שיעור הקבלה היומי31 אוק׳ 2020(בוקר)
שיעור בוקר 31.10.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
פרשת בראשית - קטעים נבחרים מהמקורות
ניתן לנו כוח הרצון לקבל שהוא שולט, שורה בנו ואנחנו תלויים בו, ורק מתוכו אנחנו מרגישים את הכול. אבל אנחנו צריכים לבנות כאן עולם חדש, עולם אחר, עולם עליון מעל החומר שלנו, מעל הרצונות ומעל המחשבות שלנו, עולם הפוך של השפעה, של אהבה מחוצה לנו, היינו לבורא.
כדי לעשות לזה תרגילים אנחנו עושים את זה כלפי הזולת, לכן ניתנה לנו חברה, עשירייה ותרגילים עד שנתפוס מה זה נקרא למעלה מדעתנו, למעלה מרצוננו. איך אפשר להיות למעלה מזה, בצורה הפוכה, שכאילו אני מתלבש במחוצה לי, למעלה ממני, בזולת, ובו אני פועל ורוצה לעזוב את ההרגשה שלי שאני מרגיש את עצמי, מה טוב לי, מה רע לי, אלא הכול כלפי הזולת.
בואו נראה מה בעל הסולם אומר לנו, כי על זה בעצם כל התורה מדברת, אבל בעיקר במעשה בראשית. גם הקטע נקרא כך "עפר מן האדמה", שיש רצון אחד שנקרא "עפר" ורצון שני שכבר נקרא "אדמה". שהרצון הזה אדמה, זה "אדמה לעליון", ששם כבר מתחילים להיות דומים לבורא.
קריין: קטע מספר 59, "עפר מן האדמה".
"החירות".
"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם:
א. האדם לבד,
ב. ונפש חיה לבד.
והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים:
א. דומם
ב. צומח
ג. חי
ד. מדבר.
ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".
אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור."
(בעל הסולם. "החרות")
אנחנו צריכים להגיע למצב שהרצון לקבל שלנו מתעלה מדרגת חי ומגיע לדרגת המדבר. מדבר זה דרגת האדם, הדומה לבורא, ואז אנחנו מרגישים את עצמנו למעלה מהחומר שלנו, במחשבות וברצונות. למעלה מהחומר שלנו, זאת אומרת, מה שעכשיו אנחנו מרגישים בפנים, למעלה מזה להיות.
איך אפשר? אך ורק על ידי מאמצים מצידנו להיכנס לתוך החברים, להתחבר לעשירייה ולבקש מהאור העליון, לפי המאמצים שלי שאני רוצה כך להיכנס בהם, שהאור העליון יעזור לי באמת להתנתק מעצמי ולהיכנס לתוכם. וכשאני כבר נכנס לתוכם אני נכנס לעשר ספירות, אני נכנס לפרצוף רוחני, למבנה רוחני. ששם המוח והלב הם כבר לא כמו שהיו לי בצורה אישית, אינדיווידואלית, אלא הם כבר שייכים לכלל, לעשירייה. וכך אני מתנתק מלהרגיש את האני, שזה נקרא "העולם הזה", אלא להרגיש את החיבור בינינו, שזה נקרא "העולם העליון", מדרגה עליונה.
כך כל פעם נתחיל לעלות יותר ויותר. להתכלל בעשירייה, כמו שאומר לנו גם רב"ש, פי 10 ופי 100 ופי 1000 וכן הלאה, וכך נעלה בכל המדרגות. זאת אומרת, כל ההבדל בין המדרגות הוא עד כמה אני יכול לעלות למעלה מעצמי ולהיכנס לתוך הכלל, הקהל, החיבור, העשירייה, שבזה אין לי הבדל כמותי אלא הבדל איכותי, שהמוח והלב שלי מקבלים הבחנות חדשות, לא מהעולם הזה. אני מתפטר שם מהאני שלי ומתחיל להיכנס לכלל.
קריין: קטע מספר 60. הנשוא זה עץ הדעת טוב ורע, מתוך שמעתי נ"ב,
"אין עבירה מכבה מצוה"
"אדם הראשון קודם החטא היה אוכל מעץ החיים והיה בשלימות, אבל לא היה יכול ללכת יותר ממדרגתו שבו עמד, כי לא היה מרגיש שום חסרון במצבו. וממילא לא היה יכול לגלות כל השמות הקדושים."
הכוונה היא שיכול להיות שהוא הרגיש חסרונות, אבל החסרונות האלה שהרגיש אלה חסרונות ששייכים לדרגה שלו איפה שהוא נמצא. כמו שאני, אני חי, אני רוצה לאכול, לשתות, לישון, לנוח, לבלות, לעשות, להשיג משהו, אבל הכול שייך לעולם הזה. כלפי העולם העליון, מה זה העולם העליון, איך ארצה אותו? אני יכול לתאר אותו כמו שהעולם הזה, רק שאני רוצה יותר. זה לא נכון, כי ההבדל בין העולמות, בין המדרגות הוא הבדל מהותי ולא במשהו שיש כאן ושם יותר.
לכן אנחנו צריכים להשתדל להשיג חיסרון לאותה המדרגה העליונה הרוחנית שזה אינו. לכן כל חכמת הקבלה, בצורה פרקטית, רוצה לעורר בנו חיסרון לדרגה עליונה יותר ממה שאנחנו, כל אחד, נמצא לפי המצב שלו.
קריין: "לכן "נורא עלילה לבני אדם" עשה, שיאכל מעץ הדעת טוב ורע. וע"י החטא הזה כל האורות נסתלקו ממנו. וממילא הוצרך להתחיל עבודתו מחדש.
ועל זה אמר הכתוב, ש"נגרש מגן עדן". מטעם, שאם יאכל מעץ החיים, "וחי לעולם". שהוא סוד פנימיות העולמות. ששם, אם הוא נכנס, הוא נשאר שם לנצחיות. היינו, שעוד הפעם הוא ישאר בלי חסרון." כמו אדם הראשון לפני החטא, יש הכול, לא חסר כלום ולא יכול להתקדם, הוא לא מבין בכלל מה זה נקרא להתקדם. "וכדי שיוכל ללכת ולגלות השמות הקדושים, שהם מתגלים על ידי תיקון של טוב ורע, לכן היה מוכרח לאכול מעץ הדעת.
(בעל הסולם. שמעתי. נ"ב. "אין עבירה מכבה מצוה")
קריין: קטע מספר 66. מתוך שמעתי פ"ד, "מהו, ויגרש את האדם מגן עדן, מטעם שלא יקח מעץ החיים".
"ויגרש אותו, מטעם "פן ישלח ידו ויאכל מעץ החיים". והפחד היה, שמא יעשה תשובה, ויכנס לתוך עץ החיים. ומהו הפחד? אלא היות שחטא בעץ הדעת, הוא כבר צריך לתקן את העץ הדעת.
וזה ענין "ויגרש אותו מגן עדן", כדי לתקן את החטא של עץ הדעת. ואח"כ יהיה לו היכולת לכנס לתוך הגן עדן. שענין גן-עדן הוא סוד עלית מלכות לבינה. ומקבלת שם חכמה, שעדן הוא סוד חכמה. ואז מלכות, הנקראת "גן", מקבלת חכמה בסוד "עדן", וזהו "גן עדן"."
(בעל הסולם. שמעתי. פ"ד. "מהו, ויגרש את האדם מגן עדן, מטעם שלא יקח מעץ החיים")
עיקר עבודת הבורא על האדם זה להראות לאדם שהאדם לא שלם, כי מצבו מצב מוגבל, הוא באמת לא מבין ולא מרגיש מה קורה לו, אפילו בכלים דקבלה שלו, והוא לא יכול להתקיים בלי לגלות לעצמו גם את העולם העליון, אחרת הוא נשאר בהמה.
הבורא צריך לעשות על אדם כל מיני מניפולציות כאלה, פעולות שאדם יתחיל להרגיש את עצמו לא בנוח, ומתוך ההרגשה הזאת הוא יתחיל לחפש, במה זה לא נוח, מה לא טוב, וכך הוא מגיע דרך הרבה מצבים לגילוי שזה לא העניין של החיים בעולם הזה, אלא מה שבאמת חסר לו זה לדעת את מהות החיים, מטרת החיים, מקור החיים ובסופו של דבר לגלות את הבורא.
זה בעצם כל מה שאנחנו עוברים כדי שיהיה לנו חסרון לגילוי הבורא. מתוך זה אנחנו כבר מגיעים למצב של איך להידמות לו, איך להשפיע לו והלאה הרבה הרבה מצבים, פעולות, מדרגות, שבזה אחר זה הם מביאים אותנו לתכלית האמיתית.
שכל פעם, כל מדרגה ומדרגה מגלה סיבה נעלה יותר ואמצעי נעלה יותר, וההתמודדות שלנו בשני הכוחות האלה, כוח ההשפעה וכוח הקבלה, בעיקר באמונה למעלה מהדעת, היא עד כמה שאנחנו מנותקים מהאגו שלנו ורוצים לחשוב, להרגיש ולהבין כמו במדרגה עליונה יותר.
בדומה לילד קטן שמסתכל עלינו ורוצה להבין מה אנחנו רוצים ממנו, ובכלל מה אנחנו חושבים, מה אנחנו מדברים. הוא מסתכל בפה שלנו, רוצה לשתות, רוצה לבלוע את המצב שלנו ולא יכול, אבל על ידי המאמצים האלה הוא כן גדל ומבין. למרות שאנחנו לא מסבירים לו, הוא מקבל את זה מתוך ההשתוקקות שלו, המדרגות כך מסודרות.
כך אנחנו צריכים להשתדל להימשך, אבל יחד. כי בניגוד לילד כאן הנטייה שלנו לרוחניות היא מתוך הקשר בינינו, ששם אנחנו, כל אחד, מבטלים את האני, ואז מגלים לעצמנו כוח עליון יותר. עשרה מתחברים לאחד, ובמדרגה הבאה שוב עשרה מתחברים לאחד, כך אנחנו מגיעים למושג של "אחד" שזה "הבורא".
שאלה: בתחילת השיעור תיארת בצורה ציורית, איך אנחנו נכללים עם החברים ועוברים להרגשה מעל עצמנו. האם בשביל להגיע להרגשת הבורא צריך עוד איזו הכוונה, התכווננות או שמספיקה לנו רק התכללות אחד בשני?
כשאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו מתחילים לראות איפה אנחנו, כל אחד, נעלמים באחרים, בזה אנחנו מתעלים למעלה מהרצון לקבל שלנו. כשאנחנו מתחברים בינינו אנחנו רוצים להרגיש את הכוח הכללי של כל החיבור בינינו שנמצא בתוך העשירייה, או שאנחנו לא מגלים אותו, אבל הוא נמצא למעלה. כשהבורא מסדר לנו את כל המדרגות האלה, כולן באות מלמעלה למטה, לכן יוצא שיש לנו תמיד את המדרגה הבאה שהיא כולה מסודרת ומוכנה ואנחנו מוזמנים לעלות אליה ולהרגיש אותה. הכול תלוי רק במאמץ שלנו.
לכן עד כמה שאני משתדל להתחבר עם החברים, להתבטל שם לפניהם ולהרגיש חיבור בינינו, אז בהתאם לזה אני עושה כבר פעולות בהשגת כוח ההשפעה למעלה מכוח הקבלה, שזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", מדרגה יותר עליונה לעומת המדרגה התחתונה. אם אנחנו מדברים על סולם רוחני, אז מה שיש לי במדרגה יותר עליונה זאת התבטלות שלי כלפי העשירייה, ובמדרגה התחתונה אני כאחד, במדרגה העליונה יותר, עשרה אצלי כאחד וכך אנחנו כל פעם עולים. הרצון לקבל גדל ממדרגה למדרגה, בין המדרגות יש לי נפילה, ירידה, "ויהי בוקר ויהי ערב יום אחד"1, וכך אני משתפר. ואז אני מתחיל לראות עד כמה אני מגלה את היחס שלי למציאות, לא לפי האגו שלי, אלא לפי כוח ההשפעה שנקרא "כוח אמונה", וזה למעלה מדעתי.
בכל מדרגה ומדרגה, כך אני צריך לסדר, שיהיו לי גלגלתא עיניים ואח״פ, גלגלתא עיניים למעלה מהאח"פ, שהכלים דקבלה יהיו רק כיסוד שלי והכלים דהשפעה יהיו אלה שימשכו אותי למעלה. זה נקרא "עולם הפוך", "העולם הרוחני", שבאמת רק הוא קיים. ואז נראה את העולם שלנו כקיים רק כדי שבכול פעם נקפוץ מעליו לדרגה רוחנית יותר גבוהה.
תלמיד: אתה מתכוון לגלגלתא עיניים ואח"פ בכל אדם בנפרד או בחיבור, בנקודת הקשר בינינו?
איך שאדם מברר. יש כך ויש כך.
קריין: קטע מספר 68 מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות".
"אפילו שה' אמר לו לאדם בפירוש, "מעץ הדעת לא תאכל"" זאת אומרת, לא תמשוך עוד רצון לקבל, תתעלה מעליו, לכך ניתן לך עץ הדעת כדי שאתה תלך למעלה מהדעת. "אלא בחינה זו צריכה להיות מכוסה, שרק בגמר התיקון תהיה היכולת להאיר בחינה זו, גם על זה אמר לו הנחש, שלא ישמע בקול ה'.
כלומר לא שה' עשה זה לטובת האדם, עשה שתהיה השגחת ה' לנבראים, שהבחינת טוב ומטיב תהיה בלתי גלויה, אלא מטעמים אחרים. נמצא, שהלשון הרע של הנחש היה ענין כללי. כלומר שכל התיקונים שאנו צריכים לעשות בסגולת תורה ומצות, הוא אמר, שזה אינו לצורך האדם.
לכן איסור לשון הרע הוא כל כך דבר חמור מכל האיסורים, היות שהוא כלל של כל התורה כולה."
(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)
הנחש זה היצר הרע שלנו העמוק והבסיסי שאסור לנו לשמוע אותו, [בעצם] צריכים לשמוע, אבל לא ללכת לפיו, כי הוא הבסיס, בלי הנחש אי אפשר להתקדם. אנחנו צריכים לשמוע את מה שהוא אומר וללכת למעלה מזה, ובכל פעם לבנות את עצמנו למעלה ולמעלה מזה. אין לנו יסוד אחר חוץ מהרצון לקבל שלנו, אבל אנחנו צריכים לבנות את עצמנו למעלה מהרצון לקבל שלנו, וכך נראה שהנחש הוא באמת כמו שכתוב, מלאך המוות הופך למלאך הקדוש, כי כוח הרע הוא לא באמת כוח הרע, ואם אדם משתמש בו נכון הוא הופך אותו לכוח הטוב. ואז, כשאנחנו מגיעים לשימוש בכל הכוח הרע בצורה נכונה, אנחנו רואים שבעולם שהבורא ברא אין שום דבר רע, אלא רק טוב, אבל כדי לתת לנו להתמצא בכל היחסים שלנו עם הבורא, להבין אותו, להרגיש אותו ולהשיג אותו, אנחנו צריכים להיות קיימים, נמצאים, בין שני כוחות מנוגדים, וכך אנחנו משיגים את הכוח העליון.
קריין: קטע מספר 69 מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו ענין כשלון בעבודה".
"אדם הראשון מין היה". ופירוש רש"י "היה נוטה לעכו"ם". ויש להבין, איך אפשר לומר דבר כזה על אדם הראשון, שהיה מדבר עם הבורא, שנוכל לומר עליו שהיה מין.
אלא לפי שאנו לומדים, שענין אמונה נקרא, שהוא מאמין למעלה מהדעת. לכן, הגם שהוא בעצמו שמע מהבורא, שלא לאכול מעץ הדעת, ולא שייך כאן לומר, שזהו ענין שצריך להאמין על הציווי של הבורא.
אלא הפירוש יהיה, שלאחר שבא אליו הנחש, ונתן לו להבין בתוך הדעת, מה שהבורא אמר לו, שלא לאכול, אז אדם הראשון היה צריך לומר להנחש "הגם מצד הדעת אתה צודק, היינו, שאם אני כן יאכל מעץ הדעת על הכוונה בעל מנת להשפיע כנ"ל, אז יהיה להבורא נחת רוח מהאכילה זו. ואני רואה, שאתה צודק מאה אחוז. מכל מקום אני הולך למעלה מהדעת. אלא אני רוצה לקיים את ציווי ה' בלי שום שכל ודעת, כי מה שמוסיפים על האמונה, כבר נקרא "נוטה לעכו"ם".
ואדם הראשון הלך והוסיף על מה שציווה לו הבורא. על זה אמרו, שאדם הראשון מין היה. ועל ידי החטא הזה נמשך לנו הסתרה בעבודה, שקשה לנו להתרחק מאהבה עצמית."
(הרב"ש. מאמר 2 "מהו ענין כשלון בעבודה" 1990)
כן, קשה לנו לעלות לאמונה למעלה מהדעת, שזה העיקרון של העולם העליון, ואנחנו פועלים בתוך הדעת, שזה העיקרון של העולם הגשמי שלנו. וכל העבודה שלנו בכל פעם היא לבנות אמונה למעלה מהדעת לעומת הדעת, כך שאנחנו אפילו לא מבינים מה רוצים מאיתנו. ללכת נגד ההיגיון, במה, איך אנחנו נעשה את זה? ללכת בהשפעה נגד קבלה, אז גם ההשפעה שלי תהיה בנויה על הקבלה, מתוך הקבלה, אבל לא למעלה ממנה. מה זה נקרא אמונה למעלה מהדעת? כאן אנחנו צריכים באמת את הכוח העליון, את עזרת העליון, שהוא ייתן לנו אפשרות להרגיש איך שכל ורגש פועלים במימד העליון מאיתנו. אנחנו צריכים לזה להשתדל להגיע, לבקש, לשאוף. זה יקרה.
קריין: קטע מספר 70 מתוך "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות".
"ולא יתבוששו, כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה ה"ע הרגשת חסרון. ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החסרון בדומה, להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה. אכן תפקיד הזה מוטל הוא על כלי חיצונה, שבהיותה בבנין הגוף, והיא ריקנית מאור, מסבת שבאה מחלל הפנוי נמצאת מולידה בו, הרגש הריקנות והחסרון, ומתבייש מזה, וע"כ מוכרח, שיחזור למלאות החסרון, ולהמשיך האו"מ החסר לו, שהוא עומד למלאות את כלי הזו. וזהו הוראת הכתוב, ויהיה האדם ואשתו שניהם ערומים, מכלי חיצון, ולפיכך ולא יתבוששו, שלא הרגישו חסרונם, ונמצאים משוללים מהמטרה שעליה נבראו."
(בעל הסולם. הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ט"ו)
שאלה: לָמה זה נותן יותר נחת רוח לבורא אם אני הולך למעלה מהדעת, אם יש לי את האפשרות לתת לו נחת רוח בתוך הדעת?
אי אפשר לתת נחת רוח בתוך הדעת, כי בתוך הדעת אתה עושה את זה רק למענך, זה דבר אחד. דבר שני, הבורא לא נהנה מזה שאתה נותן לו, כי אין לו כלים דקבלה לקבל ממך משהו, אתה נותן נחת רוח לבורא במה שאתה בעצמך משיג, מגיע לאותו מצב נצחי ושלם כמוהו. זה כמו מה שאנחנו רוצים מהתינוק, אתה לא רוצה שהילדים שלך ייתנו לך משהו, אתה רוצה לראות אותם גדולים, שמחים, מאושרים, בריאים ומוצלחים. אותם, לא איך שהם יתייחסו אליך, זה כבר לא חשוב, העיקר מה שיש להם. לכן הבורא רוצה שנגיע לדרגתו, כי זו הדרגה השלמה, ולכן אי אפשר לעשות את זה בתוך הדעת, כי אנחנו פועלים מתוך החסרונות הקטנים שלנו ברצון לקבל. ברצון לקבל אנחנו תמיד מוגבלים, כי ברגע שאתה ממלא את הרצון לקבל, הוא גמור ואתה מפסיק להרגיש כל דבר שאתה רוצה. ישנת, אתה [כבר] לא רוצה לישון, אכלת, אתה [כבר] לא רוצה לאכול, לכל דבר ודבר ברצון לקבל יש גבול.
מה זה נקרא עולם אין סוף, שאתה יכול להשיג מילויים אינסופיים, אין הגבלה, אין גבול בהשגה, בהבנה, בהרגשה, בשום דבר, בכלי שלך, ברצון לקבל שלך, אתה משיג מילוי אינסופי. את זה הבורא רוצה שתשיג, ולכן העבודה שלנו היא כולה לתיקון הכלי. לא למילוי, המילוי נמצא סביבנו בצורה בלתי מוגבלת, אינסופית, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הכול תלוי רק בכלים שאנחנו מכינים.
תלמיד: כאשר אני נמצא בתוך החברים האם עליי להרגיש את התענוג הזה, האם אני יכול להיות ריק בתוך החברים?
את זה אתה צריך לברר. בשיעורים שלנו אנחנו נותנים לך הדרכה כללית, אבל אני לא יכול לעשות את זה ספציפית לכל מצב ומצב. לא, אני לא רוצה לקלקל לך את ההתפתחות. אם בכל פעם אני אגיד לך תעשה כך, תעשה כך, תעשה כך, אתה לא תגדל. כל צעד קדימה תמיד צריך להיות במשהו עצמאי מצד האדם. אני מכין לכם פסוקים, שיעורים, כל מיני דברים, אבל מתוכם אתם כבר צריכים להתקדם הלאה לבד בחיבור ביניכם.
שאלה: בעל הסולם אומר שהבושה זו הסיבה הראשונה למלאות חיסרון. אילו סיבות יש חוץ מבושה?
אין יותר כוח המניע חוץ מהבושה, בושה כלפי חברים, בושה כלפי העולם, בושה כלפי עצמי, אחר כך כלפי הבורא סוף סוף. בושה. בושה זו הרגשת פחיתות לעומת משהו, לעומת מישהו. זה העיקר שאנחנו מרגישים ככוח המקדם אותנו, כוח המושך קדימה, כוח הדוחף מאחורה, זאת הבושה.
תראה מה שקורה בעולם, כל התחרות, כל הריצה הזאת אחרי כל מיני דברים, לא חשוב לי לְמה אני רץ, העיקר שאני אשיג מה שחשוב בעיני האחרים. לכן חשוב לנו להיות בקבוצה, שהיא מראה לנו לְמה כדאי להשתוקק, הקבוצה מראה לי עד כמה אני לא מצליח, ואז אני יכול להשתוקק לְמה שחשוב לקבוצה, ואני מחליף את הערכים שלי לערכים של הקבוצה, כי אני זה אחד והקבוצה זה עשרה, וכך אני מעלה את עצמי כל פעם לדרגה עליונה יותר, וכך אנחנו מתקדמים. לכן הבושה היא תמיד אמצעי לעלות ולעלות יותר ויותר. רק השאלה היא, עד כמה אני מארגן את העשירייה, כמה אני מרגיש אותה, כמה אני לא מזלזל בה, כמה אני רוצה להתקשר ולהתכלל בה, זו ממש הדרך שלי.
ואנחנו רואים עד כמה קשה לנו להתייצב בדרך הזאת. גם הרגשתי על עצמי, עד כמה הבורא סידר לי כך שהייתי נדחה מהעשירייה, שהעשירייה דחתה אותי, ולא מצאתי את עצמי בעשירייה, כן ולא. זה הכול בא מלמעלה מהבורא, שהוא בצורה כזאת דווקא מסדר את האדם לפי שורש הנשמה שלו, שבסופו של דבר כשהוא מגיע למטרה, הוא מגיע ויכול לממש אותה במלואה. לכן אין לנו ברירה, רק למצוא את עצמנו נמשכים לחיבור בתוך העשירייה, מקבלים את נקודת החיבור כערך העליון ביותר, שהפנימיות שלה, נקודת החיבור של העשירייה שם זה הבורא, ורק בצורה כזאת אני יכול לכוון את עצמי נכון למטרת הבריאה.
לכן כשאנחנו לומדים את פרשת בראשית, "סוף מעשה במחשבה תחילה", אנחנו כבר רואים כאן בתחילת מעשה הבורא, עד כמה האדם מלכתחילה מוכן, בנוי כך, מסודר כך שהוא יגיע למטרת הבריאה שלו, ושצריך גם להוסיף לזה כוחות משלו. אבל הכוחות שהוא מוסיף הם הכרחיים כדי להעלות אותו מדרגת חי לדרגת המדבר, לדרגת הבורא. וכל העבודה שלנו היא לצאת מהדרגה שלנו של החי, דומם צומח חי, לדרגת המדבר. שמדבר כבר שייך לעולם העליון.
שאלה: במאמר כתוב שזה כמו מישהו שמרגיש את המחלה שלו ומוכן לקבל את התרופה. נראה לי שזאת התוצאה מהעבודה בעשירייה, מתוך ההשתוקקות שלנו לחיבור. אז אם אנחנו נמצאים במצב הזה שבו אנחנו מרגישים את החולי שלנו, ואנחנו מוכנים לקבל את התרופה, מה עוד אנחנו צריכים להוסיף?
אנחנו צריכים להוסיף רק קשר בין מה שאנחנו מרגישים לבין מי שממנו אנחנו מרגישים את זה. מהי הסיבה, שהסיבה היא הבורא שרוצה שאנחנו נתקדם, ולכן הוא מביא לנו הרגשה רעה, זה נקרא "בראתי יצר הרע". בכל מדרגה ומדרגה שאנחנו מרגישים את זה, זה נקרא "בריאה", "בר", חוץ מהבורא, שבכל מדרגה ומדרגה אנחנו צריכים לאתר מה זה המצב הטוב לעומת הבר, הבריאה, וכך אנחנו מתקדמים.
האמת שאנחנו נמצאים בטיפול נמרץ בכוח העליון. במיוחד בזמננו עכשיו שאנחנו נכנסים לדור האחרון, שאנחנו המובילים את כל ההתפתחות הנכונה שבכל האנושות, יש בנו יום יום טיפול מהבורא, ממש עם פינצטה לכל אחד ולכולם יחד. וכול זה מושג רק דרך החיבור, כלום חוץ מזה. אבל בחיבור יש הרבה הבחנות, כי כל פרצוף שאנחנו נבנה בדרך מעצמנו הוא פרצוף אחר. חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, בכל המדרגות, בכל המצבים, בכל דרגות העביות, זה משהו שונה לגמרי. לכן רוחניות היא מאוד עשירה, כי כל פרט בה כולל את כל הפרטים של המציאות בתוכו.
תלמיד: אני שואל, בגלל שאנחנו דברנו על המצב הזה של אמונה למעלה מהדעת, וכל פעם אני שם לב שאנחנו מדברים על המצב העתידי שלנו והוא ממש מופשט, קשה לדבר עליו כי אנחנו עוד לא שם. ואני תוהה, במצב הזה שבו אנחנו מרגישים את החולי ומוכנים לקבל את התרופה, את התורה, מה עוד צריך להוסיף כדי לפתוח את השער לאמונה למעלה מהדעת?
אתה תרגיש עד כמה כל פעם המצב העתידי יהיה עוד יותר ועוד יותר מופשט, ועוד יותר לא מובן, מבלבל אותך, נעלם, שאתה נמצא כמו בערפל ואתה לא מבין מה רוצים ממך. כמו תינוק כשהוא מסתכל עלינו, הוא לא יודע מה רוצים, אנחנו צוחקים, הוא צוחק, אנחנו עושים איזה פרצוף אחר, והוא גם עושה, הוא לא יודע מה אנחנו רוצים ממנו. אבל בצורה כזאת שהוא נמצא באיזו העתקה מאיתנו, מעתיק משהו מאיתנו, לאט לאט הוא רוכש בתוכו אוסף של צורות התנהגות, וזה ודאי על ידי מאור המחזיר למוטב, גם על התינוק, וזה מתחבר בו לאיזו תוכנה שנקראת שפה. ואז הוא מתחיל להבין אותנו, יכול להרגיש אותנו, הוא לומד שכך צריך להתנהג, או כך צריך להתנהג, ומתחילים להיבנות בתוכו, בתוך הילד הקטן, הצורות שלנו, הוא מתחיל להבין מי זה ומי זה, ומה זה. את כול העולם הוא מתחיל להעתיק לתוך עצמו וכך הוא מתחיל אז להתייחס, להגיב על זה, כי בהתחלה הוא לא מגיב, אין לו קשר עם הסביבה.
אותו דבר אנחנו, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו נמצאים בתוך העולם העליון הזה, אבל אין לנו קשר עימו. זה כמו ילד שנולד, אין לו קשר עם הסביבה, מטפלים בו, עושים בו משהו, מסובבים אותו כך וכך, רוחצים אותו, נותנים לו לאכול, הוא לא מרגיש שזה הקשר שלו עם מה שמחוץ לו. כך אנחנו, זה בדיוק המצב שלנו בינתיים. אנחנו לאט לאט נתחיל עכשיו להתעורר מזה לקראת הקשר עם העולם העליון, עם הבורא, וזה דרך העשירייה. שכל אחד מאיתנו אם הוא נכלל מהעשירייה, הוא בונה בתוך עצמו תבנית, מודל של הבורא. וכך דרך העשירייה, דרך התבנית הזאת, הוא מתחיל להתקשר עם כוח עליון, עם משהו מבחוץ. באותה צורה ובאותה דוגמה אנחנו מתחילים להתקשר עם העולם שלנו כשנולדים, אפילו תינוק עם אימא שלו, מקבלים התרשמויות, רק שם הטבע בצורה טבעית מפתח אותנו.
תלמיד: לאחרונה יש הרגשה מתגברת מאוד, שכל יום אנחנו צריכים לכוון את עצמנו בצורה קפדנית יותר כלפי החיבור. אבל מצד שני, זה הופך להיות מעורפל יותר, או לא מוגדר.
למה מעורפל ולא מוגדר? אתה צריך להגיע כל יום ליחס עם העשירייה, שאתה נכלל בה, מתבטל בה, שמה שיש בתוך העשירייה עצמה, אתה מקבל על עצמך ואתה רוצה להיטמע בהם לגמרי. קודם כל את הפעולה הזאת.
שאלה: כתוב בטקסט שהבורא ציווה על האדם לא לאכול מעץ הדעת והיה נחש, אבל הכול בא מהבורא, הבורא ידע שהוא יאכל?
הבורא זה שורש עליון, שממנו יוצאים כביכול כוח הטוב וכוח הרע, זה נקרא מלאך החיים ומלאך המוות, או שמלאך המוות נקרא נחש, וכך הבורא מנהל את האדם כדי לבנות את האדם החופשי. חופשי זה לא שהוא שייך למלאך החיים ולא שייך למלאך המוות, אלא בונה את עצמו בקו האמצעי, בין שניהם, הכלול משניהם. ואז כשאדם נברא משניהם, נכלל משניהם, יודע לנהל את עצמו משניהם, מרע וטוב, "ותהיו כאלוהים יודעי טוב ורע", בצורה כזאת האדם מגיע לתכלית. אמנם הוא אפס, רצון לקבל, כלום, אבל אם הוא על פני הרצון לקבל נכלל מהכוח הרע ומהכוח הטוב, ומשתדל להרכיב אותם נכון כדי העיקר להגיע באמצע, בין שניהם, לאמונה למעלה מהדעת, לכוח ההשפעה, לקו האמצעי, אז הוא מגיע לדמות הבורא שהוא בונה. האדם בונה אותו, לכן כתוב, "אתם עשיתם אותי".
תלמיד: אז הנחש היה דבר נחוץ בשביל להיות חופשי?
ודאי. אין דבר טוב יותר מנחש, הוא מרפא אותנו. אתה מכיר ברפואה את הסימן הזה? זה מרפא. את הרצון האגואיסטי שלנו דווקא הרעל של הנחש מרפא, הוא ממית את הרצון לקבל על מנת לקבל שלנו. זו המצאה אלוהית.
תראה עד כמה אנחנו עדיין מתקשים להבין מה קורה, מהי הבריאה, איפה הצורה הזאת, התמונה הזאת שנמצאת לפניי, ואני יודע שכך זה עובד וכך זה, ואני מכיר את המנוע ואיך הוא נפעל ואני נכלל, ואנחנו עדיין לא כל כך תופסים. עוד מעט, לאט לאט אנחנו ניכנס, זה אי אפשר אלא שאנחנו בעצמנו נהיה בתוך זה, נכללים מזה.
שאלה: איפה נקודת ההיפוך מדרגת ידיעה לדרגת אמונה למעלה מהדעת?
נקודת ההיפוך מהדעת ללמעלה מהדעת, היא בזה שאני נכלל בקבוצה, מתוך זה אני מתחיל להגיע למצב שאני יכול להגיע גם לאמונה למעלה מהדעת. זה לא שאני משפיע יותר מלקבל, לא החשבונות הגשמיים האלה, אלא אני צריך לזה את האור העליון, המאור המחזיר למוטב שישפיע כך עלי. ואין לי ברירה, אני חייב להשיג את זה לבד בתוך הקבוצה.
שאלה: אדם וחווה לא הרגישו בחסרון שלהם ולא היו מסוגלים להגיע למטרת הבריאה. מהו חיפוש החיסרון שלנו בעשירייה, ביחס לבני האדם בעולם, בשביל שתהיה לנו אפשרות להתקדם נכון למטרה?
אנחנו מחפשים ביחס שלנו כלפי המציאות, לראות את המציאות כמו שנראית בעיני העליון, בעיני המדרגה העליונה. הבורא זה נקרא מדרגה עליונה יותר מעלי. כשאני עולה מהדרגה הנוכחית, מהמצב הנוכחי, העכשווי, למצב הבא זה נקרא שאני מעלה את עצמי לדרגת הבורא, אני משיג אותו. אבל כשאני משיג אותו, אני בטח מיד מגלה דרגה עליונה עוד יותר, וכך אנחנו כל הזמן מעלים, זאת אומרת, תמיד ישנו מעלי עליון יותר, וכך אנחנו עולים.
לכן האמונה למעלה מהדעת נקרא שאני רוצה לתאר לעצמי את המצב שהוא לא בשכל וברגש שלי, אלא ההיפך, למעלה ממני. נשתדל להגיע לזה במאמצים. אם נעשה מאמצים בחיבור להשגת המצב של השפעה גבוה יותר מאיתנו, אנחנו בזה בטוח נביא את האור העליון שיעזור לנו לכולנו, כי הוא עומד ומצפה לזה. המדרגה העליונה יותר מאוד רוצה, אין לעליון יותר רצון אלא להעלות לעצמו את התחתון. אבל התחתון צריך להתגבש, להתגבר על כל כוחות הפירוד ולרצות שהעליון יעשה את זה, לחייב את העליון, להיות מוכן ולהיות רגיש לעליון.
שאלה: בקטע הקודם כתוב, שאדם הראשון שמע את האלוקים שאמר לו "לא לאכול מעץ הדעת". אם אדם מגיע לדרגה כזו, כמובן מתוך העשירייה ומתוך חיבור, הוא יכול לא לשמוע יותר, לא להתייחס, הוא יכול לרדת לדרגה אחרת?
אנחנו צריכים להבין את כל הסיפור הזה שבתורה, שכביכול יכול היה לא לשמוע וכן שמע, ומי חשוב יותר כאן הנחש או הבורא. אלא שני הכוחות האלה כך הם פועלים באדם ומביאים אותו לתכלית. אנחנו צריכים, לעת עתה, רק להפעיל את עצמנו בצורה נכונה. וכמה שאנחנו משתדלים להיות למעלה מהנחש, מיצר הרע, אנחנו גם צריכים להבין שהעבודה שלנו היא דווקא עם הנחש, אנחנו לא נפטרים ממנו, לא מתעלמים ממנו, אנחנו רק עובדים עימו בצורה מבוררת יותר, מטרתית יותר. ודווקא בסוף העבודה שלנו, אנחנו רואים עד כמה מלאך המוות הופך להיות מלאך קדוש.
שאלה: אם אני רואה שהעשיריות האחרות מאורגנות יותר, מחוברות יותר מהעשירייה שלי. האם הבושה שאני מרגיש כלפי העשירייה שלי מול העשיריות השונות מקדמת? איך לעבוד עם זה נכון?
על זה כבר דברנו לא פעם אחת, עד כמה אנחנו צריכים ללמוד זה מזה, כמו אדם מחברו כך עשירייה מעשיריות אחרות. כדאי להרגיש שהן מתקדמות יותר. אבל ההרגשה הזו של בושה לא צריכה לעצור אותי, שאני לא מצליח, שאני לא בסדר, או שהעשירייה שלי לא בסדר שזה עוד יותר גרוע. אלא צריכים לאהוב את ההרגשה הזו של שפלות, נבזות, שאנחנו לא מסוגלים, שאנחנו כאלו ממש נמצאים בסוף התחרות. זה גם טוב שישנה תחרות, כל הדברים שעל ידם אנחנו יכולים להמשיך לצורת ההשפעה. מי שמשפיע יותר הוא גבוה יותר, משפיע יותר, מי שאוהב יותר הוא מוצלח יותר, ואנחנו צריכים, לפי מאמרי רב"ש, לעורר כך את עצמנו, ולהראות לאחרים שאנחנו מוצלחים אפילו אם אנחנו לא כאלה. אם עשירייה אחת רוצה להראות לאחרים עד כמה היא נמצאת באהבה, בחיבור ובהתקדמות, היא בזה מקדמת את האחרים, ואז בהסתכלות עליהם היא בעצמה אחר כך מתקדמת. כך אנחנו מוציאים את עצמנו בעצמנו מאותו הבור העמוק שנמצאים בו, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".
אדרבא. כל העשיריות צריכות להראות לאחרות עד כמה הן מוצלחות. וההפך, מי שיושב ובוכה הוא מוריד את האחרים, אנחנו צריכים להיות כל הזמן במצב רוח. לכן אני יום יום בתחילת השיעור מסתכל ורואה גם כאלו וגם כאלו, וזה לא טוב. כי בחיבור בינינו, אם אנחנו מתחברים מעל לכול המצבים הרעים, ייאושים, אי הצלחה כביכול, על ידי זה אנחנו דווקא מתקדמים. כי זו לא אי הצלחה, הבורא מגלה לנו רצון לקבל חדש, אז ודאי שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מוצלחים, אז מה? כתוב "כל יום יהיה בעיניך כחדשים.". כשהאדם מתעורר בבוקר, יכול להיות שהוא קם בצורה כזאת "אין לי בשביל מה לקום, ואין לי כלום", אז שיכתוב לפניו, יכתוב פתק, "אם אני קם בבוקר ולא רואה שום דבר שמאיר לי, זה דווקא טוב, כי הבורא פותח לי מדרגה חדשה שמתחילה מגילוי הרע. ועכשיו אני הולך לשיעור ושם משיג את המאור המחזיר למוטב, ואותו הרע אני הופך לטוב וכך הגעתי לעוד עלייה במצב שלי".
שאלה: בעבודה למעלה מהדעת, איפה מתבטא המאמץ הזה?
בזה שאני לא רוצה לשפוט שום דבר שבו אני נמצא עם השכל והרגש שלי, אלא עם שכל ורגש של השפעה. ואז אני רוצה לתאר לעצמי מה זה נקרא שאני אהיה איתם, עם כל החברים, עם כל העולם במידת ההשפעה כמו הבורא, איך זה להסתכל עליהם, להתחבר אליהם, להתכלל בהם. וכך לאט לאט אני מגיע למצב שבהתאם לזה, זה נקרא, "תעשה רצונך כרצונו", אני מזמין עלי את המאור המחזיר למוטב, עד שאני מתחיל להרגיש את המציאות כמוהו.
תלמיד: אם הבנתי נכון, לנסות לאחוז בזה שאנחנו כבר נמצאים במצב הזה, זו בעצם התפילה?
כן. אנחנו צריכים להשתדל להיות כבר במצב למעלה מהדעת, לתאר אותו לעצמנו כך. ואז בזה זה נקרא שאנחנו "מעלים מ"ן" לעליון שלנו ומקבלים את המאור המחזיר למוטב. יפה, שאלה טובה.
שאלה: איך אנחנו מפתחים רגישות לעליון?
אני רוצה להתכלל בעשירייה, ויחד עם העשירייה להגיע למצב שאנחנו נמצאים בהשפעה הדדית. ומתוך ההשפעה ההדדית גם בהשפעה לבורא.
(סוף השיעור)
-
"ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד." בראשית א', ה'↩