלוח מנות, חברים יתנו מתנות לחברים אחרים, עשיריות מכינות משלוח מנות, מתנות לעשיריות אחרות, לכלי העולמי. מה זה שעשירייה נותנת משלוח מנות לעשירייה אחרת?

אצלנו לא היה דבר כזה. לפעמים בין הדוסים שהיו אצלנו ראינו שכך הם עושים ביניהם. אבל לא.

תלמיד: הכוונה שלי לא להכין מאכל, משקה, ולתת לחברים. אלא כשחברים רוצים לשמח את הכלי העולמי, לעמוד על הבמה ולהגיד לחיים, לשיר שיר, לתת משהו מעצמם לכלי כולו.

בבקשה.

תלמיד: איזה מטען עשירייה יכולה להעביר לכל הכלי העולמי? איזה כוח יש לעשירייה לתת משהו לכלי העולמי? מה היא יכולה לתת לו?

דוגמה ושמחה. מה שעובר מאחד לאחר ללא חפצים וללא מרחקים.

תלמיד: ביום האיחוד אנחנו רוצים להיות בשמחה, להתחיל לעורר בינינו שמחה. איך לא ליפול לשמחה בהמית ולהיות באמת בשמחה רוחנית?

בפורים יש חוק, להשתכר עד בלי די, אז אין כאן הבדל בין אדם ובהמה.

תלמיד: אני יכול להשתכר ולשמוח מהאלכוהול.

אתה יכול להשתכר, לעשות מה שאתה רוצה.

תלמיד: איך להיות בשמחה רוחנית ביום כזה?

אם אתה כל הזמן חושב על הרוחניות, אז יכול להיות שאתה תהיה בשמחה רוחנית, אבל אני לא חושב שכולם ירגישו את זה. אתה צריך לדאוג איך אתה משמח את כולם.

תלמיד: במה אני יכול לשמח את כולם?

בשמחה.

תלמיד: בלשתות, לספר בדיחות?

כן, כל מיני כאלה דברים.

שאלה: בסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע להחלטה שמה שהכי חשוב זה להשפיע לזולת, זה התיקון.

כן, נכון.

תלמיד: איך מחזיקים בזה שזו המטרה, וכל מה שקורה זה רק למטרה?

אנחנו היינו שותים באמת ללא הגבלה, ועם זאת מרגישים בראש בשביל מה ולמה.

שאלה: אם אני עושה פעולה והתוצאה היא שמחה, אז האם השמחה צריכה להתגלות בי?

גם בך וגם ממך והחוצה.

תלמיד: מה זאת אומרת ממני והחוצה?

בדרך כלל אדם ששמח הוא מראה לאחרים בסביבה שהוא נמצא שהוא שמח.

תלמיד: האם אני צריך לצפות שמי שאני עושה כלפיו את הפעולה הוא גם יהיה שמח?

כן. זה חוק השמחה.

תלמיד: האם יכול להיות מצב שאני עושה פעולה נכונה ומשמח מישהו, וכתוצאה מזה אני לא שמח?

קורים כל מיני דברים, אבל בדרך כלל כל האנשים בפורים רוצים לשמח זה את זה, בפרט אם הם שייכים לחברה אחת.

תלמיד: אני שואל על מדד, על התוצאה בסופו של דבר. אם אני רוצה למדוד את הפעולה שלי כלפי הזולת, אז האם התוצאה היא שהוא יהיה שמח, או שגם אני אהיה שמח כתוצאה מהפעולה הזאת?

כתוצאה מזה גם אתה צריך להיות שמח, בוודאי. אתה צריך לקרב אותו לשמחה שלך. הוא צריך להתכלל איתך, ואז הוא ישמח מהשמחה שלך.

תלמיד: האם השמחה שלי צריכה להיות קודמת לשמחה שלו?

כן.

תלמיד: ממה השמחה שלי?

אני לא יודע, תגיד אתה.

תלמיד: יכול להיות שהשמחה שלי היא מזה שיש לי אפשרות לשמח אותו?

יכול להיות.

תלמיד: זה כיוון נכון?

כן.

אם אתם ניגשים לזה בצורה כזאת כבדה, אז אני כבר לא יודע מה להגיד לכם.

שאלה: יום האיחוד קורה בפורים וזו התאספות מיוחדת, גם נשים, גם ילדים. מה מיוחד דווקא בהתאספות הזאת בפורים? האם יש בזה משהו שונה?

בפורים יש שמחת ילדים מפני שאנחנו כלפי האור העליון כילדים. ואז אנחנו יכולים להשתתף עם הילדים ולהביא להם ממתקים, כל מיני דברים כאלה פשוטים, ולדאוג שיהיה להם טוב, כי ילד הוא עתיד החיים. ככל שרוצים לשלוח להם טוב, זה נקרא שאנחנו משקיעים בעתיד שלנו. לכן זה טוב להביא את הילדים ולעשות משהו לילדים.

תלמיד: האם צריך לפתוח את הלב בצורה שונה ביום כזה?

לפתוח את הלב רחב יותר, בלי הגבלות, בלי חשבונות. כי זו הארה עליונה שמגיעה אלינו מלמעלה ולכן עלינו להיות פתוחים כולם לכולם.

שאלה: לפעמים כשאני קורא את המאמרים יש לי התרשמות שיש איזו צורה לשמוח מהחיסרון שלנו. אמרת שבדרך כלל שמחה מגיעה ממצב שאנחנו מלאים, אבל אני מרגיש שיש לי חיסרון להיות יחד עם החברים, יש לי חיסרון לקראת המטרה, וזה גם יכול להיות מקור לשמחה.

כן.

תלמיד: מה זה? כי נראה שזה משהו שונה, אבל זה גם מקור לשמחה.

חיסרון יכול להיות מקור לשמחה, בטח. קודם כל זה החיסרון הכללי שלי, שאני רוצה להתקרב לבורא, לקבוצה, לגמר תיקון, אני כל הזמן נמצא בזה, והתהליך הזה הוא בשבילי העיקר. מזה אני כבר שמח, שאני נמצא בדרך הזאת.

שאלה: אני רוצה לשתף שכבר חודש וחצי אנחנו עושים חזרות עם הלהקה שתופיע בערב האיחוד, ואנחנו מרגישים באמת שמחה מאוד מאוד גדולה בחזרות. הרבה חברים נכללים איתנו בחזרות וגם כתבו שיר חדש לכבוד האירוע. יש המון המון שמחה שממש מורגשת מתוך ההתכללות שלנו במצב העתידי של הפורים הזה. לפני כל חזרה אנחנו עושים סדנה ומכינים את עצמנו, דיברנו על כך שבאמת מורגש משהו גדול מאוד לפנינו. איך לשתף את השמחה הזאת עם כל הכלי העולמי, ממש מורגשת שמחה מאוד מאוד גדולה לפנינו ואנחנו ממש בהודיה גדולה לבורא על התקופה.

אם אני נזכר בפורים אצל רב"ש, שם היו רק גברים וכאן רק גברים בלי בנות ונשים לא כל כך ילך, זה פלג גופה. לכן אני לא יודע איך תעשו. נראה לי שאולי צריך בכל זאת שזה יהיה רק לגברים ובנים בהתחלה ואחר כך גם לבנות ונשים. אבל אני לא יודע, אני אומר אבל בלי אחריות.

תלמיד: אולי פשוט נציג את האירוע. בשבת הקרובה נתאסף פה ויהיה לנו כנס שלם, ההתכנסות בשבע בבוקר והכנס רשמית יתחיל בשמונה ויימשך עד שש בערב. כל החברים והחברות מהכלי הישראלי מוזמנים. יהיו שני שיעורים יחד איתך, תהיה הכנה לשיעורים, יהיו סעודות חגיגיות, ויהיה מקום לכולם. זה ממש אירוע לכולם, יום שלם שכולם נמצאים בו, יום חיבור לכולם. אנחנו לא עושים אירוע נפרד לגברים ונפרד לנשים.

ברור שכך נכון. אבל אני לא יודע, תנסו לארגן זאת בצורה נכונה.

תלמיד: אני בספק. אתה חושב שנכון לעשות אירוע נפרד?

לא, בנפרד זה לא טוב, ואנחנו גם לא בנויים עד כדי כך להיות בנפרד. אם זו שבת ויש תפילות, זה משהו אחר, אבל בפורים אני לא בטוח. בכל זאת אם יש ריקודים צריך לשקול.

תלמיד: אין ריקודים. כמו בכנס רגיל יש שיעורים עם הרב, סעודות משותפות, גברים יושבים יחד ונשים יושבות יחד, אבל באותו מתחם, יש הפסקות בהן מתכללים, זה כרגיל, כמו שתמיד אנחנו עושים.

(סוף השיעור)

---

1. "ואם נצייר לעצמנו, איזו תודה הוא הזה נותן עכשיו לאדם זה. ולא צריך להגיד לו "תודה" בפה, אלא כל האברים נותנים לו "התודה רבה"."↩

2. "היינו לבדוק את עצמי תמיד, אם אני לא מרמה עצמי, בזה שאני הולך בדרך הנכונה, שהיא כמו שצריך להיות."↩

3. "ולפי הנ"ל יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ואם יש לו דין ודברים עם עכו"ם, ישפוט עמו באדר". משמע, שיש דין ודברים עם נוכרי, כאילו זה נהוג, שלישראל יש דין ודברים עם נכרים."↩

4. תהלים פרק כ"ג, ו'.↩